אור ברסלב
שו"ת נחלת לוי - חלק ב עוד טעמים דאיסורו מדרבנן › היתר מצד שמחזיק בידיו]

שו"ת נחלת לוי - חלק ב

עוד טעמים דאיסורו מדרבנן · היתר מצד שמחזיק בידיו]

דעות המחמירים]

יא. אולם עדיין יש כאן מקום להקל, והוא ע"פ פסק מרן (סימן שיא ס"ו) שהתיר לאדם להחזיק מחצלת פרוסה בידיו מעל ראשו מפני השמש, ודמי ממש למטריה שמחזיקה בידיו מפני הגשם, וכשם שהותר שם ה"ה הכא. אלא דצ"ע ובירור דלטעם שמחזיק בידיו תקשי מאי שנא מחצלת זו שהותרה, מפסק מרן (סימן שיא סעיף מ) דאסר לחבוש כובע הרחב טפח, מפני שעשוי לצל, והלא גם התם הכובע תפוס ותלוי על גופו. ולכאורה נראה לחלק בין כובע שעשוי לצל על גבי ראשו, וא"כ דמי טפי לאהל, מאשר מחצלת שאינה עשויה להצל באופן שמחזיקה על ידיו, וא"כ פחות דומה לאהל. ולחילוק זה יאסר לשאת המטריה בשבת, כיון דהמטריה מיועדת לאהל. וכ"כ לחלק בדומה בשו"ת שואל ומשיב (תליתאה ח"ב סימן מב) דשאני מטריה שעשויה לכך, ובכה"ג אף עראי הוי קבע. וכ"כ עוד בדומה בשו"ת גינת ורדים (כלל ג ס"ס כו) דאחר שחידש כי אהל הנעשה בבת אחת מותר אף בעשוי לקבע, ולכן חתר להתיר בנידונו לענין הנמוסיא. שב וחילק, דכיון דהנמוסיא כן דרכה להפרס בבת אחת, שמא בזה אסור, ועל המיקל להביא ראיה. ע"ש. ושוב ראיתי שכ"כ לחלק בין מטריה שעשויה לאהל לבין מחצלת בספר גביע הכסף (סימן שטו פרק א אות ג), ובספר מנוח"א (פרק כג הערה 30). ואחר זמן נדפס ספר ארחות שבת ושם (פרק ט הל' ו) ג"כ אסרו מטריה מהאי טעמא, ושכן חילק הג"ר שמואל איירבך שליט"א דמחצלת מיועדת להיות לצל ע"ג כתלים, ולא להיות מוחזקת בידי אדם, משא"כ מטריה. ע"כ. וכ"כ בספר אשמרה שבת אשכנזי הנדפ"מ (סימן שטו פרק ב אות יד, ובאות ג). ואולם חילוק זה אינו, וכאשר יבואר בעז"ה בסמוך (אות יג).

ואשר נראה לחלק, הוא אשר חילקה כבר הגמ'. שהרי בשבת (דף קלח ע"ב) אמרה הגמ' שכובע רחב טפח אסור. והקשתה הגמ', אלא מעתה שרביב לגלימיא טפח ה"נ דמחייב. ופרש"י, שרביב לגלימיה טפח, הניח טליתו על ראשו כדרך שהוא מתעטף, והרחיקה להלן מראשו טפח. ומתרצת הגמ', אלא לא קשיא, הא דמיהדק הא דלא מהידק. ע"כ. וא"כ למעשה הקשתה הגמ' את קושייתינו הנ"ל, מאי שנא כובע מדין פריסת טלית על ראשו, (ואנו הקשנו מאי שנא כובע מדין פריסת מחצלת על ראשו). וביארה הגמ', הא דמיהדק והא דלא. ופסק מרן הנזכר (סימן שא ס"מ) שאסר כובע, נמשך אחר דעת הר"ח שאסר כובע משום אהל, וכדביאר בב"י שם. וע' לעיל (סימן לב אות ו) דשם בואר כי להבנת הר"ח שהוא משום אהל, נחלקו הראשונים בביאור הגמ', כי דעת התוס' (קלח ע"ב ד"ה הא דמיהדק), כוונת הגמ' לחלק בין אם בד הכובע רך, ולכן השולים אינם עומדים ניצבים, אלא נופלים כבגד, ובזה מותרים כובע וגלימה ואין בהם איסור אהל משא"כ כשהם קשיחים דמי טפי לאהל ואסור, וא"כ שונה כובע שאינו נופל כבגד, מגלימה וממחצלת שנופלות כבגד, וכאשר יבואר בעז"ה בסמוך (אות יג). וכן דעת הרא"ש (פרק כ סימן ג), וכ"כ המרדכי (סימן תכה), והאגור (שבת סימן תל). ולפי"ז יצא, שמטריה שהיא מהודקת ואינה נכפפת כבגד, אסורה מדין אהל. ושוב ראיתי שזכינו לכוין לדברי הרב תהל"ד (סימן שטו ס"ק טז סוד"ה שוב כתב), וכ"כ מדנפשיה בשו"ת צי"א (ח"י סימן ד אות ד) דאין ללמוד להתיר מטריה מתוך שהותר להחזיק טלית פרוסה בידיו, דשאני מטריה שעומדת ומחזיקה את עצמה, גם אם יניחה ע"ג קרקע, משא"כ בטלית שכל כוחה בהיותה פרוסה להחזיק מעמד, הוא רק ע"י האדם. ע"כ. ושב עוד וכתב כן בחלק טז (סימן ח אות ב, אך לא נחית לכך כי זהו למעשה חילוק הגמ', אלא כ"כ מסברא דנפשיה).

יב. ומאידך לדעת הרמב"ם (פכ"ב הל' לא) דס"ל שפירוש מיהדק הוא שני דברים, שיהיה הבגד קשה כמו גג (וא"כ ס"ל דרק כשיהיה הכובע קשה מאוד יאסר, ואילו לדעת התוס' וסיעתיה הנ"ל, כדי לאסור כובע מדין אהל, סגי בכך שאינו נכפף). ותנאי נוסף הצריך, שיהיה מהודק לראשו. דהנה ז"ל הרמב"ם (פרק כב לא), כובע שעושין על הראש, ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אהל על לבושו, מותר ללובשו. ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אהל, והיה מהודק על ראשו, והיתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג, אסור, מפני שהוא עושה אהל עראי. עכ"ל. ומבואר שמצריך כמה תנאים כדי לאסור, ומהם גם שיהיה מהודק על ראשו, וגם שיהיה קשה ביותר כמו גג. ובכל בו (סימן לא דף כז סוע"א) כתב את התנאי השני, אם השפה קשה ביותר כמו גג. וע' בר"ח (דף קלח ע"ב) דכתב וכשהוא מהודק ביותר, ואינו נכפף כבגד, חשוב כאהל, ואסור. ע"כ. ומשמע ג"כ שהם שני תנאים. וכן הוא לשון הערוך (ערך סיין). ואולם מדברי התוס' (שם ד"ה הא דמיהדק), משמע שלומדים בדעת הר"ח שאינו מצריך תנאי זה. ומאידך בריטב"א (שם) מבואר שלומד בדעת הר"ח כנ"ל כי מיהדק הוא שמהודק לראש. (דע"ש ודו"ק, שהרי דחה לפירוש התוס' בר"ח). וכן השוו את הרמב"ם והר"ח המגיד משנה (שם), ובספר נמוק"י (שבת קלח ע"ב), וכן משמע (שם) בחידושי הרשב"א, שבדעת הר"ח מיהדק הוא מהודק לראש. ובשו"ת גור אריה יהודה (סימן קלא ד"ה והנה), השווה את הרי"ף עם הרמב"ם שג"כ תולה זאת במהודק על ראשו ע"ש. ולפי"ז הרמב"ם למד בגמ' מיהדק הוא שיהיה מהודק לראש, שאז דומה לאהל. והבין הרמב"ם שמהודק מתבטה בשני אופנים, תחילה שמהודק לראש ואינו זז, ושנית שהוא קשה כגג.

ונמצא א"כ כי לפירוש תוס' וסיעתיה מיהדק הוא שהשולים מהודקים ואינם נופלים. ולרמב"ם וסיעתיה מיהדק הוא שמהודק לראש. וא"כ מינה ניקום לנידו"ד לקושיתנו, דמאי שנא כובע ממחצלת שמחצלת מותרת, ונראה שהוא תלוי במח' הנ"ל, דלדעת התוס' שאני מחצלת שהיא נופלת כבגד, [שהרי עשויה מקשים המחוברים זל"ז ע"י אריגה, וא"כ אינו יציב אלא נופל, וכמבואר בשו"ע (סימן שטו סוף סעיף ב) שמחצלת נגללת. ואין לדחות זאת שהרי לדעת מרן (סימן שיא ס"ו) מיירי שאחר פריסת המחצלת על ראשו שב ומניחה על גבי הקרקע, וכן עושה חבירו, וכל אחד משעין את המחצלת על של חבירו באלכסון, ואז נוצר אהל, וממילא מבואר שהמחצלת קשיחה ואינה נופלת כבגד. דאי מהא לא איריא, כיון שלמחצלת שני צדדים, צד אחד מתקפל ונגלל, כיון ששם מונחים הקשים זה ליד זה, וצד שני לאורך ומצד זה אינה מתקפל. ואיך שלא יהיה אדם שמחזיק למחצלת בכל אופן תנטה המחצלת כבגד, או מצדדי ידיו, או שתעשה מקומרת בין ידיו.] ולדעת הרמב"ם וסיעתיה שאני מחצלת שאינה מהודקת לראש. ונפקא מינה בין חילוקים אלו הוא לענין נידו"ד לענין המטריה, דלדעת התוס' וסיעתיה מטריה תאסר כיון שאינה נופלת כבגד, ולדעת הרמב"ם וסיעתיה מטריה מותרת, כיון שאינה מהודקת לראש. וכ"כ בשו"ת גור אריה יהודה (סימן קלא ד"ה והנה האלפסי), ללמוד כנ"ל, ושלכן לרמב"ם שרי מטריה. ועע"ש דלמד שכן דעת הרי"ף. וכ"כ להתיר מהאי טעמא מטריה בשו"ת עט סופר טמסטית (ח"ב סימן יג אות טז) דשאני כובע שמהודק לראשו. ובאמת שכבר ראינו לעיל (סימן לג אות ח) סיעת פוסקים שלמדו לחלק כן בין כובע למחצלת, כי כובע מהודק לראשו, ומחצלת לא, וע"פ דבריהם יצא כנ"ל להתיר מטריה.

יג. ועתה נחזור לאשר הבטחנו לעיל לדחות את החילוק שכתבנו מסברא בין מחצלת שאינה מיועדת להצל בהיותה על ידיו של האדם, לבין כובע שמיועד לצל, ולכן חמיר. ותחילה נחזק חילוק זה כי הגמ' הנ"ל (שבת יא) חילקה בין כובע דאסור, לגלימה דשרי, וגם שם חזינן כאמור דהפושט גלימה טפח אין הוא דרך לובשי הגלימות, שהנה זה לשון רש"י (שם) שביאר את הגמ' שרביב לגלימיה, הניח טליתו על ראשו כדרך שהוא מתעטף, והרחיקה להלן מראשו טפח. ומשמע שהעיטוף הוא דרך, והטפח אינו דרך. וגם שנראה רחוק מן השכל שהיה דרכם להוציא טפח ע"י גלימה. וכן מבואר להדיא בט"ז (סימן שטו ס"ק ח) שלא היה הדרך להוציא טפח בגלימה. ברם נראה שחילוק זה אינו נכון, שהרי בואר כי למעשה הגמ' הקשתה את קושיתנו, דמאי שנא בין מחצלת לכובע, אך הקשתה זאת בין דין כובע, לגלימה שמותחה קדימה מעבר לראשו טפח, וא"כ אחר תירוץ הגמ' לקושיא זו, אין מקום לחדש חילוקים אחרים מאחר והגמ' גופה עמדה על כך ותירצה. ובכל זאת הגמ' הקשתה מאי שנא כובע מגלימה, וא"כ דמי גלימה למחצלת, שאין דרך להשתמש בהם לאהל, ואפ"ה אמרה הגמ' דאין בסיבה זו לומר שאין בה דין אהל.

תוכן העניינים

שו"ת נחלת לוי - חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה