סימן א - הטס לחלל האם חלים עליו מצוות שהזמן גרמא · ראיה מאשכבתא דרבי]
ד. איתא בירושלמי כתובות (פי"ב ה"ג, דף ס"ה ע"ב), ובירושלמי כלאים (פ"ט ה"ג, דף מב ע"א) ביום פטירתו של רבי מעשה נסים נעשו, באותו היום ער"ש היה, ונכנסו כל העיירות להספידו, ונתארך להם היום עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו, וממלא לו חבית של מים, ומדליק את הנר, כיון ששקעה חמה קרא הגבר. התחילו לצער עצמן אמרין, דילמא דחללינן שבתא. ואתא בת קול ואמרה להון, כל מי שלא נתעצל בהספידו של רבי, יהא מבושר לחיי העולם הבא, בר מההוא כובס שעשה מלאכתו ולא עסק כל הלילה בהספד. כיון דשמע כן, סליק לאיגרא והפיל עצמו ומית. נפקת ברת קלא ואמרת, ואפילו הכובס. ע"כ. וע' בשיטה מקובצת כתובות (דף קג ע"ב) דאחר שהביא את הירושלמי כתב, ששמע מרבינו קלונימוס ז"ל בירושלים, והשתא ניחא שהרג הכובס את עצמו מדעת, משום דחילל שבת, ולא נתעסק בהספידו, ולהכי סליק לאיגרא ונפל לאגמא ומית, והיינו סקילה, כדין המחלל שבת. עכ"ל. וחזינן דעמדה השמש לכבוד רבי, ואפ"ה הוי חילול שבת, ועל כן חייב הכובס סקילה. ומה שפטרו את כל העם מן השמים, הוא כיון שהתעסקו בכבודו של רבי. וכ"כ מדנפשיה בחידושי מהרי"ט כתובות (קג ע"א ד"ה סליק), וזה העני ראה בדעתו שחילל שבת שלא במקום מצוה דרבי וקיים סקילה בעצמו דמחלל שבת, ונרצה לו לכפר עליו. עכ"ל. וציין אליו ותפס כוותיה בחידושי עמודי ירושלים (על הדף בכלאים שם), ושכ"כ רבינו קלונימוס הנזכ'. וכן פירש קרבן העדה בירושלמי (שם) וז"ל, ונתארך להם היום, שלא שקעה השמש בעונתה. כיון ששקעה החמה, שראו ברקיע. קרא הגבר, קרא התרנגול. שלא נשתנה מהלך החמה, אלא להם האיר הקב"ה שלא יתעצלו בהספידא דרבי. אמרין, דילמא ח"ו היינו מחללין שבת וטעינו בראית השמש. וירד בת קול מן השמים. בר מן קצרה, חוץ מאותו כובס שעשה מלאכתו בלילה ההיא, ולא עסק כל הלילה בהספידא, וחילל שבת. כיון דשמע האי כובס כן, עלה לעליה והפיל עצמו למטה, כדין מחלל שבת שחייב סקילה ומת. נפקת, יצא בת קול, אפי' האי כובס מזומן לחיי העולם הבא. שעונו נתכפר, וכבר עסק בהספידא דרבי. עכ"ל. וא"כ פירש שנחשב חילול שבת, אע"פ שעמדה השמש. ולפי"ז מה שהיו מסופקים שמא חיללו שבת, הוא מפני שהיו מסופקים בחקירתנו, האם הולכים בתר השמש, או בתר הזמן. ומיפשט קא פשטו לה מן שמיא, דאזלינן בתר הזמן.
וכ"כ להוכיח מן הירושלמי בהגהות שעל פירוש הרד"ל על פירקי דרבי אליעזר (פרק נב הע' א, ויובאו דבריו לקמן בעז"ה), שהולכים בתר הזמן ולא השמש. ובשו"ת רב פעלים (ח"ב סוד ישרים סימן ד) הביא שכן כתב להדיא הרב טירת כסף (דף ג) דמכאן נראה שאם יעמוד השמש יותר מן י"ב שעות זמן מה שלא שקעה בעונתה, אז אותו זמן שנשאר ע"י נס נחשב מן הלילה הבא, והוה ליה כאילו הוי לילה. דהראיה שהיו ישראל מציקין על שעשו מלאכה של הדלקת נר וכיוצא בחצי ליל שבת שעמד בו השמש ולא שקעה, ואמאי היו מציקין מאחר דלא שקעה חמה. אלא אע"ג דלא שקעה, נחשב כל זמן היתר על י"ב שעות ליל שבת, עד שנתבשרו ע"י בת קול. ע"כ. ועוד הביא שכ"כ הרב מהר"א הכהן ז"ל באגדת אליהו, בעבור זה הפיל עצמו, דהמתחייב סקילה נופל מן הגג, ונתכפר לו בזה. ולכן יצאה בת קול אחר כך ואמרה, גם הכובס מזומן לחיי עולם הבא. ע"ש.
ברם איהו גופיה הגאון רב פעלים נייד מהאי ראיה, וכתב דיש לדחותה, כי י"ל, שנצטערו משום חסידות, ולא מדינא. וכדמוכח מן הלשון, ושריין מציקין, אמרין, דילמא דחללינן שבתא. ולשון דילמא משמע דלא היו חוששין מדינא. וכן מוכח דהא אחר כך שבו לביתם והדליקו הנר, ואח"כ שקעה חמה, ומי התיר להם להדליק הנר לכתחילה. ומה שכתב רבינו קלונימוס דהכובס הפיל עצמו בשביל חילול שבת. על כרחך דהוא לרוב דביקותו בהשם, ועשה דבר חוץ מן השורה, ואין לומדין ממנו לענין הלכה. שהרי מי התיר לו להמית עצמו בידים. עכת"ד. ואומנם כן סובר הרב פעלים, ויש להביא לו תנא דמסייע הוא לשון המהרי"ט הנ"ל שכתב, וזה העני ראה בדעתו שחילל שבת וכו'. לאמור דדעת עצמו גרמה כן, ואינו אליבא דאמת. ברם שאר כל הני אשלי רברבי הנזכ"ל לא ס"ל הכי, וכתבו דעבר אחילול שבת, ושחייב סקילה, וכדו', וכנ"ל, ומה זה שייך אם עביד חסידות. וגם ראיותיו לכאורה אין מקום להם, כי הלשון דילמא אינו חסידות, אלא ל' ספק, כי היו מסופקים האם כה"ג חשיב חילול שבת, וכדביארנו לעיל. ומה שהדליקו את הנר, הלא רק אח"כ שקעה החמה, ונשמע קול הגבר, ואז עלה ספק זה בליבם, וא"כ קודם לכן לא הסתפקו ולכן הדליקו.