אור ברסלב
שו"ת נחלת לוי - חלק ב מלאכת מחתך › ג חיתוכי פירות לנוי]

שו"ת נחלת לוי - חלק ב

מלאכת מחתך · ג חיתוכי פירות לנוי]

מחתך באוכלין]

ואגב ראה ראיתי לספר מתנת משה (ח"ב מחתך הל' ה), דדן שם גבי חיתוך פירות וירקות בצורות יפות כדרך שעושים באולמות ובתי מלון, האם יש בכך משום מחתך. וכתב לאסור דשאני מדין חיתוך אוכלין, לפי שכאן כן הדרך, וא"כ הוא תיקון טוב, ושוב הוי מחתך. כי עמד לבאר את הטעם שאין במחתך קיסם באוכלים איסור מחתך, דהוא משום דלא חזו לשימוש בתור כלים כל כך, משא"כ מחתך פירות וירקות שחותכים אותם בחיתוכים יפים לנוי הרי שהם משמשים בשלימות לתכליתם לשמח לב רואיהם ואוכליהם, ובזה שוב הוי מחתך. עכת"ד. ולענ"ד דאי משום הא לא איריא, מאחר וא"א להשתמש בהם אלא בדרך עראית רק לצורך הסעודה, כי אח"כ יכמשו וירקבו ושוב לא שייך עליהם שם מחתך, וכמו שביאר איהו גופיה שם (בריש הע' ג) וכדלקמן בעז"ה.

ואולם גם איהו סיים להקל בכך מטעם אחר, והוא ע"פ דברי המרדכי (ריש פרק כלל גדול סימן שסב) דהתיר להחליק אוכלין לפי שנאכלין אף בלא ההחלקה. וסיים המרדכי, והמחמיר תע"ב. וכתב על כך הרב מתנת משה די"ל דה"ה הכא, דניזיל בתר טעמא, ושכאן לא יאסר משום מחתך. אלא דמ"מ המחמיר תע"ב, וכאשר סיים המרדכי. עכת"ד. ואין לומר לעצם הדין דשרי לחתוך פירות וירקות בצורות מצורות שונות ליופי, ואין בכך משום מחתך, שאע"פ שחותך במדוייק, מ"מ אין צריך את המידה, וכמו שכתבנו לעיל (אותיות יא-יג), ושוב לא שייך בזה איסור מחתך. דזה אינו, כי ברגע שמתחיל חיתוך, כגון במלפפון, ויוצר בו משולש, אומנם אה"נ לא קפיד אמידה של משולש זה, אך מכאן והילך קפיד טובא להשוות את שאר המשולשים שייצור בהמשך המלפפון, כדי להשוותם. ודמי לדין המגרד ראשי כלונסאות (שבת עה ע"ב). וכן הוא ק"ו מדין התולש כנף וקוטמו (שבת ע"ד ע"ב). ודו"ק. וקדמות ראיה איכא משו"ת שאילת יעב"ץ (חאו"ח סימן יג ד"ה ומ"ש לסתור), דהתם מיירי לענין לימוד חכמת הניתוך בשבת, וצריכים לחתוך כלב מת, דחייב משום מחתך. דהוא כדי לבחון היטב סידור האברים וקישור הגידים וחיבור הוורידים. ע"ש. ). וכ"כ בספר יסודי ישורון (ח"ה מע' טל מלאכות ריש מלאכת מחתך ד"ה חיוב מחתך באוכלין), והביא לספר מנחת סלת (אות לג) דהוכיח מהירושלמי (פ"ז ה"ב) דאין בהם משום מחתך, כי שם חשב כמה חיובים במחתך, ולא כלל אוכלין. ואולם מאידך הביא לספר ברית משה על הסמ"ג (ל"ת סה אות קצט) דכתב דדין זה האם יש מחתך באוכלין שרוי במח' ראשונים, דהרמב"ם (הנ"ל) ס"ל דאין מחתך באוכלין, ואילו הסמ"ג שכתב " וכל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו" וכו', משמע דה"ה באוכלין. וכ"כ כל' זו היראים, והמרדכי, (המובאים לעיל אות ט). ע"כ.

והנה בעייני בגוף לשון הסמ"ג (ל"ת סה מלאכת מחתך) לענ"ד יש להוכיח כל בתר איפכא, דאין מחתך באוכלין, כי שם אזיל בשיטת הרמב"ם, דמנה את הנוטל קיסם בכלל איסור מחתך. ושוב כתב דכל שראוי למאכל בהמה מותר לקטום אותם בשבת וכו'. וא"כ מאחר ומיירי במלאכת מחתך, הוא לומר דאף דקפיד אמידה, בכל אופן שרי, וכמו שהתיר בזה הרמב"ם. וא"כ כמו שהוכיחו האחרונים הנ"ל מהרמב"ם, כן מוכח מהסמ"ג דאין מחתך באוכלין, כי אע"פ שאוסר לקטום קיסם משום מחתך, מ"מ כשעשוי ממאכל בהמה שרי. ועל פי זה על כרחך דמש"כ בריש דבריו המחתך מן העור כדי לעשות קמיע חייב, וכל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו נקראת מלאכת מחתך. ע"כ. וקא מדייק מדכתב וכל דבר, דה"ה אף באוכלים. י"ל דמאי דנקיט כל דבר, הוא לרבות גם דברים קשים וכיוצ"ב, שבהם אין מלאכת קורע, ומ"מ שפיר יש בהם משום מחתך, וכן לרבות שאר דברים כיוצ"ב. אולם לא התכוין באמת לכלול כל דבר בעולם, וכדמסיים ואזיל דאוכלים אין בהם משום מחתך. ומעתה י"ל כן אף על לשון היראים והמרדכי, דמש"כ כל דבר, אין הכוונה כל דבר ממש, וכמו שעל כרחך לומר כן בסמ"ג. ומה גם כי בכל כלל יש יוצאים מן הכלל, ולא התכונו לכלול באומרם כל דבר, ממש כל דבר בעולם, ופוק חזי להגאון מהר"ם שיק בחי' מצות (מצוה ת"ו), הביאו בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן ל אות א) דכתב ליישב את קושית הרב טורי אבן מה סרך מלאכה יש בתקיעת שופר. ותירץ די"ל דאיסור תורה יש משום מלאכת מחתך, כיון שיש שיעור לתקיעה ולתרועה, ומחתך הקול לפי מדתו. ע"כ. דהיינו דיש איסור מחתך אף בחותך קולות ומקפיד על מדתם. ואלו הדברים מרפסן איגרי, וכאשר תמה עליו טובא הרב שבט הלוי שם וכתב, ואני תמה אם אמרה הגאון, דמאין רגלים לדבר לחייב בכזה מהתורה, כיון דאינו דומה כלל במציאות לחותך עור במשכן, ועל כן פסק שאין בכך שום איסור. וכן הוסיף דפשוט אצלי דגם במים לא שייך מחתך, כגון דמחלק שטח מים לפי מדה הצריך לו, וכיוצ"ב כל דבר לח. עכת"ד. וכי יעלה על דעתך להוכיח מהני ראשונים הנזכרים דכתבו כי מלאכת מחתך היא בחותך כל דבר לפי מידה, וא"כ מכאן נביא ראיה לדברי המהר"ם שיק דשייך מחתך אף בקול, אתמהא. ובודאי דמש"כ כל דבר, אינו כל דבר מעולם, אלא רק מה שנכנס בגדר ותנאי מלאכת מחתך, ואילו באוכלים אין משום מחתך. וראה עוד לשבלי הלקט (סימן פ) דכתב כי אין איסור קורע או סותר בפסיקת התלוש, ולכן התיר לחתוך חוט שתפר בו עופות מקולסים. והביאו הב"י (ס"ס שיז), וכן פסק בשו"ע הרב (סימן שיד סעיף טז) דמחתך הוא רק בתלוש. וכ"כ בספר שביתת השבת (עמ' יב) ע"ש, ובספר קצות השלחן (סימן קמה ס"ק ב). וכי תאמר דמהני ראשונים סתירה לו, אתמהא. וכן פסק להקל שאין מחתך באוכלין בספר מנוח"א (ח"ג פרק כא הל' ה,ו) והוא מהרמב"ם. וכ"כ בשו"ת עטרת פז (ח"א סימן יב אות י ד"ה ולכן), דאין מחתך באוכלים. וכ"פ בספר בנין שבת (ח"ב פרק נא) וביאר טעם הדבר, לפי דשאני אוכלי בהמה שהם רכין ואינם מתקיימים, ועל כן אין דרך לעשות מהם כלים. וכ"פ בספר מתנת משה (ח"ב מלאכת מחתך ריש הע' ג, ובהלכה ה).

ומ"מ לענין נידו"ד יוצא שאין מחתך באוכלים. ולפי"ז יש לומר כי היינו טעמא דאין בשבירת הקליפה משום מחתך, משום שהיא טפילה לאוכל, ודינה כאוכל, ושוב אף בחותך במידה שרי. וכל זה כתבנו רק לתת טעם בדבר, (וע"ע לקמן טעם נוסף שכתב בספר מתנת משה, מדוע אין מחתך בחותלות של תמרים). ואף אם לא יסכים הקורא הנעים עם טעמנו זה, מ"מ לכאורה הדין דין אמת, כי יש להקל כאן משום שאין מחתך בחותלות של תמרים.

ולכן החותך שקית חלב אף שחותך ע"י כלי במידה מדוייקת, כיון דמיירי בכלי שאינו כלי גמור, ושזורקים אותו אחר השימוש, דמי לקליפי אגוזים, ושוב אין בו משום מחתך.

ואע"פ שמשמעות כמה פוסקים שלמדו כי טעם ההיתר שכתב מרן (סימן שיד ס"ח) דדמי לשובר אגוזים, קאי רק אסיומא דמילתא, כלפי חותך אפי' בסכין גופן של חותלות, אך כלפי דין מתיר ביארו דהוא מטעם אחר, כיון שאינו עשוי לקיימא, וחותך בסכין השרשרות כיון שאינה סתירה גמורה היא זו, ואינו אסור בכלים. דכן מבואר שלמדו בספר שו"ע הרב (סעיף יח), ובמ"ב (ס"ק לט), ועוד. מ"מ לא דייקו את לשונם של הני ראשונים ומרן שכתבו להדיא "שכל זה" כמו ששובר וכו', וא"כ מפורש כי כאן יש טעם אחד לכל. וראה עוד לספר מנוח"א (ח"ג פט"ז סעיף ד) דלמד להתיר מטעם זה גם איסור קורע בחותלות של תמרים, וזה כדברינו.

שוב ראיתי את שאהבה נפשי לספר מתנת משה (ח"ב מלאכת מחתך סעיף ג) לידידי הרה"ג רבי יורם מימון שליט"א, דעמד על מדוכה זו, וכתב להתיר לחתוך שקית חלב אע"פ שמקפיד על המידה, ויליף לה בדומה לנו מדין חותלות של תמרים, דכשם שאין בהם משום מתקן מנא בפתיחתם, ה"ה י"ל שאין בהם איסור מחתך. וחלו מל' הרמב"ם (פי"א ה"ח) דמיירי התם בדין מחתך, וסיים, כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה, כגון תבן ועשבים לחים והוצים וכיוצא בהן, מותר לקטום אותם בשבת, שאין בהם תיקון כלים. עכ"ל. וקשיא, כי הלא מיירי בדין מחתך, ומה טעם נתן לבאר היתרם שאין בהם תיקון כלים. וי"ל, דלשונו מדויק טובא, דכתב שאין בהם תיקון כלים, ולא כתב מפני שאינם כלים, והוא להורות דכאן אין איסור מחתך, כי בחיתוך שעל ידו הולך ומתקן את הכלי, לא חשיב מחתך באוכלין. (אע"פ שלא גמר עדיין עשיית הכלי, רק הוא עסוק בעשייתו. כי מחתך הוא אף כשאינו גומר הכלי, וכמש"כ בביה"ל (סימן שכב ס"ה ד"ה אחד קשים)), כי לא יפול שם מחתך בדבר שאין החיתוך מתקנו אלא רק בדרך עראי, ולפי שעה. וכיון דעסקינן בחותך אוכלין שאין להם קיום, כל כה"ג לא הוי מחתך. וזהו שכתב הרמב"ם כי בעשבים וכיוצ"ב אין בהם מלאכת מחתך, כיון שאין בהם תיקון כלים. ע"כ. ובזה לא חל שם מחתך. וממילא כתב הרב מתנת משה, דבשקית חלב שאין עליה שם כלי כיון שהיא נזרקת, והיא כלי גרוע, ודמי לחותלות של תמרים, שוב אין איסור לחותכו אף במידה, כיון שאין בה תיקון כלי ומשרא שרי לכתחילה. וא"כ גם הוא דרך בדרך הדומה לנו בשינוי מעט, אבל מ"מ ההיתר מבורר כי אין איסור מחתך בחותלות של תמרים וכלים חד פעמיים. (ועע"ש דאיהו לא סמך על דבריו לגבי כלים חד פעמים קשיחים רק לגבי ניילונים וניירות וכיוצ"ב).

העולה עד כה מן המדבר, אין איסור מחתך בפותח שקית חלב אף כשמשתמש בסכין או במספרים, בין אם הוא מקפיד על גודל הפתח וצורתו ובין אינו מקפיד. אך במקפיד לחתוך פתח מסוים בשקית החלב, כפי רצונו וחפצו, בזה אמרינן המחמיר תע"ב.

תוכן העניינים

שו"ת נחלת לוי - חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה