אור ברסלב
שות עבודת הכהן הכהן פרט ג

שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

הכהן פרט ג

הכהן פרט א

ומעתה אחר שבררנו והוכחנו דאין מקום לסברת הלבו"ש שיהא סברא דתולין הקלבמ"ק בירור על הספק נבוא לביאור דעת פרמ"ג במ"ש עליו הלבו"ש שלא הבין דעת התבו"ש וכמוש"ל (פ"א) ונעתיק בזה לשון התבו"ש. שם בשמ"ח (סי' ל"ה סכ"ו) כתב וז"ל ונ"ל דאי ליכא חליף רק שניהם שוים כגון אונות דימין ודשמאל כולם בצורה אחת כדימין או כדשמאל כו' יש להתיר בהפ"מ. וביאר שם בתבו"ש בטעמו ש"ד. דעיקר חליף דצורת אונות לא נזכר בתלמוד רק במהרי"ו ובמהרי"ו גופיה לא משמע רק כשנתחלפו שניהם אבל בנתחלף רק צד אחד לא משמע כי אם בהגהת מהרי"ו ובלבו"ש וע"ז חולק הל"ח וע"כ אין לחוש רק שלא בהפ"מ אבל בהפ"מ הבו דלא לוסיף עלה דמהרי"ו כו' ע"כ. ואח"כ כתב:

בשמ"ח וז"ל אם יתרת בדרי דאוני צורתו כצורת אונה של צד כנגדה נ"ל דיש להכשיר גם שלא בהפ"מ ואם אחד שכנגדה חלפה צורתה עם זאת היתרת כו' יש להקל בהפ"מ. וע"ז כתב בתבו"ש ולכאורה יש להחמיר ולומר דמאי חזית דהאי יתרת היא דלמא אחריתי היא היתרת והו"ל חליף אמנם כיון שנתבאר שאין להחמיר בהני חילופים שלא נתבארו בשום פוסק כי אם במהרי"ו כו' ולכן אין להחמיר בהם כלל כו' וכן משמע מעובדא דר"ץ כו' דחולין הריעותא ביתרת ואמרי' דעיקר האונות הם כתיקונם אבל אם גם צד הב' א' מהאונות החליף צורתה עם זאת היתרת ואי לאו יתרת היא הרי זה חליף ממש דמהרי"ו לכן השתא דיתרת היא אין להקל כי אם בהפ"מ עכ"ד. וע"ז כתב הלבו"ש הרי דעיקר טעמו להקל בזה כיון שלא נזכר בתלמוד ושום פוסק רק במהרי"ו ותולין הקלקול בהיתרת כמו שהביא ראי' מעובדא דר"ץ ממילא לנידון של הפרמ"ג כו' תולין הקלקלה בהיתרת כו' והפרמ"ג הבין דתבו"ש הכשיר מספק משום שאין חמור איסורו כו' והאמת אינו כך וכונתו משום שלא נזכר אלא במהרי"ו הבו דלא לוסיף עלה ובחילוף צד אחד כשר בהפ"מ לכן כאן דאיכא עוד ספק כשר אף באין הפ"מ לפי הכלל שבידנו כמו"ש פרמ"ג בפתי' כו' ואח"כ כתב דאם ימין ושמאל חילפו כו' אפי"ה ביתרת מכשרינן משום דלא ראינו במהרי"ו דאונה יתירה אין לה להחליף צורה והבו דלא לוסיף וכ"ת איך ידעינן שמא זו העיקרית בהא עיקר התירו משום דתולין הקלבמ"ק כו' ולפי"ז גם ראיית פרמ"ג מהא דר"ץ נסתר דזה שרצו מתחלה להכשיר היינו משום ספק השקול ואין ראי' לאיסור משא"כ אחר שראו שאין סמפון לעליונה ואיכא סברא דתולין הקלבמ"ק הטריפו כו' עכ"ד:

ואני שמעתי ולא אבין מה ראה על ככה לפרש דברי התבו"ש כן ואזיל באורחא דחיקא דכל הרואה יראה דדחוק לפרש ד' תבו"ש במ"ש שאין להחמיר בהני חילופים שלא נזכר אלא במהרי"ו דרצונו דכיון דאין להחמיר בהני חילופים וע"כ חליף צד אחד מותר בהפ"מ וממילא כשיש עוד ספק מותר לגמרי גם. בלא הפ"מ שדבר זה הוא כמו עיקר חסר מן הספר. והנה הך כללא דדבר שאין מכשירין אלא בהפ"מ כשיש עוד ספק מותר לגמרי הא לא שייך זה אלא על חלוקה דצד אחד. אבל על מש"ש השמ"ח בחלוקה השניה דב"צ לא שייך ע"ז הך טעמא כלל להכשיר בהפ"מ מפני הספק אלא משום בירור שנתברר שהמוחלפת היא היתרת משום תולין הקלבמ"ק. ובהך טעמא שנתן ע"ז משום דבחילופים אלו שלא נתבארו אלא במהרי"ו אין להחמיר בהם כלל אין בדברים אלו שום משמעות על עיקר ההיתר בהפ"מ גבי ב' צדדים שהוא משום בירור דתולין הקלבמ"ק דהא לפי דבריו אין בזה שלא נתבארו חילופים אלו אלא במהרי"ו שום קולא להקל מספק מחמת זה וגם דבר שלא נתבאר אלא בפוסק אחד ג"כ ספיקו אסור ודלא כפרמ"ג. רק דהכא לית כאן ספק כלל אלא מבורר ע"י תולין הקלבמ"ק וא"כ מה שייך ע"ז מ"ש וכ"מ מעובדא דר"ץ שהוא להוכיח דמבררינן ע"י סברא דתולין הקלבמ"ק כיון דלא מיירי מקמי הכי מזה כלל. וכיון דלא נכלל ישוב לחילוף דב"צ בהא דלא נזכרו הני חילופים אלא במהרי"ו לא שייך ע"ז וכ"מ מהר"ץ דעיקרו אתא לראי' על ב"צ. ואפי' נדחוק לומר דרצונו דלולא דאין להחמיר בהני חילופים שלא מכרו אלא במהרי"ו לא הוה סמכינן אסברא זו דתולין הקלבמ"ק ומתברר הספק. דלאו סברא שרירא וקיימא היא זו לברר את הספק היכא שהספק אסור ע"י תולין קלבמ"ק אלא היכא דבלא"ה לא נזכר אלא בפוסק אחד דלפי"ז שייך גם לב"צ בהא דכ' דאין להחמיר בהני חילופים. ונסבול הדוחק דמ"ש וכן כוי קאי על מה שרמז להבין מעצמנו בירור הספק ע"י תולין הקלבמ"ק. עכ"ז בר מן דין אין להלום כלל ראי' זו מהא דר"ץ. דכיון דעיקר הראי' הוא מהא דהטריפו כשמצאו שאין סמפון לעליונה ונתברר מזה שעליונה היא היתרת ויש כאן חליף ומביא התבו"ש מזה ראי' דמבררינן את הספק ע"י תולין הקלבמ"ק. א"כ קשה מאי ראי' היא זו מהא דהטריפו ע"י סברא זו דדלמא דוקא להחמיר סמכו ע"ז ומנין לנו להקל ג"כ ולברר ספק ע"י סברא זו היכא דלולא זה היה הספק אסור. וכיון דלהתבו"ש כל שספק לנו אם הוא חליף משני צדדין או מצד אחד טריפה גם בהפ"מ מנין לנו להכשיר בהפ"מ מהא דר"ץ ולומר שנתברר שאין כאן אלא חליף מצד אחד משום דתולין הקלבמ"ק וכשר בהפ"מ ועוד דחוק לישנא דתולין הריעותא וכו' דנקט התבו"ש דאמר וכ"מ מעובדא דר"ץ כו' דתולין כו' והרצון כמו דהתם הטריפו משום דנתברר שעליונה היתרת והטריפו שאין האונות כתיקונם ה"נ הכא מתברר שהחליף ביתרת והאונות כתיקונם. דא"כ דהעיקר הוא שהוא בירור ושייך זה בין להקל ובין להחמיר מאי שייטיה ללישנא דתולין הכא דלא מצינו בשום מקום לישנא דתולין בכולי ש"ס ובפוסקים רק היכי דמקילין כנודע למעיין. והכא דהכונה דכיון שהוא קלקול מבורר שגם הקלקול השני בו בין להקל בין להחמיר לא שייך לשון זה:

וגם בהא דבריו תמוהין במ"ש דזה שרצו שם מתחלה להתיר מספק היינו משום שהוא ספק השקול ואין ראי' לאיסור עכ"ד. דהא חזינן דטרח התבו"ש להמציא טעם להקל בספק חליף מטעמא דבלא"ה לא נתבארו הני חילופים רק במהרי"ו ודבר שאין אנו מכשירין אלא בהפ"מ ספיקו שרי לגמרי ובירור דתולין הקלבמ"ק הא לאו הכי אוסרין מספק. ואיך כתב הלבו"ש כן בפשיטות שטעם ההכשר שרצו מתחלה הוא משום ספק השקול ואין ראי' לאיסור דא"כ א"צ התבו"ש לכל זה. ועכצ"ל דהתבו"ש לא הבין כן בהא דהכשירו מתחלה בעובדא דר"ץ כמו שפי' הלבו"ש. וכבר נודע דעת הר"י ורשב"א ור"ן בפ"ק דחולין דכל ספק השקול בטריפות דאתייליד ריעותא לאסור אם לא היכא דמוכח להתירא טפי מאיסורא. וגם דעת המכשירין בס' השקול מ"מ בריעותא מחיים מודו כמו"ש הרמ"א ביו"ד (סי' נ) והעלה שם הש"ך דהכי קיי"ל והנה הפר"ח ליו"ד (סי' כ"ט) האריך לסתור דין דהרשב"א המובא בשו"ע יו"ד (סי' לט) בס' אם הסירכא בגב או בחיתוך דכשר ומוקמינן אחזק"כ ודחה דין זה מהלכה מהא דכ' רמ"א (סי' נ) דבריעותא מחיים לא מוקמינן אחזקה, אמנם התבו"ש (סי' כט) כתב לחלק דדין זה דהרשב"א בספק כסדרן שאני דאינו אלא ספק ריעותא דכ"ז דאין אנו יודעין אם היא שלא כסדרן לאו ריעותא הוא וצ"ל דהתבו"ש ס"ל דכה"ג דס' חליף לאו ספק ריעותא הוא אלא דמקרי דריעותא לפנינו:

דהא חליף לפנינו ובעינן להוציאו מידי חליף בלי ראי' רק להקל מן הספק זה מקרי ריעותא ולא ספק ריעותא. עכ"פ לאו בפשיטות הוא כ"כ למימר דהיינו טעמא דרצו מתחלה להכשיר בעובדא דר"ץ כפי' הלבו"ש: פרט ד: ולכן נראה דהברור בזה הוא כמו שהבין פרמ"ג דתבו"ש מכח ספק מקיל בזה ומשו"ה נקט לישנא דתולין כו' דנשתמש בכל מקום היכא דמקילין מן הספק מן הדין. ולא עלה ע"ד מעולם לדון בהא משום בירור דאמרי', שהקלקלה במקולקל. דודאי היכא שהדין נותן שהוא אסור מספק אין להתיר כלל ולומר שמתברר כיון שהוא מקולקל יש בו גם קלקול השני אלא דוקא בכה"ג דמכה בדופן שהובא לעיל (פ"א) שמצוי ושכיח ורגיל קלקול דמכה להוציא ולהוליד סירכא וכמוש"ש. הא לאו הכי אין שום בירור לומר תולין הקלבמ"ק ועדיין הספק כמו שהי' והתבו"ש שפיר קאמר דכיון דהני חילופים לא נתבארו בשום פוסק אלא במהרי"ו יש להקל בספיקו. וכה"ג מצינו באמת בכ"מ בדבר שאינו אלא חומרת הגאונים דאמרי' הבו דלא לוסיף עלה ובספיקו מתירין כמו"ש הש"ך (סי' ל"ז) לענין בועה בשיפולי. וכ"כ הש"ך (סי' ס"ט סקנ"ג) בדין בשר ששהה ג' ימים בלי מליחה דמתירין בספק מה"ט דאינו אלא חומרת הגאונים ועשו"ת בני"ע בחיו"ד (סי' מ"ב) שהקיל בג' ימים ראשונים דז' נקיים דאע"ג דאין תולין בג' ימים ראשונים בכתמים מ"מ בספיקו מתירין משום שאינו אלא חומה"ג. ומה"ט דן בי' התבו"ש ג"כ בחליף זה שלא נזכר בתלמוד ואינו אלא חומרת מהרי"ו להקל בספק. ובחליף צד אחד אי ברור שהוא באונה ולא ביתרת דינו דאסור בלא הפ"מ אי הוה ספיקא שמא ביתרת ולית כאן חליף כלל אפי' מצד א' מותר לגמרי. וב"צ דאסור גם בהפ"מ אי בצד אחד יש יתרת ויש ספק שמא החילוף ביתרת ואין כאן אלא חליף מצד א' מקילין בספק חומרת מהרי"ו ומותר עכ"פ בהפ"מ וכיון דמדי חליף צד אחד ממ"נ לא יצא לכן אסור שלא בהפ"מ. והשתא א"ש דאין עיקר חסר מן הספר שדבריו ברור מללו מפורש דמשום דלא נזכר בתלמוד אלא במהרי"ו אין להחמיר כלל. והיינו דאין להחמיר בספיקו והוא טעם בין לצד א' בין לב"צ. וע"ז שפיר אמר וכ"מ מהר"ץ כו' דשפיר אזיל וכן על מה שקדם לזה ונתפשטו כל הקמטים והדוחקים שהיה לנו בזה, ומביא ראיה מעובדא דר"ץ ממה שרצו להכשיר בתחלה ולהקל מספק בהני חילופים לולא הוכחה דאח"כ דלא מצאו סמפון לעליונה. והוצרך לראיה זו דעלה ע"ד אולי יבא בע"ד לחלוק ע"ז ולומר דלא דמי כ"כ לחומרת גאונים דבועה בשיפולי ובשר ששהה ג' ימים בלי"מ וכדומה שאין לו שורש בש"ס כמבואר שם באחרונים רק שהגאונים חידשו זה מאיזה טעם שנראה להם לגזור משא"כ בחליף צורת האונות דאף שלא נמצא בתלמוד ושום פוסק כי אם במהרי"ו מ"מ לדעת מהרי"ו יש לו שורש בש"ס דחליף דאמר בש"ס קאי ע"ז על ה' אונות וצורתן כמבואר באחרונים. וא"כ כיון דלא דמי כ"כ לשאר מילי דחוה"ג אולי אין לנו להקל בספיקו וע"ז מביא ראיה מעובדא דר"ץ מהא דהכשירו מקודם אלמא דגם בספק חילוף צורת האונות מקילין. והשתא א"ש דנקט לישנא דתולין הריעותא כו' דלשון זה לא ניתן ולא אתמר אלא היכא דמקילין עפ"י דין בספיקו וה"נ בין בדין התבו"ש ובין בדין עובדא דר"ץ בהא דמתחלה הכשירו וז"ב:

מיהו בשנמצא שאין לה סמפון לעליונה הטריפו ולא מחמת דתולין הקלבמ"ק דהא לא שייך לומר דדרכו של יתרת להיות בלא סמפון ושכיח ומצוי כדאמרי' במכה בדופן אלא משום שבדקו באונות כולם וראו שבכולם היה סמפונות ורק עליונה היתה בלא סמפון כמבואר שם בשמ"ח בעובדא דר"ץ ומשום דרוב אונות רובם ככולם יש להם סמפונות מוכח דהשתא נמי אזלינן בתר רובא דאותן שיש להם סמפונות הם האונות ומוכח שאותה שאין לה סמפון היא היתרת. וזה הוי הוכחה ולא תלי' שהוא סימן והוכחה שהיא היתרת משום דרוב אונות יש להם סמפון. והוכחה עדיף מתלי' כמו"ש ש"ך יו"ד (סי' ל"ג סקט"ז) יעוי"ש שכ' דאע"ג דבכל ספק בשחי' אין תולין מ"מ הוכחה שאני. וה"נ אע"ג דאין להחמיר מספק בחומרא דמהרי"ו ולתלות לחומרא מ"מ הוכחה שאני:

ונמצא השתא לפי"ז דצדקו ד' פרמ"ג שהוציא מד' תבו"ש דאין להחמיר בספיקו בדבר שלא נזכר בתלמוד וה"ה לתר"ל. ולכן בבועה על יתרת ויש ספק תר"ל אין להחמיר ולא שייך לתלות הבועה ביתרת דוקא דלא שייך לומר כן אלא כמו מכה בדופן שמצוי ודרכו להוציא סירכא. אבל יתרת אטו יתרת דרכה ושכיחותה להעלות בועה זה ודאי אינו. ואין רגילות ליתרת שתעלה בועה יותר מאונה אמיתית. ולדינא כבר הסכימו האחרונים לפרמ"ג בספק בועה על יתרת דכשירה וכ"כ בספר מאי"ע וכתבו הטעם דהא בכל האונות ג"כ אורחא למצוא בועה והוא ממש כמו"ש:

תוכן העניינים

שות עבודת הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה