שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
הכהן פרט ב
ואשכחנא פתרי לפי"ז בטעמא דר"מ דפליג ומטהר דלפי האמור שפיר י"ל דאע"ג דלחכמים ליכא לאוקמיה אחזקה וכמו שנתבאר. מ"מ לר"מ לשיטתי' שפיר מוקמינן אחזקה וכמו שיבואר, דהנה המ"מ (פט"ו מא"ב) כתב דלכן בראוה מדברת או מעוברת דנאמנת האם לומר על בתה דלכשר נבעלתי משום דמן התורה ספק ממזר יבא רק מדרבנן אסור ולהכי מדרבנן מהני ברי דידה יעוי"ש. והובאו דבריו בב"ש (סי' ד סקל"ט). וכ' ע"ז בב"ש שם אע"ג דברוב פסולים ג"כ נאמנת הטעם הוא לדעת המ"מ דדלמא אזלא איהי אל הבועל והוה כקבוע וכמע"מ ואי הוה ידעינן דאזל הבועל אצלה אה"נ דא"נ ברוב פסולין עכ"ד. אך הרשב"א בחי לקדושין (עג) הק' אהא דאמרי' שם בגמ' דשתוקי כשר מה"ת משום דרוב כשרים אצלה מאי אמרת דלמא אזלא איהי לגביה הוה קבוע והתורה אמרה ספק ממזר יבא והק' הרשב"א דלמאי בעי הש"ס לטעמא דספק ממזר:
יבא ומשום דתורה אמרה כן, דהא בלא"ה יש כאן תמיד רוב להיתר. וממ"נ דאי אזיל בועל לגבה פשיטא דהוה רוב כשרים ואי דאזלא איהי לבועל מ"מ הוה מע"מ וע"כ איכא רוב להיתר ותי' דצ"ל דקרא אתי היכא דידעינן דאזלא איהי אל הבועל כו' ע"כ. ולדברי הרשב"א עדיין אין מיושב שי' המ"מ. שכ' הב"ש דמשו"ה נאמנת גם ברוב פסולים הוא משום דדלמא אזלא איהי אל הבועל והוה כמע"מ, ולמ"ש הרשב"א הא גם כה"ג רוב פסולים הוא וכמו דס"ל להרשב"א ברוב כשרים דיש תמיד רוב להיתר דאפי' אזלא איהי לבועל הוה כמע"מ. ויש בהך צד דאזלא איהי לבועל מחצה כשרים המסייע לרוב דהך צד דאזיל בועל לגבה. ה"נ ברוב פסולים יש בהך צד דאזלא איהי לגבי בועל מחצה פסולים המסייע לרוב פסולים דהך צד דאזיל בועל לגבה וסו"ס איכא רוב פסולים. ועכצ"ל דהרשב"א והמ"מ באמת פליגי בכה"ג דהוה ספק בעיקר הרוב אם יש הכא רוב או מחצה. דלהמ"מ ספק בעיקר הרוב לא הוה רוב דרוב בבירור בעינן דליכא ספק שמא הוא מע"מ. אך הרשב"א פליג וס"ל דאדרבה כה"ג הוה רוב חשוב טפי. דהא בחד צד איכא רוב בודאי ואפי' לפי צד השני איכא מחצה שמורה מה שמורה הרוב ולהרשב"א צ"ל הא דנאמנת אפילו ברוב פסולין הוא כמו"ש הנ"י ביבמות פ' אלמנה בההוא עובדא דארוס וארוסתו בשם הריטב"א דחזקת כשרותה דאם מהני לגבי בתה יעוי"ש. ובמקו"א הוכחנו דכסברת הרשב"א הכי ס"ל התוס' בקדושין (עד) ד"ה אי מהתם [עיין בכלל ריעותא מחיים (פ"א)]:
ועפי"ז נראה דלשי' הרשב"א כמו היכא דהוה ספק בעיקר הרוב אם יש כאן רוב או מחצה דהוה רוב מעליא. ה"נ בחזקה. דמ"ש חזקה מרובא. והיכא דהוה ספק בעיקר החזקה. אם יש כאן חזקה או שמא אין כאן חזקה רק ספק ג"כ הוה חזקה מעליא. דהא בהך צד דספק בלא חזקה יש מחצה המעיד ומורה אותו דבר שמעידה החזקה:
ולפי"ז הנה בנידו"ד נראה ברור דאפילו הרשב"א מודה דאע"ג דהוה ספק בעיקר החזקה מ"מ החזקה בטלה. ולית לן לאוקמיה אחזקה. דדוקא היכא דבצד השני יש מחצה שמורה כמו שמורה הרוב והחזקה בזה שפיר ס"ל דהוה חזקה. אבל הכא בצד השני. דשמא גוף זה מהנך גופים דלית להו חזקת חיים הא איכא רובא שמורה היפך ממה שהחזקה שבאידך צד מורה. דהא מיעוט מתים ודאי מורה שהיה מת באותה שעה שנגע בו זה והך מיעוט דלית להו חזקת חי נמי. הא הוו כולהו בספק אם היה חי בשעה שנגע בו זה ואכתי לא מת או שכבר מת כיון דלית להו חזקת חי ונמצא שבצד זה דמיעוט חיים שאין להם חזקה ומיעוט מתים איכא רובא שמעיד שכבר היה מת בשעה שנגע בו זה. והוא היפך מה שמורה החזקה שבאידך צד דחיים דאית להו חזקה. וזה לא דמי לרוב כשרים. דהתם רוב כשרים שבהך צד דאזיל בועל לגבה מעיד שהיה כשר. ובאידך צד דאזלא איהי לבועל ליכא רובא דפסולים רק מחצה ואיכא מחצה כשרים שמורה מה שמורה הרוב דבאידך צד דאזיל בועל לגבה. והתם שפיר כ' הרשב"א דהוה רוב מעליא. אבל הכא גם הרשב"א מודה. וזה נראה בטעמא לרבנן לשי' הרשב"א ורמב"ן דס"ל דליכא הכא חזקת חי מה"ת וכמו"ש בחי' בריש נדה:
אך כ"ז הוא אי אזלינן בתר רובא. אמרי' דבמחצה השנית. הנך גופים דלית להו חזקת חי איכא רוב למיתה. ומכח זה אמרי' דלאו בחזקת חי היה עומד. אבל לר"מ דחייש למיעוטא כנודע. א"כ לדידיה אין מעלה ברוב וגם רובא הוה כמו מע"מ. א"כ ה"נ סו"ס הוה מע"מ. דאין כאן אלא ספק אם היה גוף חי או גוף מת בשעה שנגע בו. וא"כ בהך צד דשמא מן הגופים שאין להם חזקה יש מחצה שמורה כמו שמורה החזקה דבאידך צד דהנך גופים דאית להו חזקה והוא חזקה מעליא. ומשו"ה ס"ל לר"מ דאיכא חזקת חי וכדאמרי' בעירובין (לה) ומשו"ה מטהר ר"מ ולא אמרי' כשעמ"צ: פרט ג:
התוס' ריש נדה ד"ה מעל"ע כתבו ליישב אהא דאשה דדיה שעתה לשמאי. ולחולין גם להלל מטהרינן לה ומוקמינן אחזקת בדיקתה שטהורה היא, ומ"ש מנגע בא' כו' דמטמאין רבנן אפי' ברה"ר כשעמ"צ היכא דלא ראוהו חי מבערב ותי' דגם בנגע בא' דמטמאין רבנן מיירי לקדשים ע"כ. ומוכח דס"ל להתוס' דגם לחכמים דר"מ הוה הך מת בחזקת חי בשעה שנגע בו זה מה"ת והא דמטמאין כשעמ"צ אינו אלא מדרבנן משום חומרא דקדשים. ובהא איכא לעיוני לפימ"ש לעיל לשי' הרשב"א דאמרי' סמוך מיעוט חיים שאין להם חזקה למיעוט מתים והוה ספק אם יש כאן חזקה לחיים או רוב למיתה דבכה"ג לכו"ע אין דנין בזה חזקה. זולת לר"מ דחייש למיעוטא ולא אזיל בתר רובא. דאז הוי זה ספק בעיקר החזקה דמוקמינן אחזקה וככל מ"ש לעיל (פ"ב). אבל לדידן ולחכמים דר"מ לא. א"כ צריך להבין סברת התוס' בזה:
ונראה דהתוס' אזלי בהא לשיטתייהו. דס"ל דלא סמכינן מיעוטא למיעוטא כה"ג. דאע"ג דתרי מיעוטא דעלמא סמכינן להדדי. אבל הך מיעוטא דחיים שאין להם חזקה למיעוט מתים לא סמכינן. וטעמא דמלתא הוא כמו שיבואר. הנה בכתובות (ט) כתבו התוס' בד"ה ואיבע"א לענין ספק נבעלה באונס ספק ברצון דרצון הוה רוב ואונס מיעוט וע"ז הק' דא"כ בס"ס נמי תיאסר דספק אונס כמאן דליתי' דמי ולא נשאר אלא חד ספק ספק תחתיו ותי' ר"י דרוב ברצון לאו רוב גמור ע"כ. ובשמ"ק שם בכתובות הביא בשם הריב"ש בתשו' (סי' שעב) להק' על ד' התוס' דמה הוק' להם דהא שפיר אמרי' סמוך מיעוט אונס למחצה שאין תחתיו וכדאמרי' בר"פ האשה רבה סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות. ותי' ע"ז בשמ"ק שם וז"ל. ולא ידעתי מהו. דבשלמא הא דאמרי' סמוך מיעוט מפילות למחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוטא ניחא דתרווייהו המפילות והנקבות מגרעים כח הזכרים מחד טעמא. ולכן הוו זכרים מיעוטא ולמיעוטא ל"ח. אבל מיעוטא דאונס ומחצה דאין תחתיו שריותייהו לא הוה מחד טעמא וכל אחד עומד בפ"ע נגד תחתיו ברצון. מיעוטא דאונס נגד הרצון ומחצה דאין תחתיו נגד תחתיו כו' עכ"ל. הני דס"ל להשמ"ק לשי' התוס' דלא אמרי' תרי מיעוטי מצטרפי אלא היכא דהוה שריותייהו או איסורייהו מחד:
טעמא. ושניהם מוציאים דבר אחד בבירור. כגון מיעוט מפילות למחצה נקבות. דגם מיעוט מפילות ממעט ומוציא מכללו זכרים בודאי כמו שממעט ומוציא מיעוט או מחצה נקבות, דהא כיון שהפילה בודאי אין כאן זכר. א"כ מפילות ונקבות שניהם מעידים בודאי שאין כאן זכר אבל מיעוט אונס אי אפשר לצרף למחצה דאין תחתיו דאע"ג דשניהם מורים ומעידים על ההיתר. מ"מ אין מעידים בבירור מחד טעמא. דהא מיעוט אונס אין ממעט תחתיו כמו שממעט מחצה דאין תחתיו. דהא אע"ג שהיה באונס מ"מ יוכל היות שהיה האונס תחתיו ובכה"ג לא מצטרפי תרי מיעוטי להדדי. דכל מיעוט עומד לנגדו הרוב ומבטלו. ועין שו"ת הגרעק"א (סי' קו) ובשו"ת ברית אברהם חיו"ד (סי' מג) ובחאה"ע (סי' סה) מש"ש בכה"ג:
ומהאי טעמא נמי י"ל במ"ש התוס' בחולין (סג) בד"ה ודלמא אהא דפריך הש"ס ודלמא דעוף טמא נינהו והקשו דהא עופות טהורים הוו מרובין ניזיל בתר רובא. ולכאורה אמאי לא תי' כמו"ש הר"ן שם דסמכינן מיעוטא דעוף טמא למיעוט נו"ט והוה מע"מ. כמו"ש התוס' בב"ב (צג) דסמכינן מיעוט מפילות למיעוט דמחמת ביעתותא והוה מע"מ. אך למ"ש השמ"ק י"ל דתוס' ס"ל כסברת השמ"ק. ומשו"ה גבי רוב פרות מתעברות ויולדות שניהם מורים על ענין אחד ומטעם אחד. דהא לא בעינן שיהא מורה אלא דלאו מנגיחה הפילה. שזהו הטעם לפטור את בעל השור שנגח מדמי העובר משום דלא, מחמת נגיחה הפילה. ולכן מיעוט מפילות דהיינו שהיא מכלל המפילות מעצמן מורה זה בבירור דלאו מחמת נגיחה הפילה כמו שמורה מחמת ביעתותא. ושניהם ביחד מורים בבירור דלאו מחמת נגיחה הפילה. משא"כ בהא דלוקחין ביצים בכל מקום דאע"ג דשני המיעוטים מורים על איסור. אבל אין מורים על דבר אחד ואיסורייהו לאו מטעמא חדא הוא. דמיעוט עו"ט מורה שאסור מטעם עו"ט. ומיעוט נו"ט מורה שאסור מטעם נו"ט. ואין שניהם מוציאים וממעטים דבר אחד מחד טעה. ודומה למיעוט אונס דמשו"ה לא מצטרף למחצה דאין תחתיו משום דאע"ג דשניהם מורים על ההיתר. מ"מ אין שניהם מורים מטעם אחד. דיכול להיות באונס ותחתיו. א"כ אין מיעוט אונס מורה מה שמורה מחצה דאין תחתיו. וה"נ בזה. דמיעוט עוף טמא אין מורה שהוא טרפה. ומיעוט נו"ט אין מורה שהוא טמא ואין מורין על דבר אחד כמו שמורים מיעוט מפילות ומחצה נקבות שבודאי אינו זכר. וכן בקדושין (עג) דמצטרפין מיעוט פנויות ומיעוט מחמת רעבון ושניהם מורים שלא היה בזנות ולא זינתה. וכן בהא דכ' הכרו"פ (סי' טו) דסמכינן מיעוט נפל למיעוט דבמקום סייף נקב הוה, דשניהם מורים על ענין אחד מטעם אחד שאינו בן קיימא:
אמנם אידך רבוותא לא מחלקי בהכי. דהתם בחולין גבי הא דלוקחין ביצים בכל מקום. כ' הר"ן דהני תרי מיעוטי דעו"ט ונו"ט מצטרפי להדדי. וכ"כ ג"כ הרמב"ן בחי' שם ממש כמו"ש הר"ן. וכ"מ מחי' רשב"א שם. וז"ל וקשיא לן היכי חיישינן לעופות טמאים דהא מיעוטא נינהו כו'. ויש מי שתירץ דסמוך מיעוט דעו"ט לנו"ט, ולא מיחוור דא"כ הול"ל ודלמא אסורות נינהו דהוה בכלל לשון זה בין נו"ט ובין עו"ט. אבל השתא דקאמר ודלמא עו"ט אין בכלל לשון זה בין עו"ט ובין נו"ט. ותי' דאע"ג דמינים טהורים מרובים ממינים טמאים אבל בעצם טמאים מרובים עכ"ל. והשתא אמאי לא דחה מטעם דתרי מיעוטי כה"ג לא מצטרפי להדדי א"ו דלא מחלק בהכי. ועיין ברכות (נג) גבי הא דמיעוט לכשפים ומיעוט לגמר דמצטרפי. ועיין בס' א"ר באו"ח (סי' ריז) שהק' דאמאי לא אמר משום מיעוט עכו"ם דנפ"מ להיכא דליכא למיחש לכשפים ותי' דשלא מענין ושם אחד לא מצטרפי. והוא ממש כמו"ש בדעת התוס'. ומ"מ אין מוכרח די"ל כמו שתי' שם עוד בס' א"ר שם דהכוונה דאפי' בכולם ישראל ג"כ אינו מברך משום דרוב לאו לריחא והוה רבותא טפי. ועיין בס' סמיכות חכמים לברכות שם שהק' ג"כ קו' זו ותי' בע"א יעוי"ש:
והשתא לפי"ז י"ל בדעת התוס' בריש נדה דלא ס"ל לצרף מיעוט חיים שאין להם חזקה למיעוט מתים ואזלי לשיטתייהו. דס"ל דאע"ג דשניהם מורים לטמא את הנוגע. מ"מ אין שניהם מורים על דבר אחד מטעם אחד. דמיעוט מתים מורה שלא היה חי בשעה שנגע בו זה בבירור. ומיעוט חיים שאין להם חזקה אין מורה זה בבירור. דמ"מ יוכל היות שהיה חי בשעה שנגע בו. ודמי למיעוט אונם שאין מורה בבירור שהיה אינו תחתיו. ומשו"ה לא מצטרפי מיעוט אונס למחצה דאין תחתיו. וה"נ לא מצטרף מיעוט חיים שאין להם חזקה למיעוט מתים. אך הרשב"א ורמב"ן בריש נדה לשיטתייהו אזלי וכמוש"ל (פ"ב):