אור ברסלב
שות עבודת הכהן הכהן פרט ד

שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

הכהן פרט ד

הכהן פרט ב

כתב הפרמ"ג בס' שושה"ע (כלל יא) ספק הרגיל כיצד ספק דשכיח ורגיל לאיסורא טפי מלהתירא:

אפי' באיסור דרבנן אסור ואי שכיח להתירא טפי אפי' באיסור תורה לא מחמירין. ואיכא למידק מפסחים (ט) דאין ספק מוציא מידי ודאי בחמץ וכן חבר אי לאו דודאי הוא והא ספק אכלוהו ספק הרגיל וקרוב לודאי הוא כמו"ש התוס' שם ד"ה ואם ואפי"ה אין תולין להקל וי"ל דאתחזק שהביאו חמץ לכאן ולו יהא הך ספק הרגיל כרוב מ"מ מדרבנן אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה והוה פלגא ופלגא אלא דלמ"ש התוס' שם לתי' ב' אף בטלו יש להחמיר הא בדרבנן לא שייך סמוך דספד"ר בס' השקול לקולא ולכן י"ל דשניא בדיקת חמץ שהחמירו חז"ל יותר משאר איסורים והצריכוהו לבדוק על הספק כו' עכ"ד. וכל דבריו תמוהין בזה לפענ"ד. חדא דמסיק דהא דאין מקילין בספק הרגיל שם בפסחים כמו שמקילין בכל מקום אי שכיח להתירא טפי משום דאמרי' סמוך מיעול"ח והוה פלגא ואע"ג דבדרבנן מקילין בספיקו מ"מ שאני חמץ דהצריכוהו לבדוק על הספק החמירו בספיקו עכ"ד. וזה אין מספיק לפמ"ש התוס' שם בפסחים בד"ה כדי דאפי' מכניס במוץ שלה מ"מ הוה ודאי טבל מדרבנן לענין אכילת קבע יעוי"ש. ומבואר שם לתי' ב' דאי הוה ודאי לאכילת קבע אמרי' דא"ס מוציא מידי ודאי. והשתא בטבל לענין אכילת קבע דרבנן אמאי אין מקילין בספק הרגיל והכא לא שייך סמל"ח דהא בדרבנן מקילין בספק שקול:

ועוד יש לפקפק על עיקר תירוצו משום דשאני חמץ שהחמירו בספיקו והוא ממ"ש המ"מ (פ"ב מחמומ"צ) בשם הרא"ה דשאני חמץ דתחלתו תיקנו הבדיקה על הספק יעוי"ש. אמנם כבר הק' המקו"ח (סי' תל"ג) דהא כל הסוגיא דהכא וסוגיא דט' ציבורין מדמה הש"ס ספק בדיקה לספיקות דאיסורין דעלמא. ולכן הוכיח שם במקו"ח בראיות ברורות דדוקא בבדיקה משימוש אדם דכל השנה תיקנו על הספק. אבל היכי דהספק נולד מחמת גרירת עכבר וחולדה אי גיררה חמץ לכאן זה דמי לשאר איסורים ולא תיקנו להחמיר בספיקו דא"כ אין לדבר סוף יעוי"ש. וקרוב לזה כתב ג"כ הפר"ח (סי' תל"ט) לחלק בודק דעלמא להיכא דהספק הוא בחתיכה אחת דזה דמי לספיקות דשאר איסורים יעוי"ש. ולפי"ז הכא בסוגיא דא"ס מוציא מידי ודאי לא שייך למימר משום דחמץ החמירו בספיקו:

איברא דלא היה צריך לכל הטורח הזה. דספק הרגיל ודאי אינו רוב גמור דרוב גמור לא קרי ליה תלמודא ספק וכן מבואר במהרי"ט בתשו' בח"א (סי' נא). והפר"ח יו"ד בכללי ס"ס (כלל יד) הוצרך לאשמועינן לפסק הלכה דספק הרגיל וקרוב לודאי אינו ספק יעוי"ש. וברוב גמור כל דבריו הוא משנה שא"צ. וכ"מ מפוסקים ואחרונים בכ"מ וכמעט א"צ ע"ז ראיה. וא"כ לא היה צריך השושה"ע להא דמדרבנן אמרי' סמל"ח אלא דרוב שא"ג נגד חזקה הוה פלגא מה"ת כמו"ש תוס' בקדושין (פ) ונדה (יח). מיהו אלו לא הוה הכא אלא חזקה ודאי דהוה פלגא מה"ת ובבטלו דהוה דרבנן הוה לקולא כדין ספד"ר דלקולא. אמנם הכא לא הוה חזקה אלא ודאי וכמו"ש לעיל (פ"א). דשם חזקה לא יפול על הדבר אלא בשעה שמסלק ידו ועינו מן הדבר ובעינן למימר דגם השתא הוא כמו שהיה בשעה שראינוהו זה הוה חזקה דגזה"כ מנגע דבית המנוגע. ומשו"ה בעינן כמו בנגע שבשעה שיוצא הכהן מן הבית ומחליט לטמא הבית משום חזקה הוה ספק שקול. אבל הכא משעה שנכנס העכבר לבית עם הככר תיכף ומיד באותו רגע שצריך לחול שם חזקה הוה ספק הרגיל לית לן כה"ג מגזה"כ דנוקים אחזקה מיהו הכא לא אתינן כלל מדין החזקה מגזה"כ אלא מודאי דעדיף טובא מחזקה והוא מידי דתליא בחוש ובסברא דא"ס מוציא מידי ודאי. ואפי' הוא ספק הרגיל דנגד חזקה הוה פלגא. וכח ספק הרגיל גורע לכת החזקה ועושה את החזקה לפלגא. עכ"ז נגד ודאי לא עביד הך רוב שא"ג מידי ואין גורע ממנו כלום וממילא גם באיסור דרבנן אסור מחמת הודאי. ועכ"ז ס"ל לתי' קמא דתוס' שם די"ל דבאיסור דרבנן ספק הרגיל מוציא והוה ספיקא דהם אמרו האיסור וה"א דליהוי ספיקא. ולפ"ז לק"מ מהא דכיילו הפוסקים דאזלינן בתר שכיחא בין להקל בין להחמיר דהתם הא הך שכיחות דאמרי' הא אינו להוציא מידי ודאי: מיהו נראה, דבכה"ג דמיירו הפוסקים דאזלינן בתר שכיחא טפי כהא דכ' תוס' בחולין (מג) גבי ישב קוץ בושט דשכיחי לאיסורא טפי וכן הא דשגרונא בחולין (נא) דשכיח להיתירא ואינך דמייתי הרשב"א והר"ן בפ"ק דחולין בספק טרפות דאיתייליד ריעותא. בכ"ז גם אי הוה נגד ודאי מהני למיזל בתר שכיחא ולא דמי כלל להא דמיירינן בסוגיא דא"ס מוציא כו' והוא דנראה דכל מה שדנו בזה בגמ' דאין ספק הרגיל מוציא מידי ודאי הוא לענין איסור ודאי שאינו מסתלק אלא ע"י איזה מעשה ואין אנו יודעים להאיסור שום התחדשות מעשה המסלקתו ומספקינן אם אותו מעשה המסלקתו כבר נעשה או לא. ובזה אמרי' דעליך הראיה שנעשה אותו מעשה המסלקתו וכ"ז שאין לנו ראיה שנעשה לא אמרי' מסברת הלב שכבר נעשה וגם ספק רגיל אין מוציא מודאו. כהא דעכבר בפסחים (ט) שהכניס ודאי חמץ לבית וספק אכלוהו שהספק הוא אם נעשה מעשה המסלקתו. וכן בחבר שם דספק אם עישרן וכן בשפחתו של מציק שספק הוא אם נעשה מעשה הגרירה. ובע"ז (מב) עבדוהו ודאי וספק בטלוהו וכן בנדה (יח) ראתה ודאי וספק טבלה אבל דבר שכבר נעשה המסלק אלא דמספקינן אם הועיל לסלק ושמא לא הועיל לסלק ולהכשיר בזה א"צ אלא לברר שהועיל וה"ה בשהתחיל מעשה המסלק ומספקינן שמא לא גמר לסלק. בכ"ז א"צ אלא לברר שהועיל לסלק או שגמר לסלק. וכיון דאיכא ספק הרגיל שמברר שהועיל שפיר מוציא ומברר ספק זה שכבר נסתלק הודאי וכעין זה כתב המל"מ ג"כ (בפ"ד דבכורות) אהא דמצינו בעירובין (לב) דפליגי ר"נ ורב ששת לענין עירוב אי אמרי' חזקה שליח עושה שליחותו ור"ש מחלק בין דאורייתא לדרבנן דדבר שהוא מה"ת לא אמרי' שליח עו"ש ובדרבנן אמרי' שליח עו"ש יעוי"ש. ולכאורה תמוה דלמאי איצטריך למיתי עלה משום חזקה תיפוק ליה דהא בלא"ה אפי' לא הוה אלא ספיקא בעלמא ספד"א לחומרא וספד"ר לקולא וכ' המל"מ ליישב זה דלא אמרי' ספד"ר לקולא אלא היכא דנעשה שום דבר המתירו ואין אנו יודעים אם נעשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו אבל אם אנו מסתפקין, אם נעשה לו כלל דבר המתירו בכה"ג לא אזלינן לקולא כו' ע"כ:

ונראה להביא ראיה ברורה לזה מהא דנדה (סא):

דאמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקי' ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק שפיר דמי מ"ט מדאוריי' כו' ורבנן הוא דגזרו ביה וכיון דלא ידע אי נתקי' שרי כו'. ולכאורה תמוה מש"ס זו לפמ"ש תוס' שם בפסחים בתי' ב' דגם בדרבנן א"ס מוציא מידי ודאי א"כ ה"נ נימא דהא ודאי רמי חוטא דכיתנא וספק נתקי' א"ס מוציא מידי ודאי. ועכצ"ל דדוקא התם בפסחים דמיירי בספק אם נעשה המסלק ושמא לא נעשה כלל אמרי' דא"ס מוציא מידי ודאי ועליך הראיה שנעשה המעשה, אבל התם בנדה הא נעשה לפניך המסלק דהא נתקי' אלא דמספקינן אם הועיל ואם גמר לנתק כולו בזה לא שייך לדון מכח הודאי אלא מצד המעשה דכיון דנעשה המסלק אתרע הודאי והוה כמו שאר ספיקות דעלמא על המעשה אם הועיל או לא דאי בדאורייתא הוא לחומרא וכיון דליכא איסור דאורייתא אלא דרבנן ספד"ר להקל:

ולפ"ז בהא דקיי"ל דאזלינן בתר שכיח טפי אפי' בדרבנן להחמיר ובדאורייתא להקל הא התם מיירי בשנעשה מעשה המסלק ומספקינן אם הועיל כמו בהא דכ' תוס' בחולין (מג) גבי ישב קוץ בושט וספק דרוסה דחוששין משום דשכיח לאיסורא טפי. היינו דכיון דהתחיל הטורף שנתחב הקוץ לפנינו בושט ובדרוסה כבר נעשה מעשה דכניסת הארי ונמצא ציפורן בגב הבהמה אלא דמספקינן על מעשה זו אם הועיל להטריף ומשו"ה כיון דשכיח לאיסורא טפי מברר זה על המעשה שהועיל להטריף. וכן בכל הני שהובא בחי' רשב"א ור"ן בפ"ק דחולין בנשבר גף ורגל ספק קודם שחי' ספק אח"ש דאי יש לתלות אח"ש תלינן וכן בהא דמייתו שם בבא זאב ונטל ב"מ והחזירן כשהן נקובין תלינן בזאב ומבואר שם בכ"ז משום דכיון דלהתירא איכא למתלי ולאיסורא ליכא מידי למיתלי ביה הוה זה שכיח להתירא טפי. התם ג"כ משום דמעשה דשבירת הגף והרגל והנקב בריאה כבר נעשה לפנינו ומספקינן אי הוה זה מעשה טריפות או לא אזלינן בתר שכיחא לברר על המעשה בין לאיסור בין להיתר וה"ט דשגרונא בחולין (נא) דתליין בשגרונא דשכיח טפי מפסיקת חוה"ש וכן ספק כלבא ספק שונרא דתלינן בכלבא דשונרא לא שכיח דדריס בחולין (נג) והובא כ"ז שם ברשב"א ור"ן. התם נמי ספק השכיח ורגיל מברר על המעשה שנעשה ואין לכל זה שייכות לסוגיא דא"ס מוציא כו' דמיירי בדליכא שום מעשה לפנינו רק דנמציא מכח סברת הלב למימר שנעשה המעשה בזה אמרי' דהודאי בתוקפו וא"ס אפי' רגיל מוציאו מידי ודאי: פרט ה:

כתב בס' בינת אדם שער הקבוע (סי' נא) וז"ל איסור דרבנן דאתחזק איסורא אי אזלינן בספיקו לקולא דעת הש"ך בכללי ס"ס דאזלינן לחומרא ונ"ל שהוא תלוי בב' תירוצים שתירצו התוס' בפסחים (ט) ד"ה כדי דלתי' א' של תוס' אזלינן לקולא ולתי' ב' לחומרא. וכן מוכח ממ"ש הר"ן בחי' נדה (סא) אהא דאמרי' מאן דרמי חוטא כו' וכ' הר"ן ומשמע דה"ה לכל איסור דרבנן דאע"פ שהוחזק כאן איסור כל שסילקו אע"פ שלא נתברר אם סילק כולו מותר ומיהו מסתברא דוקא דומיא דחוט שהוא נמשך ביחד כו' עכ"ד הרי להדיא דדוקא בכה"ג דהוה כמו רגלים לדבר הא בלא"ה אזלינן לחומרא כו' עכ"ל. ושם בשער או"ה (סי' כט) כ' ומהתימא על הש"ך והט"ז והפר"ח שדברו בספד"ר באתחזק איסורא שלא הביאו סוגיא דא"ס מוציא מידי ודאי בפסחים שם וב' תי' התוס' שם יעוי"ש:

ולפענ"ד נראה דאין שייכות סוגיא דא"ס כו' בפסחים וב' תי' תוס' שם להא דפלפלו האחרונים לענין ספד"ר באתחזק איסורא. ושפיר לא הביאו זה בדבריהם. והוא עפמ"ש הגאון נוב"י במהד"ק חיו"ד (סי' סה) דהא דכ' הש"ך שם בכללי ס"ס דבעירובין (לה) פליגי ר"מ ורבנן בנטמא טומאה דרבנן וירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל דר"מ לקולא ור' יוסי לחומרא וקיי"ל כר"י כמו שפסק כן הרשב"א בתשו'. הא דהחליט הש"ך בדין זה לפסוק כר"י ולהחמיר נגד דעת הרמב"ם והראב"ד דפסקו כר"מ לקולא. משום דבפלוגתייהו דר"מ ור"י נקט ירד לטבול ולא הול"ל רק ספק טבל ספק לא. טבל א"ו דבהא גם ר"מ מודה אי לא אתרע החזקה כלל אבל כיון שירד לטבול ראוי לומר שמסתמא טבל שהרי לכך ירד וא"כ ע"י ירידתו אתרע החזקה ולכן אין לתמוה על הש"ך דהא בחזקת איסור שלא אתרע החזקה גם ר"מ מודה וא"כ הדין של הש"ך א"ש גם לר' מאיר עכ"ד הנוב"י יעוי"ש. וכ"כ ג"כ המל"מ (פ"ד מבכורות) לדקדק הא דנקט ירד לטבול וספק אם טבל דהיינו דירד לטבול ונעשה המעשה. אלא שספק הוא לו אם טבל כדין אם בא כל גופו במים או שמא היה דבר חוצץ כו' יעוי"ש. מיהו ד' הנוב"י תמוהין דהא כ' הש"ך שם לאסור גם בנתערב חד בחד באיסור דרבנן ונאבד אחד מהן דבכה"ג באיסור תורה מביא אשם תלוי ומקרי איקבע איסורא וה"נ דומה לזה הא דירד לטבול כו' דפליגי ר"מ ור"י משום דאתרע חזקה והא חזקה דאתרע נהי דאינו מביא חטאת מ"מ מביא א"ת כמו"ש תוס' ביבמות (פ"ח) ד"ה והבא ותוס' כתובות (כב) ד"ה הבא דמשום דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרעא לחזקה דא"א משו"ה אינו מביא חטאת אלא אשם תלוי יעוי"ש. ועי' רמב"ם (פ"ו משגגות) שכ' דמביאין אשם תלוי על חתיכה א' מב' חתיכות ועל אשה שנתגרשה ספק גירושין ע"כ יעוי"ש. ועכצ"ל דמיירי בנתגרשה ספק גירושין באופן דאתרע חזקה דא"א דהיינו כגון זרק לה גט ספק קרוב לה כמו"ש ב"ש (סי' יז סק"א) דאתרע חזקת א"א והויא ספק מגורשת מה"ת. דאל"כ ומיירי בדלא אתרע הא בחטאת קאי וע"כ דמיירי באופן דאתרע חזקה דא"א. וכ"כ בס' ש"ש (ש"א פ"א). וא"כ אהא דחד בחד דאיקבע איסורא ובאשם תלוי קאי כמו הא דירד לטבול ג"כ פסק הש"ך כר"י נגד ד' ר"מ ובזה לא הועיל הנוב"י בדבריו שם ליישב ד' הש"ך. דלא שייך מ"ש דהדין של הש"ך אתי שפיר גם לר"מ וז"א כמו"ש והארכנו בזה במקום אחר ואכמ"ל בזה: מיהו הך מלתא דאמור רבנן הנוב"י והמל"מ הנ"ל דהא דירד לטבול דייקא לישנא דאתרע חזקה יתורץ לן בזה מה דיש לתמוה לכאורה על תי' ב' דתוס' שם בפסחים דגם בדרבנן א"ס מוציא מידי ודאי להקל:

ולפי מה שהבינו אחרונים דזהו עצמו מישך שייך בהא דספד"ר במקום דאתחזק איסורא. א"כ אמאי לא מזכיר הסוגיא דתליא הך בפלוגתא דר"מ ור' יוסי כדמזכיר בכמה דוכתי ואמר לימא כתנאי כו' ובגמ' משמע דסוגיא זו מוסכמת והוא דלא כר"מ. ועכצ"ל דלפמ"ש לעיל (פ"א) דסברא דא"ס מוציא מידי ודאי אינו הך גופא דגזה"כ דמוקמינן כל דבר אחזקה. דגם אי לא הוה לן חזקה מקרא ג"כ הוה אמרי' א"ס מוציא מידי ודאי שהוא מלתא דסברא דשבקינן להספק ותופסין הודאי ואין הספק מגרע כחו כלום. ואע"ג דרוב שא"ג שהוא ספק הרגיל עושה לגזה"כ דחזקה לספק מ"מ מידי ודאי דעדיף שא"צ לגזה"כ אין מוציא כלום. מיהו לא אמרי' סברא זו אלא בדמספקינן אי נעשה המעשה המסלקו. אבל אם נעשה המסלק או התחיל והספק הוא אם הועיל או גמר לסלק וכמו"ש מל"מ אם נעשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו והובא לעיל (פ"ד) לא שייך סברא זו וכמוש"ש לעיל (פ"ד) באורך קצת יעוי"ש. ועפ"ז א"ש לפמ"ש הנוב"י ומל"מ דמשו"ה דייק תנא ואמר ירד לטבול כו' למימרא דאתרע חזקה. וה"ה לענין א"ס מוציא מידי ודאי. דהא נטמא ודאי וספק טבל דומה ממש להא דשברי ע"ז בע"ז (מא) דעבדוהו ודאי וספק בטלוהו וכן בנדה (טו) ראתה ודאי וספק טבלה דאמרי' א"ס כו'. מ"מ כיון דהכא התחיל המסלק שירד לטבול אלא דמספקינן אם גמר לסלק לא שייך א"ס מוציא מידי ודאי. והשתא ר"מ דמטהר התם מודה בסוגיא דפסחים דגם בדרבנן א"ס מוציא כו' דהא התם לא היה גם התחלת מעשה. ור"י מודה לתי' א' דתוס' דאמרי' דספק מוציא מידי ודאי בדרבנן היינו משום דהוה ספק הרגיל ולא בספק שקול. וספד"ר בשקול יוכל היות דאסור במקום חזקה ולתי' ב' יוכל היות דשרי גם במקום חזקה רק מודאי אין מוציא ולא תליא כלל הך מלתא דחזקת איסור בספד"ר בב' תי' התוס'. וז"ב ודלא כבינת אדם ועוד איזה אחרונים שנסתבכו בזה:

גם מה שהביא בס' בינת אדם הנ"ל ראיה מד' הר"ן בחי' בנדה (סא) דספד"ר במקום דא"א אסור מדכ' הר"ן דדוקא כמו חוט שנמשך ביחד שרי ומפרש הבינ"א משום דרגילות הוא כן ורגלים לדבר הא לא"ה לא לפענד"נ דליתא די"ל דספק שקול בדרבנן שרי גם במקום חזקה אבל הכא הוא להוציא מידי ודאי דעדיף מחזקה דגזה"כ דלודאי א"צ גזה"כ בזה אין מוציא גם בדרבנן אלא בספק הרגיל:

איברא דעיקר פי' הבינ"א בהר"ן נלפענ"ד שאינו כן דהא לפי"ז לא אתי ד' הר"ן אלא להך תי' שבתוס' פסחים דבדרבנן ספק רגיל מוציא מידי ודאי וכל מה דמצינן דלא לאפושי במחלוקת עדיף. לכן עכצ"ל דאתיין ד' הר"ן גם להך תי' דגם בדרבנן אפי' ספק הרגיל אין מוציא. דהנה כבר נתברר לעיל (פ"ד) דלא אמרי' א"ס מוציא כו' אלא כדמספקינן אם נעשה לו מעשה המסלקתו להודאי. אבל בשהתחיל המסלק וספק אם גמר אתרע הודאי והוה ככל ספיקות דספד"א לחומרא וספד"ר לקולא. שהספק אינו על הודאי אלא על המעשה אם הועיל או אם גמר לסלק. וא"כ הכא דהתחיל המסלק דהא נתקי' והספק הוא אי נתקי' כולו לית כאן להא דא"ס כו'. אמנם לפי"ז קשה דאמאי בעינן ספק הרגיל בדרבנן. גם קשה אמאי לא מהני בדאורייתא ספק הרגיל דהא רוב שא"ג כל שאינו נגד חזקה או ודאי מהני כרוב גמור וכמו"ש לעיל (פ"א) יעוי"ש:

ולכן נראה דהא דכ' הר"ן ומסתברא דדוקא כמו חוט דדרכו להיות נמשך ביחד, לאו למימרא דבעינן הכא ספק הרגיל דוקא ז"א. אלא דאתי למימר בהא משום דאי לאו דדרכו לימשך ביחד מקרי זה דאכתי לא נעשה המעשה כלל בודאי ושייך א"ס מוציא כו'. דדמי זה כאילו רמי ב' חוטין דכתנא ואי נתיק חוט א' אטו נימא דמקרי זה דכבר התחיל ועשה המעשה גם בחוט הב' זה ודאי אינו. ולגבי חוט השני לא היה כאן אפי' התחלת המעשה. מיהו כיון דהוה חוט א' דדרכו להיות נמשך ביחד אין זה כמו ב' חוטין. ומ"ש דדרכו לימשך כולו אין רצונו בזה דרגילות הוא כן. אלא דכיון דחוט א' הוא יתכן שנמשך כולו ויש לו אפשריות ע"י מעשה הניתוק שעשה לפנינו שיהא ניתק כולו אלא שיש לו אפשריות ג"כ שנשאר מקצתו והוה ספק שקול ולא רגיל אי נתקיה כולו. אבל דבר שאין נמשך ביחד הוה כמו ב' חוטין דמעשה דחוט א' לא הוה אפי' התחלת מעשה לחוט השני וז"ב:

תוכן העניינים

שות עבודת הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה