שות נשאל דוד· רבי דוד בונאן
אורח חיים · סימן א
בדין של ספר תורה
שאלה ס"ת שנמצא שההא של שם הוי"ה ב"ה היא משונה בצורתה ועשויה כצורת תאו כזה: ת עד שהתינוק קורא תאו. ולע"ד נראה דס"ת זה פסול שהרי כ' הרמב"ם בפ"י מהל' ס"ת וז"ל נמצאת למד שעשרים דברים הם שבכל א' מהם פוסל ס"ת ובדין ט"ו כת' וז"ל ט"ו שנפסד' צורת או' א' וכו' או תדמה לאות אחרת בין בעיקר התיבה וכו' ונראה שיצא לו להרמב"ם כן ממ"ש בשבת בפ' הבונה דק"ג ע"ב וכתבתם שתהא כתיבה תמה שלא יכתוב אלפין עיינין עיינין אלפין וכו' ע"ש ואם כפשטא דמלתא שלא יכתוב אלף במקום עין או דלת במקום ריש או ריש במקום דלת פשיטא דפסול הס"ת שהרי משתנית הקריאה לגמרי ועוד דלפעמים הוא מחריב את העולם שכתוב במקום ד' שבאחד שבק"ש ריש וכיוצא בזה כי ע"כ ס"ל להרמב"ם דלאו דוקא הוא אלא דהכונה היא דאינו אלא שתדמה האות לאות אחרת דפסו' וא"כ הכא בנדון דידן שהאות של ה"א היא נדמית בצורתה לתאו עד שהתינוק קורא אותה תאו פשיטא דס"ת זה פסול כיון דנפסלה האות ודמיא לטיפת דיו שנפלה על האות ושרי לתקנו דהיינו שיגרוד רל רגל השמאלי עד שנעשית בצורת ריש ואח"כ יכתוב הרגל כתקנו אבל לא שיגרור אותו הקו שיוצא מההא עד שנעשית הא דא"כ ה"ל חקק תוכות ואין תקנה לזה אלא שיגרור כל רגל השמאלי וכמ"ש. וכמו שכן הדין הוא שכתב מור"ם בהגה י"ד סי' רע"ו באות הא שבשם שכרעה נוגעת בגגה אם נוגע ממש עד שנראית כחית מותר למחוק או לגרור הרגל ולתקנה ע"ש וה"נ דכותה כיון שנראית כתאו עד שהתינוק קורא אותה תאו מותר לגרור הרגל ולתקנה:
ונראה דאפי' היכא שהתינוק קורא אותה הא מ"מ כיון שלא נכתבה כראוי לה ואנו רואין שנפסדה צורתה לא מהני בכה"ג תינוק וכמ"ש הפוסקי'. וליכא למימר דהתם שאני דמעיקרא כתב חית וא"כ מעיקרא מעולם לא נתקדש השם ומש"ה שרי לתקנו משא"כ היכא דמעיקרא כשמשך הסופר הרגל של ההא כתקנה אז כבר נתקדש השם אלא שאחר שנתקדש עוית הסופר את ידו עד שעקם הרגל ונעשית כצורת תיו בכה"ג י"ל דאסור לגרור כיון שכבר נתקדש ה' וליתא דמי לא עסקינן התם שכתב ההא כתקנה באופן שנתקדש ה' ואח"כ נדבקה במתיחת העור או ע"י זבוב וכיוצא דלעולם שרינן לגרור הרגל דכיון שנפסדה צורת ההא ונעשית חית הלכה לה אותה הקדושה וכן משמ' מסתמיו' דברי מור"ם וז"ל הא של שם שכרעה נוגעת בגגה אם נוגעת ממש עד שנראית כחית מותר למחוק או לגרור ע"ש ולא חילק אם נדבקה מתחילה או נדבקה אחר כך דמשמע דאפי' היכא דידעינן דנדבקה אח"כ אפ"ה שרי לתקנה וה"ט דכיון דנפסדה הלכה לה אותה קדושה וה"נ דכותה. ועוד דהרי זה דומה לנפלה טיפת דיו על השם דמותר למוחקו כדי לתקנו ואדרבה מצוה לתקנו וכמ"ש הפוסקים ע"ש ה"נ כיון דאין מתכוין אלא לתקן שרי ואדרבה מצוה קעביד:
אך ראיתי להכנה"ג בשיירי י"ד הגב"י אות כ"ח שכ' משם הרמ"ע מפאנו בתשו' סי' שאם נכתבו האזכרות כהוגן ואח"כ נפסלו בדבוק הדיו מן הרגל לגג שהוא דבוק האות בעצמה אחרי שכבר נקרא שם ה"א עליה בכל אופן שיהיה אין לנו אלא דברי הר"י אכסנדרי הובא בב"י י"ד סי' רע"ו שאמ' יגנז וכו' ע"ש וא"כ ה"נ בנ"ד כיון שבעת משיכת ההא היתה כתקנה וכבר נתקדש ה' א"כ יגנז. ומ"מ יש לחלק דהכא שאני דבעת הכתיבה עצמה שינה האות ולא חל עליה קדושה כלל משא"כ היכא שנכתבה מעיקרא כתקנה דכבר חל עליה קדושה ואח"כ נדבקה. אך ק"ל על הרמ"ע דמאי שנא מטיפת דיו שנפלה אפי' על האות עצמה דשרי לתקן וכן ראיתי להרדב"ז ז"ל בשניות ח"א סי' תמ"ו שכתב וז"ל על הא של שם הדבוקה לגגה דמותר לתקנה ע"י. שיגרור כל הרגל ויליף. לה מההיא דמס' סופרי' דנפלה טיפת דיו דמותר לתקנו ומי לא עסקי' דנפל טיפת דיו וחבר הרגל עם הגג כנדון דידן ע"ש הרי דפשיטא ליה מלתא דאפי' לאחר שנתקדש ה' יכול לתקנו. ועוד ק"ל טובא דאעיקרא היכן כתב כן מהר"י אסכנדרי דאחד הרואה דלא כ"כ הר"י אסכנדרי דיגנז אלא בלא תלי כרע' דהא כדקא יאות כגון דדבוק בגגה כחוט השערה וכ"ע קארו לה הא דע"ז הוא שכתב ה' ז"ל דיגנז אמנם כל שנדבקה לגמרי עד שנפסדה צורת ההא ונעשית חית ליכא מאן דפליג דיכול לתקנה ואע"פ שנדבקה אח"כ דלא גרע מטיפת דיו וכמ"ש:
ואגב אורחין אומר אעיקרא מה שנסתפק מהר"י אסכנדרי באות הא דלא תלי כרעא כדקא יאות הנה ה' ז"ל כתב וז"ל וליכא למימר דכל מחיקה שהיא לתקון שריא דהנותץ אבן ממזבח לא מחייב אלא בדרך השחתה שבל אם נפגמה שצריך לתקן אחרת במקומה שרי וכו' דהתם שאני דא"א לבנות מזבח במקו' אחר במקדש וגו' ע"ש ולא ידענא מה דמות יערוך לההי' דאבן המזבח שנפגמה דהתם שאני דאע"פ שאינו ניכר פגימתו לכל מ"מ דינא הוא דנפסליה למזבח שנאמר אבנים שלימות תבנה וזה פגום ומש"ה מותר לנותצה משא"כ בהא דלא תלי כרעא כדקא יאות והכל קורין אותה הא אכתי י"ל כיון דאינה נוגעת רק מעט עדיין ניכר שהוא שם ונראה כמוחק את ה' וכמ"ש הש"ך שם ס"ק ט"ו ע"ש:
גם הראיה שהביא שכן מצינו בבני חשמונאי שנתצו המזבח שבנה עזרה מפני שטימאוהו יונים ע"ש לא ידעתי מה ענין זל"ז דהתם כיון שנטמא שוב אין עליו שום קדושה ומותר לנותצו משא"כ הכא דאכתי י"ל דכיון דכל העולם קורין אותה הא אכתי בקדושת השם קיימא ואסור למוחקה:
ואחרי כתבי את כל זה ראיתי להרדב"ז בשניות ח"ב סי' תקצ"ו שהאריך הרבה בענין זה והביא דברי הר"י אסכנדרי האמורי' לעיל וחלק עליו והתיר לגרור רגל ההא אפי' בכה"ג בהא דלא תלי כרעה כדקא יאות והביא עוד ראיה מההיא דאמרינן היה לו שם כתוב על בשרו ונזדמנה לו טבילה של מצוה יורד וטובל וחכ"א כורך עליו גמי וכו' והא הכא פסיק רישיה הוא שאי אפשר לטבול שלא ימחוק את ה' כולו או מקצתו ואפ"ה התירו משום טבילה בזמנה מצוה וטעמא משום דלא אסרה תורה אלא דרך השחתה אבל שלא כדרך השחתה לא וזה הטובל אינו מתכוין להשחית וכיון דאיכא צד מצוה שרי וא"כ בנ"ד דאיכא צד מצוה שרי למחוק ולתקן גם הביא הראיה מההיא דבית חשמונאי שנתצו המזבח וכו' ודחה כמ"ש עש"ב:
והנה מ"ש הרדב"ז דהכא פ"ר הוא שאי אפשר שלא ימחוק ה' היינו לפי מאי דאוקמה בגמ' שם דע"כ מיירי בדיו לחה דא"כ הוי חציצה וכיון דע"כ מיירי בדיו לחה א"כ א"א שלא ימחק השם ומה שכורך עליו גמי אינו אלא כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום כמ"ש הרמב"ם ואפ"ה התירו משום דטבילה בזמנה מצוה וכ"ש דקשה לחכמים דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה וע"ז תי' ה' ז"ל דלא אסרו אלא דרך השחתה וזה הטובל אינו מתכוין להשחית דהשתא תי' אפי' לחכמי' דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה דמ"מ צד מצוה איכא וכיון דאיכא צד מצוה שרי. ומה שהשמיט הרמב"ם דמיירי בדיו לחה כבר עמד ע"ז מרן הכ"מ וע"ש מה שתי':
באופן דהעולה מסוגי' דפ' כ"כ דלא אמרו לכרוך עליו גמי אלא מפני שאסור לעמוד בפני ה' ערום ויש לתמוה על רש"י בפ"ק דיומא דף ח' ובס"פ בתרא דפ"ח שכתב וז"ל נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי להגן עליו משטף המים ע"ש דהא ע"כ הבריי' מיירי בדיו לחה וכדקאמ' בגמ' התם דא"כ הוי חציצה ואיך כתב רש"י להגן עליו משטף המים כיון דע"כ מיירי בדיו לחה ואע"ג דכורך עליו גמי א"א שלא ימחק ה' ופ"ר הוא וליכא למימר דרש"י פי' כן לפי מאי דס"ד התם בגמ' בפ' כ"כ דבגרם מחק פליגי חדא דלמה הניח המסקנא. ועוד שהרי התם בגמ' דיומא כי פריך מהאי ברייתא דהיה שם כתוב על בשרו קאמר עלה וקי"ל דבטבילה בזמנה פליגי ואחד הרואה דתלמודא התם בפ' כ"כ לא הוצרך לאוקמ' בהכי אלא לפי מאי דמסיק התם אלא ק"ט דרבנן דקסברי אסור לעמוד בפני ה' ערום ובדיו לחה מיירי דאי אפשר שלא ימחק. שו"ר להתוס' ישנים שם ביומא שתמהו כן על מה שפירש"י ארישא דברייתא דקתני היה שם כתוב על בשרו ה"ז לא ירחוץ שלא ימחוק את ה' דלא עיין בסוגי' דפ' כ"כ דמסיק שם טעמא כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום ע"ש ותמהני דרישא דבריית' אפי' לפי המסקנא דפ' כ"כ ע"כ ה"ט כדי שלא ימחוק את ה' ואיירי אפי' בדיו יבש ואף על גב דליכא אלא גרמא בעלמא מ"מ לכ"ע אסו' משום דלא הוי אלא לדבר הרשות ולא מיירי אם הוא ערום או לא דלא נחית לאשמעינן אלא דלא ירחוץ מקום השם כדי שלא ימחקנו ואע"ג דליכא אלא גרמא בעלמא כיון דלא הוי אלא לדבר הרשות וכל שקלא וטרייא דבגמ' שם אינו אלא אסיפא דבריית' דנזדמנה לו טבילה של מצוה והנראה לע"ד דהתוס' סמכו על מה שפירש"י עוד שם אסיפא דברייתא דנזדמנה לו טבילה של מצוה וכו' שפירש"י דכורך עליו גמי כדי להגן עליו משטף המים וכמו שהקשינו ועיין לה' מקראי קדש דע"ד ע"ב שהק' על רש"י כמו שהק' התו' ע"ש:
ועל פי זה י"ל נמי למה שראיתי להריטב"א ז"ל בחי' ליומא שכתב הרי שהיה שם כתוב על בשרו לא ירחוץ פירש"י כדי שלא ימחקנו והק' בתוספות דהא כיון דלא ממשמש בי' גרמא בעלמא הוא בדבר שאין מתכוין ולא הוי פ"ר לכך פירש"י דטעמא כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום וכו' ע"ש וצ"ע דאי מהא ל"ק על רש"י די"ל דע"כ לא אמרי' דגרמא שרי אלא היכא דהוי לדבר מצוה אמנם לדבר הרשות ה"נ י"ל דאפי' ליכא אלא גרמא בעלמ' אסרי רבנן ורישא דבריית' לא מיירי אלא לדבר הרשות מדקתני עלה נזדמנה לו טבילה ש"מ וכו' אמנם היכא דהוי לדבר מצוה האי דשרי ואע"ג דלרבנן ס"ל דטבילה בזמנה לאו מ"מ הא מיהא קצת מצוה איכא. אשר ע"כ נראה שכונתו להק' ע"מ שפירש"י עוד אסיפא דבריית' דנזדמנה לו טבילה ש"מ דכורך עליו גמי כדי להגן עליו משטף המים וע"ז הוקשה לו דאמאי מצרכי' לכרוך עליו גמי כיון דלא ממשמש בי' לא הוי אלא גרמא בעלמא וכיון דהוי לדבר מצוה שרי אך מ"ש לכך פירש"י דטעמ' כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום צ"ע דהוא גמ' ערוכה בפ' כ"כ דאוקמ' תלמודא הכי והנראה דחיסו' לשון יש בו וצ"ל כדאית' בפ' כ"כ:
והנה ראיתי לה' המאירי ז"ל בפ' כ"כ שכתב וז"ל וגדולי המחברי' פי' עצמו של דבר מפני שאסור לעמוד בפני ה' ערום ושנדחית הסוגי' הא' שאם מפני מחיקת ה' מה ענין לגמי והרי אם מהודק חוצץ ואם אינו מהודק אינו מועיל ומ"מ בדרך סוגיא נאמרה דכל שאינו מהודק אינו חוצץ ומועיל שאין המים נכנסי' לשם בשטף אלא מצד שאנו צריכין לפרשה בלחה א"כ כל כניסת המים מוחקת מ"מ הואיל ואינו לאלתר שהדיו מתחיל להתייבש מעט ואפש' שלא ימחק ומ"מ הואיל ויש בו לחות אינו חוצץ את"ד ע"ש אשר עפ"ז י"ל שזה נמי דעת רש"י ז"ל בסוגיא וזהו שדקדק וכתב כורך עליו גמי להגן עליו משטף המים ונ"ל דהגמי אינו אלא להגן עליו משטף המים שאם לא היה הגמי הא ודאי הוא נמחק ע"י שטף המים ואע"פ שהדיו מתחיל להתייבש מ"מ ע"י שטף המים הוא נמחק כיון שעדיין אית ביה קצת לחלוחית אמנם כשכורך עליו גמי מהני ליה שלא ימחק משטף המים דהגמי מגין עליו כנ"ל:
וע"פ האמור מדברי ה' המאירי הללו א"ש מה שיש להקשות דכי משני תלמודא אלא ה"ט דרבנן כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום דאכתי ק' כיון דאוקמה בדיו לחה א"כ אי אפשר שלא ימחק ה' ופ"ר הוא והוי כמוחק בידים ולא חשי' גרמא והתורה אמרה לא תעשון דבשלמא לר"י דס"ל דטבילה בזמנה מצוה ופירש"י דכתי' והיה לפנות ערב ירחץ במים י"ל דס"ל דאתי עשה ודחי ל"ת דלא תעשון אלא לרבנן דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה מ"ט דשרי למחוק את ה' ואע"ג דקצת מצוה איכא מ"מ לא דחי לאו דל"ת ואיברא דהרדב"ז ז"ל כתב כתי' קושיא זו דלא אסרו אלא דרך השחתה ואע"ג דפ"ר מ"מ כל דלא הוי דרך השחתה שרי וזה הטובל אינו מכוין להשחית וכמ"ש דבריו לעיל ועיין להרב לב שלם בפ"ה מה' יסוה"ת דין ו' מ"ש בשם מהר"א נחום ז"ל:
ואולם לפמ"ש הרב המאירי הנה נכון דמאי דקאמ' בגמ' אלא ה"ט דרבנן כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום אינו אלא בדרך סוגי' נאמרה אמנם לקושטא דמלתא אע"ג דמוכרח לאוקמה בדיו לחה דאל"כ הוי חציצה מ"מ לאו בלחה ממש איירי אלא במתחי' להתייבש מעט וכיון דכורך עליו גמי להגן עליו משטף המים לא הוי אלא גרמא בעלמא דש"מ ימחק ומשו"ה שרי. ויש לתמוה ממרן הכ"מ ז"ל שכתב דהרמב"ם פסק כת"ק ושם אמרו דה"ט דרבנן כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום כלומר דמטעם מחיקת ה' אינו אסו' דכתיב לא תעשון עשיה הוא דאסור גרמא שרי ולא חש רבינו לכתוב דדוקא בדיו לחה ע"ש וצ"ע דאיך קרי ליה גרמא דכיון דאוקמא בדיו לחה א"כ אי אפשר שלא ימחק ופ"ר הוא:
והנה ראיתי בתשו' אחרת להרדב"ז בראשונות בל' הרמב"ם סי' מ"ח שהק' לו השואל עמ"ש הרמב"ם שלא אסרו לכרוך עליו אלא משום דאסו' לעמוד בפני ה' ערום וקשי' לן דהא עובר בלאו דל"ת כן לה' אלהיכם ע"כ לפום ריהטא לכאורה קשה דהא אמרי' שם בגמ' ל"ת כן עשיה אסו' גרמא שרי וצ"ל דכונתו להקשו' דכיון דמיירי בדיו לחה א"כ פ"ר הוא והוי עשיה וכתשו' הרדב"ז שזכרנו לעיל. ולפי האמור צ"ע עמ"ש הרדב"ז בתי' קושי' זו בשם ראיתי מי שכתב בתשו' דבר זה כי טבילת מצוה היא עשה ודחי ל"ת כיון דאי אפש' לקיים את ב' עכ"ד ונראה מדבריו דסובר דהרמב"ם פסק כמ"ד טבילה בזמנה מצוה ולכך אתי עשה ודחי ל"ת וצ"ע דלמ"ד טבילה בזמנה מצוה גמי לא מעכב ולא בעי לאהדורי עלי' ואלו מדברי הרמב"ם משמ' דבעי לאהדורי בגמי עד שכתב דאם לא מצא גמי מסבב בבגדיו על השם משמ' דבלא גמי אסור לטבול וכבר הלח"מ ז"ל האריך בדעת הרמב"ם והעלה דהרמב"ם פסק כרבנן דטבילה בזמנה לאו מצוה ע"ש ותו צ"ע על ה' ז"ל מה יענה לדעת רבנן דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה ואפ"ה שרי לטבול דהא עובר בלאו דל"ת דהא אוקמ' בגמרא בדיו לחה וא"כ אי אפשר שלא ימחק ואפשר דס"ל לה' השואל כשיטת ה' המאירי ז"ל דההיא דקאמר בגמ' אלא ה"ט דרבנן כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום בדרך סוגי' נאמרה ומיירי בדיו שמתחיל להתייבש מעט והגמי מגין עליו משטף המים ואפשר שלא ימחק ולא הוי אלא גרמא ושרי אמנם לר"י דס"ל דטבילה בזמנה מצוה ולא בעי לאהדורי אגמי א"כ אי אפשר שלא ימחק ועובר משום דל"ת וע"ז תי' ה' ז"ל דלר"י אתי עשה ודחי ל"ת:
והרדב"ז ז"ל השיב ע"ז וז"ל ואני ק"ל עלה דאין המצוה לטבול דהא אם ירצה לעמוד בטומאתו אינו עובר על עשה והרי מצוה זו דומה למצות עשה של שחיטה את"ד עש"ב ואפריון נמטייה לה' ז"ל שכ"כ הרמב"ם במנין המצות מצוה ק"ט והביאו ה' החנוך בפ' מצורע סי' קע"ה שכתב וז"ל שאין הכונה במאמר הטבילה מ"ע שיהיה חיי' כל טמא שיטהר כמו שהוא חיי' כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית וכו' ואולם הנראה בזה דין טבילה והיות התורה אומרת לנו כי מי שירצה ליטהר מטומ' הנה לא נשלם לו זה אלא בטבילה במים ואז יטהר ולשון ספרי ורחץ יכול גזירת מלך ת"ל ואחר יבוא אל המחנה מפני הטומאה וכו' ע"ש. ומ"ש עוד ה' וז"ל וא"כ לא אתי מצוה שאפשר לאדם ליפטר ממנה וידחה ל"ת ע"ש כה"ג אמרי' בפרק אלו נערות דף מ' ע"א אמאי דפריך אמתני' דקתני גבי אונס היתה ממזרת ה"ז לא ישא וליתי עשה ולדחי ל"ת צ"ל היכא אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת דאי אפשר לקיומי לעש' אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל ע"ש וה"נ דכותה אי אמ' לא בעינ' לטבול מי איתי' לעש' כלל. אך מדברי התוס' ישנים שם מבואר דלא אמרי' הכי אלא דוקא גבי אונס משום דגבי דידה ליכא עש' דאי בעיא אמרה לא בעינא ליה הילכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה דהיא מוזהרת כמותו משא"כ גבי שבת דאצטריך קרא לומר דאין עשה דכבוד דוחה שבת אע"ג דאי אמר לא בעינא לכבוד ליתיה לעשה ואי לאו קרא הו"א דחי ע"ש וא"כ ה"נ דכותה דאתי עשה דטבילה ודחי ל"ת אע"ג דאפש' ליפטר ממנה מ"מ יש לחלק דהתם שאני אע"ג דאי אמ' לא בעינא ליתיה לעשה דכבוד מ"מ עיקר העשה אינו תלוי בידה לבטלו אלא דהאב הוא דאי בעי מחיל לכבוד דידיה ולכך י"ל דדחי ע"ש משא"כ הכא דבטול העש' הוא בידו ה"נ י"ל דלכ"ע עשה כה"ג דבידו לבטלו קל הוא ולא דחי:
עוד כתב הרדב"ז וז"ל ולפיכך נ"ל בטעמא של ה' דאין כאן דחיית לאו כלל שהרי אינו מוחק בידים אלא ממילא הוא נמחק ע"י המים ומש"ה בטבילת רשות אסור לפי שהוא גורם למחוק את ה' אבל בטבילת מצוה מותר כיון שאין שם אלא גרמא בעלמא עכ"ד ואחד הרואה שדבריו הם גמ' ערוכה בפ' כ"כ דלפי המסקנא גרמא שרו רבנן כמו דס"ל גבי מתני' דעושה מחיצה ודייק לה מדכתי' לא תעשון עשיה אסו' גרמא שרי והכא ה"ט דהוצרכו רבנן גמי הוא כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום אלא דצ"ע דהא למסקנא דאוקמא בדיו לחה פ"ר הוא דאי אפשר שלא ימחוק את ה' ולאו גרמא הוא ויש כאן דחיית הלאו והתימ' מה' גופי' שבח"ב הרגיש בזה דהוי פ"ר וכתב לתי' משום דלא אסרה תורה אלא דרך השחתה וזה הטובל אינו מתכוין להשחית. וכיון דאיכא צד מצוה שרי ע"ש:
ודע שע"פ דברי ה' המאירי הניתני' למעל' יש לדחות למה שראיתי בשם ה' פרי הארץ ח"ב סימן ד' שהביא דאיה מסוגיא זו דפ' כ"כ למ"ש הרא"ש בתשובה כלל ג' סי' ג' על מי שמגיה ס"ת ובעוד הדיו לח נטל בקולמוס הדיו כדי שתתייבש התיבה מהר ויש בזה משו' אכחושי מצוה דמסוגי' זו מבואר דאין בזה משו' אכחושי מצוה שהרי אוקמה בגמ' בדיו לחה ואפ"ה קתני דכורך עליו גמי ואע"ג דהגמי שואב מהדיו ואפ"ה שרי ואפש' לומר דשאני הכא דהוי לצורך השם עצמו כדי שלא יעמוד בפני ה' ערום ואע"ג דלרבנן ס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה מ"מ קצת מצוה איכא ומשו"ה התירו בכה"ג משא"כ בנדון הרא"ש דיכול להמתין עד שיתייבש הכתב. ועוד י"ל דשאני הכא דהגמי לא תהדק ומקופיא הוא דעביד ליה דאל"כ הוי חציצה וכיון דלא מהדק א"כ אינו שואב הדיו. ואולם ע"פ האמור מדברי ה' המאירי אין ראיה מסוגיא זו דאע"ג דאוקמא בדיו לחה מ"מ מיירי במתחיל להתייבש מעט דא"כ אי אפשר שלא ימחק בכניסת המים וכיון שכן אע"ג דכורך עליו גמי אינו שואב הדיו ואינו מכחישו. ומה גם למ"ש עוד הרב המאירי שם לעיל מזה לדעת קצת מפרשים וז"ל ואפי' היה יבש כל שמעביר עליו קולמוס ומלחלחו אינו חוצץ ע"ש דמכ"ש דהגמי אינו שואב הדיו:
גם ע"פ דברי ה' המאירי הללו יש לתמו' למה שראיתי לה' לשון למודים ז"ל בח' א"ח ה' תפלין סי' ט"ו משם הר"מ מלמד אההי' דאמרי' במכות די"א גבי דוד דקאמ' מהו לכתוב שם אחספא ומשדר בתהומא עד שנשא אחיתופל ק"ו מסוטה דשרי וז"ל דמאי מספק"ל לדוד ואחיתופל תפוק לי דה"ל גרם מחק ושרי וכמ"ש רש"י שם וז"ל מי שרי למכתב שם פן ימחקוהו המים וכדגרסי' בפ' כ"כ וכו' ומסיק דטעמייהו דרבנן בדי שלא יעמוד בפני ה' ערום ופליגי בלאהדורי הגמי רבנן סברי טבי' בזמנה לאו מצו' ומהדרי' הגמי וכו' הרי דלכ"ע גרם מחק שרי ה"נ כי כתב שם אחספא ושדי בתהומא לאו מוחק בידים הוא אלא גרמא בעלמא דאפשר שימחקוהו המים כההיא דהיה שם כתוב על בשרו ושרי ואח"ה לא כיון יפה בסוגיא בפ' כ"כ דלמסקנא ע"כ איירי בדיו לחה דא"כ הוי חציצה וא"כ פ"ר הוא דאי אפשר שלא ימחק ואפ"ה שרי ומעתה יגדל התימה דכ"ש וק"ו הכא דליכא אלא גרם מחק כמ"ש רש"י פן ימחקוהו המים דמשמ' דליכא אלא גרמא בעלמ' ואפש' שלא ימחק וא"כ כ"ש וק"ו דשרי ומאי מספק"ל. ועפ"ז יש לדחות למ"ש ה' לשון למודים שם לחלק בין היכא שהיה השם כתוב מעיקרא ואח"כ נזדמנה לו טבילה להיכא שכתב שם מעיקרא כדי למשדי אתהומא שזה אפשר לכתחי' מקרי ואיתיה בכלל לא תעשון פן ימחקוהו המים ולהכי מספק"ל א"ד ולפי הסגנון שהק' י"ל שקולין הם ויבואו שניהם ששם דכבר היה השם כתוב אה"נ דשרי אפי' היכא דאי אפשר שלא ימחק אמנם הכא גבי כותב שם למשדי אחספא נחתינן דרגא כיון דלא הוי אלא גרמ' בעלמא אה"נ דשרינן אפי' לכתוב שם לכתחי' ולמשדי אחספא:
איברא דאעיקרא צ"ע דהתם נמי בכותב שם למשדי אחספא ע"כ נמי דמיירי בדיו לחה שהרי אי אפשר להמתין עד שיתייבש השם דהא התהום בעי למשטפא עלמ' ותכף ומיד אחר כתיבת השם שעדיין הדיו לח הוא צריך למשדא אתהומא וא"כ פ"ר הוא דאי אפשר שלא ימחק ה' ועוד דאפי' ימתין עד שיתבייש הכתב ע"כ נמי אי אפשר שלא ימחק שהרי החספא שכתוב עליה השם היא תהיה מונחת שם לעולם ואם לא ימחק עכשיו תכף הרי הוא סופו לימחק לאחר שנשדא אחספא ע"י המים ומ"ש רש"י פן ימחקוהו המים ע"כ דלאו דוקא הוא וא"כ הדרא קושי' לדוכת' דתפ"ל דשרי מההיא דנזדמנה לו טבילה של מצוה דאפי' ליכא אלא צד מצוה ואפ"ה יכול לטבול ואע"ג דאי אפשר שלא ימחק המים כ"ש וק"ו הכא דמצוה רבה איכא דבעי למשטפא עלמא. ואולם ע"פ האמור מתורתו של ה' המאירי ל"ק קושי' זו דהכא בנזדמנה לו טבילה ש"מ ליכא אלא גרמא בעלמא כיון דכורך עליה גמי ואפשר שלא ימחק ומשו"ה שרי משא"כ התם דאי אפשר שלא ימחק אי משום דהתם ע"ב בדיו לחה איירי א"נ משום דכיון דנשאר שם אחספא ע"כ סופו לימחק וכמ"ש ולכך הוצרכו ללמוד ק"ו מסוט' אך עדיין ק"ל שהרי לר"י דס"ל דטבילה בזמנה מצוה ס"ל דלא מהדרי אגמי ולפ"ז ע"כ אפי' במתחיל להתייבש מעט אי אפשר שלא ימחק ע"י שטף המים וכמבואר מדברי ה' המאירי ז"ל שכתבנו לעיל ואפ"ה ס"ל דמשום טבילה בזמנה מצוה שרי לטבול ואע"ג דאי אפשר שלא ימחק ה' וע"כ טעמו משום דלא אסרה תורה אלא דרך השחתה וזה הטובל אינו מתכוין להשחית וכמ"ש הרדב"ז ז"ל וא"כ כ"ש וק"ו התם דמצוה רבה איכא דבעי למשטפא עלמ' ועוד דאינו מכוין להשחית וצ"ע:
ואגב אורחין ראיתי להרב תורת חיים ז"ל בחי' לסנהדרין דף כ"ב והביאו ה' פתח עינים ז"ל בחי' למכות די"א שכתב דהאי שם דכתב אחספא הוא שם י"ה עש"ב ועיין למרן הכ"מ ז"ל בפ' ו' מה' יסוה"ת דין ד' שביאר למה שהשיג הראב"ד ז"ל על הרמב"ם שכונת הראב"ד לומ' שלא הוזכרה בגמ' אלא י"ה מידו"ד כלומר דוקא שנתכוון לכתוב השם שלם וכ' י"ה למעלת שם המיוחד הוא דאינו נמחק אבל כשלא נתכוון רק לכתו' י"ה לכונת שם בפ"ע לא אמרו שאינו נמחק ע"ש הרי דס"ל להראב"ד דשם י"ה בפ"ע נמחק ולפ"ז ע"כ דשם שכתבו אחספא לאו היינו שם י"ה אלא שצ"ע דאי לזה כיון הראב"ד א"כ אמאי הוצרך להביא סיומא דברייתא דקתני אבל ש"ד משדי וצ"ב מצבאות הרי אלו נמחקין כיון דכל עיקר השגתו אינו אלא השם י"ה דנמחק וע"כ נראה דכונת הראב"ד כמ"ש מרן עוד שם דכונתו דלא אמרו אלא י"ה אבל ש"ד משדי וצ"ב מצבאות הרי אלו נמחקין וה"ה לו"ה כיון שאינו שם בפ"ע ע"ש ועיין בתשו' הרדב"ז בח"ב מלשונות הרמב"ם סי' רנ"ד ע"ש:
מעתה נחזור למאי דאתן עלה דהנה ראיתי להרב המאירי בשבת בפ' הבונה עלה ההיא דאמרי' התם מ"ט כרעיה דקו"ף תליא וכו' שכתב וז"ל ומכאן הסכימו קצת רבנים לפסול ס"ת בכך ומטעם דבוקה ואין נ"ל דלא הוזכר פיסול דבוק אות באות אלא עד שלא תהא האות מוקפת גויל מד' רוחותיה אבל של עצמה לא נפסלה ואין האות בעצמה פוסלת אלא כשנפסדה צורתה לגמרי עד שתדמה לאות אחרת שא"כ וכו' אלא דברים אלו לא לפסול נאמרו כלל אלא ליישר הכתיבה ואף מקצת חכמי דורינו חזקו טעם זה ממ"ש בשלישי של מנחות א"ר אשי חזינא להו להנהו ספרי דווקני דחטרו ליה לגגה של חית ותלו לה לכרעא דהא ר"ל שלא תהא דבוקה עם הגג הרי שדבוק רגל הא עם גגה אינו פוסל שא"כ לא היה מייחס פירודא לספרי דווקני וכן אתה למד מעניינו מ"ש דחטרו לה לחית שאין במגעתה שום פסול וכו' ושמא תאמר והרי בהא נפסדה צורתה ודומה לחית וכבר פסלו בברייתא זו שאמרו (שלא יעשה ההי"ן חיתין וכו') יראה לי שזו של מנחות בשעשה גג (ההא) רחב עד שהבריח (ור"ל עוקץ הרגל העליון של היא) נכנס בפנים מעוקץ הגג זו (הא) שאין דבוקה מפקיע שלא תדמה להא (דר"ל שהגג של הא יוצא במקצת ממנו ממקום החבור של רגל ההא כזו:
ה אבל שאין עוקץ ההא יוצא לחוץ ודבוקה עושה לגמרי כצורת חית כזו:
ח ודאי נפסלה עכ"ל בתוס' הגהה וביאור באופן דלדברי ה' המאירי באלו אותיות שתים קוף והא אפי' שהם דבוקים לגמרי כשר הס"ת אלא שבאות ההא בעינן שהגג יהיה רחב ויוצא קצת במקצת ממנו ממקום דבוק שבחוץ. וכן נראה דעת מהריק"ו שורש ע"א דאין לפסול ברגלי ההא והקוף כנוגעים לגגם והביאו מרן הב"י בא"ח בסי' ל"ו ע"ש. וכן מתבאר מדברי רש"י בחומש בפ' בראשית על פסוק אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וכו' ד"א בהא בראם וכו' רמז שירדו למטה לראות שחת בהא זאת שסתומה מכל צדדיה ופתוחה למטה לרדת דרך שם עכ"ל הרי דס"ל לרש"י דאות הא היא סתומה מכל צדדיה וכמ"ש ה' המאירי וכבר ראיתי להרמ"ע מפאנו בתשו' סי' ל"ו שהק' השואל מדברי רש"י הללו והשיב עליו הרמ"ע דאגדה שזכר רש"י תחשוב פתחא זוטא כאלו הוא סתום לגבי פתחא רבה ואין משיבין על הדרש ע"ש ולא ראו השואל גם הרמ"ע הבראשית רבה שהביא רש"י פ' י"ב סי' ט' שאמרו הע"הז נברא בהא ומה ה"א זה סתום מכל צדדיו רמז שכל המתים יורדים לשאול והחלון הזה שמן הצד רמז לבעלי תשובה ע"כ ומעתה צ"ל דמ"ש ומה הא סתום מכל צדדיו כמ"ש הרמ"ע א"נ כמ"ש מהר"ש יפה שם דמה שבין רגל ההא וגגו לא מקרי פתחא אלא חלון דמעט הוא וכלבוד דמי ע"ש:
גם מדברי ה' המאירי הללו מבואר דלא דוקא בכה"ג דנוגעים בגגם אלא דה"ה היכא שלא נדבקו לגמרי כגון היודין שעל האלפין והיודין שבשינין וכיוצא דאין נפסל בכך כמו שאין פוסל בנדבק האות לגופה שהרי כתב דלא הוזכר פיסול דבוק אות לגופה ועוד דכללא כייל דאין האות בעצמה פוסלת אלא כשנפסדה צורתה וכל שלא נדבקו לגמרי אכתי לא נפסדה צורתה. אך הטור י"ד סי' רע"ר כתב וז"ל האלף צריך ליזהר בנקודה שעליה שהיא כמין יו"ד שתגע בה וכן כל האותיות וכו' כגון הנקודה בשין ועיין ובאחת שאינה נוגעת פוסלת כל הספר חוץ מרגל ההא והקיף שאותן לבד אין להם ליגע ואם נוגעת פסול ע"ש וכ' מרן שהם דברי הרא"ש בה' ס"ת ע"ש: