אור ברסלב
שות נשאל דוד חושן משפט

שות נשאל דוד· רבי דוד בונאן

חושן משפט

אבן העזר

סימן א

נשאל ה' מהריב"ל ז"ל בח"ג סימן צ"ז על ראובן ושמעון שנפלה מחלוק' ביניהם ונשאל לחכם אחד על אותו נדון וכתב פסק על זה וזיכה את הזכאי וחייב את החייב לפי דעתו ואח"כ באו הבעלי הדין עצמן להתדיין וא' מהבע"ד פוסל לדיין לאותו החכם שנשאל על אותו נדון וכתב פסק עליו וטעמו משום דצדיק הא' בריבו וכו' והשיב ה' ז"ל דפשיטא דלא מצי אותו הבע"ד לפסול לאותו הדיין לפי שנשאל כבר על אותו הענין וכ' פסק על אותו נדון דאע"ג דאמרינן בפ' שבועת העדות מנין שלא ישמע הדיין דברי הבע"ד קודם שיבוא בע"ד חבירו ת"ל מדבר שקר תרחק אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד אפי' שמע אינו פוסל ואם נפשך לומר דשאני התם דלא פסק הדיין אלא שמע דברי הבע"ד ומשו"ה דוקא לכתחי' הוא דאסו' אבל אם פסק הדין אפשר דמצי הבע"ד לפוסלו הא ודאי ליתא שהרי כתב הר"ן בס"פ האומר וז"ל וכן אם החזיר ממון לבעלים וחזר והעיד באותה עדות עצמה מקבלי' הימנו. שאין זה פסול לא בתחילתו ולא בסופו אלא שכל זמן שנוטל שכר קנסוהו חז"ל לבטל מעשיו משום דקעבר על מה אני בחנם אף על פי שנטל מעות עכ"ד ודבריו אינם מבוררין ונראה שכונתו דע"כ לא כתב הר"ן דעדותו בטלה אינו אלא משום דקנסוהו חכמים לבטל מעשיו עד שיחזיר המעות אבל מדינא מעשיו קיימי' וא"כ הכא דליכא במה לתלות לבטל מעשיו א"כ אפי' דכתב הפסק מה שעשה עשוי:

ולע"ד אח"ה לא דמיא כלל דשאני התם דהדיין שדן והעדות שהעיד אין בגופן שום איסו' ומדינ' דינו דין אלא דקנסו אותו לבטל מעשיו משום דעבר ע"מ אני בחנם וכיון שהחזיר המעות הדר דינו ועדותו להיות קיימין משא"כ הכא שנעשה האיסו' בגוף הפסק עצמו דכבר נכנס בדעתו שדינו דין וכסיפא ליה מלתא לחזור בו והו"ל כמו נוגע בדבר דלא דנו ולא מעידו:

עוד ראיתי למהריב"ל שם שכתב וז"ל איברא דיש לחלוק ולומ' דלא מיירי הר"ן אלא בעד אבל בדין מאן לימא לן דס"ל הכי דה"נ אשכחן דיש פסול לדון וכשר להעיד כמו ששנינו בפ' בא סימן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ופסול לדון ע"כ ואח"ה לא ידעתי מאיזה טעם יש לחלק ביניהם דכמו דבעדות אם החזיר המעות חוזר ומעיד באותה עדות עצמה ה"נ בדין דחוזר ודן באותו דין עצמו דמ"ש זה מזה וכן הבין ה' המפה בש"ע סי' ל"ד סי"ח ע"ש:

עוד ראיתי למהריב"ל שכתב וז"ל והא ודאי לאו מלתא היא דא"כ כי פריך עלה בגמ' לאתויי מאי א"ד לאתויי סומא בא' מעיניו ומני ר"מ היא ואם איתא דמי שנטל שכר והחזיר מה שנטל שהו' כשר להעיד ופסול לדון באותו הנדון אמאי לא קאמ' לאתויי מי שנטל שכר והחזיר מה שנטל שהוא כשר להעיד ופסול לדון ובודאי דהנהו תירוצי דתירצו התוס' לההי' קושי' דילמא לאתויי אוהב ושונא דכשרי' להעיד ופסולי' לדון ותי' דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם הם כשרי' א"נ מתני' ע"כ לא מתוקמא כרבנן וכו' לא שייכי לתרוצי בנדון דידן ע"ש ולא ידעתי למה לא שייכי הנך תירוצי שתי' התוספ' לקושייתו שהרי ה"נ מאי דמיפסל לדון אינו אלא באותו דין עצמו שנטל בו שכר אמנם לכל העולם כל זמן שידעי' שלא נטל שכר כשר לדון וכמ"ש הרשב"א והריטב"א ושאר מפרשי' וא"כ לא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשר לדון. גם תי' הב' שכתבו דע"כ מתני' לא מתוקמא כרבנן א"ש נמי הכא דהומ"ל כן אלא משום דע"כ מתני' לא מתוקמא כרבנן:

וכזאת יש לתמוה על מהר"י קולון שהביא ה' שם שורש כ"א שאבי החתן ואבי הכלה דנין זל"ז כי היכי דמעידין זל"ז דאם איתא דאין דנין אמאי לא קאמר לאתויי אבי החתן ואבי הכלה דמעידי' זל"ז ואף ע"ג שהתוס' שם הק' כקושי' הר"מ דאמאי לא קאמר לאתויי אוהב ושונא ולפ"ד אין משם ראיה שיהיו אבי החתן ואבי הכלה כשרי' לדון מ"מ לא מצינו לא התוס' ולא שום פוסק שיחלוק בזה על הר"מ עכ"ד וצ"ע דנהי דהרמב"ם תי' לקושי' זו דהתוס' משו' דשונא כבר נעתק במהרה מ"מ אם באת להכריח מזה דאבי החתן ואבי הכלה כשרי' לדון זה את זה יד הדוחה נטויה לתר' כתי' התוס' משום דלא פסיקא ליה מלתא שהרי תי' זה אמרי' ליה בכולי תלמודא וצ"ע:

סימן ב

עובדא הוה בראובן שמת אביו ועמד ראובן והביא עדים ששמעו מאביו שבנו זה בכור הוא ודבר שהיה בכלל העדות הלזו איך שאביו ואמו נישאו זע"ז בחור ובתולה:

ונראה דאע"ג דהיכא דאיכא עדים ששמעו מאביו שזה בכור דלא חשיבא עדות וכמו שפסק מרן בח"מ סי' רע"ז ס' י"ח משום דחיישי' דשמא בכור לאמו קאמ' בנדון דידן שהעידו נמי על אביו וא עו איך שנישאו בחור ובתולה נראה דהויא עדות גמורה דע"כ בכור לאביו קאמ' ולא חיישי' דשמא נשא אחרת קודם זה בצנעה דהוא ודאי אית ליה קלא וליכא למיחש נמי דשמא בא על פנויה אחרת והוליד ממנה קודם לזה דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקי' חדא דסתמא הויא נדה ועוד דהויא בעילת זנות. איברא אי הוה במדינת הים ה"נ דיש לחוש שמא נשא אשה אחרת וכן הסכימו מורי ההוראה:

סימן ג

לענין כתובת בנין דכרין אי נגבית ממקרקעי או אפילו ממטלטלי.

הנה כתב מרן בש"ע א"הע סי' קי"א סעיף י"א וז"ל י"א דוקא במקרקעי שיש שם קרקע כדי שתי כתובות וכו' ויש מי שאומ' דהאידנא דכתבי בכתובו' דילן מטלטלי אג"מ גם כתובת בנין דכרין נגבית ממטלטלי' דתנאי כתובה ככתובה ע"ש משמ' שדעתו כי"א קמא שהם רבים ולא כיש מי שאומר דהויא סברא יחידאה והיא סברת הריב"ש וכמ"ש מרן בב"י אחר שהביא סברת הרמב"ם והרא"ש דאינה נגבית אלא ממקרקעי דכך היה נראה לי אלא שהריב"ש בתשו' כתב דגם כתובת ב"ד נגבית מן המטלטלי' דתנאי כתובה ככתובה ע"ש אלא שראיתי לה' כנה"ג סי' נ"ט בהגב"י שכתב וז"ל ולענין כשאין שם קרקע וכתוב בכתובה מטלטלי' אג"מ נראה שהסכמת הרב המחבר כדברי הריב"ש וכן פסק בס' הקצר אע"פ שכתב מחלוקת בזה נראה שתפס עיקר כסברא זו של הריב"ש ואפשר ג"כ שה' המחבר בס' הקצר כתב שתי הסברות לומ' שהדבר ספק והמוחזק יכול לומר קיים לי ע"ש וצ"ע שהרי המחב' כתב בתחי' יש אומרי' לשון רבים ואח"כ כתב יש מי שאומר בלשון יחיד לומר שהיא סברא יחידאה ולא קי"ל הכי ושו"ר לה' כנה"ג בשיורי א"ח בכללי הפוסקי' והביאו ה' יד מלאכי בכללי הש"ע אות ט"ז שכתב וז"ל דרך הפוסקי' לומר יש מי שאומ' אף על שנים ע"ש ועיין עוד לה' שם ס"סי י"ג:

אך אעיקרא צ"ע על הכנה"ג שהרי מרן גופיה בס' הקצר ר"סי ק' כתב בפשיטו' כי"א קמא וז"ל מדינא דגמ' הכתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע ומסקנת הגאונים נגבית אף מן המטלטלי' וה"ה לכל תנאיה חוץ מכתוב' בנין דכרין ע"ש הרי שגילה דעתו בפי' לפסוק כי"א קמא וצ"ע וכ"כ הרא"ש בס' בשמים ראש סי' ל"ג וע"ש לה' כסא דהרסנא וכן העלה הרב מהרשד"ם חא"ה סי' קנ"א וכתב שם דאפי' הריב"ש לא כתב הדין בבירור רק שאמ' אבל נראה וכו' ואפשר דלא ברור ליה כולי האי ולהלכה אמרה ולא למעשה ע"ש:

סימן ד

על דבר שוחט ובודק שהוחזק לרבים שגונב בשר מבית המטבחיים אם כשר לאכול משחיטתו או לא. ה' קול אליהו ז"ל ח"א בחי"ד סי' ד' העלה דאסור לאכול משחיטתו אי משום דעברינן אלאו דלפני עור לא תתן מכשול ועוד טעמי' אחרי' מספיקים ע"ש ולע"ד נראה להביא עוד ראיה לזה שהרי קי"ל בח"מ סי' ל"ד סק"ז דגנב וגזלן פסולים לעדות מעת שגנב וגזל ע"ש והשוחט תורת עדות יש לו וכמ"ש רש"י בפ"ק דחולין דף יו"ד ע"ב וז"ל שהתורה האמינה עד לשחיטה דכתיב וזבחת מבקרך ושחט את בן הבקר ע"ש וכיון שהשוחט תורת עדות יש לו א"כ פשיטא שאסור לאכול משחיטתו ע"פ עדותו ששחט כראוי כיון שמוחזק לגנב א"כ נפסל לעדות וכ"ש וק"ו בעדות זו עצמה שיש בה חימוד והנאת ממון וק"ל:

סימן ה

בדין יורשים אם חייבים לפרוע חוב אביהם מירושה שירשו מאחי אביהם לאחר מות אביהם.

שאלת ראובן שהיה חייב לזולת ומת ולא הניח ממה לפרוע לב"ח ואח"כ מת שמעון אחיו של ראובן וירשו אותו בני ראובן יען שאבי ראובן כבר מת וקי"ל שתחזור ירושה לאחיו של מת ועתה קמו ב"ח של ראובן לפרוע חובם מאותם הנכסים שירשו בניו אם יתחייבו לפרוע לב"ח של אביהם מאותם הנכסי' שירשו או לא.

תשובה הנה מרן ז"ל בש"ע סי' ק"ד סעיף ט"ז כתב לוה שאין לו ממה לפרוע ונפל הבית עליו ועל מורישיו ובני הלוה אומרי' אבינו מת א' וירש את מורישיו בקבר והורישו לנו ואין לב"ח ליטול ממנו כלום והגיה עליו מור"ם שהרי אין ב"ח נוטל בראוי וכו' וכתב הש"ך אמת הוא דאינו מוכרח טעם זה אלא טעם אחר יש בדין זה שהוא מתני' וכו' דמצי אמר מאבוה דאבא קאתינא ונ"מ היכא דלא מצי אמר הכי נוטל ב"ח בראוי וכ"כ הג"א דהיכא שנפלו לו נכסי' לאחר מיתה מאבי אמו שאחיו מן האב אינן יכולי' לירש אם לא מכחו ב"ח גובה מהן אי ב"ח גובה בראוי ע"ש וצ"ע שהרי בכה"ג קי"ל דאין הבן יורש בקבר להנחיל לאחיו מן האב וכדאיתא בפ' מ"ש ע"ש והכי פסקו כל הפוסקים ושו"ר שכבר עמדו עליו המפרשי' ז"ל ע"ש:

ונראה דמשכחת לה שפיר דלמ' למי' מאבוה דאבא כמו נדון דידן ממש שהרי אבוה דאבא כבר מת קודם שמתו בניו ומעת שמת שמעון חזרה הירוש' ליורשי אחיו ולפי טעם זה דלמ' למי' מאבוה דאבא זה תלוי במחלוק' אי ב"ח גובה בראוי או לא:

והנה מרן ז"ל סתם וכתב דאין לב"ח ליטול ממנו כלום ומור"ם הוא שהגיה דאין ב"ח נוטל בראוי ולכאורה נראה שטעמו של מרן שסתם הדברים משום דמספק"ל מלתא אי דוקא בכה"ג דהכא דאין ב"ח נוטל ממנו כלום משו' דמצי למי' מאבוה דאבא קאתינ' ונ"מ היכא דלא מצי למי' הכי ב"ח גובה בראוי או דילמ' אפי' היכא דל"מ למי' מאבוה דאבא ב"ח אינו גובה משום דהוי ראוי ולכך סתם וכתב דאין לב"ח ליטול ממנו ונפקא מינה היכא דל"מ למי' מאבוה דאבא ספיקא הוא אי ב"ח גובה בראוי והיכא דתפס מלוה לא מפקי' מניה. אך זה ליתא שהרי מרן בסי' ר"פ סעיף י"ב כת' וז"ל נפל הבית עליו ועל אביו או על א' ממורישיו ואין ידוע איזה מהם מת תחיל' וכו' הנכסי' בחזקת היורשי' ואין להאשה ולב"ח כלום ע"כ הרי שכתב או על א' ממורישיו דהיינו שני אחים כגון ראובן ושמעון וראובן חייב ואין לו ממה לפרוע ונפל הבית עליו ועל שמעון בני ראובן אומרי' אביהם מת א' וירש את מורישיו שהוא אחיו בקבר והורישו לנו דנכסי' בחזקת היורשי' ואין להאשה וב"ח כלום הרי אפי' היכא דל"מ למי' מאבוה דאבא כה"ג דהכא אפ"ה פסק דאין לב"ח כלום וע"כ שטעמו הוא משום דאין ב"ח נוטל בראוי וכ"כ בסמ"ע שם ע"ש:

ומן האמור י"ל דגם מ"ש מרן בסי' ק"ד דנפל הבית עליו ועל מורישיו ובני הלוה אומרי' אבינו מת א' ה"נ דאיירי בכה"ג דאחים דליכא למי' מאבוה דאבא ואפ"ה כתב דאין לב"ח ליטול ממנו כלום ויש לתמוה מהש"ך בסי' ק"ד שכתב מדכתב המחבר ובני הלוה אומרי' אבינו מת א' וירש את מורישו בקבר והורישו לנו אלמא דלא ס"ל דמצי למי' מאבוה דאבא אלא מכח אביהם שירש אביו בקבר וא"כ אמאי זכו היורשי' א"ו משום דאין ב"ח נוטל בראוי ע"ש וק' דמנ"ל דמרן מיירי בכה"ג דמצו למי' מאבוה דאבא עד שהכריח מדקדוק דברי מרן דלא ס"ל דמצו למי' מאבוה דאבא אלא מכח אביהם שירש את אביו בקבר שהרי מרן סתמא קאמר דנפל הבית עליו ועל מורישיו ומשכחת לה שפיר באחין שא' מהם הוא מורישו של אחיו הב"ח ובניו אומרים שאבינו מת א' ולא זכה מעולם בירוש' אחיו וע"ז כתב מרן דאין לב"ח ליטול ממנו כלום וע"כ שטעמו משום דאין ב"ח נוטל בראוי שהרי בכה"ג לא מצו למי' מאבוה דאבא:

והנה ראיתי להרב בס' התרומות שער מ"ח ח"ג שכתב וז"ל דאיכא לעיוני אי אמרי' הכי בשאר יורשי' או לא כגון חנוך שירש שמעון אחי אבא אם ב"ח דראובן גובה מחנוך מי אמרי' דאבי אביו הוא דאיתיה להאי דינא משום דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך או דילמ' ל"ש ומיהו לכאורה נראה מן הגמ' דה"ה לשאר יורשי' דהא מקשי' מדתנן נפל הבית עליו ועל אביו וכו' מאי לאו יורשי האב בניה מורישיו אחי כגון דנפל הבית על ראובן ועל שמעון וכו' אלמא אפי' בשאר יורשי' אמרי' שאין ב"ח גובה מהן א"נ י"ל מורישיו אחי דקאמר בגמ' דעליו ועל אביו קאי (ונ"ל דנפל הבית על ראובן ועל אביו ושמעון אחי ראובן מת א' ואח"כ אביו ועיין בפי' רשב"ם אמתני' דנפל עליו שפיר' כן ארישא דעליו ועל אביו יורשי האב אומרי' הבן מת א' שיורשי יעקב כגון בני יעקב שמעון ולוי אחי ראובן וכו' ע"ש) אבל אעליו ועל מורישיו שהן אחי יורשי האב כגון שנפל הבית עליו ועל שמעון וכו' אבל לעולם דוקא באבי אביו אמרי' ליה תחת אבותיך יהיו בניך אבל בשאר יורשי' לא וכיון דאיכא למי' הכי ואיכא למי' הכי אזלי' בתר סברא ואין לך בו אלא חידושו בלבד והוא באבי אביו אבל בשאר יורשי' לא וכן ראוי לדון את"ד ע"ש:

ומן האמור בנדון דידן דלמ' למי' מאבוה דאבא אלא מאחוה דאבא לא אמרי' אך אנכי הרואה דמאי דמספ"ק לה' התרומות ז"ל פשיטא ליה לרשב"ם שפי' אמתני' דנפל עליו הבית וכו' ועל מורישיו על ראובן ועל מורישיו כגון אחי ראובן וכו' ע"ש וכ"כ ה' חי' הלכות בסוגיא שם ע"ש ועיין לה' ש"ך בסי' ר"פ סק"ג וכן ראיתי להרמ"ה ז"ל בנימו' לבתרא שפי' כן ומסיק הכי להלכת' שכ' וז"ל והדין שינוייא דחיקא הוא ולאוקמי קושיין קא מהדרינן ומ"מ כיון דקי"ל דהדין דינא כדשלחו מתם ע"כ מתני' נמי בכולהו אנפין מתוקמא ואפי' דאית ליה ללוה בני' ול"מ ב"ח למי' להו ירושה דאבוכון היא דאמרי' ליה אנן מכח אבוה קאתינא ומכח אחוה קאתינן דומיא דכן שמכר בחיי האב ומת המוכר ואח"כ מת אביו דבנו מוציא מיד הלקוחות בלא דמים וכן הלכת' ע"ש ומעתה לא שבקינן פשיטותא דרשב"ם והרמ"ה דלא מיפלגי בהכי משו' ספיק' דהר' התרומות. וא"כ הכא בנדון דידן יכולי' בני ראובן לומ' אנו מכח אחוה דאבא קאתינא:

והנה הרמב"ן ז"ל והביאו הר"ב התרומות בש' מ"ה כתב וז"ל כשם שאין כתובה נגבית מן הראוי כך ב"ח אינו נוטל בראוי ומשנה שלימה היא דתנן בפ' מ"ש נפל הבית עליו וכו' ואתמ' עלה מאן יורשי האב בני משום דאמרי' במקום אב קאתינא דש"מ דאין כ"ח נוטל מנכסי' שנפלו לאחר מותו דראוי הוא את"ד ע"ש והמתבאר מדברי הרמב"ן הללו דלפי הך סברא דאמרי' דמאבוה דאבא קאתינא היינו נ"ל דעיקר הירושה היא מאבוה דאבא וממילא הוי ראוי ולפי פשטן של דברים נראה דתרי טעמי נינהו ולאו הא בהא תליא וכמ"ש הש"ך וראיתי לה' קצות החושן שכתב ליישב שני הטעמי' יחד וזה בלא זה לא מהני דאי מכח אבוה דאבא מ"מ הבן קודם בירוש' אביו מבן הבן וא"כ יאמ' הב"ח אנא מכח אביך קאתינ' כיון שאביך קוד' בירוש' ואנא בא מכחו ובודאי שיוריש אביו בקבר ואנא מני' קאתינא אמנם מן הדין אין הב"ח נוטל בראוי ולכך הוצרכו לטעם וכדי שלא תאמר דמ"מ מצוה לפרוע חוב אביהם ומשו"ה כיון דאינו אלא מצוה לפרוע חוב אביהם א"כ מצי אמ' אנא מכח אבוה דאבא ולא אמרי' דמצוה לפרוע חוב אביהם אלא היכא דאינו בא אלא מכח מורישו החיי' אבל זה אומ' מאבוה דאבא ע"ש ומעתה י"ל שוה ג"כ דעת מרן שכתב סתם דאינו נוטל ממנו כלום והיינו מכח הב' טעמים הללו ומה גם דאנן בתר מרן גרירן וכבר הש"ך בסו"ד הכריע דעת מרן דע"כ מטעם ראוי הוא דקאמ' דאינו נוטל והכי נקטי' להלכה. הכ"ד הצעיר דוד בונאן ס"ט.

סימן ו

בענין שבועת היורשין.

כתב הטור סי' ס"ט מי שהוציא כ"י הלוה על יורשיו אע"פ שמודים שהוא כ"י אביהם אנו טוענין להם שפרעו וכתב בעה"ת ונשבעי' היסת שלא אמר להם אביהם שהוא חיי' חוב זה ולא נהירא מ"ש דנשבעי' היסת וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל וכו' ע"ש ולכאורה נראה שדעת הרמב"ם כדעת הרא"ש והוא ממ"ש בסוף פ"ח מה' זכייה וז"ל מתנת שכ"מ שאין כתוב בה שמתוך החולי הזה שצוה בו מת ואין העדים מצויין לשאול להם אע"פ שזה המצוה מת הרי המתנה בטלה וכו' לפיכך הנכסי' בחזקת היורשי' עד שיביא ראיה שמתוך החולי הזה שנתן בו מתנה זו מת ע"ש ואם איתא הול"ל דנשבעי' היורשים וכמ"ש לעיל בפ"ט מתנה שהיא סתם הנותן אומר שכ"מ הייתי וכו' והמקבל מתנה אומ' בריא היה וכו' על המקבל להביא ראיה לא מצא ראיה ישבע הנותן שבועת היסת ונפטר ע"ש אלא נראה דס"ל להרמב"ם דדוקא היכא שהנותן בעצמו חי הוא דנשבע אמנם היורשי' אין נשבעין. מיהו יש לומ' דלא מיירי הרמב"ם אלא היכא דהוי דאין שניהם טוענין אלא בש"מ ולכאורה דינא הוא דחולקי' כדקי"ל דכל ממון המוטל בס' חולקי' וע"ז כתב הרמב"ם דהנכסי' בחזק' היורשי' אבל היכא שטועני' בריא ה"נ י"ל דס"ל להרמב"ם כדעת בעה"ת דנשבעי' היורשי' ומה שלא כתב הרמב"ם דין זה דהיכא שטועני' בריא דנשבעי' היורשי' י"ל שסמך עמ"ש בפ"ט היכא דמחולקי' הנותן והמקבל מתנה דנשבע הנותן והה"נ הכא דנשבעי' היורשי' ואף שמרן בש"ע סי' רכ"א כתב לשון הרמב"ם במתנת שכ"מ שאין כתוב שמתוך החולי מת וכו' וכתב שם הסמ"ע בדעת מרן דאין היורשי' נשבעי' ע"ש י"ל משו' דמרן בסי' ס"ט סעיף ה' כבר גילה דעתו דפסק כדעת הרא"ש דאין היורשי' נשבעי' ע"ש אמנם בדעת הרמב"ם י"ל דס"ל כדעת בע"הת:

באופן שדבר זה אם היורשי' נשבעי' במחלוק' שנוי' בין בע"הת ובין הרא"ש ותמהני מהרדב"ז בשניות סי' תשי"ח שנשאל על צוואת שכ"מ שצוה שיתנו לפ' מנה והיורש טוען נתתי אם חייב שבועת היסת שנתן והשיב בין אם טען ע"פ והיורש אומר להד"מ או נתתי בכל גוונא משביעי' אותו שבועת היסת דממון קא תבע ליה וקי"ל כל טענה שאם היה מודה בה היה מחוייב ממון אם כפר או שאמר פרעתי מחוייב שבועת היסת והביא ע"ז דברי הרמב"ם דפ"ט מה' זכייה שכתבנו מונה שהיא סתם וכו' על המקבל להביא ראיה לא מצא ראיה ישבע הנותן ע"ש ואח"ה מדברי הרמב"ם אלו ל"מ די"ל דדוקא הכא משו' שהנותן בעצמו חי הוא דנשבע אבל היורשי' אין נשבעי' משום דהנכסים הם בחזקתן ואעיקרא לא ידעתי איך אשתמיט מניה שדין זה הוא במחלוק' בע"הת והרא"ש וכ"מ מדברי הטור ע"ש:

סימן ז

המלוה את חבירו לזמן קבוע ונשבע לו שיפרענו באותו הזמן דעת כל הפוסקי' שאם עבר הזמן ולא תבעו לא עבר הלוה על שבועתו דעיקר השבועה אינה אלא עד שיתבענו המלוה וכמ"ש הטור סי' ע"ג בשם תשו' הרא"ש וכן דקדק ה' ב"ח והסמ"ע ז"ל שכן דעת הרשב"א וראיתי למרן הב"י ס"ב שכתב בשם מהריק"ו בשורש פ"א בשם תשו' הרשב"א דהנשבע לחבירו לפורעו ליום ידוע ובאותו יום המלוה אינו בעיר אינו חיי' להוליכו אחריו ואח"כ כתב בשורש י"ז שאם נשבע לפורעו להמלוה חיי' להוליכו אחריו למקום קביעותו מאחר שלא נשתנה מקומו מיום ההלואה ע"כ וצ"ע דמשמ' מזה דעל כל פנים אפי' לא תבעו חייב להוליכו אחריו למקום קביעותו וכ"ש אם הוא בעיר שאז ודאי חיי' לפורעו ואפי' לא תבעו המלוה. איברא שבתשובה הלזו איירי בנשבע לראובן לפורעו בלא בקשה תוך זמן מה ומשמ' מזה דרצונו לומ' מבלי שיבקשנו במקום אחר אבל עכ"פ אם הוא במקומו צריך לילך לו ולפורעו ואם לא פרעו עובר אשבועתו אמנם היכא דנשבע סתם לפורעו בזמן פ' אפי' הוא בעיר אין השבוע' חלה אלא עד שימצאנו. אך מדברי מהריק"ו שם משמ' דס"ל בדעת הרשב"א דאפי' בנשבע סתם לפורעו חיי' לילך לו למקום קביעותו לפורעו שהרי כתב שם וז"ל ול"ד לתשו' הספרדית שהבאת כאשר יפה כתבת שיש לחלק דהתם איירי שהלך המלוה חוץ ממקום קביעות דירתו שהיתה בשעת הלואה ע"ש ותשו' ספרדית הלזו היא עצמה תשוב' הרשב"א וכמו שתראה בשורש פ"א ע"ש ואע"פ שלשם בשורש הנז' מייתי על תשו' הרשב"א זו תשו' הרא"ש שכתב שאם עבר הזמן ולא תבעו אינו עובר אשבועתו שהשבועה מתלא תליא בפרעון ע"ש מ"מ ס"ל למהרי"קו דהרא"ש והרשב"א חולקי' הם בדין זה אלא דמייתי ראיה מדברי הרא"ש שאין השבועה חיוב מוחלט להוליכו אחריו למדי והא כדאיתי' והא כדאיתי' דלדעת הרשב"א אם הוא במקום קביעותו אפילו לא תבעו אם לא פרעו עבר אשבועתו ולדעת הרא"ש אפי' אם הוא במקו' קביעותו אם לא תבעו לא עבר אשבועתו:

והנה ראיתי למרן הב"י ז"ל סי' פ"ב מחו"ז שכתב בשם מהר"י ן' הרא"ש וז"ל ראובן חיי' לשמעון מנה ועשה לו שטר א' שנשבע לפורעו וכו' אם היתה השבועה כתובה בשטר עצמו ולא היה כתוב בו שלא יוכל לטעון שפרע והיה אומר שקיים שבועתו ופרע אע"פ שלא היינו יכולי' לפוסלו מחמת השבועה דש"מ פרע מ"מ צריך לפרוע השטר ע"כ אשר מבואר מדבריו דמיירי שתבעו אחר זמן הפרעון דאם לא עבר זמנו אינו יכול לטעון שפרע דקי"ל חזק' דאין אדם פורע חובו בתוך זמנו ואפ"ה מבואר שאם היה כתוב בו שלא יוכל לטעון שפרע היה עובר על השבועה במה שלא פרעו בזמנו ואע"פ שלא תבעו המלוה הופך דעת אביו הרא"ש. גם מדבריו אלו מבואר שאם היינו יודעין שלא פרעו היינו יכולים לפוסלו מחמת השבועה וכבר הביא מהריק"ו שורש י"ז שריב"א חול' על זאת הסבר' דאין לפסו' כל כה"ג דאיכא למי' דכשהוציא שבועה מפיו היה דעתו לקיים ע"ש:

כתב הרשב"א בתשו' הקצרו' סי' ע"ט וז"ל עוד השי' ממי שנשבע שלא ישא אשה עד זמן ידוע שהיא חלה שאין זה נשבע לבטל את המצוה דאפשר לקיים זה וזה ע"כ ובח"ד סי' צ"א נדפסה תשו' זו ע"ש ולכאורה נראה דחולק עמ"ש הרמב"ם בפט"ו מה' אישות וז"ל כיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה ה"ז עובר ומבטל מ"ע ע"ש וא"כ אי מיירי הרשב"א כשעברו עליו עשרי' שנה אם כן הו"ל נשבע לבטל את המצוה ממהר"י הלוי ז"ל:

סימן ח

המלוה את חבירו וקבע לו זמן הפרעון לזמנים מוחלפים ולא תבעו כל אותם הזמנים ואח"כ תבעו לפורעו בבת אחת לכאורה נראה דחיי' לפורעו בב"א והוא ממ"ש הסמ"ע בסי' ע"ג סק"ז על מה שפסק מרן דהמלוה את חבירו וקבע לו זמן לפורעו אע"פ שלא קנו מידו אינו יכול לתובעו קודם הזמן כתב ע"ז הסמ"ע וז"ל לכאורה נראה דמיירי דוקא בקבע לו זמן בשעת הלואה דאלו אחר ההלואה צריך קנין כמו הנאמנות וכמ"ש לעיל סי' ע' ע"ש ומעתה כ"ש הוא לנדון דידן שהרי אפי' היכא שקבע לו זמן בפי' יכול לתובעו קודם זמנו כ"ש הוא בעבר הזמן דיכול לתובעו לפורעו הכל בב"א מיהו יש לחלק דלא דמי דהתם שאני דאע"פ שקבע לו זמן מ"מ הרי הוא עכשיו תובע אותו קודם הזמן וגלי אדעתי' דאינו רוצה בקביעות אותו הזמן שקבע לו כיון שלא קנו מידו משא"כ הכא בעבר הזמן ולא תבעו דאי אפשר לומר עוד דאינו רוצה דמאי דעבר עבר ואדרבה מדלא תבעו גלי אדעתי' דמחל לו על אותן הזמן והדין נותן שפורעו לזמנים מוחלפי' ע"ד ואופן שהיה כתוב בשטר. וכל שכן למה שחילק הסמ"ע דהתם שאני (גבי נאמנות) דבא המלוה להוציא משא"כ זה דהלוה בא להחזיק המעות בידו באותו זמן דהו"ל כמחל לו הלוה לכל אותו זמן ע"ש דה"נ הכא שלא תבעו דהוי כמו שמחל לו להדי'. ושו"ר לה' כנה"ג בסי' ע"ג הגה"ט אות ו' שהביא משם מהר"ש יונה ז"ל שכתב להדיא דאם עברו הזמני' ולא תבע הלואתו אינו יכול לכופו ללוה לפורעו בב"א אלא לזמני' מוחלפי' שיראה בעיני ב"ד ע"ש וכן ראיתי לה' בני חיי שכ"כ בשם מהר"ש יונה בסי' ל"ד אלא שלא כתב אסוף מלתא דמהר"ש יונה במה שיראה בעיני ב"ד ונראה שדעתו שלא כתב כן מהרש"י אלא בנדון דידיה דיש עוד ביניהם טענו' אחרו' ע"ש ועיין להכנה"ג בחלק אה"ע סי' קי"ד גבי קבל עליו לזון בת אשתו ה' שנים ע"ש:

והנה היכא דמוחלקי' המלוה והלוה דהמלוה אומ' שתבעו בכל עת וזמן שקבע לו בפרעון והלוה אומ' שמעולם לא תבע אותו בכל אותם הזמני' לכאורה נראה דנשבע המלוה שהשטר בידו כמו בטוען הלוה שהשטר נעשה ע"ת שאם אקיימנו וכו' ומלוה אומ' שלא היה שום תנאי בדבר דפסק מרן בסי' פ"ב דין י"ב דנשבע המלוה ונוטל ע"ש וא"כ ה"נ דנשבע המלוה ונוטל בב"א דליתא דדוקא התם משום שע"י תנאי זה הוא מבטל השטר והו"ל כמו שטוען פרעתיך וע"ש לה' הש"ך משא"כ הכא דלא ביטל מהשטר שום דבר בטענה זו אלא שטוען בדבר שהוא חוץ מן השטר דאין שבועה רמיא אלא על הלוה ואע"ג דבסי' ע"ג ס"ה היכא דמחולקי' בזמן דהמלוה טוען היום סוף הזמן שקבעתי והלוה אומ' עד עשרה ימים והיתה המלוה בשט' דפסק מרן דנשבע המלוה היסת ע"ש י"ל דהתם שאני משום דיכול לומר לויתי המעות למאה שנים וממילא מתבטל השטר ובכל מקום שנתבטל השטר לא אמרי' יד בעל השטר עה"ת וכמ"ש ה' ט"ז שם ע"ש משא"כ הכא דלא שייך בטענתו ביטול השטר ולזה הסכימו מורי ההורא':

והנה ראיתי לה' גידולי תרומה בשער מ"ה דצ"ג ע"ב עמ"ש בע"הת טען המלוה היום סוף הזמן וכו' שכתב וז"ל ה' המגיד כתב דלא מצאתי זה מבואר אבל דעת הרב ז"ל שטענה זו כשאר הטענות ולע"ד שלמדו ה' ז"ל מההי' דס"פ השואל א"ר נחמן האי מאן דאוגר ביתא לחברי' לעשר שנים וכתב ליה שטרא וא"ל נקיטת ה' שנין מהימן וכו' ובפי' אזיל הרמב"ם בפ"ז מה' שכירות בשיטת דש"י דבהגבלת סוף הזמן אימת הוו פליגי שוכר ומשכיר וכתב על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא ראיה ישבע המשכיר היסת ויוציאו והיינו משום דקרקע בחזקת בעליה ה"ד וכונת דבריו דמשמ' דדוקא התם קאמ' דנשבע המשכי' משו' דקרקע בחזקת בעליה הא לא"ה ישבע השוכר וא"כ משו"ה כת' הכא דאם היתה מלוה דנשבע השוכר היסת ואח"ה לאו ראיה היא דאעיקרא ליכא למידק דאי לאו דקרקע בחזק' בעליה נשבע השוכר אלא דהוה אמרי' דעל המשכיר להביא ראיה שהיום סוף הזמן שהרי השוכר הוא מוחזק בבית ששוכן בה וה"נ בכה"ג דהכא שהלו' מוחז' במעותיו ואומ' עדיין עשרה ימים ה"נ י"ל דעל המשכיר להביא ראיה עוי"ל דשאני התם דאמרי' דאי לאו דקרקע בחזק' בעליה הוה נשבע השוכר משום דיש לו היזק במה שמוצי' אותו מן הבית ויהיה מושלך בחוץ דאין לך היזק גדול מזה ולכך אמרי' דנשבע השוכר אי ללאו משום דקרקע בחזק' בעליה משא"כ הכא כיון שהוא מודה בעיק' החוב לא חשי' דררא דממונא במה שאומ' שזמנו לאחר עשרה ימים אלא דיפרעם עכשיו כיון שהוא מודה בעיקר החוב ואפי' את"ל דאכתי חשי' דררא דממונא במה שמרויח בהם באלו העשרה מ"מ לא חשי' פסידא דליכא אלא המנעת הריוח ואפי' שלא ירויח בהם משא"כ פסידא דבית שמוציאו ומשליכו לחוץ משו"ה נשבע השוכר:

וראיתי למהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"ב סי' ק"ה שהק' על ה' המגיד שדין זה נלמד מההי' דאמרי' בפ"ק דמכות מעידים אנו באיש פ' שחייב לחבירו אלף זוז אומדין כמה אדם רוצה ויהיו בידו אלף זוז מכאן ועד ל' יום אלמא דבר שבממון הוא דמחייבי עדים זוממי' בהכי וכל ששנים מחייבין אותו ממון עד א' מחייכו שבועה וא"ת בלא עד א' יתחיי' כדין מודה במקצת אם יש באותה כפירה שו"פ ונ"ל שה' ז"ל לא נחית לאשמועי' בהכי ואיהו מיירי בשהודה תחילה בעדי' ואינם מתדייני' עכשיו אלא על הזמן עכ"ד וראיתי לה' בית אברהם למהר"א ישראל שכתב לדחות דברי מהרימ"ט אלו בעדים זוממי' קנסא הוא ולא ילפי' מניה לדעלמא ע"ש ואח"ה ליתא דמה שאנו רוצין ללמוד אינו אלא אמאי דאמרי' אומדי' כמה אדם רוצה שיהיו בידו אלף זוז מכאן וכו' דהוי דררא דממונא עד שיתחייבו עליו עדים זוממי' ומאי דאמרי' עדים זוממי' קנסא אינו אלא אעיקרא דמלתא דחיוב עדי' זוממי' קנסא משום דמאי חזית דסמכת אהני וזה ברור. אך קשה על הרב מהרימ"ט דא"כ לפ"ז אפי' כשהיה שטר ביד המלוה והודה לו בשט' למה ישבע המלוה שהרי שטר זה שהודה בו אינו אלא כמי שהודה בתחי' בעדים ונמצא דאינם מתדיינים עכשיו אלא על המתנת הזמן ולמה כתב הרמב"ם דישבע המלוה דבשלמא אם היה כתוב זמן בשטר הלואה אע"פ שלא היה כתוב זמן הפרעון כיון דמתוך השטר ליכא מידי לספוקי לטענת הלוה מאחר עבור ל' יום דסתם הלואה וכמ"ש המש"ל ז"ל בתשו' שהלוה טוען ע"ש ומשו"ה נשבע המלוה משו' דשטרא מסייע ליה אמנם היכא שלא היה כתוב זמן מתי היתה ההלואה והמלוה טוען היום סוף הזמן והלוה אומר קבעת לי עשרה ימים דבכה"ג ליכא שום צד לסיועי לא לזה ולא לזה. והקשה מה' ש"ך ז"ל שכתב או שהיום סוף הזמן ומיירי שהוא אחר זמן או שלא נכתב זמן ההלואה בשטר והמלוה טוען שהוא לאחר ל' יום ע"ש ומ"ש או שלא נכתב זמן ההלואה וכו' דלא כה' מש"ל. א"נ בשכתוב שזמן ההלואה היא למשך שנה ולא היה כתוב בשטר זמן והמלוה אומר היום סוף הזמן והלוה אומ' עדיין הזמן דבכה"ג דליכא צד סיוע למלוה דודאי היכא שהודה הלוה ובשטר דנמצא דאינם מתדיינים עכשיו אלא על המתנת הזמן דנשבע הלוה:

וראיתי לה' קצות החשן ז"ל סימן ע"ג שהאריך לדחות דברי מהרימ"ט הללו וסוף כתב דהרמב"ם למד דין זה מההיא דאמרי' במודה במקצת האי בכולי' בעי דלודי אלא אישתמוטי וכו' עד דהוה ליה זוזי ופרענא ליה וא"כ שבועת' זו למה כיון דסליק אח"כ ולפמ"ש תו לא קשי' קושי' מהרימ"ט יתחיי' משום מודה במקצת כיון דהכפירה על הזמן באמת לא הוי דררא דממונא דאינו אלא מבטל כיסו של חבירו אלא הא דצריך שבועה משום דחשבינן כפירה בכל הממון כיון דאינו רוצה להמתינו אבל בכלל מודה מקצת לא הוי דמה שאומ' לאחר עשרה ימי' אינו אלא כמו כופר הכל דכופר כל הממון עכשיו את"ד ע"ש ולפי האמור ניחא דהכא שיש שטר ביד הלוה דנשבע המלוה משום כיון דחשיב כאלו כפריה בכל הממון כיון דאינו רוצה להמתינו משו"ה נשבע מי שהשטר בידו אך לרעת מהרימ"ט קשה:

ומן האמור מתורתו של ה' קצה"ח יוצא לנו בנדון דידן שהמלוה אומר שתבעו בזמנו והלוה אומ' שלא תבעו דה"נ לפ"ד של מלוה שתבעו בזמנו א"כ יתחיי' עכשיו ליתן לו ואינו רוצה להמתינו והלוה טוען שלא תבעו ועדיין זמן הפרעון וא"כ חשבי' כפירה בכל הממון ונשבע המלוה שיש לו שטר איברא דאעיקרא דברי ה' ז"ל הם דברים דחוקים ויש להשיב עליהם כמו שיראה המעיין:

סימן ט

חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו וכמ"ש מרן בש"ע בסי' ע"ח ע"ש וראיתי לה' באר יעקב ז"ל בח"מ סי' הנז' שכתב בשם ס' ברית שלום דרשות פ' יתרו דמ"ט ע"א דהא דאמרי' בתוך זמנו אינו נאמן לומר פרעתי היינו כשטען פרעתי כולה אבל כשטוען פרעתיו זוזא זוזא י"ל דנאמן עכ"ד וה' שם תמה עליו מסוגי' דבתרא דף ה' ע"ב ממאי דפריך הגמ' התם אמתני' דעד ארבע אמות ה"ז בחזקת שנתן ע"ש ולע"ד בד מן דין יש לתמוה על ה' ברית שלום ממאי דאמרי' התם בגמ' והלכתא כר"ל דאמר חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ואפי' מיתמי ע"ש ואם איתא דאם טוען פרעתיך זוזא זוזא נאמן א"כ איך אמרי' דאפי' מיתמי אמרי' חזקה זו שהרי קי"ל דטענינן ליתמי כל מאי דהוה מצי אבוהון למטען ואע"ג דהויא טענה דלא שכיחא וצ"ע:

סימן י

כתב יד שטען עליו פרוע הוא אע"ג דנאמן לומ' פרעתיו בכ"י הערלים לא מצי למי' פרעתיו משום דמצי לומ' לו הישראל שטרך בידי מאי בעי דבעיקר דיניהם הרי הוא כשטר גמור כ"כ רבי' בצלאל בתשו' סי' ל"ו ע"ש ונראה פשוט דאלו היהודים המתנהגים במשאם ומתנם ופנקסיהם בכתב לעז כמנהג הערלים ממש הכ"י שלו ג"כ הוי כמו עיקר דיניהם ולא מצי לטעון עליו פרעתיו כיון שהוא עשוי ככתבם וכלשונם וע"פ נימוסם והא ודאי שלענין זה ג"כ קבל עליו דלא מצי לטעון עליו פרעתי כנ"ל:

סימן יא

במאי דקי"ל גבי עדות כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד:

כתב מהרש"ך בח"ב בנוספו' סי' א' והביאו המש"ל ז"ל בפ"ג מה' ערות וז"ל וזה מטעם שכיון שמה שמעידין שאח"כ בשעת המכר שלא מכר החזקה כי אם לעלות לא"י עדותן זה הוא בשטר לא מקרי חוזר ומגיד אלא משום דהוי כתרי ותרי דעלמ' וכ' עליו המש"ל ולא ידעתי טעם בזה שכתב ה' דמ"ל אם עדותם בשט' או בע"פ כיון שקדם שטר הא' שחתמו הן בעצמן בלי שטר או איפכא שכתבו שטר למוכר שהיה בתנאי ונעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד כל שחתמו אח"כ הפך זה הו"ל כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ומה לנו אם עדות הב' ע"פ או בשטר ודברים הללו אין ראוי להשמיען א"ד ולכאורה נראה שיש לדקדק כן בדברי מהרש"ך ממ"ש רשב"ם בבתרא דמ"ט ע"א אמאי דאמרי' התם מודעא היו דברינו אינם נאמנים ה"מ ע"פ דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא אבל בשטרא אתי שטרא ומרע לשטרא ופי' רשב"ם וז"ל ה"מ דאין נאמנים ע"פ וכו' דאין עדות אחרון מבטל את הא' דכיון שהגיד וכו' אלא אתא ע"פ דהשתא ומרע לשטרא דקדים וכו' ע"ש ומשמע דדוקא היכא דהויא עדותם ע"פ הוא דלא מרע לשטרא דקדים אבל היכא דכתבו עדותם בשטר אתי שטרא ומרע לשטרא דקדים רלא משמ' כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אלא היכא דהויא הגדה ע"פ ומ"ש עוד רשב"ם וז"ל אבל בשטרא שנכתב המודעא וכו' שקדמה לאשקלתא אתי שטרא דמודעא דקדים ומרע לשטרא דבתריה אין הכונה דבעי' עד שיכתבו שער המודעא דאשקלת' אבל כל שנכתבה אח"כ חשי' כמו הגדה אלא דנ"ל דכל שכתבו המודעא בשטר באופן שמסירת המודעא היא היתה קודם המכר אתי שטרא ומרע לשטרא ומעתה זהו ממש כסברת מהרש"ך ז"ל:

אך ראיתי להרמ"ה ז"ל שכתב וז"ל ה"מ היכא דמסהדי ביה המודעא ע"פ דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא דזביני דחתימי עליה מקמי הכין לשוויי עולה בהעול' לא חתימי אבל בשטר' היכא דחתימי אשט' מודע' מקמי דחתימי זביני אתי שטר' ומרע לשטר' וכו' ע"ש אשר מבו' מדבריו דבעי' דוק' היכ' דחתימי אשט' מודע' מקמי דחתימי אשטר זביני ומעתה צ"ל דמ"ש רשב"ם והרמ"ה דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא לאו דוקא הוא אלא דכל שלא נכתב שטר המודעא אלא אחר שכתבו שטר דזביני חשי' כולו ע"פ כיון דמעכשיו הוא שהגידו העדו' שלהם ודלא כסברת מהרש"ך:

והנה אעיקרא פי' רשב"ם והרמ"ה בסוגי' דבתרא לישנא דגמ' דקאמר ה"מ ע"פ וכו' אבל בשט' אתי שטרא ומבטל שטרא משמ' כדברי מהרש"ך דסתמ' קאמר תלמודא אתי שטר' ומבטל שטרא ולא שאני לן אם קדים שטר המודעא לשטרא דזביני או שטרא דזביני קדים לשט' המודעא דהעיקר תלוי אם הוא בשטר או ע"פ. ושו"ר להר"ב במקובצת שם שכתב וז"ל צריך לפ' מאי אולמי' דעדות שטר מעדות ע"פ וזהו טעמו של דבר כי מה שאמרה תורה וכו' אם לא יגיד וכו' אינו חוזר ומגיד בעדות ע"פ הוא שמעידי' העדי' בב"ד ולא גמרי' מינה לענין הגדה בשט' דאלימא דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ועוד ע"כ לא אמרה תורה אלא שאין ב"ד נזקקין לקבל ערותן לסתירת מה שהעידו לבטל עדותן שכבר נחקרה בב"ד אבל הם שחתמו מאליהן שלא בב"ד וחתמו ונעשה כמי שנחקרה בב"ד כשיבא השטר לפני ב"ד אתי עדות שנעשה כמי שנחקרה ומרע' עדות כיוצא בה והוו להו כשנים אחרים שהעידו אחר ערותן של אלו עכ"ד ומעתה דינו של מהרש"ך יפה הוא בטעמו של הרב ז"ל אלא שרשב"ם והרמ"ה חלוקים עליו בזה וכן פירש הרשב"א ז"ל ע"ש:

איברא דלפי מאי דמסיק התם מר בר רב אשי אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמני' מ"ט זה ניתן ליכתב וזה לא ניתן ליכתב ופירש"י דניתן ליכתב דמצוה קעביד להציל אנוס מיד האונסו וכתב הרמ"ה דאע"ג דלא כתבי סהדי שטר מודעא אלא דמסהדי בה ע"פ מודעא הויא לבטולי זביני וכו' ע"ש וכל הפוסקי' פסקו להא דמר ב"ר אשי ע"ש ולפ"ז גבי שטר זביני נמי דמסהדי שהיה ע"מ לעלו' לא"י הויא נמי דניתן ליכתב דמצוה קעביד להציל המוכר מיד האונסו ליקח לו השבה שהרי היה ע"מ לעלות לא"י ודמיא למודעא היו דברינו ואפי' לא כתבי נמי סהדי שטר מודעא זו שהיה ע"מ לעלות לא"י אלא דמסהדי ע"פ הויא מודעא לבטל המכר. גם למה שפי' הר"ן והביאו הב"י והכ"מ בפ"ג מה' עדות דין ז' דפי' ניתן ליכתב דשטרא מיהא מהני דכי מבטלי זביני מחמת המודעא צריך המוכר להחזיר הדמי' שקבל כמו שכתוב בשטר המכר ולא עקרי סהדותייהו לגמרי דאכתי מהני לאהדורי זוזי. גם לפמ"ש עוד מרן וז"ל א"נ דהאי ניתן ליכתב קאי אמודעא שבידם לכתבה ולכתוב אמנה קודם זמן שטר המכר דאותו יום עצמו שאין אלו חוזרי' ומגידי' כיון שבידם לפסול הגדת המכר משעה ראשונה ע"ש ה"נ אין אלו חוזרי' ומגידי' כיון שבידם לפסול הגדת המכר משעה א' של כתיבת שטר המכר דומיא דשטר מודעא. ומעתה דברי מהרש"ך צ"ע דלפי מסקנת מר ב"ר אשי נראה דבכה"ג בנדון מהרש"ך שוה הוא לדין המודעא דקאמ' מר ב"ר אשי זה ניתן ליכתב וזה לא ניתן ליכתב ולא שאני לן בין אם היה עדותן בשטר או בע"פ לכל הפירושי' דלעולם לא חשי' כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד וצ"ע:

סימן יב

שאלה בהא דקי"ל דמומר אינו יורש את אביו אם עמד המומר ונתן ירושה הראויה לו מאביו לאחרים או שהיתה לו ירושה ראויה לו מאחרים מאחד מקרוביו ועמד ונתן אותה הירושה לאחרים במתנה אי הויא מתנתו מתנה או לא.

תשובה הנה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' נחלות כתב וז"ל ישראל שהמיר מן הדין יורש את קרוביו הישראלים ואם ראו ב"ד לאבד ממונו ולקונסו שלא יירש כדי שלא להחזיק ידי הרשעי' הרשות בידם ואם יש לו בנים מישראל תנתן ירושת אביהם המומר להם ע"כ והנה מדבריו אלו נראה שהדבר תלוי ביד ב"ד דאם ראו ב"ד לאבד ממונו ולקונסו הרשות בידם אבל לא קנסוהו להפקיע ירושתו הראויה לו לאחרים כאלו אינו ולפ"ז יוצא לנו הדין דכל שנתן ירושתו הראויה לו לאחרי' כיון דלא החזיק רשע זה בממונו הויא מתנה. וכן מצאתי בהגהות מרדכי שבס' תומת ישרים והביאו הרב כנה"ג בס"סי רפ"ד שעל מה שהביא שם ההיא דאמרי' בכתובו' וכי יהבינן לה קנס דאזלא ואכלה בגיות' כתב וז"ל מכאן מוכיח מורי מהר"ר ידידיה שאם נפלה ירושה לבר ישראל מומר ונתנה לישראל אחר שזכה דהא אע"פ שחט' ישראל הוא ויש כח ביד חכמים להפקיע ממונו מטעם דהפקר ב"ד הפקד וכי נתנו במתנה הא לא אכיל בגיותו וזכה בהם המקבל ע"כ ומעתה י"ל שזו נמי דעת הרמב"ם. ומ"מ צ"ע על הרמב"ם דמ"ש דאם יש לו בנים שתנתן ירושתו לבניו דאפי' לא יש לו בנים למה ב"ד מאבדין ממונו ולמה לא תנתן ירושתו לקרובים הראויים לירש דכמו שהוא יורש לקרוביו מן הדין ה"נ שתנתן ירושתו לקרוביו מן הדין דמ"ש. כי ע"כ נראה דמ"ש הרמב"ם דאם ראו ב"ד לאבד ממונו ולקונסו אין הכונה אלא שלא יזכה זה המומר בירושתו אבל אה"נ הוא דיורשי' אותו שאר הקרובי' לירש ולא שיהיו הפקר דלא יהא אלא מת המומר הרי מן הדין יורשי' אותו קרוביו וכמבואר במרדכי בשם תשובת רש"י והביאה מרן הב"י בסימן רפ"ג עיין שם:

והנה ראיתי להרא"ש ז"ל בתשו' כלל י"ז והביאו הטור בסי' רפ"ג שנשאל על מומר שנתן הירושה הראויה לו לירש מאביו לאמו ומת אביו ותבעה אמו הנכסי' ויורשי בת המומר תבעו ג"כ הנכסי' והשיב דכיון שמת אבי המומר זכתה בת המומר ולא היה למשומ' מעולם זכיה בהם דכיון שהפקיעו חכמי' ירושתו עמדה הבת במקומו וזכת' בנכסי אבי אביה והביא ראיה לזה מדאמרי' בפ' מ"ש בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מידי הלקוחות משום דלימא אנא מכח אבוה דאבא קאתינא וכו' ובנדון זה כיון שהפקיעו חכמים ירושתו עמדה הבת במקומו וזכת' בנכסי אבי אביה את"ד ע"ש והנראה מדברי הרא"ש דדוקא בכה"ג הוא דאמרי' דוכת' הבת מכח אבוה דאביה ומשום הכי מתנתו אינה מתנה אבל כל לגבי ירושת אחרים א"נ היכא דלא היתה לו בת אלא אם אע"ג דהפקיעו חכמי' ירושתו מ"מ לאו כל כך שקלוה מני' ועדיין אית ליה זכיה בגויה ולא הפקיעו חכמי' ירושתו אלא משום קנס דלא יהבינן בגיותי' אמנם כל שנתן ירושתו הראויה לו מאחרי' ביון דלא אזיל ואחל בגיותי' ה"נ דהויא מתנתו מתנה וכדעת מהר"ר ידידיה שכתבנו לעיל כנ"ל ברור בכונת הרא"ש למדקדק בדבריו היטב ע"ש:

אך ראיתי לה' תרומת הדשן ז"ל סי' שמ"ט שהביא תשובת הרא"ש הלזו והבין בכונת הרא"ש כפשט' דמלת' דחכמי' סילקו את המשומ' מן הירושה כאלו אינו וממילא אז יירשו יורשי המוריש ולא יורשי המשומ' ע"ש באורך וצ"ע דלפ"ז איך כתב הרא"ש דזכת' הבת בירושת אבי המשומ' כיון דחשבינן למשומ' כאלו אינו וכבר ראיתי להדרישה ז"ל בקושי' זו על התה"ד ותי' דשאני בתו דאף דחשבינן לי' למשומ' כאלו מת ולא זכה מעולם בירושה זו הלא המת יורש את אביו בקבר להנחיל לבניו משא"כ שם בתשו' דמיירי דקרובי המשומ' מצד אב היו רוצים לזכות בירושה שהי"ל לירש את אמו ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מאביו ע"ש ואח"ה אין זה אלא דברי נביאות דכל כי האי הו"ל לה' לבאר זה. ועוד ק' שהרי ראבי"ה סובר שלדעת הגאוני' שהמומר אינו יורש מה"ת וכמו שהבין התה"ד שם בדברי ראבי"ה ע"ש ואפ"ה כתב שאף לדברי הגאוני' שהמומ' אינו יורש אפ"ה האב יורש את בנו המומר וכן הבעל יורש את אשתו המשומדת ולכאורה ק' כיון דמה"ת אינו יורש מ"ל בן לאב מ"ל אב לבן וכן הק' ה' לחם רב בתשו' סי' ר"ך והצ"ע ע"ש וע"כ נראה דטעמו הוא משום דס"ל דאף על גב דהמומ' אינו יורש מה"ת דוקא איהו גופי' משו' דנפיק ליה מקדושת ישראל ומקדושה דאבוה דלא הויא יורשה אלא לבר ישראל דמתיחס בתר אבוה לאפוקי משומ' שאינו מתיחס אחר אביו וכמ"ש בתשו' הגאונים בס' שערי צדק שער ג' מחד סי' כ"ה ע"ש אמנם אביו גופי' הא ודאי ירית לי' דמ"מ חזרה ירושה למי שראוי לירש אותו דלא מצינו שבטלה תורת ירושה מן הרשעים שהרי בגמ' מוכח דמשומ' מוריש לזרעו אפי' הם רשעי' ואע"ג דמשומד גופי' לא ירית כ"ש דמוריש לאביו וכ"ש שהם יורשי' כשרים ויכין רשע וילבש צדיק וכמ"ש בתשו' רש"י שהביא המרדכי שם ואע"ג דמומ' לעכו"ם הוא וגופו הפקר ע"ש ואע"ג שבתשו' הרא"ש שהביא בשם ר"י תשו' אחת לרבי' משולם שכתב דמוחלף לא אקרי זרעיה ולא ירית ליה לאבוה וכו' מ"מ אינו דוקא לגבי דידיה דמומר אמנם אביו גופי' הא ודאי ירית ליה דמ"מ בנו הוא. ומעתה ה"נ י"ל בנדון התה"ד דאע"ג דהפקיעו חכמי' ירושתו מ"מ לאו כ"כ שקלוה מני' ועדיין אית ליה זכיה בגויה וחזרה ירושה למי שראוי לירש שהוא שמעון אחי ראובן וה"נ י"ל שכן היא דעת הרא"ש וכמש"ל ודוקא היכא דמת ודאי הוא דאמרי' דאז יירשו יורשי המוריש משום דאין הבן יורש אמו בקבר להנחיל את אחיו מן האב וכ"ש לקרוביו:

ומן האמור עוד יש לתמוה על התה"ד עמ"ש עוד שם וז"ל אפס צריך להתיישב לפום סברא דלעי' דחכמי' סלקו את המשומ' מן הירושה כאלו אינו וממילא אז יירשו יורשי המוריש א"כ מ"ט דראבי"ה דפסק דהאב יורש את בנו וכן הבעל יורש את אשתו המומרת אפי' מן מורישיה לאחר שנשתמדה ואמאי הא האב והבעל לא באו אלא מכח המשומ' וכיון דהמשומ' ראוי לקונסו מסלקי' להם מן הירושה דלהוי כמאן דליתי' אלא ע"כ סבר ראבי"ה כיון דמדאורייתא ירית המשומ' אלא משו' דקנס חכמי' שקלוה מני' מ"מ לאו כ"כ שקלוה מני' ואית ליה עדיין זכיה בגויה וכו' את"ד ע"ש וצ"ע שהרי ראבי"ה כתב כן אפי' לדברי הגאוני' דס"ל דמה"ת המומ' אינו יורש ופשיטא ודאי כיון דמה"ת אינו יורש כמאן דליתיה וכמת חשוב ואפ"ה כתב דהאב יורש את בנו והבעל יורש את אשתו המומרת וע"כ טעמו דאע"ג דמה"ת אינו יורש מ"מ תחזור ירושה למי שראוי לירש וכ"ש וק"ו אי אמרי' דמה"ת יורש אלא דחכמי' סלקו אותו מן הירוש' דלאו כ"כ שקלוה מני' ותחזור הירושה למי שראוי לירש:

ומעתה בנדון דהתה"ד הא ודאי כל זמן שלא מת המשומ' תחזור הירושה למי שראוי לירש אותו שהוא שמעון אחי ראובן כי הוא הראוי לירש וכ"ש אי אמרי' דהמה"ת יורש אלא דחכמי' סלקו אותו מן הירושה דלאו כ"כ שקלוה מני' וחזרה הירושה למי שראוי לירש אותו וההי' דנדון הרא"ש י"ל דאפי' ראבי"ה מודה דזכת' הבת ואע"ג דלאו כ"כ שקלוה מני' מ"מ בכאן י"ל דה"ט דזכתה הבת משום הך טעמא דאמרי' אנא מכח אבוה דאבא קאתינא וכיון שכן דמיד שמת אבי אביה כיון שאינו יורשו לאלתר זכת' הבת המשומדת ומתנתו לאמו אינה מתנה אמנם היכא שהיתה לו ירושה ראויה לו מאחרי' ועמד ונתן אותה במתנה לאחרי' ה"נ דהויא מתנתו מתנה שהרי מ"מ אית ליה זכיה אלא דחכמי' סלקו אותו יורש וכ"כ דלא מטיא ירושה לידיה שפיר דמי כנ"ל:

והנה ראיתי למהראנ"ח ז"ל בתשו' ח"א סי' מ"ו שהק' עלה ההיא בתשו' הרא"ש שפי' דברי הר"י במ"ש דהמומר אינו יורש מקרא דאינו לא אסמכת' בעלמא וחכמי' הוא שהפקיעו ירושתו ומה"ט זכתה בתו דמנ"מ בזה לענין נדון שלו דלא יהא אלא דאינו יורש מה"ת כ"ש הוא שדינו של הרא"ש הוי יותר מוכרח וע"ש מה שנדחק דצ"ל דהאי וכיון שאינו יורשו וכו' שכתב הרא"ש אינו נמשך לפירושו שפי' דברי הר"י אלא אעיקרא דמלת' קאי כיון דמ"מ אינו יורש זכת' בתו ע"ש ולע"ד נראה בכונת הרא"ש דנ"מ היכא דחזר בו המומר אח"כ ליהדות דלדברי הר"י דמה"ת אינו יורש א"כ כשנפלה לו ירושה בהיותו עדיין משומ' א"כ מעולם לא זכה בה ואע"פ שיש צד בטחון דשמ' יחזור מ"מ כל זמן שלא חזר בו כבר פקעה ירושה ממנו ומההיא שעתא לקמי יורשי' נפלה אבל לדעת הרא"ש דחכמי' הוא שהפקיעו ממנו ירושה וקנס הוא שקנסוהו חכמי' שלא לירש מ"מ אם יש בו בטחון שיחזור ליהדות או שהזר בו תכף שנפלה לו תנתן לו ירושתו ומתנתו לאמו הויא מתנה כנ"ל:

ושו"ר להפרישה ז"ל שהק' קושי' זו על הרא"ש ותי' דאם היה מדאורייתא דאינו יורש המומ' א"כ גם בתו אין לה זכיה דהא בתו מכח אביה קאתיא והיו שאר בני אביו יורשי' הנכסי' אבל אם מדאורייתא יורש אלא שהחכמי' קנסו אותו ונשארה בתו במקומה וזכת' בנכסי אביה א"ד ולע"ד ק' לתי' זה מדברי ראבי"ה שכתבנו לעיל שכתב דאפי' ש לדברי הגאוני' דמומר אינו יורש (והיינו מה"ת כדברי הר' יאודה שכ' הרא"ש) האב יורש את בנו וכן בעל יורש את אשתו המומרת וכו' ע"ש הרי אע"ג דמומ' אינו יורש מן התורה והו"ל כמי שאינו מ"מ אמרי' דחזרה ירושה למי שראוי לירש דהממון הוא בחזקת היורשי' שלו:

והנה יש לעמוד בדברי ראבי"ה במ"ש דאפי' לדברי הגאוני' האב יורש את בנו דאמאי נקנסי' להאב וכן נמי בעל יורש את אשתו המומרת וכו' דבריו תמוהים דהא טעמ' דגאון אינו משו' קנס' אלא דמה"ת הוא דאינו יורש וכמו שהבין התה"ד וכן הכריח מהרד"ך ז"ל בית כ"ח דע"כ מה"ת הוא דאינו יורש דאי ס"ל דמה"ת הוא יורש אלא שחכמי' הפקיעו ירושתו א"כ מאי ק"ל ממאי דפריך תלמודא ודילמא ישראל מומר שאני דמשמע דמשומ' יורש דהא איכא למי' דשפיר קאמ' רבי' צדק גאון דאינו יורש משום שכך תיקנו חכמי' והתם בקידושי' שפיר מצי מיירי אפי' לירש משום דהתם אקרא קאי דיורש מה"ת הרב צדק גאון דכתב דלא ירית היינו מתקנת חכמי' ע"ש ומעתה ק' דאיך יהיב טעמא משו' דאמאי נקנסי' דמזה נראה דגם הגאון אעיקרא לא אמר' אלא משו' קנסא דאל"כ מה ענין לקנס הכא ואפש' לומ' משום דלא תימא משום דמכלבא בישא גוריא טבא לא נפיק כי משורש נחש יצא צפע וכמו שהוא רשע בניו רשעים (ועיין להרא"ש בתשו' כלל ל"ב סי' ד') גם עליו נאמ' ארור שזה ילד ארור שזה גדל וא"כ ס"ד דאע"ג דמה"ת הוא יורש משו' דחזרה ירושה למי שראוי לירש דדוקא לדידיה אפקי' רחמנא דלא לירות וכמש"ל מ"מ הוה ס"ד דליקנסי' להאב מהך טעמ' שלא יירש קמ"ל דלא קנסי' ליה וכן נמי בעל אשה המשומדת ס"ד דהוכיח סופה על תחילתה דרשעה היא והו"ל לגרשה ולא לקיימ' וא"כ הוה ס"ד נמי דלקנסי' לבעל קמ"ל דלא קנסי' להו:

וראיתי למהרש"ך ח"א סי' קל"ו שתמ' על מהרד"ך דמנין לו לומר כן דה"נ דס"ל לגאון דאינו אלא מתקנת חכמי' אלא דס"ל כיון דליכא לאוכוחי מהגמ' דמשומ' יורש משו"ה סמכי' אהסמכת' דלזרעך אחריך מי שמיוחס אחריו אמנם אי מה"ת יורש לית לן למימר דתקנת חכמים דאינו יורש דמהי תיתי לקנוס את"ד ע"ש וה"נ דכוותה דאי מה"ת יורש לית לן למי' דתקנת חכמי' דאינו יורש ולע"ד יש לסייע פי' זה ממ"ש המרדכי עוד שם וז"ל ולראבי"ה נראה כמו שמוריש לבניו ה"נ יורש את אביו אך יש כח ביד חכמי' להפקיע ממונו דהפקר ב"ד הפקר כדאמרי' בכתובו' יהיבנא לה קנס דאזלא ואכלה בגיות' ע"ש דמבואר מזה דבא לאפוקי מסברת רב צדק גאון דס"ל דאי הוה יורש מה"ת מאי תיתי לקנוס וע"ז כתב דלעולם דמה"ת יורש ומ"מ לא קשי' דמהי תיתי לקנוס דמ"מ יש כח ביד חכמי' לקנוס. ומעתה אתי שפיר מ"ש עוד המרדכי ואפילו לדברי הגאוני' האב יורש את בנו דאמאי נקנסי' וכן הבעל יורש את אשתו המומרת וכו' דמשמ' דלדברי הגאונים אינו מה"ת אלא מקנס חכמי' ולכך כתב דאפי' לדברי הגאוני' האב יורש את בנו המומ' דאמאי נקנסי' והוא משום דאע"ג דמאי דקנסו חכמי' הוא מהאסמכתא דלזרעך אחריך מי שמיוחס אחריו אינו אלא לגבי בן המשומ' דאינו מיוחס אחריו אבל לגבי אב ליכא האי אסמכת'. וראיתי למהר"ש יונה סי' מ"א שהסכים לדברי הרד"ך דהגאוני' ס"ל דמה"ת אינו יורש ושוב כתב ודברי מהרש"ך בזה לא הבנתי ע"ש ואח"ה דברי מהרש"ך הם ברורים למעיין:

והנה יש לעמוד בדברי ראבי"ה והרא"ש הללו במה שהביאו ראיה דהפקר ב"ד הפקר מההיא דכתובות דקאמ' יהיבנא לה קנס דאזלא ואכלה בגיות' וה"ה ירושה שהרי התם קאי אמאי דאמ' יוסף הגדילו יכולים למחות ופירש"י וחוזרים לסורן ואין לנו לעונשן בב"ד ואם קידש אשה משומ' אינה צריכה גט להיות כישראל מומ' ע"ש ואקשו עליה אביי ורבא מגיורת דאית לה כתובה ואית לה קנס ואי ס"ד יכולי' למחות יהיבנא לה קנס דאזלא ואכלה בגיות' ע"ש וההוא לאו מתור' הפק' נגעו בה דקושט' הוא דאי מיחתה הויא לה גויה גמורה דאין לה קנס ולא כתובה מן התורה ומה דמות יערוך להא דמשומ' דמדינה הוא יורש אלא שהחכמים רצו להפקיע ירושתו ממנו דמנין לנו זה כיון דמדינא הוא יורש וכבר ראיתי לה' נחלה ליהושע סי' ב"ה דל"ב ע"ג שעמד בקושי' זו והוא מפרק לה דאי מן התורה יורש את אביו ורבנן מכח רשעו בעו לאפקועי ממוני' ניחא דאביק מיבק בע"ז שיוכלו לקונסו אבל כל היכא דלא קים להו בגויה דאביק מיבק ושמ' היום או למחר יחזור בתשו' אין ב"ד מפקיעין ממון מספק להכי אייתי לההי' דכתובות דמשמ' להדיא דאפי' בדבר שאינו ברור כל כך יש להם לחכמי' כח לקנוס דהא איכא למידק מאי פריך אביי לר"י מההי' הגיורת דיהבי' לה קנס אימא דלעולם יכולה למחות וההיא דיהבי' לה קנס הוא משום דלא מיחתה עדיין ושמ' לא תמחה לעולם ופשיטא דאי הוה קים לן שלא תמחה לעולם יהודית גמורה הויא ושקלא קנסא מדינא ומספיק' שמא תמחה לא מפסדינן קנסא מינה ועכ"ל דס"ל לתלמודא דכיון דאם תמחה לית לה קנסא אפי' בספק המחאה לא יהביה לה דהפקר ב"ד הפקר את"ד ואח"ה ליתא דהתם לאו מתורת הפקר נגעו בה אלא מדינא הוא דכיון דהויא בספק המחאה לא יהבי' לה משום דלעולם אין מוציאין ממון אלא בראיה ברורה ותדע לך דעד א' נאמן באיסורין ובממון אין מוציאין בפחות מב' וכמו שהאריך בזה הר"ב במקובצת כתובו' עש"ב:

איברא דהתם אמרי' אביי לא אמר כרבא התם קנסא הוא ה"ט כדי שלא יהא חוטא נשכר ע"ש אלמא אע"ג דמדינא לית לה קנסא מ"מ כדי שלא יהא חוטא נשכר קנסי' ליה למיהב קנסא וכ"ש הכא במשומ' דקנסי' ליה כדי שלא להחזיק ידי הרשעי' כמ"ש הרמב"ם ע"ש ורבא נמי דלית ליה ה"ט ה"ד התם משו' דס"ל דמשו' ה"ט דשלא יהא חוטא נשכר אין ליתן לה דכיון דהויא נכרית גמורה ומן הדין לית לה אמנם בעלמ' מודה הוא דקנסי' ליה מה"ט כדי שלא יהא חוטא נשכר וסהדי במרומי' שאח"כ ראיתי למהר"ם בר ברוך בתשו' סי' תתכ"ח ע"ש:

והנה ראיתי למהר"ם ב"ב בתשו' שם שכתב משם ריב"א שהמשומ' יורש את אביו שמצינו בפ' חזקת הבתים דנ"ו שיצחק זכה בהר שעיר מכח אברהם דאר"י כל מה שהראהו הקב"ה למשה חייב במעשר והן הז' עממי' הכתובי' בכל מקום לאפוקי קני וקניזי וקדמוני שניתנו לא"א בין הבתרי' לא יתחייבו במעש' לעת"ל ופליגי תנאי בקני וקניזי וקדמוני וס' ר' יאודה אומ' שעיר עמון ומואב אלמא דר"י דהלכת' כותי' ניתן לא"א את הר שעיר וירש יצחק את אברהם וירש עשו את יצחק אלמא משומד יורש את אביו את"ד וצ"ע דנהי דאלו קני וקניזי וקדמוני ניתנו לא"א אמנם אין הכונה שניתנו לא"א ויצחק זכה בהר שעיר וירש עשו את יצחק דא"כ אמאי לא ירש ג"כ עמו יעקב אחי עשו. ועוד ק' דכמו שירש יצחק את הר שעיר מאברהם אביו למה לא ירש ג"כ קניזי וקדמוני אלא דהענין הוא שניתנו לא"א כדי להורישם לישראל אלא שלא זכו ישראל לכך והכי הוא מבואר במדרש רבה והביאו רשב"ם שם בפ' חזקת הבתי' וז"ל ר' חלבו בשם ר' אבא בשם ר"י כך עלה בדעתו של מקום להנחיל להם לישראל ארץ עשרה עממי' את הקני ואת הקניזי ואת הקדמוני והואיל ולא זכו ישראל להם לא נתן להם אלא ארץ ז' עממי' את החתי וכו' אבל אדום ועמון ומואב לא נתן להם בע"הז אבל לימות המשיח יחזרו ויהיו לישראל כדי לקיים מאמרו של מקום ע"כ הרי הדבר מבואר שמה שנתן ה' לאברהם אלו הג' קני וקניזי וקדמוני אינו אלא להנחילם לישראל אלא שלא זכו לכך ועמד הקב"ה ונתן את הר שעיר לעשו והשאר לבני לוט ושו"ר לה' תנא בס' פרשת דרכים דרך הקדש דרוש ז' דף י"ח ע"ד שהעלה בן מהמדרש רבה הלזו עש"ב:

והנה ראיתי להרא"ם ז"ל בפ' דברים ע"פ רפאים ישבו בה שכתב כי אלו הג' שהם קני וקניזי וקדמוני מנחלתו של א"א בדי שיתננה לבני לוט ולבני עשו עש"ב וה' פ"ד שם תמה עליו דהא קי"ל דזרע פסול לא מקרי זרע וא"כ ק' על הרא"ם דאיך יתכן שבני לוט יקראו זרע אברהם וכן בני עשו אף שהם מזרעו של אברהם שהרי זרע פסול לא אקרי זרע את"ד ע"ש ואפש' לומ' דע"כ לא אמרי' דזרע פסול לא אקרי זרע אלא בתר דבתי' כי ביצחק יקרא לך זרע דמשם ואילך הוא דמפקי' דזרע פסול לא אקרי זרע מה שנאמ' זרע קודם לזה הוי בכלל אפי' זרע פסול. אך לפ"ז עדיין ק' מבני לוט דלאו זרעו של אברהם הוא ואיך קרי לי' זרעו אם לא שנאמ' דכיון דמ"מ הוו מבני משפחתו של א"א שהוא ן' אחיו ועוד בה שעשאו כבנו כמ"ש רש"י ז"ל משו"ה קרי ליה זרעו. עוד אפשר לומר דמה שלקחו אותם בני עשו ובני לוט לאו מתורת ירושה ממש שהרי בלא"ה בני לוט לאו מיורשי אברהם נינהו דלאו זרעו הם אלא שהקב"ה בעבור כבודו של אברהם הנחילם לו כדי שיתנם להם וזה שדקדק הרא"ם וכתב כדי שיתננה לבני לוט ולבני עשו ולא כתב כדי שינחילנה וכו' ומאי דקאמ' קרא לזרעך ע"כ י"ל דלא קאי אלא אז' עממים שנתן אותם הקב"ה לישראל שהם זרעו של אברהם ולא לבני לוט שאינם זרעו וכמו כן י"ל דלא קאי נמי אבני עשו אע"פ שהם זרעו של אברהם משו' דזרע פסול לא מקרי זרע ומ"ש הכתוב כי ירושה לעשו וכה"א כי ירושה לבני לוט אין הכונה שבאה להם בתורת ירושה אלא שהקב"ה הוריש אותם אלו הג' הארצות בעבור כבודו של אברהם:

אך ראיתי לרש"י בס' דברי' ע"פ זה דכי ירושה לעשו מאברהם עשר עממי' נתתי וכו' ושעיר א' מהן לעשו והשתים לבני לוט ולמה בשכר שהלך אתו למצרים עשאו כבנו ע"ש משמ' דמצד ירושה ממש לקחו אותה מאברהם וכן ראיתי בס' הזכרון על רש"י בחומש לר' קדמון נדפס מחדש שכתב וז"ל כי ירושה לעשו מאברהם כלומ' לשון ירושה ממש וממי ירשה מאברהם זקנו ע"כ הרי שפי' שעשו ירש שעיר מאברהם זקנו שהיא ירושה ממש ולא שניתן לו במתנה וכמו כן נמי לבני לוט דהויא ירושה מאברהם משו' שעשאו כבנו כי ע"כ י"ל כמ"ש בתי' הא':

ודע דמ"ש רש"י את הקני וכו' עשר עממי' וכו' והג' הם אדום ועמון ומואב אין לפ' דאדום:

ועמון ומואב הם עצמם נקראים בשם קני וקניזי וקדמוני שהרי מהכתובי' משמ' דאומות אלו היו בעולם באותה שעה והא ליתא דקושט' הוא דאדום ועמון עדיין לא נולדו בעולם אפי' אבי אבות אביהם ועכ"ל דהכונה היא הארצות אלו של קני וקניזי וקדמוני שהיו ידועי' באותו זמן בימי אברהם לעתיד יירשו אותם עמון ומואב ואדום ועליהם הבטיח הקב"ה לאברהם וכ"כ ה' מלאכת הקדש בשם מהר"ש יפה בב"ר ע"ש ומצאתי לה' החזקוני על פסוק זה שכתב וז"ל את הקני הוא עמון כמו שמפורש בפ' בלק את הקניזי הוא מואב ואת הקדמוני הוא אדום ע"ש שיצא ממנו עמלק שהיה קדמוני להזדווג להם לישראל כדכתיב ראשית גוים עמלק ע"ש ולפ"ז צ"ל שהקב"ה קראה כן על שם העתיד והבטיח לא"א שאלו הארצות של אלו הג' האומות העתידים להיות שנק' קני וקניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לישראל:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם .

סוף הספר

תוכן העניינים

שות נשאל דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה