אור ברסלב
שות נשאל דוד אבן העזר

שות נשאל דוד· רבי דוד בונאן

אבן העזר

יורה דעה

סימן א

מי שפסק מעות לחתנו ובמאי דביני ביני מתה הכלה.

עובדא הוה בא' שפסק מעות לחתנו שיתן לו כך וכך ופרע לו מה שפרע ועדיין נשאר עליו ונמשך הזמן עד לאחר הנישואין ובמאי דביני ביני מתה הכלה ועלו ונסתפקו אם חייב אבי הכלה להשלים לחתנו שארית המעות או לא.

תשובה הנה מרן בש"ע א"ה סי' נ"ז כתב וז"ל האשה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה וכו' ומתה בדרך קודם שתכנס לחופה אע"פ שהנדוניא עדיין בבית אביה בעלה יורשה ע"ש והיא דעת רש"י והרמב"ם דמוקמי לההי' דתנן בכתובות דמ"ז כתב לה פירות כסות וכלים דת"ק ס"ל דלא זכה הבעל באירוסין איירי אבל מן הנישואין כ"ע מודו דזכה הבעל וכדתניא שם לקמן דמ"ט מסרה האב לשלוחי הבעל ומתה אע"פ שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה. והנה מדברי מרן שכתב אע"פ שהנדוניא בבית אביה משמע דדוקא היכא שהנדוניא היא בעין אלא שעדיין היא בבית אביה דבכה"ג הוא דזכה בהם הבעל אבל אם הנדוניא עדיין אינה בעין שעדיין לא קנה לה אביה אין מחייבי' לאביה שיתנם לבעל:

ושוב ראיתי שכן מבואר בדברי רש"י בדף מ"ט עלה דההיא ברייתא דמסרה האב לשלוחי הבעל דקתני אע"פ שכתובת' בבית אביה בעלה יורשה כתב רש"י וז"ל אע"פ שכתובת' מטלטלי' שייחד לה אביה לנדונייתה ע"כ הרי מבואר מדברי רש"י דדוקא בכה"ג שייחד לה אביה הוא דבעל' יורשה וכיון לה רש"י מדקתני שכתובתה בבית אביה דמשמע שהיא בעין אלא שהיא עדיין בבית אביה:

אך ראיתי למור"ם בהגה בסי' נ"ב שכת' וז"ל הפוסק מעות לחתנו או לבתו ואח"כ מתה הבת ועדיין לא נתן י"א שזכה הבעל וצריך ליתן כל מה שפסק רש"י והרמב"ם וכו' ע"ש והדבר ק' שהרי דעת רש"י מבואר להדיא דלא זכה הבעל אלא דוקא היכא שהנדוניא היא בעין שייחד לה אביה. ושו"ר לה' פני יהושע ז"ל בחי' לשם עלה ההיא דכתב לה פירות כסות וכו' שכתב וז"ל לכאורה דוקא נקט כה"ג בדברים שהן בעין אבל הפוסק מעות ליתן נדוני' לבתו כ"ע מודו דלא זכה הבעל דאין הבעל יורש מלות אשתו דהו"ל ראוי כדאיתא באה"ע סי צ' אלא דלפ"ז ק' על מור"ם באה"ע סי' נ"ב שכ' בשיטת רש"י דאפי' דפסק מעות לנדוניית בתו נמי זכה בהן הבעל מן הנישואין אע"פ שעדיין המעות ביד האב ואמאי הא אין הבעל יורש מלות אשתו כמ"ש בש"ע ע"ש. והנה מ"ש הטעם דאין הבעל יורש מלות אשתו דהו"ל ראוי אח"ה יש לדחות דדוקא מלות אשתו שלא היה ראוי ליטלה כגון שמתו מורישיה הוא דהו"ל ראוי ואין הבעל יורש בראוי משא"כ מלוה זו שהיא באה מפאת הנדוני' עצמה לא חשיבא ראוי:

ומצאתי למהריט"ץ בתשו' סי' רמ"ט שנשאל על ראובן שנתחזק לו שטר על שמעון בשארית נדוניית אשתו שפורעם לזמן ומתה הכלה ועלה בדעת ה' ז"ל לומר דהויא מלות אשתו ואין הבעל יורש מלות אשתו דהו"ל ראוי ושוב העלה דבכה"ג כ"ע מודו דיורש הבעל והטעם משום דע"כ לא נחלקו אלא במלוה שהניחו מורישיה ולא הספיק לגבותה עד שמתה אמנם הכא כיון שכתבו השט"ח בשם ראובן בודאי שזכה הבעל תכף ואינה מלוה ואינו בא מכח ירושה אלא מכח ב"ח שחיי' לו שמעון בשטר דכיון שנעתקו מרשותה ונכתב שטר על שמעון מוחזק קרינא ביה את"ד ז"ל עש"ב ולכאורה נראה דס"ל לה' ז"ל בפוסק מעות לחתנו מכלל הנדוניא ולא נכתב לו שטר עליהם ה"נ דהוי ראוי וכמ"ש הפנ"י דמ"מ י"ל בטעמי' דה' ז"ל דבכה"ג נמי לא הוי ראוי דע"כ לא נחלקו אלא במלוה שהניחו מורישיה ולא הספיק לגבותה עד שמתה אבל הלואה זו שלא באה מכח ירושה אלא מכח הנדוני' עצמה ולא נשא אותה אלא על מנת שיפרע לו הפסק ההוא ה"נ דמודה הרב מהריט"ץ דלא הוי ראוי כנ"ל. גם אעיקרא נראה שלא ראה דברי רש"י שם לקמן שכתב עלה ההיא ברייתא ואף ע"פ שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה איירי במטלטלי' שייחד לה אביה לנדוניית' הוא דזכה בהן הבעל וכ"ב מהר"ש דוראן בספר חוט המשולש שבס' התשב"ץ סי' ל' דלדעת רש"י אינו יורש הבעל אלא דוקא אותן שייחד לה אביה ע"ש וכ"כ ה' המבי"ט ח"א סימן כ"ז בסוף התשובה וז"ל ועוד נ"ל דאפי' לדעת הרמב"ם ז"ל בכתב לה פירות כסות וכלי' דהוו בעין וכדתניא בברייתא הוא דנקנין לו מן הנישואין אבל מעות דאינם בעין לא וכן נראה מתשו' הריב"ש סי' ס"ד שכתב שייחד לה בכתובת' עכ"ד ותשו' הריב"ש היא התשוב' שהביא ג"כ ה' מהר"ש דוראן ע"ש אך תמהני עליו שלא ראה דברי רש"י שכתב ג"כ מטלטלי' שייחד לה. והטעם נרא' ברור במה שייחד לה אביה הוא דזכה בהן הבעל משום דמשעה שייחדן לבתו זכתה בהן בתו ומש"ה בעלה יורשה אמנם כל עוד שלא ייחדן לה אביה אע"פ שכתב לה שיבואו עמה לבית בעלה מ"מ עדיין לא זכתה בתו ולכך אין הבעל יורשה ודלא כמ"ש הפנ"י משום דהוה ליה ראוי:

באופן שדברי מור"ם שכתב לדעת רש"י דאפי' היכא שפסק מעו' לחתנו הבעל יורשה הדבר קשה שהרי דעת רש"י דוק' בייחד לה ובמ"ש:

איברא דאעיקרא דין זה שכתב מור"ם בפוסק מעות לחתנו הכי איתא בפ' מציאת האשה וכבר התוס' בפ' נערה דמ"ז הק' לר"ת מהך דפ' מציאת האשה דקאמ' הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו יכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפש' ליתן ואמרי' עלה בירוש' והלא דברים הנקנין באמיר' הם ומשני פוסק הוא ע"מ לכנוס דמשמ' הא אם כנס גובה אחיו ותי' דהבא שאני דהבת היא קיימת וכו' ועוד ק' מההיא דאמרי' בת"ב ותם לריק כחכם זה שפסק לבתו ממון הרבה ומתה בתוך ז' ימי המשתה הרי הפסיד בתו והפסי' ממונו ותי' ע"ש ומשמ' דלדעת רש"י דמיירי מן האירוסי' ולא מן הנישואי' ניחא דכל דאינהו מיירי מן הנישואי' ואתיא כפשטא דאפי' בפסיקת מעות לבד כל שכנס לה ובשיטה זו הלך מור"ם. מיהו אין זה מוכרח דהא י"ל דהנהו ברייתות מיירו בשייחד אותן מעות שפס' לו דהשתא זכה בהם הבעל ועוי"ל לדעת רש"י כמו שתי' התוס' לדעת ר"ת. ולע"ד עוי"ל לדעת רש"י ע"פ מ"ש ה' שלטי הגבורים בפ' נערה שם בשם ריא"ז דשיטת המורה אם זקפם עליו במלוה זכה הבעל ע"ש ומעתה י"ל דאינך ברייתות מיירו כשזקפם עליו במלוה משא"כ לדעת ר"ת אפי' כשזקפן עליו במלוה א"נ בשייחדן לא זכה בהן הבעל כיון דעיקר טעמו של ד"ת הוא משום אומדן דעתא דלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו לפ"ז אפי' ייחדן א"נ שזקפן עליו במלוה וכתב לו שטר עליהם לא זכה וכ"כ התה"ד סי' שכ"א והביאו מור"ם שם ע"ש:

אך ק"ל לדעת רש"י דאעיקרא אמאי הוצרך לאוקמי לההיא ברייתא דכתב לה פירות וכסות וכו' דלא מיירי אלא מן האירוסי' שהרי שפיר י"ל דמיירי אפי' מן הנישואין ואי משום ההוא בריית' דלקמן דקתני דאע"פ שכתובת' בבית אביה בעלה יורשה דקי"ל כוותה. וכי היכי דאתיא דת"ק דאהא דאמ' לא זכה הבעל הא י"ל דההיא בריית' דלקמן מיירי כשייחד לה וכמ"ש רש"י שם והכא מיירי היכא דלא ייחדן אלא דכתב לה פירות וכסות וכו' שיהיו לה בנדוניית' וכעין זה ראיתי להר"ב במקובצ' בד"ה כתב לה וכו' שכתב לפי' ר"ת וז"ל דבריית' דלקמן דקתני אע"פ שכתובת' בבית אביה בעלה יורשה אתיא אפי' כרבנן דהכא דהתם הוא שפסק האב כלי' מסויימין שאינן מחוסרי' שומא ולא שום גוביינא דקנניהו באמירה וככ"מ שהם אבל הכא מיירי שלא סיים לה כלים יודעי' אלא כתב לה סך ידוע של כלים שעדיין הם מחוסרי' גוביינא ושומא ולפיכך לא זכה בהן הבעל עכ"ד והרי זה כעין מה שהק' על רש"י:

איברא דאעיקרא דברי הריטב"א הללו לפיר"ת הם דברים תמוהים שהרי עיקר טעמו דר"ת הוא משום דאמדי' דעתי' דאב שלא הקנה לו אלא ע"מ כדי שהתנה בתו מהם וכיון שכן הוא מאי נפקא מינה בזה סיימינהו ושמו אותם דכל זמן שלא גבה אותן הבעל עדיין לא זכה בהם וכבר ראיתי לה' נתיבות משפט ז"ל דקצ"ו ע"ג שתמה כן ע"ד הריטב"א הללו ע"ש. אך לדעת רש"י שפיר הוה מצי לאוקמה לההיא ברייתא דכתב לה פירות וכו' בנישואי' וכמ"ש. והנראה לע"ד לומר לדעת רש"י דס"ל דמדקתני כתב לה כסות ופירות וכלים ולא קתני סתמא כתב לה נדונייא שיבואו עמה לבית בעלה משמע דמיירי בכסות וכלים שהם בעין והם מסויימין וייחדן לה שיבואו עמה לבית בעלה. וכ"כ ה' פנ"י ז"ל שכתבנו לעיל דדוקא בכה"ג בדברים שהן בעין וכו' וכן משמע מדברי הר"ב במקובצת שכתב וז"ל רש"י פירשה בארוסה שפסק ליה אביה כלי' הללו בנדוניית' שתכניס לבעלה ע"ש:

והנה ראיתי למהר"י קולון שורש צ"א שכתב וז"ל ואין לומר דר"ת מיירי דוקא בפוסק לבתו אבל הכא שנשתעבד אבי הכלה לאבי שמעון חתנו הרי שמעון זכה בנדן ויכול להוציא מיד ראובן חמיו אפילו לאחר מיתת אשתו שהרי כתבו התוס' בפ' נערה והא דאמרי' בפ' מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו וכו' ל"ק לפיר"ת דהתם הרי בתו קיימת והיבם רוצה ליבמה ואם איתא שיש לחלק בין פוסק לבתו לפוסק לחתנו מה הוצרכו התוס' לת' משום דבתו קיימת דהא הכא מיירי בפוסק לבתו וההי' דפ' האשה דמשמ' אף אם כנס היו של אחיו משום שפסק לחתנו אלא ודאי מכאן ראיה ברורה שאין לחלק בכך עש"ב וצ"ע דאכתי דנהי דלענין פסיקא אין לחלק בכך מ"מ הכא בנדון דידיה שכתב עליו שטר שנשתעבד לו מאותו הפסק שפסק לו ה"נ דמודה ר"ת דזכה בהן הבעל וכדעת הש"ג וכן כתב מהרשד"ם ז"ל בח' א"הע סי' רי"ז דלא מיירי ר"ת אלא במי שנדר האב מן הנישואי' אבל השתא דנעשה בקנין ושטר הוי כחוב דעלמא וחייב ע"ש וק"ק לי עליו שלא ראה לדברי מהריק"ו והתה"ד שחולקי' ע"ז מיהו לדברי מהריק"ו י"ל דלא פליג דע"כ לא ס"ל למוהריק"ו דאפי' בנשתעבד לו לא זכה הבעל אלא דוקא משום דלא היה בשטר וקנין אלא שכתב עליו בעש"ג אמנם היכא דאיכא שטר וקנין ה"נ דמודה מוהריק"ו אך התה"ד ודאי פליג. ומדברי התוס' יש להוכיח דס"ל כהתה"ד דאפי' בשטר וקני' לא מהני מדלא תי' התוס' לאינהו ברייתות שהק' מהם לר"ת דמיירי בשנשתעבד לו הבעל בשטר וקנין משמ' דלא ס"ל לחלק בכך לדעת ר"ת מהטעם שכתב התה"ד דכיון דטעמו של ר"ת משו' אומדן דעתא שלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו א"כ תו אין לחלק בכך:

האמנם מדברי הרא"ש בתשו' נראה שסובר לדעת ר"ת דהיכא שכתב עליו שטר זכה הבעל וכדעת מהרשד"ם שכתב בכלל ל"ח סי' ב' והביאו בנו הטור סי' קס"ח על ראובן שנתחזק לו שט"ח על שמעון ונשא שמעון אשה ולא היה לו קצת מעות הנדוני' ועשה לו א' מגיסיו שטר משכונה על בתו בסכום המעות שפסק לו ונפטר שמעון וצוה להחזיר שטר משכונה לאשתו ובא ראובן ותבע שיגבוהו מזו המשכונה מפני שהוא ב"ח קודם והשיב שאין מגבין לו דכיון שהחזיק לה השטר הרי מחל לאשתו אותו החוב שהיתה חייבת לו וכו' עש"ב. והנה דעת הרא"ש לפסוק כר"ת ולא כרש"י וכמ"ש הטור סי' נ"ה דר"ת פי' אפי' נשאת אם מתה קודם שיבואו לידי הבעל אינו יורש אותם וכן מסקנת א"א הרא"ש וכתב מרן הב"י ז"ל שהרא"ש כתב פירש"י ושר"ת הק' עליו ופי' דבנישואי' מיירי ומשמ' לרבי' דכיון דכ' כן מסתמ' הוא מסכי' לפיר"ת ולי אין משם ראיה שיהי סבור כן דא"כ לא הוה שתיק למימר וכדברי ר"ת מסתבר ע"ש ותמהני על מרן שהרי בתשו' הרא"ש כלל ל"ו סי' ב' והביאו מרן הב"י סי' קי"ח מבואר שדעת הרא"ש כפיר"ת שכתב וז"ל שאם יברר ראובן שאשתו חיתה אחר מורישה שזכתה בירושת' וכו' ולא דמי לנדוניית חתנים שלא גבו דשאני התם דנדוניא שהאב פוסק לבתו בדעתו תליא מלתא ואנן סהדי שהאב לא היה דעתו להקנות וליתן הנדוני' אלא ע"מ שתהנה בתו כמו בעלה וכו' ע"ש הרי להדיא שהרא"ש מסכים בפירוש לר"ת. ומעתה כיון שהרא"ש מסכים לר"ת אם איתא דס"ל דאפי' בשכת' עליו שטר חוב לא זכה הבעל א"כ הכא אעיקרא בנדון דידיה כיון שלא גבה אותן הבעל ולא באו לידו לא זכה בהם הבעל ואינם מחוייבי' עוד מאותו השטר ופשיטא שאין לב"ח שום זכות לגבות מאותו השטר אלא ודאי נראה דס"ל להרא"ש דכל שכתב עליו שט"ח הוי כחוב דעלמ' וזכה הבעל וכדעת מהרשד"ם ומשו"ה הוצרך הרא"ש לטעמי' אחרים שלא יגבה ראובן מאותו החוב ואין לומר דשטר משכונה שאני דאלים כחיה דחשי' כמו שבאו לידו וזכה בהם הבעל שהדי א' הרואה בדברי הרא"ש יראה דההיא משכנתא לא היה שמעון דר בה כדי שנאמר דחשי' מוחזק וכיון דלא הוה דר הוה ליה כשט"ח דעלמא:

באופן העולה ממ"ש דלדעת רש"י ושכן נראה דעת מרן דלא זכה הבעל אלא בא' מב' דרכים או היכא שייחד לה אביה לנדוניית' וזה שדקדק מרן וכ' אע"פ שהנדוני' בבית אביה דמזה נראה שהנדוני' היא בעין בבית אביה דהיינו שייחדן לה דדוקא בכה"ג הוא דזכה הבעל. א"נ היכא שכתב עליו שט"ח בקנין שנשתעבד לו דודאי לא גרע משט"ח מיוחד לה וכמו שכתב הש"ג שכתבנו לעיל שאין הבעל יורש אותה הנדוני' אלא אם זקפה עליו במלוה ושיט' המורה כדברי ע"כ ודלא כה' בית יאודה ז"ל למהר"י עייאש בס' בית יאודה במנהגים דקי"ב ע"ד סעיף ג' שכתב וז"ל בענין פוסק מעות לחתנו ונשאת הבת והוציא מקצת הנדוני' ממה שפסק והשאר זקפם עליו במלוה וקודם פירעון מתה הכלה אין לנו אלא פסק מרן בש"ע שפסק כהרמב"ם ודלא כבעל הגהה שהביא מחלוק' בזה ע"ש ולפמ"ש גם לדעת מרן כל שלא ייחדן או כתב עליו שט"ח בקנין לא זכה הבעל והא ליכא למי' דה' ז"ל מיירי כשזקפן עליו במלוה דמשמ' דהוי בשט' דליתא שהרי סיים ה' שם וז"ל ומזה הורה מורי הלכה למעשה בנדון הדומה לזה באב שפסק לחתנו ולא פרע לו כל מה שפסק ומת החתן שנוטלת כל מ"ש בכתובה אף מה שלא בא ליד הבעל דדינו כגבוי ע"ש הרי דאפי' היכא שלא כ' עליו במלוה הורה ה' ז"ל דנוטלת כל מ"ש בשטר ולפ"ז מ"ש הר"ב דזקפן עליו במלוה צ"ל דנשארו עליו במלוה. ושו"ר לה' עצמו בס' בית יאודה ח"ב סי' דנראה שחזר בו מפסק זה שאחד הרואה שאחר שכתב שם בשם רבו דקי"ל כרש"י כתב וז"ל ועיין בתשו' ה' חשק שלמה סי' ל' שהעלה דדוקא בייחד לה מטלטלי' אבל בנשאר חוב לכ"ע לא זכה הבעל ע"ש ולא ראה שכבר הריב"ש וה' המבי"ט ז"ל כתבו ג"כ כן. זהו מה שנ"ל להלכה ולמעשה עד אשר יסכים עמנו מורינו ורבינו נר ישראל תפארת גדולה ועטרת ישוע'ה חיו יחיה רבות בשנים כשני אליהו אכי"ר אנא זעירא המתאבק בעפר רגליהון דרבנן ומזקנים אתבונן והוא הצעיר דוד בונאן ס"ט.

ראה ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת הרב הפוסק ואנכי ראיתי את כל הכתוב ומה שהעלה להלכה נ"ל אני הצעיר דיפה דן ויפה הורה. הצעיר שמואל צפ'ג ס"ט.

הנני יוסף כיאודה ועוד לקרא מסכי'ם והולך ע"י היאו"ר ה' הפוסק כמגדל דוד נר"ו ככל אשר דן ידין וטעמו ונימוקו עמו הכ"ד דבק מאת מאן דמרחם רבנן והוא איש צעיר מזרעא דיוסף קטינא דחבריא שם משם קטן זה שמי יוסף בורגי'ל סילט"א.

סימן ב

אם האשה יכולה לעכב קבורת בעלה עד שתגבה כתובתה.

תשובה. הנה מרן באה"ע סי' קי"ח ס' י"ח כתב אלמנה שגבתה כל הנכסי' אינה חייבת בקבורת בעלה וכתב ה' חלקת מחוקק שם וז"ל נראה דלאו דוקא גבתה אלא גם לכתחילה נותנין לאלמנה הנכסים והוא נקבר מן הצדקה ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' אלף ק"ג והרמב"ן בתשו' המיוחסו' סי' רמ"ד והרדב"ז בשניות ח"ה סי' של"ח דגובה כתובתה והיינו אפי' לכתחי' וע"ש לה' בית שמואל:

והנה ה' בית חדש שם כתב בשם ס' המצות אבל דעת האחרונים מכרעת דיקבר מנכסיו שהן משועבדי' לקוברו ומפקיעין ירושה דאוריית' ע"ש וצ"ע דנהי דגבי ירושה י"ל דמפקיעי' ירושה דאורייתא משום דאמרי' דנכסי' כבר נשתעבדו מחיים משא"כ כתובה אדרבה י"ל דנכסי' כבר משועבדי' מחיים לכתובת אשתו שהרי היא בעלת חוב דאע"ג דאין כתובה נגבית מחיים מ"מ הנכסי' הם משועבדין מחיים. גם הראיה שהביא ממ"ש בגמ' האומר אל תקברוהו מנכסיו דאין שומעי' לו ק"ל דאי טעמא הוא משום דנכסיו נשתעבדו מחיים מ"מ הרי הוא סלק השעבוד מהם במה שאמר אל תקברוהו מנכסיו ועוד שהרי בגמר' שם קאמר הטעם משום דלאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור ואם איתא למ"ל ה"ט ת"ל בלא"ה דאין שומעי' לו משום דכבר נשתעבדו נכסיו מחיים ועיין תשו' הרא"ש כלל ט"ו סי' ג' ודו"ק:

עוד כת' הב"ח ליישב התוספת' דלא אמרו בתוספת' דהוא נקבר מן הצדקה אלא כשקדמה האלמנה והכניסה המטלטלי' לרשותה קודם קבורה וכו' ע"ש וצ"ע כיון דכבר נשתעבדו הנכסים מחיים לקבורה מאי נ"מ אם קדמה האלמנה והכניסה המטלטלי' לרשותה שהרי קי"ל ב"ח שקדם וגבה נכסי' המשועבדי' מוציאין מידו והכא נמי כיון דכבר נשתעבדו לקבורה אפי' הכניסה אותם לרשותה מוציאין מידו. גם הראיה שהביא מהתוס' דקתני מי שמת ויצא עליו כתובת אשה וב"ח כל הקודם זכה והוא נקבר מן הצדקה אלמא דוקא כשקדמה ותפסה לרשותה וזכתה בהם מקמי שנקבר הא לא"ה אין שומעי' לאלמנה ואף לכתחילה קוברי' אותו מנכסיו א"ד. וצ"ע דהניחא לגבי כתובת אשה די"ל דדוקא היכא דתפסה והכניסה לרשותה מקמי שנקבר משום דאין כתובה נגבית מחיים וכבר נכסיו הם משועבדים מחיים בעוד שלא זכתה האלמנה בנכסי בעלה אמנם לגבי ב"ח דניתן לגבות מחיים א"כ מאי איריא דקדם ותפס דאפילו לא תפס כבר נשתעבדו מחיים דשיעבודא דאורייתא הוא ואע"ג דשעבוד קבורה חל משעת קנייתו מ"מ ב"ח שיעבודא דאורייתא הוא ואפילו במלוה ע"פ ומפקיע שיעבוד קבורתו וע"כ צ"ל דמאי דקתני דכל הקודם זכה היינו כתובה וב"ח כל חד לגבי חבריה וכ"כ הרב ח"מ ע"ש וכל שלא קדמו היורשי' והוציאו לקוברו מנכסיו יכולי' ב"ח והאשה לעכב קבורתו. ודע שה' ב"ח בח"מ סי' רע"ה ס"ד סתר לדבריו הכא ע"ש:

איברא דאעיקר' דברי הב"ח שהבין בדעת הריב"ש דדוקא כשקדמה ותפסה לרשותה דאינה חייבת לקוברו צ"ע שהרי הריב"ש סיים עלה דמלתא וכ"כ הרשב"א ע"ש ואחד הרואה שדעת הרשב"א בתשו' סי' אלף ק"ג מבואר דאפי' לכתחילה היא גובה כתובת' וכ"כ בתשו' המיוחסות סי' ס"ד וז"ל ואפילו היה מוטל לפניהם רצתה היא גובה כתובת' ע"ש כי ע"כ נ"ל דמ"ש הריב"ש שאם קדמה ותפסה ל"ד אלא כל שמחתה בהם חשי' ליה תפיסה ומ"ש בתוספת' כל הקודם זכה אינו אלא כתובה וב"ח וכמ"ש הח"מ ודלא כה' ב"ח ז"ל וכן נראה שכן הבין ה' בני חיי ז"ל בא"הע סי' צ"ג בהגב"י אות ג' שעל מה שכתב מרן שם תשו' הרשב"א במיוחסו' כתב עליו וז"ל וכן הסכים הריב"ש סי' ק"ד ע"ש ואתה הרואה כי לכאורה אדרבה דברי הריב"ש הם הפך מדברי הרשב"א שלדברי הרשב"א גובה אפי' לכתחי' ואלו לדברי הריב"ש דוקא היכא דתפסה ואולם לפמ"ש ניחא והא ליכא למי' דמ"ש ה' וכן הסכים הריב"ש לא קאי אלא עמ"ש שאם כת' מטלטלי' אג"מ אפי' קדם ותפס מוציאין מידו ע"ז הוא שכתב וכן הסכים הריב"ש והיינו דמשמ' מדברי הרשב"א דוקא היכא דכתב מטלטלי' אג"מ הא לא"ה אין מוציאין והיינו כדברי הריב"ש שאם קדמו והוציאו מנכסי המת לקבורתו דאין מוציאין מידם הא ליתא דא"כ לא הו"ל לכתוב כן בסתם דכן הסכי' הריב"ש משמ' שעל התשו' כולה קאי והרי במ"ש הרשב"א דלכתחי' גובה כתובתה אינו מסכים לדברי הריב"ש ועוד דממ"ש עוד ה' בני חיי וז"ל אבל מצאתי בס' דרכי נועם בשם הרדב"ז שכתב דאשה וב"ח קוברי' אותו ממה שהניח והשאר נוטלי' וכו' ע"ש מבואר דלא קאי אלא ממ"ש דגובה לכתחי' ודו"ק:

וראיתי לה' תורת חסד ז"ל סי' צ"ב דס"ז ע"ד שכ' דגם הריב"ש מיירי בשכתב לה מטלטלי' אג"מ אלא שהריב"ש מיירי שמכרו מנכסי המת וקברוהו כיון שכבר מכרו אין חייבי' לשלם לאלמנה והרשב"א ז"ל מיירי שהיורשי' הוציאו ההוצאות מממונ' וקברוהו ותפסו מטלטלי המת כדי שיפרעו מהם ההוצאות שהוציאו לזה כתב הרשב"א שמוציאין המטלטלי' מידם ע"ש וכ"כ ה' בית דוד בח' א"הע סי' פ"א דט"ו ע"א ע"ש אלא שה' בית דוד ז"ל סתר את עצמו בסי' שאח"ז ע"מ שנשאל ביתומי' שתפסו מנכסי אביהם והוציאו לפטירתו והאלמנה תובעת שישלמו לה והביא דברי הרשב"א במיוחסות דהיכא דכתב לה מטלטלי' אג"מ חייבים לשלם ובנ"ד שנוהגים לכתוב מטלטלי' אג"מ אין התפיסה שתפסו היורשי' מועלת כלום אפי' אם תפסו מנכסי המוריש ודבריו סתרא"י נינהו ודו"ק:

והנה ראיתי לה' כנה"ג סי' קי"ח הגב"י אות כ"ח שכתב וז"ל קברו את המת במלבושיו ולא היו נכסים שתגבה האלמנה כתובתה חייבים לשלם מדין מזיק שיעבודו של חבירו הרדב"ז ח"ה סי' קנ"ב (ותשוב' זו היא נדפסה בשניות ח"ה סי' של"ח) אמר המאסף זה שכתב ה' ז"ל ומ"ש הר"מ מטראני ז"ל ח"ה ס' ע' חולקי' עמ"ש הריב"ש סי' ק"ד דאם תפסו היורשי' מטלטלי' וקברו אותו אין צריכים לשלם עכ"ד ואח"ה תמהני עליו דהרדב"ז מלתא דפשיטא הוא דחולק עמ"ש הריב"ש אמנם המבי"ט לא ידעתי מאין הרגלים לומר דחולק הוא שהרי המבי"ט כתב וז"ל ולענין מה שהוציא בקבורת בנו לא יכול לגבות ממנה כלום על מה שהוציא בקבורה דאין האשה חייבת לשלם קבורת בעלה אם אין לה מותר על כתובת' וכמ"ש הרא"ש ריש כלל ג' ע"ש הרי שלא כתב ה' אלא שאם עמדו והוציאו בקבורתו דאינה חייבת לשלם אמנם היכא דקדמו היורשי' וקברו אותו מנכסי המת ה"נ דאזיל ומודה המבי"ט דאין צריכים לשלם כדעת הריב"ש ז"ל ואם כונת הכנה"ג למ"ש המבי"ט שם וז"ל ואפילו היה טוען שמכר מנכסיה נצ"ב או נ"מ או מהסבלונות ומהדמים קבר את בעלה חייב לפדותם או לפרוע דמיהם א"ד ז"ל י"ל דע"כ לא כתב הרב כן אלא דוקא אם מכר מנכסיה הידועים לה כגון נצ"ב או נ"מ דהוו נכסיה שהרי נוטלתם אפי' בלא שבועה אמנם כל היכא דקדמו היורשי' וקברו אותו מנכסי המת מודה המבי"ט להריב"ש דאין צריכי' לשלם לאלמנה וצ"ע:

ודע שראיתי בתשו' הרשב"א בסי' אלף ק"ג שאחר שכתב דמי שמת והניח כתובת אשה וב"ח גובה האשה כתובתה ואין משאירין לו אפי' כדי קבורה כתב וז"ל וראיתי מה"ג מי שמת ולא הניח שיעור כתובת אלמנתו אלא שליש אין מוצאין לתכריכין ולא הוצא' קבורתו ע"כ וכ"כ בהגמ"י בפי"ז מה' אישות בשם בה"ג בזה הלשון ע"ש ונראה שלזה כיון מור"ם בהגה במ"ש וז"ל ואפי' אין כאן רק כדי קבורה היא גובה כתובתה והוא נקבר מהקופה של צדקה וכו' אך לא ידעתי דמה רבותא היא זו כשלא הניח כתובת אלמנתו אלא שליש שהרי אפי' הניח שיעור כתובת אלמנתו משלם אפ"ה היא גובה כתובתה משלם והוא נקבר מן הצדקה וצ"ע:

העולה ממ"ש דרוב הפוסקים ס"ל דאשה גובה כתובתה לכתחי' ומ"ש מרן אלמנה שגבת' ל"ד הוא אלא אפי' לכתחי' היא גובה כתובתה וכמ"ש הח"מ ודוקא היכא שקדמו היורשי' ותפסו וקדמו וקברו אותו מאותם הנכסים עצמם והכי נקטינן להלכה:

והנה לענין ב"ח אם יכול לעכב קבורת החייב הוא שוה לדין האשה וכדקתני בתוספת' דמי שמת והניח כתובת אשה וב"ח כל הקודם זכה והוא נקבר מן הצדקה וכ"כ מור"ם בח"מ בהגה סי' ק"ז ס"ב בשם ר"ת ורבי' שמחה וז"ל ראובן שהיה חייב לשמעון ומת ראובן יכול שמעון לעכב קבורתו עד שיפרעו לו וכו' וכתב הסמ"ע לכאורה נראה דאיירי כשהן מחולקין דמלוה טוען בריא שהניח ממון ואינו רוצה להאמין בני המשפח' בשבועה שלא הניח כלום ומשו"ה קבע מור"ם הגה זו והוא דבר הנלמד מעניינו וכו' ע"ש וצ"ע וכי בידו של ב"ח שלא להאמין לבני המשפחה בשבועה שהרי לעיל מזה כתב מרן דנשבע היורש היסת ונפטר וכו' וכ"ש וכ"ש הכא שלא לעכב קבורתו שו"ר לה' נתיבות המשפט לה' האשכנזי שהגיה בדברי הסמ"ע שלא להאמין לבני המשפחה אלא בשבועה ע"ש והתימה מהרב כנה"ג שהעתיק דברי הסמ"ע כמ"ש ולא נתעורר ע"ז ע"ש:

וראיתי לה' ח"מ בא"הע סי' קי"ח ס"ק שהבין כדברי הגהה זו כפשטה שהב"ח יכול לעכב קבורתו כלומ' שלא יוציאו הממון בצרכי קבורה כי הוא קודם כי מחיים נשתעבדו לו הנכסי' ודלא כמו שפירש בסמ"ע ע"ש וצ"ע דהסמ"ע ודאי לא נעלם ממנו פי' זה דהוי כפשטו ולא הכריחו שלא לפ' כן אלא כי היכי דהוי דבר הנלמד מעניינו ולפי פי' הח"מ לא הוי דבר הנלמד מעניינו:

איברא דאעיקרא קשה לכל הפירושי' שהרי סיים מור"ם וז"ל וכן אם בא ב"ח וגבה כל נכסיו אין מחוייב לקוברו והשתא קשה שהרי כבר כתב דיכול שמעון לעכב קבורתו עד שיפרעו לו כ"ש שאם גבה ב"ח כל נכסיו דאין מחוייב לקוברו ויותר ק' לפי' הסמ"ע דאיירי בשהן מחולקין המלוה עם יורשיו דהשת' אפי' על הספק יכול לעכב קבורתו כ"ש בשקדם וגבה. ולפמ"ש הש"ך לפ' כונת מור"ם שהיורשי' היו רוצים לפזר הממון לצורך קבורה והוא היה מעכב וכו' ע"ש א"ש מה שסיים מור"ם וכן אם גבה ב"ח וכו'. אך עדיין קשה לפי' הש"ך דלא הוי דבר הנלמד מעניינו וזהו שהכריחו להסמ"ע לפ' כן. גם מ"ש הש"ך בתחילת דבריו אי לאו דמסתפינא הייתי מפ' דההגה מיירי כגון שהיו יתומים קטני' ועדיין לא נגבה העדות ע"ד שמבואר בסי' ק"י ע"ש לכאורה צ"ע דא"כ אעיקרא איך יכול לערב קבורתו עד שיפרעו לו שהרי עדיין לא נגבה עדות וצ"ל שכונתו דכיון שהמת עדיין לא נקבר עדיין חשיב עיקר החוב על המת עצמו ויכול לעכב קבורתו ועיין לה' מהר"א לפפא בס' בני אהרן סי' נ"א דע"ו סע"ד ודו"ק:

והנה ראיתי לה' בני אהרן ז"ל שם שכת' על הסכמה שעשו בעיר שכל איש שילוה מעות הקדש לא יוכלו לקוברו עד שיפרעו אם יש איסור בהסכמה זו וכתב לכאורה היה נראה דאין כח להסכים כזאת וראיה ממ"ש בתשו' המכונות להרמב"ן סי' רמ"ה על ענין שנהגו שמי שאינו נוהג כשורה שמנדין אותו ולא יקברו לו מת אם הוי כנשבע לבטל את המצוה והשיב כל שכולל דברים המותרי' עם דברי' האסורים כגון אלו השבועה חלה ומדבריו נלמוד דבנדון דידן לא הוי כולל ונמצא שהסכימו לבטל את המצוה אלא שהק' בעיני לשום מחלוקת בין אלו הגדולים שהרי לדעת רבי' שמחה הב"ח יכול לעכב קבורתו ע"ש מה שתי' וה' בני חיי כת' לתי' הרמב"ן הוצרך לטעמ' דחיילא בכולל משו' דשם הסכימו שלא יקברו לו מת ובשלמ' כשמסכימים שלא יקברו אותו עד שיפרע את חובו אז עושין כדין כמו שהורה ר"ת אבל שלא לקבור את מי שאינו חייב לאו כל כמניה דב"ח לעכב מתו בשביל חובו ורבי' שמחה מיירי במעכב קבורת החייב א"ד ע"ש ואח"ה לע"ד ליתא שהרי לדעת הרמב"ן עיכוב קבורה הוא איסור ולא חייל אלא בכולל וא"כ מ"ל קבורת מתיו מ"ל קבורת החייב מ"מ דבה האסור הוא ולא חייל אלא בכולל. ומה שהק' ה' שם וז"ל אלא דאעיקרא דמלתא לא ירדתי לסוף דעת ה' ז"ל דמי הגיד לו דאנדון רבי' שמחה לא יסכים גם הרמב"ן עכ"ד ואני הצעיר לא ירדתי לסוף דעתו דמאי ק"ל על ה' ז"ל שהרי ה' ז"ל למד מדברי הרמב"ן דלא מהני הך הסכמה דמי שאינו נוהג כשורה שלא לקבור את מתיו אלא דוקא אם הוא בכולל וממילא אם אינו כולל כמו הך הסכמה דכל מי שילו' מן ההקד' שלא לקוברו לא עד שיפרעו אותו דלא הוי בכולל אסו' וא"כ לכאור' אלו הגדולים חולקי' וצ"ע:

עוד ראיתי לה' בני אהרן שם שכתב לחלק דמ"ש הרא"ש דאין יכול ולא להשתעבד איירי במי שאין לו לפרוע ומ"ש בס' אגודה דמי שיש לו ואינו משלם חובשין אותו איירי במי שיש לו ע"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מניה שכבר כתב כן ה' דרכי משה ופסקו מור"ם בהגה סי' צ"ז ע"ש: תם ונשלם חלק אבן העזר

תוכן העניינים

שות נשאל דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה