אור ברסלב
שות עבודת הכהן הכהן פרט ד

שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

הכהן פרט ד

הכהן פרט ב

כתבו התוס' בריש נדה דהא דאשה נדה טהורה לחולין לכו"ע משום דמוקמינן אחזקה ומ"ש מספק טומאה ברה"י דטמא אע"ג דאיכא חזקת טהרה כדמשמע בגמ' במקוה שנמדד ונמצא חסר. דאמרי' בגמ' דהא דלרבנן ברה"י טמאות אע"ג דאיכא חזקת המדידה הוא משום דזה ילפינן מסוטה וטעם דתר"ל לא הוצרך אלא לטמא אפי' ברה"ר ותי' דלא ילפינן מסוטה לטמאה למפרע ולכן בטומאה דמעל"ע מוקמינן לה אחזקתה ע"כ. ועמדו המפרשים על דבריהם ונדחקו לבאר החילוק שבין אשה למקוה דסו"ס מה תירצו התוס' דהא גם מקוה הוא למפרע. ויעוי"ש במהרש"א ומהרמ"ל באורך בזה:

גם הר"ש בטהרות (פ"ה מ"ד) הק' על שיטת התוס' שכ' דלמפרע לא ילפינן מסוטה מהא דנגע בא' כו' ולמחר מצאו מת דחכמים מטמאין כשעמ"צ ור"מ מטהר וז"ל ר"מ מטהר בתוספתא משמע דדוקא ברה"ר מטהר ר"מ. והא דחכמים מטמאין משמע בתוספתא דבראוהו חי מבערב מודים חכמים לר"מ. ומדמחלקינן בין רה"ר לרה"י יש לדקדק מכאן דלמפרע נמי ילפינן מסוטה וקשה דלא מחלקינן במעל"ע שבנדה ובריש נדה הארכנו בדבר יעוי"ש:

ולפענ"ד נראה ליישב דעת התוס' בזה בהקדם דברי חי' הרשב"א בריש נדה שם שהק':

מנגע בא' בלילה אאשה כקו' התוס' וכמובא לעיל (פ"ג) דברי התוס' בזה. וכתב יש מתרצים דשאני אשה דבחזקת טהורה היא דודאי בדוקה היא מעיקרא ואע"ג דאמרי' לקמן אשה כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה דעי משום חומרא דטהרות אמר הכי אבל אדם זה לאו בחזקת חי היה עומד כו' ע"כ. וכבר נתבאר לעיל (פ"א) טעמא דמלתא דאמאי לא הוה בחזקת חי יעוי"ש. אמנם עוד כ' הרשב"א יישוב אחר ע"ז וז"ל ויש מפרשים דלא דמי דהתם ודאי נגע אזלינן כשעמ"צ אבל באשה ספק ביאה הוא דהא מספקא לן אי הוה דם בההיא שעתא או לא ולא הוה דומיא דסוטה דודאי נסתרה במקום הראוי לטומאה והלכך הכא אזלינן להקל ע"כ. ודבריו תמוהין טובא לכאורה במה שחילק דבנגע בא' הוה מגע ודאי ובאשה ספק ביאה ומגע. דהא האשה שראתה דם היא טמאה ודאי והספק הוא על הטהרות שנגעו בה קודם ראיה אם בשעה שנגעו בה כבר היתה טמאה או לא. א"כ הוה זה מגע ודאי כמו בנגע בא' בלילה ולבסוף מצאו מת ובשעת מגע לא נודע אם היה אז מת ומה לי טומאת נדה דאשה או טומאת מת. וכן תמה באמת בס' מגן האלף (סי' תסז) ונשאר בלי יישוב:

ונראה לפענ"ד בביאור דבריהם ע"פ המבואר בעירובין (לה) בעירב בתרומה ונטמאת ספק נטמאת ביהש"מ בשעת קניית עירוב דר"מ ס"ל שאין עירובו עירוב משום דספד"א לחומרא ולא מוקמינן תרומה אחזקה. ופריך הש"ס דר"מ אדר"מ גבי נגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת דר"מ מטהר משום דאמרי' אוקמיה אחזקה ואתמול חי הוה ע"כ והק' בתוס' דלמא הא דלא מוקמינן תרומה אחזקה משום דאיכא חזקה כנגדה דבעינן לאוקמיה לגברא בחזקת שלא עירב כו' ע"כ. ועיין רש"י שם (לו) ד"ה העמד טמא ע"ח שכ' ג"כ דנגד חזקת תרומה איכא חזקת גברא שלא עירב יעוי"ש. אך הריטב"א בחי' שם כתב בשם הר"מ בר שניאור שבכל מקום אין לנו לדון אלא מדבר שבו נולד הספק ומשו"ה חזקת תרומה אלימא טובא ולא משגחינן בתר חזקת גברא שלא עירב וכן גבי מקום אמרינן העמד אדם בחזקת טמא ולא אמרי' העמד טהרות על חזקתן והטעם משום דכיון דודאי נגע פקע חזקה מיניה וכדאמרי' גבי שליא בבית כו' ע"כ. ובחי' ריטב"א לקדושין (עט) כתב דטעמא דשליא בבית משום דרוב שליות יש להן ולד והא דלא אמרינן סמוך מיעוט שליות שאין להן ולד לחזקת טהרה דבית דכיון דהשליא ודאי היתה בבית הבית נגרר בתר השליא ע"כ. וסברא זו כתב ג"כ הט"ז ביו"ד (סי' א) בשוחט שנבדק וא"י ה' שחיטה באופן דהבשר אסור לא מוקמינן הכלים שבישל בהן אחזקתייהו. והביא ראיה מגיטין ולא) שכ' שם רש"י במקוה שנמדד ונמצא חסר דאף הטהרות שיש להם חזקת טהרה שנשתמשו באדם וכלים שטבלו במקוה זו טמאים שהטהרות נגררין בתר אדם וכלים ע"כ. ועיין בשו"ת מים עמוקים (סי' כא) שהוכיח ג"כ דבכ"מ דאמרי' העמד דבר ע"ח לא אמרו אלא באותו דבר שבו נולד הספק ע"כ. והנה עפ"ז צריך ליישב שי' רש"י דנראה כסותר את עצמו, דבעירובין כתב דדנין חזקת אדם שלא עירב נגד חזקה דתרומה ולא ס"ל כמו"ש הריטב"א בשם הר"מ בר שניאור. ובגיטין (לא) ס"ל דאנו דנין מחזקת אדם שבו נולד הספק ולא משגחינן בחזקת טהרות וכמו"ש הט"ז בשמו: אמנם ליישב זה צ"ל לפענ"ד דרש"י ותוס' בעירובין ס"ל דהא דאמרינן דאין דנין אלא מדבר שבו נולד הספק ולא משגחינן בנגררת. היינו דוקא היכא דשייך נפ"מ לאותו דבר עצמו שבו נולד הספק כגון אדם וכלים דמקוה דנפ"מ לאדם וכלים עצמן באותו ספק. אם היה המקוה חסר כבר בשעה שטבלו אם הם טמאים או טהורין, ומשו"ה תחלה אנו צריכין לדון על האדם וכלים עצמן ואנו משתמשין עם החזקה לטמא כמו שגזרה תורה למיזל בתר חזקה. ושוב אח"כ הטהרות כאדם וכלים דודאי נגעו בדבר שהוא טמא ודאי ע"פ דין התורה והם נגררים בתר אדם וכלים. וכן בשליא בבית דתחלה אנו דנין לענין השליא עצמה שבה נולד הספק לענין טומאה וטהרה דאשה כמבואר בב"ק (יא) ושוב אח"כ הבית כשליא ונגררת בתרה. משא"כ בתרומה ונטמאת דלענין התרומה עצמה אין שום נפ"מ בספק זה אם נטמאת משחשיכה או מבעוד יום דבין כך ובין כך ממ"נ היא טמאה. ועיקר הנפ"מ בזה הוא לענין האדם המערב. ומשו"ה נהי דהתרומה הוא הדבר שבו נולד הספק מ"מ כיון דלענין התרומה אין לנו שום דין בזה ועיקר הדין הוא לענין העירוב. בכה"ג משגחינן שפיר בנגררת ואמרינן דאיכא חזקת אדם על תחום ביתו שלא עירב נגד חזקה דתרומה:

ועפ"ז אתיין שפיר ד' הרשב"א דנהי דהאשה היא דבר שבו נולד הספק כמו הך מת. והטהרות הוא דבר הנגרר כמו אדם שנגע בהמת. מ"מ ההפרש בזה הוא דאשה שבה נולד הספק יש נפ"מ להאשה עצמה לדון עליה תחלה בדין הזה, ותחלה אנו צריכין לדון על האשה עצמה אם ראתה מאתמול. דאם כבר בא לה הדם יש לה למנות אותו יום במנין ימי טומאתה וכמבואר במשנה בריש נדה אע"פ שאמרו מטמאה מעל"ע אינה מונה אלא משעה שראתה אבל הך מת אע"פ שגם הוא הדבר שבו נולד הספק. אבל אין בו שום נפ"מ בספק זה לדון עליו לענין המת עצמו. ועיקר הדין שאנו באין לדון בזה הוא על האדם הנוגע. ולהכי אע"פ דדין המת עצמו הוא דין דספק ביאה כמו האשה. כלומר אם כבר מת או עכשיו כמו באשה אם כבר בא לה הדם או עכשיו. ואם היה נפ"מ למת עצמו אז היינו דנין תחלה דין המת שהוא ספק ביאה ולא משגחינן תו באדם הנגרר למימר שהוא מגע ודאי וספק טומאה. מ"מ עכשיו שאין שום נפ"מ למת עצמו ועיקר הדין הוא לענין האדם אנו תופסין דין האדם שנגע בו שהוא מגע ודאי וספק טומאה. שנגע בדבר שלא היה לו חזקה ברורה ועכשיו מת לפנינו. משא"כ אשה שהיא הדבר שנולד בה הספק והנפ"מ הוא לענין עצמה ותחלת הדין שאנו דנין בזה הוא לענין האשה עצמה. משו"ה אין אנו דנין בזה אלא דין עצמה. שהיא ספק ביאה. ושוב הטהרות נגררין אחריה. ואע"ג דטהרות הוו מגע ודאי וספק טומאה. מ"מ נגררין הם אחר הדבר שבו נולד הספק והיא האשה שהיא ספק ביאה וגם להטהרות אנו דנין בזה דין ספק ביאה. והרשב"א לא אתא הכא אלא למימר דעיקר ותחלת הדין דגבי מת לא דמי לעיקר ותחלת הדין דגבי:

אשה. דעיקר הדין דגבי מת שהוא האדם הוא מגע ודאי וספק טומאה וגבי אשה ספק מגע וביאה היא. אמנם עיקר סברת הרשב"א בזה דמחלק בין ספק מגע לודאי מגע וספק טומאה ומהו הנפ"מ בזה יבואר זה לקמן:

והשתא עפ"ז מיושב ג"כ שי' התוס'. דהא אשה שהיא עיקר ותחלת הדין שאנו דנין בזה ומספקינן לה מתי נטמאת אם למנות אותו מעל"ע במנין הימים של ימי טומאה. הא ספק זה הוא למפרע ואינו אותו ספק שבסוטה. דבסוטה הוה הספק אם נטמאת או לא. ובאשה לית כאן ספק אם נטמאת להבא. דהא עכשיו ודאי טמאה. רק דהספק הוא מתי נטמאת. וכיון דאין זה ספק שבסוטה משו"ה מוקמינן אחזקה וכיון שכבר העמדנו האשה על חזקתה לענין עצמה הרי היא טהורה בתורת ודאי. ושוב ממילא דבר הנגרר שהוא הטהרות שנגעו בה נמי טהורין. אע"ג דבטהרות אותו ספק דמתי נטמאת האשה הוא עצמו אותו ספק אם טמאין הטהרות מכאן ולהבא או לא. מ"מ כיון דאין דנין על דבר הנגרר תחלה. רק על דבר שבו נולד הספק כל שיש לו נפ"מ לאותו דבר שבו נולד הספק לענין עצמו. משו"ה הכא בנדה שהיא תחלת הדין אין בה להבא רק למפרע מוקמינן אחזקה. משא"כ במקוה דאע"ג דבו נולד הספק. מ"מ אין נפ"מ בספק זה רק לענין אדם וכלים שטבלו בה. ובהם אנו דנין אם הם טמאים עכשיו מכאן ולהבא ע"י מה שכבר חסר המקוה קודם שטבלו. א"כ ליכא כאן ספק דלמפרע מתי נטמא רק ספק אם הם טמאים עכ"פ מכאן ולהבא והוה כמו ספק שבסוטה אם היא טמאה או לא ומשו"ה לא דמי אשה למקוה וא"צ למה שנדחקו המפרשים בזה:

ומיושב ג"כ לפ"ז קו' הר"ש הנ"ל מהא דנגע בא' בלילה כו'. דהא הך מת שבו נולד הספק אין בזה שום נפ"מ רק לענין הנוגע. ועיקר הדין אין לנו בזה עם המת כלל רק עם אדם הנוגע. ונוגע זה לא דמי לאשה שהאשה עכשיו מכאן ולהבא ודאי טמאה. רק שאנו מסתפקין שמא גם מקודם היתה טמאה כמו שהיא עכשיו טמאה. א"כ עיקר הספק הוא על למפרע. אכל בנוגע אנו מסתפקין בו אם הוא טמא או לא והוא אותו ספק שאנו מסתפקין בסוטה:

תוכן העניינים

שות עבודת הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה