אור ברסלב
שות עבודת הכהן הכהן כלל ב

שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

הכהן כלל ב

הכהן פרט ט

בדין חק תוכות ומוקף גויל בו יבואר יישוב לד' הרשב"א בתשו' (סי' תרי"א) והובא בב"י או"ח (סי' ל"ב) התמוהים מאד. ויוצא מזה כמה חקירות יקרות בדין ח"ת ומו"ג. וביאור ויישוב לד' הרמ"ע מפאנו בתשו' (סי' ל"ה) ממה שהשיג עליו הפר"ח בה' גיטין (סי' קכ"ה). ובו יבואר תשובה בדין שנפרד אות א' ובה"ג מאותיות הכפופות בשעת קה"ת בשבת אם להוציא אחרת. ותשובה לרב א' ברין דיבוק אות לאות למעלה או באמצע שנמצא בשעת קה"ת בשבת אם להוציא אחרת פרט א:

כתב הרשב"א בתשו' (סי' תרי"א) בהא דאי' בירושלמי בברכות פ' היה קורא עירב האותיות אית תני כשר ואית תני פסול מ"ד כשר מלמטה מ"ד פסול מלמעלה כגון ארצנו ותפארתנו כו' ע"כ ופי' הרשב"א דה"ק לפי שלא נעשית אות עד שנפסלה צורתה והלכך אם בא לגרור ה"ז כחק תוכות שלא נעשית אות מעולם עד עכשיו שהוא גורדו אבל כשנדבקו מלמטה כגון נו"ן וי"ו של תפארתנו וארצנו אחר שנגמר צורת האות הוא שנדבקה ומתחלה כשרה היתה ואם בא עכשיו לגורדה אין זה כח"ת והלכך אפי' אינו גורד כשר וכדר' זירא דאמר במנחות (קג) כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כו' עכ"ל. והובא ג"כ בב"י או"ח (סי' ל"ב). ויש להק' ע"ד מד' הרשב"א עצמו בחי' לשבת (קד) בהא דאמרי' שם תנא הגיה אות אחת חייב ופריך השתא כתב אות אחת פטור הגיה אות אחת חייב אמר ר"ש הב"ע כגון שנטל לגגו דחי"ת ונעשה ב' זייני"ן רבא אמר כגון שנטל לתגי' דדל"ת ועשאו ריש ופירש"י דלרבא אע"ג דהוא אות אחת ובהגיה דבר מועט חייב הואיל וזהו תיקון הספר כדאמרי' בכתובות (יח) דאסור להשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהליך עולה ע"כ. וכ' בחי' הרשב"א שם דמהא שמעינן דכה"ג לא מקרי חק תוכות מדחייב גבי שבת מפני שאינו אלא כמפריד בין אותיות הדבוקות וכן כשנטלו לגגו של ד' ועשאו רי"ש אינו אלא כדיו שנפל על האות ומסירו עכ"ד. הרי מבואר דהרשב"א עצמו ס"ל לדבר פשוט דבדבוקות ליכא משום ח"ת כלל. ואיך פי' הירושלמי דהוה ח"ת. וראיתי שעמד בזה בס' בית מאיר לאה"ע (סי' קכ"ה) וכ' שם דצ"ל דס"ל להרשב"א דאע"ג דמדאורייתא לא הוי ח"ת מ"מ פסול מדרבנן משום גזירה דח"ת ממש וזה אינו מספיק כמו שהרגיש שם בעצמו דמנ"ל להמציא:

חומרא דרבנן יעוי"ש. ולפענ"ד בלא"ה א"א לומר בזה חומרא דרבנן לגנוז היריעה ולהביאה לידי פסול מאחר דמה"ת הוא כשר דהא הרבה חששו לענין גניזת היריעה ולהביא כמה שמות לידי פסול וגניזה וכמו"ש בשו"ת מ"ב (סי' נז) דאפי' בתשמישי קדושה אמרו מעלין בקודש ולא מורידין ק"ו בקדושה עצמה ע"כ. ובאמת כן יש להוכיח מגמ' מנחות (לט) דאיתא הטועה בשם גורר מה שכתב כו' ר"י אומר אף תולין כו' ר"י אומר אף מוחק כו' ר"מ אומר אין כותבין את השם לא על הגרר ולא על המחק ואין תולין אותו כיצד יעשה מסלק היריעה כולה וגונזה כו' ע"כ. וחזינן דכל הני תנאי מהדרי אתקנתא רק ר"מ דלא מצא שום תקנה התיר בגניזה. וא"כ הך חומרא אתי לידי קולא להקל לגנוז יריעה כשירה מה"ת ש ולהוריד אותה וכמה שמות הקדושים מקדושתן:

מיהו הר"ן שם בפרק הבונה ומרדכי בפ"ב דגיטין דחו הוכחת הרשב"א מפ' הבונה וכ' במרדכי שם דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה דברים התלוין במילי דשבת וכיון דמתכוין לעשות אותיות אין קפידא באיזה ענין שנעשה רק שיהא ע"י מעשיו ועל קרשי המשכן שהיו עושין אותיות לדעת איזו היא בת זוגו ולא היו חוששין באיזה ענין יהיו האותיות נעשים כו' ע"כ. וז"ל הר"ן ול"נ דאין מזה ראיה דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות או יריכות דכל היכי דהוה מלאכת מחשבת חייב שהרי אפי' מוחק ע"מ לבנות חייב אבל במידי דבעינן כתיבה כה"ג אין לנו עכ"ל. ובשו"ת פנ"מ ח"א סי' ס"ו) הק' על ד' הר"ן דהא כיון דהס"ת פסולה ולא תיקן הספר בכך אמאי חייב לרבא בנטל לתגי' דד' ועשאו רי"ש ומה מועיל מלאכת מחשבת הא סו"ס לא תיקן להספר, וכן הק' בס' בי"מ לאה"ע (סי' קכ"ה) עוד הק' בפ"מ שם במ"ש הר"ן שאפי' מוחק ע"מ לבנות חייב דהתם שאני דהמחיקה הוא תיקונו אבל הכא לא תיקן הספר. ואני שמעתי ולא אבין דמאן לימא לן דמיירי בס"ת לענין לצאת בו מ"ע דכתבו לכם את השירה הזאת או לצאת קריאת התורה בציבור להפוסקים דס"ל דאין יוצאין בס"ת פסולה. ולכן נראה דמיירי לענין ספר שלומדין בו וכן מוכח מד' רש"י שם שכ' אהא דרבא דתיקן הספר משום הא דאמרי' בכתובות (יח) דאסור להשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהליך עולה וזה מיירי גם בספרים שלומדים בהם כמו"ש הרא"ש בפ"ב דכתובות שם (סי' י"א) דהא דאסור להשהות ספר שאינו מוגה לאו דוקא ס"ת אלא ה"ה ספרים שלומדים בהם דאם נמצא טעות בגמ' או בספר מהפוסקים יבא להתיר את האסור ולאסור המותר ולחייב הזכאי ולזכות החייב ואין עולה גדולה מזו ע"כ. ולפי"ז שפיר הוי תיקון ועוי"ל בזה עפימ"ש התוס' בשבת (קו) בד"ה בחובל דאע"ג דלר"ש משאצ"ל פטור עלי' מ"מ בחובל ומבעיר באיסוה"נ דהוי מקלקל גמור חייב בשגג וסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדירה והוה מלאכה הצריכה לגופה משום זה ע"כ יעוי"ש. וה"נ י"ל דמשכחת לה דשגג וסבור שהספר מתוקן בכך דלפי מחשבתו הוי מלאכה וחייב עלה משום שבת. כמו התם דאע"ג דלפי האמת כיון דאיסוה"נ נינהו הוי מלאכה שאצ"ל, מ"מ מקרי מלאכה הצל"ג לפי מחשבתו וחייב. ה"נ ס"ל להר"ן דאע"ג דלפי האמת אין הס"ת מתוקן בכך מ"מ כיון דלפי מחשבתו עושה מלאכה הוי מלאכת מחשבת וחייב. וזמ"ש הר"ן ק"ו ממוחק ע"מ לתקן דהתם נמי מוחק עצמו מקלקל מ"מ חייב משום מחשבתו ע"מ לתקן ה"נ אע"ג דלפי האמת לא תיקן הסת מ"מ חייב משום שבת מפני מחשבתו:

איברא דאפי' להפוסקים דכה"ג דנטל לגגי' דחי"ת ותגי' דד' ועשאו רי"ש הוה ח"ת מה"ת. מ"מ תמוה שייכות ח"ת לנידון הירושלמי לפי מה שפי' הרשב"א דהא מבואר בפוסקים דעיקר ח"ת הוא אם לא היה שם וצורת אות עליו בלא החקיקה וע"י החקיקה נעשה צורת אותו אות כמו"ש הרא"ש בפ"ב דגיטין (סי' י"ח) בגט שנדבקו האותיות לית בי' משום ח"ת אלא משום היקף גויל וכיון דא"צ בגט היקף גויל מדינא שרי להפרידן אבל אם נפל טפה על האות ואינה ניכרת אין לה תקנה ע"י חקיקה דהוה ח"ת. ומבואר דבדיבוק אותיות משום דיש עליו צורת אותו אות גם בלא החקיקה משום הכי לית בי' משום ח"ת. וכן הביא בב"י או"ח (סי' ל"ב) בשם הפוסקים. א"כ אפילו נדבק קודם שגמר האות לא פורש אמאי שייך בו ח"ת כיון דגם אם לא גרר כלל וגמרו כך עם הדיבוק יש בו צורת האות עם הדיבוק רק שאינו מוקף גויל אמאי יהא אסור להפרידן. ואין לומר דס"ל דכל שנדבק למעלה אין לו צורתו ובנתקלקל צורתו אין להחזירו לצורתו ע"י החקיקה משא"כ למטה יש בו צורתו עם הדיבוק. ולפי"ז באם נדבק אחר שגמר האות למעלה ג"כ פסול לגרור משום ח"ת זה ודאי אינו. חדא דזה הוה כעין פלוגתא דמציאות נגד כל הפוסקים שכתבו דבדיבוק אות לאות במקום אחד לית ביה שינוי צורת האות רק פסול דהיקף גויל ועוד דא"כ עיקר החילוק שבין למעלה ולמטה הוא משום דלמעלה הוה שינוי צורה ושייך ח"ת ולמטה האות בצורתו. א"כ לפי"ז למה מאריך הרשב"א בטעמא דמלתא ותלי טעמא משום דנפסל קודם גמר האות. דהא אפילו לאחר גמר האות כל שנדבק למעלה אין לו צורה ופסול לגרור משום ח"ת. ולא הו"ל להרשב"א למימר אלא דלמעלה פסול לגרור משום דאין לו צורת האות והוה ח"ת משא"כ למטה. א"ו דאם נדבק אחר שהי' האות כתוב כבר כתיקונו לית בי' משום ח"ת אפי' דיבוקו למעלה וע"כ משום דיש לו צורת האות. א"כ מ"ט הוה ח"ת בנדבק למעלה קודם שנגמר האות:

ועוד דאפי' בדיבוק האותיות מרישי' לסיפי' ג"כ לא ברירא כ"כ שלא לגרור משום ח"ת. ועי' מג"א (סי' לב סקכ"ז) מה שהביא בשם הב"ח דבדיבוק האות מרישי' לסיפי' אין לגרור אע"ג דלא נשתנה צורת האות. אך הח"מ ופר"ח באה"ע (סי' קכ"ה) ס"ל דשרי לגרור אם לא נשתנה צורת האות. וכ"כ בקרבן נתנאל פ"ב דגיטין (אות מ"ו) ואפי' תימא שיש איזה טעם בזה בהא דשייך ח"ת בדיבוק אחר שגמר האות. מ"מ בגורר קודם שגמר האות ליכא טעמא לפסול לגרור משום ח"ת כמ"ש הב"י באה"ע (סי' קכ"ה) בשם תה"ד (סי' רכ"ח) והובא ברמ"א שם דאם ע"י הגרירה עדיין אינו אות וצריך לגמור האות בכתיבה ליכא בזה פסול ח"ת. ועוד דאפי' לדעת המג"א (סי' ל"ב סקכ"ג) בשם רד"ך ומהר"ם אלשקר דפסול ח"ת הוה אפי' היכא דאחר הגרירה עוד צריך:

לכתיבה. וכ"כ פר"ח באה"ע (סי' קכ"ה) מ"מ נלפענ"ד דלא דמי להא דדיבוק למעלה דמיירי מיני' בירושלמי דדוקא בכה"ג דמיירי בתה"ד דאם לא גררו עד שגמר האות אין לו צורת האות בלא גרירה שהי' צריך לכתוב ב וכתב ג ואח"כ נעשה דיבוק כמו רצועה וקו בעבר השמאלי לאורך כל האות ונעשה הנו"ן סתום כמו ם אום וגרר הקו ומשך האות הלאה ע"י כתיבה עד שעשהו ב דהשתא אם לא הי' גורר תחלה רק הי' מושך הלאה לגמור הבי"ת לא היה לו צורת בי"ת מפני הקו שבאמצע. ובזה אף שהגרירה הי' קודם הכתיבה מ"מ הא לא נעשה צורת אות אלא בצירוף הגרירה ואי לאו גרירה שבתחלה לא היה הכתיבה שאח"כ מועיל כלום לשווי' צורת אות דס"ל דאם נעשה בי"ת בקו באמצע הבי"ת כה"ג מלמעלה למטה לאו צורת בי"ת הוא ומשו"ה פליגי על התה"ד. וכן בהא דמייתי פר"ח שם בשם הב"י ברי"ש שעשה כמו ד' וגרר תגו דדלי"ת וקצת מן הגג ומן הרגל והשלימו בכתיבה ועשאו רי"ש דסו"ס בלא הגרירה לא היה נעשה אות. אבל בהא דירושלמי דאם לא גרר תחלה הך דיבוק שלמעלה עד שגמר האות בכתיבה הלא היה לו צורת אותו אות גם עם הדיבוק וכמו"ש לעיל. א"כ לא היה הגרירה שקודם גמר הכתיבה מסייע כלל לצורת האות ובזה נראה דכשר לכו"ע. וכן מוכח להדי' בלשון הפוסקים שהובא בפר"ח שם באה"ע (סי' קכ"ה) יעוי"ש. ומכל הלין מבואר דאין שייכות ח"ת להכא כלל. ולכן ראיתי לבאר מה שנלענ"ד בביאור שי' הרשב"א בזה בהקדם ד' שו"ת הרמ"ע מפאנו וכמו שיבואר פרט ב:

כתב הרמ"ע מפאנו בתשו' (סי' ל"ו) וז"ל ובדיבוק אותיות זו לזו התיקון מועיל בהם ובלבד שנדבק אחר שנגמר צורתן דהיינו שיהא גויל מקיף אותה מכל צד אחר שהגביה ידו מעל הקלף אבל אם נדבקו אחר שגמר האות ולא סילק עדיין ידו מן הקלף צריך לגרור כל האות שלא נגמרה עד לאחר הדיבוק כי אין זה דיבוק אות לאות אלא דיבוק מה שאינו אות ונעשה אח"כ ע"י סכין. והשו"ע באו"ח (סי' ל"ב) הסביר פנים להקל כיון שבשעת הגרירה היתה האות מושלמת וצורתה עליה וכל זה אינו שוה כיון שלעולם לא הי' לו שעת הכושר אלא ע"י סכין אמת שבא מעשה כו' ועוד דאיכא למימר שמא אחר כתיבה כו' עכ"ל. והפר"ח לאה"ע (סי' קכ"ה) השיג עליו וז"ל ואני אומר דמתשו' הרשב"א (סי' תרי"א) מוכח להדי' היפך סברתו שכ' וז"ל אבל בשנדבקו למטה נו"ן של תפארתנו וארצנו אחר שנגמר צורת האות הוא שנדבקה ומתחלה כשירה היתה ואם בא עכשיו לגוררה אין זה חק תוכות כו' ע"כ. ומשמע ודאי דאעפ"י שלא סילק ידו עדיין מהאות אלא בגמר עשייתה נדבקה קרי ליה הרב נגמרה צורת האות כו' עכ"ל:

ולפענ"ד נראה דד' הרמ"ע נכונים. והשגה זו מד' הרשב"א איני מכיר. שהרי דברי הרשב"א הללו הובא בב"י או"ח (סי' לב) שכ' לפרש ד' הירושלמי שכתב בנדבק למעלה קודם שגמר האות פסול ובנדבק למטה כשר. ופי' הרשב"א דאם קודם שגמר האות נדבק פסול אפי' בגרירה משום ח"ת ולמטה כשר אפי' בלא גרירה. אמנם הב"י הביא שם דכל הפוסקים דחו הירושלמי הזה מש"ס דילן דאמרינן במנחות פ' הקומץ כל אות שאין מוקף גויל סתמא פסולה ולא מפליג בין למעלה או למטה. משמע דאפי' למטה פסול. אלא דהב"י כתב דלש"ס דילן מהני גרירה אפי' למעלה אפי' נדבק בשעת כתיבה קודם שגמר צורת האות ודלא כהירושלמי. ולפי דברי הב"י הא דדחו הפוסקים דברי הירושלמי מפני סתימת ש"ס דילן הוא דבש"ס דילן מיקל טפי מהירושלמי דאפי' למעלה שרי בגרירה. אך להרמ"ע נראה זה לדוחק למימר הכי. דמדכתבו הפוסקים דלית הלכתא כהירושלמי דמפליג בין למעלה ללמטה אלא כש"ס דילן דאמר סתמא פסולה ואפי' למטה. משמע ודאי דש"ס דילן בא להחמיר טפי מהירושלמי וכן משמע להדיא מלשון המרדכי פ' הקומץ שהובא בב"י שם וז"ל. אבל בתלמודינו לא מפליג בין נוגע למעלה או למטה ופוסל בכל ענין כו' ואין לסמוך על הירושלמי אלא צריך היקף גויל בין למעלה בין למטה עכ"ל. ולכן נראה להרמ"ע שלא לעשות פלוגתא רחוקה בין התלמודים כשי' הפוסקים לפמ"ש הב"י בשמם דמ"ש בש"ס דילן פסול' היינו בלא גריר' ומ"ש בירושלמי פסול היינו אפי' בגרירה. ופליג ש"ס דילן על הירושלמי בתרתי. אלא דמשמע ליה דש"ס דילן לא פליג אלא בלמטה. דש"ס דילן בא להחמיר טפי מן הירושלמי. דאותו הדין דס"ל להירושלמי בלמעלה. ס"ל לש"ס דילן דגם למעלה דינא הכי כל שלא סילק ידו מן הקלף:

ומעתה לית כאן השגה מד' רשב"א אלו שבא לפרש דברי הירושלמי למה שפוסק הרמ"ע לפי שי' ש"ס דילן. דהא כל הפוסקים דחו כן דברי הירושלמי מפני סתימת ש"ס דילן. אלא דרמ"ע מסביר טעמא דש"ס דילן. דה"ט דפסול גם למטה לגרור משום דעדיין לא סילק ידו ונדבק וכמו"ש הרמ"ע שם בתשו': איברא דעיקר סברא זו צ"ב. דהא ע"כ גם להרמ"ע יש לו צורת אות עם הדיבוק אפי' נדבק למעלה. דאלת"ה אמאי שרי לגרור בנדבק אח"כ ולא פסול משום ח"ת. וא"כ למה פסול לגרור בנדבק קודם שסילק ידו וד"ז צ"ב. ועל הרמ"ע יגדל התימא יותר ממה שכבר תמהנו על דעת הירושלמי לפי' הרשב"א כמו שעמדו בזה לעיל (פ"א) דהירושלמי עכ"פ מודה בלמטה ולכן יש לדחוק ולמימר דבנדבק קודם שנגמר האות בשעה שלא היה עדיין אלא חצי אות גרע. ומשו"ה אף שלא גררו עד שגמר האות אין לגררו אח"כ אע"ג דעכשיו אין משנהו הדיבוק מצורתו משום דכיון דכבר חל עליו פסול ח"ת קודם שנגמר האות תו לא פקע ואין חוזר להכשירו וכ"ז למעלה אבל למטה לא שייך זה. אבל לשי' הרמ"ע לפי ש"ס דילן דמחמיר גם למטה ודאי צריך טעם מה דפסול לגרור משום דנדבק קודם שסילק ידו דמאי האי שלא סילק ידו והא לא חל ע"ז פסול ח"ת מעולם. והנה בתה"ד (סי' ר"ל) הביא בשם סה"ת דפוסל בגט אינו מוקף גויל ולא משום דבעי כתיבה תמה בגט אלא משום משום דלא מיקרי אות דלא ידעינן היכן האות כלה כו' עכ"ד וכיון דכ' דלא מיקרי אות הי' מקום לומר:

דשייך ח"ת במגרר הדיבוק. אך ז"א דא"כ דלמ"ש סה"ת הוי ח"ת ולא מהני גרירה קשה מדעת הסה"ת לענין ס"ת דאפי' הדיבוק למעלה מהני גרירה כמו"ש ב"י בשמו באו"ח (סי' ל"ב). א"ו דמ"ש דלא מיקרי אות לאו דאין לו צורת אות משום הדיבוק שיהיה שייך ח"ת. אלא דמשום חומרא הוא לענין גט כמו"ש הח"מ באה"ע (סי' קכ"ה סק"ו) דמחמירין לכתחלה בגט כמו בס"ת משום שאין האות נקרא יפה כשהיא דבוקה בחבירתה וכ' שם הח"מ דאם תינוק דל"ח ול"ט א"י לקרותה מפני הדיבוק אפשר דמדינא פסול דהוה ליה נשתנה צורת האות ע"כ ולפי"ז עכצ"ל דמ"ש סה"ת דלא מיקרי אות כלומר דלא נקרא יפה כמו"ש הח"מ:

ולכן נלפע"ד דעכצ"ל דטעמא הוא דמוכתבתם נפק"ל כתיבה תמה שיהא מוקף גויל כמו"ש התוס' בגיטין (כ) ד"ה לא צריכא בשם ר"י וכ"כ הרא"ש שם בפ"ב דגיטין וכ"כ הב"ח באו"ח (סי' לב) בדעת הטור וכ"ה בתה"ד (סי' קל) וכן מבואר בדרישה ביו"ד (סי' רע"ד) וכ"כ פרמ"ג במש"ז (סי' ל"ב סק"ח). ומשו"ה כמו דדרשינן מדכתיב וכתבתם שיהא צורת האות נעשה ע"י כתיבה דוקא ולא ע"י חקיקה כמבואר בגיטין (כ) דמטעם זה פסול חק תוכות ה"נ בהכשר האות שיהא כתיבה תמה מוקף גויל דנפק"ל מוכתבתם ג"כ לח משמע אלא שיהיה ההיקף גויל ע"י כתיבה דוקא ולא ע"י חקיקה בסכין. וכמו דצורתו פסולה אם נעשה בחקיקה ה"נ הכשירו פסול אם נעשה בחקיקה, וזהו טעמא דהרמ"ע בפשיטות. דלפי מה דס"ל לש"ס דילן דגם למטה פסול ודלא כירושלמי. א"כ כיון דחסרון הקפת גויל פוסל לא מהני מוקף גויל ע"י סכין דכיון דפסולו מדכתיב וכתבתם צריך שיהא הכשירו בכתיבה דוקא. מיהו הא דשרי לגרור בנדבק אח"כ יבואר בעז"ה לקמן: פרט ג:

ואכתי פש גבן לברורי, דלפי"ז דמוכתבתם נפק"ל שיהא ההיקף גויל בכתיבה דוקא ולא בסכין כמו שנתבאר לעיל. א"כ יקשה דאמאי שרי לגרור בנדבק אחר שסילק ידו כיון דגם בנדבק אח"כ ג"כ פוסל חסרון הקפת גויל. דלפי"ז הך וכתבתם ע"כ דלא מפרשינן שיהא כותב האות כתיבה תמה דקאי על הסופר בשעת כתיבת האות. אלא דמפרשינן שיהא הויית האות ומציאותו בקלף כתיבה תמה מוקף גויל בלי דיבוק אפי' לאחר כתיבה א"כ אמאי לא נימא ג"כ שיהא הויית האות בקלף מוקף גויל ע"י כתיבה דוקא ולא ע"י סכין. דהא פסול ח"ת דנפק"ל מוכתבתם פסול גם בנשתנה צורתו אח"כ. ה"נ בהא דאמר קרא דהקפת גויל יהא דוקא בכתיבה ולא בסכין הקפידא הוי גם אח"כ: ונראה דד"ז יתבאר עפימ"ש ב"י באו"ח (סי' ל"ב) שהק' דאיך מכשירין באיפסק בנוקבא כדאמרי' במנחות (כט) והא קיי"ל דכל אות שאין מוקף גויל מד' רוחותיה פסולה. ותי' ע"ז ב' תירוצים. תי' א' דדוקא דבוקות אסור משום מוקף גויל ולא נקב תי' ב' דדוקא בשעת כתיבה פסול אבל בנעשה אח"כ כשר. ושם בשו"ע (סעי' ט"ז) פסק כתי' ב' יעוי"ש. וכ' ע"ז הפרמ"ג שם במש"ז (סק"ח) דבהא פליגי הנך ב' תירוצים לפי מה שכ' הב"ח (סי' ל"ב) דאיכא למימר דמוקף גויל נפק"ל מוכתבתם ואיכא למימר נמי דמהלל"מ נפק"ל. ועפי"ז יהיה נפ"מ דאי נפק"ל מוכתבתם לא מיפסל חסרון הקפת גויל אלא בנעשה בשעת כתיבה אבל אח"כ אין וזהו שי' תי' ב' דב"י. אבל תי' א' ס"ל דמהלל"מ נפק"ל א"כ אין נפ"מ בין שעת הכתיבה לנעשה אח"כ עכ"ד הפרמ"ג. ונראה דעפי"ז יבואר ג"כ שי' הרמ"ע בתשו' סי' ל"ה) שהובא במג"א (סי' ל"ו סק"ג) שכ' לענין תגין שאינם נוגעין בגוף האות פסול דאע"ג דכשר בלא תגין מ"מ בנפרד גרע. מיהו בידעינן שכתבו מומחה תלינן שנפרד אח"כ ומכשירים ע"כ. ונדחקו מפרשי השו"ע בזה דמאי נפ"מ אם נפרד אח"כ או לא. ועפרמ"ג מש"ש בזה וביד אפרים נדחק בזה טובא כאשר יראה המעין. אמנם במחהש"ק שם הביא בשם עו"ת שכ', דמשמע דס"ל להרמ"ע דלא מיפסל בנעשה אחר כתיבה. אך להמבואר לעיל ד' העו"ת נכונים בזה. דהא כל פסולי נפסקין באותיות כבר מבואר בב"י וב"ח סי' ל"ב בשם הפוסקים דמוכתבתם נפק"ל שיהא כתיבה תמה וגולם אחד. ועפי"ז שפיר כתב הרמ"ע גבי תגין שנפרדו דבנפרד אחר כתיבה לא מיפסל וכשר בדיעבד כמו במו"ג ואפי' נימ' דלענין מו"ג ס"ל להרמ"ע כתי' א' דב"י דמהלל"מ נפק"ל וגם בנעשה אח"כ פסול. מ"מ שאר פסולים דודאי נפק"ל מוכתבתם לא משמע אלא בשעת כתיבה דוקא אבל בנפרד אח"כ שרי:

ולפי"ז א"ש שי' הרמ"ע גבי דבוקות דס"ל דוכתבתם לא משמע אלא על שעת כתיבת הסופר את האות על הקלף החלק שיהא כותב את האות מוקף גויל ע"י כתיבה. ומשו"ה בנדבק קודם שסילק ידו ומגררו ע"י סכין הרי לא יצא מתחת ידו מוקף גויל שלא ע"י סכין. אבל בשיצא האות מתחת ידו מוקף גויל ואח"כ נדבק אחר שסילק ידו לא מיפסל דאחר כתיבה א"צ מוקף גויל. ממילא אע"ג דמדרבנן ולכתחלה היכא דמצינן לתקן צריך תיקון גם אח"כ גם לתי' ב' דב"י דס"ל בנדבק אח"כ כשר כמו"ש פרמ"ג שם. וכ"כ ג"כ בס' עצי לבונה ליו"ד (סי' ר"פ) מ"מ כיון דלאו מוכתבתם שרי לעשותו מוקף גויל ע"י חקיקה בסכין. ולא דמי לפסול ח"ת דשייך גם אח"כ. דח"ת שאני דהא עיקר פסול ח"ת הוא דוקא היכא דאין לו צורת האות ומחזירו לצורתו ע"י החקיקה. א"כ כיון דעושהו עכשיו אות הוי זה שעת כתיבה עצמה. דהא קודם החקיקה הוה כמו שאין כאן אות או נמחק לגמרי משא"כ בתיקון הדבוק וכה"ג שהאות כתוב לפנינו בצורתו רק שנדבק אין זה שעת כתיבת הסופר האות אלא תיקון הכשר האות. ובשעה שכתבו היה כתיבה תמה מוקף גויל ע"י כתיבה. ואפ"ל ג"כ דס"ל להרמ"ע דפסול שאינו מוקף גויל לא נפק"ל מוכתבתם אלא לשעת הכתיבה, מיהו גם לאחר כתיבה דלית לן מוכתבתם מ"מ פסול מהלל"מ. אמנם כיון דאח"כ פסולו לאו מוכתבתם משו"ה כשר לגרר בסכין בנדבק אח"כ:

והנה בזה יתיישב בעז"ה שי' הירושלמי לפי מה שפי' בו הרשב"א מכל מה שעמדנו בזה לעיל (פא) והוא:

דס"ל דבשעת כתיבת הסופר א"צ למילף מוקף גויל מהלל"מ דמוכתבתם שפיר נפק"ל שיהא כתיבה תמה מוקף גויל. ומשתמע לן דההיקף גויל יהא דוקא בכתיבה ולא בחקיקה. כהא דנפק"ל על צורת האות שיהא נעשה דוקא בכתיבה ולא בחקיקה. מיהו כיון דמוכתבתם נפק"ל לא פסול אלא בשעת כתיבה. וס"ל דשעת כתיבה לא הוי אלא כל שעת כתיבת הסופר האות עד שגמרו, ואף אם עדיין לא סילק ידו כל שאילו סילק ידו כבר נגמר צורת האות תו ליכא פסול גרירה. ולהרמ"ע בהא פליגי ש"ס דילן והירושלמי. דהירושלמי ס"ל דשעת כתיבה לא הוי אלא עד שגמרו ואע"ג שלא סילק ידו ומשו"ה ס"ל למטה כשר וכמ"ש הרשב"א דשרי לגרור ואף בלא גרר כשר משום דר"ז דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכמובא ד' הרשב"א בזה לעיל. אבל לש"ס דילן לשי' הרמ"ע דמחמיר טפי דאותו פסול דלמעלה דירושלמי דפסול אפי' בגרירה שייך גם למטה. הוא משום דס"ל דכ"ז שלא סילק ידו אכתי שעת כתיבה היא ופוסל הקפת גויל בסכין. אבל בהא תרווייהו ס"ל הך סברא. דכמו דצורת האות פסול ע"י חקיקה ה"נ פסול הכשירו דאות כשנעשה ע"י חקיקה. וכ"ז דוקא בשעת כתיבה אבל אחר כתיבה אע"ג דבעינן מוקף גויל מהלל"מ מ"מ לית לן לפסול גרירה ע"י סכין:

וסרו מהר מזה התמיהות על הרשב"א בביאור הירושלמי שעמדנו לעיל דאמאי הוה הכא פסול חק תוכות בנדבק למעלה וכפי כל מ"ש בזה לעיל (פא) וביותר דהרשב"א עצמו בחי' בשבת (קג) לא ס"ל עיקר דין ח"ת אפי' בנשתנה צורת האות יעוי"ש. אכן להמבואר א"ש דבאמת מ"ש הרשב"א בביאור הירושלמי דאין לגרור בנדבק למעלה משום דהוה כחק תוכות לאו לח"ת ממש נחית דהיינו תיקון האות ע"י חקיקה במקום שנשתנה צורתו דז"א דבאמת הרשב"א לא ס"ל כלל עיקר ח"ת בכה"ג. ועוד דאפי' להסוברים כן כבר הוכחתי שם לעיל דהכא ליכא שינוי צורת האות וכו"ע מודו דלא שייך ח"ת הכא. אלא דכונתו לדין הכשר האות שיהא מוקף גויל. שלא יהיה ההכשר ע"י חקיקה וזמ"ש כח"ת בכ"ף הדמיון כלומר דלאי ח"ת ממש. אלא דפסול זה דההכשר בא ע"י חקיקה דומה ממש לפסול שנעשה גוף כאות ע"י חקיקה דחד טעמא לתרווייהו ומחד קרא נפקו מוכתבתם דלאו חקיקה משמע. ואע"ג דלענין ח"ת ממש לית ליה להרשב"א במחזיר האות לצורתו ע"י חקיקה כגון נטל לגגי' דחי"ת ונעשה ב' זיינין או נטל לתגי' דד' ונעשה רי"ש מ"מ מודה בפסול היקף גויל ע"י חקיקה. דבח"ת ס"ל דכיון דסו"ס ירך האות ומציאותו בקלף בא ע"י כתיבתו לא דמי לח"ת דמיירי בגיטין (כ) בחוקק בעץ וכה"ג סביבות היריכות ומציאותן נעשה ממילא בלי שום עשי' א"כ לא עשה כלום בגוף האות זה פסול משום ח"ת אבל כתב ד' במקום ר' שפיר נוטל לגגו ואע"ג שנעשה ממילא צורת רי"ש עכ"ז הא עיקר העמדת האות על הקלף בא ע"י כתיבתו. וכ"ז לענין ח"ת משא"כ בפסול הקפת גויל ע"י חקיקה הא כל הכשר ההיקף ועיקרה לא בא כאן אלא ע"י חקיקה ובזה דמי לחוקק בעץ סביבות היריכות והאות נעשה מציאותו ממילא דלא עשה בגוף האות כלום. ובח"ת הפסול משום דבעינן שיהיה גוף האות נעשה ע"י עשייתו והוא לא עשה אלא בסביבות היריכות. ובדבוקות הפסול להיפך. שיהיה הקפת הגויל ממילא מסיבת הכתיבה ולא ע"י עשייתו ובזה הוא עשה ע"י סכין ומשו"ה בפסול זה מודה הרשב"א. אבל לא נחית הכא לפסול ח"ת דהחזיר צורת האות ע"י חקיקה. וזמש"ש ג"כ ונפסל צורתו ולא כ' ונפסד צורתו דבאמת אין כאן הפסד צורה כלל ע"י הדיבוק וכמו שהוכחתי זה לעיל (פ"א) רק שנפסל צורתו כלומר אע"ג דליכא הכא לתא דקלקול צורה מ"מ אין כאן הכשירו מה שצריך שיהא מוקף גויל ממילא מחמת כתיבתו ומשו"ה נפסל וז"ב: פרט ד: כתב מהרי"ק (שורש קכ"ב) אם נקרע באמצע האות והדבק מחזיקו ואעפ"י שלא נחסר הקלף כלל אלא שנקרע ונדבק פסול דבעינן שיהא האות מוקף גויל ואפי' היכא שירך האות שלם ולא נקרע אלא שנחסר הקלף שתוך החלל מהאות פוסל בירושלמי כ"ש הכא שגוף האות נחלק לשתים ולא מהני דיבוק המטלית מאחוריו ובזה א"ש הלשון אין דובקים בדבק כלומר היכא שנקרע גוף האות פסולה שהרי אין מוקפת גויל וגרע טפי מן אין מוקפת אין דובקים אותה כו' ע"כ וראיתי בס' לבושי שרד לאו"ח (סי' ל"ב) שכ' אהא דכ' מג"א (סקכ"א) בשם שו"ת ר"י הלוי דאם יש שריטה דקם בתוך האות ואינו עובר מעבר לעבר הגויל כשר. וע"ז כ' הלבו"ש וז"ל ומ"מ גם בשריטה דקה דצריך שלא יהא מעבר לגויל דאם נחתך הגויל מעבר להאות באמצע האות אע"ג שאינו ניכר כלל ההפסק פסול מצד שאינו מוקף גויל אם היה חתך זה קודם הכתיבה עכ"ל. ומבואר דס"ל דאם הי' החתך נעשה אחר הכתיבה כשר ולפי"ז הא דמבואר בשו"ע שם (סעי' י"ג) שאם היה נקב בגויל שאין הדיו עובר עליו דהיינו שנחלקה לשתים פסול יתפרש בפשיטות שנחלק לשני חצאי אות והוא מד' הרי"א שהובא בב"י והביא זה הב"ח שם ופי' דלא בעינן שיהא הדיו סותם הנקב אלא אפי' נראה נגד השמש כשר רק שלא תהא נחלקת לשנים מיהו כ"ז בשעת כתיבה דבעינן כתיבה תמה אבל אם נחלקה לשתים אחר שכבר הי' האות כתוב כהלכתו כשר וכ"כ בהגהות עט"ז שם בשו"ע. וא"צ לדחוק ולפרש נחלקה לשתים היינו שנחלק עובי האות לשנים ודיו מקיפו מכל צד. ולפי"ז גם מ"ש השו"ע ביו"ד (סי' ר"פ) ובכל קרע צריך ליזהר שלא יחסר אות אחת או שתשתנה צורתה או תחלק והוא מהרא"ש ה' ס"ת. עכצ"ל דמיירי בנתחלקה בשעת כתיבה:

מיהו בט"ז שם באו"ח (סי' ל"ב סק"ז) מפרש מ"ש השו"ע שם נחלקה לשנים היינו בתוך עובי האות והדיו מקיפו מכל צד דגם הדיו שבתוך עובי האות לא יהיה נחלק לשנים ודוקא באופן זה כשר בנעשה אחר כתיבה ומבואר דאם נחלק לשני חצאי אותיות ואין הדיו מקיפו גם אחר כתיבה פסול. ודברי מהרי"ק הנ"ל כנראה מטין כשי' הט"ז דאי נחלקה לשני חצאי אותיות ממש גם אחר כתיבה פסול. דהא ע"כ דברי מהרי"ק מיירי גם בנקרע אח"כ. דאי דוקא כשהי' החתך קודם הכתיבה:

א"כ א"צ מהרי"ק לכל האריכות שהאריך בזה ואתי עלה למילף לה מן הירושלמי דס"ל דנחסר הקלף בתוך חלל האות פסול כמובא בטור או"ח (סי' ל"ב). דהא בפשיטות הוא פסול דהא זה עצמו הוא מ"ש בשבת (קט) ובחולין (קיט) מהא דאמרי במערבא כל נקב שאין הדיו עובר עליו פסול. א"ו ע"כ מיירי שניקב אחר כתיבה וסד"א דאחר כתיבה כשר בכל אופן ואפי' נחלקה לשני חצאי אותיות קמ"ל דפסול מכ"ש וק"ו מן הירושלמי:

איברא דד' מהרי"ק באמת תמוהים לכאורה דהנה הב"י באו"ח (סי' ל"ב) הק' דאיך מכשירין שום אות בנוקבא כדאמרינן במנחות (כט) והא קיי"ל דכל אות שאין מוקף גויל פסול ותי' ב' תירוצים. תי' א' דדוקא דבוקות פסול משום מוקף גויל ולא נקב תי' ב' דדוקא בשעת כתיבה פוסל חסרון הקפת גויל אבל בנעשה אח"כ אינו מוקף גויל כשר. והשתא הא מבואר לפי"ז דניקב לאחר שכבר היה כתוב כתיקונו כשר לב' התירוצים וא"כ אמאי פוסל מהרי"ק בניקב אח"כ משום חסרון הקפת גויל. ומצאתי אח"כ בפרמ"ג באו"ח בא"א (סי' ל"ב סקכ"ג) שרמז לקו' זו יעוי"ש. וכ' ליישב דהטעם דאין צורת אות עליה הואיל ונחלקה כו' ע"כ והוא תמוה לפענ"ד. הן אמת שבס' דברי חמודות בה' ס"ת (אות ע"ב) כתב על מ"ש הרא"ש דאם נחלקה האות ע"י הקרע אין לו תיקון. וע"ז כתב בדב"ח בשם הלבוש וז"ל ולא דמי להא דאיפסק כרעיה דוי"ו דפ' הקומץ דכשר בבדיקת קריאת תינוק דהתם לא נשתנה צורת האות ע"כ. התם שפיר קאמרי דהא עיקרו דתינוק הוא להבחין על ידו אם נשתנה צורת האות ע"י ההפסק או לא משו"ה יש לפרש ד' הרא"ש דאי אין תינוק מכירו וחזינן שנשתנה צורת האות אין לו תיקון ע"י מטלית וכה"ג. אמנם בשו"ע שם דאמר או שנשתנה צורת האות או נחלק ע"כ נחלק לאו נשתנה צורת האות ומ"מ פסול מטעם אחר וע"כ משום חסרון הקפת גויל וכמו"ש מהרי"ק. וכן בש"ך שם (סק"ז מה שהביא שם בשם הב"ח שהפרמ"ג רמז לזה מפורש שם הטעם דנקרע באמצע האות משום הקפת גויל. וכן במהרי"ק עצמו ע"כ לאו משום דנשתנה צורת האות דאלת"ה א"כ א"צ מהרי"ק לכל האריכות שהאריך ולמד פסולו מן הירושלמי דהא בפשיטות הכל מודים דנשתנה צורת האות פסול ולא הול"ל אלא דאם נקרע באמצע האות ונפסד צורתו תו לא מהני מטלית להחזירו לצורתו משום דנמצא שנעשה אות שלא ע"י כתיבה וכדעת הרא"ש הנ"ל. אבל הא דהאריך להוכיח פסולו בלא המטלית לא איצטרך לאשמועינן כלל. א"ו דטעמא משום מוקף גויל וסד"א דמהני מטלית לענין חסרון הקפת גויל וביותר שהרי נזכר שם בהדיא דפסולו משום הקפת גויל. מיהו בד' הב"ח שהובא בש"ך שם י"ל דמיירי בנקרע בשעת כתיבה כדמוכח ג"כ למעיין שם. דכל דבריו שם הוא על תחלת הכתיבה אם מותר לכתוב חצי אות ביריעה וחציו על המטלית. אבל מהרי"ק כבר הוכחנו דמיירי גם אחר כתיבה ודאי צ"ב דאח"כ אין פסול נקב משום הקפת גויל לשום תי' מתירוצי הב"י:

ולכן נראה ליישב עפימ"ש הט"ז באו"ח (סי' ל"ב סקי"ד) אהא דכ' השו"ע בנעשה אין מוקף גויל אח"כ כשר דע"כ זהו דלא כהירושלמי דמייתי שו"ע לעיל (סעיף ט"ו) דניקב כל תוכו של אות פסול ונשאר בצ"ע דכיון דכ' השו"ע כתי' ב' א"כ אמאי הביא הירושלמי להלכה. ועמדו ע"ז האחרונים דהא גם לתי' א' אינו דהא לתי' א' אין פוסל כלל חסרון מו"ג ע"י נקב והנכון בזה הוא מ"ש הגאון דרה"ח בה' קה"ת וכן מצאתי אח"כ בס' עצי לבונה ליו"ד (סי' ר"פ) בשם חכם אחד דלתי' א' הא דאין פוסל נקב היינו כשאין הנקב ממלא כל הריוח שבין אות לאות השני שיש עוד גויל מן הנקב עד האות השני. ולכן הנשאר מגין על הנקב וכמו"ש ט"ז שם (סק"ח) גבי ניקב כל תוכו דירושלמי דדוקא כל תוכו אבל נשאר קצת גויל כשר דהנשאר מגין משא"כ דבוקות הרי ממלא כל הריוח ואין מגין ולפי"ז בניקב כל תוכו דירושלמי דאין מגין דומה לדבוקות ע"כ. ועפי"ז י"ל דס"ל למהרי"ק דאם הקרע באמצע האות הוי זה כמו נקב בין אות לאות וממלא כל הריוח באין מגין דה"נ הנקב בין חצי אות זה לחצי אות השני. ובמה שזה תוך האות עצמו הוא כ"ש מהא דירושלמי שהאות שלם וניקב בחללו כמו"ש מהרי"ק, ועי' בב"ש באה"ע (סי' קכ"ה) מש"ש (סקכ"ט) דקיי"ל כחומרת ב' התירוצים. ועפי"ז יהיה מיושב קו' ט"ז הנ"ל על השו"ע דשפיר פוסק כהירושלמי דניקב כל תוכו פסול לחומרא כתי' א' וכמו"ש:

תוכן העניינים

שות עבודת הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה