אור ברסלב
שות עבודת הכהן הכהן כלל ז

שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

הכהן כלל ז

הכהן פרט ו

בדין ניקב הושט בו יבואר מקור הך מלתא דקיי"ל דנקובת הושט נבלה שחתרו האחרונים למצוא מקורו מהש"ס: וגם יבואר שי' הראשונים דנקוהו"ש אינה אלא טרפה מחיים רק דלא מהני לי' שחי' ובאילו לא נשחטה ודלא כאיזה אחרונים שרצו לומר דהוה נבלה מחיים. וגם יבואר ד' הרא"ש בחולין בפ' השוחט גבי בעיא דשהה במיעוט סימנים התמוהים מאד ועמלו בונים בו. פרט א:

גרסינן בחולין (לב) במשנה שם שחט את הושט ופסק את הגרגרת כו' או שחט א' מהן והמתין לה עד שמתה ר' ישבב אומר נבלה ר"ע אומר טרפה. כלל אמר ר' ישבב כל שנפסלה בשחיטתה נבלה וכל ששחי' כראוי וד"א גרם לה טרפה והודה לו ר"ע. והוינן בה בגמ' שם ורמינהו ואלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוה"ג. ומוקים לה רבא דאלו אסורות קתני ויש מהן נבלות ואח"כ מייתינן בגמ' אוקימתא דר"ל דמתני' דאלו טרפות מיירי בשחט שלא במקום חתך ור' ישבב מיירי בשחט במקום חתך ופרכינן ומי אמר ר"ל הכי והאמר ר"ל שחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כמנחא בדיקולא דמי אלא א"ר יוחנן כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה כו' ע"כ סוגיית הגמ'. והנה לפי מה דמסיק בסוגיא דקיי"ל כר' ישבב. עכ"ז לית לן לאוכוחי מזה לניקב הושט דג"כ נבלה הוה. דהא לא מיירי ר' ישבב אלא מפסוה"ג וע"ז שקיל וטרי כולה סוגיא ואין זכר כלל מניקב הושט ומצד הסברא אין לדמות נקוהו"ש לפסוה"ג. דהא י"ל דוקא פסוה"ג ברובו דכבר נחתך כל הסימן דרובו ככולו ואין לסכין מה לחדש בו ונמצא דאינו שוחט אלא סימן אחד ובסימן אחד לא מתכשרא ואינה יוצאת מידי נבלה ואפי' בעוף שהכשירו בסי' א' מ"מ כבר כתבו התוס' לעיל (ט) בד"ה כולהו דמ"מ בעינן שיהיו שני הסימנים ראוין לשחיטה. וכ"ז בפסוה"ג משא"כ ניקב הושט אע"ג דהיא טרפה בנקב זה. מ"מ הא עכ"פ רוב הסימן שלם ויש לסכין מה לחדש בו והוה זה שוחט ב' הסימנים. וצריך שיהא שחי' מטהרתו מידי נבלה כן היה נראה לכאורה: אמנם רש"י פי' להדיא שם אהא דמשני רבא דמתני' דא"ט אלו אסורות קתני ויש מהן נבלות וז"ל כגון נקוהו"ש ופסוה"ג דאתרע מקום שחי' דידהו ואינך הוו טרפות ע"כ. הרי דס"ל לרש"י דגם נקוהו"ש הוה נבלה כמו פסוה"ג והוק' לו דהא באמת מצד הסברא לא דמו אהדדי וכמו"ש לעיל וע"ז הוצרך לחדש דעיקר הפסול בפסוה"ג ג"כ משום דאתרע מקום שחיטה והיינו דכיון דהטרפות בסי' גופייהו לא מהני ליה שחי' וא"כ לפ"ז גם בנקוהו"ש איתיה להך טעמא גופיה. ותרווייהו דמו להדדי דלא מהני להו שחי'. והנה כשי' רש"י באמת הכי ס"ל לכמה מן הראשונים ז"ל שכ"כ הרמב"ם (פ"ג משחי') להדיא דנקוהו"ש נבלה מחיים וכ"כ הרשב"א בחי' לחולין (כ) ושם בר"פ א"ט (מב) וכ"כ גם הרמב"ן בחי' לחולין (כ) להדיא. וכן נראה דעת הר"ן בפ"ק דחולין אהא דכ' רש"י בחולין (ט) דעיקור היינו פסוה"ג ותנינן לה בפ' השוחט שחט את הושט ופסק את הגרגרת והק' הר"ן דאי שמואל במידי דמיטרפי סימנים מיירי ליתני נמי נקוהו"ש ע"כ יעוי"ש. והטור ביו"ד (סי' לג) כתב דניקב הושט טרפה. וכ' ע"ז בב"י דכיון דנבלה לא נהיגא האידנא שהוא מדיני טומאה לכן לא חש הטור לדקדק לכתוב נבלה וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' לג) דהטור לא חש לכתוב על נבלה לשון טרפה. וכן פסק בשו"ע יו"ד (סי' לג) דנקוהו"ש נבלה ולא הביא שם שום דיעה החולקת ע"ז. ונראה דגם התוס' סתמן כפירושן מדלא השיגו על פירש"י בהא דכ' דגם נקוהו"ש הוה נבלה כמו פסוה"ג ולא אמרו בזה דבר כדרכן בכל מקום ש"מ דמודו בזה לרש"י:

איברא דבעיקרא דמלתא תמהו כמה מן האחרונים למצוא מקור בהא דפשיטא לראשונים ז"ל דנקוהו"ש הוה נבלה ולא מהני לי' שחי' דמסוגיא דפ' השוחט אין ראיה דדלמא דוקא פסוה"ג דכמנחא בדיקולא וז"ל הפרמ"ג יו"ד (בפתי' לה' שחי') והנה מה דקיי"ל דנקוהו"ש הוה נבילה לא מצינו בפי' בגמ' כן אלא מהא דאמרינן בפ' השוחט (לב) ורמינהו כו' ושם אפשר דמפסוה"ג קשי' לי' דהוה כמאן דמנחא בדיקולא ומנלן לומר דנקוהו"ש נבלה כו' ע"כ. וכן תמה בשו"ת הגרעק"א (סימן קצ"ח) ובשו"ת משכנות יעקב חיו"ד (סי' נ"ו) ועוד אחרונים:

ובפרמ"ג שם חתר למצוא מקור לזה וז"ל ונ"ל מדבא בקבלה דשהיה פוסל במיעוט קמא דושט מטעמא דאזלא לה שחיטה קמייתא והוה ניקב הושט אלמא ניקב הושט תו אין שחיטתו מטהרתו כו' ואע"ג דאין ליתן טעם על הלכות שחיטה וגזרות המקום הן מכל מקום הא חזינן דבמשהו מקנה לא פסל שהיה מטעמא דחצי קנה פגום כשר וא"כ ודאי שמעינן מינה:

דנקובת הושט במשהו תו אין שחיטה מועלת בה כדאמרן. ולפ"ז למאן דמפרש שהה במיעוט סימנים היינו מיעוט קמא דושט ועלתה בתיקו כ"ש ניקב הושט במשהו הוה ספק לא ודאי עכ"ל. ודבריו תמוהין ומרפסן איגרא דאי נימא דבעי' דשהה במיעוט סימנים למאן דמפרש על מיעו"ק דושט מקושרת בעיא זו בבעיא אי נקוהו"ש הוה נבלה או טרפה, א"כ אמאי תלה בעל האיבעיא בעיא זו אי שהיה פוסל במיעו"ק הו"ל למיבעי בהדיא אי נקובת הושט הוה טרפה לבד או נבלה. דהא הא בהא תליא. דממילא אי נקוהו"ש הוה נבלה תו ממילא פוסל בו שהיה כדפוסל אחר שחיטת רוב הסימן. ותו דאפי' אי פשיטא לן דשהיה פוסל במיעוט קמא דושט. מ"מ אין מזה ראיה דנקובת הושט הוה נבלה ואין שחיטה מועלת בו. דהא י"ל כמו"ש הרא"ש בפ' השוחט (סימן ו') אהא דפי' ר"ת בעיא דמיעוט סימנים על מיעו"ק דושט. דהספק הוא דלמא לא פסלה שהיה אלא במידי דמנבלה בי' כגון אחר שחיטת רוב סימן ולא במידי דמיטרפא בי' כגון ניקב הושט כו' ע"כ. הרי מבואר דאפי' נימא דניקב הושט לא הוה אלא טרפה ולא נבלה ושחיטתו מטהרתו. מ"מ יכול להיות דבניקב הושט ע"י שהיית השחיטה דהוה נבלה מפני השהיה. דגם במידי דמיטרפא ביה גמירי שהיה ולפ"ז אף אי נימא דגמירי דשהיה פוסל במיעו"ק דושט אין מזה ראיה דניקב הושט הוה נבלה. ומה שהוכיח מחצי קנה פגום הוא תמוה. דבחצי קנה פגום לאו טרפה היא משא"כ בנקובת הושט מיבעי לן דדלמא גם במידי דמטרפא ביה נמי פוסל שהיה וכמ"ש הרא"ש:

ונראה לפענ"ד דמוכרח מתוך הסוגיא דפ' השוחט שם דע"כ גם נקוהו"ש נבלה וא"ש מטהרתו. חדא דכן מוכח ע"כ מאוקימתא דרבא דמוקי אלו אסורות קתני ויש מהן נבלות לשון רבים. וכד דייקינן שם במתני' דא"ט ליכא מידי בכל הני דחשיב שיהא שייך לומר בי' נבלה לבד פסוה"ג ואי גם נקוהו"ש אינו אלא טרפה הו"ל לרבא למימר נבלה לשון יחיד ומדאמר נבלות ומורה דאיכא עוד חדא ע"כ הוא נקוהו"ש דדמי לפסוה"ג שהטרפות בסימן כמו פסוה"ג. וע"כ טעמא הוא דאתרע מקום שחי' כמו"ש רש"י. ורבא עצמו מה שהוכרח להוסיף נקוהו"ש נראה דיצא לו לפי מאי דמוקים דאלו אסורות קתני ויש מהן נבלות. פי' דשפיר יכול להיות שבתוך מנין הטרפות מני ג"כ מידי שהוא נבלה. הוק' לו דאי נקוהו"ש טרפה א"כ קשה דתני להו תנא בלא סדר דפתח בטרפה ואח"כ תני פסוה"ג שהיא נבלה ושוב הדר ותני טרפה והו"ל למתני נקוהו"ש אחר פסוה"ג בהדי אינך טרפות א"ו דגם נקוהו"ש נבלה ומתחיל בנבלות ואח"כ תני טרפות א"כ לאוקימתא דרבא מוכרח מה שפירש"י דכולל גם נקוהו"ש. ואפי' לקו' המקשה דפריך ורמינהו כו' ג"כ מוכרת לפענ"ד דגם מנקוהו"ש פריך וכמו שיבואר:

ומה שהק' בפרמ"ג דאפשר דוקא מפסוה"ג פריך משום דכמנחא בדיקולא דמיא לק"מ לפענ"ד דהא ע"כ צ"ל דהמקשה דפריך ורמינהו לא ידע כלל מסברא דכמנחא בדיקולא דמיא. דאי ידע מהך סברא. והיינו שאין לבהמה זו אלא סי' א' ובסי' א' לא מתכשרא. א"כ אמאי לא תיקשי לי' בפשיטות בלא הא דר' ישבב דאמאי תני טריפות בפסוה"ג דכמנחא בדיקולא וכאין לה גרגרת לשחוט ואין כאן אלא שחי' סי' א' א"ו עכצ"ל דלא ידע מסברא דכמנחא בדיקולא. ואי לאו דהבין המקשה בד' התנא במתני' הכי. אין סברא זו פשוטה כ"כ מסברת הלב. וי"ל ג"כ דאע"ג דנפסקה גרגרת ברובה. מ"מ כ"ז שלא נשחט הסי' השני יש לו חיות גם לאותו סי' שכבר נפסק. תדע דאי לאו אידך דר"ל דאמר כמנחא בדיקולא הוה ניחא לן איקומתא דר"ל דמתני' דא"ט בשחט שלא במקום חתך וכדאמרי' בגמ' שם וכן הוה ניחא לן הא דאוקי רבא מעיקרא דמתני' דא"ט בפסק ולבסוף שחט אי לאו מכח דאותבו ליה ממתני' דמפורש דפסק ולבסוף שחט ג"כ נבילה:

והשתא לפי"ז צריך להבין קו' הש"ס דפריך ורמינהו כו' דבאמת לא מצינו מפורש בד' התנא במתני' דין נפסק הגרגרת מכבר ושחט ב' סימנים אח"כ וניחזי אנן דאי הא דרישא דחד סי' פסק וחד סי' שחט הוה טעמא משום שלא שחט אלא סי' א'. א"כ בבא דסיפא דשחט א' מהן והמתין כו' מיותר לגמרי. ועכצ"ל כמ"ש התוי"ט שם במשנה דאתא לרבותא דר"ע דאפי' בכה"ג טריפה. אמנם לפי"ז צ"ל דבבא דרישא לרבותא דר' ישבב. והשתא הא רבותא דר"ע עכצ"ל דאתא לאשמועינן דלא תימא דוקא פסק חד סימן ושחט חד סימן דעכ"פ מעשה של ביטול חיות ב' הסימנין הי' כאן בפעם א' ע"י השוחט. בהא דוקא ס"ל לר"ע דאינו א טריפה. משא"כ בשלא הפריד השוחט אלא סי' א' והמתין כו' מודה ר"ע דהוה נבילה קמ"ל. וא"כ לפי"ז גם לאידך גיסא ברבותא דר' ישבב ג"כ אין לנו לומר אלא דקמ"ל דגם בשהיה ע"י השוחט ביטול חיות ב' הסימנים. מ"מ כיון שהיה סי' א' בפסיקה הוי נבלה. משום דבעינן הפרדת ב' הסימנין ע"י שחי' סכין דוקא. א"כ לפי"ז בנפסקה הגרגרת מכבר כיון דמסברת הלב לית לן למימר כמנחא בדיקולא י"ל כיון שהיה הפרדת ב' הסימנים ע"י שחי' בסכין ששחט שלא במקום חתך גם לר' ישבב אינו אלא טרפה. ואין לנו לתפוס בד' התנא אלא הפחות ומנין לנו גם זה. וזה מבואר ג"כ במש"ש זה הכלל כו' דבלא נפסקה מכבר זהו נפסלה בשחיטתה. והיינו דבשעת השחי' היה סי' א' ע"י פסיקה. משא"כ פסוה"ג מכבר ושחט שלא במקום חתך ב' הסימנים זהו שחי' כראוי אלא שד"א גרם לה שהיתה פסוה"ג מכבר זה אינו אלא טרפה:

ולכן נראה דעכצ"ל כמ"ש בס' החינוך (מצוה ת"מ) וז"ל וכן אמרו כל שנפסלה בשחי' כלומר כ"ז שנפסלת הבהמה במקום שחיטתה דהיינו הסימנים ע"כ. והבין המק' בד' ר' ישבב שהפי' נפסלה בשחי' במקום שחי' והיינו בסימנים וכיון דכל מקום דאמרי' זה הכלל לטפויי אתא ועי' תוי"ט בתרומות (פ"ו מ"ד). ולפיכך גם בהך זה הכלל אתא להוסיף דאפי' הי' הפסיקות מכבר כיון שנפסלה במקום שחיטתה דהיינו בסימנים שוב לא מהני לה שחי' אפי' שחט שלא במקום חתך. ועפי"ז שפיר מק' ורמינהו כו' ולפי"ז כיון דעיקר קו' הש"ס משום שהבין בד' ר' ישבב שנפסלה מכבר במקום שחיטתה א"כ גם נקוהו"ש הפסול בסימנים. ולמסקנת הש"ס לאוקימתא דרבא דאלו אסורות כו' וכן לאוקימתא:

דר"י דמתני' דא"ט כר"ע וקודם חזרה. א"כ מסקינן כהבנת המק' בד' ר' ישבב מש"ה פסקו הראשונים דגם נקוהו"ש נבלה ותרווייהו טעמא משום דאתרע מקום שחי' כמש"ש רש"י והיינו שהפסול בסימנים וא"ש: פרט ב: כתב הרא"ש בפ"ב דחולין (סי' ו') אהא דהביאו התוס' בחולין (ל) ד"ה החליד בשם ר"ת בהא דאיבעיא לן בשהה במיעוט סימנים מהו דקאי אמיעו"ק דושט אי גמירי לן בי' שהי'. כ' הרא"ש טעם הספק וז"ל ומיבעיא ליה אע"ג דמטרפא בניקב הושט דלמא לא פסלה שהייה אלא במידי דמנבלא בי' כגון אחר שחי' רוב הסימן כו' ע"כ. והוכיחו איזה אחרונים מד' הרא"ש הללו דתוס' בשם ר"ת והרא"ש ס"ל דניקב הושט אינו אלא טריפה. כ"כ בס' תפארת שמואל בהגהותיו לטור יו"ד (סי' ל"ג) והגאון רעק"א בחי' ליו"ד (סי' ל"ג) ושו"ת משכנות יעקב חיו"ד (סי' נ"ו) ועוד איזה אחרונים וראיתי עוד שהביאו ראיה דר"ת לשיטתיה בתוס' בכורות (כ) ד"ה חלב. שכ' שם בשם ר"ת דאע"ג דלא קיי"ל כר"מ בחולין (יא) דאמרי' ר"מ היכי אכיל בשרא ולא אמרי' אנן היך אכלינן מ"מ היכא דאיכא חזקה אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר והא דאמרינן בפ"ק דחולין רו"מ אשמ"ה ולא אמרינן סמוך מיעוט אין מומחין לחזקת איסור דבהמה משום דרוב מומחין שכיח טובא כו' עכ"ד. והק' מהרש"א דא"כ אמאי לא אמרינן אנן היכי אכלינן בשרא דסמנ"ח א"ז ושמא היא ממיעוט נקובת הושט ותי' דנקוהו"ש שחי' מטהרתו מידי נבלה ע"כ. ומזה כתבו דא"ש שי' ר"ת בזה לפי מה שפי' הרא"ש שיטתו שהובא בחולין (ל) תוד"ה החליד. והביאו ג"כ שכ"ה מפורש בתוספתא (פ"ב דחולין) דנקוהו"ש שחיטתו מטהרתו מידי נבילה. ועי' פרמ"ג יו"ד (סי' ל"ג) שכ' ונוראות נפלאתי על מהרש"א בבכורות הלא מבואר מכל הפוסקים ור"מ ז"ל דעכ"פ לאחר שחי' הוה נקוהו"ש ודאי נבילה כו' ע"כ:

והנה מה שהביאו התוספתא ודאי דאין להתפלא על הראשונים ז"ל דס"ל דנקוהו"ש א"ש מטהרתו נגד הך תוספתא. דכיון דכבר הוכחנו לעיל (פ"א) דיצא להם זה מבואר מתוך סוגיא דש"ס דילן בפ' השוחט (לב), משו"ה דחו להך תוספתא מפני סוגיא דש"ס. ולא עדיפא הך תוספתא ממתני' דא"ט דמוקמינן בגמ' שם כר"ע וקודם חזרה. ונימא דתוספתא זו כר"ע וקו"ח. ועי' סנהדרין (פו) דסתם תוספתא אליבא דר"ע. ועי' ברא"ש שם בפ' השוחט (סימן ו') שכ' דבלא"ה ליכא למסמך אתוספתא זו יעוי"ש. ובכן איני יודע מה שהכריחו מתוספתא זו נגד מ"ש הראשונים ז"ל דנקוהו"ש נבילה וא"ש מטהרתו:

גם מה שהוכיחו מד' ר"ת בבכורות שם ג"כ לפענ"ד אינו מוכרח כ"כ. ואי מפני קו' מהרש"א זה יש ליישב ע"פ מ"ש האחרונים והובא לעיל (פ"א) דדוקא ספק שהה ודרס דהספק הוא במכשיר השחי' עצמו דמספקינן שמא אין כאן שחי' כלל בזה שייך לומר דקם בחזקת א"ז משא"כ בס' ניקב הושט דהשחי' הי' לפנינו כראוי אלא דמספקינן שמא ניקב הושט ולא הועיל השחי' בזהו אע"ג דבודאי ניקב הושט אין שחי' מטהרתו מ"מ ספיק אינו בחזקת א"ז. ולפ"ז לק"מ קו' מהרש"א דלא דמי למיעוט דאין מומחין דס' זה הוא ספק בשחי' עצמה שמא שהה ודרס. משא"כ ספק ניקב הושט דהשחי' כראוי אלא דמספקינן שמא לא הועיל השחי' בזה לא אמרי' סמל"ח: מיהו מד' הרא"ש בפ"ב דחולין (סי' ו') במה שפי' שי' ר"ת בבעיא דשהה במיעו"ס לכאורה שפיר הוכיחו וקשה באמת לעשות הרא"ש ור"ת במחלוקת עם כל הראשונים הנ"ל. והדבר תימא על התוס' שם בפ' השוחט (לב) דשתקו לרש"י שם שפי' להדיא דנקוהו"ש נבילה ולא הערו ע"ז כלום כדרכם בכל מקום. ולכה"פ הי' להם להביא דעת ר"ת שחולק וס"ל דאינו אלא טריפה ומדשתקו בזה משמע דמודו בזה לרש"י ז"ל. וזה באמת כמעט מוכרח: ועוד נלפענ"ד להוכיח מד' הרא"ש עצמו בסוגיא דפ' השוחט שם (לב) דגם הרא"ש עכצ"ל דס"ל דגם נקוהו"ש דמי לפסוה"ג ואין שחי' מועלת בו. שכ' שם (סי' יא) וז"ל וכן ר"ל שאמר ב' דברים שסותרין זא"ז ההיא דשחט שלא במקום חתך והך דשחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשירה ולא ידעינן הי מינייהו אחריתא הלכך עבדינן לחומרא עכ"ל. ויש לתמוה דלפי מה דס"ל להרא"ש דנקוהו"ש אינו אלא טרפה לא א"ש פסק זה שפסק לחומרא והי' לו לפסוק דניקבה הריאה אחר ששחט הקנה דכשירה:

וטעמא דמלתא הוא כמו שיבואר. דהנה כבר הוכחנו לעיל (פ"א) דשפיר כ' רש"י באוקימתא דרבא דאלו אסורות כו' דגם נקוהו"ש בכלל מדאמר רבא ויש מהן נבלות לשון רבים יעוי"ש. ומוכרח לפ"ז דרבא ס"ל דנקוהו"ש נבלה א"כ קשה למאן דפוסק דנקוהו"ש אינו אלא טרפה שהוא נגד מסקנת הש"ס אליבא דרבא. ואין לומר משום דלאוקימתא דר' יוחנן שם י"ל דדוקא פסוה"ג משום דכמנחא בדיקולא ולא נקוהו"ש ז"א. דנהי דאין הכרח דס"ל דנקוהו"ש נבלה. עכ"ז אין הכרח ג"כ דס"ל דשחיטתו מטהרתו. ואע"ג דאי לאו קו' דכמנחא בדיקולא משמע שם בגמ' לא הוצרכו לאוקימתא דר"י דמתניתין דא"ט קודם חזרה רק הוה ניחא להו לאוקמא בשחט שלא במקום חתך. מ"מ י"ל דהסוגיא אזיל ע"ד ותסברא שנמצא בכ"מ. דהגמ' מדחה דע"כ גם ר"ל מודה דאנו מוכרחין בזה לדר"י דמתני' דא"ט בקודם חזרה, דהא פסוה"ג ודאי מודה דלא מהני שחט שלא במקום חתך דס"ל לר"ל עצמו דכמנחא בדיקולא. מיהו למסקנא י"ל דר"י ס"ל דגם בפסוה"ג א"צ לטעמא דכמנחא בדיקולא ולא שחט אלא סי' א'. אלא דטעמא הוא משום דאתרע מקום שחי' דשייך זה ג"כ בנקוהו"ש. ור"ל ג"כ בתר דס"ל דכמנחא בדיקולא וא"א לאוקמא בשחט במקום חתך הדר בי' וס"ל כר"י לגמרי דגם בפסוה"ג א"צ לטעם דכמנחא בדיקולא לאחר חזרה דר"ע אלא משום דאתרע כו' וגם נקוהו"ש בכלל. א"כ כיון דלר"י ור"ל אין הכרח ולרבא מוכרח דנקוהו"ש נבלה ודאי קשה איך ס"ל להרא"ש דטריפה ושחי' מטהרתו:

ותו דאפי' הי' איזה הכרח דר"י פליג וס"ל דשחיטתו מטהרתו לנקוהו"ש. מ"מ הא קיי"ל דהלכה כבתריא:

מאביי ורבא ואילך. וכ"כ הרא"ש להדיא בע"ז בפ' ר"י (סימן י"ב) אהא דכ' תוס' שם (נט) ד"ה אמר ר"פ בשם ר"ת דלית הלכתא כר"פ משום דרבא פליג עלי' אע"ג דהוא בתראה יותר מרבא משום דרבא רבו וגם הוא בתראה והי' גדול ממנו בחכמה כו' ע"כ. וע"ז כתב הרא"ש וז"ל והא נמי ליתא דאי פליג ר"פ אדרבא הלכתא כר"פ דבתרא הוא יעוי"ש. והרמב"ם (פכ"ב משבת ה' כ"ב) ובכ"מ שם שפוסק כאביי נגד ר' יוחנן משום דבתרא הוא יעוי"ש. א"כ קשה איך פוסק הרא"ש נגד מסקנת הש"ס אליבא דרבא דהוא בתרא. ועכצ"ל דרבא דאמר ויש מהן נבלות לשון רבים לאו דוקא רק שיגרא דלישנא דאלו אסורות לשון רבים נקט נמי נבלות לשון רבים. אך לקושטא דמלתא גם לרבא לית כאן אלא חדא והיא פסוה"ג. וטעמא ע"כ משום דכמנחא בדיקולא דמיא ולא שחט רק סימן אחד:

ואין לדחוק ולהמציא טעם אחר לפסוה"ג דמשום הכי לא מהני לי' שחי' משום דכיון דנפסקה הגרגרת לית לה לבהמה חלישות דנבלה מחיים דגרע מחלישות דטרפה בטבע כדאיתא בתמורה (יא) ובכורות (ג) דגם למ"ד טרפה חי' מ"מ נבלה לכו"ע לא חי'. ועתבו"ש (סי' לג) שכ' בביאור ד' הרמב"ם (פ"ג משחי') דס"ל דנקוהו"ש ופסוה"ג הוה נבלה מחיים לענין איסור אף דלא מטמא עד אחר מיתה כמבואר בחולין (לב) ושם (לז). אמנם כ"ז אינו דאי נימא דכל כך פעלה פעולת הפסיקה דגרגרת עד שהבהמה יש לה חלישות דנבלה מחיים בטבע. פשיטא דאית לן למימר דכבר יצא כל החיות מן הגרגרת וכמנחא בדיקולא דמיא. ובלא"ה כבר יש מן האחרונים שהשיגו על התבו"ש בזה וגם אנחנו נדבר מזה להלן בעז"ה. ובש"ך (סימן ל"ד סק"ד) הובא דעת הב"ח דפסוה"ג אינו אלא טרפה מחיים ושם (סי' ל"ג) בנקוה"כ הסכים להב"ח וביאר שם ד' הרמב"ם בענין אחר יעוי"ש. וכיון שכן הא ע"כ אי נקוהו"ש שחי' מטהרתו ורק פסוה"ג אין שחי' מטהרתו ע"כ טעמא הוא משום דכמנחא בדיקולא דמיא וכמו"ש:

והשתא לפ"ז תיקשי מ"ש הרא"ש בשחט הקנה וניקבה הריאה דטרפה משום ספיקא הי מינייהו אמר ר"ל בסוף ועבדינן לחומרא. דהא אפי' נימא דהך דשחט שלא במקום חתך אמר בסוף ג"כ בעינן למיפסק כרבא דהוא בתרא נגד ר"ל. וס"ל ע"כ דכמנחא בדיקולא דמיא. דאל"כ אמאי פסוה"ג נבלה דליכא למימר משום דאתרע מקום שחי'. ז"א דא"כ נקוהו"ש ג"כ נבלה. א"ו דעכצ"ל דגם להרא"ש ס"ל דרבא נבלות לשון רבים דוקא אמר ומשום דגם פסוה"ג מטעמא דאתרע מקום שחי' וממילא גם נקוהו"ש נבלה מהך טעמא גופי' ולפ"ז יכול להיות דס"ל לרבא דלאו כמנחא בדיקולא דמי' ושחט הקנה וניקבה הריאה טרפה. ולית לן למימר דכשירה אלא אי אמר ר"ל הך דשחט הקנה בסוף וזה לא ידעינן ועבדינן לחומרא:

גם בלא"ה קשה לפענ"ד להוציא מד' הרא"ש כפי מה שהבינו דא"כ מאן דמפרש בעיא דשהה במיעו"ס אמיעו"ק דושט ע"כ ס"ל דנקוהו"ש אינו אלא טרפה ושחיטתו מטהרתו. א"כ יהי' קשה טובא דעת הטור ביו"ד (סימן כ"ג) שכ' דהרמב"ם מפרש בעי' דשהה במיעו"ס אמיעו"ק דושט. והב"י כ' לתמוה מהיכן למד הטור כן מד' הרמב"ם יעוי"ש. ובכנה"ג לטור יו"ד שם הגיה ר"ת במקום הרמב"ם. אמנם בספרים שהיה לפני הב"י הי' כתוב הרמב"ם כדמוכח מדבריו. וקשה לעשות הגה"ה בלתי צורך גדול ומוכרת מן הענין ועלינו לקיים גי' הספרים. א"כ צ"ב דהב"י לא תמה אלא מהיכן הוציא הטור כן מהרמב"ם. הא לא"ה ניחא לי' ובאמת קשה גדולה מזו דאיך אפשר דהרמב"ם מפרש בעיא דשהה במיעוט סימנים אמיעו"ק דושט. דהא אין לפרש כן אלא אי ס"ל דנקוהו"ש אינו אלא טרפה וכמ"ש הרא"ש בביאור שי' ר"ת. והרמב"ם הא בפי' ס"ל דנקוהו"ש הוה נבלה וא"כ מה מקום לבעיא זו אליבא דהרמב"ם. וע"פ כל החזיון הזה נלפענ"ד לבאר ד' הרא"ש בבעי' דשהה במיעו"ס בענין אחר. באופן דאין צורך לעשות את הר"ת והרא"ש במחלוקת עם אידך גדולי הראשונים דס"ל דנקוהו"ש נבילה וכדמוכח הכי סוגיא דש"ס וכמ"ש לעיל (ה"א) וכמו שיבואר:

תוכן העניינים

שות עבודת הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה