עוד טעמים דאיסורו מדרבנן · היתר מצד דאית ביה חוטין]
טז. עין רואה לשו"ת חתם סופר (או"ח ס"ס עב) דאחר שכתב להוכיח כי כל הדיון באיסור פתיחת מטריה הוא מדרבנן, סיים, כיון שזכינו לדין שאיננו מדאורייתא, א"כ ממילא אפי' איסורא דרבנן ליכא, דהרי טלית כפולה (סימן שט ס"י) אי אית ביה חוטין שרי אפי' לכתחילה, והכי נמי קרסים ולולאות הוה כחוטין כמש"כ נודע ביהודה (הנ"ל) בעצמו. ועוד הכא עדיף טפי שעשויה מעיקרא לכך, והוה כמו כילת חתנים (סעיף יא), דמקיל ביה הרי"ף והרמב"ם משום שעשויה מעיקרא לכך. וע"כ קרוב לומר שאפילו מדרבנן שרי, וא"כ לכל הפחות מותר לפותחם ע"י גוי, ואין להרעיש העולם בשביל זה, הנלע"ד כתבתי. עכ"ל. ולכאורה תימה טובא, דהרי כל שהותר בדין טלית כפולה ובדין כילת חתנים הוא לפותחם עד טפח ולא יותר, וכדכתב להדיא מרן בסעיף יא, וכן הוא בסעיף י, וכמפורש בב"י ע"ש, וכמו שהאריך בפתגמא דנא להוכיח כן בשו"ת גינת ורדים (כלל ג סימן כו), וכ"כ בשו"ת פרח שושן (כלל ג סימן ד ד"ה ולי הדיוט) ע"ש בראיותיו, וכ"כ הפוסקים לבאר את מרן. ושוב ראיתי שכ"כ שאין להתיר מטריה מצד דדמי לחוט ומשיחה, בספר תהל"ד (סימן שטו סס"ק טז) כיון דדעת הב"י והב"ח דשרי עד טפח. ע"כ. וכ"כ בשו"ת עט סופר טמסטית (ח"ב סימן יג אות ט) דבתחילה כתב להתיר מטריה מצד דדמי לטלית כפולה, ושוב כתב שכ"ז אינו אלא לסניף, שהרי מרן למד דכ"ז מותר עד טפח.
ואולם עדיין יש מקום להקל ע"פ היתר חוט ומשיכה, והוא ע"פ דברי הגאון רבי אברהם מסלוניקי בעמ"ח ספר יוקח נא בשו"ת מעט מים (סימן כד) דשם עמד באורך רב לענין היתר הנמוסיא בזמנם, והיא כילה שהיו פורסים ע"ג המטה, וע"ש (דף מט ע"ב ד"ה אכן) דכתב את עיקר טעמו להקל, והוא מצד דאע"ג שעשויה הנמוסיא לצל ורחבה טפח שרי, כיון דדמי לכילת חתנים. ואומנם כל שהותר שם הוא רק עד טפח, אך כ"ז כיון שעשוי לקבע דהיינו לימים רבים, דכל שמצינו שאסרו הרי"ף והרמב"ם יותר מטפח הוא רק בעשוי לקבע, וא"כ נאמר שבאינו עשוי לקבע מותר אף יותר מטפח, כיון שהרא"ש וסיעתיה ס"ל לעולם להתיר ע"י חוטים אף ברחב טפח, ואפושי פלוגתא לא מפשינן, כי נאמר שיועמדו הרמב"ם והרי"ף יחד עם שיטת הרא"ש. עכת"ד. ומינה לנידו"ד לענין המטריה, דהוי כיש לה חוטין, (וכמש"כ החת"ס (או"ח ס"ס עב) ועוד פוסקים הנזכ"ל, והוא פשוט), וכיון שעשויה לעראי, יותר לפותחה אף יותר מטפח. וכ"כ מדנפשיה בספר כלכלת שבת (סימן לד אות ג) בדרך אפשר, כי אף הרי"ף יסבור דע"י חוט שרי יותר מטפח. ומה שהצריך הרי"ף בטלית כפולה שאין בה טפח, הוא כיון דמיירי בחיוב דאורייתא, וכמפורש ברי"ף. והיינו או דס"ל לרי"ף דבמגיעים המחיצות לארץ הוי דאורייתא, כי הרי"ף כתב להדיא דמיירי בטלית המגעת לארץ. או דמיירי בעשויה לקבע, ועל כרחך לומר כן ברי"ף, דאת"ל דס"ל לרי"ף שברחב טפח אף בעשוי עראי חייב דבר תורה, א"כ יוצא דמהני תוספת אהל על טפח הפרוס מער"ש, והרי הוי תוספת על אהל קבע, ועל כרחך דמיירי התם שאין מחיצות או שעשוי לזמן מועט, משא"כ בטלית כפולה שעשויה לקבע ויש מחיצות. עכת"ד. וכ"כ כיוצ"ב הגאון מהר"י זיין בשו"ת פרח שושן (כלל ג סימן ד ד"ה ולי ההדיוט), דכל שהחמירו הרי"ף והרמב"ם בכילת חתנים עד טפח, הוא דוקא כשעושה אותו להתקיים לעולם, אמנם היכא שאינו עומד להתקיים מיקרי אהל עראי, ועע"ש. וכ"כ מדנפשיה בספר פתח הדביר (סימן שטו סעיף א ד"ה הנה בירוש') ע"ש באורך, כי כילת חתנים עשויה עראי שרי אף יותר מטפח, ולכן כתב להתיר הנמוסיא שיש בה טבעות, ועשויה עראי, שרי אף יותר מטפח. וכ"כ להתיר כיוצ"ב בשו"ת עט סופר טמסטית (ח"ב סימן יג אות ט וכו', ובאות כא), ע"ש.
הן לא אכחד כי בספר פתח הדביר הנזכר (בד"ה ולפי), לא רצה לסמוך על טעם זה לבד, ע"ש. ויותר כי שם (אות ג) לא סמך על טעם זה להתיר מטריה, וכן הוא לו (אות א דף רב ע"ב). ע"ש. וכן בשו"ת מעט מים הנ"ל (סימן כד דף סא ע"א ד"ה ולא), ועוד (דף סב ע"א ד"ה הדרך), אע"פ שכתב כנ"ל להקל בנמוסיא, מ"מ אסר מטריה, ושאין לדמותה לכילת חתנים כשהיא עשויה עראי, אלא לפסק השו"ע בסעיף ג, לדין מטה שאסור לעשותה כדרכה אלא רק בשינוי מלמטה למעלה, וכאן המטריה נעשית בבת אחת, ודמי לעושה מטה מלמעלה למטה. ע"כ. ולכאורה י"ל איפכא, כי מטריה נחשבת כעושה בשינוי, כיון שנעשית בב"א, וכמו שביארו הפוסקים בדעת הרמב"ם, וכדלעיל (אות ט), ועוד בה, דלכאורה עצם דבריו קשים, דא"כ תקשי מדין מטה שאסור לעשותה, לדין כילת חתנים שהותרה, ואדרבה כילת חתנים חמירא טפי, דעשויה לצל, ומטה קיל דינא כיון שעשויה רק לשמוש תחתיה. [וכמו שהבאנו מפי ספרים לעיל (סימן לג אות ה), שעשוי לצל חמיר משימוש תחתיו.] ועל כרחך לחלק בין מטה לכילת חתנים, כיון שמטה עשויה לקבע. ולפי"ז חוזר הנ"ל, דמטריה שרי. ואיך שלא יהיה, מ"מ חזי לצירופי לסניף את האמור לעיל, כי אף למרן שאסר ביש לה חוטים לפותחה טפח, מ"מ יתיר מטריה דדמי ליש לה חוט, כיון שעשויה לעראי.
יז. ועוד יש לצרף את שיטת הרא"ש (פרק כ סימן ב) והתוס' דשרי ביש לה חוטין לפותחה אף יותר מטפח, וכתב הב"י (סעיף יא) שכן דעת רש"י (דף קלח רע"א). וכן יש להוסיף דס"ל לעוד להקת ראשונים, דכן דעת הר"ן (דף נו סוע"א מדפי הרי"ף), וכן הוא בחידושיו (דף קלח ע"א ד"ה כרך עליה), ושם כתב לדחות להרי"ף. וכן הוא בחידושים המיוחסים לר"ן (דף קלח ע"א ה"ג), והוא בשם הרא"ה. וכ"כ רבינו פרחיה (שם ד"ה כילה, וד"ה טרסקל), וכ"כ הריבב"ן (שם ד"ה כילה), וכ"כ הר"ח (שם ד"ה כילה), והמאירי (שם ד"ה טלית), ודחה לרי"ף, וכן הוא לו עוד (בד"ה יכלה), וכ"כ הנמוק"י (שם), ועוד ראיתי לספר בני ציון (סימן שטו ס"ק א) דהוסיף שכן דעת האגודה, ורבינו ירוחם. ע"כ. וכ"כ תוס' (דף קלח ע"א ד"ה כרך עליה, בתירוץ השני). [וע' בשו"ת גינת ורדים (כלל ג סימן כו ד"ה והתוס' כתב), דנראה להכריע כפירוש השני, שכן הרא"ש הדורך בעקבות התוס', השמיט תירוץ ראשון וכתב רק תירוץ שני. ע"כ. וכ"כ בכלכלת שבת (סימן לד אות ג). ואולם בשו"ת פרח שושן (כלל ג סימן ד ד"ה ואני בעוניי), פליג וס"ל דהעיקר בתוס' כתירוץ קמא, וכמש"כ הכנה"ג או"ח בדרכי הפוסקים (סימן יט) דתירוץ ראשון שעושים התוס' הוא עיקר. ע"ש. ובפרט בנ"ד שמצאנו כתוב בפסקי תוס' בפרק הנזכר (פרק כ סימן תנט) וז"ל, טלית כפולה שכרך עליה חוט ושייר בה טפח. עכ"ל. ועל פסקי תוס' יש לסמוך הלכה למעשה, כמו שכתב הכנה"ג במקום הנזכ"ל (סימן יו). עכ"ל.]
ועוד יש לצרף את דברי השלטי גיבורים (דף נו רע"ב מדפי הרי"ף אות א) מש"כ בדרך אפשר וז"ל, ובכילת חתנים אפשר דכולהו שוין שאם כרך עליה חוט או משיחה דשרי לנטותה אפי' יש בגגה טפח, כיון דכשאין בגגה טפח כלהו מודו דשרי לנטותה אפי' בלא חוט ומשיחה, כאשר כתבתי בחידושי בס"ד. עכ"ל. וכן הביא את אלו דברי השלטי גיבורים בספר מטעמי השלחן (ס"ק יא) על דברי מרן, וא"כ נוקט הכי בדעת מרן. וכן סמך עליו בשו"ת פרח שושן (כלל ג סימן ד ד"ה עוד יש להביא), וכ"כ מדנפשיה הדרישה (ר"ס שטו ד"ה ולעניות דעתי), שהרי"ף ס"ל כדעת הרא"ש בזה, שבאם יש על הטלית מכופלת חוטין מער"ש, מותר לנטותה בכל ענין אף ברחבה טפח. ע"ש. ואולם כ"ז שלא כדברי מרן הב"י, שכתב להדיא (דף עו ע"א) וז"ל, ומכלל דברים אלו יתבאר לך שמה שכתב רבינו גבי כילת חתנים ואם כרך עליה חוט או משיחה לנטותה בו מותר אפילו אית ביה כל הני, אינו אלא לדעת רש"י והרא"ש לבד, דאילו להרי"ף והרמב"ם לא שרי בכריכת חוט או משיחה, אלא בדלית ביה חד מהני, וכמו שנתבאר, והכי נקטינן. עכ"ל. וגם השלטי גיבורים כ"כ רק בדרך אפשר. וכן הוא בשו"ת מעט מים (סימן כד ד"ה ואשר אני), דמתחילה סמך על השלטי גיבורים, ושוב (בד"ה אמנם הר"ן), הביא שהר"ן והב"י לא ס"ל הכי ברי"ף, וכן היא מסקנתו. ואף בשו"ת פרח שושן הנ"ל שסמך על השלטי גיבורים, הביא לב"י הנ"ל, ואיהו תנא ופליג על מרן. וכן על דברי הדרישה כתבו האחרונים לחלוק, וכגון בשו"ת נוב"י (או"ח מהד"ת סימן ל ד"ה ומעתה הפארסל), ומ"מ בודאי דכל הני אשלי רברבי לאו קטלי קניא באגמא, וחזו לצירופי לספק. וכן עביד בשו"ת עט סופר טמסטית (ח"ב סימן יג אות ט) לצרף את הדרישה לסניף.
יח. ועוד יש לצרף לספק ולסניף את דעת רש"י (דף קלח ע"ב) דס"ל דאין שום איסור בחבישת כובע מצד דין אהל, אלא רק מצד שמא יפול הכובע ויטלטלנו ד' אמות. ונמצא לפי"ז, דמטריה דדמי לכובע כיון שגם היא על גוף האדם, ועוד קילא טפי כיון שאינה מהודקת על ראשו, (וכמו שהובאו לעיל פוסקים שביארו בדעת הרמב"ם ומרן לחלק בין כובע למחצלת דכובע מהודק וחמיר. ע"ש). וא"כ ק"ו שיסבור להקל בכובע. וכדעת רש"י כן ס"ל לרוב הראשונים, וכאשר הובאו לעיל (סימן לב אות ב) לך ראה שם אם יקחך ליבך. ואע"ג דמרן (סימן שא ס"מ) פסק לאסור כובע מצד אהל, מ"מ רש"י וסיעתיה חזו לצירופי לספק ולסניף. וכן כתב הגאון המתיר המובא בשו"ת נוב"י (או"ח מהד"ת ריש סימן ל) להשען על רש"י, דלפיו שרי מטריה. וכ"כ בשו"ת גור אריה יהודה (סימן קלא ד"ה והנה באלפסי), כי לרש"י שרי מטריה כיון שיש עירוב. וכ"כ בספר כלכלת שבת (סימן לד אות ג ד"ה והגאון), דקי"ל כרש"י דכובע אסור משום טלטול ולא מדין אהל, ולכן שרי מטריה.
ואולם בשו"ת מכתם לדוד פארדו (ח"א סימן א ד"ה בשם אחר) למד כי היתר כובע לרש"י שאין בו אהל, הוא כיון שהוא מלבוש, ובזה לא שייך אהל. ולכן שם (ד"ה הנה כי כן) העלה דאף לרש"י אסור מטריה, כיון שאינה מלבוש. ועע"ש (בד"ה עלה). וע"ע בשו"ת נוב"י (או"ח מהד"ת סימן ל ד"ה מה שהביא), שג"כ דחה ראיה זו בכמה פנים. וע"ע בספר מנוחת אהבה (ח"ג פרק כג הערה 30) דגם רש"י יודה לאסור מטריה, דשאני כובע דדמי למלבוש, ושכ"כ החזו"א (סימן נב ס"ק ב אות ד) וכמש"כ בשו"ע הרב (סימן שא סעיף מט) לבאר את היתר כובע דהוא דרך לבוש. עכת"ד. וכן יש להוסיף דראינו לחד מן קמאי הוא פסקי הרי"ד (שבת קלח ע"א) דנקיט ואזיל בשיטת רש"י להתיר כובע מדין אהל, ולהדיא ביאר טעם היתר הכובע דהוי מלבוש וז"ל, כיון שאין אהל במלבושי אדם. ע"כ. אולם לפי"ז תקשי טובא מדוע שרי לפרוס מחצלת מעל המת, כמבואר בשבת (דף מג ע"ב), ונפסק בטוש"ע (סימן שיא ס"ו), והלא בשעה שהאנשים מחזיקים את המחצלת מעל ראשם מפני השמש, ושוב נשמטים ונוצר אהל, יש לאסור מצד אהל, שהרי אינו מלבוש. ואילולי דברי פסקי הרי"ד היינו אומרים דס"ל לרש"י לחלק בין אהל המונח על גופו שאינו אהל, לבין המונח על דבר מה דהוי אהל, והכל אתי שפיר. ואולם בראותינו לחד מן קמאי דכתב כן, על כרחך לחלק כחילוקים הנזכרים לעיל (אותיות יא,יב), מאי שנא דין פריסת מחצלת על ראשו לכובע. וא"כ ראיה מוכרחת מרש"י וסיעתיה דס"ל להקל, לא יהיה מכאן. אע"פ שאם נפרש לרש"י כרמב"ם דשאני כובע שמהודק לראש, משא"כ מחצלת, יצא דמטריה שרי. מ"מ אין הכרח וראיה דרש"י וסיעתיה ס"ל הכי.