מלאכת מחתך · דעת הגאון יבי"א בחיתוך נייר טואלט]
אגב בואנו הלום, אמרתי להעיר מידי שוטטי בספרי דבי רב, כי בשו"ת יבי"א הנ"ל (ח"ט חאו"ח סימן קח אות קפה) מפורש שדעתו להקל לחתוך נייר טואלט בשעת הדחק. ע"ש. ואולם בעבר סבר מו"ר להחמיר בכך, וכמו שהעיד בשו"ת שם משמעון אחד (ח"ג סימן קמז), שכן דעת מו"ר. וכ"כ בשו"ת שמש ומגן (ח"א רס"ד). ובאמת שכן ראיתי למו"ר בהסכמה לשו"ת הלכה למשה מימון (הודפס בשנת תשיח) דכתב הכי להדיא, כי שם הרב הלכה למשה (סימן כו) דן גבי טלטול תעודת זהות בשבת, שהחוק מחייב זאת. וכתב שיש ללמוד להקל ע"פ דברי שו"ת הלל אומר פוסק (סימן קצט) שהתיר משום כבוד הבריות לקרוע נייר טואלט בשינוי, ואפי' לקנח בניירות מודפסים. וה"ה לענין תעודת זהות, שיש כבוד הבריות וגם עונשים דממון וגוף יש להקל, ומותר. ע"כ. וכתב להעיר על כך מו"ר בהסכמה וז"ל, ומה שרצה ללמוד עוד כת"ר מס' הלל אומר, בענין קריעת הניר לקינוח בשבת משום גדול כבוד הבריות. הנה אין דבריו ברורים בזה כלל, וע' בספר משנה ברורה (סימן שמ ס"ק מא) שהקורע נייר בשבת לצורך קינוח "חייב משום קורע". ע"ש. וכן פסק בשו"ת מהרש"ם ח"ד (סימן קמח ד"ה ובדבר), ושכן דעת הפוסקים. ע"ש. ובמקום אחר כתבנו בזה. ואכמ"ל. עכ"ל. וכתב א"כ במפורש, כי אסור לחתוך נייר טואלט משום קורע, ואין זה נדחה אף מפני כבוד הבריות. ולדרך זו ע' בשו"ת בכורי יעקב זריהן (ר"ס ז) דכל שהותר משום כבוד הבריות הוא רק באיסור דרבנן. (וע' בשו"ת שיח כהן אליעזר (ח"א סימן טו ד"ה איברא), דהעיר על אלו דברי מו"ר שליט"א, כי מדברי המהרש"ם אין הוכחה, וכאשר תדקדק בדבריו. ע"כ). ומ"מ משנה אחרונה עיקר.
ורבים רבים עמדו על האי מילתא, גבי חיתוך נייר טואלט בשבת, ואין עת האסף, ופלא שחלק גדול מהעומדים על כך לא באו ודנו מצד פסק מרן (סימן שמ סימן יג) אין שוברים החרס, ואין קורעין הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי. ע"כ. וכתב כמתקן, מפני שאיסורו דרבנן, וכדדייקו הפוסקים. וכן פסק מרן עוד (בסימן שח סעיף מד) וכדביאר שם המ"ב, וע"ע ברמ"א (סימן שיד ס"א), ולא באתי לעמוד על כך רק כמעיר. כי הביה"ל (סימן שמ סי"ג ד"ה אין שוברין), ביאר מאי טעמא דאיסורו מדרבנן וז"ל, ותלוי הדבר בהתקון, אם הוא תקון גמור חייב משום מכה בפטיש, דגומר הכלי או הבגד. ואם אינו תיקון גמור הוא מדרבנן. ע"כ. וא"כ הקורע נייר איסורו מדרבנן, כיון שאינו תיקון גמור. וא"א לומר דהיינו טעמא דהקורע נייר אינו תיקון גמור, כיון שהיה משמש לצלות על גבו, כמבואר בביצה לב, וא"כ הוא כלי חד פעמי, וכל כה"ג לא חשיב תיקון. שהרי גם הקוטם קיסם שהוא כלי חד פעמי חייב משום מתקן מנא, וכדפסק מרן (סימן שכב ס"ג). וגם כי מרן בשו"ע אצלנו כתב סתם, ואין קורעין הנייר מפני שהוא כמתקן כלי. ע"כ. ולא דיבר דוקא בכה"ג שהוא כדי לצלות, אלא אף לעשות עמדו שאר דברים, כדמוכח הן מתוך סתימת השו"ע, והן משום שאף אחד לא יקרע נייר לצלות על גבו בשבת, (והגמ' מיירי גבי יו"ט). ועל כן נראה כי הקורע נייר לא חשיב תיקון גמור, כיון שאינו מחותך יפה, ולכן אינו מתוקן היטב, ואינו תיקון גמור. ולפי"ז יש מקום לחייב משום מכה בפטיש כשחותך נייר טואלט לפי הנקבים , כי אז החיתוך יוצא ישר ומדוייק, בשונה מפסק השו"ע שחותך נייר, ואינו חיתוך יפה, וע"כ אינו תיקון גמור. וצ"ע. וע' בזה בשו"ת ארחתיך למדני הנדפ"מ (סימן עד), וע"ע בשו"ת עטרת פז (ח"א חאו"ח סימן יב בהערה). ועוד אעיר כי ההיתר לקרוע נייר טואלט מתבסס על כבוד הבריות, ואולם ע' במ"ב (סימן שכב ס"ק יד) דהיתר מפני כבוד הבריות הוא רק בבית חברו, אך בביתו אין היתר זה, כיון דהיה לו להכין מאתמול, וחלו מדברי הגמ'. ע"ש. ברם לענין טלטול אבנים לבית הכסא דין זה שנוי במח' הראשונים, וכמובא בב"י (ס"ס שיב) וסיים שם מרן דמסתימת הפוסקים משמע להתיר, וכן עביד איהו גופיה בשולחנו הטהור (שם סעיף א), וא"כ דעת מרן שקיבלנו הוראותיו להקל, ולכל הפחות לענין קינוח שזהו נידו"ד. וא"כ אף שהמ"א (שם סס"ק א) אסר, וכ"כ הבאר היטב (שם), מ"מ אין לנו אלא דעת דעת מרן. ואף המ"ב גופיה (סימן שיב סס"ק ב) משמע דדעתו להקל, מדמסיים בדעת הא"ר ובשם הלבוש הכי.
ועוד ראיתי שהעירו כי כל ההיתר של כבוד הבריות בימינו לענין נייר טואלט, כמעט ואינו שייך במציאות. כי הלא בכל בית מלבד הנייר טואלט, יש ניירות טישו, ויוכל להשתמש בהם אם לא הכין נייר חתוך, וכן יש מפיות שלחן חד פעמיות, ומפיונים, וכיוצ"ב סוגים מסוגים שונים. וגם אם אין לו בבית לשום חד מכל הני, ילך ויבקש משכנו, ומה בכך. וראיתי למי שכתב גדולה מכך, כי יכול אף לרחוץ במים. וכל ששייך ההיתר של כבוד הבריות, הוא רק כשאין עצה ופתרון אחר, וממילא האדם יתלכלך ויתבזה כבודו. אך בימינו איך נזדקק להיתר של כבוד הבריות, בו בזמן שאין חיסרון משום כבוד הבריות, כי אם נאסור עליו לחתוך את הנייר, יעשה את אחת מהעצות הנ"ל, ממילא לא יהיה לו שום חסרון משום כבוד הבריות. ואה"נ בכה"ג שא"א לעשות אחת מאלו העצות, חזור נחזור להיתר כבוד הבריות. וראיה לכך יש להביא מפסק מרן (סימן שיא סעיף ב) דשם הותר לטלטל מת שמסריח משום כבוד החיים וכבוד המתים, והוא בתנאי שאין להם מקום לצאת, וגם בדוקא שיעשה הקל קל תחילה ע"ש. וכ"כ להדיא המחצית השקל (ס"ס שיב) דכתב שלא שייך כבוד הבריות כל היכא דאפשר לעשות בהיתר. [ומה שתמה כן על התו"ש והא"ר, לכאורה פשוט שגם הם מודים לכך. ורק דלענ"ד דיברו בכה"ג שא"א לעשות בהיתר, כגון שהאבן כבידה ואינו יכול להחזיקה באויר. ע"כ.] וכן מבואר עוד מפסק מרן (סימן שב סעיף ה) דכשיש לפניו אזני חרס (שמותרים בטלטול) ישתמש בהם ולא באבנים. וע"ש בב"ח (ס"ג ד"ה אסור), ובמ"א (ס"ק ד), ובמ"ב (ס"ק טז) דאף דיש לחוש לכשפים באוזני חרס וכדלעיל (סימן ג), מ"מ עדיף לקנח בהיתר ולא בטלטול מוקצה, וק"ו בן בנו של ק"ו הכא בנידו"ד.
ועוד אעיר שגם בכה"ג דהוי כבוד הבריות, כל שיותר הוא רק לחתוך נייר כדי צורכו ולא לכל בני הבית, וכמבואר בשו"ע (סימן שיב סעיף א) דהותר להכניס רק כמלא היד. ורק כשאין איסור מוקצה הותר להכניס כל שיחפוץ. ואף שמ"מ הותר כמלא יד, וזה יותר משימוש פעם אחת, דראה שם שכשאין לו בית הכסא אז שרי ליקח רק לשימוש חד פעמי, משא"כ כשיש לו בית הכסא מיוחד הותר יותר, והוא כדי שיוכל להשתמש גם למחרת, או לישראל אחר, ע"ש במ"א דמ"מ כל שהותר רק כמלא היד ולא יותר הוא כדי שלא ירבה כ"כ בטלטול, וע' במאירי (שבת דף פא ע"ב), וברבינו יהונתן מלוניל (שם) שביאר שיוכל להחזיקן בידו אחת. ומינה לנידו"ד דכל שהותר לקרוע רק לפעם אחת, לפי שבכל פעם שחותך נייר היא מלאכה בפני עצמה. ברם גם כשמרים כמה אבנים ליד אחת, כל אבן שמרים היא טלטול בפנ"ע, ורק הטלטול יחדיו הוא טלטול אחד ברבוי בשיעורים, ולפי"ז צ"ע כיצד נדמהו להכא בענין קורע, כמה יותר לו לקרוע.
ועצור במילין לא אוכל אגב זוכרנו את שו"ת הלכה למשה הנ"ל, להרה"ג רבי משה מימון זצ"ל רבה הראשי דקרית אתא. ובאתי להעלותו על נס ולהזכיר את גודל ענוותנותו, כי תחת הערת מו"ר הנ"ל בהסכמה לספרו הלכה למשה כתב להשיב, וכ"ז אני כותב מעין משא ומתן כדרכה של תורה, אבל להלכה ולמעשה הדרי בי (לענין טלטול תעודת זהות), ואני מבטל דעתי נגד דעתו ד"ע, ותשובתי דסימן הנ"ל הרי היא מבוטלת. עכ"ל. ועוד העיר שם לעיל מו"ר הערה אחרת עליו בד"ה מאוד, וסיים שם מו"ר, וכנראה דט"ס היא בדברי תשובתו. ע"כ. ועל כך כתב הרה"ג המחבר, יפה העיר ידידי הרה"ג נר"ו, ואין טעות סופר בתשובתי. ע"כ. וכ"כ התפעלתי מענוותנותו, כי לא ראיתי למי שחקק דברים שכאלה בעט סופר, ומה גם שאז מו"ר היה חבר ביה"ד בפ"ת, ועל כן לא התאפקתי מלהעלותו כאן על מזבח הדפוס. וע' לבנו הרה"ג ר' יורם מימון שליט"א בריש ספרו הנפלא מתנת משה ח"א, שדיבר גבי ענוותנותו של אביו זצ"ל. ומ"מ כל זה שונה מנידו"ד גבי פתיחת שקית חלב, כי כאן מקפיד הוא לחתוך במדוייק בגודל ובזוית מסויימת, למען ישפך החלב כיאה וכיאות, כל אחד כפי רצונו. ואה"נ מי שאינו מקפיד על חיתוך השקית לא קפדינן בהדיה, וה"ה להני שקיות סוכר דלא מקפידים וכנ"ל, ועל כן לא קפדינן בהדייהו.