שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
הכהן פרט ב
איברא דמעתה עלינו ליישב הנך ראיות שהביא שם הנוב"י ראיה לדבריו. הנה מ"ש מהא דתינוק בצד העיסה לשי' תוס' שם דתינוק ודאי טמא אלא דמספקינן אם נגע בעיסה או אדם טהור נתן לו ואמרי' משום דרוב תינוקות מטפחין בעיסה רו"ח רו"ע. ומשמע דאי לאו משום דרוב עדיף הוה ספק. הנה זה נלפענ"ד ליישב דלא דמי כלל הא דתינוק לכל הני דמייתינן לעיל דלכאורה בלא"ה ראוי לעמוד על הסברא בזה על עיקר הכלל דכל חזקה שבאה אח"כ מסלקת לראשונה לגמרי דמ"ט דהא מלתא. ומאי אולמא דהך בתרייתא טפי מקמייתא למדחי לה לקמייתא לגמרי. ואמאי לא הוה באמת חזקה נגד חזקה ותיקום בספק וכדעת הנוב"י:
ונראה דטעמא דמלתא הכי הוה. דכבר נודע מעיקר גדר החזקה. דכל שלא נולד שום דררא וריעותא המעורר אל הספק אין לנו לעורר כלל ספק מעצמינו לומר שמא נשתנית החזקה דמהיכי תיתי נימא שנשתנית, והא דקיי"ל דא"ס על חזקה ורובא במקום שיכולין לברר כמו"ש הראשונים בפ"ק דחולין (י) גבי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן מהא דאיתא שם (ב) דליתיה קמן דנישייליה ומוכח דבדאיתיה קטן א"ס ארובא. וכן בפסחים (ה) לענין חזקת בדוק דאמרי' אי איתיה קמן נישייליה וכן גבי בדיקת הסכין לאחר שחי' בדאיתיה לסכין קמן כמו"ש הראשונים בסוגיא דסכין ששחט בה ונמצאת פגומה בחולין (י). והיינו דוקא בדליכא טורח ובקל לבררו. וכ"כ בס' גו"ר (כלל ס"א) ובס' שושה"ע (כלל י"ב). וכ' שם דמה"ט אין בודקין י"ח טריפות דהוה טורח גדול מיהו כ"ז הוא מדרבנן: והרמב"ן במלחמות ד' בפ"ק דחולין כ' דהך כללא הוא דוקא היכא דאיכא חזקה מתנגדת כמו ברוב מצוין אשמ"ה דיש כנגד חזקת איסור בהמה בחייה וה"נ גבי סכין. או אפי' בדליכא חזקה מתנגדת רק שהמיעוט שכיח ומצוי כגון סרכות הריאה הא לא"ה לא. וכ"כ ג"כ הרשב"א בפ"ק דחולין בחי'. ועי' ב"י באו"ח (סימן תל"ז) שכ' לחלק בין בדיקת חמץ דמבררינן אי איתיה קמן. ובי"ח טריפות לא מבררינן דטעמא הוא משום שיש לבהמה חזקת כשרות משנולדה ובית כל בחזקת שאינו בדוק ובפר"ח שם תמה ע"ז דמאי חזקה היא זו דדלמא נולדה טריפה. אך במג"א שם כתב דהתם בבהמה אין לה חזקת טריפה יעוי"ש. וזה מבואר עפימ"ש הרמב"ן דבעינן לזה חזקה מתנגדת. א"כ בי"ח טריפות אע"ג דיש לה חזק"כ מכח הרוב כמו"ש הראשונים בפ"ק דחולין גבי גבינות. עכ"ז הא לית כאן חזקה מתנגדת דהא לא היה לבהמה חזקת טריפות. משא"כ בדיק"ח אע"ג דחזקתו בדוק עכ"ז באיתי' קמן צריך למישייליה. משום דיש חזקה מתנגדת דכל השנה בחזקת שאינו בדוק: מיהו כ"ז מחומרא דרבנן אבל מה"ת אפילו בדאיכא חזקה מתנגדת ג"כ לא בעינן לברורי אפי' באי' קמן ובקל לברר. ובלא דררא וריעותא המעורר אל הספק אין לנו להתעורר מעצמינו שמא נישתנית החזקה. וכהא דאמרי' בחולין (נ"ז) אחזוקי ריעותא לא מחזקינן. וכ"כ רש"י בחולין (מח) ד"ה לחבירו דאפי' במחט שנמצא בריאה לא מספקינן דלמא אינקיב לחבריה משום דריעותא דלא חזינן לא מחזקינן:
ולפי"ז כל היכא דאיכא חזקה בתרייתא שבאה אח"כ הא הך חזקה בתרייתא לא נתחדש בה שום דררא וריעותא שמגרע כחה ושיביא הדבר לבית הספק. ובסתמא בלא לידת דררא וריעותא בעינן למימר שהחזקה בתוקפה ואין לנו להסתפק מעצמינו שמא נישתנית משא"כ הך קמייתא משעה שבא חזקה בתרייתא אתרע לה הך קמייתא. והוא עפ"י מה דקיי"ל דמשנולד הספק לא מוקמינן אחזקה כמו"ש תוס' בחולין (י) ונדה (ב) לענין סוטה שנסתרה דאע"ג שיש לה חזקת טהרה מ"מ משעה שקינא לה ונסתרה אתרע חזקתה. וכן בכתובות (כג) כ' התוס' אם זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה אתרע חזקת פנויה דידה משעת זריקת הקדושין. ועי' במהרי"ט בחי' לקדושין שעל הרי"ף גבי סוגיא דנתן הוא ואמרה היא שכ' שם דאע"ג דהתוס' שם בכתובות נקטו לשון לכתחלה מ"מ אין רצונם דאין זה אלא מדרבנן רק דכוונתם שהוא מה"ת אתרע יעוי"ש מש"ש בטעמא דמלתא. וכן הוכיח הנוב"י במהד"ק חאה"ע (סימן לא) מד' תוס' בפסחים (צ"א) גבי מפקח את הגל דמשעה שנפל הגל על האדם אין דנין חזקת חי. וכ"כ בפ"י בחי' לגיטין (כח) וכ"כ בב"ש באה"ע (סי' י"ד סק"א) שאם זרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה הויא ספק מגורשת מה"ת משום דאתרע חזקת א"א:
ועתבו"ש (סי' כט) שכ' בהא דאי' בשו"ע יו"ד (סי' נ"א) אכלה דבר שספק נוקב בני מעיה הויא טריפה מספק דהטעם הוא דאין סברא לומר דמשום שהבהמה בחזק"כ דבר זה אינו נוקב ע"כ. ובחוו"ד (שם) הק' עליו מאלמנת עיסה בכתובות (יד) דמוקמינן לה אחזק"כ והתם נמי נימא וכי משום שאשת הספק חלל יש לה חזקת כשרות האיש הזה אינו חלל או אמו של זה בשעה שזרק לה בעלה הגט היה קרוב לה ע"כ. אך להמבואר י"ל דמשעה שנולד הספק על ידי הריעותא לא מוקמינן אחזקה. והא דאלמנת עיסה י"ל כמו"ש הגאון חוו"ד בעצמו בס' קהלת יעקב (ה' אישות סי' י"ז) שעמד על ד' הב"ש במ"ש בזרק גט ספק"ל הויא ספק מגורשת ולא מוקמינן אחזקת א"א מיבמות ולא) דאמרי' אשה זו בחזקת היתר לשוק ומספק אל תאסרנה והתם הוה הספק דזרק גט לערוה ספק"ל ולא מרעינן לחזקת היתר בהכי. ותי' דבעינן שיהא הריעותא באותו דבר שנתחזק אבל התם הריעותא בערוה ובכל כה"ג מצרפינן חזקת הערוה ולא הריעותא יעוי"ש. ולפי"ז באלמנת עיסה ג"כ הא הריעותא לאו בדידה אלא באמו של ספק חלל. א"נ י"ל דנגד ב' חזקות לא אמרינן זה והתם איכא חזקת הא"א דלא נתגרשה וחזקת אשת הספק חלל:
ובחי' הריטב"א לחולין (פ"ו) כ' לענין שליא בבית בנדה (יח) דאמרינן הבית טמא משום דרוב שליות יש להן ולד ואין דנין חזקת הבית שהיה טהור משום דרוב וחזקה רוב עדיף. והק' דאמאי לא נימא סמוך מיעוטא לחזקת טהרה דבית ותי' דכיון דשליא ודאי בא לבית אתרע חזקה דלא אמרי' אוקמא אחזקה אלא כגון ספק נגע אבל ודאי נגע כיון דנעשה מעשה הראוי להסתפק לא מוקמינן אחזקה ע"כ. וכ"כ המל"מ (פכ"ה מטו"מ) הרי מבואר מכל זה. דנקטינן כללא בכל כה"ג בדיני החזקות דכ"מ שקרה מקרה שיש בכחו לשנות החזקה אלא שאנו מסופקים אם שינה או לא בזה לא מוקמינן על החזקה משעה שקרה המקרה. דמשעת חידוש המקרה אתרע חזקה. וזהו מ"ש הריטב"א גבי שליא בבית בנגע ודאי וספק טומאה דמשעה שקרה מקרה הנגיעה תו לית כאן למידן דין חזקה. וכד' הריטב"א בחולין כ"כ בחי' לקדושין (פ) וכ"כ הרמב"ן בחי' ליבמות (קיט) דהיכא דודאי נגע לא מוקמינן אחזקה שהרי הורעא ע"כ. וכן מ"ש תוס' בחולין ובנדה לענין סוטה שנסתרה כמובא לעיל. דמשעה שקרה מקרה הכניסה עם הבועל במקום סתר הראוי לבעילה אתרע חזקתה וכן בכל הני שהובא לעיל. משא"כ בספק אם קרה המקרה בזה החזקה בתוקפה. וכתבנו במקו"א יסוד הסברא דחזקה אינה משמשת אלא אם הדבר שנתחזק הוא באותו אופן שהיה בשעה שנתחזק. אבל אם קרה לו מקרה חדש שראוי לשנות החזקה הא עכשיו אינו כמו שהיה בשעה שנתחזק. משו"ה בעינן למימר מנין לך שגם על אופן כזה נתחזק הא בשעה שנתחזק לא היה לו מקרה זו. משא"כ בספק קרה המקרה הא אין אתה רואה בהדבר שום שינוי מכמו שהיה בשעה שנתחזק ועליך הראיה שקרה ונתחדש המקרה. וכיון שהוא כמו שהיה בשעה שנתחזק ודאי דהחזקה שרירא ובמקומה עומדת, [ועי' בכלל ספק שנולד ע"י מקרה]:
ועפי"ז א"ש בשני חזקות שהם בשני גופים מוחלקים ונזדמנו אח"כ יחד כגון בשליח הגט שמוסר הגט להאשה על סמך חזקת חי דבעל וכן בסכין ששחט ובמקוה וכמו שהובא לעיל (פ"א). הא תמיד חזקה ראשונה אין בכחה שיפעול שינוי על חזקה הבאה אח"כ. אבל חזקה שבאה אח"כ הוא דבר שיפעול שינוי על חזקה ראשונה. דהשליח שמשתמש עם החזקה דבעל שהוא חי למסור הגט להאשה. וכן אחר מסירת הגט משתמשת האשה עם החזקה להנשא לבעל. הרי חזקה זו הוא דבר שפעולתו לסלק חזקת א"א. אבל חזקת א"א אינה דבר שתפעול לשנות חזקת חי בהזדמנותם יחד דכי בשביל שהיא א"א ימות הבעל. וכן במקוה דמה שהיא שלימה גורם זה לסלק הטומאה מן הטובל בה. אבל אין הטומאה דבר שמפני זה מחויבת המקוה להתחסר ע"י שנפגשו הטמא והמקוה ביחד דהיינו שטבל הטמא במקוה וכן הוא בכל החזקות דב' גופים שנפגשו אח"כ יחד תמיד הוא כן. ולפיכך חזקה שבאה אח"כ לא אתרעאי כלל ע"י הפגישה שנזדמנה עם החזקה הראשונה. אבל חזקה ראשונה הא ודאי דאתרע משעה שנזדמנה עם הך בתרא. דבחזקת א"א אפי' היה חזקת הבעל מסופק הא עכ"פ קיבלה הגט מיד השליח וקרה לה מקרה שראוי לשנות החזקה ובזה לא מוקמינן אחזקה דאכתי א"א היא. דשמא הוא חי ונתגרשה. וכן במקוה אפילו היה המקוה מסופקת הא אתרע חזקת טמא משעה שקרה המקרה:
דטבילה. וכן בסכין משעה שקרה מקרה השחיטה ע"י סכין מסופק אם הוא שלם נסתלק החזקה דאינה זבוחה דבהמה. ונמצא דחזקה שבאה אח"כ ומתנגדת לראשונה אפי' לא תגרום אלא ספק על החזקה הראשונה ג"כ אתרע החזקה הראשונה משעה שקרה מקרה הזדמנותם יחד. משא"כ חזקה שבאה אח"כ לא חידש עליה מקרה ההזדמנות כלום. והוה כחה כמו קודם ההזדמנות. ומהיכי תיתי לה שנשתנית. ומשו"ה חזקה שבאה אח"כ עדיפא מראשונה ודחיא לה לגמרי: וסרה מהר לפי"ז קו' נוב"י מהא דתינוק שנמצא בצד העיסה דאמרי' דלרבנן טמא ודאי משום דרוב תינוקות מטפחין בעיסה ורוב עדיף מחזקה ומשמע דאי לא הוה בתינוק אלא חזקה הוה ספק. ולהמבואר לק"מ דהתם שפיר גם חזקה ראשונה לא אתרע כלל. וכמו"ש הרמב"ן וריטב"א המובא לעיל גבי שליא בבית. דלא אמרי' אוקמא אחזקה אלא כגון ספק נגע אבל נגע ודאי לא מוקמינן אחזקה. א"כ דוקא שליא בבית דהספק הוא בשליא אם יש לו ולד אבל הנגיעה הוא ודאי. דהשליא ודאי היה בבית. ומשו"ה משעה שבא השליא בבית אתרע חזקת הבית. דהא אפי' היה השליא מסופקת אם יש לו ולד ג"כ מרע לחזקה דבית משעה שבא לבית. דהא בית ודאי נגע בדבר מסופק שראוי לסלק החזקה. דאם יש לו ולד ע"כ מסבב שיטמא הבית. אבל טהרה דבית אינו מסבב להוליד ולד בשליא. משו"ה אע"ג דלסברא דסמל"ח עושה להרוב כמו חזקה עכ"ז חזקה בתרא עדיפא. דחזקה קמייתא אתרע ובתרא לא איתרעאי כלל. משא"כ ברוב תינוקות מטפחין בעיסה לשי' התוס' דתינוק ודאי טמא והספק הוא בהנגיעה אם נגע התינוק בבצק או שאדם טהור נתן לו. הא אין זה אלא ספק מגע. ובכל כה"ג אי לא הוה אלא ספק שמטפח בעיסה עכ"ז לא אתרע כלל חזקת טהרה דבצק דהוה ספק מגע. וליכא הכא למימר משעה שקרה המקרה שהוליד ספק אתרע החזקה. דהא על המקרה עצמה מספקינן אם נגע כלל בבצק. משו"ה אי הוה חזקה הוה ספק משום חזקה נגד חזקה. וגם לפמ"ש תוס' דהכא הוה רוב גרוע ואין כחו אלא כמו חזקה משו"ה שפיר לא הוה אלא ספק וזה ברור. מיהו אכתי איכא לעיונא בהא לשי' רש"י שם בהא דתינוק וכמו שיבואר בעז"ה פרט ג:
כתב רש"י שם בקדושין (פ) ונדה (יח) גבי הא דתינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו. דכיון דבצק בידו ודאי נגע בעיסה והספק הוא אם התינוק טמא. מיהו כיון דרוב תינוקות מטפחין באשפה שמצוים שם שרצים הוה רוב לטמא יעוי"ש. והנה לפי מה דאסיקנא לעיל (פ"ב) דהיכא דודאי נגע אפי' הוה חזקה נגד חזקה עכ"ז חזקה שבאה אח"כ עדיפא. משום דחזקה קמא משעה שקרה לה מקרה הנגיעה אתרע חזקתה. וחזקה בתרא לא אתרע. והשתא לפי"ז לפירש"י דמיירי בודאי נגע. קשה דא"כ אמאי אתו עלה רבנן משום דרוב וחזקה רוב עדיף. דהא אפי' לא היה לרוב זה אלא כח חזקה נמי הכי הוה. ועוד דאפילו נימא דמה"ת הוא ספק לר' יוחנן וכדמוכח מהא דתניא כוותי' דר"י שני דברים כו' ועשאוהו כמו ביש בו דעת לשאול דמשמע דמדרבנן הוא טמא אבל מה"ת טהור. ועכצ"ל משום ספק בדבר שאין בו דעת לשאול. רק מפני שחכמים עשוהו כדבר שיבד"ל משו"ה לא אוכלין ג"כ. אבל הא דאין שורפין הוא מה"ת. וכמו שהוכיחו בתוס' שם וכתבו דטעמא משום דהוה רוב שאינו גמור וכחו שוה עם החזקה והוה ספק מה"ת בדבר שאבד"ל רק שחכמים עשוהו כדבר שיבד"ל. ובנדה (יח) כ' התוס' דלאו כדבר שיבד"ל ממש אלא דעשוהו כרוב גמור דעדיף מחזקה. ועכ"פ מהא דאמרי' עשוהו חכמים כדבר שיבד"ל מוכרח לומר דמה"ת הוא ספק מאיזה טעם שהוא גם לרש"י. או משום דרוב זה אינו גמור או משום דר"י מחלק בין רובא דא"ק לרובא דל"ק כמוש"ש רש"י בקדושין בד"ה אם רוב שרצים. דלכן ס"ל ר' יוחנן גבי תינוק דאין טומאתו אלא מדרבנן משום דרובא דל"ק הוא יעוי"ש. עכ"ז לשי' רש"י דהוה מגע ודאי קשה טובא. דהא איך שיהיה אם יהיה הטעם משום רוב שאג או רובא דל"ק עכ"פ לא גרע מחזקה. והא גם בחזקה כה"ג משעה שנגע נסתלקה חזקה קמא לגמרי וכמו"ש. ותמיהני באמת על הגאון נוב"י דנקט קושייתו על הכלל הזה משי' התוס' וכהובא דבריו לעיל (פ"א) ובאמת לשי' תוס' לק"מ וכמו"ש לעיל (פ"ב) אך מה שצ"ע בזה הוא לשי' רש"י וכמו שנתבאר:
ונראה לפענ"ד דבלא"ה יש כאן מקום עיון לשי' רש"י דס"ל דתינוק טמא מכח רובא דמטפח באשפה אבל הנגיעה היה ודאי. א"כ צ"ע מהא דנדה (לא) דאמרינן בנות כותים מטמאין מעריסתן כו' ומסיק שם דמתני' ר"מ דחייש למיעוטא וכיון דאיכא מיעוטא דחזיין חיישינן. ואע"ג דלמיעוטא דל"ש ל"ח ר"מ הא נמי מיעוט דשכיח הוא דתניא א"ר יוסי מעשה בעין בול והטבילוה קודם לאמה כו'. וכ' התוס' שם בד"ה והטבילוה דע"כ משום שראתה דאי משום שנגעה באמה שטמאה לידה א"כ מאי אשמועינן כל ולדות נמי טמאין ע"כ. וד' התוס' צ"ב לכאורה דכיון דכל הולדות טמאין משום שנגעו באמן א"כ מאי נפ"מ לאותן שטבלו אותה משום ראיה תיפוק ליה הא בלא"ה היו צריכין לטבול כל הולדות משום נגיעת אמן. אך בחי' מהרמ"ל שם תי' דאפילו בארץ ישראל דאיכא חשש מגע טומאה דתרומה לא הוצרכו להטביל כל הולדות משום נגיעת אמן. דאי משום שלא יגעו בתרומה לא חיישינן שאין מצוין אצל תרומה. ואי משום אחרים שיגעו בתינוקות הא הולד אינו אלא ראשון ואינו מטמא אדם וכלים. אך בראתה ונעשית נדה שהיא אב הטומאה ומטמא אדם הוצרכו לטובלה שמא יגע בה אדם במגע נדה ויטמאו את התרומה כו' ע"כ:
והשתא לפי"ז קשה כיון דכל התינוקות טמאין ממגע אמן טומאת ודאי ולא היו טובלין אותן א"כ ר"מ אמאי מטהר דהא בודאי טימא הבצק. בשלמא לשי' התוס' דתינוק ודאי טמא והספק הוא במגע א"ש. אבל לרש"י דנגע ודאי א"כ לר"מ אפי' אי תינוק זה הוא ממיעוט שאין מטפחין מ"מ הא טמא ודאי ממגע אמו. ולרבנן נמי יקשה דלא צריכין כלל לרוב תינוקות מטפחין בשרצים. דבלא"ה כיון דטמא ממגע אמו ונגע ודאי טימא הבצק ואמאי אין שורפין לרבנן ולמה עשו:
כדבר שיבד"ל ולא עוד אלא אפי' היינו מסופקים על התינוק אם טבלוהו ממגע אמו. מ"מ היה כאן חזקה לטומאה ומוקמינן חזקת טומאה ממגע אמו נגד חזקת טהרה דעיסה וקם ארובא דמטפחין בשרצים גם לר"מ כמו"ש התוס' בנדה (ית) ובחולין (פ"ו) דלר"מ בחזקה ורובא נגד חזקה מודה: ולכן נראה דבהכרח צ"ל בזה לשי' רש"י כפי' יש מפרשים שהביא במהרמ"ל שם. שכל הולדות היו טובלין מיד ביום א' ללידתן משום נגיעת אמן וזה המעשה של עין בול היה שאחר שטבלו התינוקות ביום א' ללידתן משום נגיעת אמן ראתה והיו צריכין לטבול אותה פעם שנית כל יום ז' לראייתה משום נדה וזה היה קודם לאמה ע"כ. ולפי"ז א"ש גם לפירש"י דלית כאן חזקת טומאה להתינוק אלא משום דרוב מטפחין בשרצים:
ולפי"ז יהיה מיושב שי' רש"י דמיירי במגע ודאי שהקשינו דא"כ הא אפי' חזקה שבאה אח"כ מסלקת לראשונה לגמרי, ולהמבואר א"ש ולק"מ. דהא עיקר טעמא דהך כללא היכא דהוה חזקה נגד חזקה במגע ודאי. דחזקה שבאה אח"כ מסלקת לראשונה לגמרי הוא משום דחזקה ראשונה משעה שנגע ובאה חזקה אחרונה אתרע. אבל חזקה אחרונה שבא אח"כ לא אתרע כלל בהך נגיעה. ומשו"ה הך דבאה אח"כ דלא אתרעאי והיא בתוקפה עדיפא מהך ראשונה דאתרע. אמנם הכא כיון דע"כ הטבילו לתינוק כבר ממגע אמו. כבר הוחזק התינוק שהוא טהור בשעה שטבלוהו ויש לו חזקת טהרה. א"כ יש לו להתינוק קודם שנגע בבצק חזקה נגד חזקה חזקת טהרה דידיה וחזקה שמטפח בשרצים והוה טמא מספק. וכשנגע בבצק אתרע חזקת טהרה דבצק ומשו"ה הוה כאן ספק טומאה וליכא עדיפות בהך שבאה אח"כ. אמנם אי הוה רוב גמור דעדיף מחזקת טהרה דידיה מסלק לחזקת עיסה לגמרי. אלא דהכא ע"כ אין כחו אלא כחזקה לבד אי מטעם שכ' התוס' שאינו רוב גמור או מטעמא אחרינא והוה ספק וא"ש:
ואין לומר דכיון דחזקה או רובא שמטפח בשרצים הוה חזקת טהרה כעין חזקה העשוים להשתנות דלא הוה חזקה וכמו חזקת נערות לרב בקדושין (עט) דקיי"ל כוותיה דמשום דעשויה להשתנות לאו חזקה היא. וכמו שדן המהרי"ט בתשו' בח"ב (סי' י"א) לענין חזקת טהרה דאשה דעומדת ומעותדת לראות וה"ר מתוס' יבמות (ס"ח) ד"ה רישא לענין קטן פסול ספק בן תשע שבא כו' וכן דן הט"ז ביו"ד (סי' שצ"ז) לענין חזקת חי דאדם דודאי סופו למות ועשוי להשתנות לא מוקמינן אחזקה ועוד דאפי' לאו ודאי שישתנה כהא דט"ז דסופו למות וכן באשה דודאי תראה נדות וכן הא דתוס' יבמות ודאי אתי לכלל תשע דעומד ומתגדל כל יום. אלא אפי' אי מצוי השינוי לבא כגון חזקת שלמים דציצית שכ' מג"א (סי' ח') דמצוי להשתנות וכה"ג. וכן בשו"ת הר"ן (סי' ס"ו) לענין חזקת בריא דעשוי להשתנות משום דמצוי החולי. בכ"ז לא מוקמינן אחזקה:
אמנם הא ליתא. חדא דכבר הוכיח הגאון בס' שיש (ש"ג פ"י) באורך שם דגם חזקה העשויה להשתנות חזקה מעליא הויא ודחה) ד' מהרי"ט יעוי"ש. וכן הוכיחו עוד איזה אחרונים. וכן מוכח בתוס' בכורות (כ) שכתבו (דהכא איכא חזקה דהעמד בהמה בחזקת שלא ילדה וסמוך מיעוטא דחולבות אעפ"י שאין יולדות לחזקה וכ"כ התוס' בחולין (יב) לר"מ יעוי"ש. והתם נמי איכא רוב מתעברות כמבואר שם בבכורות. וכן ביבמות (קיט) רוב מתעברות ויולדות. ובב"ב (צ"ג) לימא הלך אחר רוב פרות דמתעברות כו'. וכה"ג כ' התוס' בב"מ (ק) ד"ה הא מני כו' דמוקמינן בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה:
ועוד דאפי' להסוברים דחזקה העשויה להשתנות לאו חזקה היא. היינו דוקא היכא דעכשיו כבר בא השינוי ומספקינן מתי נשתנה דאע"ג דקיי"ל דחזקה דמעיקרא עדיף מדהשתא כמו"ש תוס' בחולין (י) ד"ה ודלמא. ובנדה (ב) ד"ה דאיכא. ובקדושין (עט) ד"ה ושמואל. מ"מ בעשויה להשתנות כי הדדי נינהו. כהא דט"ז דמיירי במת עכשיו ודן בזה כיון דסופו למות כי הדדי נינהו במת עכשיו לפנינו. והא ע"כ מודה הט"ז בלא מת לפנינו דמוקמינן אחזקת חי כדאי' במתני' דגיטין (כח). וכן הא דמהרי"ט גבי נדה דעכשיו ראתה.. וכן הא דתוס' יבמות (סח) דעכשיו דאתי קמן בן ט' הוא וכן הא דבוגרת בקדושין (עט) דעכשיו יש לה סימני בוגרת וגם במצוי להשתנות כהא דציצית דמג"א (סי' ח') וחזקת בריא משום דמצוי החולי כמו"ש הר"ן בתשו' (סימן ס"ו) ושם מיירי בלא אתרע השתא. מ"מ הא דלא מהני הוא להוציא מחזקה כמבואר שם בר"ן. דבחזקת בריא הא דלא מהני הוא להוציא מחזקת ממון. וכן הא דמג"א בציצית לאפוקי מחזקת חיוב ועי' מ"ש בכלל ריעותא מחיים (פ"ו) הא לא"ה לא. וא"כ לפי"ז לא שייך כלל הא דעשוי להשתנות להכא. והא חזינן עכ"פ בהא דיבמות (קיט) בהלך בעלה וצרתה למדה"י דדנין רוב מתעברות על הצרה נגד חזקה דזקוקה ליבם אע"ג דמשתנית החזקה ע"י הרוב. ועי' בפ"י בכתובות (ע"ה) ובקדושין (פ) שכ' דלא אמרי' רו"ח רו"ע אלא היכא דהחזקה משתנית ע"י הרוב כהא דהלך בעלה וצרתה למדה"י והביאו בס' גו"ר (כלל ל"ח) יעוי"ש. וכה"ג מ"ש תוס' בבכורות (כ) וחולין (יב) בחזקה שלא ילדה שמשתנית ע"י הרוב שמתעברות. א"ו דאין זה סתירה להסוברים דחזקה עשויה להשתנות לאו חזקה שרירא היא. דה"נ אי לאו חזקה או רובא שמתנגד אע"ג דמשתנה או מצוי שישתנה מ"מ כל שאין השינוי לפנינו דנין בזה חזקה גם לבעלי שי' זו. וה"נ בנידו"ד הוה חזקה לטהרה ורובא לטומאה כמו התם דהוה חזקה ליבום ורובא שמתעברות: פרט ד:
כתבו התוס' בחולין (יא) בד"ה מנא ה"מ כו' דהא דילפינן רוב מפ"א מהא גופיה ידעינן דרוב עדיף מחזקה דהא יש חזקה דטמא שמזין עליו ע"כ. וכבר הובא לעיל (פ"א) דברי הנוב"י מהד"ק חיו"ד (סימן נ"ה) שהביא מד' תוס' הללו ראיה לסתור ד' הגאון בית מאיר שכ' דכל חזקה שבאה אח"כ לסלק חזקה ראשונה לא הוי חזקה נגד חזקה למיהוי ספק אלא דחזקה אחרונה:
מדחה לראשונה לגמרי ולא שמשה הראשונה אלא עד שתבא חזקה אחרונה. וע"ז חולק הנוב"י וה"ר מד' תוס' הללו דאי לאו דרוב עדיף מחזקה אלא היה כחו כמו חזקה היה זה ספק אע"ג דחזקת טמא בא אח"כ יעוי"ש. וכבר הוכחנו לעיל מכ"מ דמצינו ממש כד' הגאון בי"מ. ולפי"ז צריך ליישב ראיה זו:
ונראה דהנה בלא"ה באמת קשה בד' התוס' שם וכן שם בד"ה אתיא מפ"א שהק' דמנלן למילף רוב מפ"א דלמא משום חזקה וכתבו ע"ז וז"ל ומיהו כאן י"ל דאיכא חזקה אחרת כנגדה דהעמד טמא ע"ח כו' ע"כ. ואין לזה מובן דמ"ש ממקוה דכיון שנמדד א"צ למדוד בכל פעם שטובל וסמכינן על חזקת המדידה ואפי' לא מדד אחר הטבילה אלא טבל והלך לו וכדמוכח מריש נדה (ב) כמוש"ש לעיל (פ"א) וכמו דאמרי' במקוה הרי טבל לפניך ה"נ נימא הרי הזה לפניך. הן אמת דברשב"א בחי' שם וכן בר"ן לא נזכר כלל תי' זה אלא תי' ב' דתוס' שם משום דהחזקה לא נתבררה בשעתה. אבל לתוס' לתי' קמא צריך יישוב. ואין לומר ולחלק דבמקוה אפ"ל דאיכא רובא ג"כ. דרוב הנמדדות אין מתמעטין על פחות ממ' סאה וא"כ יש רובא וחזקה. אמנם ז"א דהא חזינן בגמ' בכל מה שפלפלו גבי מקוה בריש נדה ובקדושין (עט) בפלוגתא דר"ש ורבנן במקוה שנמדד ונמצא חסר לא נזכר כלל, שום זכר מרוב זה רק דדנו בזה חזקה. ומנלן להמציא רוב מה דלא מצינו בגמ'. ובתוס' נדה שם (ג) בד"ה ושניהם כתבו דלרבנן הוה טמא ודאי משום תר"ל ולר"ש לא הוה אלא ספק. והשתא אי איכא הכא למימר רובא א"כ תיקשי טובא. דאמאי הוה לרבנן ודאי משום הא דמצרפינן חזקה דהשתא לחזקת טמא. דהא עכ"פ לא עדיפא חזקה דהשתא מחזקה דמעיקרא ומרובא וכבר העמיק הרחיב הגאון ש"ש (ש"ג) להחליש כח חזקה דהשתא טובא יעוי"ש. ועכ"פ הא פשיטא דלא עדיף מחזקה או מרובא. וא"כ הכא דאיכא רובא וחזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא ודמעיקרא אמאי הוה ודאי. ולר"ש אמאי הוה ספק נימא דנוקים חזקה נגד חזקה וניזיל בתר רובא. א"ו דלאו מלתא היא ואין לנו להמציא רוב מה דלא עצינו בגמ' בזה ולית כאן אלא ספיקא ומוקמינן אחזקה והשתא תיקשי דברי התוס' בחולין שם:
אמנם נראה שיתיישב זה עפ"י המבואר לעיל (פ"ב) בטעמא דמלתא מה דמצינו באמת בכ"מ דחזקה אחרונה מדחה לראשונה לגמרי. שהוא משום דבשעה שנזדמנו ונזדווגו שני החזקות ביחד כמו במקוה בשעה שטבל הטמא בהמקוה. דמשעה זו עכ"פ אתרע חזקת הטמא עפ"י הכלל מה דקי"ל דמשעה שקרה מקרה לחזקה שיש בכחו לסלק החזקה וספק אם סילק או לא בטל כח חזקה הקדומה כמו שהוכחנו זה שם לעיל מכ"מ. וה"נ הא עכ"פ טבל הטמא במקוה שנמדד אפי תהי' המקוה עתה מסופקת אתרע חזקתו. אבל חזקת המקוה ודאי דלא אתרע כלל דהא לא קרה לחזקה זו שום מקרה שיש בכחו לסלק החזקה. ומשו"ה אתי חזקה דלא אתרע ומדחה לחזקה דאתרע לגמרי דבתרייתא דלא אתרע עדיפא מקמייתא. ויעוי"ש מש"ש בזה באורך:
ולפי"ז נראה דלכאורה לא שייך זה אלא אם אנו דנין אחר המעשה כגון במקום אחר שטבל. דעכ"פ כבר קרה לו מקרה הטבילה לחזקת הטמא שיש בכח מקרה זו לסלק הטומאה אם המקוה שלימה. ואתרע בטבילה זו עכ"פ חזקת הטמא. וכן בשולח גט לאשתו בגיטין (כח) שנתן לה הגט בחזקת שהבעל חי. ואנו דנין אחר נתינת הגט בשעה שהיא רוצה לעשות מעשה להנשא בגט זה שייך לומר דכיון דחזקת חי דבעל לא אתרע כלל. וחזקת א"א דידה אתרע משעה שקיבלה הגט. עדיפא חזקת חי מחזקת א"א ודחיא לחזקת א"א לגמרי. ושפיר נישאת לבעל שני. אבל לכתחלה בשעה שרוצה לטבול ולמסור הגט דאכתי חזקה קמייתא לא אתרע כלל ויש לפנינו שני חזקות זו כנגד זו. בזה ודאי לכאורה ליכא למסמך על חזקה שבאה אח"כ טפי מקמייתא דהא גם קמייתא אכתי לא קרה ולא נתחדש לו שום מקרה והוה חזקה נגד חזקה ויהי' הדבר בספק:
אך ז"א דלא שייך לדון דין חזקה או רובא אלא היכא שהוא עשה מעשה איסור או היתר על סמך החזקה או הרוב. כגון בטבילת הטמא אחר שטבל לענין מגע טהרות או אכילתן. שצריך לעשות מעשה איסור וסומך על חזקה זו וכן האשה בשעה שהיא רוצה להנשא מתירין אז איסור א"א על סמך חזקת חי וכן בכל כה"ג. אבל על שעה דלכתחלה שרוצה להזמין ב' החזקות ביחד כגון בשעה שהולך הטמא לטבול ורוצה לעשות מעשה הטבילה. מה איסור יש במעשה זו דנימא שעושה זה על סמך החזקה. וכן מהאיסור הוא זה מעשה מסירת הגט להאשה כ"ז שלא נישאת. וכן בהא דהובא לעיל (פ"א) גבי סכין שנבדק לענין שחיטה בנאבד הסכין אחר שחיטה שסומכין על חזקת הסכין לאכול הבשר. מיהו זהו בשעה שבא לסמוך ולאכול הבשר וכבר קרה ונתחדש מקרה השחי' לחזקה דא"ז דבהמה. אבל שעת השחיטה עצמו בשעה ששוחט מה איסור הוא זה שחיטת הבהמה גופה. א"כ בשעה שהולך לעשות מעשה הזדמנות ב' החזקות ביחד לא אתינן אז עלה כלל לדון סמך החזקה דאין זה היתר איסור או אוסר המותר דנימא משום דמוקמינן על החזקה ולא שייך אז לדון כלל בדין זה. ומשו"ה אין נפ"מ אז לדון בדין החזקות ועושין את המעשה בלא דין החזקה. רק אח"כ כשבא לעשות מעשה האיסור ע"י מה שכבר צירף וזיווג שני החזקות שייך אז דין סמך החזקה:
ויצא לנו מזה. דלפי"ז היכא דמשכחת לה דבמעשה הטבילה עצמה מתיר איזו איסור או מוציא איזה דבר מחזקתו ע"י עשיית המעשה עצמה בשעת עשייה גופה לבד הנצמח אח"כ לענין מגע או אכילת טהרות. ודאי דשייך על שעה שהולך לטבול לדון בזה דין חזקה וכיון דאז לא הורע שום חזקה קודם שטבל. בזה הוה חזקה נגד חזקה ואין לעשות מעשה הטבילה עצמה מספק. וכן בכל מעשה כה"ג וזה ברור מסברא:
ועפי"ז יהיה מיושב ד התוס'. דהא באמת כל הה דמייתו אמוראי שם בחולין (י"א) מרישא של עולה ואידך קרבנות עיקר החקירה בזה הוא לענין לצאת ידי חיוב הקרבן שמוטל על האדם ע"י שחיטת הקרבן ועשייתו. וה"נ בפרה הא לבד מה שמטהרת:
הטמא מוטל חיוב לעשות הפרה ומנו זה כל מוני המצוות למצוה מחויבת מה"ת לעשות הפרה שיהא מוכן שאם יהא טמא מת שיזו עליו. ונמצא דבשעה ששוחטין הפרה כדי לצאת ידי חובת המצוה. הא ע"י שחיטת הפרה אנו רוצין להוציא עצמינו מחזקת חיובא דמצות עשיית הפרה. ובמעשה השחיטה עצמה אנו פוטרין עצמנו מחזקת החיוב ואמרינן שהיא פרה כשרה. מיהו אם היא באופן כאינה מועלת לטהר הטמא עדיין לא פטרנו עצמנו כלל במעשה שחיטה זו. ולפי"ז הרי בשעה ששוחטין הפרה כדי לצאת במעשה זו ידי חובת המצוה אנו צריכין בירור אם היא ראויה לטהר דאל"כ אין אנו יוצאין ידי חובת המצוה. וע"ז יש לפנינו חזקת כשרות דפרה שמורה ומברר שיצאנו ידי חובת המצוה ופטרנו עצמנו ממנה. ובזה שפיר כתבו התוס' דכיון דחזקת הטמא מוכיח שעדיין הוא בטומאתו ומורה זה שאינה ראויה לטהר לא הוה אלא ספיקא. דהא עכשיו בשעת שחיטת הפרה אכתי יש לדון גם על חזקת הטמא דאכתי לא אתרע וכחה כמו כח חזקה דכשרות. וחזקה זו דטמא מורה שהפרה אינה ראויה לטהר והוה חזקה נגד חזקה. וכ"ז לא שייך אלא הכא דגם על מעשה דשחיטת הפרה עצמה צריכין לדון דין החזקה אם פטרנו עצמנו מחיוב המצוה במעשה זו או לא מהני מעשה זו לפטור. אבל בעלמא דלא שייך זה ודאי הוא דבתרייתא מדחה לקמייתא לגמרי. כיון שאנו דנין דין החזקה אחר שכבר נעשה המעשה: