אור ברסלב

שו"ת נחלת לוי - חלק ב

ניצוצות

מהם האיסורים בהפעלת חשמל בשבת

תיאור טכני]

כג. לפני בואנו לברר דין זה, תחילה נבאר את פשר הניצוצות החשמליים. בעת הפעלת מוצר חשמלי (למעט דברי אלקטרוניקה שבהם ע"פ רוב אין זה שייך), הן בהפעלה, והן בכיבוי, נגרמים ניצוצות. וסיבת גרימתם היא מפני שמעגל חשמל פתוח אין בו זרם חשמלי, רק מתח חשמלי, (ומתח חשמלי הוא הכח שדוחף את הזרם בשעה שיהיה זרם), וזרם נמצא רק בעת שהמעגל סגור. וסגירת מעגל חשמלי נעשית ע"י לחיצה על מתג חשמלי, או בעת חיבור שקע חשמלי המפעיל מוצר חשמלי וכיוצ"ב. ובעת החיבור או הניתוק נוצרים ניצוצות, כי בעת שאדם מקרב את התקע לשקע, האויר חוצץ (כיון שהוא מוליך חשמל גרוע מאוד), ואין החשמל עובר מהתקע לשקע, אך בעת שהתקע קרוב מאוד לשקע, הזרם פורץ דרך האויר, ועובר לתקע, והתפרצות זו יוצרת ניצוצות חשמליים, גודל הניצוץ תלוי בעוצמת המתח והזרם החשמלי. עצם הניצוצות הם דבר שולי בחשמל, ואין צורך בו, אלא הוא נגרם אגב החיבור או הניתוק. ואדרבה ניצוצות אלו מקלקלים במשך הזמן את מוצרי החשמל, ולכן מנסים אנשי הטכנולוגיה ככל האפשר לבטל ניצוצות אלו. וכמבואר כל זה באנציקלופדיה תלמודית (כרך יח עמ' תרמז), ועוד (בעמ' תשלג), וכן בספר מערכי לב (זאב בהוצאת מוסד הרב קוק פרק א אות ח הערה 2), וכן בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן י אות ז), ובספר מעליות בשבת (הלפרין ריש פרק ד), ועוד לו (פרק ד עמ' נו).

ומעתה אע"ג דהוי פס"ר שיהיו ניצוצות, מ"מ הוי פס"ר דלנח"ל. והוי איסור דרבנן מכמה טעמי, כיון שהוא כלאחר יד, שאין דרך הבערה כן, וכן ראיתי שכתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן י אות ז), ועוד הוסיף דהוי דרבנן מעוד טעם כיון דהוי מקלקל, כי במשך הזמן הוא שורף ומקלקל את מקום המגע. ודברים אלו הודפסו גם בספר קובץ מאמרים בעניני חשמל ושבת (עמ' 25). ועוד י"ל דהוי הכא איסור דרבנן ע"פ המבואר בשו"ת יבי"א (ח"א סימן כא אות יא) כיון שאין בהם שיעור הבערה, כיון שאינם ראויים לכלום, וא"כ הוי חצי שיעור, ולדעת החכם צבי וסיעתיה הוי דרבנן, וחזי לצירופי הכא. וע' בזה עוד בשו"ת נחלת לוי (ח"א או"ח סימן כו אות ג) דשפיר איכא לצרופי לחכם צבי וסיעתיה, דס"ל דחצי שיעור איסורו מדרבנן, וע"ע שם (אות ט) בשם שו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן סז). וע"ע בפמ"ג (סימן שא ס"ק א), ובדע"ת (סימן שא ס"ק א).

ניצוצות שלא הבעירו דבר

כד. ועוד פסק הפמ"ג (סימן תקב משב"ז ס"ק א) דהוצאת ניצוצות מאבן הוי איסור דרבנן, כיון דלא הבעיר ע"י הניצוצות דבר. ושכ"כ הרע"ב ביצה (פ"ד מ"ז). וכ"כ החזו"א (או"ח סימן נ אות ט ד"ה ולענין), וע"ע בזה בשו"ת יבי"א (ח"ה סימן כז אות ד) דהביא כ"ז, ועוד ע"ש, וסיים, ואף דמידי פלוגתא לא נפקינן, מ"מ שפיר איכא הכא ס"ס, שמא כערוך וסיעתיה דפס"ר דלנח"ל שרי, ושמא הוי הכא איסור דרבנן, והרי פס"ר דלנח"ל בדרבנן ושרי. ועע"ש. ושב וכ"כ במילואים (שבסוף הספר), ולכן כתב שם כי מתוך כך יש ללמוד שמותר להשתמש במעלית חשמלית אוטומטית בשבת, אע"פ שכובד גופו גורם לניצוצות. ע"כ. והניף עוד את ידו הגדולה בשו"ת יחו"ד (ח"ב סימן מו) להקל בענין הוצאת ניצוצות מבגד בשבת, הנגרמים בעת פשיטת הבגד. ע"ש. וכן ראיתי עוד בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן י אות ז) דהאריך בזה דניצוצות הוו איסור דרבנן. ע"ש. וע"ע באנציקלופדיה תלמודית (כרך יח עמ' קעא, ובעמ' תשלג). ואף שראיתי לשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן עח) דכתב לאסור ניצוצות, וכ"כ בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ה עמ' מו) וע"ש. מ"מ ע"פ המבואר זה אינו. שוב ראיתי לשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן יב אות ד) דשב וכתב להתיר ניצוצות, כיון שהוי מקלקל, וכלאחר יד. והוא בשם הגרש"ז אויירבך בירחון סיני (סיון תשכא) לענין מקרר. וכ"כ להקל בשו"ת באר משה (ח"ו קונטרס האלקטריק סימן כט) לענין מי שהדליק את האור בשבת, ואירע שלא נדלק האור, רק היו ניצוצות. וכתב דלא עשה איסור הבערה, מצד שהיכא דאזיל לאיבוד לא הוי מלאכה. ועע"ש מפי ספרים. ועוד הקל (בסימן לז) לענין בגד שכשמסירים לו יש ניצוצות, ושם הוא ק"ו ע"ש.

שוב ראיתי לספר החשמל בהלכה (ח"ב פרק ח) דליקט בענין ניצוצות עוד ספרים שדיברו בזה, והביא להגהות שו"ע התעוררות תשובה, ועוד לספר מאורות נתן (פרק ראשון אותיות ע,עב) שכתבו להוכיח מהמדרש רבה (בראשית פרשה יא) דאדם הראשון הקיש שני אבנים זב"ז ויצאה מהן אש, ובירך בורא מאורי האש. אלמא דניצוצות חשיב אש. ושכן נפסק בשו"ע (סימן רצח ס"ח). ע"כ. ומ"מ שפיר דמי לצירופי לס"ס לפמ"ג וסיעתיה, וכנ"ל בשו"ת יבי"א. וכ"ז הוא מלבד הא דיש לצרף לחת"ס (יו"ד סימן עג) וסיעתיה, דס"ל כי אין לאסור אלא כעין המלאכות אשר נעשו במשכן. ולכן כתב, כי אין איסור מבשל, אם מדליק נר, כיון שבבישול עיקרו לצורך התבשיל הנשאר, ואילו בנר הנר הולך וכלה. וע"ע בזה בשו"ת נחלת לוי (ח"א סימן כו אות ט) דשפיר כתבו הפוסקים לצרף לחת"ס. ועוד ראיתי לשו"ת יבי"א (ח"א סימן יט אות יא) שהביא לעוד פוסקים דס"ל הכי, ע"ש. ושוב ראיתי לשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן י) שהביא לעוד פוסקים העומדים בשיטת החת"ס, ועוד חיזק זאת ע"ש. וכן ס"ל הכי לענין נידו"ד בשו"ת באר משה (ח"ו קונטרס האלקטריק סימן כט אות ב). ועתה אינה ה' לידי שו"ת מאזני צדק (ח"ב סימן טו אותיות ז-ט) וגם הוא מצדד להתיר משום ניצוצות ע"ש.

כה. שוב ראיתי לספר מעליות בשבת (הלפרין פרק ד) דדן בענין ניצוצות, וס"ל לאסור. ע"ש. ולא אוכל להביא כל דבריו ולהשיבם אחד לאחד, והוא מפני יראת האריכות, ולכן אקצר. וזה תורף דבריו, תחילה כתב לפרש לפמ"ג (סימן תקב משב"ז ס"ק א) הנ"ל, כי באמת ס"ל דאיכא הבערה, ומש"כ הפמ"ג וז"ל, ועיין בהרע"ב (שכתב) דמי למלאכה שבורא אש ביו"ט, משמע מדרבנן, לא הכנה ונולד, רק נראה כמלאכה שבורא אש ביו"ט, ומלאכה גמורה ליכא, דמקיש בברזל על אבן וכדומה ויוצאין ניצוצי אש לאו הבערה והדלקה הוה, רק נראה (כמלאכה שבורא-וכדכתב הרע"ב) וכו'. ע"כ. וכתב לפרש דמש"כ הפמ"ג "לאו הבערה והדלקה הוה" כוונתו כי אין כאן מלאכה דאורייתא של הכנה, (כי הט"ז שעליו קאי הפמ"ג ס"ל דיש כאן איסור תורה של מכין). אך אה"נ מלאכה דאורייתא של מבעיר בודאי שיש בניצוצות. עכת"ד. ולכאורה עקר את דברי הפמ"ג, ועשה בהם סרס המקרא ודורשהו. כי שפתי הפמ"ג ברור מללו, כי "אין כאן מלאכה דאורייתא", וקודם לכן כתב על דברי הרע"ב, "משמע מדרבנן", ועוד כתב "ומלאכה גמורא ליכא", והוא פשוט וברור. וכן הוא ברע"ב שכתב "דמי למלאכה שבורא אש ביו"ט" ע"כ. ומפורש דרק דמי למלאכה, דהוי איסור דרבנן. ועוד דהרי כל שבא הפמ"ג הוא לומר כי הרע"ב פליג אט"ז, כי הט"ז ס"ל דהוי איסור תורה, ואילו הרע"ב ס"ל דהוי איסור דרבנן. וכן למדו פוסקים רבים, וכדהביאם מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ה סימן כז אות ד), דכ"כ הרב פעלים (ח"ב או"ח סימן נג), והחזו"א (או"ח סימן נ אות ט), ושכן דעת הטל אורות ג'ויא [ועע"ש במה שהביא לשו"ת בשמים רא"ש (סימן קצד) בשם הרא"ה, ושכ"כ הפני מבין (או"ח סימן נו), ובדע"ת למהרש"ם (סימן רסה), ובס' מלמד להועיל (סימן ס).] וכ"כ הגרש"ז אויירבך, ושעוד פוסקים ס"ל הכי. ובספר מעליות בשבת הנ"ל הביא שכ"כ כדברינו גם בשו"ת ציץ אליעזר (ח"א סימן כ), ובספר יסודי ישורון (מערכת לט מלאכות חלק ב עמ' 117), ובספר החשמל לאור ההלכה (ח"א ס"ד) ואת"י. שוב ראיתי שכן כתב בדעת הפמ"ג והרע"ב דהוי איסור דרבנן, בשו"ת ישיב יצחק (ח"א סימן ה דף נ ע"ב).

כו. ומש"כ דאין להקל כאן מצד פס"ר דלנח"ל בדרבנן, אלא בצירוף ג' סניפים ע"ש. והאריכות אך למותר, כי יש כאן ס"ס רבים ועצומים, דלדעת הערוך וסיעתיה ס"ל כי פס"ר דלנח"ל בדאורייתא שרי. ואת"ל דלהלכה לא קי"ל הכי, שמא הלכה כתרוהד"ש וסיעתיה דס"ל דפס"ר דניחא ליה בדרבנן שרי. ושמא כשיטות הפוסקים דכל היכא דהוי פס"ר דלא ניח"ל בדרבנן שרי, וכדהאריך בזה מו"ר בשו"ת יבי"א (או"ח סימן לג אותיות טו,טז) שכ"כ ים של פוסקים להלכה ע"ש, ובעוד מקומות רבים בספריו. ושכן עיקר להלכה. וע' בשו"ת נחלת לוי (ח"א סימן כו אות א). וכל נידו"ד הוי באיסור דרבנן, מצד הפמ"ג וסיעתיה דס"ל דהוי ניצוצות דרבנן. ועוד דהוי כלאחר יד דהוא דרבנן. ועוד דהוי מקלקל דהוי דרבנן. ועוד דהוי חצי שיעור, ולחכם צבי וסיעתיה ס"ל דחצי שיעור איסורו מדרבנן, וכנ"ל. מה גם דהרב מעליות בשבת איהו גופיה סיים וצ"ע. וא"כ אין כאן בית מיחוש כלל.

שוב ראיתי לספר ילקו"י שבת (ח"ה עמ' קצג) שהביא תשובת כת"י למו"ר, ושם כתב כי אין איסור בניצוצות, וכדמוכח מדברי הרמב"ם (שבת פרק יב) שכל שההבערה נעשית דרך השחתה, שאינו נהנה ממלאכה זו, פטור. ושכ"כ הפמ"ג, והרע"ב, ועוד. וא"כ לא מבעי לתרוהד"ש וסיעתיה דס"ל כי פס"ר דנח"ל בדרבנן שרי, כאן דהוי לא ניח"ל, אף המ"א וסיעתיה יודו. מה גם דהרבה מפוסקי אחרוני הספרדים סוברים להתיר פס"ר דניח"ל בדרבנן. ומ"מ סיים כי במקום שאפשר, נכון להחמיר לענין המעלית בשבת. ולא פירש מדוע, אחר שכתב להתיר היתר בשופי, וגם הבאנו לעיל דס"ל להקל. ויתכן בגלל החשש שהדלת תסגר בעת שיכנס. [ודברי הרב ילקו"י שם לכאורה צ"ע, כי בהלכה קודמת (סעיף ג) כתב כי ניצוצות אסורים, ולכן אסר לכבות מאוורר בשבת, ואילו בהלכה אח"כ הנ"ל, מתיר (בשעת הצורך), מצד ניצוצות. וכנ"ל.] שוב ראיתי לספר מנוחת אהבה (ח"א פרק כד סוף הערה 10) דג"כ כתב כי אין לאסור הפעלת מכשירים חשמלים מצד ניצוצות, כיון דאין בהם ממש, וא"א להשתמש בהם, ועוד דאינו מתכוין, ולא ניח"ל כיון שהם מקלקלים לחוט החשמל, והו"ל פס"ר דלנח"ל בדרבנן דשרי, וגם נעשה כלאחר יד. עכת"ד ע"ש.

סיכום לגבי לחיצת כפתור המאוורר]

כז. ומעתה אחר שהובאר כי אין איסור בהגברת צריכת החשמל בשבת, דאף הבית יצחק דחושש למוליד, יסבור להקל וכנ"ל (אות יד). ואף החזו"א דס"ל לאיסור בונה, יסבור להקל בתוספת בצריכת החשמל וכנ"ל (אות כב). ויתר על כן, כי ביארנו שכלל אין לאסור, לא מצד בונה, ולא מצד מוליד בהפעלת החשמל, וא"כ שוב אין איסור ללחוץ על הכפתור אשר גורם למאוורר להסתובב לצדדים. וכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"א סימן יט אותיות יח,יט) דאין שום איסור בהוספת זרם החשמל, דשם מיירי לענין דיבור במקרופון המחובר לחשמל בשבת, ומעיקר הדין התיר שם מו"ר (ואסר שם מטעם אחר), כיון שהוספת הזרם אין בה הוספה בהבערה וכיבוי, ואין בו שום איסור, ושכן אמר לו הגאון המפורסם רש"ז אויירבך. ומכח כן התיר להשתמש במכונת שמיעה לכבדי שמיעה הפועלת מער"ש, והסכים עמו הגרש"ז אויירבך, ושכן הורה הלכה למעשה, ולכן חזר בו מו"ר שם מדבריו באורך בתשובה שם, שכתב לאסור ע"פ הפוסקים (באות א), שכתבו דיש בשימוש במקרופון איסור הבערה, דזה אינו. וכ"כ עוד מו"ר בספרו הליכות עולם (ח"ג מקץ ס"א), ושכן פסק בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סימן ו אות ד), ובעוד דוכתי, ובשם ההר צבי. וכ"כ בשו"ת מנחת שלמה (סימן ט דס"ה ע"ב). עכת"ד ועע"ש. וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"ד סוף סימן נא). ומעתה כשמפנה המאוורר לקיר בצמוד לו, או כשעומד קרוב מאוד למאוורר, אין בכך שום איסור.

לגזור גזירות חדשות]

כח. והן אמת כי המעיין בדברינו לעיל יראה, כי בעצם דברינו יוצא כי אין שום איסור בשימוש בחשמל, למעט בכה"ג שמדליק מנורת ליבון, או מכשיר חשמלי שיש בו גוף חימום, דבהם עושה הבערה. או בעת שמכבה מנורה או גוף חימום, שעושה כיבוי. אך בכל סגירת מעגל חשמלי או פתיחתו, ואין בו מנורת ליבון, או גוף חימום, אין בו שום איסור. ואין לדחות זאת מצד דאם נבוא להתיר בזה, א"כ המכשול קרוב, כי אנשים לא יחלקו בין מוצרי החשמל למינהם, ויבואו להדליק ולכבות אף מוצרי חשמל שיש בהם מנורות ליבון. דאי מהא לא איריא, דהלא כלל פשוט הוא ומפורסם, כי אין לנו לגזור גזירות מדעתנו לאחר חתימת התלמוד, וכדכתב הרא"ש (שבת פ"ב סימן טו), והמגיד משנה (פרק ה מהלכות חמץ ומצה הל' כ), והריב"ש (סימן רעא), וכדהבאנו להם בשו"ת נחלת לוי (ח"א חיו"ד סימן כ אות ו) ועע"ש באורך מפי ספרים וסופרים, שכתבו כלל זה במוסכם. וכן ראיתי עוד לשו"ת קול מבשר (חלק א סימן יג אות א) דעמד על כך באריכות, אודות כמה רבנים אשר אחר השואה רצו לגזור גזירה שאין להכנס לגרמניה. וכתב על כך, כי אע"פ שהוא מילתא בטעמא, מ"מ להטיל בזה איסור א"א, דהרי אין לנו לגזור גזירות מדעתינו, והביא להנ"ל, ועוד הוסיף להוכיח כן מדברי הרמב"ם (בהקדמה לספרו היד החזקה) וז"ל, נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם, סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה, ושגזרו גזירות, והתקינו תקנות. ע"כ. ועע"ש. עכת"ד הרב קול מבשר. וכ"כ בשו"ת מהרש"ל (סימן לז) אמצע ד"ה ראשית הדברים. וכ"כ בשו"ת שאלת יעב"ץ (ח"א סימן קנא) וכפי שדחו הט"ז והש"ך יו"ד (סימן פו) לרמ"א שם, והרב שאלת יעב"ץ שם ג"כ ס"ל הכי, ורק כתב לישב את דברי הרמ"א בדרך אחרת. וכ"כ בשו"ת מכתם לדוד פארדו (או"ח סימן א) סוף ד"ה נהגו, לענין שימוש במטריה בשבת שאין לגזור מדעתנו ע"ש.

וכ"כ בשו"ת פנים מאירות (ח"א סימן פד ד"ה אך אי קשיא). וכ"כ הגאון ר' אברהם מסלוניקי בספר יוקח נא (סימן שב סוף אות ה), ושב והניף את ידו (סימן שיז ס"ק ב ד"ה אם) ושם חילק בין גזירה שממש היא כגזרת חז"ל, דשפיר גזרינן, לבין גזירה חדשה ע"ש. וכ"כ בספר תורת שבת (סימן שב ס"ק ב), וכ"כ בשו"ת אורח משפט (או"ח סימן פט) אמצע ד"ה ובודאי דברים. וכ"כ בשו"ת באר יצחק (אה"ע סימן יב סוף ד"ה ענף ד). וכ"כ בשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סימן נה ד"ה ודע), לענין שימוש באופנים בשבת, שאין לאוסרם אטו קרון, דהוי גזירה חדשה. וכ"כ בשו"ת שארית יוסף (ידיד ח"ד רס"א), וכ"כ בשו"ת אג"מ (יו"ד ח"ג סימן מו) לענין כתם אשר ודאי בא מגופה דשרי, ושאין לגזור גזירות חדשות. וכ"כ בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ט בסוף התשובה לענין מקרופון ד"ה וזאת למודעי), וכ"כ עוד (בסימן יא סוף אות ג ד"ה קיצורו). והן עתה ראיתי עוד שכתב כן במאמר לגרא"י הרצוג, שהקים ועדה מיוחדת לדון בשאלות החשמל לפני קום המדינה, והובאו הדברים בספר מערכי לב (זאב פרק רביעי אות ה) וזת"ד, לענין שימוש במנורת ניאון בשבת, שאין החוט שבה לוהט. לענ"ד דאפשר דהגזירה היתה רק על הולדת אש, ולא על הולדת אור. וכיון דשפשוף במתכת עד שתאדים ודאי אסור משום מוליד, אפ"ה מותר להדליק גפרור בגחלת של מתכת (אם אינו צריך לחכך), ולא אסרינן משום טעם דמוליד עכ"פ אור. ומוכח קצת מזה דרך הולדה הוא דאסרי רבנן, ולא הולדת אור וכו'. כן אמנם מצד הסברא איכא למיחש טובא דדילמא אתי לחלופי מנורה זו בשאר מנורות, ויאמרו מדהא שרי הא נמי שרי, ויבואו לידי איסור תורה של מבעיר אש בשבת, מ"מ אנו אין בכחנו לחדש גזירות וכו'. מ"מ מוצא אני חובה להודיע שאין אני כותב דבר זה כי אם לחכמי תורה בלבד, שיתנו אל ליבם לברר אם כנים הדברים שכתבנו, ויהא אפשר להקל בשעת הדחק. אע"פ שלדעתי חייבים להודיע שאין לברך במוצ"ש על אור זה שאיננו בכלל אש. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י ס"ס כא) שאין לגזור גזירות חדשות מדעתינו. וכ"כ מו"ר בספריו בדוכתי טובא, וכגון בשו"ת יבי"א (ח"א ר"ס טז), ובח"ב (או"ח סימן כ אות יט) לענין צביעה באוכלין. ובשו"ת יחו"ד (ח"א סימן ב) לענין ברכת האילנות בשבת, ועוד בח"ב (סימן מט) לענין ענידת שעון אלקטרוני בשבת, דאין לחוש שמא ילחץ על הכפתור. ועוד בח"ה (סימן כח) לענין שמיכה חשמלית ע"ש באורך, גדרים בכלל זה. וע"ע בספר ילקו"י (שביעית והלכותיה עמ' רמג).

הוראת דבר התמוה לרבים]

כט. ואולם יש מקום לבא ולאסור כאן מצד פסק השו"ע (יו"ד סימן רמב סעיף י), דאסור להורות דבר התמוה לרבים. ומקורו טהור מדברי ההגהות מיימוניות (שבת פרק ה אות ו), וכמובא בב"י שם. וכן ראיתי עוד שכ"כ התרוהד"ש בפסקים וכתבים (סוף סימן נב) בענין לצאת יד"ח באתרוג מחולק, דאין להורות דבר התמוה לרבים. וכ"כ בספר לקט יושר (ח"א סוף עמ' 64) בענין הפיכת שעון חול. וכ"כ בשו"ת חות יאיר (ס"ס קצו), ובשו"ת מכתם לדוד (פארדו או"ח סימן ו בריש התשובה) לענין אתרוג מחולק. וכ"כ בשו"ת ישועות מולכו (או"ח סימן יט). (וע' מש"כ עליו בשו"ת ציץ אליעזר) (ח"ו סימן כ אות ט, דכל שאסר הוא לנשים ולא לגברים לחמם מקוה).

אלא דזה אינו, כיון דמפורסמים דברי הש"ך (יו"ד סימן רמב ס"ק יז) דכתב להוכיח מראיות ההגהות מיימוניות (שהוא מקור דין זה), שאם אומר לשואל טעם הדבר, ומראה לו פנים, או שמביא ראיות תוך הספר, מותר. וכ"כ הבאר היטב (שם ס"ק יב), וכ"כ בשו"ת חת"ס (ח"א או"ח ס"ס נא) להשען על הש"ך לענין ברכת הגומל בלילה. ע"ש. וסיים, הייתי מברך ברבים ואומר, דעו נא רבותי, כי מה שאני עושה היום, הוראת שעה היא, ומטעם כך וכך. ע"כ. והביאו בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן יז סוף אות ב), וע"ש מש"כ עליו (באות ג). וכ"כ בשו"ת אוהב משפט (יו"ד סימן נז ד"ה וכ"ש), וכ"כ להשען על הש"ך מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ה יו"ד סימן יז אות ד) וכן דעתו, ועוד הניף את ידו הגדולה בח"ז (יו"ד סימן מא אות ד) לענין אבל תוך שלושים שלא קיים פריה ורביה, דשרי להביא תזמורת לחתונתו, כיון שיש טעם, ושכ"כ כש"ך בשו"ת כרך של רומי (סימן א דף ה ע"ב), וכ"כ עוד מו"ר בשו"ת יחו"ד (ח"ג סימן נז) לענין ביצים שיש עליהם דם ע"ש. ועוד לו בספרו הבהיר טה"ב (ח"ב סימן יג עמ' תי), וכ"כ בשו"ת אבא בם (עמ' רסא) ועע"ש.

ל. אלא דעדיין יש לבא ולאסור מצד דבר התמוה לרבים, דהנה כתב הרב חיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סימן ז ד"ה והגם) לענין גילוח הזקן בחוה"מ (אם גילח מעריו"ט), ע"י פועל שאין לו מה לאכול, דכתב הנוב"י להתיר. וכתב לדחותו וז"ל, כי כיון שיכול לצאת מכך תקלה, כיון שהדור פרוץ ביותר ונאחזים בסבך, ויבואו להתיר כמה איסורין ביד רמה, כנודע לכל עוברי דרך ערי אירופה, ונראה דזה בכלל מ"ש בהגהות מיימוניות דאין לחכם להתיר דבר התמוה לרבים. והגם שהרב שפתי כהן כתב ביו"ד סימן רמב ס"ק יז דהיינו דווקא אם מתיר בסתם, אבל אם נותן טעם לדבריו שרי, ע"ש. מ"מ בנידון דידן, אפילו יתן טעם לדבריו, וידפיס הפסק, יצא תקלה ומכשול, כאשר שמענו כן ראינו בפסק הרב נודע ביהודה שנדפס, ובכה"ג יודה הרב ש"ך דאין להתיר דבר התמוה לרבים. ובפרט שנתפשט איסורו בכל ישראל זה כמה מאות שנים. ועוד אם הרב הזה יתיר, כל רבני ישראל לא יאבו שמוע לו, ותגדל צעקת ריב'ה וחילול ה'. עכ"ל. וביאור דבריו נראה, כי ההגהות מיימוניות למד מכמה דוכתי בש"ס (וכפי שיובאו בסמוך), כי אין להורות דבר התמוה לרבים, כי בכל הסוגיות ההם אסרו למורה להורות דבר שמתוך הוראתו יכולה לבא תקלה לעם, שידמו להקל אף בדברים אחרים שהם אסורים. ומתוך כך כתב הש"ך, דאם הרב מפרש טעמו, שוב אין מקום לחוש לטעות. וע"כ כתב הרב חיד"א, דעתה שהדור פרוץ, אף אם הרב יפרש שיחתו, עדיין יבואו להקל, ולכן יש לאסור. וכ"כ בשו"ת חיים ביד (סימן צח ד"ה וכבר מילתי), להשען על הרב חיד"א, וכ"כ בשו"ת אוהב משפט (יו"ד סימן נז ד"ה הבט ימין), לאסור דג הדומה לעכבר דהמכשול לרבים קרוב והוי דבר התמוה לרבים, והוא בהשען על הרב חיד"א הנ"ל. וע"ע בשו"ת חדות יעקב (אה"ע סימן מג ד"ה וגם), וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ה סימן כ אות טו) להשען על הרב חיים ביד, ושכ"כ בשו"ת דעת כהן (סימן רד).

ולכאורה קשה על כך כי ניחא מה שאסרו חז"ל להורות דבר התמוה לרבים והוא מטעם שהמון העם יטעו וידמו מילתא למילתא ויבואו להקל, דחשו לזה חז"ל ולא אמרו כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, דהוא מפני שלא עסקינן ברשעי, אלא בעמך בית ישראל שלא יכירו בחילוק, ויחשבו שמותר כיון שכבר רב פלוני התיר זאת, ולא יבינו שמחולק ביניהם. משא"כ למה שחש הרב חיד"א הוא לרשעי, ובזה לא מצאנו שאסרו חז"ל למורה להורות, ואדרבא בכה"ג יש לומר כי ישרים דרכי ה' וכו', והרי מעולם לא עשו חז"ל תקנה לרשעי, וכל כה"ג הוי גזירה חדשה שגזר הרב חיד"א וסיעתיה, ושאין לגזור אחר חתימת התלמוד, וכדלעיל בסמוך. וכן יוצא מבואר, כי הנוב"י לא ס"ל הכי, וכן כל העומדים בשיטתו. ועוד דהלא הרב פעלים (ח"ד יו"ד סימן כ ד"ה פוק חזי) הביא עוד למחז"ב (סימן תקמ"ב) שדחה לנוב"י לענין גילוח בחוה"מ, כמש"כ ביוסף אומץ הנ"ל, ולכן אסר שם להקדים ההפסק טהרה. ומו"ר לא חש לו בטה"ב (ח"ב עמ' תי) כיון שיש לחלק. וביאר דבריו בשו"ת יבי"א (ח"ה יו"ד סימן יז אות ד) שהביא לרב חיד"א הנ"ל, וכתב כי שאני התם, שמעשה הגילוח של הזקן, ניכר עליו לעיני כל, ואין הכל יודעים שנעשה ע"י פועל עני שאין לו מה יאכל, שאינו מצוי כ"כ. ע"כ. ודון מינה ואוקי באתרין, דלפי"ז שרי אף לדברי הרב חיד"א, אף בנידוננו כיון שאין ההיתר קשור לדבר צדדי, אלא הוא בעצם הדבר, וכבסמוך. וע"ע כיוצ"ב בשו"ת יבי"א (ח"ז יו"ד סימן מא אות ו) מש"כ לחלק בדברי הרב טוטו"ד תליתאה (ח"א סימן ס), ועוד כ"כ בחלק ה (יו"ד סימן יא אות ב) ע"ש. ואם נבוא לאסור מדברי הרב חיד"א הנ"ל, א"כ שוב יש לנו לאסור כל דבר שיש בו היתר, כגון ביטול בשישים, או נ"ט ל"ף, או נ"ט בר נ"ט, או חד בתרי, וכיוצ"ב, כי לעולם עמי הארץ יתמהו, וחיישינן שידמו מילתא למילתא.

וע"כ לחלק, כי אף לרב חיד"א, כל דבריו אמורים כשההיתר הוא צדדי, כגון ע"י מישהו אחר שיגלח, ולא היתר בעצם הדבר, כי הגילוח אסור. משא"כ כשההיתר הוא בגוף הדבר, וכגון נידו"ד, שהחשמל מותר בעצם, ולא ע"י היתר צדדי שיעשה דבר מה וכיוצ"ב, שרי. ואת"ל דזה אינו, וכוונת הרב חיד"א לאסור בכל אופן. א"כ ברור שאין דעת הפוסקים כן, שהתירו בספריהם באופנים רבים, ולא חשו לתמיהת הרבים, וכגון שימוש בפודרא בשבת, שיש שהתירו, וכן משחת שינים, ומברשת שינים, ובושם על הידים, ועירוי מכ"ר לכוס רטובה מעט, ומצקת כיוצ"ב, ועוד ועוד, וספרי הפוסקים מלאים מזה. וגם נמצא כבר בפוסקים שהתירו חלקים בחשמל ולא חשו לנ"ל לך ראה בשו"ת אור לציון (סוף ח"ב בתשובות הקצרות פרק מז הל' יז) דהתיר לכבות שעון מעורר מכני. ובספר הליכות עולם (ח"ד תצוה הל' לא) התיר להשתמש באינטרקום בשבת (כשהופעל מער"ש). ובשו"ת יבי"א (ח"ג או"ח סימן יז) התיר לכוין שעון שבת ביו"ט שחל בער"ש שיכבה או שידליק את אור החשמל בשבת. ושם (סימן יח) התיר בשבת להרחיק את זמן הכיבוי בשעון שבת. ובמקום חולי התיר אף להקדים הכבוי (ע"ש במפתחות), וכל כה"ג כמה קרוב שיכשלו בזה או בדומה באיסורי שבת ולא חשו להא. וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"ד סימן כט) שהתיר להשתמש במד חום שמניחים על המצח ונכתבים עליו אותיות, ושימוש במעליות בשבת התירו ע"י שיהיה מעלית שבת, אף שבקל יכשלו שם אם יעבור אדם כשיפסיק הצפצוף ויפתח את הדלתות. וכאן בנידו"ד בענין לחיצה על כפתור אשר מסובב את המאוורר רבים התירו וכמבואר. וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"ה סימן כח) דהתיר שימוש בשמיכה חשמלית, ושכ"כ להתיר בשו"ת אג"מ (ח"ה חאו"ח סימן נ), ובשו"ת מקוה המים (ח"ד חאו"ח ס"ס ל), ושב והניף את ידו בספר הליכות עולם (ח"ג ויגש הל' ד). וכ"כ להתיר בשו"ת יחו"ד (ח"ב סימן מט) ענידת שעון אלקטרוני ע"ש. ועוד התירו דברים רבים, ובכל אלו לא חשו לגזור גזירות חדשות, אף שהמכשול קרוב, שילחץ על כפתור השעון, או שינתק את השמיכה מהחשמל, וכיוצ"ב. (וע"ע בספר גביע הכסף סוף חלק ברכות ופסחים בחלק המכתבים כי הגאון הנאמ"ן מחמיר בכגון דא).

ויתר על כן נלע"ד, כי נידו"ד כלל לא שייך לענין הוראת דבר התמוה לרבים, כי הלא מקור דין זה הוא מההגהות מיימוניות (הל' ת"ת פ"ה אות ו), וכתב להוכיח איסור זה מג' מקומות, זה יצא ראשונה מהא דאיתא בסנהדרין (דף ה ע"א) דאסר רבי לרב להתיר בכורות שיש בהם מום קבוע. וביארה הגמ', כי הוא מפני שהיה בקיא במומים טפי, ויתיר מומים שאינם ניכרים לרבים שהוא מום, ויבואו להתיר מום עובר. ועוד הוכיח ממסכת נדה (דף כ סוף ע"ב) ר' חנינא פלי קורתא דגרגישתא ובדיק ליה. (היה בודק דמים בלא מים מיוחדים, כפי שהצריכה שם הגמ'). ליט עלה ר' ישמעאל בר' יוסי באסכרה (למי שיעשה כן), ר' חנינא הוא שחכים כ"ע לא חכימי. ועוד הוכיח ממסכת בכורות (דף ג ע"ב) רב מרי בר ר"ח אע"ג שהיה מקנה את בכורותיו לגוי (ונפטרים א"כ מדין בכור), מ"מ היה נוהג בהם קדושת בכור, שלא יבואו אחרים לידי תקלה, כיון שאינם יודעים להקנות לגוי ע"פ הדין. ונמצא כי בסנהדרין ונידה, אלו דברים שרק מומחים מבחינים בהם, ויבואו עמך בית ישראל לטעות, משא"כ כאן ההוראה ברורה, ואין כאן שום מומחיות. וכן בריש בכורות, הוא היתר מיוחד כי הבכור מדינא אסור אלא דעשה אופן מיוחד שיוצר היתר לבכור זה, והאנשים יבואו לטעות. (וכן הוא בהיתר גילוח בחוה"מ ע"י עני שאין לו במה להתפרנס). משא"כ בחשמל, אם יורה המורה כי החשמל מותר בהיתר גמור, אא"כ יש שם מנורות ליבון, אין כאן איזשהו היתר מיוחד לחשמל, או שדוקא מומחה מכיר בהיתר זה, אלא הוא היתר כללי לכל סוגי החשמל תמיד, ואינו היתר ע"י שעושה איזה אופן מיוחד שעל ידו הוא מותר, כגון שימכור לגוי, וכיוצ"ב, אלא הוא מותר בהחלט. אלא דיש לדחות חילוק זה לענין נידו"ד, כי גם בחשמל צריך מומחה שיאמר האם מכשיר זה יש בתוכו מנורות ליבון, כי במגבר חשמלי ישן היו בו שפורפורות רדיו שלוהטות, והיום במקפיא ללא קרח יש גוף חימום נסתר בדפנות, וכיוצ"ב יש צורך לוודא ע"י מומחה כל מכשיר חשמלי לגופו. ויותר מכך אפי' אותו מכשיר חשמלי, ושל אותה חברה, משתנה היצור שלו מדגם לדגם. מ"מ שאני הכא שלא יתמהו, כיון שאם יורו המורים להיתר הנ"ל, ויתפרסם, א"כ ידעו כי תלוי במוצרי החשמל למינהם. ויתר על כן, כי גם זאת אפשר לפתור בקל, אם יורו שאין להתיר רק מוצר חשמלי שיש עליו הכשר, וכיוצ"ב. ומלבד כן כבר הקשנו טובא על דברי הרב חיד"א וכנ"ל, ושנראה שגם איהו גופיה יודה כאן.

מ"מ בודאי שאין לסמוך ע"ז למעשה, לבא ולהקל כנגד מנהג כל העולם, כי מה אני ומה חיי, ואע"פ שגם על זה יש להשיב מצד מנהג בטעות דלא הוי מנהג, כיון שבתחילה סברו כי החשמל הוא הבערה (וכנ"ל הערה ב), ומאז פשט האיסור, ואכמ"ל. מ"מ איני חפץ להתיר, אא"כ יראו הדברים גדולי הדור ויסכימו עימהם. ואסיים בדברים שכתב הגרשז"א (כמובא לעיל סוף אות כח) בדבריו לגרא"י הרצוג זצ"ל, מ"מ מוצא אני חובה להודיע שאין אני כותב דבר זה, כי אם לחכמי תורה בלבד, שיתנו אל ליבם לברר אם כנים הדברים שכתבנו. ע"כ.

לא. ומ"מ לענין נידו"ד, לעמוד סמוך למאוורר וכיוצ"ב, שפיר דמי להקל, כיון דעסקינן רק בענין תוספת בצריכת החשמל, ובזה כבר כתבו הפוסקים להקל וכמבואר. ועוד דבזה יש להקל, מצד דהוי פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן, ובזה שרי כמבואר בשו"ת יבי"א ח"ד (סימן לג אותיות טז,יט) ועוד בסימן לד (אות לב), ועוד בח"ט (או"ח לה ב-ה), ובשו"ת יחו"ד (ח"ב ר"ס מא, ובסימן מו) ובעוד דוכתי טובא בספרי מו"ר, דהלא כשעומד קרוב למאוורר, ונגרמת תוספת בצריכת החשמל, דבר זה נגרם כלאחר יד, וא"כ הוי איסור דרבנן. ועוד ראיתי שכ"כ בספר פסקי תשובות (סימן שח הערה 23) לענין עמידה בסמוך למאוורר, וכמו שכתב לחלק המהר"י אסאד (או"ח סימן סא) דשאני הכא שלא היה כמותו במשכן, ועוד הוסיף דכתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן כד אות יב) דאף לאוסרים הוספת זרם איסורו הוא מדרבנן, ונמצא א"כ דהוא עוד טעם דהוי הכא איסור דרבנן, והוי תרי דרבנן. ולכן כתב ללמד זכות על מנהג העולם להקל להתקרב למאוורר, וכיוצ"ב. ועוד יש לצרף את דעת תרוהד"ש (סימן סד) וסיעתיה, דס"ל להקל בפס"ר דניח"ל בדרבנן. דע' בזה באורך בשו"ת יבי"א (ח"ד סימן לד אותיות א-לב, וסיכום השיטות באות לב, וע"ש כי העלה מו"ר דדעת מרן להשען על התרוהד"ש במקום צורך).

ואולם ההיתר השני מצד פס"ר לא שייך כשלוחץ על הכפתור כדי שהמאוורר יסתובב, כי שם אין זהו רק דין פס"ר שתגבר תצרוכת החשמל, אלא הוא עושה כן בידים לצורך זה. ורק כשנעמד מול המאוורר, שכוונתו להתקרר ממנו, וממילא הוא פס"ר שתגבר תצרוכת החשמל, זה הוי פס"ר. אך כאן מגביר את צריכת החשמל בידים ודו"ק. שוב ראיתי שכ"כ להתיר מו"ר בספר הליכות עולם (ח"ג עמ' קצב ע"א) דשרי ללחוץ על הכפתור כדי שהמאוורר יסתובב, והוא בשם ספר שלמי יהודה (עמ' נא) ובשם הגרי"ש אלישיב (ולא מצאתי שם). ואולם שם לא נחית מו"ר לענין תצרוכת החשמל. אך ד"ת עניים במקום אחד, ועשירים במקום אחר. דשוב ראיתי לספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' תכה) דדן ממש בנידו"ד, והביא לקצות השבת הנ"ל, כי אגלאי דיש תגבורת בצריכת החשמל, וכתב כי שאלתי למרן אאמו"ר שליט"א והשיב, דאף אי נימא שיש בזה הגברת הזרם, כבר כתבו כמה מהאחרונים שאין איסור בהגברת הזרם בשבת, ואף אי נימא דהוי עכ"פ איסור דרבנן, הו"ל פס"ר דלא איכפת ליה בדרבנן, (שאין לו ענין בהגברת הזרם), שדעת רבים מהפוסקים דמשרא שרי. ע"כ. ושוב הביא לפסקי תשובות הנ"ל, וברוך שכוונתי. ובלאו הכי יש להקל כאן, וכדביארנו לעיל (ריש אות כז). וחזי הוית בשו"ת שערי יושר (ח"ב סימן נט) דיצא לחלק בין עמידה בסמוך למאוורר שמותרת אף שמתווספת צריכת חשמל, לבין לחיצה על כפתור שבזה השני יש לאסור משום עובדין דחול. שרק כשעושה פעולות שגרתיות שאדם רגיל בהם אין בזה שום איסור, אך כשעושה מעשה בידים להזיז את הכפתור, יש בזה משום עובדין דחול. ע"ש. ולא כן אנכי עמדי כי גם בזה ליכא משום עובדין דחול, וכאשר הארכנו במקום אחר, ואכ"מ. ועתה נדפ"מ שו"ת אור יצחק עבאדי (סימן קנז) וגם הוא כתב להתיר ללחוץ על כפתור המאוורר.

ורק שאין לבא ולהתיר מכח הנ"ל להגביר את מהירות פעולת המאוורר שיפעל מהר יותר, כיון שזו תוספת בזרם בלבד. כיון שכשמפעילים דרגה גבוהה יותר, נכבה המאוורר ופועל מחדש בדרגה החזקה יותר. וכן כשמפחיתים את מהירות סיבוב המאוורר הוא כן.

מסקנא דדינא, מותר ללחוץ על הכפתור אשר גורם למאוורר להסתובב לצדדים. [וכל זה כמובן במאווררים של ימינו אנו, והוא כפתור ארוך כמין יתד מאחורי המאוורר, הקבוע מעל גבי המנוע. אך באם ישתנו המאוורים וייצרו אותם בדרך אחרת, בזה יצטרכו לבדוק את דרך פעולתם, ולדון בהתאם.]

סימן ג - מפסק גרמא

תוכן התשובה בקצרה

א. מייצרי מכשיר זה סוברים שהוא מותר לכתחילה בשבת, והיתרם מיוסד על פי דברי השו"ע (סימן רעז ס"ב) שהתיר לסגור חלון מפני הרוח הנושבת במדורה, ואע"פ שהרוח עושה כבוי והבערה, (וממילא סגירת החלון תעשה פעולה הפוכה, הבערה או כבוי) שרי. וטעם הדבר, לפי שהרוח מונעת הבערה, ומניעת המניעה, דהיינו סגירת החלון בפני הרוח, מותרת. כלומר הסוגר את החלון מונע מהרוח מלנשב ולמנוע מהבעירה לבעור היטב. ומינה דימו מילתא למילתא ויצאו בכוחא דהיתרא לענין מפסק גרמא, כיון שדרך פעולתו היא שהמכשיר החשמלי אמור לפעול מצד עצמו, אלא שישנם פולסי אור אשר מאירים עליו כל כמה שניות, ומונעים ממנו מלפעול. וכשלוחץ על המפסק, שם מכסה (באופן מכני) שמונע מהפולסי אור להגיע ולמנוע את פעולת המכשיר, וממילא מתחיל המכשיר לפעול. וא"כ עושה פעולת מניעת המניעה, שמותרת לכתחילה. ב. וקשה דטעם היתר סגירת החלון הוא אחר, מפני שמונע מן הרוח שעדיין אינה פועלת במדורה, (לפי שעדיין לא הגיעה אליה הרוח, שמונע מן הרוח מלהגיע), ובנוסף הרוח הינה דבר חיצוני לאש, ואינה ערוכה ומוכנה להבעיר או לכבות אל האש, ועל כן שרי התם, ודמי למונע מגזיר עץ ליפול למדורה, שהוא היתר גמור, ופשוט, וה"ה הכא. וכ"כ האחרונים לבאר את היתר זה. ג. ועל כן המפסק הנ"ל שהוא חלק ממערכת ההפעלה, ואינו דבר חיצוני, יחשב כבוי. וכן מוכח בראשונים ד,ה. וכן דחו האחרונים. ו. ואולם האם מפסק זה יחשב גרמא, לכאורה יש מקום לומר דאף גרמא לא יחשב, כיון שהוא מיוחד לכך, וכמש"כ הראשונים לגבי המסתפק משפופרת של ביצה דלא הוי גרמא, כיון שהקצהו לכך, דהיינו שהקצה את השמן לבעירה, וה"ה הכא. איברא דיש לחלק, כי המפסק הוא חיצוני לזרם החשמל, וממילא הוי גרמא, ע' בפנים.

שאלה: אודות היתר שימוש במפסק גרמא שיצרו במכון מדעי טכנולוגי, כדי להפעיל מכשירי חשמל שונים, האם אפשר להשען על כך ולהתיר.

תשובה: א. תחילה נביא את אשר העלו במכון מדעי טכנולוגי להתיר את השימוש במפסק זה, והוא ע"פ המבואר בספרי הרה"ג רבי לוי יצחק הלפרין שליט"א בדוכתי טובא, וכגון בספרו כשרות ושבת במטבח המודרני (עמ' רעט), ועוד לו בספר מעשה וגרמא בהלכה (פרק יג) ובשו"ת מעשה חושב ח"א (סימן ג עמ' סד), ועוד שם (סימן ז עמ' צג), ועוד לו (סימן ט עמ' קיח), ובח"ב (ס"א עמ' כג, ועמ' כז), וכ"כ בספר מעליות בשבת (עמ' קצ), ועוד. ומקור הדבר בואר בספרו מעשה וגרמא בהלכה (חלק ד פרק יג עמ' 150), והוא מן הסוגיא בשבת (קכ ע"ב) ונפסק הכי בשו"ע (סימן רעז סעיפים א,ב) וז"ל, נר שמונח אחורי הדלת, אסור לפתוח הדלת, שמא יכבנו הרוח. הגה, אבל לנעול הדלת כנגדו מותר, וה"ה בחלון שכנגד הנר שעל השלחן. עכ"ל. וא"כ שרי לסגור את החלון שלא יכבו הנרות. ובסעיף ב כתב מרן, אסור לפתוח הדלת כנגד המדורה שהיא קרובה קצת אל הדלת, ואפי' אין שם אלא רוח מצויה. אבל אם היה פתוח כנגדה מותר לסוגרו, ואין בו משום מכבה. עכ"ל. ובב"י ביאר כי נחלקו הראשונים בביאור איסור פתיחת דלת, כי הרא"ש ורש"י פרשו שהנר מונח אחורי הדלת, וחיישינן שמא יכבנו הרוח. ודעת הר"ח שהנר מונח בכותל שאחורי הדלת, וכשפותח הדלת נוקש בכותל ואיכא למיחש שמא יכבה הנר. ור"י פירש שהנר קבוע באחורי הדלת, ובפתיחת הדלת ובנעילתו מרחיק את השמן מן הפתילה או מקרבו. ע"כ. וכתב הב"י, כי דינו של רש"י הוא אליבא דכו"ע, דודאי אסור לפתוח כל היכא שהנר מונח במקום שיוכל לכבות ע"י פתיחת הדלת. ועוד כתב הב"י, דלפרש"י פשיטא שכל שנאסר לפתוח, אך לנעול ליכא שום איסורא, שהרי אינו מכבה ואינו מבעיר. וכן נראה מדברי התוס' (קכ ע"ב ד"ה פותח), ובתרוהד"ש (ח"א סימן נט), וכ"כ המרדכי (סימן ת) שכן הורה הר"ם, וכ"כ הטור, וכ"כ התשב"ץ (סימן פז), וא"כ מש"כ הרמ"א הנ"ל בס"א גם דעת מרן הכי, וכדכתב כן להדיא גם בשו"ע בסעיף ב, וכאמור.

וראה בב"י שם (ס"ב) דכתב לבאר דנאסר לפתוח חלון בפני המדורה משום מבעיר, וממילא כשסוגר את החלון עביד כבוי. ונמצא דמותר לסגור חלון מפני הרוח הנושבת במדורה, וגורמת הבערה, אע"פ שע"י סגירת החלון עושה כבוי. וכ"כ שם רש"י ד"ה כנגד המדורה, דהרוח מבעירה, וכ"כ שם הר"ח, וכ"כ הריבב"ן דהוא משום מבעיר, וכ"כ המנהיג (הל' יו"ט סימן קא), וכ"כ במחזור ויטרי (שבת סימן מב). וביראים (סימן רעד) כתב משום שמכבה ומבעיר. ע"כ. וא"כ הוסיף דמשב הרוח במדורה עושה גם כבוי. וכ"כ הראב"ן (סימן שסג) שהרוח ילבה את האור. ע"כ. ונמצא דכשסוגר את החלון, גרם לכך שהרוח לא תנשב, וממילא הוא מכבה או מבעיר את האש, ההיפך מפעולת הרוח במדורה, ואפ"ה הותר לסגור את הדלת בפני המדורה. ולכאורה צריך עיון בטעם הדבר, כיצד הותר לכבות ולהבעיר. ועל כן יצא לחדש הרב מעשה וגרמא דרך מחודשת בדבר, והוא דהותר כאן מטעם מניעת המניעה, כי הרוח מונעת מהאש לבעור, והסוגר את החלון מונע את הרוח מלבא, דהיינו עושה פעולה שהיא מניעת המניעה, וכל כה"ג משרא שרי לכתחילה. ושאני מכל מסיר מונע בעלמא כדין בדקא דמיא וכדו' שאסור, לפי שהוא רק מסיר מונע, ובזה נחשב כמעשיו, אך כאן שאינו מסיר מונע, אלא מונע את המונע מלמנוע את הפעולה הטבעית, כל כה"ג משרא שרי לכתחילה.

ועל פי חידוש זה בנו במכון מדעי טכנולוגי מפסק גרמא שמותר לשימוש לכתחילה, ואפשר על ידו להפעיל כל מכשיר חשמלי על ידי הרכבת מפסק שכזה. ועקרון פעולתו הוא שהמכשיר אמור להתחילה לפעול, אלא שישנם פולסי אור המגיעים ומונעים את הפעולה, והאדם בעת לחיצתו על המפסק הרי הוא שם דבר חוצץ (באופן מכני) כך שפולסי האור לא יגיעו למקומם, וממילא המכשיר מתחיל לעבוד, לפי שאין פולסי האור מעכבים זאת ממנו. וראה כאן בהערה

דרך פעולת המפסק]

ישנו כבל חשמלי המחובר למתח, שהוא מתמלא בחשמל במשך כגון שבע שניות, ובעת גמר ההתמלאות, סוגר הכבל מעגל חשמלי אשר מפעיל את המערכת החשמלית. לכבל זה מחוברת הארקה, ועליה מותקן תא פוטואלקטרי, ובמקביל לתא זה ישנו מחולל פולסי אור המיוצרים כגון כל חמש שניות, ובהווצר פולס אור, מגיע הוא אל התא הפוטואלקטרי, וגורם שהארקה נעשית פעילה ומרוקנת את החשמל שהצטבר בכבל החשמלי, כך שלעולם לא מספיק הכבל החשמלי להתמלאות ולסגור את המעגל החשמלי, כי לעולם הוא מתרוקן לפני שמספיק להתמלאות. ובעת הפעלת המתג גרמא, מכניסים באופן מכני תריס שמונע מהפולס אור להגיע אל התא הפוטואלקטרי, וממילא תוך כמה שניות נסגר המעגל החשמלי, עקב התמלאות הכבל, והמכשיר מתחיל לפעול. דרך פעולת המפסק. ע"י מפסק זה הפעילו ונמצאים בשימוש בימנו כבר מכשירים חשמליים רבים לשימוש בשבת, וכגון מעליות שבת ראה בספר מעליות בשבת (עמ' קצ, ועמ' קצה), וכן טלפון לשימוש בשבת ראה שו"ת מעשה חושב (ח"א סימנים ב-ז), עגלות חימום ראה מעשה חושב (ח"א סימן ט), פתיחת דלתות חשמליות (שם סימן יב אותיות ג,ה), מתקני חליבה (שם פרק לג), דוד חשמלי (שם סימן כ), מערכות אזעקה, ומגבר לצורך דיבור אילם בשו"ת מעשה חושב (ח"ד סימן לט אות א), ועוד דברים רבים. וע' בספר קדושת השבת להרה"ג רבי משה הררי שליט"א (רעמ' רג) שכן הסכימו להקל הגרי"י נוייבירט שליט"א, והגר"י יוסף שליט"א במכשיר גרמאזעקה (מכשיר אזעקה ביתי) הפועל על מפסק זה. וכן ראיתי לשו"ת אור לציון (סוף ח"ב פסקי הלכות בקצרה סימן מז אות לו) דכתב כי מעלית של מכון מדעי טכנולוגי מותרת לכו"ע [ולכאורה לא היה מודע הרב לכל הפרטים הטכניים למרות שציין לספר מעליות שבת, דכתב שם שיש מח' במעליות שבת, ולכן התיר לצורך חולה. ובזה אין חולק כי לכו"ע עובר על איסורים בשבת בהפעלת המחשב של המעלית, ומערכת השקילה, וכמבואר שם בספר. ורוב הפוסקים שדיברו אודות מעליות לכאורה לא היו מודעים לבעיות ההלכתיות הטכניות שישנם במעליות, רק חשבו שמחולק בין ירידה לעליה, וזה אינו ואכמ"ל, ראה בספר מעליות בשבת. וכמש"כ החזו"א באגרות חזו"א (ח"א סימן לו), וכ"כ בספר מערכי לב (פתח השער עמ' 9) כי חלק ניכר מן השו"ת שדנו בחשמל, אין להם שייכות למציאות, לפי שסמכו על משיבים מהדורות קודמים, או לא הכירו את המציאות וכו'. ועוד ראה בשו"ת מים חיים משאש (ח"א סימן צד ד"ה הרי לך וכו') בחריפות על כגון דא.] וע"ע בספר שלחן שלמה (סימן שיח ס"ק א, ובהערה ד) דסיים, אמנם במעליות שבת שנעשו על פי ההלכה, אין בית מיחוש. ע"כ. וכוונתו למעליות של מכון מדעי טכנולוגי. ודבריו שם הועתקו מספר שש"כ (פכ"ג הע' קלז-קמ). [וצ"ע שלא התייחס כלל לבעיית הפעלת מערכת השקילה בעת כניסה למעלית, והפעלת המחשב. ע' בספר מעליות בשבת (עמ' כה, ובפרק ט, ועמ' קצא).] וע"ע בשו"ת יחל ישראל לאו (ח"ג סימן ו הערה 1) דלא הכריע האם מותר להשתמש במפסק גרמא, כי יש מתירים ויש אוסרים. ע"ש. וע"ע בשו"ת מים חיים משאש (ח"א סימן צד דף פו ע"ב ד"ה ולענין הכתוב), שכתב כסברת הרב הלפרין, והתיר מכח היתר סגירת החלון, לכוין שעון שבת שיכבה או יפעיל את מאור החשמל. וע"ע כעין סברת מניעת המניעה בשו"ת יבי"א (ח"ג חאו"ח סימן יז סוף אות א, אך שם קל יותר, כיון שהאור דולק כבר, וכדמחלק התם (באות ב)).

ב. ואנכי ראיתי כן תמהתי, כי לא דמי כעוקלא לדנא, ועד שנתחבטו בטעם ההיתר של סגירת החלון, הן הלא הטעם פשוט הינו, דכיון שהרוח שמגיעה אל האש איננה חלק מהמדורה, אלא דבר צדדי, ועדיין לא הגיעה אל המדורה. מה הבעיה למנוע ממנה מלבא שם, אע"פ שעי"ז יגרם כבוי או הבערה, הרי אין בזה אפי' גרמא. ודמי לרואה אדם שהולך להדליק אש או לכבותה, ותופסו בדרך ומונע ממנו מלבצע רצונו, האם לזה יקרא כבוי או הבערה. וכן דמי לגזיר עץ שמתגלגל על צלע ההר והולך ליפול לתוך מדורה ולהגדילה, ותופסו בדרך, האם לזה יקרא כבוי. וכן דמי למסלק רהיטים מפני המדורה שעדיין לא הגיעה אליהם (המבואר בסימן שלד באיזה אופנים מותר, וע' בזה בפתח הדביר (סימן רנה)), האם יקרא לזה כבוי. וכל אלו פשוטים בטעמם שאין בזה לא כבוי ולא הבערה, וגם לא גרמא להן, שעוד לפני שהם פועלים באש עוצר אותם, וגם הם חיצוניים לאש, [ותנאי זה הכרחי להקל וכבסמוך] וכל כה"ג משרא שרי, וזה טעם פשוט. ועל כן גם כאן כיון שמונע מהרוח שעדיין לא הגיעה אל המדורה, והיא דבר צדדי שהגיעה באופן מקרי, ואינה קשורה למערכת ההפעלה של המדורה, בזה דוקא מותר, ולא במפסק גרמא שהוא מוכן וערוך לכך, ואינו דבר צדדי.

ונראה שזהו שכתב הב"י הנזכ"ל בטעם הדבר דלפרש"י פשיטא שכל שנאסר לפתוח, אך לנעול ליכא שום איסורא, שהרי אינו מכבה ואינו מבעיר. ע"כ. א"כ כתב שאין כאן כלל מושג כיבוי והבערה, ואפי' לא גרמא, ונראה לבארו כדברינו, שמניעת ועצירת דבר חיצוני מלהגיע אינה נחשבת כלל כבוי או הבערה. וכ"כ טעם זה הלבוש (סימן רעז ס"א), וכ"כ בספר עטרת צבי (סימן רעז ס"ק א), וכ"כ המ"ב (סימן רעז ס"ק ד), וביתר ביאור (ס"ק יא) וז"ל, מותר לסגרו, ואע"פ שהרוח היה מבעירה, אין בו משום מכבה, שאינו עושה כלום, אלא עוצר הרוח, ואם תכבה תכבה. ע"כ. ושוב ראיתי שכן כתב ככל האמור בשו"ת מגד יהודה (ח"א סוף סימן ד) ובזה השיב על הרב הלפרין, ויובאו דבריו בעז"ה לקמן. ומעתה המפסק הנ"ל נראה שלכל הפחות דין גרמא יש לו, ואין לדמותו כלל לסגירת חלון בפני המדורה, כי כל מהות המפסק הזה ותכונתו היא הפעלת המכשיר, והוא בנוי על ידי טכנאי מיוחד הבקי בכך, ועל כן הוא חלק מכך, ואינו דבר צדדי אשר מחוץ למדורה, אלא הוא חלק ממערכת ההפעלה, ובזה לא שייך לדון משום סגירת חלון, כי אינו רק מונע מהרוח מלהגיע, אלא מונע מהפולסים להגיע, והם חלק ממערכת ההפעלה, ולא דבר צדדי, וממילא עביד הפעלה. וכאשר יבואר בעז"ה לקמן (אות ו) חילוק זה מן הראשונים, בין דבר צדדי לבין דבר שערוך ומוכן לכך, ועל כן המסתפק מן שמן שבשפופרת של ביצה הערוך ומוכן מער"ש מעל נר חייב, כיון שהוקצה לכך, ע"ש. ועוד ראה לקמן (סימן הבא אות ה) חילוק זה מן הפוסקים. וכטענתנו זו כן דחה בספר מערכי לב (פרק שביעי) היתר זה של מפסק גרמא, ויובאו דבריו לקמן בעז"ה ובישועתו. וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל (מהדורא תנינא ח"א סימן ה).

ג. ועוד בה, דאף למטוניה דמר, דההיתר הוא משום מניעת המניעה, יש עדיין לחלק, דכל שמצינו שהותרה מניעה המניעה, הוא בכה"ג שיש אש בוערת כבר, ובאה הרוח ומונעת ממנה לדלוק כדרכה, ובזה הותרה מניעת המניעה, למנוע ממנה מלהגיע, ואז האש ממשיכה לפעול כהרגלה בלא ההשפעה של הרוח. משא"כ כאן במפסק גרמא, כשמפעילו מונע מהפולס להגיע, ואז המערכת מתחילה לפעול, בעוד שקודם לכן כלל לא פעלה. וזה מנא לן דשרי ע"י מניעת המניעה, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון, דכל שמצינו שהוא במניעת המניעה הוא להמשיך פעולה קיימת ולא להפעיל דבר שכלל לא פעל, וכדי להתיר צריך ראיה. כי לא מצינו בשום מקום שיותר להפעיל, ושאני בחלון שהבעירה פועלת כבר, ורק הרוח מונעת ממנה לפעול כדרכה, אך בנידו"ד שהמכשיר אינו פועל, והמעגל החשמלי אינו סגור, וע"י מניעת הפולס יסגר המעגל ויפעל המכשיר, זהו גרמא רגיל שאסור. וכן כתב בספר מנוחת אהבה (ח"ג פרק כו הע' 7) לבאר את היתר סגירת החלון מפני הרוח המבעירה, דהואיל ואינו גורם לכיבוי העצים הדולקים, רק שומר את מצבם הקיים , ומונעם שלא יבערו יותר ע"י ליבוי הרוח. ע"כ.

ובר מין דין הלא בואר כי משב הרוח מול המדורה גורם הבערה וכבוי, וממילא סגירת החלון גורמת את ההפך, דהיינו כבוי או הבערה. ונחזי א"כ, בשעה שהרוח מנשבת ועושה הבערה, א"כ הרוח פועלת בצורה חיובית, ולא בצורה של מניעה, וממילא הסוגר את החלון מונע יצירה של הבערה, ולא פועל רק מניעת המניעה. וכל כה"ג פשוט שאסור, כי עשה רק הסרת המונע, ומתייחסת הפעולה לגמרי לסוגר החלון, וכמו שהאריך שם בספרו הרה"ג הלפרין במעשה וגרמא בשבת. ועל כרחך כי טעם היתר הדבר אינו משום מניעת המניעה, (כמו שבמקרה זה כלל אין מניעת המניעה, ואפ"ה שרי), אלא טעם היתר הדבר הוא אחר, לפי שמסיר כאן דבר צדדי שאינו חלק מההבערה, אלא מגיע באופן מקרי, וכאמור לעיל.

ומעוד פן יש לבא ולהשיב, כי לחידוש של מניעת המניעה, אם היה שייך לתפוס את הרוח ולקחתה, כדי שלא תכנס לחדר, היה איסור בזה, משום שאין בפעולה זו מניעת המניעה אלא הסרת המונע, דכל כה"ג חשיב כחו ואסור. ובאמת זה פשוט שאף בכה"ג היה מותר, כמו שהסברא נותנת. ועל כרחנו להגיע לסברא הנזכ"ל, בהיתר סגירת החלון, ולא משום מניעת המניעה. ולגבי דברי שו"ת מים חיים משאש הנזכ"ל, דבריו קשים להולמם, וכאשר דחאו בשו"ת יבי"א (ח"ג סימן יח אות ז), וכן מדלקמן (סימן הבא אות ו והלאה), דכל שהותר גרמא הוא רק במקום הפסד, ואכמ"ל.

וגם אם יותר יראה לך טעם אחר, בביאור ההיתר של סגירת החלון, מ"מ בודאי שכל שאין הכרח גמור לטעם האחר מן הראשונים ולדחות את טעמנו, בודאי שא"א לסמוך ולהקל על טעם בעלמא שנראה כן על פי הלב. וכבר ידוע הכלל כי אין להוציא דין מכח קושיא, כי בהשמע תשובה אחרת יפול הדין.

ד. וכן ראיתי לגאון יהודה משלם פלטשק בשו"ת מגד יהודה (ח"א סימן ד) דהאריך למעניתו ברוח מבינתו ברוך שחלק מחכמתו להשיב על היתר מפסק גרמא, דכתב שאין להוכיח מדין סגירת חלון בפני נר, כיון שאין ע"י משב רוח בנר הבערה, רק חשש שהרוח תכבה את הנר לגמרי, וכדמוכח מכל הראשונים כאן בסוגיא, שלמדו חשש כבוי ממש. וגם לפר"י החשש הוא בתנודת השמן, שאז יש הבערה וכבוי, ולא שהרוח תזיז את הלהבה, כי אין בזה איסור הבערה. וע' שם באורך שהוכיח כן, ודבריו נאמנו מאוד. וממילא אין חשש כשסוגר את החלון בפני הנר לכבוי, כיון שכעת הרוח אינה מבעירה את הנר, ושוב אין ראיה להקל ע"י מניעת המניעה. אך אומנם זה נכון, אבל עדיין נאמנים דברי הרב הלפרין שליט"א משום ראייתו האחרת מסעיף ב (ולכן אנו בפתיחת דבריו הבאנו משם את הראיה) גבי סגירת החלון מפני המדורה, ושם הרוח מלבה את האש, ומבעירה, ומכבה, וסגירת החלון לכאורה עושה כבוי והבערה, ומשם אפשר להוכיח כאמור. אך גם הרב מגד יהודה דחה זאת (באות כה, ואות א) כאמור, שאין בסגירת החלון שום הבערה, דאטו נאמר אם הוא רואה מים או חפץ וכדו' מוכנים ליפול מן הגג על הנר, שבודאי יכבה הנר, שיהיה אסור לו לעכב המים או החפץ שלא יפלו, ולא יכבו את הנר. ועל כרחך דזה אינו נחשב מלאכה כלל. וגם הוא כתב שלזה כיון הב"י באומרו שאין בו לא מכבה ולא מבעיר. ועוד כתב (באות כז) דאף אי יהיבנא כל דילך דטעמא דהיתרא משום מניעת המניעה, יש לחלק בין מפסק גרמא לסגירת חלון, כי בחלון אין לזה שום שייכות עם הנר או המדורה, משא"כ לתקן מתחילה מכשיר כזה שיהיה לו שייכות עם המלאכות האסורות בשבת, מהיכי תיתי לן לדמותו לנעילת הדלת בפני הרוח, והרי אין מדמין גזירות חז"ל זה לזו, וכמש"כ במסכת ידים (פ"ג מ"ב) אין דנין וכו' דברי סופרים מדברי סופרים, וע' ברע"ב שם, וכ"פ הרמב"ם. וע' במ"א (סימן שז ס"ק ו) שאין מדמין דבר לדבר בענייני השבותים, ומקורו טהור מדברי המ"מ (שבת פ"ו ה"ג). עכת"ד. וכן הוא עוד במ"א (סימן שה סס"ק יא) דאסר להעלות בידים בהמה שנפלה לבור, והוא איסור דרבנן. ואף שהתירו לבטל כלי מהיכנו (איסור דרבנן) כדי להעלותה, לפי שאין לדמות זל"ז, ע"ש. וע"ע בזה בראבי"ה (סימן שצא) סוד"ה אבי מורי. וכ"כ בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן רצז), וע"ע בחידושי הרשב"א לשבת (דף קל ע"ב) באורך, וכ"כ שם בחידושי הריטב"א והרמב"ן, שאין אומרים דין דרבנן זה דומה לזה. וכ"כ הדרכ"מ (סימן שלא ס"ק ד), ובשם הר"ן שבת (דף סא ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ובמקום, והמגיד משנה הנ"ל (פ"ו ה"ט)). וע"ע בשו"ת צפחית בדבש (סימן כח) שגם כתב שאין לדמות גזירות חז"ל זל"ז ללמוד קולא מדין לחברו. [ואולם ע' בב"י (סימן שז סעיף ה) דמכל הראשונים שם משמע להיפך, דשפיר מדמינן וכן פסק שם ודלא כרשב"א.]

ושוב ראיתי שכ"כ בשו"ת הרי"ד (סימן מה) שאין לדמות איסורים דרבנן זה לזה. וע"ע בחידושי הרמב"ן (דף צה ע"א ד"ה הכא) דכתב להשיג על התרומה כי אין אומרים באיסורי שבת זו דומה לזו. וכ"כ שם הר"ן במיוחסים, וכ"כ בחידושי הר"ן הנדפ"מ (שבת צה ע"א ד"ה הכא). וע"ע בריטב"א הנדפ"מ (שם). [איברא דהתרומה וסיעתיה פליגי, ופסק כוותייהו הרמ"א (סימן שלז ס"ב), וע' בדברינו בתשובת לקמן (סימן מא) בשיטות הפוסקים.] ושוב ראיתי לשו"ת יבי"א (ח"ג או"ח סימן כב אות א) שאין לדמות גזירות חז"ל זל"ז. [ולכן מה שהותר לקרא לאור הנר בשנים, הוא רק שם] . וכ"כ בשו"ת דבר שמואל אבוהב (סימן קלט) ושכ"כ תוס' חולין (דף קד ע"א). וכיוצ"ב כתב הרמב"ן שבת (דף קל ע"ב), והרב המגיד (פ"ו מהל' שבת), ובשו"ת מהרי"ל (ס"ס קט). ע"כ. וכ"כ בשו"ת דבר יהושע (ח"ג סימן מב סוף אות ד). וע"ע בקובץ אורייתא (ח"א עמ' צד) להרה"ג גדעון בן משה שליט"א שכ"כ התוס' חולין (דף קה ע"ב) שאין לדמות השבותין זל"ז, ושכ"כ בשו"ת הרשב"א המיוחס לרמב"ן (סימן קנז), והמ"א (סימן שלח ס"ק ז), ובשו"ת שארית יוסף ידיד (ח"ב או"ח סימן ו) שלא בכל דוכתא כבוד הבריות דוחה דרבנן, וכמו שאסר מרן (סימן שב ס"ט) לפנות בשדה ניר, שמא ישוה גומות. וכ"כ המ"א (שם ס"ק י) כיוצ"ב, ע"ש, עכת"ד.

וכן ראיתי עוד לראש"ל הגאון ר' אליהו בקשי דורון שליט"א בשו"ת בנין אב (ח"ד סימן יז) דשם נשאל מהרב הלפרין בענין תוכנית שאישר, והיא מערכת איתות אשר מזהירה את הנוהגים מפני הולכי דרך שחוצים את הכביש. ומערכת זו תפעל בשבת בעת שעובר הולך רגל תהבהב מנורה, ופעולתה תתבצע ע"י שהולך הרגל יסתיר את קרן האור, שמונעת מהמנורה להבהב, ובעת שתוסתר קרן האור המנורה תהבהב, ופעולה זו היא מניעת המניעה, כי הקרן אור מונעת מהמנורה להבהב, וההולך רגל רק מונע את המניעה. ועוד צירף שמה כמה תנאים שלא תהינה מנורות ליבון, ושהמערכת תהבהב מעצמה כל ב' דקות למשך עשר שניות. ע"ש. והשיב על כך הרב בנין אב (ד"ה באשר) לדחות את היתר מניעת המניעה, דאמת שמניעת המניעה אינה כמסיר המונע החייב בכח ראשון, אולם כל זה כשאכן יש תהליך של מונע ומניעת המונע, אבל כשהדבר נעשה מיד עם הסרת המסך, (המונע מן פולסי האור לעבור), כשכל המנגנון ערוך ומוכן לשם כך מיידית, נראה שיש כאן מעשה בידים, וגם אם נעשה בתהליך של מניעת המניעה המעשה מתייחס למפעיל ישירות, כיון שמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולכן אין לדמות ההיתרים מרציחה ונזיקין וכדו' לשבת, כי כשהמנגנון מופעל אוטומטית בשבת יש כאן מעשה מלאכה. ושוב אינה ה' לידי ספר שבות יצחק דרזי (ח"ו סימן טו) דעמד לדחות את היתר מפסק גרמא, כי יש לחלק בין הרוח והאש שהם שני דברים נפרדים, ועל כן הותר לסגור את החלון, לבין מפסק המיוחד והעומד לכך, שבזה לא מצינו היתר. ועע"ש מכמה פנים לאסור, ויש להשיב ואכ"מ. וע"ע כאן בהערה

קירוב כיבוי]

ולכאורה יש מעוד פן לדחות את היתר מפסק גרמא, כי מבואר בשבת (מז ע"ב), ונפסק הכי בשו"ע (סימן רסה), דאומנם גרם כבוי שרי, אך קירוב כבוי אסור, ולכן לתת מים בכלי תחת הנר לקבל את הניצוצות לכו"ע אסור, אפי' לרבנן שמתירים גרם כבוי. והנה ראשונים רבים ביארו את החילוק בין גרם כבוי לקירוב כבוי, כי בקירוב כבוי הוא פס"ר שיכבה את האש, משא"כ בגרם כבוי. ולכן שרי לתת מים ע"ג טלית שהחלה להשרף, וכשתגיע האש לשם תכבה, כיון שאין פס"ר שהמים יכבו את האש, או מצד שהאש תגבר, או מצד שתכבה מעצמה בלאו הכי, ונמצא לפי"ז, דמפסק גרמא לא חשיב גרם כבוי, אלא קירוב כבוי האסור לכו"ע, כיון שבהפעלת המפסק הוא פס"ר שיפעל המכשיר. וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב (חאו"ח סימן עא אות ז) יסוד זה. ע"ש. וכ"כ כשיטה זו ראשונים רבים, דכן כתב בספר המנהיג (הל' יו"ט סימן ק) לבאר את החילוק בין כדי מים שהותר להניחם לפני המדורה, לנתינת כלי עם מים לקבל ניצוצות, לפי שהוא פס"ר שיכבה, משא"כ בכדי מים. וכ"כ בספר המאורות ביצה (כב ע"א) דמחיצת כלים עם מים שרי, דספק הוי כבוי ספק לא הוי, משא"כ המסתפק מן השמן דלא סגיא בלא מכבה אסור. ועוד הוא לו בשבת (דף קכ ע"א) דכתב להתיר לשפוך מים על קצה הטלית, משום דאינו פס"ר שתמשיך הבעירה בטלית. וכ"כ האור זרוע שבת (סימן כח, ראה שם בתחילה בסימן, ובהמשך) דטלית לא הוי קירוב כבוי, דשמא יכבה קודם שיגיע למים. ואפי' שיגיע לשם שמא לא יכבה. ע"ש. וכ"כ בפסקי הרי"ד (שבת דף מז ע"ב) לחלק בין ניצוצות דהוי קירוב, למים בכלים לפני המדורה, דשם הוי ספק יכבו. וכ"כ הרשב"א (שבת קכ ע"ב ד"ה הא דאמר), לחלק בין מחיצת כלים דאפשר דלא בקעי, למחיצה של מים. וכ"כ המאירי (שבת קכ ע"א) בפירושו למשנה, דגרם כבוי אינו פס"ר. וכ"כ האגודה (שבת דף מב ע"ב) לחלק בין גרם כבוי לקירוב כבוי, בהאם הוא פס"ר. וכ"כ הריטב"א (שבת קכ ע"ב). וע"ע בשו"ת תפלה למשה (ח"ב סימן כג אות ז).

איברא דזה אינו, כי אף להני ראשונים על כרחך שאין בגדר פס"ר לבדו להחשיב קירוב כבוי, שהרי לכו"ע שרי לתת כלי ריקן תחת הנר, וכמבואר שם בגמ', ובשו"ע, והלא הוי פס"ר שיכבה. ועל כרחך צריך להוסיף עוד טעם, דקירוב כבוי הוא ע"י דבר שמכבה את האש, ולא רק מונע ממנה מלהתפשט, ולכן מים שמכבים אש בהם שייך קירוב כיבוי, משא"כ כלי ריקן שאינו מכבה את האש אלא שמונע את הבערה (וכמו שמחולק בין שימת עור ע"ג תיבה, לבין נתינת מים), ולכן בו כלל אין מקום לדון משום קירוב כבוי (אך בודאי שיחשב גרמא). אך גם לפי"ז הוקשה להני ראשונים דכיצד הותר לתת מים ע"ג הטלית, ושם המים מכבים את האש, (בשונה מנתינת מים בכלי דהוא ע"י גרמא שהאש שוברת את הכלי, ואז המים מכבים אותה). ועל כך עונים דאינו פס"ר. וכמו שכתב הב"י יסוד זה בסי' שלד (דף קט ע"ב) בביאור דברי הרי"ף, דס"ל לאסור לתת מים ע"ג טלית, מדין קירוב כבוי, ומאידך התיר ללבוש את הטלית כדי שע"י הניענוע בלבישה, תכבה האש והתיר אפי' במתכוין לכך, והיינו טעמא, כיון שבנותן מים הוא קירוב כבוי. ופירש הב"י, כלומר, לפי שנותן מים להדיא. ע"כ. ומבואר דקירוב כבוי הוא ע"י דבר שמכבה. (אלא דברי"ף ס"ל מהאי טעמא לאסור אף נתינת מים ע"ג טלית, ולדידן פסק מרן שם (סימן שלד סכ"ב) דשרי, כהני ראשונים דחשיב גרם כבוי, מכמה טעמים וכגון הנ"ל, דאינו פס"ר). וכן הוא ככל האמור בר"ן במיוחסים (שבת קכ ע"א) דהקשתה הגמ' לר' יהודה שהתיר לשים מים על טלית, מן הברייתא שהתירה רק ללבוש את הטלית, ולא לשים מים. וביאר הריטב"א דס"ל כנ"ל, לחלק בין דבר שמכבה דהיינו מים, למונע. ואילו ר' יהודה דקי"ל כוותיה דס"ל כר"ש בן ננס, ביאר הריטב"א שם (עמוד ב), דס"ל לחלק בין כלי עם מים שאסור ליתנו תחת הניצוצות, לבין טלית, כי כאן זהו פס"ר וכאן לא, ולכן הוי קירוב כבוי. וכ"כ ככל האמור האור זרוע (שבת סימן כח). ע"ש. ומינה למפסק גרמא, כגון שעשוי לכבות אור, שאינו גורם לכבוי ע"י ששופך על האש חומר שמכבה, אלא שמנתק את החשמל, ובזה מונע מהחומר בערה מלהגיע, דכל כה"ג אינו קירוב כבוי אלא גרם כבוי. (ומה שיש לדון ולאסור הוא משום שנוגע בחומר הבערה, וכדלקמן סימן הבא, לך ראה שם). וה"ה להיפך להדליק, שאינו גורם לבערה כגון שגפרור יתחכך וידלק, כי זה קירוב שאסור, אלא כל שגורם הוא לחומר הבערה (הוא החשמל) להגיע, ובעוברו תוך החוט להט נדלק, הוי גרמא. [ברם באמת נראה כי יש להשיב על הקושיא שהביאתנו הלום, מדוע מותר להניח כלי ריקן לקבל ניצוצות, הלא הוי פס"ר שיכבה. כי יש לומר דניצוץ שנופל לכלי, אינו פס"ר שיכבה, כי יתכן שיתעכב שם מעט, ואפי' שיקפוץ ממנו. וכפי שיראה הרואה רתך המרתך מתכת, שכן קורה. ומהאי טעמא מעדיפים לתת מים בכלי לקבל ניצוצות, ולא רק להניח כלי ריקן, וכדאיתא בשבת (מז ע"ב). אך מ"מ נראה כי החידוש שכתבנו לעיל דלכו"ע במניעה (ולא כיבוי) אינו קירוב כיבוי, הוא נכון. וכפי שהוא מוכרח בשיטות הראשונים שיובאו בסמוך, ואפושי פלוגתא לא מפשינן. ומה גם דכן מבואר בראיות הנזכ"ל, וע"ע בשבת (קכ רע"ב) דג"כ מבואר החילוק בין מניעה לכבוי, כי האחרון חמיר טפי.]

ובר מין דין הלא נאמרו בראשונים עוד ביאורים אחרים בדין קירוב כבוי, דלך נא ראה בשו"ת תפלה למשה (ח"ב סימן כג אותיות א,ב) דאסף כעמיר גורנה ראשונים רבים דביארו אחרת את דין גרם כבוי, דהנה רש"י (שבת מז ע"ב) ביאר דגרם כבוי הוא כשנעשה ע"י פועל אחר, (שהדליקה שוברת את הכלי, ואז נשפכים המים). משא"כ בקירוב כבוי, שעצם הדבר שנתנו, דהיינו המים, מכבים, בלי גורם נוסף. ולך ראה שם דאסף לכעשרה ראשונים העומדים בשיטה זו. ונמצא דלהני אשלי רברבי מפסק גרמא שפיר חשיב גרמא, כי גם הוא פועל ע"י גורם נוסף. וכל היכא שאין גורם נוסף, לא יחשב גרמא. וכ"כ בשו"ת דברי מרדכי (סימן כב אות לה) ללמוד מהני ראשונים לאסור נתינת חיטים בתוך ריחים של מים מדין קירוב כבוי. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ב סימן יח אות ג) לגבי שימוש בבוילר, דכל שבא בלא גורם נוסף הוא קירוב, ואסור. ע"ש. [אולם גם בהני ראשונים על כרחך להגיע לדברינו האמורים לעיל, כי גם להם תקשי מדוע הנחת כלי ריקן תחת הניצוצות אינו קירוב כיבוי. ועוד תקשי להו מדין הנחת עור של גדי ע"ג תיבה בוערת שהותר, כדאיתא בשבת (קכ ע"א), ובשו"ע (סימן שלד סכ"ב), והלא שם הוי קירוב לדידהו, ועל כרחך לחלק כנ"ל, בין מניעת דליקה לכיבויה. וכ"כ בשו"ת מחזה אברהם (ח"א ר"ס מב) לבאר את רש"י, דמחולק בין מניעה לכבוי. (ועל כן למד דלרש"י הפעלת שעון שבת בשבת הוא קירוב כבוי שאסור).] ועוד יש לתוס' שבת (מז ע"ב ד"ה מפני), דכתבו כי קירוב כיבוי היינו שמערה את המים ע"ג הניצוצות ממש באויר, או שמקרב את המים לתוך הניצוצות ע"י הרמת הכלי לכיוונם, וכן ס"ל לעוד ראשונים ע' בב"י (סימן שלד דף קט ע"ב) סוד"ה והרי"ף, ולהם פשיטא דמפסק גרמא חשיב גרמא. וע"ע בשו"ת מחזה אברהם (ח"א סימן מב ד"ה ולפ"ז), דפסק כתוס' הנ"ל להקל, דכן ביאר הגר"א בסי' רסה את הרמ"א בסוף הסימן, ועע"ש. ולפי"ז לדידן יש להחמיר, ואכ"מ.

דעת מרן]

ובבואנו הלום אמרתי לבא בקיצור נמרץ בביאור שיטת מרן בהני מילי בסי' תקיד, ובסי' שלד סעיפים כב-כד. דהמעיין בב"י (סימן שלד דף קט רע"ב) יכול לפרש ולהבין בכמה דרכים, ומפני יראת האריכות לא אשלול פירושים אחרים, רק אפרש את אשר נלע"ד בביאור דברי הב"י, וההכרח לכך הוא בהתיישב דברי מרן יחד עם דבריו בסי' תקיד.

ישנם שני דינים, גרם כיבוי, וקירוב כבוי. בגרם כבוי יש אופן שאסור אף שהוא גרמא, והוא, כשעושים את הגרמא בגוף חומר הבערה, או בלהבה. וכמו שחילק הרא"ש ביצה (פ"ב סי"ז) ותפס כוותיה מרן (סימן תקיד). אך כל זה אינו נוגע לדין קירוב כבוי שהוא מקרה אחר, והוא חל אף כשאינו נוגע בחומר הבערה. ועל כן לכאורה היה לקרותו גרמא, ובכל אופן אסור, וחילוקו בואר לעיל בין גרמא לקירוב. ומלבד זאת מצינו כי נחלקו הרי"ף והרא"ש כנגד הרמב"ם בדין קירוב כבוי, דהרי"ף והרא"ש ס"ל כי כל שימוש במים הוי קירוב כבוי, שהמים מכבים את האש ולא רק מונעים את המשך ההתפשטות של הדליקה. (ולכן ס"ל כי אסור לשפוך מים על טלית. ואולם גם להם שרי לשים מים בכלי, כיון שזהו גרמא מדין אחר, מאחר וצריך שהאש תשבור את הכלים, ורק אז נשפכים המים על האש ומכבים, ובזה לכו"ע הוי גרמא). ואילו לרמב"ם וסיעתיה, וכן פסק מרן, זהו גרם כבוי כי אע"פ שמשתמש במים, מ"מ כאן המים פועלים בצורה של מניעת הדליקה ולא בכבוי, כי אינם נשפכים על האש, אלא האש מגיעה אל המים, ולא מצליחה לעבור הלאה, ולכן נכבית. ומקרה זה הוא בתווך בין כיבוי לבין מניעה, ובזה נחלקו הני ראשונים, האם להחשיב כאן שמים מכבים, וממילא הוי קירוב. או שהמים במקרה זה מונעים, ולכן הוי גרמא.

ונחזור לדין גרמא שבואר שאסור כשנוגע בחומר הבערה, כי גם במקרה זה יש אופן שמותר, והוא כשאינו פס"ר, וגם כשנעשה כלאחר יד, (והוא מקום פסידא, ככל גרמא שהותרה רק במקום פסידא וכדלקמן בסימן הבא). ולכן ביאר הב"י, דשרי ללבוש טלית בוערת, כדי שע"י הלבישה שמא תכבה האש, מכח הנענוע. (והטור אסר, כיון שזהו כבוי בגוף החומר בערה, ומ"מ מרן ס"ל דבצירוף כל הני טעמי יש להקל אף בכבוי שכזה). וע"ע בדעת מרן לקמן סימן הבא (אות א והלאה, ואות ד בתחילתה ובסופה, ואותיות ה,יא). לדון משום קירוב כיבוי, המבואר בשבת (מז ע"ב) דאסור לכו"ע, וא"כ לכאורה ה"ה הכא בנידו"ד, יש לאוסרו.

בספרי האחרונים]

ה. וחזי הוית לגר"נ קרליץ שליט"א בספר חוט שני (שבת סוף ח"א, בסוף קונטרס החשמל אות י) דדיבר בזה בחריפות, וכתב, בתקופתנו יצאו כמה וכמה אנשים שרצו להתיר מלאכות שבת ע"י גרמא והסרת המונע וכדו', ועפי"ז התירו הפעלת מכשירים חשמליים, וכסא גלגלים וכדו' ע"פ שיטה זו. וכבר נתפרסם מגדולי ישראל זצ"ל ויבדלח"ט גדולי ישראל שליט"א לאסור כל שמוש בהתרים אלו. ע"כ. אך לא כתב טעם בדבר, רק ציין לע' בסוף פרק כירה בתוס' ובראשונים, שישנם שם כמה סוגי חילוקים בסוגיית גרמא, ולא נחית לפרש מה טעם ומקור לדבריו בגוף הדברים. ועוד הוסיף שם, שזהו פירצה חמורה בחומות השבת, וקלות ראש בקדושת והלכות שבת. והמתבונן בשורש סוג קולות אלו יווכח כי מקורם באנשים שמחפשים פתרונות לבעיית הדת ר"ל, וחלילה להקל או להסתמך על היתרים אלו. ע"כ. ואי משום הא לא איריא, ופשוט, ואין לנו לגזור גזירות מדעתינו, ואכמ"ל. ובשעה"צ שם (ס"ק י) הביאו דבשו"ת שבות יצחק מהרה"ג ר"י דרזי שליט"א (ח"ו עמ' קלח) הביא משמיה דהגרי"ש אלישיב שליט"א שאסור מעיקר הדין להשתמש בטלפון גרמא, כטלפון רגיל ממש, ואפי' מי שצריך לטלפן בשבת משום פקו"נ, עדיף שישתמש בטלפון רגיל כדי שלא יטעה לחשוב שיש מקום להקל להשתמש בטלפון זה כשאין היתר דפקו"נ. והוסיף שם עוד, דאין להשתמש בכל המכשירים הנ"ל אף אם ימציאו אופן שלא יעשה בו שום איסור מדינא, דהוה פרצה גדולה. עכ"ל. ועע"ש בשו"ת שבות יצחק (ח"ו עמ' קלח) דהביא מכתב מהגר"מ פיינשטין זצ"ל אל מכון צומ"ת, שאינו מסכים לעצם השימוש בגרמא, ע"ש.

שוב אינה ה' לידי ספר מערכי לב להרב זאב לב שליט"א (ובפרק שביעי) עמד באורך לגבי מפסק גרמא, וגם הוא יצא להחמיר, וחלו דאין להוכיח מדין סגירת דלת בפני הנר, כיון שאין הרוח עושה כאן הבערה וכבוי, וממילא סגירת החלון אינה עושה להיפך. ודבריו נאמנו מאוד וכנ"ל. אך מ"מ לא נחית להכי דראיית הרב הלפרין שליט"א מדין סגירת חלון בפני מדורה עדיין במקומה עומדת, כי שם יש הבערה ע"י הרוח, וגם יש כבוי, וכמו שהבאנו לעיל בראש אמיר את לשון היראים. ובזה גם הוסרה הערתו (עמ' רמו) שבמתג גרמא בעקבות חסימת האור נעשית פעולה חיובית, סגירת מעגל חשמלי, ואילו בסגירת חלון נעשית פעולה שהרוח מפסיקה לכבות את הנר, ומהיכי תיתי למילף קולא זו. אך ברוח על מדורה עושה כבוי, וממילא סגירת החלון עושה פעולה חיובית, הבערה. (אך עצם הערתו נכונה, וכאשר גם אנו הערנו לעיל (סוף אות ב)). ועע"ש שהאריך, וגם הוא טען (עמ' רסה) דיש לחלק בין מפסק גרמא שהוא מכשיר כללי המתוכנן בכשרון של טכנאי חשמל, וכולו בנוי למטרה זו, בכה"ג אין לדון אם האדם מבצע פתיחה או נעילה, גדר חיוב או שלילי וכדו', ורק יש לדון על אם התוצאה מביאה למלאכה. ע"כ. וזה קרוב לדברינו דלעיל. שוב ראיתי שהובאו עיקרי טענותיו באינצקלופדיה תלמודית (כרך יח דף תרנט וכו') והודפס בתחומין (ח"ב עמ' 57), ובהלכה ורפואה (ח"ג עמ' רפא).

ועתה אינה ה' לידי ספר קדושת השבת להרה"ג רבי משה הררי שליט"א ושם (בסעיף כב) עמד על מדוכה זו באורך, ואסף את שיטות הפוסקים, כי בשו"ת ציץ אליעזר (חכ"א סימן יג ס"ק כא) גם הוא ס"ל לאסור מכשירי הגרמא. וכ"כ הגרח"ד הלוי זצ"ל בשו"ת עשה לך רב (ח"ז עמ' קסא), ובעמ' רז הביא הרב קדושת השבת שבעתונות החרדית שנת תשמ"ה פורסם מכתב לאסור בזה האיסר, וזה תוכנו, פשוט וברור שעל פי דעת תורה"ק אסור להפעיל כלים חשמליים ע"פ ההמצאות הטכנולוגיות של גרמא וכח שני, הדבר אסור הן מצד שההתרים עצמם מפוקפקים, וגם אם מותר הדבר, הרי שא"א לשמור על תנאי ההיתרים. נוסף על כך גורם הדבר להריסת ולעקירת שמירת השבת, והפיכתה ליום חול. והחתומים מטה הם הגרא"מ מן שך (זצ"ל), הג"ר יעקב ישראל קנייבסק (זצ"ל), הגרי"י ויס (זצ"ל), והגר"ש וואזנר שליט"א. והובא זה בשו"ת עשה לך רב הנ"ל. ועוד הוסיף הרב קדושת השבת, כי מצויים עמו גלויי דעת מאותו זמן (חודש אב תשמ"ה) מאת הגר"ש וואזנר שליט"א ובית דינו לאסור, וכן מהגר"נ קרליץ שליט"א ובית דינו, ומחברי הבד"ץ העדה החרדית, ובראשם הגר"י פישר זצ"ל, והגרמ"א פריינד זצ"ל, והגרי"מ דושנסקי זצ"ל. וכן מהגרא"ל שטיינמן שליט"א, והג"ר גדליה נדל שליט"א. עכת"ד.

דרך הגרמא של מפסק גרמא אינה ניכרת בחושי האדם]

וכ"כ לדחות את היתר מפסק גרמא בספר אשמרה שבת (פרק יט אות ז) ע"ש. וכן הרה"ג אשר זליג וייס בהערותיו (שבסוף ספר אשמרה שבת). והוסיף שם עוד טעם לאסור מפסק גרמא, והוא היות וחיובי תורה הם רק בדברים שחושי האדם משיגים אותם, ועל כן האוכל תולעים שאינם ניכרים אלא במקרוסקופ, או הפסק אות בסת"ם הניכר במקרוסקופ, מותרים המה, ואין בהם איסור. ממילא מפסק גרמא שפעולת הגרמא פועלת בדרך שאין חושי האדם מסוגלים להכירם, אינו גרמא, ואין לנו להתייחס אלא לתוצאה, דחזינן שאדם זה הדליק, ונדלק המכשיר החשמלי.

וע"ע בזה בספר נשמת אברהם סופר (ח"ד עמ' רטו), ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית (כרך ו עמ' 573 הערה 134,137), וכן בספר החשמל בהלכה (ח"ב עמ' 13) מה שהביא מספר מאורי אש (עמ' 112) דאף שלא רואים חשמל חשיב ממש.

ואחר מופלג אינה ה' לידי שו"ת מבקש תורה (ח"ה סימן א) להרה"ג ר' יצחק קופמן שליט"א וגם הוא אסר שימוש לכתחילה במכשיר גרמא, וחילק כאמור בין היכא שהוא עומד וערוך לכך, לבין דין השו"ע גבי חלון. ברם דין גרמא יש לו, ועל כן במקום צורך רפואי בבתי חולים וכיוצ"ב עדיף להשתמש במכשיר זה. אך שלא במקום צורך, אסר בזה האיסר מכל וכל. והביא מכתב מאת הגרי"ש אלישיב שליט"א הנדפס בספר שבות יצחק (ח"ו סימן טו) דגם אם ימצאו דרך להפעיל (מכשיר) חשמלי בלי שיעשה בו שום איסור מדינא, מ"מ אין להתיר השימוש בו, דהו פירצה גדולה. ועיין בחזו"א (סימן נב ס"ק ו) באיסור פתיחת מטריה בשבת משום אוושא מילתא טפי, וניכר בו עובדא דחול, וגורם פירצה. והרי אסרו כילה מפני שאינן בני תורה. והוא דבר המסור לחכמים לגדור גדר במקום הפירצה. וזה יותר חמור מאיסור פרטי ליחיד, כי זה גדר לעם כולו ולדורות. עכ"ל. ועוד סיים הרב מבקש תורה, שהסכים עמו בעל פה הגרח"פ שיינברג שליט"א, והגר"י נוייברט שליט"א במפורש בשם הגרשז"א זצ"ל. ובהסכמת ספרו מאת הגר"מ שטרנבוך שליט"א גם כן עמד על כך, ואסר שימוש במכשיר גרמא לכתחילה, ובנוסף דחה גם את דברי מחבר אחד שיצא בחדשות שגרמא אסור מהתורה במלאכת שבת אם הכל מונח בכלי אחד (כעין כלי מצרף). [וכוונת אותו מחבר לאסור מהתורה שימוש במכשיר גרמא, ומר ניהו מחבר שו"ת שבות יצחק שם.] והמחבר לא הביא שום דעה מהפוסקים המקובלים, רק בעל פה מעתיק שמועות מפוסקי זמנינו, וצריך לבדוק ולברר. אבל להרחיק [כצ"ל] לכת שמותר אפילו לחלל שבת באיסור דאורייתא, מלבד לא להשתמש בגרמא שהותר ע"י גדולי הפוסקים כאן בבתי חולים. [כי כן דעת השבות יצחק דעדיף לחלל שבת באיסור דאורייתא לצורך חולה מסוכן, ובלבד שלא להשתמש במכשיר גרמא, מחשש לתקלות שיגררו ויקלו עמו אף שלא לצורך חולה, ולטעמיה דהוי איסור דאורייתא, [] וכנ"ל (אות ה).] במח"כ אני קורא בדברים אלו "אשר התרת אסרתי ואשר אסרת התרתי", וכל הלכה שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. ומעיקר הדין ראוי לאסור גרמא שעלול לקעקע שמירת שבת לגמרי, ובמעלית גם כן פירסמתי כאן בהר נוף דעתי לא להתיר. אבל במקום צורך דחוף כמו בבתי חולים יש להתיר עכ"פ בגרמא. ואם לדבריו בבתי חולים בבני ברק לא התירו גרמא, [כן העיד השבות יצחק] יש להם מסתמא דרך אחרת. אבל נראה דאין כאן איסור דאורייתא. ואם כי יש כאן הערמה ניכרת, גם במכירת חמץ וריבית התרנו, ועל גדולי הדור לעמוד בפרץ. וכפי הנראה הסכמתם להתיר גרמא לצורך גדול כמו בבתי חולים, ואין לפקפק בהוראתם. ויודע אני שהגאון בעל "מנחת יצחק" זצ"ל התיר לבתי חולים במקום דוחק כהנ"ל. עכ"ל. הרי שסובר שהוי איסור דרבנן, ויש להקל בעת הדוחק. שוב ראיתי שהדפיס הסכמה זו בספרו שו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סימן פה) הנדפ"מ.

תוכן העניינים

שו"ת נחלת לוי - חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה