אור ברסלב
שות נשאל דוד אורח חיים › סימן ה

שות נשאל דוד· רבי דוד בונאן

אורח חיים · סימן ה

סימן ד

בהא דקי"ל דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה.

כתב הטור סי' רי"ב ואפי' פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל כגון שאכל דג מליח ואוכל עמו פת וכו' מברך על הדג ופוטר הפת כיון שהוא טפל ע"ש והיא משנה בפ' כיצד מברכי' הביאו לפניו מליח מברך על המליח ופוטר את הפת מפני שהפת טפלה וצ"ע שהרי בגמ' שם פריך אמתני' ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה ומוקי לה באוכל פירות גינוסר ואם איתא מאי קושי' דילמא מתני' באוכל דג מליח וכדי שלא יזיקנו בגרונו אוכל פת עמו ואמאי הוצרך לאוקמה באוכל פירות גינוסר אלמא דפשיט' ליה להש"ס דא"א שהפת שהוא חשוב יהא טפל למליח ודוקא פירות גינוסר שהם חשובים יותר מהפת וכפירש"י שם ע"ש והרמב"ם שכתב בפ"ג מה' ברכות וז"ל הרי שצריך לאכול דג מליח ואכל הפת עמו ה"ז מברך על המליח ופוטר את הפת ע"ש י"ל דמיירי בכה"ג שאכל פירות מתוקים ומזיק לו המתיקות עד שהוצרך לאכול מליח וזה שדקדק הרמב"ם וכתב הרי שצריך לאכול דג מליח דמשמ' דמיירי בכה"ג דלא סגי ליה דלא אכיל מליח ומה שלא נקט הרמב"ם פירות גינוסר משום דס"ל להרמב"ם דלאו דוקא נקט הש"ס פירות גינוסר דה"ה נמי שאר פירות המתוקי' אלא דתלמודא מלתא פסיקת' נקט דבפירות גינוסר אי אפשר שלא לאכול מליח אחריו וכן נראה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה ע"ש ודלא כמו שנראה מפירש"י דדוקא נקט פירות גינוסר שהם חשובים יותר מן הפת ע"ש. אך על הטור שכתבו ואפי' פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל כגון שאוכל דג וכו' מברך על הדג ופוט' הפת קשה ושו"ר לה' ט"ז שהק' כן משם מהרש"ל ומה שתי' הט"ז ע"ש הוא תמוה וכן ראיתי להפר"ח בלקוטיו סי' ר"ב שעמד בזה ע"ש ולכאורה י"ל דלא פריך בגמ' ומי איכא מידי דמליח עיקר אלא משום מאי דמשמע פשטא דמתני' דהמליח מצד עצמו לעולם הוא חשוב ואפי' אצל פת עד שהפת תהיה טפלה לו וע"ז פריך מי איכא מידי דהוי מליח עיקר ומשני בפירות גינוסר אמנם היכא שהוא רוצה לעשות דג עיקר ופת טפלה ה"נ דהוי פת טפל ומליח עיקר וליתא כיון דפת קושטא הוא דהוי חשוב מן המליח למה לא אמרי' דבטלה דעתו אצל כל אדם שדרך הכל הוא אדרבה עושי' המליח ללפת בו את הפת ולא הפת ללפת בו את המליח וא"כ בטלה דעתו אצל כל אדם וכבר ראיתי להרדב"ז בשניות סי' תרמ"ג שנשאל על ההי' מתני' התם דמ"ב ע"א דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת דמאי אתא לאשמועי' ותי' דמיירי היכא שרוצה לעשות הפרפרת עיקר ופת טפלה סד"א דפטר את הפת דקי"ל דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה קמ"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם ופת עיקר ואינו נפטר בברכת הפרפרת ע"ש וכן נראה דעת רי"ו נט"ו ח"ה שכתב וז"ל ופשוט בפ' כ"מ מליח כגון פירות גינוסר ופת עמו מברך על המליח שהוא העיקר לגבי פת ולא מליח אחר ע"כ ומשמ' דר"ל דדוקא מליח שבא מחמת פירות גינוסר הוא דהוי פת טפל אבל מליח אחר אי אפשר להיות עיקר לגבי פת:

וראיתי להפר"ח שהכריח לקושיתו שכתב לעיל דאע"ג דעיקר אכילתו הוא דג מליח כיון שאוכלו עם הפת הפת פוטרתו משום דחשוב טפי מדאמרי' בש"ס אהא דקאמ' ר' יהודה שמן זית מברכי' עליו בפה"ע אמרי' ס"ד אילימא דקשתי לי' משתא מזיק ליה אזוקי דתנן וכו' כלומר דלא בעי ברכה כלל אלא דקאכיל ליה ע"י הפת א"ה הויא ליה פת עיקר ותנן כל שהוא עיקר וכו' ומאי קושיא דלוקמ' לעולם דאכיל ליה ע"י פת אלא שרוצה בשמן ומטבל פתו בשמן כדי שלא יזיקנו ובהכי הו"ל שמן עיקר ופת טפל אלא ודאי משמע דכיון דפת חשי' פת עיקר זולתי פירות גינוסר את"ד ע"ש ולע"ד אח"ה אי מהא לא מכרעא די"ל דשאני דג מליח שאינו מזיק לו לגופו אם לא יאכל הטפל אלא להסיר החריפות שלו מגרונו שלא יזיקנו ואינו אלא כמו לתענוג בעלמא ומש"ה הוי פת טפל משא"כ זית כיון דלא אפשר שיאכלנו לבדו משום דמזיק לי' לגופי' וכמ"ש רש"י שם וא"כ אי אפשר לאכלו אלא ע"י פת א"כ הו"ל פת עיקר. ועיין לה' פתח עינים ז"ל בחי' לברכות ך אמתני' דהביאו לפניו מליח:

והנה ראיתי לה' לשון למודים ז"ל ה' ברכות סימן קכ"ה דתי' לקושי' הפר"ח הלזו דהמקשה התם לא ניחא ליה לאוקמה בהכי מכח קושי' פשיטא וכדפריך אח"כ והמתרץ נמי מה"ט נמי לא אוקמה בהכי וקאמ' הב"ע בחושש בגרונו דהשתא כי אקשי ליה פשיטא מתרץ ליה שפיר כדתרץ לה התם ואע"ג דקושטא הוא דאפי' בכה"ג נמי מברכי' בפה"ע את"ד ע"ש ולע"ד אח"ה אינו מן הישוב דאדרבה בפשיטות הו"ל לתלמודא למפרך מעיקרא דאי בעושה שמן עיקר ופת טפל פשיט' דמברך בפה"ע אלמא משמע מדלא פריך לי' אלא אי דקא אכיל ליה ע"י פת הו"ל פת עיקר משמע דפריך ליה אפי' היכא דעושה שמן עיקר אפ"ה פת הוא דהוי עיקר. אשר עפ"ז נראה שלזה. כיון הרי"ף ז"ל שכתב וז"ל שמן זית מברך עליו בפה"ע ודוקא היכא דחושש בגרונו וכו' אבל היכא דאכיל ליה ע"י פת הו"ל הפת עיקר ושמן טפל ע"כ והקשה בתר"י דהלשון שכתב הרי"ף אבל היכא דאכיל ליה ע"י פת הו"ל הפת עיקר תימה הוא מה צריך בכאן לכתוב זה הלשון וכי אצטריך הכא לאשמועי' שהפת הוא עיקר ודאי כיון דאמ' מעיקרא ודוקא היכא דחושש בגרונו משמ' ע"ש ולפי האמור י"ל דהוצרך הרי"ף לזה לאפוקי מסברא הלזו דלא תימא דלפי המסקנא ה"ה נמי היכא דעושה נמי לשמן עיקר הו"ל פת טפל אלא דלעולם הפת עיקר ודוקא בההיא דחשש בגרונו דממילא נעשה השמן עיקר משום דבעי ליה לרפואה:

והנה לרבי' יונה שכתב וז"ל שפירות גינוסר הם מתוקים יותר ואינם נאכלים אלא עם המליח הרבה כדי שהמתיקה לא יזיק לו ואוכלי' אותם עם הפת ונמצא הפת טפלה אל הפירות ולפיכך מברך על הפירו' ופוטר הפת עכ"ל ופשט דבריו נראה שסובר בפירוש המשנה דמליח דנקט במתני' אינו דבר אחר חוץ מן הפירות אלא הפירות עצמם הם מלוחים במלח ומאי דקתני הביאו לפניו מליח ר"ל פירות גינוסר שהם מלוחי' ובכן ניחא מה שהק' התוס' שם ולברך על הפירות עצמן וכו' ע"ש ולפי האמור ניחא דקושטא הוא שהברכה היא על הפירות וכן ראיתי לה' ט"ז שפי' דברי ר"י ע"ש וצ"ע דלפ"ז אמאי תלי התנא במליח דבפשיטות הו"ל למי' הביאו לפניו פירות גינוסר מברך על הפירות ופוטר את הפת וה"ט משום דהפת אוכלין מפני המלח שבפירות שדרך לאוכלן עם מלח והו"ל פת טפל. ותו קשה דא"כ למה יהיה צריך לפת כלל שהרי כיון שהמלח הוא מעורב עם הפירות ממילא מתיקות הפירות מעביר המלח שלא יזיקנו בגרונו ודוקא כשאוכל המליח לבדו הוא דצריך לפת. ועוד דבגמ' שם לא משמ' כן דמייתי התם אמתני' ההיא דרב דימי דאמר עיר אחת היתה לו לינאי המלך שהיו מוציאין ממנה ששים רבוא ספלי טרית ופירש"י חתיכות דג שקורין טונינ"א ע"ש ומשמע דה"ט שנותני' להם דגים מלוחים בשביל שהיו קוצצי' תאנים ודבר פשוט הוא שהיו אוכלים מהם לשובע ולכך כדי שלא יזיק להם מתיקות התאני' מאכילי' אותן דגים מלוחים דהוי דומיא דמתני' וכן נראה מדברי הערוך ערך טפל וכמ"ש ה' חי' אגדות ז"ל ע"ש כי ע"כ נראה שהעיקר כמ"ש הב"ח דהא דתנן מברך על המליח ופוטר את הפת ה"פ מברך על הפירות שהביאו המליח לצורך אכילת הפירות הילכך מברך על אכילת הפירות העיקר והפת טפל אבל על המליח אין לברך כלל ע"ש. איברא דלשון רי"ו שכתבנו לעיל וז"ל ופשוט בפ' כיצד מליח כגון פירות גינוסר ופת עמו מברך על המליח שהוא העיקר לגבי פת ולא מליח אחר ע"כ ולכאורה משמע דר"ל דפירות גינוסר עצמן הם מלוחים ואוכל פת עמו וכמ"ש הט"ז בכונת רבינו יונה. ושו"ר לה' אליה רבה שפי' כן לדברי רי"ו ע"ש ואח"ה ליתא שהרי כתב מברך על המליח והו"ל למי' על הפירות שהם מלוחי'. גם ממ"ש ולא מליח אחר לא משמ' כן והנראה פשוט דיש ט"ס בדברי רי"ו וצ"ל מליח כגון (שאכל) פירו' וכו' וכבר ידוע דס' רי"ו מלא טעיות:

כתב מרן בש"ע הא דמברכי' על העיקר ופוטר הטפלה ה"ד וכו' שאוכל העיקר תחילה אבל אם אוכל הטפלה תחילה כדי שלא ישתה אליבא ריקניא או למתק השתיה אינו מברך עליו רק שהכל ע"ש ומשמ' דאפי' היכא שבא למתק השתיה אם בירך על העיקר תחילה פוטר לגמרי וכן פסק ה' עמק ברכה וה' של"ה אבל הדרישה דחה דבריהם וכתב כששותה למתק השתיה מברך שהכל אף שבירך כבר על העיקר ע"ש וה' אליה רבה ז"ל תמה עליו דהא מוכח להדיא בתרומת הדשן כדברי העמק ברכה והשל"ה מדדחיק לאוקמי דברי א"ז כשאוכל גודגניות למתק השתיה דמברך שהכל דמיירי שאכל תחילה הטפל הא אף כשאוכל העיקר תחילה נמי אינו פוט' כיון שאינו בא שלא יזיקנו אלא למתק השתיה אלא ודאי פוטר עכ"ד ואני תמה עליו היכן מצא שהרב תרומת הדשן דחיק לאוקמי דברי הא"ז כשאכל תחילה הטפל שהרי א' הרואה שהתה"ד אחר שהביא דברי הא"ז כתב וז"ל משמע מהכא דבנ"ד נמי מברך על המאכל שהכל אפי' אם ברכתו בענין אחר אבל אינו פוט' לגמרי מחמת השתיה עכ"ד ומדבריו נראה שהבין בדברי הא"ז דמיירי אפי' שאכל אחר השתיה דמברך עליו שהכל כיון שאינו בא אלא למתק השתיה אלא שה' תה"ד למד מדברי הא"ז לנדון דידיה היכא שאכל איזה דברים אליבא ריקניא כדי שלא תזיקנו השתיה דמברך נמי שהכל כדי שלא יהנה בלא ברכה אף שברכת שהכל אינה מעיקר ברכתן דמ"מ לא חשיב אלא טפל לעיקר השתיה שרוצה לשתות כדי שלא יזיקנו דאם איתא בפשיטו' הול"ל שדברי הא"ז הם ממש נדון דידיה שאכל קודם השתיה ואפ"ה כתב דמברך שהכל אלא ודאי משום די"ל דהא"ז לא מיירי אלא כשאכל אח"כ למתק השתיה ואפי' שהוא טפל לשתיה ששתה כבר מ"מ כיון שלא בא שלא יזיקנו אלא למתק השתיה מברך עליו שהכל אמנם היכא שאכל קודם השתי' כדי שלא תזיקנו השתיה אהא מספק"ל לה' ז"ל דאם נאמ' שמברך עליו ברכתו הידועה אי אפשר כיון דמ"מ אינו אלא טפל להבא אחריו ואם יאכלנו בלא ברכה אי אפשר וע"ז למד מדברי הא"ז דמברך שהכל ואע"פ שברכה זו אינה מעיקר ברכתו. ושו"ר שכן נראה מדברי הפר"ח ז"ל בלקוטיו לא"ח סי' רי"ב שחלק על התה"ד בדין זה וכתב דמחוורתא דמלתא דמברך עליו ברכתו הראויה לו שלא בשביל זה שהוא טפל משתנית הברכה וכ' שכן נראה ממ"ש רבי' בסמוך בשם האגור בשם א"ז ע"ש ואם איתא דהא"ז מיירי בשאכל הגרעיני' קודם השתיה תק"ל דברי הא"ז אהדדי אלמא דפשיטא לי' מלתא שדברי הא"ז דמייתי התה"ד לא מיירי אלא בשאכל אחר השתיה דבהא מודה לו הפר"ח כיון שאכלו אחר השתיה דהו"ל טפל דמעיקרא דדינא אין לו לברך עליו כלל אלא דמ"מ כיון שאינו בא להסיר הנזק אלא למתק השתיה מברך עליו שהכל:

והנה ראיתי להפר"ח שם שהקשה התה"ד מההיא שמעת' דצנון וזית דמ"א ע"א דקאמר גבי פלוגתא דר"י ורבנן דאמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות אבל בשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז ומותבינן עלה מדתניא היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית ומשני הב"ע כשהצנון עיקר ופרכי' א"ה אימא סיפא רי"א מברך על הזית שהוא ממין ז' וכי לית ליה לר"י הא דתנן כל שהוא עיקר וכו' ואם איתא מאי פריך דילמא אית לי' ומ"מ ס"ל דבעי לאקדומי מין ז' אע"ג דהוא טפל כי היכי דקדים מין ז' למין חביב וכיון דס"ל דבעי לאקדומי להכי מברך על הזית דלא פטר ליה עיקר דאתי בתרי עכ"ד ואח"ה תמהני עליו דאם היה מוקים לה הכי אכתי לא מתרצא קושיתו לעולא שהרי עולא קאמר מחלוקת כשברכותיהן שוות דר"י סבר מין ז' עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל כשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז משמ' דכשאין ברכותיהן שוות קאמר דלדברי הכל אין בהם דין קדימה ואפי' האחד הוא מז' המינין כגון צנון וזית אלא יברך על איזה שירצה וכ"כ התוס' שם בד"ה אבל וכו' דכשאין ברכותיהן שוות אפי' ר"י מודה דאין עדיפות בז' המינין אלא יברך על איזה שירצה תחי' החביב לו וכו' ע"ש וכן דעת הרי"ף ז"ל ע"ש והשת' אם איתא היכא שהצנון עיקר אפ"ה ס"ל לר"י דמברך על הוית תחי' שהוא ממין ז' א"כ כ"ש היכא שאין הצנון עיקר דס"ל לר"י דבעי לאקדומי מין ז' ואלו עולא קאמר דלעולם אפי' לר"י אין עדיפות בז' המינין אלא יברך על איזה שירצה תחי' החביב לו:

איברא דלדעת ה' בה"ג שהביא התר"י שכתב שאם היו לפניו ג"כ פירות העץ ופירות האדמה דיש לו להקדים ברכת בפ"הע שהיא חשובה יותר וכו' ולפ"ז מאי דקאמ' עולא אבל כשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז לא בא להשמיענו דין הקדימה אלא שאין הא' פוטר את חבירו וכמ"ש התר"י שם ע"ש מעתה קשה מה שהק' הפר"ח דאם איתא לדברי התה"ד אכתי מאי פריך דילמא אית ליה ומ"מ ס"ל לר"י היכא שהצנון עיקר למין ז' דבעי לאקדומי מין ז' אע"ג דהוא טפל ודוקא היכא דליכא מין ז' דמברך על העיקר ופוטר את הטפל ולע"ד נראה דאעיקרא קוש' הפר"ח אח"ה לק"מ דבכה"ג דצנון וזית אי אפשר להיות הזית טפל אלא כשאוכלו אחר הצנון כדי להפיג חורפו של צנון וכמ"ש רש"י שם ע"ש אבל היכא דאוכל אותו מקודם הצנון אי אפשר להיות טפל להבא אחריו שהרי לא מהני מידי להפיג חורפו של צנון ופשיטא ודאי דבעי ברוכי וע"כ לא כתב התה"ד דהוי טפל להבא אחריו אלא דוקא בנדון דידיה שאינו רוצה לשתות אליבא ריקניא משום דמזיק לו השתא בכה"ג: חשוב שפיר טפל להבא אחריו:

אשר עפ"ז אין מקום למ"ש התי"ט אמתני' דהביאו לפניו מליח בתחי' שכתב וז"ל ונ"ל לדקדק ממלת בתחילה לאפוקי אם אוכל הטפל בתחי' שאינו רשאי שיסמוך על הברכה שיברך על המליח שיאכל אח"כ שא"כ נמצא שנהנה מן הטפל כשלא בירך עדיין וזו ראיה לבעל תה"ד ע"ש ולפמ"ש אין כאן ראיה כלל דבכה"ג דה"נ אי אפשר להיות הפת טפל למליח הבא אחריו אלא כשאוכלו אח"כ כדי שלא יזיקנו המליח בגרונו אבל כשאוכל הפת מקודם אינו מעלה ואינו מוריד להמליח שיאכל אחריו ופשיטא דבעי ברוכי ברכתו הראויה לו כן נראה לי פשוט:

תוכן העניינים

שות נשאל דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה