שות נשאל דוד· רבי דוד בונאן
אורח חיים
סימן א
בדין של ספר תורה
שאלה ס"ת שנמצא שההא של שם הוי"ה ב"ה היא משונה בצורתה ועשויה כצורת תאו כזה: ת עד שהתינוק קורא תאו. ולע"ד נראה דס"ת זה פסול שהרי כ' הרמב"ם בפ"י מהל' ס"ת וז"ל נמצאת למד שעשרים דברים הם שבכל א' מהם פוסל ס"ת ובדין ט"ו כת' וז"ל ט"ו שנפסד' צורת או' א' וכו' או תדמה לאות אחרת בין בעיקר התיבה וכו' ונראה שיצא לו להרמב"ם כן ממ"ש בשבת בפ' הבונה דק"ג ע"ב וכתבתם שתהא כתיבה תמה שלא יכתוב אלפין עיינין עיינין אלפין וכו' ע"ש ואם כפשטא דמלתא שלא יכתוב אלף במקום עין או דלת במקום ריש או ריש במקום דלת פשיטא דפסול הס"ת שהרי משתנית הקריאה לגמרי ועוד דלפעמים הוא מחריב את העולם שכתוב במקום ד' שבאחד שבק"ש ריש וכיוצא בזה כי ע"כ ס"ל להרמב"ם דלאו דוקא הוא אלא דהכונה היא דאינו אלא שתדמה האות לאות אחרת דפסו' וא"כ הכא בנדון דידן שהאות של ה"א היא נדמית בצורתה לתאו עד שהתינוק קורא אותה תאו פשיטא דס"ת זה פסול כיון דנפסלה האות ודמיא לטיפת דיו שנפלה על האות ושרי לתקנו דהיינו שיגרוד רל רגל השמאלי עד שנעשית בצורת ריש ואח"כ יכתוב הרגל כתקנו אבל לא שיגרור אותו הקו שיוצא מההא עד שנעשית הא דא"כ ה"ל חקק תוכות ואין תקנה לזה אלא שיגרור כל רגל השמאלי וכמ"ש. וכמו שכן הדין הוא שכתב מור"ם בהגה י"ד סי' רע"ו באות הא שבשם שכרעה נוגעת בגגה אם נוגע ממש עד שנראית כחית מותר למחוק או לגרור הרגל ולתקנה ע"ש וה"נ דכותה כיון שנראית כתאו עד שהתינוק קורא אותה תאו מותר לגרור הרגל ולתקנה:
ונראה דאפי' היכא שהתינוק קורא אותה הא מ"מ כיון שלא נכתבה כראוי לה ואנו רואין שנפסדה צורתה לא מהני בכה"ג תינוק וכמ"ש הפוסקי'. וליכא למימר דהתם שאני דמעיקרא כתב חית וא"כ מעיקרא מעולם לא נתקדש השם ומש"ה שרי לתקנו משא"כ היכא דמעיקרא כשמשך הסופר הרגל של ההא כתקנה אז כבר נתקדש השם אלא שאחר שנתקדש עוית הסופר את ידו עד שעקם הרגל ונעשית כצורת תיו בכה"ג י"ל דאסור לגרור כיון שכבר נתקדש ה' וליתא דמי לא עסקינן התם שכתב ההא כתקנה באופן שנתקדש ה' ואח"כ נדבקה במתיחת העור או ע"י זבוב וכיוצא דלעולם שרינן לגרור הרגל דכיון שנפסדה צורת ההא ונעשית חית הלכה לה אותה הקדושה וכן משמ' מסתמיו' דברי מור"ם וז"ל הא של שם שכרעה נוגעת בגגה אם נוגעת ממש עד שנראית כחית מותר למחוק או לגרור ע"ש ולא חילק אם נדבקה מתחילה או נדבקה אחר כך דמשמע דאפי' היכא דידעינן דנדבקה אח"כ אפ"ה שרי לתקנה וה"ט דכיון דנפסדה הלכה לה אותה קדושה וה"נ דכותה. ועוד דהרי זה דומה לנפלה טיפת דיו על השם דמותר למוחקו כדי לתקנו ואדרבה מצוה לתקנו וכמ"ש הפוסקים ע"ש ה"נ כיון דאין מתכוין אלא לתקן שרי ואדרבה מצוה קעביד:
אך ראיתי להכנה"ג בשיירי י"ד הגב"י אות כ"ח שכ' משם הרמ"ע מפאנו בתשו' סי' שאם נכתבו האזכרות כהוגן ואח"כ נפסלו בדבוק הדיו מן הרגל לגג שהוא דבוק האות בעצמה אחרי שכבר נקרא שם ה"א עליה בכל אופן שיהיה אין לנו אלא דברי הר"י אכסנדרי הובא בב"י י"ד סי' רע"ו שאמ' יגנז וכו' ע"ש וא"כ ה"נ בנ"ד כיון שבעת משיכת ההא היתה כתקנה וכבר נתקדש ה' א"כ יגנז. ומ"מ יש לחלק דהכא שאני דבעת הכתיבה עצמה שינה האות ולא חל עליה קדושה כלל משא"כ היכא שנכתבה מעיקרא כתקנה דכבר חל עליה קדושה ואח"כ נדבקה. אך ק"ל על הרמ"ע דמאי שנא מטיפת דיו שנפלה אפי' על האות עצמה דשרי לתקן וכן ראיתי להרדב"ז ז"ל בשניות ח"א סי' תמ"ו שכתב וז"ל על הא של שם הדבוקה לגגה דמותר לתקנה ע"י. שיגרור כל הרגל ויליף. לה מההיא דמס' סופרי' דנפלה טיפת דיו דמותר לתקנו ומי לא עסקי' דנפל טיפת דיו וחבר הרגל עם הגג כנדון דידן ע"ש הרי דפשיטא ליה מלתא דאפי' לאחר שנתקדש ה' יכול לתקנו. ועוד ק"ל טובא דאעיקרא היכן כתב כן מהר"י אסכנדרי דאחד הרואה דלא כ"כ הר"י אסכנדרי דיגנז אלא בלא תלי כרע' דהא כדקא יאות כגון דדבוק בגגה כחוט השערה וכ"ע קארו לה הא דע"ז הוא שכתב ה' ז"ל דיגנז אמנם כל שנדבקה לגמרי עד שנפסדה צורת ההא ונעשית חית ליכא מאן דפליג דיכול לתקנה ואע"פ שנדבקה אח"כ דלא גרע מטיפת דיו וכמ"ש:
ואגב אורחין אומר אעיקרא מה שנסתפק מהר"י אסכנדרי באות הא דלא תלי כרעא כדקא יאות הנה ה' ז"ל כתב וז"ל וליכא למימר דכל מחיקה שהיא לתקון שריא דהנותץ אבן ממזבח לא מחייב אלא בדרך השחתה שבל אם נפגמה שצריך לתקן אחרת במקומה שרי וכו' דהתם שאני דא"א לבנות מזבח במקו' אחר במקדש וגו' ע"ש ולא ידענא מה דמות יערוך לההי' דאבן המזבח שנפגמה דהתם שאני דאע"פ שאינו ניכר פגימתו לכל מ"מ דינא הוא דנפסליה למזבח שנאמר אבנים שלימות תבנה וזה פגום ומש"ה מותר לנותצה משא"כ בהא דלא תלי כרעא כדקא יאות והכל קורין אותה הא אכתי י"ל כיון דאינה נוגעת רק מעט עדיין ניכר שהוא שם ונראה כמוחק את ה' וכמ"ש הש"ך שם ס"ק ט"ו ע"ש:
גם הראיה שהביא שכן מצינו בבני חשמונאי שנתצו המזבח שבנה עזרה מפני שטימאוהו יונים ע"ש לא ידעתי מה ענין זל"ז דהתם כיון שנטמא שוב אין עליו שום קדושה ומותר לנותצו משא"כ הכא דאכתי י"ל דכיון דכל העולם קורין אותה הא אכתי בקדושת השם קיימא ואסור למוחקה:
ואחרי כתבי את כל זה ראיתי להרדב"ז בשניות ח"ב סי' תקצ"ו שהאריך הרבה בענין זה והביא דברי הר"י אסכנדרי האמורי' לעיל וחלק עליו והתיר לגרור רגל ההא אפי' בכה"ג בהא דלא תלי כרעה כדקא יאות והביא עוד ראיה מההיא דאמרינן היה לו שם כתוב על בשרו ונזדמנה לו טבילה של מצוה יורד וטובל וחכ"א כורך עליו גמי וכו' והא הכא פסיק רישיה הוא שאי אפשר לטבול שלא ימחוק את ה' כולו או מקצתו ואפ"ה התירו משום טבילה בזמנה מצוה וטעמא משום דלא אסרה תורה אלא דרך השחתה אבל שלא כדרך השחתה לא וזה הטובל אינו מתכוין להשחית וכיון דאיכא צד מצוה שרי וא"כ בנ"ד דאיכא צד מצוה שרי למחוק ולתקן גם הביא הראיה מההיא דבית חשמונאי שנתצו המזבח וכו' ודחה כמ"ש עש"ב:
והנה מ"ש הרדב"ז דהכא פ"ר הוא שאי אפשר שלא ימחוק ה' היינו לפי מאי דאוקמה בגמ' שם דע"כ מיירי בדיו לחה דא"כ הוי חציצה וכיון דע"כ מיירי בדיו לחה א"כ א"א שלא ימחק השם ומה שכורך עליו גמי אינו אלא כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום כמ"ש הרמב"ם ואפ"ה התירו משום דטבילה בזמנה מצוה וכ"ש דקשה לחכמים דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה וע"ז תי' ה' ז"ל דלא אסרו אלא דרך השחתה וזה הטובל אינו מתכוין להשחית דהשתא תי' אפי' לחכמי' דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה דמ"מ צד מצוה איכא וכיון דאיכא צד מצוה שרי. ומה שהשמיט הרמב"ם דמיירי בדיו לחה כבר עמד ע"ז מרן הכ"מ וע"ש מה שתי':
באופן דהעולה מסוגי' דפ' כ"כ דלא אמרו לכרוך עליו גמי אלא מפני שאסור לעמוד בפני ה' ערום ויש לתמוה על רש"י בפ"ק דיומא דף ח' ובס"פ בתרא דפ"ח שכתב וז"ל נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי להגן עליו משטף המים ע"ש דהא ע"כ הבריי' מיירי בדיו לחה וכדקאמ' בגמ' התם דא"כ הוי חציצה ואיך כתב רש"י להגן עליו משטף המים כיון דע"כ מיירי בדיו לחה ואע"ג דכורך עליו גמי א"א שלא ימחק ה' ופ"ר הוא וליכא למימר דרש"י פי' כן לפי מאי דס"ד התם בגמ' בפ' כ"כ דבגרם מחק פליגי חדא דלמה הניח המסקנא. ועוד שהרי התם בגמ' דיומא כי פריך מהאי ברייתא דהיה שם כתוב על בשרו קאמר עלה וקי"ל דבטבילה בזמנה פליגי ואחד הרואה דתלמודא התם בפ' כ"כ לא הוצרך לאוקמ' בהכי אלא לפי מאי דמסיק התם אלא ק"ט דרבנן דקסברי אסור לעמוד בפני ה' ערום ובדיו לחה מיירי דאי אפשר שלא ימחק. שו"ר להתוס' ישנים שם ביומא שתמהו כן על מה שפירש"י ארישא דברייתא דקתני היה שם כתוב על בשרו ה"ז לא ירחוץ שלא ימחוק את ה' דלא עיין בסוגי' דפ' כ"כ דמסיק שם טעמא כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום ע"ש ותמהני דרישא דבריית' אפי' לפי המסקנא דפ' כ"כ ע"כ ה"ט כדי שלא ימחוק את ה' ואיירי אפי' בדיו יבש ואף על גב דליכא אלא גרמא בעלמא מ"מ לכ"ע אסו' משום דלא הוי אלא לדבר הרשות ולא מיירי אם הוא ערום או לא דלא נחית לאשמעינן אלא דלא ירחוץ מקום השם כדי שלא ימחקנו ואע"ג דליכא אלא גרמא בעלמא כיון דלא הוי אלא לדבר הרשות וכל שקלא וטרייא דבגמ' שם אינו אלא אסיפא דבריית' דנזדמנה לו טבילה של מצוה והנראה לע"ד דהתוס' סמכו על מה שפירש"י עוד שם אסיפא דברייתא דנזדמנה לו טבילה של מצוה וכו' שפירש"י דכורך עליו גמי כדי להגן עליו משטף המים וכמו שהקשינו ועיין לה' מקראי קדש דע"ד ע"ב שהק' על רש"י כמו שהק' התו' ע"ש:
ועל פי זה י"ל נמי למה שראיתי להריטב"א ז"ל בחי' ליומא שכתב הרי שהיה שם כתוב על בשרו לא ירחוץ פירש"י כדי שלא ימחקנו והק' בתוספות דהא כיון דלא ממשמש בי' גרמא בעלמא הוא בדבר שאין מתכוין ולא הוי פ"ר לכך פירש"י דטעמא כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום וכו' ע"ש וצ"ע דאי מהא ל"ק על רש"י די"ל דע"כ לא אמרי' דגרמא שרי אלא היכא דהוי לדבר מצוה אמנם לדבר הרשות ה"נ י"ל דאפי' ליכא אלא גרמא בעלמ' אסרי רבנן ורישא דבריית' לא מיירי אלא לדבר הרשות מדקתני עלה נזדמנה לו טבילה ש"מ וכו' אמנם היכא דהוי לדבר מצוה האי דשרי ואע"ג דלרבנן ס"ל דטבילה בזמנה לאו מ"מ הא מיהא קצת מצוה איכא. אשר ע"כ נראה שכונתו להק' ע"מ שפירש"י עוד אסיפא דבריית' דנזדמנה לו טבילה ש"מ דכורך עליו גמי כדי להגן עליו משטף המים וע"ז הוקשה לו דאמאי מצרכי' לכרוך עליו גמי כיון דלא ממשמש בי' לא הוי אלא גרמא בעלמא וכיון דהוי לדבר מצוה שרי אך מ"ש לכך פירש"י דטעמ' כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום צ"ע דהוא גמ' ערוכה בפ' כ"כ דאוקמ' תלמודא הכי והנראה דחיסו' לשון יש בו וצ"ל כדאית' בפ' כ"כ:
והנה ראיתי לה' המאירי ז"ל בפ' כ"כ שכתב וז"ל וגדולי המחברי' פי' עצמו של דבר מפני שאסור לעמוד בפני ה' ערום ושנדחית הסוגי' הא' שאם מפני מחיקת ה' מה ענין לגמי והרי אם מהודק חוצץ ואם אינו מהודק אינו מועיל ומ"מ בדרך סוגיא נאמרה דכל שאינו מהודק אינו חוצץ ומועיל שאין המים נכנסי' לשם בשטף אלא מצד שאנו צריכין לפרשה בלחה א"כ כל כניסת המים מוחקת מ"מ הואיל ואינו לאלתר שהדיו מתחיל להתייבש מעט ואפש' שלא ימחק ומ"מ הואיל ויש בו לחות אינו חוצץ את"ד ע"ש אשר עפ"ז י"ל שזה נמי דעת רש"י ז"ל בסוגיא וזהו שדקדק וכתב כורך עליו גמי להגן עליו משטף המים ונ"ל דהגמי אינו אלא להגן עליו משטף המים שאם לא היה הגמי הא ודאי הוא נמחק ע"י שטף המים ואע"פ שהדיו מתחיל להתייבש מ"מ ע"י שטף המים הוא נמחק כיון שעדיין אית ביה קצת לחלוחית אמנם כשכורך עליו גמי מהני ליה שלא ימחק משטף המים דהגמי מגין עליו כנ"ל:
וע"פ האמור מדברי ה' המאירי הללו א"ש מה שיש להקשות דכי משני תלמודא אלא ה"ט דרבנן כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום דאכתי ק' כיון דאוקמה בדיו לחה א"כ אי אפשר שלא ימחק ה' ופ"ר הוא והוי כמוחק בידים ולא חשי' גרמא והתורה אמרה לא תעשון דבשלמא לר"י דס"ל דטבילה בזמנה מצוה ופירש"י דכתי' והיה לפנות ערב ירחץ במים י"ל דס"ל דאתי עשה ודחי ל"ת דלא תעשון אלא לרבנן דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה מ"ט דשרי למחוק את ה' ואע"ג דקצת מצוה איכא מ"מ לא דחי לאו דל"ת ואיברא דהרדב"ז ז"ל כתב כתי' קושיא זו דלא אסרו אלא דרך השחתה ואע"ג דפ"ר מ"מ כל דלא הוי דרך השחתה שרי וזה הטובל אינו מכוין להשחית וכמ"ש דבריו לעיל ועיין להרב לב שלם בפ"ה מה' יסוה"ת דין ו' מ"ש בשם מהר"א נחום ז"ל:
ואולם לפמ"ש הרב המאירי הנה נכון דמאי דקאמ' בגמ' אלא ה"ט דרבנן כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום אינו אלא בדרך סוגי' נאמרה אמנם לקושטא דמלתא אע"ג דמוכרח לאוקמה בדיו לחה דאל"כ הוי חציצה מ"מ לאו בלחה ממש איירי אלא במתחי' להתייבש מעט וכיון דכורך עליו גמי להגן עליו משטף המים לא הוי אלא גרמא בעלמא דש"מ ימחק ומשו"ה שרי. ויש לתמוה ממרן הכ"מ ז"ל שכתב דהרמב"ם פסק כת"ק ושם אמרו דה"ט דרבנן כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום כלומר דמטעם מחיקת ה' אינו אסו' דכתיב לא תעשון עשיה הוא דאסור גרמא שרי ולא חש רבינו לכתוב דדוקא בדיו לחה ע"ש וצ"ע דאיך קרי ליה גרמא דכיון דאוקמא בדיו לחה א"כ אי אפשר שלא ימחק ופ"ר הוא:
והנה ראיתי בתשו' אחרת להרדב"ז בראשונות בל' הרמב"ם סי' מ"ח שהק' לו השואל עמ"ש הרמב"ם שלא אסרו לכרוך עליו אלא משום דאסו' לעמוד בפני ה' ערום וקשי' לן דהא עובר בלאו דל"ת כן לה' אלהיכם ע"כ לפום ריהטא לכאורה קשה דהא אמרי' שם בגמ' ל"ת כן עשיה אסו' גרמא שרי וצ"ל דכונתו להקשו' דכיון דמיירי בדיו לחה א"כ פ"ר הוא והוי עשיה וכתשו' הרדב"ז שזכרנו לעיל. ולפי האמור צ"ע עמ"ש הרדב"ז בתי' קושי' זו בשם ראיתי מי שכתב בתשו' דבר זה כי טבילת מצוה היא עשה ודחי ל"ת כיון דאי אפש' לקיים את ב' עכ"ד ונראה מדבריו דסובר דהרמב"ם פסק כמ"ד טבילה בזמנה מצוה ולכך אתי עשה ודחי ל"ת וצ"ע דלמ"ד טבילה בזמנה מצוה גמי לא מעכב ולא בעי לאהדורי עלי' ואלו מדברי הרמב"ם משמ' דבעי לאהדורי בגמי עד שכתב דאם לא מצא גמי מסבב בבגדיו על השם משמ' דבלא גמי אסור לטבול וכבר הלח"מ ז"ל האריך בדעת הרמב"ם והעלה דהרמב"ם פסק כרבנן דטבילה בזמנה לאו מצוה ע"ש ותו צ"ע על ה' ז"ל מה יענה לדעת רבנן דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה ואפ"ה שרי לטבול דהא עובר בלאו דל"ת דהא אוקמ' בגמרא בדיו לחה וא"כ אי אפשר שלא ימחק ואפשר דס"ל לה' השואל כשיטת ה' המאירי ז"ל דההיא דקאמר בגמ' אלא ה"ט דרבנן כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום בדרך סוגי' נאמרה ומיירי בדיו שמתחיל להתייבש מעט והגמי מגין עליו משטף המים ואפשר שלא ימחק ולא הוי אלא גרמא ושרי אמנם לר"י דס"ל דטבילה בזמנה מצוה ולא בעי לאהדורי אגמי א"כ אי אפשר שלא ימחק ועובר משום דל"ת וע"ז תי' ה' ז"ל דלר"י אתי עשה ודחי ל"ת:
והרדב"ז ז"ל השיב ע"ז וז"ל ואני ק"ל עלה דאין המצוה לטבול דהא אם ירצה לעמוד בטומאתו אינו עובר על עשה והרי מצוה זו דומה למצות עשה של שחיטה את"ד עש"ב ואפריון נמטייה לה' ז"ל שכ"כ הרמב"ם במנין המצות מצוה ק"ט והביאו ה' החנוך בפ' מצורע סי' קע"ה שכתב וז"ל שאין הכונה במאמר הטבילה מ"ע שיהיה חיי' כל טמא שיטהר כמו שהוא חיי' כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית וכו' ואולם הנראה בזה דין טבילה והיות התורה אומרת לנו כי מי שירצה ליטהר מטומ' הנה לא נשלם לו זה אלא בטבילה במים ואז יטהר ולשון ספרי ורחץ יכול גזירת מלך ת"ל ואחר יבוא אל המחנה מפני הטומאה וכו' ע"ש. ומ"ש עוד ה' וז"ל וא"כ לא אתי מצוה שאפשר לאדם ליפטר ממנה וידחה ל"ת ע"ש כה"ג אמרי' בפרק אלו נערות דף מ' ע"א אמאי דפריך אמתני' דקתני גבי אונס היתה ממזרת ה"ז לא ישא וליתי עשה ולדחי ל"ת צ"ל היכא אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת דאי אפשר לקיומי לעש' אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל ע"ש וה"נ דכותה אי אמ' לא בעינ' לטבול מי איתי' לעש' כלל. אך מדברי התוס' ישנים שם מבואר דלא אמרי' הכי אלא דוקא גבי אונס משום דגבי דידה ליכא עש' דאי בעיא אמרה לא בעינא ליה הילכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה דהיא מוזהרת כמותו משא"כ גבי שבת דאצטריך קרא לומר דאין עשה דכבוד דוחה שבת אע"ג דאי אמר לא בעינא לכבוד ליתיה לעשה ואי לאו קרא הו"א דחי ע"ש וא"כ ה"נ דכותה דאתי עשה דטבילה ודחי ל"ת אע"ג דאפש' ליפטר ממנה מ"מ יש לחלק דהתם שאני אע"ג דאי אמ' לא בעינא ליתיה לעשה דכבוד מ"מ עיקר העשה אינו תלוי בידה לבטלו אלא דהאב הוא דאי בעי מחיל לכבוד דידיה ולכך י"ל דדחי ע"ש משא"כ הכא דבטול העש' הוא בידו ה"נ י"ל דלכ"ע עשה כה"ג דבידו לבטלו קל הוא ולא דחי:
עוד כתב הרדב"ז וז"ל ולפיכך נ"ל בטעמא של ה' דאין כאן דחיית לאו כלל שהרי אינו מוחק בידים אלא ממילא הוא נמחק ע"י המים ומש"ה בטבילת רשות אסור לפי שהוא גורם למחוק את ה' אבל בטבילת מצוה מותר כיון שאין שם אלא גרמא בעלמא עכ"ד ואחד הרואה שדבריו הם גמ' ערוכה בפ' כ"כ דלפי המסקנא גרמא שרו רבנן כמו דס"ל גבי מתני' דעושה מחיצה ודייק לה מדכתי' לא תעשון עשיה אסו' גרמא שרי והכא ה"ט דהוצרכו רבנן גמי הוא כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום אלא דצ"ע דהא למסקנא דאוקמא בדיו לחה פ"ר הוא דאי אפשר שלא ימחוק את ה' ולאו גרמא הוא ויש כאן דחיית הלאו והתימ' מה' גופי' שבח"ב הרגיש בזה דהוי פ"ר וכתב לתי' משום דלא אסרה תורה אלא דרך השחתה וזה הטובל אינו מתכוין להשחית. וכיון דאיכא צד מצוה שרי ע"ש:
ודע שע"פ דברי ה' המאירי הניתני' למעל' יש לדחות למה שראיתי בשם ה' פרי הארץ ח"ב סימן ד' שהביא דאיה מסוגיא זו דפ' כ"כ למ"ש הרא"ש בתשובה כלל ג' סי' ג' על מי שמגיה ס"ת ובעוד הדיו לח נטל בקולמוס הדיו כדי שתתייבש התיבה מהר ויש בזה משו' אכחושי מצוה דמסוגי' זו מבואר דאין בזה משו' אכחושי מצוה שהרי אוקמה בגמ' בדיו לחה ואפ"ה קתני דכורך עליו גמי ואע"ג דהגמי שואב מהדיו ואפ"ה שרי ואפש' לומר דשאני הכא דהוי לצורך השם עצמו כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום ואע"ג דלרבנן ס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה מ"מ קצת מצוה איכא ומשו"ה התירו בכה"ג משא"כ בנדון הרא"ש דיכול להמתין עד שיתייבש הכתב. ועוד י"ל דשאני הכא דהגמי לא תהדק ומקופיא הוא דעביד ליה דאל"כ הוי חציצה וכיון דלא מהדק א"כ אינו שואב הדיו. ואולם ע"פ האמור מדברי ה' המאירי אין ראיה מסוגיא זו דאע"ג דאוקמא בדיו לחה מ"מ מיירי במתחיל להתייבש מעט דא"כ אי אפשר שלא ימחק בכניסת המים וכיון שכן אע"ג דכורך עליו גמי אינו שואב הדיו ואינו מכחישו. ומה גם למ"ש עוד הרב המאירי שם לעיל מזה לדעת קצת מפרשים וז"ל ואפי' היה יבש כל שמעביר עליו קולמוס ומלחלחו אינו חוצץ ע"ש דמכ"ש דהגמי אינו שואב הדיו:
גם ע"פ דברי ה' המאירי הללו יש לתמו' למה שראיתי לה' לשון למודים ז"ל בח' א"ח ה' תפלין סי' ט"ו משם הר"מ מלמד אההי' דאמרי' במכות די"א גבי דוד דקאמ' מהו לכתוב שם אחספא ומשדר בתהומא עד שנשא אחיתופל ק"ו מסוטה דשרי וז"ל דמאי מספק"ל לדוד ואחיתופל תפוק לי דה"ל גרם מחק ושרי וכמ"ש רש"י שם וז"ל מי שרי למכתב שם פן ימחקוהו המים וכדגרסי' בפ' כ"כ וכו' ומסיק דטעמייהו דרבנן בדי שלא יעמוד בפני ה' ערום ופליגי בלאהדורי הגמי רבנן סברי טבי' בזמנה לאו מצו' ומהדרי' הגמי וכו' הרי דלכ"ע גרם מחק שרי ה"נ כי כתב שם אחספא ושדי בתהומא לאו מוחק בידים הוא אלא גרמא בעלמא דאפשר שימחקוהו המים כההיא דהיה שם כתוב על בשרו ושרי ואח"ה לא כיון יפה בסוגיא בפ' כ"כ דלמסקנא ע"כ איירי בדיו לחה דא"כ הוי חציצה וא"כ פ"ר הוא דאי אפשר שלא ימחק ואפ"ה שרי ומעתה יגדל התימה דכ"ש וק"ו הכא דליכא אלא גרם מחק כמ"ש רש"י פן ימחקוהו המים דמשמ' דליכא אלא גרמא בעלמ' ואפש' שלא ימחק וא"כ כ"ש וק"ו דשרי ומאי מספק"ל. ועפ"ז יש לדחות למ"ש ה' לשון למודים שם לחלק בין היכא שהיה השם כתוב מעיקרא ואח"כ נזדמנה לו טבילה להיכא שכתב שם מעיקרא כדי למשדי אתהומא שזה אפשר לכתחי' מקרי ואיתיה בכלל לא תעשון פן ימחקוהו המים ולהכי מספק"ל א"ד ולפי הסגנון שהק' י"ל שקולין הם ויבואו שניהם ששם דכבר היה השם כתוב אה"נ דשרי אפי' היכא דאי אפשר שלא ימחק אמנם הכא גבי כותב שם למשדי אחספא נחתינן דרגא כיון דלא הוי אלא גרמ' בעלמא אה"נ דשרינן אפי' לכתוב שם לכתחי' ולמשדי אחספא:
איברא דאעיקרא צ"ע דהתם נמי בכותב שם למשדי אחספא ע"כ נמי דמיירי בדיו לחה שהרי אי אפשר להמתין עד שיתייבש השם דהא התהום בעי למשטפא עלמ' ותכף ומיד אחר כתיבת השם שעדיין הדיו לח הוא צריך למשדא אתהומא וא"כ פ"ר הוא דאי אפשר שלא ימחק ה' ועוד דאפי' ימתין עד שיתבייש הכתב ע"כ נמי אי אפשר שלא ימחק שהרי החספא שכתוב עליה השם היא תהיה מונחת שם לעולם ואם לא ימחק עכשיו תכף הרי הוא סופו לימחק לאחר שנשדא אחספא ע"י המים ומ"ש רש"י פן ימחקוהו המים ע"כ דלאו דוקא הוא וא"כ הדרא קושי' לדוכת' דתפ"ל דשרי מההיא דנזדמנה לו טבילה של מצוה דאפי' ליכא אלא צד מצוה ואפ"ה יכול לטבול ואע"ג דאי אפשר שלא ימחק המים כ"ש וק"ו הכא דמצוה רבה איכא דבעי למשטפא עלמא. ואולם ע"פ האמור מתורתו של ה' המאירי ל"ק קושי' זו דהכא בנזדמנה לו טבילה ש"מ ליכא אלא גרמא בעלמא כיון דכורך עליה גמי ואפשר שלא ימחק ומשו"ה שרי משא"כ התם דאי אפשר שלא ימחק אי משום דהתם ע"ב בדיו לחה איירי א"נ משום דכיון דנשאר שם אחספא ע"כ סופו לימחק וכמ"ש ולכך הוצרכו ללמוד ק"ו מסוט' אך עדיין ק"ל שהרי לר"י דס"ל דטבילה בזמנה מצוה ס"ל דלא מהדרי אגמי ולפ"ז ע"כ אפי' במתחיל להתייבש מעט אי אפשר שלא ימחק ע"י שטף המים וכמבואר מדברי ה' המאירי ז"ל שכתבנו לעיל ואפ"ה ס"ל דמשום טבילה בזמנה מצוה שרי לטבול ואע"ג דאי אפשר שלא ימחק ה' וע"כ טעמו משום דלא אסרה תורה אלא דרך השחתה וזה הטובל אינו מתכוין להשחית וכמ"ש הרדב"ז ז"ל וא"כ כ"ש וק"ו התם דמצוה רבה איכא דבעי למשטפא עלמ' ועוד דאינו מכוין להשחית וצ"ע:
ואגב אורחין ראיתי להרב תורת חיים ז"ל בחי' לסנהדרין דף כ"ב והביאו ה' פתח עינים ז"ל בחי' למכות די"א שכתב דהאי שם דכתב אחספא הוא שם י"ה עש"ב ועיין למרן הכ"מ ז"ל בפ' ו' מה' יסוה"ת דין ד' שביאר למה שהשיג הראב"ד ז"ל על הרמב"ם שכונת הראב"ד לומ' שלא הוזכרה בגמ' אלא י"ה מידו"ד כלומר דוקא שנתכוון לכתוב השם שלם וכ' י"ה למעלת שם המיוחד הוא דאינו נמחק אבל כשלא נתכוון רק לכתו' י"ה לכונת שם בפ"ע לא אמרו שאינו נמחק ע"ש הרי דס"ל להראב"ד דשם י"ה בפ"ע נמחק ולפ"ז ע"כ דשם שכתבו אחספא לאו היינו שם י"ה אלא שצ"ע דאי לזה כיון הראב"ד א"כ אמאי הוצרך להביא סיומא דברייתא דקתני אבל ש"ד משדי וצ"ב מצבאות הרי אלו נמחקין כיון דכל עיקר השגתו אינו אלא השם י"ה דנמחק וע"כ נראה דכונת הראב"ד כמ"ש מרן עוד שם דכונתו דלא אמרו אלא י"ה אבל ש"ד משדי וצ"ב מצבאות הרי אלו נמחקין וה"ה לו"ה כיון שאינו שם בפ"ע ע"ש ועיין בתשו' הרדב"ז בח"ב מלשונות הרמב"ם סי' רנ"ד ע"ש:
מעתה נחזור למאי דאתן עלה דהנה ראיתי להרב המאירי בשבת בפ' הבונה עלה ההיא דאמרי' התם מ"ט כרעיה דקו"ף תליא וכו' שכתב וז"ל ומכאן הסכימו קצת רבנים לפסול ס"ת בכך ומטעם דבוקה ואין נ"ל דלא הוזכר פיסול דבוק אות באות אלא עד שלא תהא האות מוקפת גויל מד' רוחותיה אבל של עצמה לא נפסלה ואין האות בעצמה פוסלת אלא כשנפסדה צורתה לגמרי עד שתדמה לאות אחרת שא"כ וכו' אלא דברים אלו לא לפסול נאמרו כלל אלא ליישר הכתיבה ואף מקצת חכמי דורינו חזקו טעם זה ממ"ש בשלישי של מנחות א"ר אשי חזינא להו להנהו ספרי דווקני דחטרו ליה לגגה של חית ותלו לה לכרעא דהא ר"ל שלא תהא דבוקה עם הגג הרי שדבוק רגל הא עם גגה אינו פוסל שא"כ לא היה מייחס פירודא לספרי דווקני וכן אתה למד מעניינו מ"ש דחטרו לה לחית שאין במגעתה שום פסול וכו' ושמא תאמר והרי בהא נפסדה צורתה ודומה לחית וכבר פסלו בברייתא זו שאמרו (שלא יעשה ההי"ן חיתין וכו') יראה לי שזו של מנחות בשעשה גג (ההא) רחב עד שהבריח (ור"ל עוקץ הרגל העליון של היא) נכנס בפנים מעוקץ הגג זו (הא) שאין דבוקה מפקיע שלא תדמה להא (דר"ל שהגג של הא יוצא במקצת ממנו ממקום החבור של רגל ההא כזו:
ה אבל שאין עוקץ ההא יוצא לחוץ ודבוקה עושה לגמרי כצורת חית כזו:
ח ודאי נפסלה עכ"ל בתוס' הגהה וביאור באופן דלדברי ה' המאירי באלו אותיות שתים קוף והא אפי' שהם דבוקים לגמרי כשר הס"ת אלא שבאות ההא בעינן שהגג יהיה רחב ויוצא קצת במקצת ממנו ממקום דבוק שבחוץ. וכן נראה דעת מהריק"ו שורש ע"א דאין לפסול ברגלי ההא והקוף כנוגעים לגגם והביאו מרן הב"י בא"ח בסי' ל"ו ע"ש. וכן מתבאר מדברי רש"י בחומש בפ' בראשית על פסוק אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וכו' ד"א בהא בראם וכו' רמז שירדו למטה לראות שחת בהא זאת שסתומה מכל צדדיה ופתוחה למטה לרדת דרך שם עכ"ל הרי דס"ל לרש"י דאות הא היא סתומה מכל צדדיה וכמ"ש ה' המאירי וכבר ראיתי להרמ"ע מפאנו בתשו' סי' ל"ו שהק' השואל מדברי רש"י הללו והשיב עליו הרמ"ע דאגדה שזכר רש"י תחשוב פתחא זוטא כאלו הוא סתום לגבי פתחא רבה ואין משיבין על הדרש ע"ש ולא ראו השואל גם הרמ"ע הבראשית רבה שהביא רש"י פ' י"ב סי' ט' שאמרו הע"הז נברא בהא ומה ה"א זה סתום מכל צדדיו רמז שכל המתים יורדים לשאול והחלון הזה שמן הצד רמז לבעלי תשובה ע"כ ומעתה צ"ל דמ"ש ומה הא סתום מכל צדדיו כמ"ש הרמ"ע א"נ כמ"ש מהר"ש יפה שם דמה שבין רגל ההא וגגו לא מקרי פתחא אלא חלון דמעט הוא וכלבוד דמי ע"ש:
גם מדברי ה' המאירי הללו מבואר דלא דוקא בכה"ג דנוגעים בגגם אלא דה"ה היכא שלא נדבקו לגמרי כגון היודין שעל האלפין והיודין שבשינין וכיוצא דאין נפסל בכך כמו שאין פוסל בנדבק האות לגופה שהרי כתב דלא הוזכר פיסול דבוק אות לגופה ועוד דכללא כייל דאין האות בעצמה פוסלת אלא כשנפסדה צורתה וכל שלא נדבקו לגמרי אכתי לא נפסדה צורתה. אך הטור י"ד סי' רע"ר כתב וז"ל האלף צריך ליזהר בנקודה שעליה שהיא כמין יו"ד שתגע בה וכן כל האותיות וכו' כגון הנקודה בשין ועיין ובאחת שאינה נוגעת פוסלת כל הספר חוץ מרגל ההא והקיף שאותן לבד אין להם ליגע ואם נוגעת פסול ע"ש וכ' מרן שהם דברי הרא"ש בה' ס"ת ע"ש:
סימן ב
בדין למכור ס"ת כדי לישא אשה.
הא דקי"ל דאסור למכור ס"ת אלא לישא אשה ה' מהר"י אזולאי בס' חיים שאל ח"א סי' ע"ד אות מ"ב הביא מה שנסתפק גדול אחד במי שרוצה למכור ס"ת לישא אשה ועשיר אחד ירא את ה' א"ל לא תמכור הס"ת ואני אתן לך מעות לישא אשה והעלה ה' שם דודאי יקבל המתנה ולא ימכור הס"ת עש"ב ומצאתי כתוב בצדו לה' א"א זלה"ה שהביא ראיה לזה מההיא דאמרי' בפ' בני העיר דכ"ז ע"א דקאמר שם רשב"ג גופי' לא ימכור אדם ס"ת אפי' אין לו מה יאכל ע"ש ומשמע דאפי' יצטרך לחזר על הפתחים לקבל צדקה אפ"ה יקבל צדקה ולא ימכור עכ"ד. ואח"ה לאו ראיה היא דמ"ש רשב"ג ואפי' אין לו מה יאכל אינו אלא ע"י הדחק שהיו מזונותיו מצומצמים וכמ"ש מור"ם בד"מ יו"ד סי' ע"ד וכן מבואר מדברי מרן בכ"מ פ"י מהלכו' ס"ת דין ב' ע"ש ומש"ה אמרי' שיסתפק במועט ולא ימכור ס"ת אמנם היכא שאין לו כלל אפי' לספק במועט אה"נ י"ל דימכור ולא יצטרך לחזר על הפתחים. ובר מן דין נראה דאין ראיה דע"כ לא מספק"ל לה' חיים שאל ז"ל אלא שבא עשיר א' וא"ל לא תמכור הס"ת ואני אתן לך מעות דמאליו ומעצמו נדבה רוחו אותו לתת לו כדי שלא ימכור הס"ת אבל לחזר על הפתחים לקבל צדקה והולך וצוער ופניו משתנית עד שאמרו ז"ל ימות אדם ולא יצטרך לבריות לא אמרה אדם מעולם ומעתה עכ"ל דמאי דקאמ' רשב"ג לא ימכור אדם ס"ת אפי' אין לו מה יאכל ע"כ אינו אלא ע"י הדחק וכמ"ש הד"מ שכתבנו ומה שהק' מרן הכ"מ על הירושלמי דאפליגו אם מוכרין ס"ת לכדי חייו והלא פיקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה ותי' דהכא במאי עסקי' במזונותיו מצומצמים ביותר אבל לא הגיעו לגדר שיהא בו פיקוח נפש א"ד ע"ש ואח"ה דמפני חייו דקאמ' בירוש' הוא ניהו מאי דקאמ' בתלמוד דידן ואפי' אין לו מה יאכל דלא מיירי בפיקוח נפש וכן מבואר מדברי הרמ"ך שהביא מרן שם בתחי' דבריו ע"ש:
סימן ג
לענין זימון.
כתב הטור א"ח סי' קצ"ה שתי חבורות שאוכלים בבית א' או בשני בתים אם מקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון וכתב מרן הב"י בשם הר' יונה שאם רשות הרבים מפסקת ביניהם נראה שאינ' מצטרפי' בשום ענין ע"ש וה' הלכות קטנות ח"ב סימן קמ"ח תמה ע"ז שהרי קי"ל במכות שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה לענין עדות דמצטרפי' והצ"ע ע"ש ולי נראה דלק"מ דשאני עדות דבראיה תליא מלתא דכתיב ביה או ראה או ידע וכו' ומש"ה כל זמן שרואין העדות אפי' רשו' הרבי' מפסקת ביניהם הרי אלו מצטרפי' משא"כ לענין זימון דבעי' שיצטרפו יחד וכל שרה"ר מפסקת ביניהם אין כאן צירוף יחד כנ"ל ברור:
ומה שכתב הטור אפי' בב' בתים כן הוא בירושלמי והביאו הרא"ש ז"ל וז"ל א"ר אבא בר זמינא בשם ר' זירא לשני בתים נצרכה ע"ש ותמהני מהרמב"ם ז"ל כפ"ה מה' ברכות שלא כתב דין זה רק בשני חבורות שאוכלות בבית א' והשמיט כל דברי הירוש' שהביא מרן. גם מ"ש עוד הטור וז"ל אכלו מקצתן בבית ומקצתן חוץ לבית אם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן והוא מדברי הירושלמי שהביא מרן שם ומיירי בשאין רואין זה את זה שאם היו רואין זא"ז א"כ אפי' הם בשני בתים מצטרפי' כמ"ש הטור קודם זה וקמ"ל דאפי' אין שמש ביניהם אפ"ה אם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן וכת' מרן דמ"ש רי"ו (ני"ו חלק ז') דאפי' ב' בבית א' צריך שיעמוד המברך במקום אמצעי כדי שישמעו כולם נראה שהוא מפרש כן הא דאמרי' בירוש' ר' ברכיה מוקי אמורא אתרעא מיצעא והוא מזמין אלין על אלין ע"ש ואח"ה פי' זה לא יתכן בירוש' דא"כ לא הו"ל למימ' והוא מזמין אלין על אלין אלא כדי שישמעו הו"ל למימ' ומה ענין זימון לכאן כיון דמיירי ברואין זא"ז או שהשמש ביניהם וכמ"ש רי"ו ע"ש ועוד דכוליה סוגיא דירוש' לא איירי אלא לענין זימון כי ע"כ נראה שהדין זה של רי"ו הוא ממה שנתבאר בס"פ ג"ש גבי ההיא דאמר רבא כי אכל ריפתא בבי ריש גלותא וכמ"ש מרן שם ע"ש:
עוד כתב הטור וז"ל וכגון שנכנסו מתחילה ע"ד להצטרף וכתב מרן ז"ל דלפי מסקנת הרא"ש שכתב רבי' בסי' קצ"ג שאע"פ שלא ברכו ברכת המוציא ביחד נקבעו לזימון בב' חבורות נמי לא בעי' שיכנסו מתחילה ע"מ להצטרף יחד דא"כ לא הו"ל לרבי' לכתו' סתם וכגון שנכנסו מתחי' להצטרף יחד ואפשר שהוא סובר שיש לחלק בין צירוף דחבורה א' לצירוף דב' חבורו' ע"ש ונראה שכונתו בזה דשאני התם בצירוף חבורה א' דאע"פ שלא ברכו המוציא ביחד מ"מ נקבעו אח"כ באכילה ביחד ולכך נקבעו לזימון משא"כ הכא שלא נקבעו יחד לא בברכת המוציא ולא אח"כ אה"נ דבעי' שנכנסו מתחי' ע"ד להצטרף ושו"ר לה' בית חדש ז"ל שדחה למרן בחילוק זה ע"ש ולע"ד נראה פשוט שלזה החילוק כיון מרן. ומ"ש הב"ח שם שכן משמע בירוש' ע"ש אח"ה ליתא דאדרבא מדברי הירוש' אין נראה כן שהרי מתחי' קאמ' לב' בתים נצרכה ומסיים עלה אר"י והן שנכנסו משעה הא' על מנת כן משמ' דקאי אב' בתים נצרכה דקאמ' וכמ"ש הב"י ע"ש וכ"כ ה' שדה יהושע דנ"ב ע"ד ע"ש:
עוד כתב הטור שם בשם הרא"ש דבני החופה אפי' אם אכלו בבתים וכו' אפי' אין השמש מצרפן וכו' כולן חשובין לברך ברכת חתנים וכתב מרן שם שהגה"מ כתבו שריצב"א הודה לברך ברכת חתנים ע"י צירוף שמש ואע"פ שאין החבורות יכולות לראות ולשמוע ע"ש וכ"כ התוס' בפ' ג"ש שם וז"ל וכן בבית חתנים כשאוכלים בחופה בב' בתים ובני אדם משמשין מזו לזו מצטרפי' אלא שסיימו וכתבו ובלבד שישמעו ברכ' המזון מפי המברך ע"ש וזהו דלא כריצב"א שכ' אע"פ שאין החבורות יכולי' לראות ולשמוע ותמהני מהב"י שלא זכר לדברי התוספות הללו:
ודע דמ"ש בירוש' אלא בית נשיא' מה את עבדת להון כבית א' או כשני בתים נאמ' אם דרכן לעבור אלו לאלו מזמנין ע"כ ופי' ה' שדה יהושע וז"ל דה"ק דבני ר"ג להיותן רבים לא היו אוכלין בבית מוקף מחיצו' אלא בר"ה וכיוצא והיו רואין אלו לאלו ומשתמשין ע"י עצמם ולהכי בעי מה את עביד לון כבית א' או כשני בתים שיש רה"ר מפסקת ביניהם שכתב רבי' יונה דאין מצטרפי' אפי' שרואין אלו את אלו ואפי' שמש א' משמשם וכאן נמי ר"ה איכא ומשני דכל שעוברים המסובין אלו על אלו ודרכן כן מצטרפין ולא דמי לשני בתים שיש ר"ה ביניהם דהתם אין דרכם לעבור אלו על אלו ע"כ ומן האמור יש לתמוה על הטור שהביא כל דברי הירושלמי ולא הביא הך דינא דבי נשיא' והתימה שהרא"ש העתיק כל דברי הירוש'. אך ראיתי לה' מהר"ר אליהו ז"ל שפי' דברי הירוש' באופן אחר וז"ל אלין של בית נשיא' שדרכן שסועדות אצלן חבורות הרבה בבתים הרבה אם נאמר דהו"ל כבית א' דאזלי' בתר בע"ה הנשיא ונחשבי' כא' או אינו לא כב' בתים שהרי החבורה הזאת אינה רואה לזאת דסתם בית א' רואות אלו לאלו וסתם ב' בתים אינם רואין אלו לאלו ומשני כיון שדרכן של אלו לעבור לאלו ומשמשי' להם כא' נחשבים והוי כמו שמש שמשמשן שיצטרפו יחד א"ד ומעתה י"ל שכן מפ' הטור לדברי הירוש' הללו וכיון שפסק דאם אינם רואות זא"ז אפי' בב' בתים אם יש שמש ביניהם מצרפן ממילא נשמע הך דשל בית נשיא' דאפי' הם בב' בתים ואינם רואות זא"ז שהשמש מצרפן:
ולע"ד נראה לפ' דהירוש' קאי אמאי דקאמ' קודם זה אר"י והוא שנכנסו משעה א' ע"מ כן ומשמע ליה דלא קאי ר"י אלא אשני בתים אמנם אם הם שתי חבורות בבית א' אע"פ שלא נכנסו מתחי' ע"ד להצטרף יחד מצטרפי' וכמ"ש מרן הב"י ע"ש והשתא קבעי אלין דבית נשיא' מה את עביד לון כבית א' וממילא לא בעינן שיכנסו מתחי' ע"ד להצטרף יחד ואפי' הם בב' בתים מ"מ כיון שדרכן שסועדות אצלן חבורות הרבה והכל יודעין שנכנסים שם חבורות הרבה א"כ הוי כמו שנכנסו מתחי' ע"ד להצטרף יחד או"ד כב' בתים עבדת לון וצריכי' ליכנס מתחי' ע"ד להצטרף ומשני דאפי' חשבת להו כדין ב' בתים שצריכי' ליכנס מתחי' ע"ד להצטרף הכא אינו צריך כיון שדרכן לעבור אלו על אלו ור"ל כיון דכולם יודעי' מתחי' שיכנסו חבורו' הרבה אלו על אלו הו"ל כמו שנכנסו מתחי' ע"ד להצטרף יחד ולפי הגי' שגורסי' בירושלמי לעבוד בדל"ת שהביא מהר"ר אליהו ז"ל י"ל דה"פ כיון שכל החבורות יודעין שדרכן לעבוד אלו לאלו ומשמשי' להם הרי אלו מצטרפין ואין צריכי' שיכנסו מתחי' ע"ד להצטרף יחד וזה עדיף משמש אחד שישמשם דבעי' עד שיכנסו מתחילה ע"ד להצטרף יחד כנ"ל אלא שהטור ע"כ דאינו מפרש כן מדהשמיט האי דינא:
סימן ד
לענין עניית אמן אם לא שמע כל הברכה אם חייב לענות אמן או לא.
הנה הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ברכות דין י"ג כתב וז"ל כל השומע א' מישראל מברך וכו' ואע"פ שלא שמע הברכה כולה וכו' חייב לענות אמן ע"ש והטור סי' רט"ו כתב וז"ל ויראה דעונין דקאמר לאו חיובא קאמר אלא קמ"ל דאין עונין אמן אחר הכותי וכ' מרן הב"י ז"ל שם פי' דהא דתנן עונים אחר ישראל המברך לאו למימרא שהשומע ברכה מישראל חייב לענו' אחריו אמן שאין חיוב בדבר והוקשה לרבי' א"כ אמאי אצטרי' למתני עונין אחר ישראל ותי' דלאו לגופי' אצטרי' וכו' אבל הרמב"ם כתב בפ"א השומע א' מישראל מברך וכו' חייב לענות אחריו אמן וכן נראה ממ"ש בסי' קצ"ח את"ד ע"ש ולא ידעתי לפ"ז מי הכריחו להטור לומר כן ולא פי' כפשטא דמתני' דעוני' אחר ישראל דחיובא קאמ' וכמ"ש הרמב"ם כי ע"כ נלע"ד שאין כונת הטור אלא על הירוש' שהביא הטור שם קודם שאמרו גוי שבירך את ה' עוני' אחריו אמן כותי אין עונין אחריו אמן וע"ז קאי הטור וכתב ויראה דעוני' דקאמר בירוש' גבי גוי דלאו חיובא קאמר אלא משום דבעי לומר דאין עוני' אחר הכותי נקט גבי גוי עוני' ואה"נ דלא חיובא קאמ' והכריחו הטור לומר כן משום דק"ל דאי עוני' אחר גוי דקאמר בירושלמי חיובא הוא א"כ הא דקתני מתני' דעוני' אחר ישראל לישמועי' רבותא דאפילו גוי חייב לענות אחריו וכ"ש ישראל אלא ודאי דעוני' אחר גוי דקאמר בירוש' אינו אלא רשות אמנם בישראל המברך גם הטור ס"ל דחייב לענות אחריו אמן וכדנפק"ל מקרא דכי שם ה' אקרא וכו'. ומ"ש הטור אח"כ אבל הרמב"ם כתב השומע וכו' לא קאי אלא עמ"ש הרמב"ם דבכותי אין עוני' אחריו אמן אפי' שמע כל הברכה כנ"ל:
ומה שכתב ואם היה המברך גוי או כותי וכו' אין עוני' אחריהם אמן דבריו תמוהים דמשמע דאפי' שמע כל הברכה אין עוני' אחריהם אמן ואלו במתני' קתני דאין עוני' אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה ומרן הכ"מ שם הביא מ"ש הרא"ש בשם הירוש' דעכו"ם שבירך עוני' אחריו אמן ושוב תמה על רבי' שכת' דאין עונין אמן אחר גוי ותי' דאפ' לומר דרבי' לצדדין קאמ' אם היה עכו"ם או כותי לא יענה אם לא שמע כל הברכה אבל כששמע כל הברכה עונים אמן ע"ש וצ"ע שהרי בגוי המברך אמרי' בירוש' והביאו הטור וז"ל גוי שבירך ה' עונין אחריו אמן כותי אין עוני' אחריו אמן וע"כ דמיירי בשלא שמע כל הברכה דאי בששמע כל הברכה א"כ אפי' כותי עוני' וכדקתני במתני' וכ"כ הטור שם ע"ש. גם מ"ש עוד שם וז"ל והיותר נראה לומר דס"ל לרבי' כיון דבגמ' דידן הזכירו כותי ולא עכו"ם משמע דאחר עכו"ם אפי' שמע כל הברכה לא יענה והא דמפלגי בין כותי לעכו"ם היינו בימי חכמי המשנה אבל אח"כ כשעשאום כעכו"ם אין חילוק בין כותי לעכו"ם ואין עוני' אמן אחר שום א' מהם אפילו שמע כל הברכה והיינו דמחתינהו רבי' בחדא מחתא לעכו"ם וכותי והטור העתיק דברי רבי' והשמיט עכו"ם מלשון רבי' ואם כך היתה נוסחתו בספרי רבי' היא גי' נכונה את"ד ע"ש וצ"ע לפ"ז דא"כ למה כתב הר"מ דבכותי לא יענה אחריו אמן ואפי' למאי דאמרי' דעשאום כעכו"ם מ"מ הרי בעכו"ם ס"ל להרמב"ם דעוני' אחריו מדהשמיט עכו"ם וכבר ראיתי לה' לח"מ שהוק' לו כן בדברי מרן עד שכתב שלא ידעתי ליישבו ע"ש והנראה לע"ד לומר דלפי גי' זו ס"ל למרן בדעת הרמב"ם דגוי עדיף מכותי דעונה אחריו אמן וכדס"ל להטור אלא דבכותי ס"ל להרמב"ם דאפי' שמע כל הברכה אין עוני' אחריו וה"ט דכיון שגזרו עליהם ועשאום כעכו"ם גרועי גרעינהו טפי מעכו"ם דאפי' שמע כל הברכה אין עוני' אחריו וכעין זה כ' מרן הב"י לדעת הטור דמה שעשאום כעכו"ם לא לדבר זה אמרו דהויא מעליותא לדידהו ע"ש ושו"ר שכן מבואר בדברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב וז"ל לא אמרו זה אלא קודם שחקרו עליהם אבל מעת שחקרו עליהם ומצאו להם דמות יונה בהר גריזים הם פחותים מן העכו"ם מאד עכ"ל. אך עדיין ק' דא"כ לפ"ז הו"ל להרמב"ם לומר דבגוי אפי' לא שמע כל הברכה דעונה אחריו וכדאיתא בירוש' וליכא למי' דלפי נוסח' זו בהרמב"ם דל"ג עכו"ם הכי נמי דס"ל להרמב"ם דבגוי עוני' אמן אפי' לא שמע כל הברכה דא"כ הו"ל להרמב"ם לאשמועי' חי' זה ועוד מדכת' בתחי' דבריו כל השומע א' מישראל מברך ואע"פ שלא שמע הברכה כולה וכו' חייב לענות אמן משמע דוקא ישראל ולא גוי. ומיהו י"ל דנקט ישראל לומ' שהוא חייב לענות אחריו אמן משא"כ גוי דאין חיוב לענות אחריו אלא דאם רצה לענות יענה כנ"ל:
באופן דהעולה לפי שיטה זו בגוי אפי' לא שמע אלא מקצת הברכה עונה אחריו אמן וכותי אפי' שמע בל הברכה אין עונה אחריו אמן אלא דאחד הרואה שאין שיטה זו עולה יפה דאפי' שגזרו על הכותי' ופיחתו אותם מן העכו"ם למה יגרע כח כותי כ"כ בב' הדרגות מהגוי שדי היה לנו לומר להיות גרועים מן העכו"ם בהדרגה א' דהיינו שהגוי אפי' לא שמע אלא מקצת הברכה עונה אחריו ובכותי עד שישמע כל הברכה וכדעת הטור אבל לומר שהכותי אפי' שמע כל הברכה לא יענה אחריו וגוי אפי' לא שמע אלא מקצת הברכה עונה אחריו אמן מנין לנו לומר זה להיותם מחולקי' זה מזה לגמרי מן הקצה אל הקצה:
והנה ה' רבי' יונה ז"ל כתב בזה ב' דיעות דלעולם גוי וכותי שוין הם בדינם אלא דלדיעה א' בשם י"א ס"ל אפי' שמע כל הברכה אין עוני' אחריהם אמן ע"ש ונראה פשוט שכיון בזה לדעת הרמב"ם וגורס בדבריו גוי או כותי בגי' שלפנינו ולדעתו ז"ל אם שמע כל הברכה מהם דעונה אחריהם אמן בין גוי בין כותי ע"ש. אך ראיתי להלבוש ז"ל שכתב לחלק בין כותי לגוי עז"ה דהיינו שהכותי אפי' שמע ממנו כל הברכה אין עונין אחריו אמן אמנם גוי אם שמע ממנו כל הברכה דעונה אחריו אמן וזה שיטת מור"ם ז"ל בהגה שע"מ שכתב מרן אבל אם כותי וכו' אין עוני' אחריו דסתמיות דבריו משמ' דמיירי אפי' שמע ממנו כל הברכה כפשט דברי הרמב"ם ע"ז כתב וז"ל ועוני' אמן אחר עכו"ם אם שמע כל הברכה ע"ש ולפי מה שביארנו שיטה זו אינה לשום אחד מהפוסקים וכמ"ש. האמנם ראיתי לה' מגן אברהם ז"ל סי' ק"ג שכתב וז"ל עוד כ' הכ"מ דהרמב"ם איירי בשלא שמע כל הברכה אבל אם שמע כל הברכה עונה בין לעכו"ם בין לכותי וזו דעת ה' בהגה עכ"ל ואח"ה דבריו תמוהים דמדברי מור"ם מבואר דאזיל ומודה למאי דכתב מרן דכותי אין עוני' אחריו כלל אפי' היכא דשמע ממנו כל הברכה והשמיט גוי וע"ז כתב דבגוי אם שמע ממנו בל הברכה דעונה אחריו וכמבו' בלבוש שהבין כן בפשיטות דברי מור"ם וצ"ע:
ומן האמור שיטת מור"ם אנן בדידן י"ל שזה דעת הרמב"ם לפי גירס' הטור דלא גריס בדברי הרמב"ם גוי די"ל דס"ל להרמב"ם דמתני' דקתני דעונין אחר כותי בששמע כל הברכה היינו קודם הגזירה דומיא דמתני' דר"פ ג"ש דקתני דמזמנין על הכותים דע"כ בקודם גזי' איירי אמנם לאחר הגוי' שגזרו עליהם הם פחותים אפי' מעכו"ם וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה אבל בגוי ששמע כל הברכה עוני' אחריו אמן ומ"ש בירוש' שהביא הטור דגוי עוני' אחריו וכותי אין עוני' אחריו סובר הרמב"ם דהירוש' מיירי בששמע כל הברכה אלא דאיירי לאחר הגזירה שגזרו על הכותי' דהם פחותי' מעכו"ם דאי קודם הגזי' אדרבה כותי עדיף מעכו"ם אבל כשלא שמע כל הברכה בין גוי ובין כותי אין עוני' אחריו ואפשר דמה שהכריחו להרמב"ם לומר כן מהירוש' הלזו דאי איירי קודם גזי' אדרבה כותי עדיף מעכו"ם בבל דבר שהרי מזמני' עליו ועכו"ם אין מזמנין עליו אלא ע"ב דמיירי לאחר שגזרו על הכותי ואז הם פחותים מן העכו"ם אמנם לדעת הטור ע"כ י"ל דסובר דמתני' איירי לאחר גזי' ואפ"ה אם שמע כל הברכה עוני' אמן אמנם הגוי אפי' לא שמע בל הברכה עוני' אחריו אמן כדקא' בירוש'. אך לפי הגי' שבידינו בספרי הרמב"ם שכתוב נמי גוי דהשתא ס"ל להרמב"ם דגוי וכותי שוין בדינן דלעולם אפי' בשמע כל הברכה אין עוני' אחריהם אמן אי אפשר ליישבו עם דברי הירוש' שהביא הטור:
ודע דמסוגי' הלזו לכאורה קשה עמ"ש רש"י והתוס' בפ' ג"ש דף מ"ז ע"א בד"ה אמן יתומה שהק' מההיא דאמרי' בסוכה שהיו מניפין בסודרין ועוני' אמן ותי' דהתם היו ידועים באיזו ברכה החזן עומד אב הכא מיירי שאינן ידועי' היכן החזן עומד אלא עונה אחר האחרי' בלא שמיעה ובלא ידיעה ע"ש וכ"כ התוס' חילוק זה שם בסוכה דנ"ב ע"א ע"ש ותמהני מה' מראית העין למהר"י אזולאי בחי' לסוכה שם שכ' עמ"ש בגמ' והלה מניף בסודרי' וז"ל כת הקודמין הוכיחו מכאן דכל שיודע מה היא הברכה שמברך הש"ץ הגם שאינו שומע קולו יכול לענות אמן עכ"ד וא' הרואה שהם דברי התוס' שם ובפ' שלשה שאכלו. ולפי תי' זה מבואר דאפי' בברכות שחיי' בהם אם הוא יודע באיזה ברכה עומד החזן אע"פ שלא שמע הברכה מפי הש"ץ יכול לענות אמן ויוצא י"ח וב"כ מרן הב"י סי' קכ"ד ע"ש והשתא ק' דלפ"ז מאי פריך הכא למימרא דיש' אע"ג דלא שמע כולה ברכה עונה וכי לא שמע היכי נפיק והרי הבא אע"ג דלא שמע כולה ברכה מ"מ הוא יודע באיזו ברכה עומד המברך שהרי הוא שומע סוף הברכה ויודע היכן הוא עומד המברך ואמאי לא יצא י"ח וי"ל דשאני הכא דלא. ידע באיזה ברכה עומד המברך אלא ממה ששמע סוף הברכה דאז נודע לו באיזו ברכה עומד המברך אבל מתחי' הברכה לא היה יודע מה ברכה היא זו ומשו"ה לא יצא דמ"מ בעי' שיודע מתחי' הברכה ועד סופה באיזו ברכה עומד:
והנה ראיתי לה' פר"ח ז"ל בסי' קכ"א שהוק' לו עמ"ש מרן הב"י דלדעת רש"י והתוס' בפרק שלשה שאכלו דאע"פ שלא שמע הברכה יכול לענות אמן ויוצא י"ח דאכתי מאי פריך וכי לא שמע וכו' דלוקי מתני' בהכי דומיא דהנפת סודרי' ולהכי נפיק אע"ג דלא שמע וסיפא דמתני' נמי מיתוקמא שפיר להך אוקמתא ע"ש ולע"ד נראה דמשמע ליה לתלמודא דע"כ מתני' איירי בשאינו יודע איזו ברכה והיינו מדקתני סיפא ואין עונים אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה משמע דרישא אצטריך לאשמועי' ישראל אף על גב דלא שמע ולא ידע אלא סוף הברכה אפ"ה עונה אמן לאפוקי מכותי דעד דשמע כולה ברכה וא"א דאיירי בהכי דומיא דהנפת סודרי' א"כ אפי' לא שמע כלל כיון שיודע באיזו ברכה עומד. ועוד דלא הו"ל למתלי בעניית אמן שהרי קי"ל דכל היכא דיוצא י"ח באותה ברכה אפי' לא ענה אמן יוצא י"ח וכדאמרי' בירושלמי והביאו הפר"ח שם דקאמ' שמע ולא ענה יצא ע"ש ומ"ש דתני עוני' אחר ישר' המברך ולא הו"ל למתני אלא ויוצאין אחר ישראל אפי' לא שמע אלא משמ' דלא איירי אלא בשאינו יודע באיזו ברכה עומד המברך ואשמועי' דאי שמע סוף הברכה עונה אמן ולכך פריך שפיר היכי נפיק ועוד דאי מיירי מתני' בהכי דומיא דהנפת סודרי' א"כ מהיכן שמע סוף הברכה עד דעונה אמן דמה סימן דידע סוף ברכה עד דעונה אמן כנ"ל ברור:
עוד ראיתי להפר"ח שם שדחה לדברי מרן אלו דליתא דכל שאינו שומע לא יצא אע"פ שעונה אמן וההי' דאלכסנדריא של מצרים מיירי שלא היו יוצאין י"ח ע"ש ואח"ה ליתא ולא ראה דברי התוס' בסוכה שאחר שכתבו לחלק דלא הויא אמן יתומה אלא על מי שחייב באותה ברכה כתבו בסוף דבריהם ועוי"ל יודעים היו לכוין סדר הברכה וכו' ע"ש משמע דלפי תי' זה אפי' בברכה שחיי' בה יצא י"ח וכן מתבאר מדברי הרא"ש ז"ל ע"ש וכ"כ להדיא רבי' יונה והביאו מדן הב"י סי' קכ"ד וז"ל ויש מתרצים בע"א דהתם כיון שהיו יודעי' על איזה ברכה היו עוני' וכו' במאן דשמע לה לברכ' דיינינן ליה וכו' ולמדנו כפי זה התי' שאפי' לא נפטרו מן החיוב ואינן שומעין הברכה מהחזן אם יודע איזו ברכה אומ' כמאן דשמע לה דמי ויוצאין י"ח את"ד הרי שכתב בפי' לא שמעו הברכה אם יודע איזו ברכה אומר כמאן דשמע לה דמי ויוצאין י"ח. אך מה שהק' הפר"ח מההי' דפ' שלשה שאכלו דף נ' ע"א אמר רבא כי אכלי' ריפתא בבי ריש גלותא מברכי' ג' ג' משום דאוושי כ"ע ולא שמע וא"א הלא יכול לכוין בברכות ע"י הנפת סודרי' ע"ש היא קושיא נכונה ועמ"ש מורי ה' ז"ל בס' ערך השלחן לקושיות הפר"ח אלו דלא אמרי' יצא אלא בדיעבד אבל לכתחי' צריך לשמוע הברכה מתחי' ועד סוף וההיא דהנפת סודרי' שאני משום דלא אפשר בלא"ה ע"ש:
והנה ק"ל על מרן הב"י שבסי' קכ"ד הסכים לענין הלכה בדעת הרמב"ם והר"ן דלא קפדינן אלא בברכה המחוייב בה ואלו בסי' מ"ו כתב וז"ל ולי נראה דאפי' אם אומרי' אותם בלחש כיון שהשומעי' איזו ברכה יוצאין כדאמרי' בפ' החליל היו מניפים בסודרי' וכו' נראה מדבריו שמסכים לתי' זה דאם הוא יודע איזו ברכה אומר יכול לענות אמן ויוצא י"ח ע"ש וצ"ע:
ודע דהרי"ף והרמב"ם השמיטו לההי' עובדא דרבא דכי אכלי בבי ריש גלותא מברכי' ג' ג' משום דאוושי כ"ע ולא שמעי ואע"ג שהיו יכולי' ליחלק עשרה עשרה מפני שיצטרכו לברך בקול רם ויקפיד בע"ה ע"ש ולא ידעתי למה השמיטו זה אמנם הרא"ש שם והטור סי' קצ"ג כתבו לזה והתימה מרי"ו נתיב י"ו שדרכו לילך אחר הרא"ש ובכאן לא הלך והשמיט ג"כ זה ע"ש ואפשר לומר דהם מפרשי הגמ' כמ"ש הרשב"א בחי' וז"ל ואע"פ ששנינו עשרה אין נחלקים עד שיהיו עשרים הכא שאני דכיון דאי שמע ר"ג היה מונעם עד שיברך הוא עמהם ולא הוו שומעי' דאוושי כ"ע וטוב להם ליחלק ע"ש א"כ לפ"ז בהכרח להם שיעשו כן כיון שמונעם ר"ג ועצה טובה הוא דקמ"ל דעל היותר טוב דליברכו ג' ג' ומש"ה השמיטו הפוסקי' זה כיון שאינו אלא עצה טובא. אמנם הרא"ש והטור נראה דמפ' כמ"ש הרשב"א עוד שם וז"ל וא"נ לא היה מונעם כיון דקפיד הוי זילותא דבי ר"ג וגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה והא דרבנן היא עכ"ל ומעתה דינא הוא דקמ"ל דמשו' כבוד הבריות דוחין לל"ת שבתורה וליברכו ג' ג' ומשו"ה הוצרך הרא"ש לפסוק זה אלא שעדיין ק' דא"כ אעיקרא לעיל בפ' מי שמתו די"ט ע"ב דמתאמרה מימרא זו דגדול כבוד הבריות וכו' הו"ל להרא"ש שם לכתוב זה. גם הרי"ף שם השמיט זה שו"ר לה' המאור שם שכתב על הרי"ף דלא חשש לפרשה ע"ש:
והנה למאי דאתן עלה דעת הרמב"ם בתי' קושיא זו מההיא דמניפי' בסודרי' היא כדעת רבי' נסים שכתבו התוספ' שם בפ' החליל דע"כ לא הויא אמן יתומה אלא על מי שמחוייב באותה ברכה וההי' דמניפי' בסודרי' איירי בברכה שאין ש"ץ מוציא בה רבים ח"י שהרי כתב וז"ל מי שלא שמע את הברכה שהוא חיי' לא יענה אמן ע"ש דמשמע דוקא בברכה שהוא מחוייב בה הוא דלא יענה אמן כל זמן שלא שמע אותה אבל אם לא נתחיי' בה יכול לענות אמן יתומה וכ"כ מרן הכ"מ שם ע"ש וצ"ע לפ"ז ממ"ש הרמב"ם בדין י"ג וז"ל כל השומע אחד מישראל מברך וכו' אע"פ שלא שמע הברכה כולה מתחי' וע"ס וכו' חיי' לענות אמן משמע דס"ל דבעי' מהא שישמע כל הברכה ולפי הך תי' מבואר דבברכה שאין מחויי' בה אפי' לא שמע מהברכה כלל לא מינה מקצתה ואפי' לא היה יודע באיזו ברכה עומד המברך יבול הוא לענות אמן כההי' רפ' החליל דמניפי' בסודרי' וכמ"ש מרן הב"י שם ע"ש ואפשר לומר דמ"ש הרמב"ם הוא דוקא לחיובא דכיון ששמע סוף הברכה הוא חייב לענות אמן אבל למצוה אע"פ שלא שמע כלל עונה אמן וכההי' דמניפי' בסודרי' ועיין לה' לח"מ ז"ל:
אך עדיין קשה דאפילו בברכה המחויי' בה אמאי לא יענה אמן דלא יהיה אלא כשאר ברכות דעלמ' שאינו מחויי' בהם ואפ"ה עונה אמן וה"נ אע"פ שאינו יוצא בעניה זו למה לא יענה אמן. ושו"ר להטור סימן קכ"ד שכתב וז"ל ולא אמן יתומה וכו' ופיר"י ה"מ שלא יצא י"ח בברכה ועונה אמן כדי לצאת ע"ש דמשמ' לפ"ז דדוקא כשעונה אמן כדי לצאת הוא דהויא אמן יתומה אבל אם אין כונתו לצאת ה"נ דעונה אמן:
ודע שראיתי להרשב"ש בתשו' סי' תמ"ג שכתב וז"ל ומ"ש הרמב"ם וכן כל השומע א' מישראל וכו' אע"פ שלא שמע הברכה כולה חיי' לענות אמן משנה מפורשת היא בפ' א"ד עוני' אמן אחר ישראל המברך וכו' ובלא ספק ברכה זו לא היה מחויי' בה דאלו מחויי' בה אף בישראל לא יענה אחריו קודם שישמע כל הברכה אלמא אע"ג דאינו מחויי' בברכה ושמע אותה עונה אחריו אמן עכ"ל ואתמהה דהכרח זה שהכריח דבלא ספק ברכה זולא היה מחויי' בה בה הוא גמ' ערוכה אמתני' הלזו דקאמ' למימרא דישראל אע"ג דלא שמע כולה ברכ' עונה וכי לא שמע היכי נפיק ואוקמה בשלא אכל עמהם וצ"ע:
סימן ה
בהא דקי"ל דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה.
כתב הטור סי' רי"ב ואפי' פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל כגון שאכל דג מליח ואוכל עמו פת וכו' מברך על הדג ופוטר הפת כיון שהוא טפל ע"ש והיא משנה בפ' כיצד מברכי' הביאו לפניו מליח מברך על המליח ופוטר את הפת מפני שהפת טפלה וצ"ע שהרי בגמ' שם פריך אמתני' ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה ומוקי לה באוכל פירות גינוסר ואם איתא מאי קושי' דילמא מתני' באוכל דג מליח וכדי שלא יזיקנו בגרונו אוכל פת עמו ואמאי הוצרך לאוקמה באוכל פירות גינוסר אלמא דפשיט' ליה להש"ס דא"א שהפת שהוא חשוב יהא טפל למליח ודוקא פירות גינוסר שהם חשובים יותר מהפת וכפירש"י שם ע"ש והרמב"ם שכתב בפ"ג מה' ברכות וז"ל הרי שצריך לאכול דג מליח ואכל הפת עמו ה"ז מברך על המליח ופוטר את הפת ע"ש י"ל דמיירי בכה"ג שאכל פירות מתוקים ומזיק לו המתיקות עד שהוצרך לאכול מליח וזה שדקדק הרמב"ם וכתב הרי שצריך לאכול דג מליח דמשמ' דמיירי בכה"ג דלא סגי ליה דלא אכיל מליח ומה שלא נקט הרמב"ם פירות גינוסר משום דס"ל להרמב"ם דלאו דוקא נקט הש"ס פירות גינוסר דה"ה נמי שאר פירות המתוקי' אלא דתלמודא מלתא פסיקת' נקט דבפירות גינוסר אי אפשר שלא לאכול מליח אחריו וכן נראה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה ע"ש ודלא כמו שנראה מפירש"י דדוקא נקט פירות גינוסר שהם חשובים יותר מן הפת ע"ש. אך על הטור שכתבו ואפי' פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל כגון שאוכל דג וכו' מברך על הדג ופוט' הפת קשה ושו"ר לה' ט"ז שהק' כן משם מהרש"ל ומה שתי' הט"ז ע"ש הוא תמוה וכן ראיתי להפר"ח בלקוטיו סי' ר"ב שעמד בזה ע"ש ולכאורה י"ל דלא פריך בגמ' ומי איכא מידי דמליח עיקר אלא משום מאי דמשמע פשטא דמתני' דהמליח מצד עצמו לעולם הוא חשוב ואפי' אצל פת עד שהפת תהיה טפלה לו וע"ז פריך מי איכא מידי דהוי מליח עיקר ומשני בפירות גינוסר אמנם היכא שהוא רוצה לעשות דג עיקר ופת טפלה ה"נ דהוי פת טפל ומליח עיקר וליתא כיון דפת קושטא הוא דהוי חשוב מן המליח למה לא אמרי' דבטלה דעתו אצל כל אדם שדרך הכל הוא אדרבה עושי' המליח ללפת בו את הפת ולא הפת ללפת בו את המליח וא"כ בטלה דעתו אצל כל אדם וכבר ראיתי להרדב"ז בשניות סי' תרמ"ג שנשאל על ההי' מתני' התם דמ"ב ע"א דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת דמאי אתא לאשמועי' ותי' דמיירי היכא שרוצה לעשות הפרפרת עיקר ופת טפלה סד"א דפטר את הפת דקי"ל דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה קמ"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם ופת עיקר ואינו נפטר בברכת הפרפרת ע"ש וכן נראה דעת רי"ו נט"ו ח"ה שכתב וז"ל ופשוט בפ' כ"מ מליח כגון פירות גינוסר ופת עמו מברך על המליח שהוא העיקר לגבי פת ולא מליח אחר ע"כ ומשמ' דר"ל דדוקא מליח שבא מחמת פירות גינוסר הוא דהוי פת טפל אבל מליח אחר אי אפשר להיות עיקר לגבי פת:
וראיתי להפר"ח שהכריח לקושיתו שכתב לעיל דאע"ג דעיקר אכילתו הוא דג מליח כיון שאוכלו עם הפת הפת פוטרתו משום דחשוב טפי מדאמרי' בש"ס אהא דקאמ' ר' יהודה שמן זית מברכי' עליו בפה"ע אמרי' ס"ד אילימא דקשתי לי' משתא מזיק ליה אזוקי דתנן וכו' כלומר דלא בעי ברכה כלל אלא דקאכיל ליה ע"י הפת א"ה הויא ליה פת עיקר ותנן כל שהוא עיקר וכו' ומאי קושיא דלוקמ' לעולם דאכיל ליה ע"י פת אלא שרוצה בשמן ומטבל פתו בשמן כדי שלא יזיקנו ובהכי הו"ל שמן עיקר ופת טפל אלא ודאי משמע דכיון דפת חשי' פת עיקר זולתי פירות גינוסר את"ד ע"ש ולע"ד אח"ה אי מהא לא מכרעא די"ל דשאני דג מליח שאינו מזיק לו לגופו אם לא יאכל הטפל אלא להסיר החריפות שלו מגרונו שלא יזיקנו ואינו אלא כמו לתענוג בעלמא ומש"ה הוי פת טפל משא"כ זית כיון דלא אפשר שיאכלנו לבדו משום דמזיק לי' לגופי' וכמ"ש רש"י שם וא"כ אי אפשר לאכלו אלא ע"י פת א"כ הו"ל פת עיקר. ועיין לה' פתח עינים ז"ל בחי' לברכות ך אמתני' דהביאו לפניו מליח:
והנה ראיתי לה' לשון למודים ז"ל ה' ברכות סימן קכ"ה דתי' לקושי' הפר"ח הלזו דהמקשה התם לא ניחא ליה לאוקמה בהכי מכח קושי' פשיטא וכדפריך אח"כ והמתרץ נמי מה"ט נמי לא אוקמה בהכי וקאמ' הב"ע בחושש בגרונו דהשתא כי אקשי ליה פשיטא מתרץ ליה שפיר כדתרץ לה התם ואע"ג דקושטא הוא דאפי' בכה"ג נמי מברכי' בפה"ע את"ד ע"ש ולע"ד אח"ה אינו מן הישוב דאדרבה בפשיטות הו"ל לתלמודא למפרך מעיקרא דאי בעושה שמן עיקר ופת טפל פשיט' דמברך בפה"ע אלמא משמע מדלא פריך לי' אלא אי דקא אכיל ליה ע"י פת הו"ל פת עיקר משמע דפריך ליה אפי' היכא דעושה שמן עיקר אפ"ה פת הוא דהוי עיקר. אשר עפ"ז נראה שלזה. כיון הרי"ף ז"ל שכתב וז"ל שמן זית מברך עליו בפה"ע ודוקא היכא דחושש בגרונו וכו' אבל היכא דאכיל ליה ע"י פת הו"ל הפת עיקר ושמן טפל ע"כ והקשה בתר"י דהלשון שכתב הרי"ף אבל היכא דאכיל ליה ע"י פת הו"ל הפת עיקר תימה הוא מה צריך בכאן לכתוב זה הלשון וכי אצטריך הכא לאשמועי' שהפת הוא עיקר ודאי כיון דאמ' מעיקרא ודוקא היכא דחושש בגרונו משמ' ע"ש ולפי האמור י"ל דהוצרך הרי"ף לזה לאפוקי מסברא הלזו דלא תימא דלפי המסקנא ה"ה נמי היכא דעושה נמי לשמן עיקר הו"ל פת טפל אלא דלעולם הפת עיקר ודוקא בההיא דחשש בגרונו דממילא נעשה השמן עיקר משום דבעי ליה לרפואה:
והנה לרבי' יונה שכתב וז"ל שפירות גינוסר הם מתוקים יותר ואינם נאכלים אלא עם המליח הרבה כדי שהמתיקה לא יזיק לו ואוכלי' אותם עם הפת ונמצא הפת טפלה אל הפירות ולפיכך מברך על הפירו' ופוטר הפת עכ"ל ופשט דבריו נראה שסובר בפירוש המשנה דמליח דנקט במתני' אינו דבר אחר חוץ מן הפירות אלא הפירות עצמם הם מלוחים במלח ומאי דקתני הביאו לפניו מליח ר"ל פירות גינוסר שהם מלוחי' ובכן ניחא מה שהק' התוס' שם ולברך על הפירות עצמן וכו' ע"ש ולפי האמור ניחא דקושטא הוא שהברכה היא על הפירות וכן ראיתי לה' ט"ז שפי' דברי ר"י ע"ש וצ"ע דלפ"ז אמאי תלי התנא במליח דבפשיטות הו"ל למי' הביאו לפניו פירות גינוסר מברך על הפירות ופוטר את הפת וה"ט משום דהפת אוכלין מפני המלח שבפירות שדרך לאוכלן עם מלח והו"ל פת טפל. ותו קשה דא"כ למה יהיה צריך לפת כלל שהרי כיון שהמלח הוא מעורב עם הפירות ממילא מתיקות הפירות מעביר המלח שלא יזיקנו בגרונו ודוקא כשאוכל המליח לבדו הוא דצריך לפת. ועוד דבגמ' שם לא משמ' כן דמייתי התם אמתני' ההיא דרב דימי דאמר עיר אחת היתה לו לינאי המלך שהיו מוציאין ממנה ששים רבוא ספלי טרית ופירש"י חתיכות דג שקורין טונינ"א ע"ש ומשמע דה"ט שנותני' להם דגים מלוחים בשביל שהיו קוצצי' תאנים ודבר פשוט הוא שהיו אוכלים מהם לשובע ולכך כדי שלא יזיק להם מתיקות התאני' מאכילי' אותן דגים מלוחים דהוי דומיא דמתני' וכן נראה מדברי הערוך ערך טפל וכמ"ש ה' חי' אגדות ז"ל ע"ש כי ע"כ נראה שהעיקר כמ"ש הב"ח דהא דתנן מברך על המליח ופוטר את הפת ה"פ מברך על הפירות שהביאו המליח לצורך אכילת הפירות הילכך מברך על אכילת הפירות העיקר והפת טפל אבל על המליח אין לברך כלל ע"ש. איברא דלשון רי"ו שכתבנו לעיל וז"ל ופשוט בפ' כיצד מליח כגון פירות גינוסר ופת עמו מברך על המליח שהוא העיקר לגבי פת ולא מליח אחר ע"כ ולכאורה משמע דר"ל דפירות גינוסר עצמן הם מלוחים ואוכל פת עמו וכמ"ש הט"ז בכונת רבינו יונה. ושו"ר לה' אליה רבה שפי' כן לדברי רי"ו ע"ש ואח"ה ליתא שהרי כתב מברך על המליח והו"ל למי' על הפירות שהם מלוחי'. גם ממ"ש ולא מליח אחר לא משמ' כן והנראה פשוט דיש ט"ס בדברי רי"ו וצ"ל מליח כגון (שאכל) פירו' וכו' וכבר ידוע דס' רי"ו מלא טעיות:
כתב מרן בש"ע הא דמברכי' על העיקר ופוטר הטפלה ה"ד וכו' שאוכל העיקר תחילה אבל אם אוכל הטפלה תחילה כדי שלא ישתה אליבא ריקניא או למתק השתיה אינו מברך עליו רק שהכל ע"ש ומשמ' דאפי' היכא שבא למתק השתיה אם בירך על העיקר תחילה פוטר לגמרי וכן פסק ה' עמק ברכה וה' של"ה אבל הדרישה דחה דבריהם וכתב כששותה למתק השתיה מברך שהכל אף שבירך כבר על העיקר ע"ש וה' אליה רבה ז"ל תמה עליו דהא מוכח להדיא בתרומת הדשן כדברי העמק ברכה והשל"ה מדדחיק לאוקמי דברי א"ז כשאוכל גודגניות למתק השתיה דמברך שהכל דמיירי שאכל תחילה הטפל הא אף כשאוכל העיקר תחילה נמי אינו פוט' כיון שאינו בא שלא יזיקנו אלא למתק השתיה אלא ודאי פוטר עכ"ד ואני תמה עליו היכן מצא שהרב תרומת הדשן דחיק לאוקמי דברי הא"ז כשאכל תחילה הטפל שהרי א' הרואה שהתה"ד אחר שהביא דברי הא"ז כתב וז"ל משמע מהכא דבנ"ד נמי מברך על המאכל שהכל אפי' אם ברכתו בענין אחר אבל אינו פוט' לגמרי מחמת השתיה עכ"ד ומדבריו נראה שהבין בדברי הא"ז דמיירי אפי' שאכל אחר השתיה דמברך עליו שהכל כיון שאינו בא אלא למתק השתיה אלא שה' תה"ד למד מדברי הא"ז לנדון דידיה היכא שאכל איזה דברים אליבא ריקניא כדי שלא תזיקנו השתיה דמברך נמי שהכל כדי שלא יהנה בלא ברכה אף שברכת שהכל אינה מעיקר ברכתן דמ"מ לא חשיב אלא טפל לעיקר השתיה שרוצה לשתות כדי שלא יזיקנו דאם איתא בפשיטו' הול"ל שדברי הא"ז הם ממש נדון דידיה שאכל קודם השתיה ואפ"ה כתב דמברך שהכל אלא ודאי משום די"ל דהא"ז לא מיירי אלא כשאכל אח"כ למתק השתיה ואפי' שהוא טפל לשתיה ששתה כבר מ"מ כיון שלא בא שלא יזיקנו אלא למתק השתיה מברך עליו שהכל אמנם היכא שאכל קודם השתי' כדי שלא תזיקנו השתיה אהא מספק"ל לה' ז"ל דאם נאמ' שמברך עליו ברכתו הידועה אי אפשר כיון דמ"מ אינו אלא טפל להבא אחריו ואם יאכלנו בלא ברכה אי אפשר וע"ז למד מדברי הא"ז דמברך שהכל ואע"פ שברכה זו אינה מעיקר ברכתו. ושו"ר שכן נראה מדברי הפר"ח ז"ל בלקוטיו לא"ח סי' רי"ב שחלק על התה"ד בדין זה וכתב דמחוורתא דמלתא דמברך עליו ברכתו הראויה לו שלא בשביל זה שהוא טפל משתנית הברכה וכ' שכן נראה ממ"ש רבי' בסמוך בשם האגור בשם א"ז ע"ש ואם איתא דהא"ז מיירי בשאכל הגרעיני' קודם השתיה תק"ל דברי הא"ז אהדדי אלמא דפשיטא לי' מלתא שדברי הא"ז דמייתי התה"ד לא מיירי אלא בשאכל אחר השתיה דבהא מודה לו הפר"ח כיון שאכלו אחר השתיה דהו"ל טפל דמעיקרא דדינא אין לו לברך עליו כלל אלא דמ"מ כיון שאינו בא להסיר הנזק אלא למתק השתיה מברך עליו שהכל:
והנה ראיתי להפר"ח שם שהקשה התה"ד מההיא שמעת' דצנון וזית דמ"א ע"א דקאמר גבי פלוגתא דר"י ורבנן דאמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות אבל בשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז ומותבינן עלה מדתניא היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית ומשני הב"ע כשהצנון עיקר ופרכי' א"ה אימא סיפא רי"א מברך על הזית שהוא ממין ז' וכי לית ליה לר"י הא דתנן כל שהוא עיקר וכו' ואם איתא מאי פריך דילמא אית לי' ומ"מ ס"ל דבעי לאקדומי מין ז' אע"ג דהוא טפל כי היכי דקדים מין ז' למין חביב וכיון דס"ל דבעי לאקדומי להכי מברך על הזית דלא פטר ליה עיקר דאתי בתרי עכ"ד ואח"ה תמהני עליו דאם היה מוקים לה הכי אכתי לא מתרצא קושיתו לעולא שהרי עולא קאמר מחלוקת כשברכותיהן שוות דר"י סבר מין ז' עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל כשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז משמ' דכשאין ברכותיהן שוות קאמר דלדברי הכל אין בהם דין קדימה ואפי' האחד הוא מז' המינין כגון צנון וזית אלא יברך על איזה שירצה וכ"כ התוס' שם בד"ה אבל וכו' דכשאין ברכותיהן שוות אפי' ר"י מודה דאין עדיפות בז' המינין אלא יברך על איזה שירצה תחי' החביב לו וכו' ע"ש וכן דעת הרי"ף ז"ל ע"ש והשת' אם איתא היכא שהצנון עיקר אפ"ה ס"ל לר"י דמברך על הוית תחי' שהוא ממין ז' א"כ כ"ש היכא שאין הצנון עיקר דס"ל לר"י דבעי לאקדומי מין ז' ואלו עולא קאמר דלעולם אפי' לר"י אין עדיפות בז' המינין אלא יברך על איזה שירצה תחי' החביב לו:
איברא דלדעת ה' בה"ג שהביא התר"י שכתב שאם היו לפניו ג"כ פירות העץ ופירות האדמה דיש לו להקדים ברכת בפ"הע שהיא חשובה יותר וכו' ולפ"ז מאי דקאמ' עולא אבל כשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז לא בא להשמיענו דין הקדימה אלא שאין הא' פוטר את חבירו וכמ"ש התר"י שם ע"ש מעתה קשה מה שהק' הפר"ח דאם איתא לדברי התה"ד אכתי מאי פריך דילמא אית ליה ומ"מ ס"ל לר"י היכא שהצנון עיקר למין ז' דבעי לאקדומי מין ז' אע"ג דהוא טפל ודוקא היכא דליכא מין ז' דמברך על העיקר ופוטר את הטפל ולע"ד נראה דאעיקרא קוש' הפר"ח אח"ה לק"מ דבכה"ג דצנון וזית אי אפשר להיות הזית טפל אלא כשאוכלו אחר הצנון כדי להפיג חורפו של צנון וכמ"ש רש"י שם ע"ש אבל היכא דאוכל אותו מקודם הצנון אי אפשר להיות טפל להבא אחריו שהרי לא מהני מידי להפיג חורפו של צנון ופשיטא ודאי דבעי ברוכי וע"כ לא כתב התה"ד דהוי טפל להבא אחריו אלא דוקא בנדון דידיה שאינו רוצה לשתות אליבא ריקניא משום דמזיק לו השתא בכה"ג: חשוב שפיר טפל להבא אחריו:
אשר עפ"ז אין מקום למ"ש התי"ט אמתני' דהביאו לפניו מליח בתחי' שכתב וז"ל ונ"ל לדקדק ממלת בתחילה לאפוקי אם אוכל הטפל בתחי' שאינו רשאי שיסמוך על הברכה שיברך על המליח שיאכל אח"כ שא"כ נמצא שנהנה מן הטפל כשלא בירך עדיין וזו ראיה לבעל תה"ד ע"ש ולפמ"ש אין כאן ראיה כלל דבכה"ג דה"נ אי אפשר להיות הפת טפל למליח הבא אחריו אלא כשאוכלו אח"כ כדי שלא יזיקנו המליח בגרונו אבל כשאוכל הפת מקודם אינו מעלה ואינו מוריד להמליח שיאכל אחריו ופשיטא דבעי ברוכי ברכתו הראויה לו כן נראה לי פשוט:
סימן ו
בהא דקי"ל דתכף לנטילה ברכה.
כתב הטור סי' קס"ו וינגב ידיו היטב ומברך המוצי' מיד ומיהו רבי' יואל כתב שאין לחוש וכו' וההי' דתכף לנטילה ברכה מפ' לה על מים אחרונים וכו' ומתוך הירושלמי משמע דההי' לנטי' ברכה דמים א' קאי דאיתא התם התוכף ברכה לנטי' אינו ניזוק בכל אותה סעודה ע"כ וצ"ע דמאי הוצרך הטור להבי' ראיה מההי' דירוש' שהרי בגמ' דידן בפ' א"ד דנ"ב ע"ב קאמ' נמי תכף לנטילה סעודה ע"ש וכמו כן ק' לרבי' יואל דלא חייש למים ראשונים דהוי הפך הגמ' והיותר תימה על ה' המרשים נר מצוה שהרשים עלה ההיא דפ' א"ד תכף לנטי' סעודה על דברי הטור הכא ונראה שהבין דמ"ש הטור ויברך המוציא מיד הוא מההי' דפ' א"ד ואתמהה שהרי מדכתב אח"כ רבי' יואל מפרש ההיא תכף לנטי' ברכה על מים אחרונים מבואר להדיא שבא לאפוקי מסברתו דמפ' לה דעל מים ראשונים נמי קאמר לה. ותו דאמאי הוצרך להביא ההי' דירוש' ולא הביא ההיא דפ' א"ד:
והנה התוס' שם בפ' א"ד כתבו וז"ל דהא דלא חשי' לה לעיל בפ' כ"מ בהדי אידך תכיפות משום דשנויה במשנה לא חש למתנייה ע"ש וכתב ה' מעדני מלך וז"ל כלומר דמתוך המשנה שמעי' לה להך דתכף לנטי' סעודה עכ"ל ונראה שבא ליישב מ"ש התוס' משו' דשנויה במשנה וכו' שהרי אינה משנה אלא תוספת' היא לזה כתב דר"ל דמתוך המשנה שמעי' לה ולא ידעתי מהיכן שמעי' מתוך המשנה שהרי במשנה התם סתמ' אפליגו בש"א נוטלי' לידים ואח"כ מוזגין את הכוס ובה"א מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים ויש לפ' דטעמייהו כדקאמר התם בגמ' דב"ש גזרי משום שמא ינתזו ניצוצות וב"ה גזרי שמא יהיה אחוריו טמאי' וכו' ומהיכן משמ' הך טעמא דב"ה דהכי קאמרי להו ב"ה לב"ש וכו' דתכף לנטי' סעודה וכבר הצל"ח שם בפ' א"ד הגיה בדבריהם משום דשנויה בתוספתא לא חש למתנייה ע"ש. ומה שהק' הצל"ח שם דבריהם אלו שהרי חשיב נמי הך דתכף לסמיכה שחיטה והיא משנה בפ"ט דמנחות כבר הק' כן ה' ברכת הזבח שם במנחות והכר"ח ע"ש. ותו ק"ל על התוס' דאכתי מה יענו דאמאי לא חשי' נמי בהדי הנך ג' תכיפות תכף לנטי' דכהנים דנשיאות כפים ברכה וכמ"ש התוספ' בסוטה דט"ל ע"א כד"ה על כהן וכו' אההי' דאמרי' התם כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה' וז"ל דמתוך פירש"י משמ' דבעי' ממש סמוך ועוד דמייתי קרא שאו ידיכם קדש וברכו משמ' תכף לנטי' ברכת כהנים עש"ב כי ע"כ נראה דכי אמרי' תכף לנטי' ברכה אכל נטילה דבעי ברכה אחריה קאמ' דבברכת המזון בין בתחי' ובין בסוף וההי' דברכת כהנים נמי קמיירי וכמ"ש הפר"ח שם לקושי' התוס' דפ' א"ד ע"ש. אך מ"ש הפר"ח עוד שם לקושי' התוס' וז"ל ואפש' דכיון דפלוגת' דב"ש וב"ה היא בפלוגתא לא קמיירי ע"ש צ"ע דדילמא דוקא התם היכא דאיכא מזיגת הכוס הוא דס"ל לב"ש דלא בעי תכף לנטי' סעודה משום דחיישי' שמא ינתזו ניצוצות ויטמאו הכוס וס"ל דהא עדיפא ממה שיסמוך נטי' לסעודה אמנם היכא דליכא כוס כ"ע מודו דבעי' תכף לנטילת סעודה:
ומיהו אפשר לומר דלא חשי' אלא אינהו ג' תכיפו' דאיסו' יש בדבר להפסיק משא"כ ההי' דתכף לנטי' סעודה דאינה אלא לכתחי' וכמ"ש רשב"ם בפ' ע"פ דק"ו ע"ב בד"ה דחביבא ליה ע"ש ועיין לה' ט"ז. ואח"כ נראה בעליל ס' בן יוחאי חיבור על הזוהר ושם ראיתי במענה י"ט שפי' כונת התוס' אלו וז"ל ונ"ל דשנוי בהך מסכתא גופי' דאל"כ איך מנו תכף לסמיכה שחיטה ששנויה במשנה דמנחות אמנם כוונו למ"ש והטע' דמשנ' דאתנייה בההי' מסכתא היתה שגורה ולמודה בפיהם ולא נחתו למחשבה בהדי מניינא עכ"ד ואע"ג דקושטא הוא דאינה שנויה במשנה וכמש"ל מ"מ גם התוספתא דההי' מסכתא היא שגורה ולמודה בפיהם כמו המשנה דההי' מסכתא:
והנה מדברי הירוש' שהביא הטור הק' המפרשים עמ"ש רבי' יונה וז"ל דהא דלא חשי' ההיא דפ' א"ד דאמרי' תכף לנטי' סעודה דלא חשי' אלא הני דילפי להו מקראי בירוש' ע"ש דהא מן הירוש' מוכח דמאי דיליף מקרא היינו למים ראשונים דאי למים אחרוני' מאי דהוה הוה ומאי דקאמ' אינו ניזוק בכל אותה סעודה וה' יד אהרן תי' דהתם בירוש' אמרי' כל התוכף נטילה לברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה וה"פ דאם אינו תוכף בר"המז לנטי' דמים אחרונים אין השטן מקטרג באותה סעודה באומרו לא אכלו ושתו אלא להנאת עצמן ולא אמרו עליו ד"ת ורבי' נראה שגי' היתה אינו ניזוק בכל אותה סעודה מיירי במים ראשונים ע"ש וז"ל ה' שבולי הלקט ס"סי קמ"ט כ' ואסו' לאכול אחר מים אחרונים וכו' קודם שיברך בר"המז דאר"ח וכו' תכף לנטי' ברכה ובירוש' אריב"ב כל מי שתוכף לנטי' ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה ע"כ הרי דג' בירוש' אין השטן מקטרג ומפ' לה דקאי אמים אחרונים וכ"כ התוס' בסוטה שזכרנו לעיל וז"ל ומשמע בירוש' דפ"ח דברכות דבברכה דמשתעי קרא בעי' נטי' סמוך לה דמייתי לה התם אברכת המזון והכי איתא התם וכו' ובפ' כ"מ משמ' דההי' ברכה איירי בברכת המזון ע"ש אלא שעדיין ק' מה שהק' ה' מע"מ דהירו' מוכח דבמים ראשונים איירי מדיליף מקרא דשאו ידיכם קדש דאי במים אחרונים אדרבה צריך שישפיל ידיו למטה ע"ש וצ"ע:
סימן ז
לענין כוס של ברכה.
בברכות בפ' שלשה שאכלו דנ"א אמרי' א"ר יוחנן ראשוני' שאלו שמאל מהו שתסייע לימין א"ל הואיל ולא אפשיטא להו אנן נעביד לחומרא וכתבו התוס' שם וז"ל שמאל מהו שתסייע לימין בכוסות גדולו' איירי וכו' או בנישואין וצריך להאריך בבר"המז עכ"ל. ולכאורה נראה דהוצרכו לזה משום דהוק' להו כיון דשיעור כוס של ברכה אינו אלא ברביעית יין א"כ מה צורך לשמאל לסייע לימין כיון שבקל יכול לתופסו בידו א' ומאי קמבע"ל י"ל דמ"מ כיון דבעי' שיהא הכוס מלא וגם שיגביה ידו מן הקרקע טפח לפעמים צריך לשמאל לסייע כדי שלא תרתת ידו וישפך מן הכוס. אמנם הא ק"ל דמ"מ הו"ל סיוע שאין בו ממש וקי"ל בשבת דצ"ג דסיוע שאין בו ממש לא חשי' סיוע ולזה תי' דמיירי בכוסות גדולות א"נ בנישואי' וצריך להאריך בבר"המז דהשתא אי שמאל תסייע הוי סיוע שיש בו ממש ומשו"ה מבע"ל כיון דהוי סיוע שיש בו ממש ואע"ג דסיוע שיש בו ממש קי"ל דהוי סיוע מ"מ הכא לא הוי אלא קצת סיוע א"נ הכא שאני דמבע"ל לענין כוס דאינו אלא משום הדור וחיבוב מצוה אפשר דאפי' סיוע שיש בו ממש יכול לעשות:
והנה ראיתי למרן הב"י ז"ל סי' קפ"ג בשם שה"ל שהוק' לו קושי' זו דהא קי"ל סיוע שאין בו ממש שרי וכתבבתי' וז"ל ודוקא למנקט לי' כוליה בשמאל אסור אבל לסיועיה ליה בשמאליה תחת ידיה דימינא מותר דקי"ל מסייע אין בו ממש עכ"ל ולכאורה ק' דאי מנקט ליה כוליה כסא בשמאל הוי מסייע שיש בו ממש דקי"ל דאסור ומאי קמבע"ל וצ"ל דהכא שאני כיון שאינו אלא לענין הדור מצוה משו"ה מבע"ל וכמש"ל. ומרן ז"ל כתב ע"ד השה"ל וז"ל דלא מבע"ל אלא כשתופס הכוס גם ביד שמאל אבל כשאין נוגעת בכוס אלא יד ימין אם הניח יד שמאל תחתיה לסייעה אין בכך כלום עכ"ל ולפ"ז אפי' אם אוחז הכוס בב' ידיו יחד נמי אסו' דלא שרי אלא לסייע תחת ידא דימיניה ואין ידו נוגעת בכוס כלל. ומ"ש הש"ל דוקא למנקט ליה כולי' בשמאל ע"כ דלאו דוקא שהרי אפי' בב' ידיו יחד משמע דס"ל דאסו' דלא שרי אלא לסייע תחת ידו דימיניה וכל שידו נוגעת בכוס אפי' מתחת הכוס מקרי אוחזו בב' ידיו דמ"ל אוחזו בב' ידיו מאמצע גובה הכוס או שיד ימין תופס באמצע גובה הכוס ויד שמאל תחת הכוס ועמ"ש הב"ח והמג"א ז"ל ודוק:
וראיתי להט"ז ז"ל שכת' דאפי' סיוע שאין בו ממש כגון להניח יד שמאל תחת הימין לסייע אסור דלא קי"ל כש"ל שאינו פוסק מפורסם ומה שהק' הא מסייע אין בו ממש דודאי במקום שיש איסור מלאכה שייך זה אבל כאן אסרו אף שאין בו ממש את"ד ע"ש והמתבאר מדברי התוס' נראה דפשיטא להו דסיוע שאין בו ממש שרי כסברת הש"ל ולא קמבע"ל אלא בסיוע שיש בו ממש כגון בכוסות גדולות או בנישואין וכמש"ל. גם מ"ש דדוקא במקום שיש איסור מלאכה שייך זה אח"ה ליתא שהרי בשבת דצ"ג אמרינן קבל בימין ושמאל מסייעתו כשר דמסייע אין בו ממש ואע"ג דלאו לענין איסור מלאכה הוא והגם שיש ליישב לזה דהתם נמי דהוי במקום איסור עבודה שייך זה מ"מ הא אמרי' התם לענין זה שרכב ע"ג בהמה או סוס וטליות תחת רגליו לענין טומאת הזב דסיוע שאין בו ממש שרי ואף על גב דלאו לענין איסור מלאכה או לענין איסור עבודה הוא ך ודו"ק:
ודע דשם בגמ' אמרו דעשרה דברים נאמרו בכוס ואחד מהם דבעי' חי וע"ש פירש"י ז"ל שפירש ב' פירושי' או מן החבית א"נ שמוזגו ומצאתי בזו"הק פ' עקב דרע"ג ע"ב וז"ל חי יש אומרים מן החבית וי"א הכוס שלם ששבירתו זוהי מיתתו ע"כ שו"ר להרא"ש והטור א"ח סי' קפ"ג שכתב פי' זה בשם יש מפרשים ע"ש. גם בגמרא שם אמרו דמקבלו בשמאלו ונותנו לימינו ומצאתי בזו"הק פ' ויחי דר"ן ע"א שאמרו וז"ל רב המנונא סבא כסא דברכתא לא יהיב ליה לבר נש אחרא לברכא אלא איהו אקדים ונטל ליה בימינא ושמאלא בתרי ידוי ומברך והא אמרת דבעי לנטלא ליה בימינא ושמאלא וכו' ע"ש: תם ונשלם חלק אורח חיים