עוד טעמים דאיסורו מדרבנן · דעות המחמירים]
ותבט עיני בשורי בספר באר יעקב (סימן שטו ס"ק ד) דהביא לפמ"ג (ר"ס שטו) ועוד בסי' תרכו (א"א ס"ק ח) דשם נשאר בצ"ע האם מותר לומר לגוי לסכך הסוכה. ועוד הביא לשו"ת גור אריה יהודה (סימן יד) דהחמיר בסכך שנפל ונשאר טפח להוסיף עליו מדין תוספת אהל עראי, כיון שכאן חמיר דעשוי להתיר. וחידש כי אהל העשוי להתיר, אסור אף בתוספת אהל עראי, כי אהל חמיר בחד דרגא ממחיצה. עכת"ד. ומשמע דס"ל דהוי אהל עראי, דאל"כ תיפוק ליה לאיסורא מצד דהוי אהל קבע, ואין היתר תוספת בשל קבע. איברא דהובא לעיל (אות ג) כי היא מח' הפוסקים אם אפשר להוסיף אהל עראי על אהל קבע הרחב טפח. וע"ע בשו"ת שואל ומשיב (מהדו' רביעאה ח"ג סימן כה). ובחפישה חזיתיה לרב כלכלת שבת (סימן לד אות ב, וריש אות ג) דפסק כפמ"ג, דעשוי לזמן מרובה, דהיינו לח' או ט' ימים הוי קבע, ושכן מוכח מרש"י ביצה (לב ע"ב ד"ה בנין עראי) דפרש"י שאינו להתקיים. וכן משמע מרש"י עירובין (דף קב ע"א ד"ה מותר לנטותן) ועע"ש בדבריו. וכ"כ באנציקלופדיה תלמודית (ערך אהל ריש אות ג) בפשטות, דפחות מח' ימים הוי עראי, והוא ע"פ הפמ"ג הנ"ל. ועוד יש להוסיף כי משמעות לשון המאמ"ר (סימן שטו ס"ק ח) דאף בפחות מח' ימים הוי קבע, דכתב שם כי קבוע הוא "לאיזה ימים". ובאמת כי מדברי הפמ"ג כל שיש הכרח הוא דס"ל דח' ימים הוי קבע, אך יתכן מאוד שאף פחות מכך ס"ל דהוי קבע. וכן היא משמעות הרב משנה ברורה דכתב בדוכתי טובא דקבע הוא "כמה ימים", דכן כתב (בס"ק לב,לה) ובשעה"צ (ס"ק ו וס"ק יא), וא"כ משמע דאף פחות מח' ימים הוי קבע. וכ"כ בספר ארחות שבת (פרק ט הערה ג) דכמה ימים הוי קבע, והוא ע"פ המ"ב, וביארו כי מקורו טהור מדברי הפמ"ג הנ"ל, דע"כ דמש"כ ח' ימים הוא לאו דוקא, דהלא מיירי שנפלה הסוכה גם בשבת שבחג, ואף בכך ס"ל לאסור, מדלא חילק וכתב לאסור להעמיד סוכה בחג ע"י גוי. ואולם הביאו עוד כי בספר ביכורי יעקב (סימן תרכו ס"ק יא) ס"ל דסוכה הוי עראי, וא"כ פליג אפמ"ג. ועוד כתבו להוכיח מדברי המ"א (סימן שיג ס"ק ז), (וכן הוכיח הרב עטרת חכמים וכנ"ל), וע"פ הביה"ל (סימן שיג ס"ג ד"ה שאין) מבואר דאף בעשוי ליותר מל' יום שרי, ע"ש ודו"ק. ושוב דחו זאת כנ"ל, דשאני דלת. וע"כ פסקו לאסור וכדברי המ"ב.
שוב ראיתי למרן פאר הדור והדרו בשו"ת יבי"א (ח"ח סימן נ) דעמד על מדוכה זו, גלי דרעיה ונפק נהורא בבי מדרשא, לגבי סוכה שנפל הסכך, האם מותר לומר לגוי לשים הסכך. וראש דבריו פתח להוכיח דהוי עראי מהאי פלוגתא דיומא (י סוע"א), סוכת החג בחג, רבי יהודה מחייב במזוזה חכמים פוטרים, ובגמ' רבנן לטעמייהו דאמרי סוכה דירת עראי בעינן, וקי"ל כרבנן, וכדפסק מרן בשולחנו הטהור (יו"ד סימן רפו סי"א), והביא (באות ב) שכ"כ בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ג או"ח סימן ל, בד"ה ובנידון זה), וכ"כ בשו"ת בית יצחק (חאה"ע ח"ב סימן קכה) דהוי איסור דרבנן, וצירף זאת לס"ס (באות ב, ובסוף אות ג), ועפ"ז פסק בכחא דהיתרא דשרי לומר כן לגוי. ועע"ש באורך דדן האם המצוה מחשיבתו דהוי קבע, ומעוד פנים ע"ש, כיד ה' הטובה עליו. וחזיתיה לספר מנוחת אהבה (פרק כג הערה 15) דהביא ראיה יפה דאף ט' ימים הוי עראי, וכדמוכח מפסק מרן (סימן שטו ס"א) וז"ל, אסור לעשות אהל בשבת ויו"ט אפי' הוא עראי, ודוקא גג אבל מחיצות מותר, ואין מחיצה אסורה אא"כ נעשית להתיר סוכה או להתיר טלטול. עכ"ל. אלמא דבלאו מתרת היה מותר לעשות מחיצה לסוכה, אף שעשויה לט' ימים, (עם שמיני עצרת, ובחו"ל). ועפ"ז פסק בעשוי לח' ימים, ולא הקל אף ביותר מכך, והוא מפני שאין ראיה מוכרחת להקל יותר מכך, ע"כ נקיט, כי יותר מכך הוי קבע, אולם שפיר דמי לצירופי לספק אף ביותר מח' ימים. עכת"ד. איברא דאי משום הא לא איריא, כי מרן מיירי שהעושה מחיצה לסוכה בשבת, ומיירי בין בשבת שבתחילת הרגל ובין בסופה, וא"כ בפשטות יש לדחות ראיתו ממרן, דמה שאסר מרן מצד שהיא מחיצה המתרת, הוא לאוסרה בכל אופן, דהרי מיירי גם על שבת שחלה בסוף הרגל, ואז הוי אהל עראי, ואינו נכון לכתוב טעם איסורה מצד דעשויה לקבע והיא עשויה לעראי, וע"כ כתב את הטעם שלעולם אסור מצד שהיא מחיצה המתרת, ואה"נ בכה"ג שעשויה בתחילת החג אסור גם מצד דהוי אהל קבע. וכן ראיתי שכתב לדחות בדומה בספר הנדפ"מ אשר שמו יקובנו אשמרה שבת אשכנזי (פרק ב אות ב) דהביא לרב מנוח"א, וכתב על דבריו, ולענ"ד דיוקו במרן אינו מוכרח, משום שעיקר כוונת מרן בסעיף זה ללמדנו איסור במחיצה המתרת, אבל אין כוונתו ללמדנו היתר במחיצה שאינה מתרת שנפלה ביו"ט ראשון, ואפשר שמדבר באופן שנפלה בשבת חול המועד. ע"כ.
כסא טרסקל]
ט. ומעתה אחר שהוברר כי על צד שיש לאסור את המטריה איסורו מדרבנן, בא נבוא לברר וללבן עד היכן שידי יד כהה מגעת בדין המטריה, האם אסורה מדין אהל, או שמא יש להתירה. ולכאורה יש מקום לבא ולהקל בפתיחת מטריה מצד פסק מרן סימן שטו (סעיף ה), כסא העשוי פרקים, וכשרוצים לישב עליו פותחין אותו והעור נפתח, וכשמסירים אותו סוגרים אותו והעור נכפל, מותר לפותחו לכתחילה. ע"כ. ואף שמפורסמים דברי הנוב"י (או"ח מהדו"ת סימן ל ד"ה והנה יש לדון) דס"ל כי היתר כסא טרסקל הינו משום שאינו עשוי להשתמש תחתיו אלא מעליו, ויליף הכי ברש"י. ולפי"ז אין מקום להתיר כאן. ברם כבר דחוהו הפוסקים מפי הראשונים, וכמש"כ לעיל (סימן לג אותיות ג,ד) לך ראה שם אם יקחך ליבך, ואין צורך לכפול את הדברים. והנה נחלקו הפוסקים האם היתר זה של כסא טרסקל, אמור אף בעשוי לצל, או רק באינו עשוי לצל. ובפשטות מוכח מדברי המ"א (ס"ק ח) שלמד מדין כסא טרסקל להתיר לפתוח חופה, אלמא ס"ל דשרי אף בעשוי לצל, והעתיקוהו כמה פוסקים. וכ"כ להדיא להתיר כסא טרסקל העשוי לצל בספר שו"ע הרב (סעיף יג), ולפי"ז ה"ה לענין המטריה, שכיון שהיא עומדת מחוברת ומוכנה לעשיית אהל, וכל שמחוסרת היא רק פתיחה, מותר. וכ"כ להדיא בפמ"ג (א"א ס"ק ח) להתיר פתיחת מטריה מהאי טעמא. וע"ע לו בסי' שא (משב"ז סס"ק כט), וכ"כ בספר בית מאיר (ס"ס שטו) והוא משם המופלג צדיק תמים מוה' שמואל בגליון שו"ע כת"י על דין כסא טרסקל, ואולם סיים הרב בית מאיר דיש לגמגם בהיתר זה, לפי שצריך להתעסק עם הקרסים ועביד מידי. ע"כ. ולפי"ז במטריות שלנו, שרי. וע"ע בשו"ת גור אריה יהודה (סימן קלא דף לה סוע"א), ועוד שם (ד"ה והנה אם), דג"כ למד להתיר מטריה מצד כסא טרסקל. וכ"כ החזו"א (סימן נב אות ו) מצד כסא טרסקל, ודחה לנוב"י. ע"ש. (אולם למעשה אסר משום אוושא מילתא, ומתקן וכדלקמן (אות יט)). וכ"כ להקל מהאי טעמא בשו"ת אהל אברהם שאג (ס"ס ו), וכ"כ הביה"ל (סעיף ח ד"ה טפח), ואולם גם איהו סיים לאסור מטריות של זמנם שהיו מחוסרות קשירה ברצועות אחר פריסתו, או להעמידו ולהדקו. ע"כ. ולפי"ז בימינו יודה דמשרא שרי.
ובהיותי בזה חזיתיה לביה"ל (סימן שטו ס"ח ד"ה טפח), דכתב כי לפי מה שכתב הרמב"ם (ספכ"ב הל' כח) לתלות היתר כסא טרסקל בכך שאין זה דרך אהל, משמע שמטריה שפריסתה היא דרך אהל, אסור. ע"כ. ומ"מ גם לדבריו, מאחר ומרן השו"ע לא פסק כן, אלא נמשך אחר רש"י שהיתר כסא טרסקל הוא מצד דעביד וקאי, וכמבואר בב"י, א"כ אין לנו אלא דעת מרן. ויתר על כן, דלכאורה נראה כי הפשט בדברי הרמב"ם הוא שונה, דהנה ז"ל הרמב"ם, ומותר להניח מטה וכסא וטרסקל, ואע"פ שיעשה תחתיהן אהל, שאין זה דרך עשיית אהל, לא קבע ולא עראי. ע"כ. ונראה שכוונתו היא כדברי התוס' (דף קלח ע"א ד"ה כסא טרסקל), דלמדו שהיתר כסא טרסקל דומה להיתר עשיית מטה מלמעלה ללמטה, שהותר בביצה (לב ע"ב), "והטעם הוא שאינו כן דרך עשיית אהל, לעשות הגג תחילה, ואח"כ הדפנות". ע"כ. וא"כ נמצא שהתוס' ביארו את היתר כסא טרסקל, כיון שאינו דרך עשיית אהל, כי דרך עשיית אהל היא מלמטה ללמעלה שלב אחר שלב, ואילו בכסא טרסקל נעשה הכל בבת אחת. וכן נראה שזו כוונת הרמב"ם, שג"כ נקט את אותן המילים, לתלות זאת בדרך עשיית אהל. ולפי"ז יצא כי אף לדעת הרמב"ם מטריה שרי מדין כסא טרסקל. וכן כתב כדברי התוס' בתוס' הרא"ש (שם ד"ה כסא), וכן הביא הב"י (סימן שטו סעיף יב, דף עז ע"ב ד"ה והרמב"ם), לה"ר יונה דכתב לבאר את דין פרוכת שהתיר הרמב"ם לנטותה ע"י שני בני אדם, ואילו באדם אחד אסר, וביאר רבינו יונה דבאדם אחד הוי עשיית אהל, לפי שקושר וחוזר וקושר כדרך בנין שבונה מעט מעט, אבל בשני בני אדם שפורסין תחילה ואח"כ נותנין על גבי הקינופות, אין זה כבנין, שאין דרך הבנין לעשות כולו בבת אחת. והיינו דאמרינן בכילה דאי אפשר דלא מימתחא פורתא, כלומר שאינה נפרסת כולה בבת אחת. עכ"ל. וא"כ כתב להדיא דכל שנעשה בבת אחת לא הוי כדרך בנין. וכ"כ כיוצ"ב המאירי (שם ד"ה כשם), בהיתר כסא טרסקל וז"ל, שאין בזה נדנוד אהל כלל, שאין כאן דבר הפרוש על יתידות, ולא פרוש על כלי, ולא עשוי לשום מחיצה, ולא עשוי לשם מחיצה, וכיוצא באלו. אלא הושבת דבר הזקוף, ומותר לכתחילה. עכ"ל. וע"ע בספר ערוה"ש (סימן שטו סעיף י) דלשונו מוכיח ג"כ כנ"ל. וכ"כ ללמוד כדברינו ברמב"ם בשו"ת עט סופר טמסטית (ח"א סימן יג אותיות כו,כז). וכן ראיתי להגהות והערות שעל הטור החדש (סימן שטו אות יט) שלמדו כן בדברי הרמב"ם. וכ"כ ללמוד ברמב"ם בספר הבהיר מנוחת אהבה (ח"ג פרק כג הערה 32), וגם איהו דחה כן את דברי הרב ביה"ל. ונמצא א"כ דיש כאן כר נרחב להתיר פתיחת מטריה בשבת, כיון דעביד וקאי, וכדין כסא טרסקל שמותר לפותחו ולהעמידו בשבת.
י. איברא דאי משום הא לא איריא, לא מבעי לסיעת הפוסקים אשר הובאו בתשובת לעיל (סימן לג אות ו) דס"ל כי כל היתר כסא טרסקל אמור היכא שאינו עשוי לצל, אלא בכה"ג שמשתמשים תחתיה. כגון במטה שמניחים הנעלים תחתיה, אך בעשוי לצל חמיר טפי ואסור לפותחו, אף היכא דעביד וקאי. ולפי"ז מטריה שעשויה לצל, אסור להשתמש בה בשבת. וכ"כ בספר כלכלת שבת (סימן לד אות ג ס"ק ו) שאין להתיר מטריה מצד דין כסא טרסקל, כיון שהמטריה עשויה לצל. וכ"כ בספר קצות השלחן (סימן קפ סס"ק טז) לדחות מטעם זה היתר מטריה. ולכאורה כן נראה דס"ל נמי למו"ר בשו"ת יחו"ד (ח"ב סימן מג) דכתב שאין להתיר מטריה מצד דעביד וקאי וככסא טרסקל, "כי שם אינו צריך כלל לאויר שתחתיו, אבל מטריה הרי היא עשויה להגן על אדם הנושאה". ע"כ. ולכאורה כוונתו לאסור בכה"ג שעשוי לצל. (וע"ע בביאור דעת מו"ר במנוח"א (פ' כג הערה 30)). וכן כתב בספר באר יעקב (ס"ק יג) לאסור מטריה דשאני מכסא טרסקל כיון שהמטריה עשויה להגן.
וגדולה מזו יש לומר, כי אף סיעת המתירים כסא טרסקל אף בעשוי לצל, ולפי"ז מותר לפתוח מטריה, י"ל שיודו לאסור פתיחת מטריה, שהרי יש להקשות על היתר כסא טרסקל מפסק מרן (סעיף ו) שאסר להניח ג' חביות זע"ז אלא בשינוי מלמעלה למטה, ועוד אסר (סעיף ז) להניח ספר אחד מכאן, ואחד מכאן, ואחד על גביהם. והלא החבית והספר עביד וקאי שהרי הם מופשטים ואינם מקופלים ומחוסרים פתיחה ויישור, וא"כ מדוע אסור. ובאמת כי קושיא מעיקרא ליתא, דשאני ספר שאינו מוכן לאהל להצל, כי בהיותו מונח היכן שיהיה, אינו מצל, אלא רק כשיעמידו על דבר מה אז יוצר אהל, וה"ה בחבית. ודמי לדף של מטה שיקחהו בשבת ויניחו ע"ג כלונסאות המוכנות מער"ש, בשביל להצל, שהוא דין אהל גמור בשבת. ובכה"ג פשוט דאינו עביד וקאי, אע"ג שהדף פרוס ואינו מתקפל, כי כעת בשבת יוצר את האהל, וכסעיף ג דאסר מרן להניח מטה על דפנותיה. וה"ה הכא במטריה, שהרי אינה מאהילה כשהיא נפתחת, אא"כ יעמידה על דבר מה, וכאן הדבר מה שמעמידה, הוא ידו. וא"כ המטריה איננה מוכנה ע"י הפתיחה, וחסרה העמדה. וכשם שאם לא היה מחובר למטריה היתד, אלא היתה נפתחת ע"י הצירים, ולא היה במה לאחוז, והיה פותחה, ושוב מחבר לה את היתד, בזה פשוט שאינו דומה לכסא טרסקל, כיון שאינו עביד וקאי, כי מחוסר את הדבר שמעמידה. ה"ה נמי בשיש לה את היתד הזה, מ"מ מחוסרת העמדה, והוא שיחזיקה בידו, שרק אז יכולה המטריה להצל. וכשם שמצינו שחילקו כן הפוסקים בדין כובע שפסק מרן (סימן שא ס"מ) לאוסרו היכא דרחב טפח. ותקשי מאי שנא מכסא טרסקל, דהלא הכובע עביד וקאי. ותירצו דשאני כובע שמחוסר העמדה על הראש וכנ"ל. דכ"כ בספר בית מאיר (סימן שטו דף יז ע"א), ושלכן הרמב"ם (פכ"ב הל' לא) הצריך בכובע שיהיה מהודק על ראשו. וכ"כ בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"א סימן יב), ובשו"ת משיבת נפש (ח"א סימן ז אות ד) כתב כיוצ"ב. וכ"כ בשו"ת תפילה למשה (ח"א סימן כו אות ד). וע"ע מש"כ בזה לעיל (סימן לג אות י).
איברא דחזי הוית לספר כלכלת שבת (סימן לד אות ג ד"ה והגאון), דלא ס"ל כחילוק הנ"ל, דכתב להתיר מטריה מטעם דדמי לטלית כפולה (סעיף י), דהיכא שקשרה בחוט מותר לפורסה. ותפס להלכה כראשונים דס"ל דע"י חוט ומשיכה שרי אף לפתוח יותר מטפח, וה"ה במטריה. ושוב הקשה מדין כובע שאסור ברחב טפח. ותירץ כי דוקא כובע אסיר, כיון שלא היה קשור בחוטין מער"ש בדבר שתמוך עליו האהל, נמצא כשלובשו הוא עושה אהל חדש בשבת, ואף שאינו מתכוין, עכ"פ פסיק רישיה הוא. משא"כ במטריה שהאהל קשור בחוט ברזל מער"ש בהמקל שבאמצע שאהל תמוך עליו, הו"ל כאילו כבר התחיל נטותו מע"ש טפח ושרי. ע"כ. וא"כ ס"ל להיפך מדברינו, כי מטריה עדיפה מכובע. ולכאורה הוא פלא, דלהבנתו שהכובע אינו מחוסר העמדה על הראש, בזה גופיה עדיף טובא ממטריה, כי זה שאין לכובע חוטין, אין בזה חסרון, אלא מעלתו, שהוא גמור ופרוס לגמרי. וחוטין הם היתר לדבר שאינו פרוס, שע"י החוטים מותר לפורסו, אך דבר שפרוס כבר, עדיף עשרת מונים מחוטים. ובאמת כי נראה כאשר כתבנו לעיל משם הפוסקים רוא"ח, כי הכובע מחוסר העמדה על הראש, וממילא גם המטריה חסרה כן, ולכן מצד זה אין להתירם.