שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
הכהן פרט א
כתב הפרמ"ג (סי' לז) דבועה על יתרת בדרי הוה תר"ל. מיהו דוקא בדידעינן איזו היא היתרת אבל מספיקא דלא ידעינן איזו היא הוה זה ספק תר"ל וכשר. וכ"כ עוד (סוס"י ל"ה) והוציא זה מעובדא דר"ץ וז"ל הפרמ"ג שם מעשה דהר"ץ שהיה בימין ד' אונות עליונה כדרכה ואח"כ קטנה ואח"כ גדולה ואח"כ קטנה כו' וראו שעליונה אין לה סמפון היא היתרת א"כ הוה חליף שאמצעית גדולה משלישית כו' ע"כ. מזה למדין הא היה סמפון לעליונה כו' כשרה. שהיו אומרים שהרביעית היא היתרת. ועי' תבו"ש בכ' כעין זה כיון שלא הוזכר בתלמוד אין לאסור מספק יעוי"ש. ולפי"ז ה"ה תר"ל דוקא ביודעין איזו היא היתרת הא הספק לא עכ"ל. והגאון לבו"ש (בריש סי' ל"ה) האריך להשיג על הפרמ"ג בזה. ותוכן דבריו דאדרבה מעובדא דר"ץ מובן ההיפך דשם הטריפו כשלא מצאו סמפון לעליונה משום דתולין הקלבמ"ק וע"כ אותה שאין לה סמפון היא היתרת ולכן גם בבועה על יתרת בדרי אף שלא נדע איזו היא היתרת מ"מ נימא תולין קלקלה דבועה ביתרת והוה תר"ל. ועפי"ז נדחק:
שם מאד אמאי רצו בעובדא דר"ץ שם להכשיר בתחלה מספק. וכתב דרצו להכשיר משום דסמוכה לאומה דרכה להיות גדולה והיתה קטנה הוה קטנותה סימן שהיא היתרת. גם מ"ש פרמ"ג ראי' מתבו"ש כ' שם הלבו"ש שהפרמ"ג טעה בהבנת ד' תבו"ש ועיקר התירו דהתבו"ש הוא משום דתולין הקלקלה במקולקל ולא משום ספק עכת"ד. והנה כדי דלא נשווייה לגדול האחרונים פרמ"ג ז"ל טועה ח"ו נמשכוני אנפשין ליישב דבריו. ולפענד"נ דהגאון פרמ"ג שפיר חזי ואין בכל דברי הלבו"ש כדאי לדחות דברי מאורן של ישראל הפרמ"ג ז"ל וכמו שיבואר:
הן עיקר מה שחידש הלבו"ש דמשום סברא דתולין הקלקלה במקולקל לא הוה ספק שקול ומכריע לתלות יותר במקולקל מבדבר אחר הוא סברת עצמו והוא דבר חדש מדעת עצמו בלי שום ראי' ממקו"א. ונראה לפענ"ד דלית לן למימר כי האי מלתא ולא מצינו בשום מקום דנימא שנוציא מידי ספק ע"י סברא דתולין הקלבמ"ק. והנה ממקומות שמדובר שם תולין הקלבמ"ק הוא בכתמים שהוא דרבנן כמבואר בנדה (נט) ומקילין בהם בכל דבר שיכולה לתלות כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' קצ) ושם מבואר בט"ז (סקל"א) אהא דהשאילה חלוק הבדוק לה לנדה או לכותית שהגיעה זמנה לראות שתולה בהם. שם מבואר דמשו"ה תולה בהן משום דתולין הקלבמ"ק וכ"ה בש"ך שם (סקמ"ט) ושם ענין התלי' לאו עדיפות הוא לתלות במקולקל מבדבר אחר ואין במקולקל שום חשיבות ומעלה כלל לענין התלי' לומר דמשו"ה תולין. דהא גבי כתמים תולין בכל דבר אף דלאו שם מקולקל עליה מ"מ כל דאיכא למתלי ביה תולין מטעמא דכתמים דרבנן ומקילין בספיקו. ומה שנזכר שם הסברא דתולין הקלבמ"ק הוא להיפך. משום דתליה זו דאשה גרע מכל תליות כמו שתולה בשוק של טבחים ונתעסקה בכתמים וכה"ג. לפי ששם אין אתה מקלקל שום דבר מחמת התלי'. משא"כ בזה דאתה מקלקל להאשה הטהורה האחרת וכהא דמבואר שם בהשאילה חלוקה לטהורה וחזרה ולבשתו דאין שם תלי' ושתיהן חוששות. ושם מבואר הטעם בפוסקים דטעמא הוא משום מאי חזית דתקלקל להך טפי מהך. וכ"ז הוא בטהורה משא"כ בנדה וכדומה שפיר תולה בה וכמבואר שם בש"ך (סקנ"ג) בשם הרשב"א לפי שכל אלו אין מתקלקלים כשתתלה בהם לפי שכבר הם מקולקלים ונמצא לפי"ז דאין במקולקל שום מעלה וחשיבות לגרום התלי' בו טפי מבדבר אחר רק דטעמא הוא משום דבכתמים שהוא דרבנן מקילין בספיקו ואע"ג דריעותא לפנינו שהרי כתם לפניך חולין ואמרי' שנתהווה ממידי אחרינא. אלא דלתלות בטהורה איכא עיכובא דלא למתלי מצד הסברא. דהא לא עדיף הוא משני שבילין אחד טמא וא' טהור בפסחים (י) וכתובות (כז) דאם הלך באחד מהם ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני דאע"ג דספק טומאה ברה"ר ודאי גמירי לן דטהור ואיכא למתלי שהלך בטהורה. מ"מ כיון דשני טהורים הלכו אחד באחת והשני בשניה אמרי' שם דבבאו בבת אחת שניהם טמאים דהא ע"כ יש כאן טומאה ומאי חזית דתטמא להך תטמא להך. ובכה"ג לא מהני הא דספיקו טהור. וה"נ בכתמים דאע"ג דספיקו טהור מ"מ הא ע"כ כתם לפניך וא"א לך לתלות בהך טהורה משום מאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך. ומשו"ה אם מי שהשאילה לה חלוקה היא נדה או כותית לית כאן עיכובא להתליה שנסתלק העיכוב וחזר הדין דמקילין בכתמים דרבנן למקומו וזה ענין שאמרו דתולין הקלקלה במקולקל. וכה"ג הא דיו"ד (סי' קי"א) דבאיסור דרבנן אמרינן שאני אומר איסור לתוך איסור נפל. והיינו משום דאיסור דרבנן הוא ספיקו להקל ונזכר ע"ז טעמא דתולין הקלבמ"ק כמבואר בט"ז (סי' קצ סקל"א) לאו משום דהוא עצמו טעמא דמשו"ה תולין. אלא למימר שאין כאן עיכוב להקולא הא דמתירין בספק דרבנן דאם קדירה של היתר היא קדירה השניה אי אפשר לך לתלות בה דמעכב סברא דמאי חזית כו' משא"כ קדירה של איסור בלא"ה מקולקל ושפיר אתה יכול לתלות בו באין מעכב. מיהו היכא דהדין נותן דספיקו אסור ומספקי' מהיכן בא הקלקול אם מקלקול הראשון או מדבר אחר לית לן לברורי כלל ע"י סברא דתולין הקלבמ"ק ועדיין הספק במקומו:
ולכאורה יש להביא ראי' לסברת הלבו"ש מהא דחולין (מ"ח) בריאה הסמוכה לדופן דפליגי ר"נ ואבימי דלר"נ תלינן הסירכא בדופן אם לא בהעלתה ריאה צמחים סביב הסירכא דאז תלינן בריאה ואבימי ס"ל דבין כך ובין כך חוששין מיהו באיכא מכה בדופן תלינן לכו"ע בדופן והא התם הוה ספק מהיכן באה הסירכא ולר"נ דס"ל דמצד הסברא תלינן בדופן גם בדליכא מכה ומטעמא דכ' הרא"ש פא"ט שם בסוגיא זו יעוי"ש. ומ"מ באיכא צמחים בריאה סביב הסירכא תלינן בריאה. וה"נ לאבימי דלית לי' סברא דר"נ אלא דב"כ וב"כ חוששין דמריאה הוא מ"מ בדאיכא מכה בדופן תלינן בדופן משום המכה. הרי ע"כ דטעמא הוא משום דתולין הקלבמ"ק ומוכח כהלבו"ש דמשום סברא דתולין הקלבמ"ק מתברר הספק:
איברא דעכצ"ל דטעמא דהתם לאו משום הכי הוא וממכה בדופן גופי' אדרבה יש להוכיח להיפך מהא דהובא ביו"ד (סי' ל"ט) ובראשונים דעת בעל העיטור דאם הסירכא במכה וחוצה לה תליא מלתא ברובא. אם רוב במכה כשירה ואם רוב חוצה לה טריפה עי' רא"ש פא"ט (סי' כ"ה) ובמחצה על מחצה משמע דטריפה כל דליכא רובא במכה. וכ"כ להדיא שם בב"י והובא בדברי חמודות פא"ט (ס"ק קי"ז) וכ"כ בשמ"ח (סי' ל"ט סוס"ט). והשתא אי סברא דקלבמ"ק סברא טובה היא לברר את הספק א"כ במחצה על מחצה נמי אמאי לא תלינן הסירכא במכה ונימא דתולין הקלבמ"ק ומתברר ספק זה דהסירכא במכה. אך מהא דכולה במכה דתלינן במכה ולא מריאה לכאורה משמע כהלבו"ש ולכן ד"ז צ"ב:
ברם עיקרן של דברים בסוגיא דמכה בדופן הוא מטעמא אחרינא ולא מן השם דתולין הקלבמ"ק הוא זה אלא מטעם שכ' הרא"ש שם בפא"ט בסוגיא דשם אהא דר"נ ס"ל דאין חוששין בלא העלתה צמחים וז"ל ומן הראוי הי' אף כי ליכא ריעותא לא בדופן ולא בריאה למתלי הסירכא בריאה דדרכה בכך אלא דר"נ סבר דרוב בהמות כשרות הן וכן מצוי שמכין הבהמה על גבה ומעלה לחה הלכך מקיל לתלות הסירכא בדופן כל כמה דלא חזינא ריעותא בריאה עכ"ל. מבואר מזה דתלי' זו דתולין בדופן הוא כמו דתלינו נקב ברור בזאב:
משום דרוב בהמות כשרות הן ומוקמינן אחזקה מיהו היכא דאיכא ריעותא ולית לן למתלי הריעותא במידי דהתירא לא מוקמינן אחזקה והיכי דאיכא למתלי בזאב תלינן הנקב בזאב וה"נ תלינן הסירכא בדופן. מיהו בהעלתה צמחים ס"ל לר"נ דחוששין וכ' הרא"ש בטעם הדבר וז"ל דכיון דהעלתה צמחים סביב לסירכא אתרע חזקת הריאה ואע"ג דאם העלתה צמחים בעלמא אין חוששין לה שאני הכא דאיכא סירכא הלכך תלינן דמחמת הריאה באת ואפי' איכא נמי ריעותא בדופן כיון דאיכא נמי ריעותא בריאה טפי תלי' בריאה שדרכה לינקב ולהוציא משקה הנקרש בתוכה עכ"ל מבואר מזה דטעמא הוא משום דאתרע חזקה ולית לן לאוקמי אחזקה וטריפה מספק. א"כ אין הצמחים הללו מבררין את הספק אלא מריעין חזקת הריאה דלא מצינן תו לאוקמי' אחזקה דרוב בהמות כשרות הן וטריפה מספק. תדע דהא חוששין אמרי' גבי צמחים ולשון זה משמע דאוסרין מן הספק ולא ודאי וא"כ לית כאן בירור הספק משום תולין הקלבמ"ק כלל ואבימי ס"ל דחוששין דלא מיקרי איכא למתלי בהתירא אלא דוקא באיכא מכה בדופן. ומ"מ אי איכא צמחים בריאה ס"ל דריעותא דריאה עדיף מריעותא דדופן לפי שהסירכות מצויות בריאה. כ"כ הרא"ש שם לשי' רש"י ותוס'. ועכ"פ הך תלי' דבמכה לא הוי אלא כתלי' דזאב דכיון דאיכא למתלי הריעותא במידי דהתירא ממילא שפיר מוקמינן אחזקה וצמחים בריאה היינו טעמא דמסלקי להיתר דתלי' וממילא אתרע חזקה וטריפה מספק וכמו"ש. אמנם לדעת י"מ שהובא שם ברא"ש ס"ל לאבימי דתולין במכה בדופן גם באיכא צמחים בריאה וכ' שם הרא"ש בטעמו ש"ד דריעותא דדופן אלים טפי דמחמת ליחות המכה נקלטה הריאה אל הדופן. ובחי' הרשב"א כתב ג"כ כשי' י"מ הללו וביאר הדבר יותר וז"ל דשאני מכה מצמחים דמכה עבידא לקלוט מה שסמוך לה כשמעלה ארוכה והלכך כשיש מכה בדופן קרוב הדבר מאוד דמחמת מכה כו' והלכך כי איכא מכה בדופן לא להקל תולין בדופן אלא משום דחזקה מחמת דופן נסמכה כו' עכ"ל, מבואר דלשי' תוס' הא דתולין במכה הוא דתולין להקל כדתלינן בזאב ועיקר ההיתר משום חזק"כ. אך לשי' י"מ דגם באיכא צמחים בריאה תלינן במכה והכא דאיכא למתלי נמי לאיסורא לא מוקמינן אחזק"כ הוצרך לטעמא דעבידא לקלוט ומוחזקת בכך מכח שכיחות ורוב דשכיח כן למכה שתוציא סירכא ושכיח טפי מצמחים וכמוש"ש הרשב"א דרובן של צמחים אינם נקבים יעוי"ש: פרט ב:
ובהא דסירכא במכה וחוצה לה שכתבו הפוסקים דאם הוא מע"מ דאסור יש כאן מקום עיון לכאורה. דהא בסירכא מריאה לדופן בדליכא ריעותא לא בריאה ולא בדופן לאבימי דאמר חוששין מוכח מד' הפוסקים דס"ל לאבימי דהוה ספד"א ולא מוקמינן ארובא וחזק"כ. ואע"ג דאיכא למתלי בהתירא בדופן איכא נמי למתלי בריאה לאיסורא. ועיין בר"ן ורמב"ן בחי' לחולין (מח). וז"ל הרשב"א בחי' שם אבל כי ליכא מכה בדופן ולא העלתה ריאה צמחים כיון דאיכא למימר דמחמת ריאה או מחמת דופן והדבר שקול מחמת זו או מחמת זו חוששין כו' ע"כ. מיהו כי איכא מכה בדופן ס"ל לאבימי דשכיח טפי דממכה הוא וכח הרוב ושכיחות מברר ומכריע דממכה הוא ומכשרינן. והשתא איכא לעיוני כיון דס"ל לאבימי דדופן וריאה שוים והוה ספיקא מדס"ל דחוששין רק בדאיכא מכה בדופן ס"ל דשכיח טפי ממכה ולא מריאה. א"כ כשהסירכא במכה ובדופן מע"מ אמאי לא מבררינן ע"י כח הרוב ושכיחות דהסירכא במכה ולא בדופן משום דשכיח טפי דממכה. וכמו דאמרי' דמצוי טפי דממכה נגד הריאה ה"נ נימא דבמכה מצוי טפי מבדופן. דהא לאבימי דס"ל חוששין והוה ספד"א לא עדיף דופן מריאה. וכי היכי דאמרי' ממכה ולא מריאה ה"נ נימא ממכה ולא מדופן:
ונראה דדוקא היכא דהסירכא כולם במכה בודאי ואין הספק בזה אלא מהיכן לידת הסירכא יציאתה ועיקרה והיכן הוא הדיבוק בצד השני בהא מכרעא מלתא עפ"י כח רוב ושכיחות דמכה דמצוי טפי דהמכה הולידה הסירכא ולא מריאה. אבל הכא אין הספק אלא סירכא זו מה היא אם מריאה למכה או מריאה לדופן ושמא אין שום שייכות למכה לסירכא זו כלל רק שנתפשט אח"כ התפשטות ריר בעלמא שניתוסף מן הסירכא על המכה ג"כ. ואין מוציאה מידי ריאה ושהסירכא לא באה לידתה מן הריאה אלא היכא דידעינן שסירכא זו הוא ברור מריאה למכה אבל היכא דאינו ברור ומספקינן שמא אין שייכות למכה כלל לסירכא זו אלא היא מריאה לדופן אין מוציאה מידי ריאה וכדס"ל לאבימי דחוששין מסתמא דמריאה היא. ודמי הא להא דכ' ב"ש (סי' ד' סקל"ט) אהא דכ' המ"מ פט"ו מא"ב) דהא דהאם נאמנת לומר על בתה לכשר נבעלתי משום דמה"ת ספק ממזר יבא רק מדרבנן אסור ומדרבנן מהני עדותה. וע"ז כתב שם הב"ש דלכאורה קשה דהא מבואר בגמ' דאפי' ברוב פסולים נאמנת וברו"פ הא לא שייך טעם המ"מ. ותי' הב"ש שם דהא רוב פסולים לא שייך אלא היכא דאזיל בועל לדידה ובאמת הוא ספק דלמא אזלא איהי לבועל והוה קבוע וכמע"מ דמי. ובאמת אי הוה ידעינן דאזיל בועל אצלה ודאי דאינה נאמנת גם להמ"מ עכ"ד. הרי דהיכי דהוה ספק אם יש כאן רוב או מחצה. דאי אזיל בועל לגבה איכא רו"פ ואי אזלא איהי לבועל אין כאן רק מחצה ומספקינן אי אזיל בועל לדידה או אזלא איהי לגבי בועל לא דיינינן בזה דין הרוב. דהא הוה ספק בעיקר הרוב אם יש כאן רוב כלל. וה"נ ל"ש מריאה לדופן הוה מחצה וטריפה מספק ואי מריאה למכה איכא רובא דממכה וכשירה והכא דמספקינן שמא אין שייכות למכה כלל לסירכא זו הוי זה ספק בעיקר הרוב ואין דנין בזה רוב להכשיר:
אלא דלפי"ז לכאורה נפל מלתא ברבוותא דהרשב"א בחי' לקדושין (עג) נראה דלא ס"ל הכי אהא דאמרי' שם דשתוקי כשר מה"ת משום דרוב כשרים אצלה מאי אמרת דלמא אזלא איהי לגבי' הוה קבוע והתורה אמרה ספק ממזר יבא והק' הרשב"א דלמאי בעי הש"ס לטעמא דספק ממזר יבא הא בלא"ה יש תמיד רוב להיתר וממ"נ דאי אזיל בועל לגבה הוה רוב כשרים ואי דאזלא איהי לבועל מ"מ הוה מע"מ וע"כ איכא רוב:
להיתר ותי' דצ"ל דקרא אתי היכא דידעינן דאזלא איהי אל הבועל כו' ע"כ. ומוכח ע"כ דלא ס"ל כהמ"מ הנ"ל. אלא דהיכא דהוה ספק על שני צדדים ובצד אחד איכא רוב ובצד השני הוה מחצה דהוה ספק בעיקר הרוב אם יש כאן רוב או מחצה הוי רוב טוב דאדרבה מחצה דבאידך צד מחזקו ומסייעו לרובא דאידך צד ושפיר הוי רוב. ובנידו"ד לכאורה הוה פלוגתא דרבוותא דלהרשב"א דנין בזה בכה"ג רוב להכשיר. ואולי יש לחלק דע"כ לא אמר הרשב"א דכל כה"ג דנין בזה רוב אלא התם דהמחצה דבאידך צד הוא עצמו אותו דבר ממש עם הרוב דבהך צד אלא דבאידך צד הוא מחצה והכא הוא רוב וזולת זה הכל אחד ושם אחד הוא דהתם כשרים והכא כשרים וכיון דשם אחד הוא ממש בזה ס"ל להרשב"א דאינו מגרעו להרוב אלא אדרבה מחזקו. משא"כ בנידו"ד שאינו שם אחד ממש דהמחצה הוא דופן והרוב הוא מכה ונהי דגם הך מחצה דופן מורה ג"כ שהבהמה כשרה כמו שמורה רוב ממכה מ"מ אינו דבר אחד ושם אחד ממש כמו כשרים וכשרים:
וביותר י"ל דהנה באמת יש לפקפק אהא דאבימי דס"ל חוששין אי טעמא הוא דהוה ספיקא ממש דהא כיון דאיכא למתלי בדופן להתירא מליחות הדופן מ"ש מריאה נקובה ממש ואיכא למתלי בזאב דתלינן משום דזאב עלול לנקוב כמו"ש שמ"ח (סי' לו) וה"נ דופן עלול לזה ואמאי הוה שקול ובפירוש כתבו הרשב"א והר"ן בפ"ק דחולין בשם הר"י דהא דתלינן בזאב אע"ג דריעותא לפנינו דנקב ברור לפנינו בריאה דמקרי זה דלאיסורא ליכא לפנינו למתלי בי' ולהתירא איכא לפנינו למתלי בזאב ומשו"ה מוקמינן אחזקה יעוי"ש וה"נ ל"ש. ונראה דהרגיש בזה הרשב"א בחי' שם בסוגי' דסרוכה לדופן שכ' לאבימי בליכא ריעותא לא בדופן ולא בריאה ס"ל כיון שהדבר שקול משו"ה חוששין ואח"כ כ' ועוד שהריאה יותר קלה אצל נקיבה יותר מן הדופן ותולין בה ע"כ ומבואר דרצונו דמסתבר יותר לאיסורא הכא לענין סירכא וא"ש. וכן י"ל שכיון הרא"ש ג"כ במ"ש בטעמא לאבימי דס"ל דתלינן ריעותא בריאה לפי שהסרכות מצויות בה ודרכה בכך יעוי"ש. ובזה י"ל דטעמא הוא דמסתבר לן טפי מריאה דכח המצוי ושכיחות שמצויה הריאה בסירכות מכריע לאיסורא דמריאה בא. ולפי"ז הוי דופן מיעוטא לגבי ריאה. וא"כ בפשיטות י"ל דדוקא היכא דמורה המחצה כמו הרוב ס"ל להרשב"א דאף דהוי ספק בעיקר הרוב דיינינן בזה רוב דהמחצה מחזקו להרוב. אבל הכא דדופן הוי מיעוטא לא. דהך ספיקא אי מריאה למכה או מריאה לדופן הוא ממש ספיקא אי רובא להתירא או רובא לאיסורא והוי רוב נגד רוב וטריפה מספק:
ועכ"פ הא קמן וממוצא הדברים נלמד דטרחו כל הראשונים בטעמא דתולין במכה וצמחים מטעמי אחריני ולא אתו עלה בפשיטות להזכיר מתולין הקלבמ"ק מוכח ע"כ דלא מבררינן שום ספק מחמת תולין הקלבמ"ק והיינו טעמא נמי דסירכא למכה ודופן מע"מ דאסור מספק ולא נימא לברר ע"י תולין הקלבמ"ק. ועי' באחרונים ליו"ד (סי' ל"ז) שהביאו ד' הראב"ד בס' תמים דעים (סי' י"ב) וז"ל דע כי סירכה תלוי' אנו מכשירין מפי הגאונים כו' אבל אם בא לידי אותה שיצאה מן הבועה הייתי אוסרה כי הבועה מעידה עליה בנקב ואין הדופן מכשירה אפי' באונה תדע שהרי ריאה הסמוכה לדופן לד' ר"נ שאין חוששין וכשהעלתה צמחים דהיינו בועות חוששין כו' ע"כ. והפר"ח ולבו"ש נראה דסוברים דזהו מקור תר"ל להראב"ד מהא דצמחים יעוי"ש. עוד הובא באחרונים בשם ס' יבין שמועה להתשב"ץ בטעמא דתר"ל ונקיט לישנא דתולין הקלבמ"ק יעוי"ש. וזה תמוה ומראה פנים לכאורה דמישך שייך תולין הקלבמ"ק בהא דצמחים וזה ודאי אינו כמו שנתבאר:
אמנם ז"א דלבד מה דהאמת יורה דרכו כמו שהוכיח בס' דר"ח (סי' לז) דלא הביא הראב"ד סוגיא דסרוכה לדופן אלא אהא דאין הדופן מכשירה אפילו באונה. והביא שם בס' דר"ח דברי הרא"ש בסוגיא שם גבי ריאה הסמוכה לדופן כו' להוכיח דהתם בצמחים ע"כ טעמא אחרינא הוא ולא משום תר"ל הוא דנגעו בם ומסיק דעיקר תר"ל מסברא קאמר לה הראב"ד יעוי"ש. ובר מן דין הא ע"כ הא דנקיט ס' יבין שמועה לישנא דתולין הקלבמ"ק לתר"ל לישנא קלילא בעלמא נקט ולא ע"ד שתופס הלבו"ש שהוא לברר את הספק. תדע דהא הלבו"ש עצמו שם (סי' ל"ז) שתופס ג"כ דהראב"ד מהא דצמחים מייתי לתר"ל כ' להדיא דע"כ תר"ל הוא ספק ולא ודאי והוכיח מלישנא דש"ס דאמר חוששין גבי צמחים ולשון זה מורה על ספק יעוי"ש. וגם בלא"ה באמת אין תר"ל שייך כלל לענין דתולין הקלבמ"ק דהא ענין קלבמ"ק הוא כד מספקינן אם קלקול זה בא מקלקול הראשון או מדבר אחר. או דמספקינן אם קלקול זה שאנו יודעין אותו אם יש בו קלקול השני ג"כ או שישנו בדבר אחר כגון הא דבועה על יתרת דמיירי פרמ"ג והובא לעיל (פי"א) ולכל זה הא לא אתינן בתר"ל כלל. דהא שפיר ידעינן דהקלקול השני ממנו ובו. דהא לעינינו הם עומדים שני הלקותות זה על זה או סמוכים זא"ז. רק דהזדמנותם יחד מורה על נקב או עתיד לינקוב דלא לחנם נזדמנו כמו"ש הפוסקים ואין זה שום ענין לתולין קלבמ"ק ומה שתפס היבין שמועה לשון זה לאו דוקא ועיקר שבא לומר הוא ששני המקולקלים שנזדמנו יחד מעידים על קלקול נקב בקרום הריאה וזה ברור: