שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
הכהן כלל ה
בדין כאין ספק מוציא מידי ודאי בו יבואר לעמוד על ההבדל שבין הא דקיי"ל דמספיקא לא מפקינן שום דבר מחזקתו להא דאין ספק מוציא מידי ודאי דלכאורה הוא דבר אחד ובש"ס הם דברים נפרדים. ויבואר בו ג"כ הא דכ' הפוסקים דכל ספק שבשחיטה הוא ספק נבלה אבל אם לא בדק בסימנים אם נשחטו רוב הוה ודאי נבלה ומהו החילוק בזה. ובדין ספק דרבנן במקום דאתחזק איסורא: פרט א:
ראיתי ראוי לבאר הך מלתא דאמר לן תלמודא בכ"מ דא"ס מוציא מידי ודאי כנזכר בסוגיא דפסחים (ט) ובע"ז (מא) ונדה (טו). יען ראיתי לכמה מן המעיינים שעירבו והחליפו הדברים. חזקה בהא דא"ס מוציא מידי ודאי כאלו הוא דבר אחד וזה ודאי אינו. דסברא דא"ס מוציא מידי ודאי אין זה דין החזקות דגמירי לן דמוקמינן אחזקה. תדע דהיכא דמייתא תלמודא הא דא"ס מוציא מידי ודאי אינו מזכיר חזקה. וכן היכא דמייתי דיני החזקות אינו מזכיר א"ס מוציא מידי ודאי הרי ע"כ הם שני ענינים נפרדים ולא קרב זה אל זה. והנה באמת צריך לעמוד על ההפרש בזה. דהא לכאורה היינו הך. דבהא דאמר רבא שם בפסחים ודאי חזינא דשקל מי יימר דאכלתיה א"ס מוציא מידי ודאי. לכאורה למה הזכיר זה ולא אמר דמספיקא לא מפקינן ליה מחזקתו שהוחזק הבית בחמץ. וכן בהא דחבר שמת ושפחתו של מציק שם נמי נימא הכי דמספק לא מפקינן מחזקה שהבור מוחזק בטומאה והפירות הוחזקו בטבל:
ונראה דלפי מה שפי' תוס' שם הסוגיא דמיירי בספק הרגיל א"ש, דהנה יש להתבונן מה ענין כחו של ספק הרגיל אי רובא הוה נימא רוב. וצ"ל שהוא רוב שאינו גמור שהזכירו התוס' בקדושין (פ) ובנדה (יח) גבי רוב תינוקות מטפחין בעיסה. והנה שם ביארו התוס' דרוב שא"ג לא עדיף מחזקה ואין כחו אלא לשווייה לחזקה ספיקא מה"ת יעוי"ש. והשתא לפ"ז אמאי הזכיר תלמודא א"ס מוציא מידי ודאי ואמאי לא נימא דמספיקא לא מפקינן ליה מחזקתו. ואי משום דמיירי הכא בספק הרגיל שהוא רוב שא"ג ואינו ספק שקול ומפיק שפיר מחזקה להכריע להתיר כמו שמורה הרוב ז"א. דסו"ס ספיקא הוה ואין מועיל להתיר. ואפי' לפמ"ש התוס' בפסחים שם לחד תירוצא דמיירי מאיסור דרבנן מ"מ לא מהני עכ"פ להסוברים דאיסור דרבנן שנתחזק באיסור אין ספיקו מתירו כמו"ש הפוסקים ביו"ד (סי' קי): ועכ"ז נראה דאי מדין חזקה היה ברור להתיר בכל זה. דהא עיקר דין החזקה אי לאו דאגמור לן רחמנא חזקה מקרא דבית המנוגע או מהלל"מ כדאמרי' בחולין (י) הוו כל החזקות ספיקות וזה פשוט. א"כ לית לן למימר חזקה אלא אי הוה כמו הא דאגמור לן רחמנא אבל עידי דלא דמי ליה לא. ועי' תוס' ריש נדה (ב) ד"ה מעל"ע וחולין (ט) ד"ה התם ונזיר (נז) ד"ה באומר שדנו לענין דשאבד"ל ודשיבד"ל בספק טומאה ברה"ר או ברה"י דגמרינן מסוטה דבעינן דוקא מידי דדמי לסוטה ומידי דלא דמי לא. ומצינו בבית המנוגע דראה הכהן הנגע שלם ותיכף משסילק ידו ויצא יש ספק אם לא נחסר משיעורו. ומ"מ מטמאהו הכהן. ומזה ילפינן לכל החזקות שיהא דומה לזה, דבשעה שנתחזק הדבר היינו בשעה שמסלק ידו ועיניו מן הדבר שאז יפול על הדבר שם ודין חזקה. דהא כ"ז שלא סילק ידו מן הדבר הוא דבר של ודאי וא"צ כלל ללימוד של חזקה וכמו באותה שעה שרואה הכהן הנגע שהוא שלם הוא ודאי וא"צ לחזקה. רק דבשעה שסילק ידו מן הדבר אז צריך לדין חזקה מפני שאז לולא גזה"כ שנחזיקהו כמו מתחלה אין זה אלא ספק. ואמרה תורה שנחזיקהו לודאי כדמעיקרא. וא"כ כיון דאין זה אלא גזה"כ אין לנו לומר אלא היכא דהוה ספק שקול ממש כמו ספק דבית המנוגע אבל היכא דתיכף שסילק ידו ועיניו מן הדבר שאז צריך לחול עליו דין חזקה שגזרה תורה אינו ספק שקול רק ספק הרגיל שהוא רוב בזה לא אתחזק כלל. וע"ז לא גזרה תורה שנחזיקהו ברגע זו כדמעיקרא:
ולפ"ז בעכבר שהכניס חמץ לבית דתיכף ומיד ברגע ראשונה שראוי לחול על הבית שם ותפיסת חזקה שנתחזק בחמץ. עומד לנו הרוב שאינו גמור דאכלתיה א"כ אין זה כמו חזקה שאמרה תורה ולא נתחזק כלל הבית בחמץ. וכן בחבר דתיכף ברגע ראשונה עומד ספק הרגיל דרוב חבירים מעשרים מיד ואינו מסלק ידו מהם עד שמתקנה כמוש"ש רש"י. וה"נ גבי שפחתו של מציק. ונמצא דליכא הכא חזקה כלל ובדליכא חזקה ודאי דגם רוב שאינו גמור מלתא הוא לגמור הדבר ע"פ הרוב כמו דמוכח הכי שם מד' התוס' בנדה וקדושין שם שאין כחו ככח רוב גמור נגד חזקה. ומוכח דבלא חזקה משמש כמו רוב גמור. וכן מוכח בגמ' דנדה (יח) דקרי לרוב תינוקות מטפחין רובא דאיכא חזקה כנגדו. ולהתוס' שם הוא רוב שא"ג. ומוכח בדליכא חזקה הוה רוב כמו כל רוב דעלמא. וכל זה הוא מוכרח מצד הסברא בדין החזקות: ומשו"ה אתי עלה רבא והסוגיא מכח הא דא"ס מוציא מידי ודאי. וס"ל לרבא דאע"ג דמכח דין החזקות ודאי דהכין הוא דשרי עכ"ז מצד ספק וודאי אין להתיר דכח ודאי הוא דינא דסברא דא"ס מוציא ומבטל את הודאי. וא"צ בזה לשום ילפותא מה שהוא מסברא שהחוש מעיד וכמו"ש במקו"א בשם מהרי"ט בח"ב (סי' כז) ועוד כמה מרבוותא לענין חזקה דסברא דעדיף אפי' מרוב והוא בתורת ודאי. ועדיף ודאי מחזקה דחזקה אינו אלא גזה"כ לעשות את הספק כודאי. אבל דבר שהוא ודאי הוא ודאי בעצמותו ואין שום ספק מגרע: כחו אפי' ספק הרגיל. ומשו"ה דבר שהוא אסור בודאי ואי אפשר שיצא מאיסורו ויהיה מותר אלא ע"י מעשה אזי כ"ז דלא חזינן שנעשה המעשה אין להתיר ולומר שנעשה המעשה ואין יוצא מידי איסורו אלא בדבר ברור ולפיכך אפי' רוב שא"ג לא מהני להתירו. ומ"מ ס"ל לס"ד דסוגיא שם דגם רוב שא"ג מהני להתיר:
וכן בהא דנדה דא"ר יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב עליה ימי וסתה ובא עלי', וזהו דוקא בספק ראתה דהוה ס"ס אבל ודאי ראתה לא דכיון דודאי ראתה וספק טבלה הוה ספק וודאי וא"ס מוציא מידי ודאי התם ג"כ הא משעה שראתה כ"ז שלא הגיעו ושלמו לה ימי טומאתה א"א לה ליטהר ולטבול. ובכל אותן ימי טומאתה א"צ לאוסרה מכח חזקה וגזה"כ כלל שאמרה תורה דמוקמינן אחזקה קמייתא, דהא בלא שום ילפותא ע"כ היא טמאה ודאי. דהא א"א לה ליטהר כלל רק כששלמו ימי טומאתה ויש בידה לטבול אז שייך ליפול ע"ז שם ותפיסת חזקה דנימא דמוקמינן לה אחזקתה ואכתי טמאה היא ולא טבלה. דהא כל חזקה אין מקומה לחול דנימא אח"כ דמוקמינן אחזקה אלא משעה שיחול שם ספק שמא נישתנית. מיהו כיון דתיכף כשראוי לחול שם ותפיסת חזקה יש כאן רוב שא"ג שטבלה. דהא ע"כ הך ספק טבלה הוה ספק הרגיל. דכל אשה כיון שיכולה ליטהר ולטבול ממהרת לטבול. דאל"כ לא פריך מידי מחבר ושפחתו של מציק שם דהוה ספק הרגיל. ומאי קושיא ספק הרגיל שאני. א"ו דגם בספק טבלה דר"י הוה ספק הרגיל. א"כ כיון דתיכף כשראוי לחול חזקה אין זה ספק שקול רק רוב שא"ג לא אתחזקה כלל בטומאה. ולית כאן חזקה. ובדליכא חזקה הא רוב שא"ג גומר הדבר כמו כל רובי דעלמא וכמבואר לעיל. ומשו"ה אתי עלה ר"י משום א"ס מוציא מידי ודאי. דכל איסור ודאי שאינו ניתר אלא ע"י מעשה אי אתה יכול להוציאו מודאו אלא בראיה ברורה. ורוב שאינו גמור אינו בירור גמור כמו רוב גמור:
וה"נ בהא דע"ז (מא) בשברי צלמים דאמרי' דכיון דודאי עבדוהו ספק בטלוהו הוה ספק וודאי וא"ס מוציא מידי ודאי. וע"כ דמיירי ג"כ בספק הרגיל מדמקשי עלה מחבר ושפחתו של מציק. והנה אם באנו בזה לדין החזקה אפי' נימא דכ"ז שהוא שלם ג"כ אנו צריכין לדין חזקה לאחזוקיה באיסור דיכול להיות במציאות ביטול כשהוא שלם. ועי' בע"ז (נג) כיצד מבטלה כו' ושם גבי מכרה או משכנה ר' אומר ביטל ועיי"ש בסוגיא מ"מ בנשברה לית לן למידן הכא דין חזקה. דהנה כבר נודע דמשעה שנולד הספק ע"י מקרה מחודשת אתרע חזקה וכמו שהבאנו לעיל בכלל ספק שנולד ע"י מקרה בשם הפוסקים. וכ"כ הרשב"א בחי' לחולין (ט) לענין מים מגולין דמשעה שנתגלו בטלה חזקתן. וכה"ג לענין חזקת איסור דאם זרק גט לאשתו ספק קרוב לה הויא ספק א"א לא ודאי דאתרע חזקה דא"א כמו"ש ב"ש (סי' יז סק"א). ועמ"ש בזה באורך בכלל הנ"ל בביאור מספיק. והכא נמי כיון שהשבירה מורה על ביטול. ועי' ברש"י סו"פ כה"צ (מט) ד"ה לא דכו"ע כו' שכ' דאמרי' ודאי עכו"ם שברן דע"א שנשתברה מאליה לא שכיחא ואזלינן בתר רובא ע"כ. ודמי זה למים מגולין דמשעה שנתגלו בטלה חזקתן. דאע"ג דאין הגילוי עצמו האיסור אלא דאין עיכוב מעתה לנחש שישתה הוי ריעותא למרע לחזקה. ה"נ אע"ג דאין השבירה עצמה ההיתר רק הביטול אתרע חזקה בהא. וכ"ז הוא אי הוה ספק שקול וככל הני דמייתינן לעיל דהוה ספק שקול. מיהו הכא דהוה ספק הרגיל שהוא רוב שא"ג שרי לגמרי. דהא גבי תינוק שנמצא בצד העיסה בקדושין (פ) דחזקת העיסה לא אתרע כלל לשי' תוס' שם דתינוק ודאי עמא והספק הוא אם נגע יעוי"ש. ומ"מ אתא רוב שאינו גמור ומרע לה לחזקה והוה פלגא ופלגא כמו"ש תוס' שם. וממילא היכא דגם בלא הרוב שאינו גמור גם כן אתרע חזקה ע"י ספק שקול למיהוי פלגא ופלגא אתא רוב שאינו גמור ומפיק ליה לגמרי ולפיכך אם באנו לדון בכהאי גונא מדין החזקה הרי ספק הרגיל מתירו ומשו"ה אתו עלה משום א"ס מוציא מידי ודאי. ויתבאר לקמן בעז"ה בהקדם עוד איזה חקירה בענין זה וכמו שיתבאר: