אור ברסלב
שו"ת נחלת לוי - חלק ב עוד טעמים דאיסורו מדרבנן › כשדרכו לעשות מלמעלה למטה]

שו"ת נחלת לוי - חלק ב

עוד טעמים דאיסורו מדרבנן · כשדרכו לעשות מלמעלה למטה]

היתר מצד שמחזיק בידיו]

ועוד י"ל, דהלא ראינו פעמים רבות שמחמת שהאהל שעושה מוכן הוא לאהל, לכן הקלו בו טפי, וכגון בסי' שטו (סעיף יא) דכיון שהיא מתוקנת לכך, דהיינו מיוחדת ומוכנה לכך, לכן הקלו עד טפח. וכן הוא שם (סעיף י) בדין טלית כפולה, בשיש לה חוטין. וכן הוא בדין כסא טרסקל הנזכ"ל בסמוך, וכן הוא בכובע שאסר מרן (סימן שא ס"מ) ברחב טפח, ופירש שם המ"א, דעד טפח שרי, כיון דהוא מוכן לכך, וכדין כילת חתנים. וזהו ממש נידו"ד, דבאנו לחלק בין מחצלת לכובע, דכובע מיועד לצל וחמיר, והנה מכל הנ"ל ומהמ"א מבואר להיפך הגמור בסברא זו ממש בכובע להיתרא. וכן הוא באהל שיש לו צירים, וכדברי הרמ"א (ר"ס תרכו) דשרי. ובדין תוספת אהל עראי (סימן שטו סעיף ב) דהיתרם מצד שכבר עשויים. וא"כ אתה הראת לדעת שככל שמוכן הוא יותר לאהל, זו סיבה להקל בו. וא"כ כיצד אפשר לקחת סברא זו ולהופכה לגמרי לחומרא, ולומר דכיון דמטריה עשויה להגן מפני הגשמים, חמירא טפי ואסורה, אף שיש כאן היתר שמחזיק בידיו, ואדרבה י"ל להיפך ע"פ הנ"ל, דאם במחצלת שאינה מיוחדת לצל ע"ג ידי האדם מותרת במחזיק בידיו, ק"ו במטריה שמוכנה לכך שמותרת, כיון שמחזיק בידיו. (ופשוט שאין כונתינו להתיר דבר שמיוחד לאהל בכל אופן, דהיינו לקחת אהל ממש ולעשותו, כי בזה הס מלהזכיר, ורק על פי ההיתרים המבוארים בשו"ע יש היתר, וכאן יש היתר מצד שמחזיקה בידיו, וא"כ צריך להתירה, רק דאמרו סברא להחמיר שמיוחדת לכך, ובזה השבנו כי הוא להיפך דזו סברא להקל). וכ"כ החת"ס (או"ח ס"ס עב) דכיון שהמטריה מיועדת לצל זו סברא להקל בה, וכ"כ הט"ז (ס"ס שטו). ע"ש.

ועוד בה, כי מפורש ברמב"ם (פרק כב הל' כח) בדין כסא טרסקל, דאף שדרכו לפותחו בבת אחת, בכל אופן כתב הרמב"ם דמותר ושלא דומה לאהל, ואדרבה כל טעמו שמותר הוא מצד שנעשה בבת אחת, וכאשר ביארו הפוסקים כן לרמב"ם וכנ"ל לעיל (אות ט) ועע"ש, ושכן הוא לשון תוס' (דף קלח ע"א ד"ה כסא) וז"ל, והטעם הוא שאינו כן דרך עשית אהל לעשות הגג תחילה ואח"כ הדפנות. ע"כ. וכ"כ התוס' רא"ש (שם), וא"כ מבואר דאפי' דמיירי בכסא טרסקל שזו דרך פתיחתו, ואפי' שעשוי לצל או להשתמש תחתיו (כל מר כדאית ליה וכלעיל אותיות ט,י), אפ"ה שרי, כיון דאינו דרך עשיית אהל שנעשה מלמטה למעלה, ולכן שרי, וה"ה למטריה מטעם שמחזיק בידיו אע"ג שעשוי לאהל, וזה שלא כדברי שער הציון (סימן שטו ס"ק נו) דכתב כי בדבר שדרכו לעשותו מלמעלה למטה לא הוי שינוי ואסור. ואולם גם איהו כתב דבריו בדרך אפשר. והובאו לעיל (אות יא) דברי שו"ת גינת ורדים (כלל ג ס"ס כו) דבדבר שדרכו להפתח בב"א הוי דרכו, ולא הוי שינוי, ואסור. ואולם זה אינו, וכאשר הובאו לעיל (אות ט) הרמב"ם, תוס', ותוס' רא"ש, דס"ל להקל. וכן ראיתי עוד לריטב"א (דף קלח ע"א ד"ה הגלד), דמפורש בו להיתרא כל שעושה בשינוי אע"ג שדרך עשיית דבר זה כן. וכ"כ בספר דע"ת (סעיף ט ד"ה עוד כתב). שוב ראיתי לספר אשמרה שבת שנדפס עכשיו ממש (פרק ב אות יב ס"ק ד) שכתב להוכיח כדברי המ"ב מדברי הרשב"א (דף קלח ע"א ד"ה אלא), ושוב שב והסתפק בכך הרב אשמרה שבת, כי הרשב"א כ"כ בדרך של הסתפקות, וסיים ואחרי הכל אין בידי להקל. ע"כ. ובאמת כי נראה ברשב"א דאינו נוקט כן למעשה, דע"ש שכל שכתב כן הוא על דרך ואם תאמר וכו', כלומר שאין אלו דבריו ודעתו, וגם לצד זה דחאו שם, ושוב כתב דיש לישב זאת בדרך אולי, ושוב כתב תירוץ אחר מחוור ע"ש. וע"כ נראה דאף הרשב"א לא ס"ל הכי, אלא תופס כתירוץ השני, ואיך שלא יהיה לא יוציא ספקו של הרשב"א מידי וודאם של הני ראשונים.

ומעתה לענין מטריה אף שדרכה כן, אין בזה כדי לאוסרה. וכשם שבכסא טרסקל שהיתרו מצד שנעשה בשינוי מדרך עשיית אהל, אף שכסא זה כן דרכו, מ"מ מותר. וה"ה להיתר כשמחזיק בידיו, שטעמו מצד דלא דמי לאהל, דה"ה אף אם כן דרכו של דבר מסוים כן בכך.

ומעתה שוב נשוב לנידו"ד, דמאחר והמח' הנ"ל בטעם הכובע היא נ"מ לנידו"ד האם שרי להשתמש במטריה, דלרמב"ם ודעימיה כובע נאסר שקשה כגג, ולפי"ז משרא שרי. ולתוס' וסיעתיה כובע אינו נכפף כבגד, ולפי"ז מטריה אסורה. על כן נראה דהעיקר להקל במילתא דרבנן. ויצא כי מותר לקחת מטריה בשבת, כיון שאינה מהודקת עליו כרמב"ם. ואין לדחות זאת כי כל ההיתר של פריסת מחצלת הוא רק במצטער, וכדכתב הב"י (סימן שיא ס"ו) כי כבר הארכנו לעיל (סימן לג בהערה ובאות ח) בפתגמא דנא, והעלנו כי העיקר להקל בכל אופן אף במצטער קחנו משם.

יד. ואחר העיון נראה להכריח כי דעת מרן כתוס' והרא"ש וסיעתם, ולא כרמב"ם, דהנה ז"ל מרן בשולחנו הטהור (סימן שא ס"מ), כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור להניחו בראשו אפי' בבית משום אהל. ע"כ. ולשון זו היא לשון מרן שכתבה מדנפשיה ולא העתיק את ל' אחד מן הראשונים כדרכו, ודברי מרן ברור מללו לאסור חבישת כובע, ואילו לדעת הרמב"ם כובע הוא היתר גמור. דהנה ז"ל הרמב"ם (פרק כב הל' לא) כובע שעושין על הראש, ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אהל על הלבוש, מותר ללבשו. ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אהל, והיה מהודק על ראשו והיתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג, אסור מפני שהוא עושה אהל עראי. עכ"ל. וא"כ פתח הרמב"ם כי כובע מותר לעולם, וכל האיסור הוא רק כשיוצר את הכובע בשבת, וזהו שכתב ואם הוציא מן הבגדים, דהיינו שבשבת יוציא ויצור את הכובע, ושב והדגיש והיתה השפה שהוציאה קשה כגג, וכן סיים, שטעם האיסור מפני שהוא עושה אהל, וכל זה לא מתקיים בכובע שעשוי ועומד, ולכן בתחילת דבריו פתח כי מותר לעולם לחבוש כובע. [ונראה דלמד כן דאל"כ תקשי מדין כסא טרסקל שמותר כיון דעביד וקאי (סימן שטו ס"ג), ואם נכונים דברינו יהיה מוכח כי דעת הרמב"ם שכסא טרסקל מותר אף בעשוי לצל, ע' במה שכתבנו בסוגיא זו לעיל (אותיות ט,ח).] וכן למדו בדעת הרמב"ם פוסקים רבים, שכ"כ המהרשד"ם (ח"א או"ח סימן ד), ובשו"ת מכתם לדוד פארדו (ח"א או"ח סימן א ד"ה וראיתי), ובשו"ת נוב"י (או"ח מהד"ת סימן ל), ובספר ישועות יעקב (סימן שטו ס"ק ג), ועוד פוסקים אשר הובאו לעיל (סימן לב אות ח), ע"ש. וכ"ז שלא כפסק מרן שכתב להדיא לאסור כובע. וא"כ ברור שמרן אינו סובר כרמב"ם, אלא כרא"ש. וא"א לומר דמרן ס"ל כרמב"ם בחדא, שיהיה מהודק לראש, ובאידך פליג דכובע אסור, כי לא הביא שום שיטה שכזו בב"י. ובזה באים יחדיו דברי מרן בב"י (סימן שא סעיף מ), שהביא את שיטת הרא"ש דכובע אסור מדין אהל, ואסור רק בהיותו קשה, וציטט את לשונו, והוסיף הב"י וז"ל, וכן התוס' (כדעת הרא"ש), וכיוצא בזה הם דברי הרמב"ם בפרק כב, וכתב הרב המגיד שכן עיקר. אבל הר"ן כתב בפרק תולין שלא נראין דבריו. ע"כ. וקצת קשה שהביא את לשון הרא"ש ולא לרמב"ם, ופלא הוא שבשו"ע לא העתיק את לשון הרמב"ם, וכדרכו להעתיק את לשון הרמב"ם כל היכא שסובר כמותו, וא"א להעתיק את לשון הטור, אלא דהוא כנ"ל, דפסק כביאור הרא"ש ולא כרמב"ם, וזהו שבב"י גם כתב על דברי הרא"ש, וכיוצ"ב הם דברי הרמב"ם, והוא מפני שהן שתי שיטות, רק שכלפי עיקר הדבר ללמוד כי כובע אסור מדין אהל הם באים בשיטה אחת.

ועוד מוכח מכמה אשלי רברבי שלמדו במרן כרא"ש שכובע אסור מטעם שקשה, ולא גם מטעם שמהודק לראש, והוא אשר העירני ידי"נ הרה"ג אסף עמראני שליט"א דהנה המ"א (סימן שא ס"ק נב) הוקשה לו על פסק מרן (סעיף מא) שאסור לצאת בכובע אא"כ מהודקת בראשו שאין חשש שיפול מראשו, דבלא"ה חיישינן שיפול ויטלטלו ד' אמות ברה"ר, והוקשה למ"א דתיפוק ליה לאיסורא מצד פסק מרן (בסעיף מ) דכל כובע שרחב טפח אסור מצד אהל, ותירץ כי בסעיף מא מיירי שאינו רחב טפח, וכן ביאר את המ"א המחצה"ש במקום, והלבו"ש (ס"ק קו), והפמ"ג (בא"א שם), וכ"כ לבאר כן את פסק השו"ע הלבוש (סעיף מא), וכ"כ המאמ"ר (ס"ק ל), וכן הקשה הט"ז (ס"ק ל, וכמבואר גם בא"א ס"ק נב), ותירץ בדרך אחרת דמיירי שהיה הכובע מונח עליו מער"ש, כך שאין איסור אהל. והתו"ש (ס"ק עג) תירץ דמיירי שאין איסור אהל, כגון שנכפף, ומכל הני אשלי רברבי יוצא מבואר דלומדים במרן שאוסר כובע מצד אהל, אע"פ שאינו מהודק על ראשו ואינו זז, שהרי בסעיף מא אסור בכובע שאינו מהודק לראש, מפני חשש טלטול ועל כן כל הני הקשו דתיפוק ליה מצד אהל טפח שאסור, ומבואר דאינו מהודק על ראשו אסור משום אהל. [ואין לומר כי אומנם מרן לא ס"ל כרמב"ם, אך שמא ס"ל ככל בו והריטב"א בדעת הר"ח וסיעתם הנ"ל, דלמדו דאיסור כובע הוא מדין אהל דכתבו מהודק על הראש, ולא הזכירו שיהיה קשה, ולפי"ז ג"כ מטריה מותרת, דהלא אפושי פלוגתא לא מפשינן, וכיון שהרמב"ם למד כן בר"ח, נראה שגם הם ס"ל בר"ח כרמב"ם, ויתר על כן דגם אם באמת נחשב כשיטה נוספת, מ"מ מרן בב"י שלא הביא שום חד דס"ל הכי, וברור שבשו"ע לא ס"ל כמו שיטה שלא הזכירה.]

ונמצא א"כ כי נפל פיתא בבירא, כי מרן דאזלינן אבתריה פסק כרא"ש, דכובע תלוי האם הוא קשה או רך, וביארנו דלפירוש זה שאני מחצלת שהיא רכה, וממילא מטריה שאינה רכה מחמת הברזלים המחזקים אותה, ולכן אינה נכפפת, ואף אם מתכופפת חוזרת מיד, כל כה"ג דמי לכובע ואסור.

טו. הן לא אכחד כי פוסקים רבים למדו בדין מחצלת כי כל שמחזיק בידיו שוב לא שייך בזה איסור אהל, ולפי"ז יצא שמטריה מותרת, דכ"כ בספר תהל"ד (סימן שטו ס"ק ז) לחלק בין מחצלת לכובע שבכובע קבוע בראשו, ובמחצלת מחזיק בידיו וקיל טפי. ולכן כתב (ס"ק ט) להתיר פריסת טלית ע"ג הנערים בשמחת תורה. וכ"כ בספר בית מאיר (סימן שטו) ומהאי טעמא התיר פתיחת מטריה. וכ"כ הגאון מהרש"ם בדע"ת (סימן שטו סעיף ט), וכ"כ בשו"ת חת"ס (או"ח סימן עב) בטעם הב' להתיר מטריה, מתוך שהתירו פריסת מחצלת, וע"כ שאין אהל במה שאדם מאהיל על עצמו, כיון שלא מצינו אהל כזה במשכן, וק"ו במטריה שאדם נע ונד דכלל לא דמי למשכן. (אולם סיים כי על כרחך קרוב אני לומר שאפי' בדרבנן שרי, וא"כ לכל הפחות מותר לפותחם ע"י גוי, ואין להרעיש העולם בשביל זה). וכ"כ החזו"א (סימן נב אות ב ס"ק ז), וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן ד) ועוד פוסקים רבים וכבתשובת פתיחת גגון (אות ח). ע"ש. אולם ע"פ האמור לכאורה כל זה שייך אליבא דהרמב"ם וסיעתיה, ומרן פסק כרא"ש וסיעתיה. דכל ההיתר של מחזיק בידיו אמור רק היכא שנכפף מאליו ונופל כבגד, וכשהוא קשה דמי לאהל ואסור. ומינה למטריה דקשה מחמת הברזלים, ואינה נכפפת, דהוי אהל עראי ואסורה.

וכדי ליישב את הבנת כל הני אשלי רברבי השיבני ידי"נ גיסי היקר הרה"ג שבתי אנג'ל שליט"א דנצטרך לומר שלמדו בקושית הגמ' על כובע מדין גלימה, כי הם שני דברים הדומים שהם לבוש, ובהם יש סברא בפנ"ע להקל, דהוי לבוש, וכלל לא דמי לאהל, וכמו שכתב בפסקי הרי"ד (שם) דמותרים כיון שהם לבוש, (אך איהו אזיל בשיטת רש"י שכובע אסור מדין טלטול). וכן מדוייק קצת מלשון הר"ח שם דכתב וז"ל, וכשהוא מהודק ביותר ואינו נכפף כבגד חשוב כאהל ואסור. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מכתם לדוד (סימן א ד"ה ברם אחר) באורך, וא"כ אפשר לומר דטעם ההיתר הוא, דבבגד שרי, ובזה לא שייך כלל לבא ולהקל במחצלת שהיא אינה בגד, וא"כ צריך ביאור מדוע התירה הגמ' לפרוס מחצלת מעל גביו, ולכן באו ואמרו טעם חדש להתיר מחצלת, כיון שהיא על גבי היד ותלויה באחיזת האדם, וכשירפה תתפרק, או מצד אחר שבגוף האדם לא שייך אהל. ואולם הוא קשה ומהיכי תיתי להוציא חילוק חדש בדין בגד ולהוציא קולות, כי לחילוקם יצא שכל שמחזיק בידיו אף שהוא קשה מותר, ולדברינו רק כשהוא רך. ושוב ראיתי שכדברינו כן הוא בספר תהל"ד (ס"ק טז ד"ה שוב כתב החת"ס), שאף שכתב להתיר אהל שמחזיקים (בס"ק ז, ובס"ק ט) ולכן התיר פריסת טלית בשמחת תורה מע"ג הנערים, מ"מ חילק כדברינו עוד בין מיהדק ללא, ולכן טלית שנופלת כבגד ומחזיקים בידים שרי, משא"כ מטריה שמהודקת אף שהיא על ידיו דמי לכובע שהוא על ראשו ומהודק, ואינו נופל כבגד ואסור, וע"פ דברינו זהו ממש חילוק הגמ', וא"כ ברור שאין להוסיף חילוקים חדשים וכנ"ל. וע"ע במ"א (ס"ק יח).

ויתר על כן, כי אפי' בדעת הרמב"ם אין מוסכם להיתר, דהנה הרב המתיר מטריה המובא בשו"ת נודע ביהודה (או"ח מהד"ת ר"ס ל) הביא ראיה מהרמב"ם בלשונו הזהב, שדייק לכתוב בכובע שיהיה מהודק לראש הא מטריה מותרת שאינה מהודקת, וכנ"ל. ואולם הגאון נוב"י (שם בד"ה ומה שכתב להרמב"ם) דחאו, כי נלע"ד טעם הרמב"ם בזה שאם אינו מהודק על ראשו הרוח מפילו מראשו, ואין נחשב אפילו אהל עראי, אבל זה פאראסאל בכל מקום שהוא אהל חזק הוא כשמעמידו. ע"כ. ונמצא שמפרש בדרך שונה את תנאי הרמב"ם שהכובע יהיה מהודק לראש, והוא כדי שלא יפול ברוח, ואז כלל אינו דומה לאהל, ולפי"ז אין להתיר מטריה אף לרמב"ם. וע"ע בשו"ת מכתם לדוד פארדו (ח"א סימן א ד"ה עלה), דלמד בדרך אחרת מהמגיד משנה, ושאר ראשונים הנ"ל, והעמיד את הרמב"ם עם שיטת רש"י, שכובע אינו אסור מדין אהל, ולכן פתח הרמב"ם דכובע מותר, ורק כשיוצר את הכובע ע"י שמושכו (כמהרשד"ם וסיעתיה) אסור, ולזה יודה אף רש"י. ואולם שאני כובע שמותר מטעם דהוי לבוש, וממילא במטריה אסור, ולפי"ז גם לרמב"ם אסור מטריה. (אך לא נחית לדין מחצלת שהותר, וממילא נסתרים דבריו). ואולם כל הני אשלי רברבי לא ס"ל הכי, וכן היא הפשטות ברמב"ם, וכן כתב להוכיח מל' הרמב"ם בספר בית מאיר (סימן שטו), ועוד הוסיף שכבר ראינו לסברא זו כיוצ"ב בביצה (לג ע"א) בפרש"י ד"ה וכן ביעתא, וז"ל, אלא יאחזנו בידו ויושיב הביצה עליו, ואח"כ יושיב הכלי על הגחלים. ע"כ. ותקשי דלרש"י שם אסור עשיית אהל אף בלא מחיצות. וא"כ כשמחזיק את הביצה ביד כבר עושה אהל, וע"כ כנ"ל דשאני כשאוחז ביד לא הוי אהל. ע"כ, ועע"ש. וכן דייק את ל' הרמב"ם בספר מנוח"א (פרק כג הערה 30).

תוכן העניינים

שו"ת נחלת לוי - חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה