אור ברסלב
שו"ת נחלת לוי - חלק ב עוד טעמים דאיסורו מדרבנן › עד כמה זמן נחשב אהל עראי]

שו"ת נחלת לוי - חלק ב

עוד טעמים דאיסורו מדרבנן · עד כמה זמן נחשב אהל עראי]

עוד טעמים דאיסורו מדרבנן

הנה הפמ"ג (סימן שטו סק"א) הסתפק האם שימת סכך על סוכה הוי אהל קבע, כיון שמניחו לשמונה ימים ותשעה, והוי איסור תורה. ע"כ. ועוד לו בסי' תרכו (א"א ס"ק ח) דכתב כי צ"ע אי הוי איסור תורה, או הוי אהל עראי ורק מדרבנן אסור, וחלילה לי להורות היתר. וצ"ע בכל זה. ע"כ. ועוד שב והניף את ידו בשו"ת מגידות (סימן קט) וכתב בפשטות דהוי איסור ד"ת. ומבואר יוצא דס"ל כי שמונה ימים הוי איסור תורה. וע"ע לקמן (ד"ה ותבט) דעות האוסרים. ואולם בספר קצות השלחן (סימן קכ ס"ק ב) כתב על דברי הפמ"ג, כי בשו"ת עטרת חכמים לגאון אמרי בינה (סימן ו) פליג וס"ל דהוי אהל עראי. ומשמע דהכי ס"ל לרב קצות השלחן. והנה שם בעטרת חכמים האריך למעניתו לדחות את דברי הפמ"ג מפי הראשונים, והוא מדברי תרומת הדשן (סימן סח), והובא בב"י (סימן שטו דף עז ע"ב) דכתב לגבי תלית וילון, וז"ל, ולפיכך הפרוכת שתלוי שם תדיר, שייך בי' עשיית אהל. ע"כ. וכתב כי רחוק שיחשב הנחת הסכך רק לשבעה ימים כקבוע. וכן הוכיח במישור מדברי הרא"ש (סוף עירובין דף קא ס"ס טו) גבי דלת שבמוקצה (והוא פסק מרן סימן שיג ס"ג, רחבה שאחורי הבתים) והוא בשם הראב"ד וז"ל, התם כיון שדלת של מוקצה הוא ושל פרצה, לאו תוספת אהל עראי הוא אלא קבע, שאין עשוי לפתוח אלא לזמנים רחוקים, לפי שאין דרך כניסתו ויציאתו עליהם. ע"כ. וכן הוכיח עוד מדברי המ"א (סימן שיג ס"ק ז) דכתב וה"ה לפקק החלון, אם אינו עשוי לפתוח אלא לימים רחוקים, הוי כאהל קבוע. כמש"כ הרא"ש (הנ"ל). ע"כ. ועע"ש דהוכיח שאף בזה בעשוי לימים רחוקים, כוונת המ"א הוא רק לאיסור דרבנן, וק"ו בנידו"ד דהוי איסור דרבנן. עכת"ד. וע"ע בספר יד יוסף (סימן שיג ס"ק ח) שהוסיף עוד דכ"כ הרמב"ן במלחמות בדין פקק החלון, שאין עשוי לפתוח אלא לעתים רחוקות, ולא חשיב כבונה. ע"כ. ויוצא שתלה זאת בעתים רחוקות (ורק בזה יש הו"א שחייב). והביא עוד לריטב"א בשם ר"י דפליג ומחמיר יותר ולא מחלק בין עתים רחוקות, אלא באינו עשוי לפתוח בכל יום מחזי כבונה. ע"כ. אך כ"ז הוא רק כלפי איסור דרבנן וכמש"כ "מחזי", ולא איסור ד"ת. וכן הוא ברש"י עירובין (קא ע"א) על המשנה דכל הדיון הוא מצד איסור דרבנן, וכמש"כ הרב עטרת חכמים הנ"ל, וא"כ אין ראיה מהריטב"א להחמיר בנידו"ד. ואפשר להעמידו יחד עם שאר הראשונים, לענין אהל קבע.

ואולם לכאורה יש להשיב על ראיות אלו מן הראשונים, דהרי בדין דלת של מוקצה שהיא רחבה שאחורי הבתים, ופסקה מרן (סימן שיג ס"ג) דינו הוא שאם אין נכנסים ויוצאים תדיר (שבכה"ג קראו הרא"ש הנ"ל שעשוי לקבע), מותר לשים הדלת אפי' שאין לה ציר, אלא שהיה להם ציר וכו', וביאר מרן שם דשרי מפני שלא חשיב כבונה שניכר בהם שהיא דלת. ע"כ. ותיקשי, דאם הוי קבע מאי קא מהני שנראה כדלת, תיפוק ליה שעצם הדלת הוי קבע ואסור מצד בונה, דהלא עסקינן שעשויה להשאר שם זמן רב, ואפי' כמה שנים והוי קבע. ועל כרחך לומר דדלת בעצם הנחתה ברור שאין איסור בונה דאורייתא, שהרי אינה בנין אלא דלת לכניסה, (אא"כ מחברה לציר בשבת, וכמש"כ הב"י (סימן שיג דף עג ע"ב, סוף סעיף ה ד"ה כבר נתבאר, דבזה חייב חטאת) ). ולכן כל הדיון בכך הוא רק דמחזי כבונה, ולכן מחולק בין יש לה ציר שאינו דומה לבונה, כי ניכר שהיא דלת, ודלת כבר אמרנו שאין בה איסור בונה. וכן י"ל בשאר החילוקים האמורים בריש סימן שיג, בדין נגר, ופקק החלון, וכיוצ"ב, שאין שם איסור בונה אלא רק מחזי כבונה, כמבואר בלשונות הטור הב"י והשו"ע (ר"ס שיג), בדוכתי טובא ע"ש. [ואפי' מש"כ מרן בסס"ב "הוי בנין", כבר ביאר בביה"ל שם, דכוונתו למחזי כבונה וכמבואר בגמ', ובאמת כי בטור החדש בהגהות והערות (ס"ק כח) כתבו כי בדפוסים קדמונים לטור, וכן בכת"י של הטור, כתוב "הוי כבנין" ולא כגירסא אשר לפנינו בטור דכתוב "הוי בנין" ולשון מרן לקוחה מהטור.] וכן מבואר עוד כיוצ"ב בב"י (שם סס"ב) דכל שברור שהוא מנעול אין מקום לדון בו מצד בונה בנעילה, כי הוא מנעול ולא בונה. וכן הוא ברמ"א (ס"ס תרכו), שגג עם צירים מותר לפותחו ולסוגרו, וכמש"כ לעיל (סימן לג אות יא) ע"ש. ואכמ"ל. ונמצא א"כ דדלת אין בה איסור בנין דבר תורה, אף בעשויה לכמה שנים, וממילא א"א להוכיח מדין בונה בדלת, לדין אהל, כי שאני דלת וכנ"ל, והראיות מהרא"ש הרמב"ן והמ"א, הם מדין דלת, וא"כ י"ל, דשאני התם דרק בעשוי לעתים רחוקות יש מקום להחשיבו קבע, משא"כ בנידו"ד, אף בעשוי לח' ימים, אפשר דהוי קבע. וכן ראיתי לספר ארחות שבת (פרק ט סוף הערה ג) שג"כ דחו הכי לראיה זו. ע"ש.

ואולם עוד הוכיח בשו"ת עטרת חכמים הנז' (סימן ו ד"ה עוד צ"ע) מדברי רש"י עירובין (דף לד ע"ב ד"ה של לבינים) על דברי ר"מ שהתיר לסתור לכתחילה בנין של לבנין ביו"ט. וביארה הגמ' דמיירי בבנין של אווירא דליבני. ופרש"י, של לבנים שנוח לסותרו, וכדבעינא לאוקמי באוירא דליבנא. ע"כ. והוכיח מכאן הרב עטרת חכמים, דאם אין שום איסור סתירה, בודאי אין איסור בנין דאורייתא, כיון דאין לו שום חיבור, רק הנחה בעלמא. ע"כ. ובאמת שכ"כ פוסקים רבים, שכל שמותר לבנות מותר לסתור ולהפך, וכן לענין איסורא, דכן מבואר בשבת (קלח סוע"א), ובנימוק"י (שם), ובמאירי (שם ד"ה כל וכו') וכן משמע מלשון מרן בשו"ע (סימן שטו סעיפים י,יא), וכ"כ המ"א (ס"ק יד), והמאמ"ר (ס"ק י), וכן הוא במ"ב (ס"ק לח), ועוד רבים. (וע"ע שעה"צ (ס"ק מו), ובספר קצות השלחן (סימן קכ בבדי השלחן ס"ק יב ד"ה גם) וע"ע סימן שיד (ס"י), וסימן רנט (ס"ז) ודו"ק). והן אמת כי להלכה לא קי"ל כר"מ, וכדפסק מרן (סימן תקיח ס"ט) כת"ק. מ"מ פרש"י בביצה (לא ע"ב) במשנה ד"ה נוטל, דס"ל דסתירתן לא הוי איסורא דאורייתא, כדמוקמינן ליה באוירא דלבני. וא"כ אף לדעת ת"ק סתירת לבנים המונחים זע"ז בלא חיבור הוא איסור דרבנן, ולא ד"ת. והוא אף שעשוי גם לעמוד זמן רב לשימור הפירות. וא"כ מוכח דאף שעשוי לזמן רב, כיון שאינו לקיום, אין בו חיוב דאורייתא. ואף שמרן בשו"ע (שם) פסק כדעת תרי עמודי הוראה, הרי"ף (יז ע"ב) והרמב"ם (פרק ב ה"ט), והם העמידו דין זה בבית שמלא פירות מוכנים ונפחת וכו'. וא"כ מיירי בפירות המוכנים, ולכאורה מיירי על בנין שעומד לסתירה ממש, דהרי הפירות מוכנים, וא"כ י"ל דהוא פחות מט' ימים, ולפי"ז נפלה הראיה. ברם באמת זה אינו, וכמבואר בב"י (ס"ס תקיח) דהרמב"ן במלחמות (דף יט סוע"ב) מיירי אף שעומדים לזמן רב, והביאו הרב המגיד (שם), וכ"כ הר"ן, ושכן עיקר, וכאשר יראה המעיין בדבריהם, וברשב"א בחידושיו ביצה (לא ע"ב ד"ה מתני'). וא"כ מבואר דאף שעשוי לזמן יותר מט' ימים חשיב עראי, שאיסורו רק מדרבנן. וכן יוצא מבואר מכל הני ראשונים הנז' כאן, וכן הוא בדעת מרן השו"ע שפסק כן שם, וכמבואר בב"י. וא"כ כן עיקר, מה גם שהובא לעיל כי הרב עטרת חכמים הוכיח כן עוד מדברי תרוהד"ש (סימן סח) וכנ"ל.

תוכן העניינים

שו"ת נחלת לוי - חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה