שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
הכהן פרט ב
כתב הרמב"ם (בפ"א מה' שחיטה) לא בדק אם נשחטו רוב הסימנים ה"ז נכלה ע"כ. והוא מהא דחולין (ח) במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא. והנה שם ברמב"ם (ה"ד) כתב אם נמצא הסכין פגום ה"ז ספק נבלה שמא נפגמה בעור. עוד כתב (בפ"ג משחיטה) אם נמצא הסכין שמוט וא"י אם קודם שחיטה או אחר שחיטה ה"ז ספק נבלה. ושם (הי"ח) כתב בדרך כלל וכל ספק בשחיטה ה"ז ספק נבלה. הרי דחזינן דמדקדק הרמב"ם בכל ספק שבשחיטה לכתוב דהוה ספק נבלה ולא ודאי. ובלא בדק אם נשחטו רובן כתב נבלה ומוכח דס"ל דהוה ודאי נבלה. והנה גם הש"ך ביו"ד (סי' י"ח סק"א) כתב גבי נמצאת הסכין פגומה דהוה ספק נבלה. וכן שם ביו"ד (סי' כ"ד) גבי נמצאת שמוטה כ' הש"ך בפירוש ספק נבלה. אבל גבי לא בדק אם נשחטו רוב הסימנים (סי' כ"ה סק"א) כתב דהוה נבלה ולא פירש דהוה ספק נבלה כמו שדקדק גבי נמצא הסכין פגום ונמצאת שמוטה לפרש דהוה ספק נבלה, ומבואר מזה דלא בדק אם נשחטו רוב הסימנים שניא מכל ספק בשחיטה. דבכל ספק בשחיטה לא הוה אלא ספק נבלה ובספק אם נשחטו רובן הוה ודאי נבלה. וזה תמוה כמו שעמד בזה ג"כ הגאון פרמ"ג (בפתי' לה' שחיטה) דכיון דבאמת כל פסול בשחיטה הוה כאלו לא נשחטה כלל שהתורה פסלה שחיטה כזו וממילא כשמתה הויא נבלה. א"כ בכל ספק בשחיטה מיבעי לן לאוקמא אחזקת א"ז או אבמה"ח. ומ"ש הא מכל החזקות דהא סוקלין ושורפין על החזקות ומ"ש בספק אם נשחטו רובן מוקמינן אחזקה דהוה ודאי נבלה. וכבר עמלו בונים בו ועוד כמה אחרונים טרחו ליישב זה ואכתי לא מחוורא הא מלתא:
איברא דלפענ"ד נראה ליישב דבר זה ברווחא טפי בעז"ה. דהנה בלא"ה יש כאן מקום עיון דהא בכל ספק בשחיטה כגון ספק שהה וספק דרס הא אין מסתפקין בזה אלא בשנולד איזה דררא ודבר מה המביא להסתפק כמו"ש פרמ"ג ביו"ד בשפ"ד (סי' כ"ד: סקכ"ז) ובס' שושה"ע (כלל י"ב) ומטעמא דכיון שנולד בו ספק אתרע רובא יעוי"ש. אבל בסתמא בלי שום דררא ולידת דבר מה לא. דכיון דמומחה הוא דהא רו"מ אשמ"ה מסתמא שחט שפיר כדרך השוחטין וכמו"ש התוס' בחולין (י) ד"ה סכין. ובלא בדק אם נשחטו רובן גם בסתמא בלא שום לידת דבר מה המביא להסתפק נמי לא סמכינן ארובא דרוב פעמים שוחט שפיר וכמו"ש תוס' שם בחולין (ט) אהא דאסורה באכילה דמשום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לא החמירו לעשותו נבלה. מיהו התוס' ס"ל דהוה מדרבנן ולהך דס"ל דהוה נבלה החמירו גם שתהא נבלה. אמנם הרמב"ם כבר נודע דרכו דאי הוה ס"ל דהוה נבלה מדרבנן היה כותב נבלה מדברי סופרים כדרכו בכ"מ כן לפרש ולא לסתום ועי' במרדכי פ"ק דחולין שכ' וז"ל וליכא למימר זיל בתר רוב דרוב העולם שוחטין רוב הסימנים דכיון דבחזקת איסור עומדת אמרי' סמל"ח ואתרע רובא ועוד דאינו מבורר רוב זה דכמה פעמים שוחטין שאין רוב הסימנים נשחטין ע"כ. והנה לתי' קמא הוה זה מדרבנן דהא לרבנן דר"מ הוה סמל"ח מדרבנן כמבואר בתוס' בכורות (כ) ד"ה חלב פוטר ובחי' רשב"א וריטב"א ביבמות (קיט) וברא"ש ביבמות ובכורות שם. אמנם לחי' בתרא אכתי אין לו מובן דמאי האי דכמה פעמים אין רוב הסימנים נשחטין דהא ע"כ מיעוטא הוא ולא חיישינן למיעוטא כיון דרוב העולם שוחטין רוב הסימנים ורוב פעמים נשחטו רובן אמאי אינו מבורר ולא ניזול בתריה. וצ"ל לחלק בזה דס"ל להמרדכי דרוב אין שוהין ודורסין הוה רוב גמור ורוב פעמים שוחטין רוב הסימנים הוא רוב שאינו גמור דהוה נגד חזקת איסור פלגא ופלגא מה"ת כמו"ש תוס' בנדה. (יח) וקדושין (פ). מיהו אכתי להרמב"ם דע"כ ס"ל דהוה ודאי נבלה אין זה מספיק. וראיתי לכמה מן האחרונים שהביאו שי' המרדכי דס"ל דרוב אין שוחטין רוב סימנים וכן נפלטה מעטו של הגאון פרמ"ג שם בשפ"ד ביו"ד (סי' כ"ד סקכ"ז) בתוך ד"ה וראיתי כו' יעוי"ש. והוא שגגה דליתא כן במרדכי וכמו שהובא לשונו לעיל. וגם אי אפשר לומר כן שהוא נגד המציאות דהא כל המומחין השוחטים בודקין הסימנים אחר השחיטה ומוצאין לכה"פ רוב פעמים ששוחטין שפיר ושנשחטין רוב הסימנים ואיך אפשר למימר דרוב השוחטין אין שוחטין רוב:
ובהכרח עכצ"ל דאתינן בהא למ"ש הרשב"א בחי' לחולין (ט) שם אהך שמעתתא דלא בדק בסימנים וז"ל ועל ידי שחיטת מומחה מסתמא שחט שפיר דרוב הפעמים רובן של סימנים נשחטו בשחיטת מומחה. אבל באיסור דרובא תלי במעשה ומיעוטא דאין תלוי במעשה הוא ובכי הא לא אזלינן בתר רובא כדאיתא בבכורות (כ) ע"כ. וכ"כ הרשב"א ג"כ לקמן (יב) להלכה כן דברובא כי האי לא אזלינן בתריה מה"ת. והגאון פרמ"ג נסתפק בס' גו"ר (כלל סא) אי הוה מה"ת הא דלא אזלינן בתר רוב דתלי במעשה או מדרבנן. אמנם משמעות דברי הרשב"א במ"ש בחי' בחולין (יב) שם דהוה מדאורייתא להמעיין שם בדקדוק דבריו יעוי"ש:
וראיתי להגאון גו"ר שם (כלל סא) שהק' בזה וז"ל עוד יש לראות בהא דרובא דתליא במעשה ומיעוטא דלא תליא במעשה אין הולכין אחר הרוב א"כ ו בהא דרוב מצוין אשמ"ה ואמאי והא רובא דתליא במעשה הוא דאדם כשנולד אינו יודע כלום ואח"כ לומד ויודע וא"כ הוה מעשה גמור ואמאי אזלינן בתריה כו' ע"כ. ויעוי"ש שנדחק בזה דאם היינו אומרים דבמיעוד"מ אף רוב דתליא במעשה הוה רוב דהמיעוט כמאן דליתא הוה א"ש דרוב מצוין אשמ"ה הוה מיעוטא דידיה מיעוד"מ כמו"ש הרא"ש פ"ק דחולין ע"כ. והנה חתר ליישב זה ולא הועיל כלום. ונעלם ממנו ד' הרשב"א שם בחולין (יב) לפי שעה שכ' בפירוש דטעמא דרובא דתליא במעשה ומיעוטא דלא תלי במעשה דלא אזלינן בתר רובא וגם המיעוט חשוב דכיון דהמיעוט הוה ממילא ומלתא דהוה ממילא שכיחא טפי מרובא דתליא במעשה ע"כ. א"כ איך אפשר שיהיה מיעוט דלא תלי במעשה מיעוטא דמיעוטא נגד הרוב דתלי במעשה. וכיון שאנו תופסין דמיעוט אין מומחין הוה מיעוטא דמיעוטא הרי ע"כ דאין לדון בהא דרוב מצוין א"ש דין רובא דתליא במעשה:
אמנם קושייתו בזה מעיקרא לק"מ. דהא הא דאמרי' דלא אזלינן בתר רובא דתליא במעשה הוא למימר דגוף זה שאנו דנין עליו אם נעשה בו המעשה או לא ורוב עושין המעשה מ"מ כיון דתלי במעשה אמרי' דלא נעשה המעשה כהא דרוב בהמות מתעברות בבכורות (כ) שם דאמרינן דלא נעשה מעשה העיבור. אבל ברוב מצוין אשמ"ה הא אין אנו דנין אם נעשה המעשה או לא. שהרי שחוטה לפניך. גם אין אנו דנין כלל על המומחה אם כבר למד הלכות שחיטה או לא. אלא שאנו דנין על שחיטה זו מי שחטו אם המומחה שכבר למד או מי שלא למד ואמרינן דמעשה זו שכבר נעשה עשאו מי שכבר עשה מעשה הלימוד והוא המומחה וזה פשוט ומבואר. משא"כ בהא דלא בדק אם שחט רוב דכ"ז שלא נשחט רוב אין זה שחיטה כלל ועדיין לא נעשה המעשה אלא חתך בעלמא במחצית הסימנים ואנו דנין בזה אם נעשה המעשה או לא. בזה שפיר כתב הרשב"א דכיון דהא דמומחא שוחט רוב פעמים שפיר תליא במעשה היינו שיעשה מעשה השחיטה. וכ"ז שלא נשחט רוב לא עשה המעשה בזה אמרינן דלא נעשה המעשה ועדיין לא שחט רוב ולית לן למסמך הכא ארובא מה דמומחה שוחט רוב פעמים שפיר:
ואשכחנא פתרי בהא במה שעמדנו לעיל דמ"ש בספק שהה וספק דרס לא חיישינן ואזלינן בתר רו"מ אשמ"ה אא"כ נולד דבר מה ודררא המביא להסתפק וברוב שוחטין רוב אין סומכין מסתמא אפילו בלא לידת שום דררא. ולהמבואר א"ש דרוב שוחטין רוב הוה רובא דתליא במעשה ומיעוטא דלא תליא במעשה. אבל ספק שהה ודרס הוה ככל רובי דעלמא דאזלינן בתר רובא כ"ז שלא נולד דבר מה ודררא המביא להסתפק. ועפי"ז יבואר ג"כ הא דבלא בדק רוב הוה ודאי נבלה וכמוש"ל בשם הרמב"ם והש"ך ובשאר ספק בשחיטה לא הוה אלא ספק ואי דמוקמינן אחזקה א"כ שאר ספק בשחי' נמי ליהוי ודאי. ויבואר זה לקמן: פרט ג:
הפרמ"ג ביו"ד (בפתיחה לה' שחי') כתב ליישב הא:
דבספק שהם וספק דרס וכן בסכין פגום דלא הוה אלא ספק ולא מוקמינן אחזקה דאיסור למיהוי ודאי דהא קיי"ל סוקלין ושורפין על החזקות. שהוא משום דאע"ג דרוב אין שוהין ודורסין מ"מ סמל"ח והוה פלגא ופלגא. ולפי"ז לא הוה ספק שהה ודרס וכה"ג אלא ספק דרבנן. דהא לרבנן דר"מ מה"ת רובא וחזקה רובא עדיף אלא דמדרבנן החמירו גם לרבנן דר"מ למימר סמל"ח וכמו"ש תוס' והרא"ש בבכורות (כ) ויבמות (קיט) יעוי"ש עכ"ד. וזה דחוק באמת לפמ"ש הפרמ"ג בעצמו ביו"ד בשפ"ד (סי' כ"ד סקכ"ז) דבספק שהה ודרס כיון שנולד דבר מה שעל ידו מסתפקין דבלא"ה בסתמא הא אין לספוקי כלל ומשו"ה אתרע רובא מה שרוב אין שוהין ודורסין א"כ לפי"ז איך כתב דאמרינן סמל"ח דהא ודאי נהי דהחמירו חכמים למימר סמל"ח. מ"מ הוא דוקא ברובא דלא אתרע אבל ברובא דאתרע לא. וברובא דאתרע פשיטא דמוקמינן אחזקה אפי' לפי מה שהחמירו בזה:
ולכן נראה דדבר זה מיושב בפשיטות לפי מה שנתבאר לעיל (כ"ג פ"א) דכל חזקה שנתחדש בה מקרה המביא להסתפק אם סילקה החזקה אזי משעה שנולד המקרה לא מוקמינן אחזקה קמייתא והוה ספיקא מה"ת ויעוי"ש שזה דבר פשוט מפורש יוצא מראשונים ואחרונים. וה"נ כיון שנולד מקרה השחיטה המביא להסתפק אם סילקה החזקה שוב לא מוקמינן אחזקה וכהא דזרק גט ספק קרוב לה שכ' הב"ש (סי' י"ז סק"א) דלא הויא אלא ספק א"א ולא מוקמינן אחזקה דא"א למימר דהוה ודאי משום דמשעה שזרק הגט אתרע חזקה. אע"ג דאכתי מסופק אם נתגרשה בגט זה דשמא לא היה קרוב לה ולא קנתה הגט כלל. מ"מ כיון דזריקת הגט ודאי היה וקרה מקרה הזריקה המביא להסתפק שמא נתגרשה בו והמקרה הזו סילקה החזקה שוב ליכא תורת חזקה ודאי אלא ספק משום דאתרע חזקה. ה"נ בהא כיון דנשחט לפנינו רוב הסימנים ומעשה השחיטה בודאי נעשה אלא דמספקינן שמא לא הועיל השחיטה להכשיר מידי נבלה עפ"י הדין. מ"מ כיון דקרה מקרה המביא להסתפק אם נסתלקה החזקה או לא שוב לא מוקמינן אחזקה משום דאתרע לה החזקה. ומשו"ה לא הוה אלא ספק מה"ת:
ולפי"ז בהא דלא בדק בסימנים דכבר נתבאר לעיל (פ"ב) דלא סמכינן בהא ארובא דרוב שוחטין רוב והוה ספיקא. וספק זה דומה לספק אם זרק גט או לא זרק כללי דבהא פשיטא דקיימא אחזקת א"א. דדוקא אם קרה המקרה ונעשה המעשה המביא להסתפק בזה אמרי' דאתרע חזקה. אבל בספק אם קרה כלל המקרה והמעשה בהא לא אתרע חזקה כלל ומוקמינן אחזקה וה"נ בלא בדק בסימנים אם נשחטו רובן. דכ"ז שלא נדע אם נשחטו רוב הסימנים מקרי זה דאכתי לא ידעינן אם נשחט כלל אע"ג דנעשה כאן מעשה חתך בעלמא שנחתכו מחצית הסימנים. מ"מ אין זה מעשה שחיטה אלא מעשה אחריתי וחתך מקרי לא שחיטה. ולא דעי לספק שהה וספק דרס או סכין פגום דעכ"פ נעשה מעשה השחיטה בודאי שהוא שחיטת רוב הסימנים בבהמה ורוב א' בעוף וכמו"ש התוס' בחולין (ט) בד"ה כולהו אהא דפירש"י עיקור הא דתנן ופסק את הגרגרת והק' ע"ז וז"ל ותימא דזה פסול מפני שלא שחטו ולא דמי לשאר ה' שחיטה ותי' די"ל ששחט בסכין פגום וזה נקרא פסק הגרגרת כו' עכ"ד. הרי מבואר החילוק בזה דבסכין פגום וכה"ג מקרי ששחט ונעשה כאן מעשה השחיטה. אלא שנפסל מצד אחר מצד הדין דלא מהני שחיטה כזו כמו שחי' מומר וכה"ג דעכ"פ מעשה השחי' שהוא שחי' רוב הסימנים נעשה. אבל היכא דלא שחט רוב אלא מחצה או פחות הרי לא נעשה המעשה שחי' כלל. דמעשה השחי' הוא ביטול החיות ולא נפקא חיותא אלא בשחיטת ב' סימנים ברובן בבהמה ורוב א' בעוף. והשתא בספק אם נשחטו רובן הוי זה ספק אם נעשה כלל המעשה המסלק להחזקה ובהא קיימא שפיר אחזקה. ומשו"ה שכיר כתב הרמב"ם דלא בדק אם נשחט רוב הוה ודאי נבלה אע"ג דבכל ספיקי שחיטה כתב דהוה ספק נבלה וכמו שהובא לעיל (פ"ב) יעוי"ש:
ונרויח בהא ג"כ ליישב דברי הרמב"ם (בפט"ו מה' א"ב) התמוהים. שכתב שם ממזר ודאי זה שבא מערוה ודאית וממזר ספק זה שבא מספק ערוה כגון הבא על האשה שנתקדשה ספק קדושין או שנתגרשה ספק גירושין ע"כ. ותמוהין דבריו בזה דהא בס' קדושין ודאי הוא דמוקמינן אחזקת פנויה וכמו"ש הכ"מ (בפ"י מגירושין) בשם מהרי"ק לדעת הרמב"ם ודס"ל דכל ספק בקדושין לא הוה ספק ממזר משום חזקת פנויה יעוי"ש. וכבר עמד בזה שם (פט"ו מא"ב) בהג"ה שבמל"מ שם. וחתר ליישב שם ויעוי"ש שדבריו מתמיהים לב. שכתב שם דכשנישאת לאחר אח"כ קדושי ודאי מפקיע קדושי ספק אבל הכא איירי דבא עליה בלא קדושין ע"כ. ואין לזה הבנה כלל דמאי מעליותא דבא עליה בלא קדושין סו"ס נוקמה אחזקת פנויה ולמה הוא ספק ממזר. וגם מ"ש דכשנתקדשה לאחר אח"כ מפקיע קדושי ודאי לקדושי ספק זה יותר תמוה דהיכן מצינו כה"ג. ולהדיא מצינו בקדושין (יב) גבי ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא יתיב רב חסדא וקא משער ליה אי אית ביה ש"פ או לא. ופירש"י לפי שבא אחיו או אחר אח"כ וקידשה בפרוטה. ואמרי' בגמ' שם והאמר שמואל חיישינן שמא ש"פ במדי ואמאי ס"ל לרב חסדא דאי לית. ביה ש"פ קדושי קמא לאו כלום ומשני ר"ח לא ס"ל דשמואל ע"כ. הרי לפניך דקדושי ודאי דבתרא לא פקעי קדושי ספק דקמא. אמנם לפי מה שנתבאר מיושב ד' הרמב"ם בפשיטות דמ"ש דבקדושי ספק הוה ספק ממזר ולא מוקמינן אחזקת פנויה מיירי בזרק לה קדושין ספק קרוב לה דאתרע חזקת פנויה וכמו"ש התוס' בכתובות (כג) דהבא עליה אח"כ וילדה הוה הך ולד ספק ממזר דשמא היה הקדושין דקמא קרוב לה. והא דס"ל דבספק קדושין קיימא אחזקת פנויה כמו"ש הכ"מ (פ"י מגירושין) מיירי בספק אם זרק לה או לא שזהו ספק אם קרה כלל המקרה המביא להסתפק: