אור ברסלב
שו"ת נחלת לוי - חלק ב עוד טעמים דאיסורו מדרבנן › שיטות הפוסקים]

שו"ת נחלת לוי - חלק ב

עוד טעמים דאיסורו מדרבנן · שיטות הפוסקים]

היתר מצד דאית ביה חוטין]

יט. ובאמת כי רוב הפוסקים ס"ל לאסור את המטריה בשבת, דכ"כ בשו"ת נוב"י (או"ח מהד"ת סימן ל), ובשו"ת מכתם לדוד פארדו (ח"א סימן א) והובאו דבריהם לעיל, וכן הביא את תורף דברי המכתם לדוד בספר עיקרי הד"ט (סימן יד אות עו), וכן הביאו בשע"ת (סימן שא סעיף מ), וכן הביאו בספר ברכ"י (סימן שטו אות ג), ואולם בשיוריו (שם) הביא לשו"ת גבעת פנחס (ס"ס ז) דפליג אמכתם לדוד, ואולם גם איהו ס"ל לאסור לפותחה, רק אם היא פתוחה התיר. והביא את לשונו בספר דע"ת (ר"ס שטו) דבמטריה פתוחה חשיב כאילו נכנס לבית בנוי מער"ש. וכ"כ לאסור המאמ"ר (סימן שטו ס"ק ה) והוא ע"פ דברי הרא"ש, דאהל העשוי לצל אסור אף בלא מחיצות, (וכ"כ מרן סימן שטו סס"ב). ואף שבסימן שיא (ס"ו) שרי לעשות אהל עראי ע"ג המת, שאני התם דעשוי מלמעלה למטה. ע"כ. (ותימה שלא הוכיח משם איפכא לקולא מצד דין הרישא דהותר להחזיק מעל החי מחצלת פרוסה מפני השמש). וכ"כ לאסור את המטריה בשבת בשו"ת מעט מים (סימן כד) והובאו דבריו לעיל, וכ"כ בספר פתח הדביר (סימן שטו ס"א דף ריב ע"ב), ועוד לו (שם אות ג) וסיים שאין לחפש אחר פתחי היתר. וכ"כ בספר יד יוסף יוזפא (סימן שטו ס"ק יב) דחמיר מכסא טרסקל כיון שעשוי לצל, ואף שאין לו מחיצות, כל שעשוי לצל אסור, כרא"ש. וכן פסק לאסור בשו"ת שואל ומשיב (תליתאה ח"ב סימן מב) ודחה לחת"ס, (אך לא התייחס לראית החת"ס ממחצלת), וכתב כי יש עמו בכתובים עוד תשובה לאסור המטריה מכמה טעמים. וע"ע בשו"ת מחנה חיים (ח"ו או"ח סימן כג) דגם איהו דחה את ראיות החת"ס (ולא התייחס לראיה ממחצלת), ומ"מ לענין מעשה לא ברירא ליה. ע"ש. וכן כתב לאסור בשו"ת שמו יוסף (סימן קעד) לגאון רבי יוסף אבן וואליד זצ"ל וכדברי הברכ"י.

וע"ע לשו"ת שאילת משה (סימן ב) דהתיר רק בפתוח מער"ש והביא עוד שכן כתב בספר נזר ישראל (סימן ג סעיף לב), וכ"כ שם בהגהות רימ"א (ס"ק ב), וסיים ולכן דעתי להקל (בפתוח מער"ש), כי רוב גדולי האחרונים נוטים להקל. ע"כ. וא"כ למעשה אוסר לפתוח את המטריה ורק בפתוחה ועומדת מתיר. וכן כתב לאסור את השימוש במטריה בספר קיצור שו"ע (סימן פ סעיף רב). וע"ש בספר מנחת שבת (סימן פ אותיות רלא רלב), והוסיף דבספר מעשה בראשית כתב לאסור מטריה משום אהל, ובפתוח שרי. ע"כ. וכ"כ לאסור בספר חיי אדם (כלל מב), וכן הוא בספר באר יעקב (סימן שא ס"ק לט), ושכן המנהג. וכ"כ בספר ערוך השלחן (סימן שטו סעיף יב) כיון שעשויה לצל, ובזה אף שאין מחיצות אסור, ועוד הניף את ידו (סימן שא סימן קיג) בתקיפות לאוסרה, כי כבר אסרוהו גדולי עולם, ומי שרוצה להתירו בפטפוטי מילין, מעיד על עצמו שאין בו יראת שמים, ובאמת הוא איסור גמור מדינא ולא מצד חומרא. ע"כ. וכ"כ לאסור הבא"ח (ח"ב שמות הל' ח) ומשם הנוב"י והמאמ"ר. וכ"כ בשו"ת ויעתר יצחק העליר (סימן ה) כי מי יבא אחר המלכים האלה הנוב"י והחת"ס. וע"ש דכתב בתקיפות ובלשון חדה למשכיל אחד שחשב להקל. וכ"כ לאסור בספר תהל"ד (סימן שטו ס"ק טז) והובאו דבריו לעיל, ובפרט שהמנהג לאסור, הוי דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור. וכ"כ בספר קצות השלחן (סימן קכ סעיף יג), ובבדי השלחן (סס"ק טז) לאסור מצד הנוב"י. וכן כתב החזו"א (סימן נב אות ו) שיש לגדור גדר במקום פרצה, ואוושא מילתא טפי, וניכר בו עובדין דחול, וחשיב תיקון מנא טפי. עכת"ד. [ולענין עובדין דחול, לכאורה שרי ע"פ תשובת הרמב"ם (לפסיא סימן קעו, ובהוצאת מקיצי נרדמים סימן שז) דכתב כי כל דחיישינן לעובדין דחול, הוא רק כשעושה דבר כדרכו בחול, וביום חול השלב הבא של עשיית דבר זה, הוא מלאכה, שחיובה סקילה, הא לאו הכי, לא חיישינן משום עובדין לחול.

וכן ביאר הרמב"ם שם לשבת (קלז) אין תולין את המשמרת ביו"ט וז"ל, והנה למדת שהאיסור מדרבנן הוא תלית המשמרת, לפי שהמשמרת עושה מלאכה, וחייב סקילה, לפיכך אסור תלייתה. ודכוותה אמרינן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. אבל תלית הכוז, והמצנפת, וכיוצא בהן, מותר (כמבואר בסוגיא שם), לפי שאין עושין בהן מלאכה שחייבין עליה סקילה. ולא אמרינן בכי הני שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, אם כן לא יאכל כדרך שהוא אוכל בחול, ולא יסב כדרך שהוא מיסב בחול, זה דבר ברור הוא למבין, שאין אתה מוצא לעולם דברים שאסרו חכמים משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, אלא דברים שאפשר שירגילו למלאכה. כגון מי שנשברה לו חבית של יין, שלא יספג ביין, או יטפיח בשמן, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שאם תתיר לו, שמא יבא לידי סחיטה וכו'. עכ"ל. והביא לתורף תשובת הרמב"ם להלכה המ"א (סימן שטו ס"ק יא), והמחצה"ש (שם), והמלבושי שבת (ס"ק יא), ועוד. וע"ע בספר דברי צבי (סימן שטו ס"ק יא) דכתב כי לפענ"ד זה ג"כ כונת תוס' (דף קלח ע"א ד"ה אלא), דכתבו דבמילי דרבנן שייך לחלק. ע"ש. והיינו נמי כסברת הרמב"ם כיון דאסור רק מטעם עובדא דחול, יש לחלק רק כשיעשה מלאכה דאורייתא. ע"כ. וכ"כ מו"ר להלכה בספרו הבהיר הליכות עולם (ח"ד ויקהל אות ב עמ' רמד), ועע"ש מפי ספרים כדרכו בקדש שכתבו כן. וא"כ בנידו"ד אין איסור משום עובדין דחול. וע"ע בר"ן במיוחסים (דף קלח ע"א ד"ה אלא), דכתב כי עובדין דחול קל דינו. ולענין מה שאסר לגדור גדר, היא גזירה חדשה. ולענין מש"כ דהוי מתקן מנא, ע' לעיל (סימן כח), דכל שאינו מלאכת אומן, אין בו איסור מתקן מנא. וכאן לכו"ע אין בו תיקון, שהרי הוא מיועד לפתיחה וסגירה תדיר, וכדין פתיחת קופסאות. וגם אין חשש תקיעה. וכמו שדחה לחזו"א בשו"ת מנח"ש (ח"א סימן יא אות ד ד"ה גם הביא), דמ"מ למה יגרע מפני זה שיכולים להשתמש בו בכל מקום, אם לא שייך בזה החשש של שמא יתקע. ע"כ. וע"ע לו בח"ב (סימן כו אות א ד"ה אלא גם), דכתב להתיר לפתוח ולסגור הזרם שם, דדמי לפתיחת וסגירת מנעול דלת. ע"כ. ואכמ"ל.] וכן אסר מטריה מצד עובדין דחול בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק כח אות א). וכן כתב לאסור המטריה בספר נתיבי עם (ס"ס שא), וכן הוא בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן יד אות ד סוד"ה מבואר), ועע"ש בהמשך דבריו. וכן אסרו בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן ד אות ב), ועוד לו בחט"ז (סימן ח סוף אות ב), וכ"כ בשו"ת באר משה (ח"ו סימן קח) בפשטות ובקיצור, כי מטריה אסורה. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ט סימן ק אות יז), וכ"כ מו"ר בשו"ת יחו"ד (ח"ב סימן מג), ובספר הליכות עולם (ח"ד שמות הל' ב), וכן מבואר לאיסור בשו"ת סופה במדבר (סימן ד) לרה"ר לישראל הרה"ג רבי יונה מצגר שליט"א לך ראה שם בשאלה. ואף דלטעמו שם שהתיר פתיחת ממ"ט [היא ערכת מגן לתינוק בעת מתקפת גזים] דיש לה צירים א"כ הו"ל למישרי נמי מטריה. נראה דיש להשיבו דלא דמי ליש לה צירים, וכמש"כ להשיבו לעיל (סימן לג סוף אות א) קחנו משם. וכ"כ לאסור בספר שו"ע המקוצר שבת (סימן סב סעיף כה) ושכ"כ בספר כף החיים (ס"ק ג). ע"כ. וכ"כ בספר שבתותי תשמורו (ח"ב פרק כב אות טו), מצד אוושא מילתא. וכ"כ בספר השבת והלכותיה זכאי (סימן לד סעיף ו).

כ. ומאידך נמצאו כת פוסקים המתירים, דכן מבואר בפמ"ג (א"א ס"ק ח), דשם אסר במטריה שלהם מצד שאין לדמותה לכסא טרסקל כיון שהן מחוסרות קשירה. ולפי"ז במטריות שלנו שאינן מחוסרות דבר, שרי. [וכן למדו בו הפוסקים וכגון בספר באר יעקב (סימן שא ס"ק לט), ואע"פ שבשו"ת אבני ישפה (ח"א סימן עג ענף ג) כתב, כי אף לפמ"ג יאסור בשלנו, כיון שמחוסרים לבסוף הידוק, כדי שהקפיץ יתפוס את המטריה. ע"כ. ואולם זה אינו נראה כמחוסר, אלא זאת הפתיחה, וכשם שכסא טרסקל מחוסר פתיחה. ואכמ"ל.] וכ"כ להתיר החת"ס (או"ח סימן עב) אולם אף שהתיר לא מלאו ליבו להקל לגמרי, רק היכא שפתחו גוי, וגם בזה לאו משנת חסידים הוא. וכ"כ להתיר בספר בית מאיר (סימן שטו) באורך והובאו דבריו לעיל, ושכ"כ בגליון השו"ע כת"י הצדיק מו"ר שמואל בן ר' בענדיט ז"ל. וכ"כ בספר ערך ש"י (סימן שטו סעיף א). וכן יוצא מבואר לקולא בספר מאורי אור (חלק באר שבע דף קיא ע"א) דלמד דהיתר עביד וקאי הוא שמיועד להאהיל, ושאני כובע שמהודק לראש ודמי לאהל. ולכן דייק מרן לכתוב בסימן שא ס"ב לאסור להניח כובע, ולא כתב ללבוש כובע, דכוונתו לקובעו בראשו. ע"ש. וכ"כ להקל בשו"ת גור אריה יהודה (סימן קלא) דאין בידי למחות במקלים, דחה שם לנוב"י, דשאני מכובע שמהודק, משא"כ מטריה שרי, ודמי לכסא טרסקל. וכ"כ להקל בספר כלכלת שבת (סימן לד אות ג באורך), וסמך על רש"י וסיעתיה דביש לה חוטין שרי אף ביותר מטפח, כיון דהוי מילתא דרבנן, ובדרבנן שומעים למיקל. ועע"ש. ואולם סיים כיון שהנוב"י אסר, לא מלאני ליבי להתיר הדבר לגמרי מבלי שיסכימו עימי חברי. ע"כ. וכ"כ בספר דע"ת (ר"ס שטו) דמנה שם את שיטות הפוסקים, ושלכן יש לצדד בזה. ואולם סיים, ומ"מ שומר נפשו ירחק מזה, ובפרט במקומות שנהגו להחמיר, ח"ו לפרוץ גדר. ע"כ. וכן מבואר להתיר מטריה בימינו בשבת בביה"ל (סימן שטו ס"ח ד"ה טפח), (דגם איהו אסר רק בשלהם שמחוסרות קשירה). וכן מבואר בשו"ת שלמת חיים (סימן רצה) דהשואל שאל ע"פ הביה"ל הנ"ל היכא שהוכן מער"ש שרי להשתמש בשבת. וכתב הרב שלמת חיים דעכ"פ יש בזה משום מראית עין, וסיים דאין למחות בידהם של הנוהגים היתר במקום שיש עירוב. וכ"כ להקל בשו"ת משפטי עוזיאל (חאו"ח ח"א סימן יב), ועוד לו (מהדו"ת חאו"ח ח"א סימן מא אות ב) שיש לסמוך על המתירים במקום עירוב. וכ"כ להקל בשו"ת מים חיים משאש (ח"א סימן קמד), ושכ"כ להקל באוצר ישראל (אות ש). ע"כ. [וע' לגבי השימוש בספר זה לעיל (סימן א בסוף ההערה).] וכ"כ להקל עוד בשו"ת אהל אברהם שאג (סימן ו). וכ"כ להקל בספר יסודי ישורון (ח"ד עמ' צט) דשקיל וטרי בדברי הפוסקים, וסוף דבר כתב דהמקלים בזה יש להם על מי לסמוך, בפרט במקום שנהגו להקל. ע"כ. וכן מבואר בשו"ת שבט הקהתי (ח"ג ס"ס קטו), וכ"כ להקל בשו"ת עט סופר טמסטית (ח"ב סימן יג) כיון דדמי לטלית כפולה (סימן שטו סעיף י) וכאן קיל טפי כיון שנע ונד, ולכן שרי אף יותר מרחבה טפח. ונשען על החת"ס, ועוד שיש לרש"י וסיעתיה דשרי אף ברחבה טפח, ובפרט במטריה בימינו שנפתחת ע"י קפיץ בב"א. ועוד סניפים ע"ש. וסוף דבר נסוג אחור לענין מעשה מפני שמרן הראש"ל אסרו, וקשה להקל כנגדו, אע"פ שלהלכה נלע"ד כמש"כ. ע"כ.

וע"ע בפתגמא דנא בספר קובץ על הרמב"ם (פרק כב הל' כז), ובחת"ס גיטין (דף ח ע"ב ד"ה והרוצה), ובספר דעת שלום (סימן שא סעיף מ), ובספר מנחת שבת (סימן פ אותיות רלא רלב), ובספר דברי מנחם מרדכי (סימן שטו ס"ק א בהגה"ט), ובספר ארחות חיים כהנא (סימן שא ס"ק כד) באורך, ובשו"ת שאילת יצחק אלבוים (ח"ג סימן ל) דאסף את שיטות הפוסקים בזה, וכתב דאם פתח מער"ש אין מזניחים אותו. ושוב ראה אחר זמן לשו"ת יחוה דעת הנ"ל שהביא להקת אוסרים, ועל כן סיים שהבוחר יבחר להרחיק מזה ומן הדומה לו. ע"כ. וע"ע בשו"ת שערי אליהו ויספיש (סימן כד אות ה), ובשו"ת חמדת צבי (ח"א סימן כו אות טו), ובספר גביע הכסף (סימן שטו פרק א אות ג).

כא. ואולם אחר ראותינו כל זאת, נראה דיש פנים להקל להשתמש במטריה בשבת, כיון דיש כאן ספיקות וספקי ספיקות טובא, שמא כרמב"ם וסיעתיה שלמדו דאיסור כובע הוא כיון שמהודק לראש כדלעיל (אות יב), ולפי"ז מטריה מותרת. ואת"ל כאשר כתבנו (אות יד) כי מרן ס"ל בזה כרא"ש וסיעתיה, שאיסור כובע הוא מפני שקשה ואינו נכפף כבגד, ולפי"ז מטריה אסורה. שמא הלכה ככל הני אשלי רברבי דס"ל להתיר כל שמחזיק בידיו, ושכלל אין לדמות כובע למחזיק בידיו כדלעיל (אות טו). ואת"ל כאוסרים, שמא הלכה כסיעת הראשונים דס"ל דטלית כפולה (סימן שטו סעיף יג) שיש לה חוטין מותר לפורסה אף יותר מטפח, וה"ה מטריה דעדיפא מיש לה חוטין כלדעיל (אות יז). ואת"ל דהלכה כרי"ף וסיעתיה (וכפסק מרן שם) דס"ל להתיר עד טפח, שמא כדעת השל"ג וסיעתיה דהרי"ף מודה בכילת חתנים שמיוחדת לכך, כי בזה מותר אף יותר מטפח כנ"ל (אות יז). ואת"ל דאין לחלק בזה, וכמבואר בב"י, שמא כרב מעט מים וסיעתיה דהרי"ף אמר דבריו באהל קבע, אך באהל עראי יודה דשרי אף יותר מטפח כנזכ' לעיל (אות טז). [ובזה שרי אף במחוסרת העמדה, דהרי סעיף יא מיירי שאין הכילה מונחת כלל על גבי דבר מה, אלא מקופלת על הארץ] . ויתר על כן דהלא עסקינן במילתא דרבנן, וכמו שפתחנו בריש אמיר, מצד דמטריה הוי אהל עראי, ועוד יש לצרף דהוי דרבנן מצד דברי החת"ס וסיעתיה דס"ל דבנין לשעה לא הוי בנין ד"ת, ועוד לצירוף דהוי דרבנן מצד דהוי אהל זרוק. ועוד דהוי במקום כבוד הבריות, וגם הפסד, וכמש"כ בספר כלכלת שבת (סימן לג אות ג), [וע' בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"א או"ח סימן יב סעיף ב) שהשיגו.] וכל כה"ג דיש כ"כ הרבה ספיקות, והוי מילתא דרבנן, שוב נראה דאין שום בית מיחוש כלל בנידון המטריה, ומשרא שרי לכתחילה.

מנהג]

כב. אך דא עקא, כי עדיין יש לדון ולאסור המטריה מצד המנהג. כי העומד על המנהג רואה כי הוא השתנה במשך הדורות ותלוי הוא במקומות, כי בתחילה היו מקלים בו במקומות רבים, דהנה במקומו של הנוב"י (או"ח מהד"ת סימן ל) נהגו להקל, (ואולם הנוב"י מחה על המנהג וביטלו וכמבואר שם). וכן מבואר בשו"ת חת"ס (או"ח סימן עב) שהמנהג להקל. וכן הוא בשו"ת לב חיים (ח"ה סימן צב בהוצאת שיח ישראל) כי כן מנהג הבחורים. וכן הוא בשו"ת גור אריה יהודה (סימן קלא), וכן בשו"ת מעט מים (ס"ס כד) כתב הגאון המגיה שם כי נהגו להקל. וע"ע בשו"ת מים חיים משאש (ח"א סימן קמד) כי כן העיד הרב השואל שם, כי רבים ושלמים בתורה ויראה נוהגים בו היתר. וכ"כ שם להעיד הרב המחבר, כי כל העם מקצה נהגו בו היתר גמור. ואולם בספר דע"ת (ר"ס שטו) בסוף ענין המטריה מבואר כי במקומו הוא תלוי במקומות, כי יש המקלים ויש האוסרים. ובספר פתח הדביר (סימן שטו אות ג) כתב והכי נהוג עלמא לאסור אפי' לנושאה בפתוחה מאתמול. וכ"כ בספר באר יעקב (סימן שא ס"ק לט) וכן נוהגים עכשיו להחמיר שלא לצאת במה שפתוחה מע"ש. וכן הוא בספר תהל"ד (סימן שטו ס"ק טז) דכתב והיום נהגו איסור. ובאמת כי כן עינינו רואות בימינו אנו בא"י שאין מי שמקל בזה, בין אשכנזים ובין ספרדים, חסידים או ליטאים. (וכן הוא בחו"ל, רק ששם אין כמעט מקומות שאפשר לטלטל בהם, כיון שאין עירוב, למעט כמה מקומות בודדים, וגם בהם ע"פ בירור מפי אנשים הנמצאים שם, עולה שהמנהג כיום שלא להקל בזה. ומה שהפוסקים דנו לטלטל המטריה, הוא ברה"י, וגם כי היה מצוי בזמנם עיירות המוקפות חומה). וכ"כ הרב כף החיים (סימן שטו סס"ק ג) שכן עמא דבר, וכ"כ בספר נתיבי עם (סוף סימן שא). ומעתה מאחר והמנהג ברור כיום לאסור בזה מכל וכל, ואין מי שפורץ גדר, א"כ אף שהראנו פנים להקל בהאי מילתא, מ"מ שוב אין אחר המנהג כלום. וכאשר פתח הרב תהל"ד (סימן שטו רס"ק טז) בראש דבריו קודם שנכנס לדון בהאי מילתא, כי הודיע דכבר פשיט איסורא במדינותינו, וכל הפותחו בשבת נחשב לפורץ גדר, ואין לדבר בענין זה למעשה , לא יהיה אלא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור חמור. ע"כ. ושוב בא לענין הלכה באורך שם, אך למעשה כבר ביאר בראש דבריו, שאין בדיון ההלכתי נ"מ. וכ"כ בספר דע"ת (ר"ס שטו) כי במקומות שנהגו איסור, ח"ו לפרוץ גדר. ע"כ.

איברא דלכאורה זה אינו, כי כל דין דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, שאסור להתיר להם, וכן להתיר בפניהם, כמבואר בפסחים (נא ע"א), ובנדרים (טו ע"א), אמור כשיודעים שמן הדין מותר, ומ"מ נהגו כן לגדר וסייג, או פרישות וכיוצ"ב. אבל כשחושבים שהוא אסור מן הדין ובעצם הוא מותר, בזה מותר לבטל מנהגם, שהוא מנהג בטעות. דכ"כ רבינו נסים במגילת סתרים הביאו דבריו תוס' פסחים (נא ע"א ד"ה אי), וכן הרא"ש (שם פ"ד סימן ג), והביאם הב"י יו"ד (ר"ס ריד), וכ"פ הטוש"ע (סימן ריד), וכ"כ בספר שדי חמד (ח"ח דף 238 ע"ב) מפי ספרים, ובשו"ת יבי"א (ח"ג יו"ד סימן יא אות ב). [ועפ"ז כל המקרים בפסחים (נא ע"א) היינו כשיודעים שמותר מן הדין, ונהגו פרישות, ע' תוס' שם ד"ה אי.] ולפי"ז במטריה י"ל שמותר ליטלה בשבת, אע"פ שהמנהג היום להחמיר, כיון שהמנהג יצא מפני הני אשלי רברבי שאסרו המטריה מן הדין, ואולם בראותינו כי יש פנים להקל, א"כ שוב הוי מנהג בטעות דלא הוי מנהג, ומותר לבטלו.

כג. ברם באמת א"כ תקשי טובא על המבואר בהקדמת מרן הב"י, דאיתא התם דאין פסקיו אמורים למקום שיש מנהג להחמיר, כי בזה ימשיכו במנהגם. וע"פ דברינו תקשי, דכיון שמרן פסק להקל, וכידוע כי פסקיו להקל באים בתורת ודאי, ואכמ"ל, א"כ שוב מה שייך המנהג מכנגד, דבכה"ג הוי מנהג בטעות דלא הוי מנהג. וע"ע בנחלת לוי (ח"א סימן יג אות טו) שכ"כ הפוסקים, דהעיקר הוא שאין דברי מרן אמורים במקום מנהג, כי תפסינן כמנהג בין לקולא ובין לחומרא. ועל כרחך לחלק, דלא בכל מקום אמרינן דהוי מנהג בטעות, כי כשהיא מחלוקת בדברי הפוסקים והמנהג פשט כפוסקים האוסרים, בזה שוב לא שייך לקרות המנהג מנהג בטעות, אשר הונהג ע"פ החכמים האוסרים, אע"פ שהמיקל מוכיח דבריו בראיות ומפי ספרים וכיוצ"ב, דסוף סוף אינו טעות, כי המנהג נשען ונסמך על הפוסקים האוסרים, ומי יוכל להשבע כי האמת איתו ולא כאוסרים. ומה שאמרו מנהג בטעות, הוא כגון האי דחולין (ו ע"ב) גבי בית שאן, שהוא המקור לדין זה, וכמש"כ הני ראשונים והב"י, דרבי אכל הירק, משום דטעות היה, שהיו סבורים שהיא ארץ ישראל. משא"כ בפלוגתא דרבוותא, בכה"ג לא הוי מנהג בטעות. וכ"כ כיוצ"ב המהרשד"ם (יו"ד סימן מ) דדוקא דברים המותרים לכו"ע ונהגו בהם איסור הוי כנדר שיש לו התרה, אבל בדבר שיש בו מח', ובמקום אחר נהגו כדברי האוסרים, לא מהני התרה, שהרי לא קבלו עליהם איסור מחודש שיראה כנדר, כיון שהוא דבר האסור ועומד לדעת הסוברים כן. ע"כ. והביאו הפר"ח (סימן תצו בכללי המנהגים אות ב) והסכים עמו. וכן הביא בשו"ת יבי"א (ח"ג יו"ד סימן יא אות ג) לעוד אמבוה דפוסקים דסברי הכי, וכן ביאר את דברי המ"א (סימן תקנא ס"ק ז, ומאידך יש המתירים). ועע"ש.

ועפ"ז אף שמנהג בטעות לא הוי מנהג וכנ"ל, וכדמפורסמים דברי הרחיד"א בשיו"ב (סימן ריד ס"ק ב) בשם המהר"ש עמאר, דתלינן סתם מנהג בטעות. וכתב על כך הגחיד"א ודברי הרב שרירין וקיימין, וזה כמה שנים קודם ראותי דבריו ז"ל קיימתי מסברא, והתרתי איזה מנהגים שנתפשטו להחמיר, והקרוב אלי שנהגו כן בחשבם שהוא אסור. ע"ש. והביאו ונשען עליו בדוכתי טובא מו"ר, וכגון בשו"ת יבי"א ח"ג (יו"ד סימן יא אותיות ג-ה), ובח"ד (יו"ד סימן יא אות ח), ובח"ה (או"ח סימן כא אות ג), ובח"ו (יו"ד סימן כ אות ב), ובעוד דוכתי, ונשען על דבריו ועל סיעת מרעיו. מ"מ כאן שהפוסקים אסרו המטריה, ומשם יצאה ההוראה ופשט המנהג לאוסרה, וכעת כולם נהגו בו איסור (ע' יבי"א (ח"ג יו"ד סי"א אות א) ובעוד דוכתי, דמנהג תלוי ברוב ציבור). גם אם מצאנו פנים להקל, מה שייך לומר דהוי מנהג בטעות, כיון שהוא דבר האסור ועומד לדעת הסוברים כן, ושאני התם בדברי הרחיד"א שהיה סתם מנהג, ואין ידוע מקורו. ואולי בזה יש להבין ולבאר את דברי מו"ר בספר לוית חן (סימן קז) בדין רכיבה על אופנים, כי מזה זמן רב שהוקשה לי עצמי שהביא שם את שיטות האוסרים והמתירים, ודחה את טעמי האוסרים מכל וכל. וסוף דבר סיים להלכה, כיון שרבו האחרונים שכתבו להחמיר בזה, בודאי שכן ראוי להורות ולהחמיר. ע"כ. ולכאורה קשיא טובא, כי מאחר ודחה לאוסרים, והוי מילתא דרבנן, מדוע עזב את דרכו להכריע בכוחא דהיתרא. וע"פ הנ"ל יתכן שהוא מפני שהמנהג הוא שלא לנסוע באופנים מכל וכל, עד כדי כך שלאנשים נראה כנוסע ברכב. ושוב לא רצה להקל כנגד המנהג, וכנידו"ד בענין המטריה.

כד. ואולם אשר נראה לענ"ד, כי לא בכל מקום אשר המנהג נוהג בעקבות הרבנים האוסרים וכנידו"ד, הוי מנהג ושוב א"א לבטלו, כי הלא ברור שאם טעו האוסרים בדבר משנה, בזה הוי הוראה בטעות גמורה דלא הוי הוראה, רק בדברים שיש מקום לחלוק וכדרכה של תורה, בזה נכונים דברינו האמורים לעיל. והלא הדברים ק"ו שאם בדין חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר (נידה כ ע"ב), וביארו הראשונים דהוא מדין שוייה חתיכה דאיסורא, וכמש"כ הריטב"א (שם), והראב"ד ע"ז (ז ע"א), ועוד, מ"מ היכא דטעה בדבר משנה שפיר יכול להורות כנגדו, וכמבואר בטה"ב (ח"א סימן ו סעיף ה), ע"ש באורך מפי הראשונים, ושכ"כ מרן באבקת רוכל (סימן ריג), ע"ש. וא"כ אפי' שהאיסור חל מדין שוויה, בכל אופן בכה"ג שהיא טעות גמורה אפשר לבטלו, ק"ו בכה"ג שהונהג המנהג על יסוד טעות בדבר משנה, דיחשב מנהג בטעות. ובראותינו זאת יש לומר יתרה מכך, כי גם כשהיא טעות בדרך ההוראה, (ואולם אינה טעות בשיקול הדעת) ג"כ אפשר לחלוק, וכמבואר שם בטה"ב קחנו משם, ולפי"ז מש"כ מרן בהקדמה לב"י שאין הוראותיו אמורות לשנות המנהג, אמור כשאינו טעות בהוראה, אלא דהם נשענים על פסק הראשונים, ומרן בא בהכרעה ביניהם. ומרן בהקדמה לא חילק כולי האי שם, כי קיצר מאוד, כאשר יראה שם המעיין.

זאת תורת העולה, אע"פ שיש פנים להקל לשאת מטריה

בשבת, מ"מ מאחר ופשט המנהג ע"פ הפוסקים רוא"ח לאוסרו מכל וכל, שוב אין אחר המנהג כלום, ועל כן אסור להשתמש במטריה בשבת.

תוכן העניינים

שו"ת נחלת לוי - חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה