אור ברסלב
שו"ת נחלת לוי - חלק ב מה עדיף אונקלוס או פרש"י

שו"ת נחלת לוי - חלק ב

מה עדיף אונקלוס או פרש"י

ניצוצות

שיטות הראשונים]

ח. וכן יוצא מבואר שאין צורך לקרא דוקא תרגום בטענה שזו התקנה, אלא יש לבחור את העדיף, ממח' הראשונים גבי האם עדיף לקרא אונקלוס או פרש"י, דלא מבעי לסוברים דעדיף פרש"י, וחזינן שאף שהתקנה היתה לקרא תרגום כיון דס"ל שפרש"י יותר טוב כן יש לעשות. והעומדים בשיטה זו המה הרא"ש (שם סימן ח), והטור בקיצור פסקי הרא"ש (שם), וכן פסק בטור (סעיף ב), וכ"כ הסמ"ג (עשין יט דף קג ע"ג) ושהסכימו עמו רבותיו. וכ"כ המרדכי (ברכות סימן יט), והוא בשם ספר או"ז, בשם ספר מ"ג, ושהסכימו עמו רבותיו. וכ"כ הנמוק"י (ברכות ח ע"א ד"ה ואחד תרגום) בשם תוספות (ואינו נמצא לפנינו), שפירוש הפסוק מועיל יותר מהתרגום. ע"כ. וכן הוא באגור (ס"ס שצח).

אלא אף לחולקים וסוברים דהתרגום עדיף על רש"י, היינו עדיפות ולא לעיכובא, דהנה כתב בלקט יושר (עמ' 54) בשם רבו בעל תרוהד"ש שאמר, תרגום עיקר להעביר (דהיינו לקרא) התרגום יותר מפרש"י. וכן מצא בהקדמת הסמ"ק, ובארחות חיים (סימן רצב) וז"ל, ואם לימד הפרשה בפרש"י חשוב כמו תרגום וכו', משמע תרגום עדיף, כיון שאמר כמו תרגום. עכ"ל. ומבואר דס"ל דתרגום עדיף עדיפות על פרש"י, אך אם יקרא פרש"י, שפיר דמי לצאת יד"ח. והנה ז"ל הסמ"ק בהקדמתו, גם בכל שבוע יסדר הפרשה שקורין בבית הכנסת, כאשר צוו חכמים שנים מקרא ואחד תרגום. ומי שאינו יודע לתרגם, יקרא הפירושים. ואם אינו יודע, ישאל למי שגדול ממנו. עכ"ל. וחזינן הכא תרי, ראשונה דשפיר דמי לצאת בפרש"י. וזאת שנית, דכל שאינו מבין תרגום יקרא דוקא פרש"י, והוא כדברינו וככל האמור ב"ה. וק"ו לפי דעת התשב"ץ (סימן קפד), והארחות חיים (דין שנים מקרא אות ד) דס"ל כי מדינא יצא יד"ח אפי' בג' פעמים מקרא, רק שאינו מועיל כ"כ כמו ב' מקרא וא' תרגום, וא"כ בודאי שהתרגום אינו מעכב.

והנה הב"י (ס"ב) הביא שכתבו הסמ"ג וההגהות, דאין נראה לרבינו יצחק ורב עמרם ורב נטרונאי שכתבו שהתרגום זכה מפני שניתן בסיני. ע"כ. והלשון "זכה" משמע שאינו לעיכובא. ברם המעיין בל' הסמ"ג משמע דהוי לעיכובא. וממילא בנידו"ד שאינו מבין תרגום יש להעדיף את פרש"י שמבינו. וכן בהגהות שכתבו דוקא התרגום וכו', וכן משמע במקורם הוא רב עמרם גאון בסידורו (עמ' כט) והובא לעיל. ושמא שינה בכוונה הב"י לפי שהסמ"ג וההגהות דיברו גבי קריאה בלע"ז, וע"ז כתבו דוקא, ואילו הב"י הבין דלטעמייהו עדיף אונקלוס על פרש"י, אך בכה"ג כבר לא יהיה לעיכובא, ועל כן השמיט את המילה דוקא. ובזה תוסר השגת הביה"ל (סעיף ג ד"ה תרגום) על הב"י, היכן ראה דלרב נטרונאי ודעימיה תרגום עדיף על פרש"י, והמה הלא מיירו גבי תרגום ביחס ללע"ז, (וע"ע לקמן אות ט). ושוב בינותי דגם הביה"ל כתב בסוגרים לבאר כן את הב"י, וע"פ דברינו מתחזק פירוש זה. ברם כמה מן הדוחק יש בכך, דכל כה"ג הו"ל לב"י לפירושי, והלא כתב שהסמ"ג וההגהות כתבו דאין נראה לר"י וכו'. וגם דבראותינו את דברי רב עמרם על כרחך דס"ל לאסור אף פרש"י, דניזל בתר טעמא. ועל כן נראה יותר דמש"כ הב"י בשמם שהתרגום זכה וכו' ודייקנו דזכה ואינו לעיכובא, זה אינו, וכוונתו לעיכובא, וא"כ הדרנא בי. ואולם אליבא דהילכתא פסק מרן בשו"ע (ס"ב) דשרי לקרא לכתחילה פרש"י, ודלא כוותיייהו. ועוד ראה בזה לעיל (אות ד). וא"כ להלכה קי"ל דלאו דוקא בעינן תרגום, אלא כל שעדיף עדיף. וא"כ בימינו יצא דעדיף פרש"י מתרגום, לרוב רובו של העולם.

ישוב הב"י]

ט. ואעיקרא דדינא י"ל, כי כל דברינו עד כה נמשכו אחר הב"י והבנתו, ויצוא יצא לנו כי בימנו כמעט לכל העולם עדיף פרש"י מאונקלוס. והנה הביה"ל (סעיף ג ד"ה תרגום) השיג על הב"י השגה אלימתא, כי הב"י כתב דר' נטרונאי ודעימיה ס"ל שהתרגום עדיף על פירוש רש"י, והרואה יראה בהגהות מיימוניות (הל' תפילה פ' יג אות ש) שהעתיק את הסמ"ג והוסיף בו מעט, ויוצא שדברי ר' נטרונאי ודעימיה קאי גבי עדיפות תרגום או לע"ז, ולא גבי רש"י, וא"כ פרש"י שעדיף מבלע"ז יתכן שיודו דעדיף מן התרגום, ולא מצינו שכתבו כן להדיא להיפך, וא"כ אדרבה יש לנו להשוותם יחד עם הרא"ש ודעימיה דרש"י עדיף, כי בהגהות כתבו ויש מפרשים דה"ה ללע"ז ולא נראה לר"י וכו', וא"כ פליג גבי לע"ז ולא אדלעיל מינה גבי פרש"י. ובסמ"ג כתב הביה"ל כי ניכר להדיא להמעיין שחסר שם איזה תיבות וקאי רק אלשון לע"ז לחוד, ומכאן תמה תמיה גדולה על מרן שהלא הב"י בעצמו הביא את ההגהות מיימוניות, ואמאי כתב הב"י בשם ההגהות דאין נראה לר"י, הלא ר"י לא קאי רק אלשון לע"ז. עכת"ד. וכן משמע גם באגור (סימן תצח) דלרב נטרונאי אסור בלע"ז, אך יודה דפרש"י שפיר דמי, ע"ש.

אולם שוב אחר ראותינו את גוף דברי רב עמרם גאון, נראה דדבריו קאי גם גבי פרש"י. דאומנם דיבר גבי תרגום אך ניזיל בתר טעמא דס"ל דכיון דאסמכוה אקרא את התרגום, א"כ המתרגם בלע"ז לא יצא יד"ח, וה"ה י"ל גבי פרש"י, וכדברי הב"י. ושוב ראיתי בשו"ת הרמ"א (סימן קכט) להגאון שמואל יהודה קצאילבונין דפירש כן באופן חלקי, כי גם בהגהות מיימוניות מש"כ את דברי הגאונים, אינו רק לענין מאי דמסיים גבי בלע"ז, אלא גם ארישא גבי פרש"י, דלא יאמר אלא תרגום לפי שניתן בסיני, וכדמוכח בסמ"ג שכתבו גבי פרש"י את הני ראשונים, והכל מטעם אחד, לפי שהתרגום ניתן בסיני היינו פירושו מילה במילה, ויש לו עדיפות על כל פירוש או תרגום אחר, וזהו שהב"י (סימן רפה) כתב כי לדעת הגאונים רב עמרם ורב נטרונאי יקרא תרגום ולא פרש"י, ומקורו מהסמ"ג וההגהות מיימוניות. עכת"ד. ברם הרמ"א שם (סימנים קכח,קל) כתב דההגהות הביא את הגאונים לדחות לשון לע"ז ולא את רש"י. ואולם גם איהו לא הכריח כן, וכדכתב בסימן קל ע"ש. וע"ע בספר מטה משה (סימן תסה) דמבואר בו כב"י, דהגאונים ס"ל דיקרא תרגום ולא פרש"י. וכן מפורש בשו"ת מהר"ם מינ"ץ (סימן פז אות ז) דלדעת הגאונים דוקא תרגום שניתן בסיני, ולא פירוש ולא בלע"ז.

נהדר אנפין לנידו"ד, כי אף דלגאונים תרגום עדיף מפירוש רש"י, מ"מ לענין דינא פסק מרן בשו"ע ששוים המה, וכאשר פתחנו בריש אמיר. ועל כן לענייננו מי שאינו בקי היטב בלשון ארמית, עדיף שיקרא פירוש רש"י. ויתר על כן ס"ל לים של שלמה (קידושין פ"ב סימן יד) דפרש"י עדיף שכן דעת רוב המפרשים ע"ש.

וכל זה שלא כהוראת הגר"ח קנייבסקי שליט"א והיא לו נדפסה בספר דרך שיחה, והוא מקבץ תשובות הגר"ח על התורה. ובפתיחה שם נשאל בנידו"ד כשאינו מבין כ"כ התרגום, בעוד שמבין יותר פרש"י וא"א לו שניהם, אם לימוד רש"י אצלו עדיף. והשיב על כך וז"ל, תרגום עדיף, כי זו תקנת חכמים שיגיד תרגום. ע"כ. ועל פי האמור יש להשיב על כך.

הקורא פרש"י מה דינו בפסוקים שאין פרש"י]

י. והנה כתב בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן פז אות ז) כי לרא"ש ודעימיה דשפיר דמי לקרא פרש"י, מ"מ היכא שאין פירוש המקרא, יוצרך לקרא ג' פעמים את הפסוק. ודחה את הרב השואל שסבר שא"צ מטעם דאם צריך לחזור על המקרא ג"פ, מאי רבותיה שיכול לקרא רש"י. והשיבו המהר"ם מינץ דקמ"ל טובא לאפוקי מר"י ורב עמרם ורב נטרונאי גאון דס"ל דדוקא תרגום ולא בלע"ז ולא פירוש. והוכיח עוד כן מדין תרגום, שכשאין לו תרגום קורא ג"פ מקרא, וכ"ש לפי ר"י דכשאין תרגום יקרא תרגום ירושלמי, א"כ הלומד פירוש, כשאין פרש"י יקרא התרגום. ואולם סיים אך האגודה (ברכות סימן יח) כתב וז"ל, ויש גאונים האומרים דפירוש טוב כמו תרגום, ונכון להחמיר. עכ"ל. והנה הכנה"ג (והגה"ט סימן רפה) כתב בשם הר"מ מינץ, פסוקים שאין להם פירוש, צריכים לקרותם שלשה פעמים מקרא כמו פסוקים שאין להם תרגום. ע"כ. וכ"כ המ"א (ס"ק ד) ומקורו מהמהר"ם מינ"ץ. ובזה הוסרו תמיהות האחרונים מאי קמ"ל המ"א, ע' בלבושי שרד, ובאשל אברהם, ובגנזי חיים (ס"ק ב), שלא היה לפניהם שו"ת מהר"ם מינץ. וכן פסק המ"ב (ס"ק ה), וכן פסק בספר פקודת אלעזר (סוף סעיף ו), וכן פסק בשו"ע הרב (קונ"א סימן רפה ס"ק א), ובספר פתחי עולם (ס"ק ב), ובספר באר יעקב (ס"ק ג), וכ"כ מדנפשיה בשו"ת בית יעקב (סימן קלז הנדפס בשנת תנו) דהקורא פרש"י כשאין פרש"י חייב לקרא המקרא שוב, והוא ק"ו מהיכא שאין תרגום. וחילק בין היכא שפרש"י מפרש את כל הפסוק, דאע"פ שאינו מפרש מילה במילה א"צ לחזור על המקרא. ברם היכא שמפרש חלק מהפסוק, אז פשיטא שצריך. ע"כ. והביאו בספר ארחות חיים ספינקא (סימן רפה ס"ק ב). ועוד הביא שם (באות ג) לספר מאורי אור (חלק באר שבע דף קח ע"א) דתמה על הטור ומרן שלמדו מהרא"ש שמתיר פרש"י, בזמן שהוא התיר פירוש שמפרש כל מילה ומילה, וכן הוא בפסקי הרא"ה שחיבר הטור. ועל כן כתב דמוכח שהמעתיק החליף מילים פ' התורה בפ' רש"י, ועל כן מסיק לחלוק על מרן דאין יוצאים יד"ח. את"ד. ולהאמור שפיר דמי ליישב שאין כאן טעות סופר, וקשה לומר שכל הפוסקים נמשכו אחר טעות סופר. וע"ע בספר החיים (הובא בילקוט מפרשים כאן) דתמה על מ"ד דיוצא בפרש"י, והלא אינו מפרש כל המילים, וא"כ לא קרא ג' פעמים, ואילו בתרגום לא נחסר דבר ונשאר בצ"ע. ובאמת כאשר הקשה כן הוא, דצריך לקרא במקרא כשאין פרש"י.

ועוד ראה בספר דברי חנוך (סימן כב נדפס ש' תרמד) דהיה פשוט לו שמש"כ הרא"ש הוא לפרש"י, ברם יליף בו דכוונתו שיקרא פרש"י יחד עם לע"ז, שאז יבינו עמי הארץ, ורש"י הלא תרגם כל דבר. וזה יצא לו מכח קושיא, דכיצד פרש"י יצא יד"ח והלא אינו מפרש כל מילה, וק"ו מתרגום בעטרות ודיבון. והוא משם אביו. עכת"ד. ונעלם ממנו שכבר כתב המהר"ם מינץ ונמשכו אחריו, דכשאין רש"י מפרש יקרא במקרא.

דעות הראשונים]

יא. ואמרתי לברר את שיטות הראשונים בזה כשאין פרש"י או תרגום, והנה רש"י (ברכות ח רע"ב) גבי מימרא דרבי אמי דאמר לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון. פרש"י ואפי' עטרות ודיבון שאין בו תרגום. ע"כ. והוסיפו ביאור בדברי רש"י (או שגרסו בו הכי) תוס' ד"ה ואפילו, שצריך לקרותו שלשה פעמים בעברי. וכ"כ עוד ראשונים ברש"י, וכגון הנמוק"י (דף ד ע"ב ד"ה ואפי'), והרא"ש (סימן ח), ועוד. ויחד עם שיטת רש"י כן עומדים ב' עמודי הוראה, שכן בנוסף לרא"ש הנ"ל גם דעת הרמב"ם (הל' תפילה פי"ג הל' כה) וז"ל, ופסוק שאין בו תרגום קוראהו ג' פעמים. וכ"כ הנמוק"י (דף י ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ואפי'), וכ"כ הריקאנטי (סימן לד), וכ"כ בחידושי הריבב"ן (ברכות ח ע"ב ד"ה ואפי'), וכ"כ המט"י (ס"ק א ד"ה ואחרי, שכן דעת מרן). ולכל הני אשלי רברבי יצא שהקורא פרש"י, כשאין פרש"י יקרא ג' פעמים מקרא.

והתוס' הנ"ל ברכות (ח ע"ב ד"ה ואפילו) פליגי ארש"י, דהקשו דלטעמיה דרש"י אמאי כתבה הגמ' עטרות ודיבון, היה לומר ראובן ושמעון וכיוצ"ב. ועל כן מפרשים תוס' דנקטה הגמרא דוקא עטרות ודיבון, לפי שיש לו תרגום ירושלמי, ובכה"ג יקרא בתרגום. ע"כ. ואת שיטת רש"י מפני השגת התוס' ישבו הפוסקים על פי רבינו בחיי (במדבר לב ג) דפירש דעטרות ודיבון אלו שמות ע"ז, וז"ל, ואפילו עטרות ודיבון, הזכיר הכתוב הזה (ולא ראובן ושמעון), לפי שיש בהן שמות של ע"ז, שלא תאמר כיון שהתרגום הוא פירוש הכתוב, אין לנו לתרגם הפסוק הזה, כשיש בו זכרון ע"ז. עכ"ל. והביאו בספר מטה משה (סימן תסד), ובכנה"ג (הגה"ט אות ד), ובספר עולת שבת (סס"ק א), וכן בספר אליה זוטא (אות ב), ובא"ר (אות ד), ובפמ"ג (משב"ז ס"ק א), וע"ע בספר ארחות חיים (דין שמו"ת סימן א), וכן כיוון לביאור זה מדנפשיה הגאון יערות דבש (חלק שני דרוש שני) כי מלבשתא ומכללתא אלו שמות עטרות ודיבון הקודם, והם שמות ע"ז, וקמ"ל שיקראם. וסיים וזו אמת לאמיתה. ובזה הסיר את קושית תוס' על רש"י. וע"ע בזה בספר תורת שבת (ס"ק ב) דהקשה על רבינו בחיי ופירש זאת בדרך אחרת. וע"ע בט"ז (ס"ק א) שגם הוא תירץ את רש"י, וע"ע בגנזי חיים (ס"ק ב), ובמחז"ב (בקו"א ס"ק א), ובספר קמח סלת (אזהרות לער"ש סעיף כט) שדיברו בזה.

יב. ובלשון התוס' מפורש דכשאין תרגום יקרא ג' פעמים מקרא וז"ל, ויש לומר משום הכי נקט עטרות ודיבון, אע"ג שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי, וצריך לקרות ג' פעמים העברי, מ"מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום. ע"כ. וכ"כ בספר לקט יושר (עמ' 55) שרבו היה מהדר אחר תרגום ירושלמי על עטרות ודיבון. ע"כ. וא"כ בנידו"ד הקורא פרש"י, כשאין פרש"י יוצרך לעולם לקרא ג' פעמים, כי כשיש תרגום יקראו, ואפי' כשאין תרגום יקרא ג' פעמים מקרא. וכן פירש שיטה זו המרדכי (ברכות סימן יז). וכן דעת הראבי"ה (ברכות סימן כב). ואולם הרא"ש (שם סימן ח) ביאר דעה זו בשינוי וז"ל, להך פירושא (פירוש תוס') הא דנקט עטרות ודיבון, אע"פ שאין צורך כל כך בתרגום, אבל ראובן ושמעון וכיוצא בהם אין צריך לקרות שלש. והעתיקו גם השלטי גיבורים (דף ד ע"ב אות ב). וא"כ מחלק בין דבר שיש בתרגום ירושלמי צורך קצת, כגון עטרות ודיבון, משא"כ ראובן ושמעון א"צ לקרות שלש פעמים וסגי בב' פעמים. ואולם גם לפי זה הקורא פרש"י, כשאין פרש"י, יוצרך לקרא את התרגום, שהרי סתם תרגום בודאי שיש בו צורך, וא"כ כשאין פרש"י ויש תרגום שיש בו צורך קצת, מחוייב לקוראו, כשם שהצריכו בעטרות ודיבון לחזר אחר תרגום אחר. וממילא בכה"ג שאין גם אונקלוס עליו לקרא ירושלמי. ובכה"ג שאין צורך בירושלמי, כגון ראובן ושמעון, בזה סגי ב' פעמים מקרא. וע"ע בביאור הרא"ש בספר מעשה רוקח (הובא בילקוט מפרשים). וע"ע ברבינו יונה (דף ד ע"ב ד"ה ואפי') בשם מורו דנקט כפירוש תוס', והסתפק בפסוקים שאין להם תרגום אונקלוס, וגם אין ירושלמי, האם יקרא ב' פעמים מקרא, או ג' מקרא. ובחידושי הריטב"א (שם ד"ה ואפילו) דחה את פרש"י וכתב על דרך אפשר, כשאין תרגום כלל (גם לא ירושלמי), צריך ג' פעמים מקרא. וא"כ מספקא ליה מילתא, דשמא בכה"ג סגי בקריאת ב' פעמים מקרא. ובריבב"ן (שם ד"ה ואפי') הביא פירוש קמא להקל וז"ל, ואפי' עטרות ודיבון שאין בו תרגום שהם שמות ערים, יאמר שנים מקרא. ע"כ. ונמצא דלפירוש זה הקורא פרוש רש"י, במקומות שרש"י לא פירש, סגי בב' מקרא.

וא"כ נמצא דיש בזה עיקולו ופשורי. אך לענין דינא הראנו לדעת דהעיקר כרש"י ודעימיה שהם רוב הראשונים וב' עמודים פסקו הכי, וא"כ כן עיקר לדינא. ולפי"ז פשוט שהקורא פרש"י במקום שרש"י לא מפרש, יקרא ג' פעמים מקרא. [וצ"ע מדוע השמיט מרן דין זה מן השו"ע.] אלא גם לתוס' ודעימיה בעינן לקרא ג' פעמים, לא מבעי להתוס' אשר לפנינו דבכה"ג שאין פרש"י יוצרך לקרא פעם שלישית תרגום, ובמקרה שאין שני התרגומים יקרא ג' פעמים מקרא. אלא אף לרא"ש כמעט לעולם הדין הוא דכשאין פרש"י יקרא תרגום, למעט מקרה נדיר שאין פרש"י והתרגום אין צורך בו כ"כ בפירוש שם, כגון ראובן ושמעון. בזה סגי בב' מקרא בלבד. וכן הסתפקו בכה"ג שאין תרגום אונקלוס ואין תרגום ירושלמי, רבו של רבינו יונה והריטב"א האם יקרא ב' או ג' מקרא, וזהו מקרה נדיר. למעט את הריבב"ן בפירוש קמא דיצא לפיו כשאין פרש"י סגי בשנים מקרא, ואולם אחריו מביא פירוש אחר, ובדר"כ פירוש שני הוא עיקר שהובא בסיפא. ומה גם דבספר אמרי דוד (על דברי הט"ז ס"ק א) חילק דאף ליש מפרשים ג"כ שאין בו תרגום בבלי וירושלמי א"צ ג' פעמים מקרא, דכל זה בכה"ג שאם יקרא את התרגום כשחסרים המילות ללא התרגום יבין את שקורא, אך כשיגרום חסרון בהבנה חייב בכה"ג לקרא את המקרא ג"פ. ולפי"ז עוד מתווסף לנידו"ד גם לקרא באלו פנים את המקרא ג' פעמים כשאין פרש"י. ונמצא א"כ דהעיקר כי הקורא פרש"י במקומות שרש"י לא פירש יקרא מקרא פעם נוספת, דהיינו ג' פעמים מקרא.

יג. ועלה בליבי לחזק זאת, כי הנה לשון הרא"ש (ברכות פ"א סימן ח) נראה שהקורא בפרוש התורה יוצא בו ידי תרגום, כיון שמפרש בו כל מילה ומילה. עכ"ל. וא"כ תלה זאת להדיא בכך שמפרש כל מילה, וממילא פרש"י שלפננו שאינו מפרש כל מילה, לא יהני. ואומנם בטור ביאר שכוונת הרא"ש לפרש"י, וכן מבואר בב"י שם, וכן הוא בשו"ע הנ"ל. אך באמת אם כן צ"ע כי הרא"ש כתב להדיא שמפרש כל מילה, והלא פרש"י אינו כן. ולהאמור אתי שפיר, כי נקטו הטור והב"י פרש"י, וכוונתם בכה"ג שמפרש, אך כשלא מפרש בזה לא פירש כל מילה, ובכה"ג צריך לקרא ג' פעמים המקרא. ודברינו אלה יעלו בקנה אחד עם הנ"ל (אות יא). דהרא"ש מסיק כרש"י, דכל שאין תרגום יקרא ג' פעמים מקרא, וחזינן דמקפיד שיהיה קורא בפעם השלישית את כל הפרשה תרגום, ועל כן כשאין תרגום יוצרך לקרא מקרא ג' פעמים, ועל כן כשאין ג"פ, יקרא פעם ג' מקרא. וכן כתב בספר שו"ע הרב (קו"א סימן רפה ס"ק א) ככל האמור, ושהרא"ש שכתב שיקרא בפירוש התורה שמפרש כל מילה, היינו פירוש אחר ולא פרש"י, כי בו צריך לקרא גם תרגום כשאין פרש"י, אפי' בחלק מהפסוק. ועוד עיין בשו"ת בית יעקב (סימן קלז ד"ה ועפ"ז) דעמד על כך מנין הוציא הטור שכוונת הרא"ש לפרש"י, בו בזמן שהרא"ש כתב להדיא שמפרש כל מילה. וע"ש בפילפולו שהוציא כן מדברי רש"י ולא מהרא"ש, ושהטור למד ברש"י בדרך מחודשת ע"ש. ועוד ראה בזה בספר מאורי אור (חלק באר שבע דף קח ע"א).

ואל יקחך להשיב כי לעיל הבאנו את לשונו של המהר"ם מינץ, ובסיומו למד מהאגודה להיפך, מדכתב האגודה דפירוש טוב כמו תרגום. ומעתה שהטור ומרן בשו"ע כתבו ל' קרובה לזו של האגודה, יוצא כי אף למהר"ם מינץ לדידן דאזלינן בתר מרן יצא כי הקורא פרש"י א"צ לקרא ג' פעמים מקרא כשאין פירוש רש"י. דזה אינו, כי מה שסיים המהר"ם מינץ אך האגודה כתב וכו', אין כוונתו דלפי האגודה סתירה לדברי, אלא דלפי האגודה יוצא שיטה שלישית מהפוסקים הנזכרים בדבריו לעיל, כי יש את שיטת הגאונים דיקרא רק אונקלוס ולא פרש"י. ויש את ההגהות דפרש"י עדיף. ועתה מביא דלאגודה שניהם שווים. או שהשואל במכתב כתב כי דרכו לקרא פרש"י כהגהות שכתב שהוא עדיף, וסבר שא"צ ג' פעמים מקרא כשאין פרש"י. ועל כן ענהו המהר"ם מינץ, דכן יקרא ג' פעמים מקרא. ועוד סיים, דדע לך כי לאגודה בין כה נכון להחמיר לקרא גם התרגום, וכדמסיים ונכון להחמיר. ומה שהוצרכנו לפרש הכי את המהר"ם, הוא מפני שאין שום דבר בלשונו של האגודה שיוכיח להיפך מהמהר"ם מינץ ושא"צ ג"פ מקרא כשאין פרש"י, שהרי כל ששינה מדברי ההגהות דלהגהות הפרוש עדיף מן התרגום, ולאגודה שווים המה, ואין בכך להשיב על שום טענה מטענותיו וראיותיו של המהר"ם מינץ שצריך לקרא ג' פעמים מקרא.

כשרש"י מפרש רק חלק מהפסוק]

יד. ומעתה זאת תורת העולה, כי הקורא פרש"י בכל מקום שאין פרש"י יקרא המקרא ג' פעמים. וזאת עוד יש להעיר כי ברור שאף כשרש"י מפרש חלק מהפסוק, את חלקו השני של המקרא צריך לקרא ג' פעמים, שהרי כן הדין בתרגום, וכדאיתא בברכות (דף ח) גבי עטרות ודיבון, למר כדאית ליה שצריך אז לקרא ג' פעמים מקרא, ולמר שצריך לקרא בזה ירושלמי, וה"ה בפירוש רש"י שיוצרך להשלים גם חצי פסוק ג' פעמים. וכ"כ בספר מטעמי השלחן (סימן רפה ס"ק ב). ואף שלשון המשנה ברורה (ס"ק ה) מטעה בזה, דכתב ואותן פסוקים שאין עליהם פרש"י, יקרא אותן ג' פעמים. אלמא דכשיש חצי פסוק עם פרש"י, א"צ לקוראו ג' פעמים. מאחר ומקורו בשעה"צ הוא מהמהר"ם מינץ, ברור שלכך כוונתו, ולא דק בלשונו. ושוב בינותי שכן מדוייק גם בביה"ל (סוד"ה תרגום) דאף שהוכיח דאין לנו פוסק מפורש שיסבור דהתרגום חשוב טפי מפרש"י, ולפי"ז לכאורה עדיף פרש"י מתרגום, ויקרא רק פרש"י. סיים, ומ"מ נראה לדינא לנהוג כהב"י, [שיר"ש יקרא שניהם, גם תרגום וגם פרש"י.] דאף שפרש"י מפרש את הענין יותר מהתרגום, אבל מפני שיש כמה תיבות וגם כמה פסוקים שאין עליהם פרושו של רש"י, וא"כ לא נשאר לו שם כ"א מקרא לבד, והתרגום מפרש כל פסוק וכל תיבה. עכ"ל. וא"כ הדגיש כי אפי' כמה תיבות שאין עליהם פרש"י צריך לקרא ג' פעמים את המקרא.

וא"כ יצא יצא כי מי שהתרגום אינו שגור היטב על לשונו, וכרוב בני התורה היום, עדיף שיקרא שנים מקרא ופרש"י. אך כל מה שאין פרש"י, יוצרך לקרא ג' פעמים מקרא, והקושי בזה מן הצד המעשי הוא מבואר. ועל כן העצה היעוצה שיקרא ג' פעמים מקרא, וזה עדיף מאשר יקרא שנים מקרא ואחד תרגום. וק"ו בן בנו של ק"ו למי שכלל אינו מבין תרגום, שילמד פרוש רש"י. וכן כתב הט"ז (סס"ק ב) כי מי שאינו בר הכי להבין פרש"י [ולא תרגום, ופשוט] ודאי ראוי לקרות בפירוש התורה שיש בלשון אשכנז בזמננו, כגון ספר צאינה וראינה וכיוצ"ב, כדי שיבין ענין הפרשה. ע"כ. וא"כ התיר בלע"ז, למרות שבזה יש ראשונים שאוסרים. ונמשכו אחר הט"ז רבים, כגון הרב אליה רבה (ס"ק ה), ובספר שו"ע הרב (סס"ב), ובספר חוקי חיים (אות ק ס"ק יא), ובספר שבילי דוד (ס"ק ב), [והזהיר שיקרא דוקא בצאינה וראינה ולא בתרגום בלע"ז בימיו. כי אלו הספרים עושים להלהיב לשון לע"ז, וד"ת טפלים אצלו.] וכ"כ בספר ליקוטי רימ"א (סימן סה ס"ק ד). ואולם בספר תורת שבת (ס"ק ג) על דברי הט"ז כתב, דמלבד צאינה וראינה צריך לקרא גם תרגום. ויש מקום להבין כן גם בשו"ע הרב (סס"ב) ע"ש. והעיקר להקל כרוב רובם של הפוסקים, וכדברינו לעיל מילתא בטעמא.

על פי הסוד]

טו. וכל זה כתבנו לפי הפשט, ברם על פי הסוד התרגום עדיף טפי. דע' בברכ"י (סימן רפה ס"ק ב) דהביא ליש"ש קידושין (פ"ב סי"ד) דאם אינו יכול ללמוד שניהם ילמד פרש"י. וכתב הגאון חיד"א, אבל לפי חכמי האמת יש קפידא בתרגום, לכן אם אין לו שהות ללמוד שניהם, ילמוד תרגום. עכ"ל. והביאו השע"ת (ס"ק ג) ופסקו, וכן הוא בספר ליקוטי רימ"א (סימן סו ס"ק ד), ובספר קמח סלת (אזהרות לער"ש סעיף לא). וכ"כ מדנפשיה בספר יפה ללב (ס"ק ג) ע"ש מפי ספרים, וכ"כ הגדולות אלישע (סס"ק א), ובספר כף החיים (ס"ק כב). ואולם נראה כי כל דברי הגאון חיד"א אמורים על דברי היש"ש שכתב לחדש דמי שמבין שניהם פרש"י ותרגום, פרש"י עדיף, לפי שבכל מקום שמחדש התרגום איזה דבר מביאו, ע"ש. ועל כן פליג הרב חיד"א כי עדיף התרגום על פי הסוד, ועסקינן בעדיפות, ועל כן בכה"ג תורת הסוד תטה את הכף שיקרא תרגום. אך בנידו"ד שאינו מבין היטב תרגום, או אף המבין היטב בהתבוננות, אך בפועל קורא הוא את התרגום בלא התבוננות, ובפרש"י כן יתבונן, בזה גם הרב חיד"א יודה שעדיף פרש"י, כי בכה"ג קרוב הוא לדין שיקרא רש"י ולא רק עדיפות בעלמא, שהרי כל עיקר תקנת התרגום היא כדי שיבין את המקרא, והעיקר חסר מן הספר. וכן משמע בלשונו של הרחיד"א שכתב, אם אין לו שהות ללמוד שניהם ילמוד תרגום. עכ"ל. וא"כ דיבר בכה"ג שלומד תרגום ולא קוראו בלא הבנה.

שוב ראיתי דבכף החיים (סופר אות כ) הביא לט"ז דמי שאינו מבין יקרא צאינה וראינה. וע"ז הביא לעולת שבת (ס"ק ב) דלפי הקבלה יש ענין בתרגום דוקא, ע"ש. ולענ"ד זה אינו, כי העולת שבת כ"כ גבי עדיפות רש"י או תרגום, ולא גבי מי שאינו מבין, וכמו שביארנו עתה חילוק גדול ביניהם. וכדברינו כן משמע גם בספר חסד לאלפים (סימן רפה ס"ב) דהעתיק את ל' הט"ז ושוב הוסיף דע"פ הסוד יקרא תרגום, ועל כן אחוז בזה ובזה. ע"כ. דהיינו שהטוב ביותר שיקרא גם תרגום, אך מי שיקרא רק אחד מהם יקרא פרש"י.

יד. זאת העולה, מי שאינו מבין היטב תרגום אונקלוס, או אף מי שמבין את התרגום ע"י התבוננות, אך בפועל אינו מתבונן, וק"ו מי שכלל אינו מבין את התרגום. יקראו שלש פעמים מקרא ופרש"י. (ומדינא סגי בב' מקרא ופרש"י, אך כל מילה שרש"י לא פירשה יקראה ג' פעמים מקרא. ועל כן כתבנו שיקרא ג' פעמים מקרא בהכל, לפי שהקושי לקרא כל מה שרש"י לא פירש הוא מבואר. וגם יש בזה עיקולי ופשורי, וכדלעיל אותיות י-יד) אך מי שהתרגום שגור על לשונו היטב, [מה שאינו מצוי כל כך, לא מבעי אצל בעלי הבתים, אלא אף אצל בני התורה,] עדיף שיקרא שנים מקרא ואחד תרגום.

וטעם הדבר הוא כי כל תכלית תקנת חז"ל לקרא תרגום היא כדי להבין את המקרא, (ע' לעיל אות ה), וראה באליה רבא (ס"ק ב) שכתב ישים לבו ועיניו להתבונן [בעת קריאת שמו"ת] הן במצות, הן במוסר, הן במצות היוצאות מן הפסוקים. ע"כ. והוא מהשל"ה (דף קלא ד"ה אמנם). והעתיקו גם במט"י (ס"ק א). וע"ע בא"ר (אות ג). ועוד בזה במגיד מישרים (ישעיה דף ג"ן ע"ג) מה שאמר המגיד למרן וז"ל, והשלום בעיניך שאתה קורא הפרשה שמו"ת בריהטא כחותה על הגחלים לפרוק עול מעלך, והלא יש לך לזכור מאמר רשב"א אל תעש תפילתך קבע וכו'. אבל צריך לקרות הפרשה בנחת, ולהרגיש בספקותיה, ולתרץ אותה. ומה שלא תוכל לתרץ, ע' במפרשים. ע"כ. והובא בספרים כגון רוח חיים (ס"ק א) ועוד.

וירא שמים יקרא שנים מקרא ואחד תרגום ופרש"י. וע' לגאון רבי חיים פלאג'י בספרו כף החיים (סימן כז הל' ז) תוכחה מגולה לתופסי התורה שאינם לומדים פרש"י, וז"ל, והנה בשו"ע (סימן רפה) פסק דירא שמים יקרא תרגום וגם פרוש רש"י, כאשר יעוין שם. ואנכי לא ידעתי מי פטרם לכמה תופסי התורה דהם לא יצאו מכלל יראי שמים, ואמאי אין נזהרין ללמוד גם פרש"י בין ערב שבת וליל שבת ויומו. ואפילו שלא יגמרו, יכולין להשלים באמצע שבוע. וכיון שהוא דינא דשלחן ערוך, ראוי להם לקיים הדבר. ובמקום שילמדו בענין אחר, ילמדו כל הפרשה בפרוש רש"י. ומי שחשקו לחדש חדושי תורה, יראה כמה תועלת נמשך בהגיע לפרק הקורא בפרוש רש"י מדי שבוע בשבוע, וישים אל לבו דרש"י התענה תרי"ג תעניות כדי לפרש פרוש זה, ויש בו רזין עלאין וסודות עמוקים (כמו שכתב בככר לאדן דף רח ע"א יעוי"ש), ובודאי דזכות בעי להיות לומד בפרושיו הקדושים והטהורים. עכ"ל. ובספר ארחות חיים (ס"ק ג) הביא דבס' דברי יצחק (אות יג) כתב ששמע בשם הקדוש מהר"ש מבעלזא זוצק"ל שמי שלומד וגומר כל שבוע ושבוע פ' רש"י על התורה, אזי הוא מובטח שבעלמא דקשוט יהיה על כל פנים ממתיבתא דרש"י. הגם שיש מתיבתות יותר גבוהים ועליונים, אבל עכ"פ לא ידחה ממתיבתא דרש"י. ע"כ. וע"ע בספר שם הגדולים (מע' ש ערך רש"י) דכתב, והיה אומר ר"ת נכדו, מה שפירש אדוני זקני הש"ס, אף אני אעשה זאת. אבל פירוש המקרא לית בחילי, כי לא אוכל עשוהו. ע"כ. והביאו בספר השבת והלכותיה (סימן ד הע' 8) ועע"ש. וכן הוכיח בשער בענין שמו"ת בשו"ת אג"מ (ח"ה או"ח סימן יז) ע"ש מדברות קדשו.

סימן ז - האם אפשר להתחיל קריאת שנים מקרא ואחד תרגום אחר מנחה של שבת

תוכן התשובה בקצרה

א. לשון מרן (סימן רפה ס"ג) מורה שמיום ראשון אפשר להתחיל קריאת שמו"ת ולא קודם. ברם בב"י נראה שכוונתו דשרי כבר אחר מנחה של שבת, וא"כ מש"כ בשו"ע מיום ראשון, צריך לדחוק שכתב כן מפני שבדר"כ אין זמן אחר מנחה של שבת לקרא שמו"ת, שכן לכתחילה עדיף לאכול אחר מנחה סעודה שלישית. ב. ודין זה שנוי במח' הראשונים. ג. ברם נמצאו כמה פוסקים שלמדו במרן דרק מיום ראשון אפשר להתחיל קריאת שמו"ת, ודחקו את לשון הב"י, ואינו נראה. והעיקר להקל אחר מנחה של שבת, מה גם שיש כאן ס"ס, שמא כסוברים שאין חיוב בקריאת שמו"ת, ואת"ל דיש, שמא כראשונים שממנחה שרי. ד. הזמן המובחר לקריאת שמו"ת, מבואר בב"י דהוא קודם סעודת שחרית של שבת, והיינו טעמא, שלא יגרר אחר האכילה, ושוב לא יקראנה. וכן דעת כמה ראשונים. ה. ומאידך נמצאו סוברים רוב הראשונים שהזמן המובחר הוא לפני כן, קודם תפילת שחרית של שבת, והוא כדי שאם יקראוהו לעלות לתורה יהיה בקי בפרשה. ומעתה נראה דכן הוא למצוה מן המובחר, ואילו מרן היה רואה לכל הני, גם הוא היה כותב כן. ו. ברם ע"פ האר"י מבואר שחסידות לקרותו אחר שחרית של יום שישי, ועל כן אף שבב"י כתב על פי הסוד לקרותו בער"ש ולסיימה בשבת, בדברי קבלה קבלנו את האר"י. ז. קריאת שמו"ת בלילי שישי אם מותר.

שאלה: מאמתי בימי השבוע יכול להתחיל לקרא שנים מקרא ואחד תרגום.

תשובה: א. הטור (סימן רפה ס"ג) כתב, וכל השבוע מיום ראשון ואילך חשיב עם הצבור, כיון שמתחילין הפרשה ביום שבת במנחה. ובשו"ע (סעיף ג) נמשך אחריו מרן, והעתיק את חציו הראשון וז"ל, מיום ראשון ואילך חשוב עם הצבור. ע"כ. ומורים אלו הלשונות דדוקא מיום ראשון יוכל להתחיל לקרא שנים מקרא ואחד תרגום של שבת הבאה, ולא אחר קריאת התורה של מנחה של שבת. ברם הב"י על לשון הטור הנ"ל כתב, וכן כתבו שם התוספות (ברכות ח ע"ב ד"ה ישלים), והרא"ש (פ"א סימן ח). ע"כ. ובתוס' שם מפורש דיכול להתחיל מן המנחה דהנה ז"ל, ישלים פרשיותיו עם הצבור, נראה דכל השבוע מכיון דמתחילין לקרות הפרשה דהיינו ממנחת שבת ואילך עד שבת הבאה נקראת עם הציבור. ע"כ. ובדרכ"מ (אות א) כתב על דברי הטור הנ"ל, ומשמע במרדכי פ"ק דברכות סימן יח, ופ"ק דחולין [ט"ס, וצ"ל בהלכות קטנות סוף הל' מזוזה סימן תתקסח. ע"פ ההגהות והערות.] וכן הוא בהגהות מיימוניות פי"ג מהל' תפילה (אות ש). ע"כ. ועל כן נראה שהב"י מפרש הכי אף ברא"ש ובטור, שהרי השוה את התוס' עם הרא"ש, ועל כן יליף דמש"כ הטור מיום ראשון, כוונתו כבר ממנחה בשבת, וכדמסיים הטור טעמא דמילתא. ושוב ראיתי שכן משמע בתוס' רא"ש (שם ד"ה ישלים) דכתב, נראה דכל השבוע מקרי עם הצבור, הואיל וממנחתא דשבתא מתחילין לקרות הפרשה וכו'. וא"כ מבואר לדעת הרא"ש אבי הטור ומקורו, דס"ל כאמור. וכ"כ הפמ"ג (א"א ס"ק ה) דמשמע בב"י דאפשר לקרא אחר מנחה. ועל כן נראה לדחוק בלשון הטור והשו"ע דמש"כ מיום ראשון, הוא מפני שבדרך כלל אין נ"מ לקרא אחר מנחה בשבת, מפני שהדרך לאכול סעודה שלישית אחר מנחה, [וכמש"כ הטור (סימן רצא) דהכי עדיף טפי, דכיון שהגיע זמן המנחה אסור לאכול עד שיתפלל. ומה שקבע הטור את הלכות סעודה שלישית (סימן רצא) קודם הל' תפילת מנחה של שבת (סימן רצב), הוא מפני שמיקר הדין תפילת מנחה אפשר לקיים משש שעות ומחצה, וכמבואר שם (סימן רצא). וגם הב"י (דף מג רע"א) כתב, וכן עמא דבר לאכול ולשתות בין מנחה למעריב. ע"כ. דהיינו כפוסקים שמתירים, ודלא כפוסקים שאוסרים, מפני שאז גוזל את המתים. ע"ש.] ואח"כ מתפללים ערבית, ומן הלילה הוי יום ראשון. ועל כן כתבו הטוש"ע דמיום ראשון יכול לקרא שנים מקרא, ואה"נ אפשר אף אחר מנחה. וכן כתב המשנה ברורה (ס"ק ז) דניזיל בתר טעמא, ועל כן כבר ממנחה שרי לקרות. וסיים וא"כ מה שכתב המחבר מיום ראשון ואילך, לאו דוקא הוא. ע"כ. וע"ע בפר"ח (סעיף ג) דכתב זאת על דרך אפשר וז"ל, ואפשר נמי ממנחה של שבת ואילך וכדמוכח מסעיף ד. ע"כ.

שיטות הראשונים]

ב. ובאמת כי דין זה שנוי במח' ראשונים, דמלבד שכן מפורש בתוס' (הנ"ל) דיכול מן המנחה, וכן הוא במרדכי הנ"ל, כן משמע ברא"ש הנ"ל בברכות (פ"א סימן ח), וכן משמע באו"ז (הל' ק"ש סימן יב), וכן מפורש בריקאנטי (סימן לד) וז"ל, וזמן עם הצבור נקרא משבת במנחה עד שבת הבאה קודם סעודה לכתחילה. ע"כ. וכן הוא בהגהות מיימוניות (הל' תפילה פרק יג אות ש).

ברם הכל בו (סימן לז) כתב להדיא דרק מיום ראשון וז"ל, ודוקא מיום אחד ואילך [יכול להתחיל קריאת שמו"ת] , אבל בשבת במנחה אפילו אחרי שקורא הפרשה בצבור לא יצא, כיון שבאותו היום קרא הפרשה שעברה, כך נראה לר"ף ז"ל. עכ"ל. וא"כ כתב הכי בשם הר"ף, דדוקא ביום ראשון, וכן דעתו. והר"ף הוא ההגהות תשב"ץ (סימן קפד) דכתב הכי דדוקא יום ראשון. וכן כתב הארחות חיים (דין שנים מקרא אות ב) להלכה, וגם הוא בשם הר"ף. וכן כתב רבינו ירוחם (נ"ב ח"ג דף כ ע"א).

ומ"מ הראנו לדעת דלדעת מרן העיקר להתיר מן המנחה וכאמור. הן לא אכחד דחזי הוית בשו"ת ויקרא אברהם אדאדי (בקונ' מקום שנהגו שבסוף הספר אות ב) שבמקומו נהגו ללמוד שמו"ת של שבת הבאה אחר סעודת שחרית של שבת, וכתב כי לדעת מרן (סימן רפה) לא יצא יד"ח קריאת שמו"ת עם הצבור, אלא אם מתחיל מיום ראשון ואילך. ולכן סיים שהירא את דבר ה' אל יסמוך על קריאה זו לצאת יד"ח שמו"ת. ע"כ. והראנו לדעת דלדעתו דעת עליון במרן אפשר להתחיל רק מיום ראשון. ועוד ראה בספר בני ציון (ס"ק ד) דיליף בטור (וממילא בשו"ע) דכתב מיום ראשון ואילך וכו' דהוא בדוקא, ועומד הוא בשיטת הכל בו בשם הר"ף, ואף המרדכי עצמו [שכתב שאפשר ממנחה] (בסוף הלכות מזוזה) כתב, ומה"ט אם חזר הפרשה מיום הראשון יצא, כיון שכבר התחלה הפרשה במנחה, מקרי שפיר עם הציבור. עכ"ל. הנה כתב כאן בהדיא מיום ראשון, ולא משבת במנחה. וצ"ל שגם מה שכתב כאן דכל השבוע וכו', היינו מיום ראשון דווקא. ומה שכתב דהיינו בשבת במנחה ואילך, קאי רק אקריאת הפרשה שהזכיר קודם מכיון שהתחיל לקרות הפרשה, דהיינו בשבת במנחה שמתחילין לקרות הפרשה וכו'. וע' בד"מ וכנראה שנעלם ממנו דברי המרדכי ד"ה מזוזה. עכ"ל הרב בני ציון. ותחילה נפתח במאי דמסיים דנעלם מהדרכ"מ וכו'. ונראה דזה אינו, מאחר והדרכ"מ ציין שכ"כ המרדכי בברכות, ובפ"ק דחולין, וברור שנפלה ט"ס במה שכתב פ"ק דחולין כי אינו שם. וכפי שתיקנו בהגהות והערות שכוונתו לסוף הל' מזוזה, ועל כך כתב הדרכ"מ דמשמע מהמרדכי בשני המקומות דשרי לקרות ממנחה בשבת, ודלא כהבנת הבני ציון, ועדיף לו לדחוק מעט את המרדכי בסוף הל' מזוזה, שראשון היינו ממנחה וכדמסיים התם מילתא בטעמא המרדכי. ובלאו הכי אילו היה לפנינו רק את המרדכי, היה יותר נראה לפרשו כהבנת הדרכ"מ. ודין גרמא לגאון בני ציון להעדיף לדחוק את המרדכי כהבנתו, יותר מהדוחק האמור בהבנת המרדכי. לפי שחשב להשוותו עם הכל בו, ועם הטור להבנתו בו, ולא ראה לשום חד דמן קמאי שמפורש בו להיפך. וזה אינו, וכדלעיל שכן מפורש בכמה וכמה אשלי רברבי, וכן הוא להדיא בתוס', ומסתברא דהמרדכי נמשך אחריהם וכדרכו. ואיך שלא יהיה מ"מ מרן נראה שלמד בטור שלא כהבנת הבני ציון וכדלעיל, דמש"כ יום ראשון הוא לאו דוקא, ועל כן כן דעת מרן. ועוד אעיר דיש רגלים להבנת הבני ציון בטור למי שיראה את דבריו בקיצור פסקי הרא"ש, ברם הרואה את התוס' רא"ש (הנ"ל ברכות דף ח ע"ב ד"ה ישלים) הדברים נוטים לאידך גיסא ודו"ק ומ"מ אנן אתכא דמרן סמכינן.

ג. שוב ראיתי בספר פתח הדביר (ס"ק ד) דאזיל כל בתר איפכא דלשון הטור והשו"ע הכריחוהו הכרח גמור דדווקא מיום ראשון. וכן יליף בהכרח בל' הרא"ש בברכות (פ"א סימן ח) דכתב נראה דכל השבוע מקרי עם הציבור, הואיל ומנחה דשבתא מתחילין לקרות את הפרשה. ע"כ. ויליף הכי בפשיטות, וכלל לא העלה צד אחר דכל השבוע היינו ביום ראשון. ושוב ראיתי שכן למד גם הגאון מהר"י אבוהב הנדפ"מ בגליון הטור החדש, דמש"כ הרא"ש כל השבוע היינו מיום ראשון, ועל כן הכי כתב הטור. וכן מבואר דיליף הכי שו"ע הרב (סעיף ה) ונקט הכי להלכה ע"ש ודו"ק. וכן משמע בספר נזר ישראל. אך שוב הוקשה להרב פתח הדביר הנזכר על דבריו הנ"ל שהיו פשוטים אצלו מל' הב"י והדרכ"מ, שהרי הב"י כתב על הטור כן כתבו התוס' והרא"ש. ע"כ. והלא בתוס' מפורש דשרי ביום ראשון. ודחק דכוונת מרן לאפוקי שמתחילה מיום ד דוקא. ועוד הוקשה לו מהדרכ"מ דמבואר בו דיליף בהגהות מיימוניות דס"ל כתוס', והלא שם כתב כל' הרא"ש. ושוב עלה על ליבו דיתכן שהדרכ"מ יליף את המילים כל השבוע שבהגמ"י וברא"ש, דהיינו ממנחה [וכהבנתינו בהם] . ודחה דא"כ הטור שכתב להיפך, ורק ביום ראשון התיר, היה לו לכתוב שחולק הוא על אביו, ועל כרחך שילמד ברא"ש כהבנת הפתה"ד, וממילא גם ההגהמ"י עומד בשיטה זו. ונשאר בצ"ע על הדרכ"מ. אלו תורף דבריו. ולענ"ד המילים "כל השבוע" היינו משבת במנחה, וכדמסיימו התם הרא"ש וההגהמ"י מילתא בטעמא, וכדמוכח בתוס' רא"ש, ואין תימה על הדרכ"מ. וכ"כ להדיא בספר בני ציון (ס"ק ד הנ"ל) דבמרדכי מבואר דשרי מן המנחה. וזה גם שלא כיפה ללב (ס"ק ד) דהביא על מרן את הארחות חיים בשם ר"פ, דדוקא ביום ראשון, ולא ראה לכל הראשונים דלעיל. וע"ע בפמ"ג (אשל אברהם ס"ק ה) דנשאר בצ"ע כמאן הילכתא, ומאמתי שרי להתחיל. והעתיקו גם בספר באר יעקב (ס"ק ד). ושוב ראיתי בשו"ת ישכיל עבדי (ח"הסימן לט) דדרך בשיטת הרב פתח הדביר וביתר שאת. ועל שאלת השואל כיצד כלל הב"י את התוס' יחד עם הרא"ש, בו בזמן שבתוס' מפורש שמיום שבת במנחה שרי [וכמו שכל הנ"ל מסכימים] . כתב להשיב, דלפענ"ד כוונת התוס' פשוטים כדברי הטור ממש, דשרי מיום ראשון. דהלא גם הטור כתב וכל השבוע וכו' חשוב עם הצבור, כיון שמתחילין הפרשה ביום השבת במנחה. ובכ"ז כוונתו להתיר רק מיום ראשון, וכדפתח בריש דבריו. והם הם דברי התוס' שכתבו דכל השבוע מכיון שמתחילין לקרא הפרשה, דהיינו במנחת שבת ואילך עד שבת הבאה, נקרא עם הציבור. ע"כ. ר"ל דמיום ראשון ואילך חשוב עם הצבור, אף שאין קורין בו בצבור, מכיון דמתחילין במנחה בשבת. וזה פשוט וברור בכוונת התוס', ואין בין דברי הטור לדברי התוס' אפי' כמלא נימא, ועל כן כללם הב"י יחדיו. עכת"ד. ודבריו שכתב שהם פשוטים וברורים לכאורה כלל אינם נשמעים, וכן לכל הפוסקים הנ"ל, דכולהו ילפי בתוס' דס"ל דשרי ממנחה בשבת. ולא רק שדחק בתוס', אלא שלכאורה אי אפשר לדחוק כן.

ומ"מ את"ל דאין הכרח בדעת מרן, על כל פנים בא נבוא לראות את פסק ההלכה היכן הוא. ומה גם דיש לטעון דאף לדרכנו במרן דיליף ברא"ש דשרי ממנחה בשבת, על כל פנים לא ראה מרן את כל הראשונים החולקים הנזכרים לעיל, והם רבים וגם נכבדים, ועל כן נבוא לדון ללא דברי מרן. והנה המ"ב (ס"ק ז) פסק דשרי ממנחה בשבת. ובשעה"צ (ס"ק יב) כתב כי הכל בו יחידאה הוא. ע"כ. ואולם זה אינו, כי רבים ונכבדים עומדים על הכל בו. ומכל מקום אחר שהראנו לדעת שרוב הראשונים עומדים בשיטת תוס', וגם הוי מילתא דרבנן, ועל כן כן עיקר. ברם להבנת הרב פתח הדביר רוב הראשונים המה מאידך גיסא [מה שאינו לענ"ד, ולדעת הדרכ"מ] שהרי ס"ל דהרא"ש וההגהות מיימוניות עומדים בשיטת הכל בו, ולטעמיה כן ילמד גם באו"ז הנזכר, שגם הוא כתב כל השבוע קרי עם הציבור. ע"כ. אך עדיין יש ס"ס להקל, דשמא כראשונים הסוברים דאין חיוב כלל לקרא שנים מקרא, והמה הובאו לעיל (סימן ו אות א) לך קחנו משם, ואת"ל דיש, שמא משבת במנחה אתי שפיר.

מהו זמן קריאת שמו"ת למצוה מן המובחר]

ד. פסק מרן (שם סעיף ד) מצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל בשבת. ואם לא השלים קודם אכילה, ישלים אחר אכילה עד המנחה. וי"א עד רביעי בשבת. וי"א עד שמיני עצרת. עכ"ל. וקי"ל כסתם, ופשוט. וכ"כ בספר מטה יהודה (ס"ק ד), ובכף החיים (ס"ק כו). וביאר הב"י שהציווי הוא שלא יאחרו אחר האכילה, אבל אם הקדימו וקראוה קודם השבת, בכלל מצוה מן המובחר נמי הוא. והביא שכן כתבו התוס' ברכות (ח ע"ב ד"ה ישלים), והרא"ש (שם סימן ח), ושכן נראה מדברי הרמב"ם (הל' תפילה פי"ג הכ"ה). ואולם מדברי ההגהות מיימוניות (הל' תפילה פי"ג אות ש) נראה קצת דהוי מצוה מן המובחר דוקא קודם אכילה בשבת, ולא קודם. עכת"ד הב"י. וטעם הדבר שיסיים קודם הסעודה כתב באור זרוע (הל' ק"ש סימן יב) דהוא מחשש שאגב רוב הסעודות מישתמיט ולא יגמור. וכן כתב בספר לקט יושר (עמ' 54) שלא יאכל הרבה ויתעצל במצוה. וע"ע בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סימן מ ד"ה מכל מקום) דכתב מדנפשיה שצריך לגמור קודם אכילה, מדין זריזין מקדימין למצות.

וכן ס"ל לעוד ראשונים רבים שהזמן הוא קודם הסעודה, דכ"כ הריקאנטי (סימן לד) וזמן עם הצבור נקרא משבת במנחה עד שבת הבאה קודם סעודה לכתחילה. מיהו בדיעבד אם השלימה אחר אכילה, שפיר דמי. ע"כ. וכ"כ האור זרוע (הל' ק"ש סימן יב) בשם ר' יצחק ב"ר שמואל. ובמרדכי (ברכות סימן יח), וכ"כ התשב"ץ (סימן קפד), ורבינו ירוחם (נתיב ב חלק ג דף יט ע"ד), וכ"כ בספר ארחות חיים (דין שנים מקרא ואחד תרגום אות ב), ובשבלי הלקט (סימן עה), וכ"כ הנמוק"י (שם) ובשם המפרשים וז"ל, ומ"מ אם השלימה אחר סעודתו בשבת, שפיר דמי. וכן נמשכו אחר מרן האחרונים, וכגון בספר שו"ע הרב (שם), ובתורת שבת (סעיף ד), ובתוספת שבת (ס"ק ד), ועוד.

ה. ברם מאידך חזינן ראשונים רבים הסוברים כי הזמן המובחר הוא קודם קריאת התורה בשבת שחרית (ולא קודם הסעודה), כי סוברים שטעם אמירת שנים מקרא כדי שאם יקראוהו לעלות לתורה יהיה בקי. שכן הביא שבלי הלקט (סימן מב, וסימן עה) יש מפרשים. וע"ע ברוקח (סימן נג) דסידר אמירת שנים מקרא ואחד תרגום קודם התפילה. וכן למד תרומת הדשן (ח"א סימן כג) בדעת הר"ח, שטעם תקנת שמו"ת כדי שיהא בקי בקריאה, והובא בב"י (ס"ס קפה). ולפי"ז יסבור שמצוה מן המובחר קודם הקריאה. וכ"כ הריא"ז (ברכות ח) שיקרא קודם קריאת הציבור. וכן משמע בריטב"א ברכות (ח ע"א ד"ה לעולם) ע"ש. וכ"כ בספר תניא רבתי (סימן טו) יש מפרשין שיקרא סדר פרשת היום שקורין בשבת, קודם שילך לביהכ"נ. וע"ע בראבי"ה (ברכות סימן כ, וסימן נו) דהביא שנחלקו בזה הפוסקים. וכן משמע קצת בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן רו) דאל"כ מנא ליה דרב ששת דמהדר פניו כבר קרא שמו"ת, ע"ש. וכן הוא בספר העתים (סימן קעד) שכן ראוי לעשות, ושיקראו הצבור שנים מקרא קודם קריאת התורה. ושכ"כ רב עמרם גאון, ועוד כ"כ גאון ונהגו העם להשלים פרשיותיהם לאחר תפילת שחרית (דהיינו קודם קריאת התורה). וע"ע בראבי"ה (סימן קעה) שכן היה מנהג במקום ראשי הישיבות, ע"ש. ורב עמרם הנזכר הוא בסדר רב עמרם גאון (דף כח ע"א) שאחר שחרית כתב, ויתבין צבורא ומסדרין פרשה דענינא דיומא שמו"ת וכו'. ואח"כ כתב ובמוסף מוציאין ספר תורה וכו'. וכן הובא כזה באוצר הגאונים (ברכות ח ע"א) בשם הנגיד אמר שמואל הלוי וכו' כמנהג הנ"ל, ע"ש. וכ"כ רש"י בספר האורה (ח"א סימן נו), וכ"כ הראב"ן (סימן פח) שכן מנהגם להשכים, וכ"כ הכל בו (סימן לז) שנהגו להשכים, ובמחזור ויטרי (סימן קיז), ובארחות חיים (דין שמו"ת). ואולם מכל הני הנזכרים בסיפא אין הכרח, שהרי כך נהגו, ויש מקום לבעל דין להשיב שנהגו כן ואינו לעיכובא. והלא גם האו"ז דס"ל דקודם הסעודה כתב (שבת סימן מב) בשחרית משכים וקורא שמו"ת וכו'. ע"ש. ושוב ראיתי שעמד על כך באורך בספר בני ציון (ס"ק ה), ע"ש באורך בדבריו היפים.

וכל הני אשלי רברבי שנתנו העדפה לקריאת שמו"ת קודם קריאת התורה בבית הכנסת, מרן הב"י לא ראם, ויתכן מאוד שאילו היה רואם היה כותב דמצוה מן המובחר שישלים קודם קריאת התורה בביהכ"נ, ולא קודם הסעודה כאשר כתב. שהרי עסקינן בהידור מצוה ולא בעיקר הדין, ועל כן מסתברא שמצוה מן המובחר היא קודם הקריאה, כי כן דעת רבים ושלמים מן הראשונים. אך גם על הני אשלי רברבי קיים ביאורו של מרן הב"י שא"צ דוקא קודם שחרית של שבת, או קריאת התורה, אלא שעד אז כבר ישלים פרשיותיו, דניזיל בתר טעמא. ועוד יש דרגה גבוהה ועדיפה ממנה, וכאשר נבאר בעזר ה'.

הזמן למדקדקים]

ו. הנה בב"י אחר שהביא מח' מהו הזמן המובחר סיים, וראיתי המדקדקים שמתחילים לקרותה בער"ש, וגומרים אותה בשבת. ע"כ. ולא ביאר כלל ולא נתן שום טעם על פי ההלכה לדקדוק זה. ונלע"ד דהוא על פי הסוד, וכן ברור למי שיראה במגיד משרים (משלי סימן כג סוף פסוק ו) דאמר לו למרן, ואיבעי להתחיל בערב שבת ולמגמר בשבת קודם סעודת שחרית. ע"כ. והובא במ"א (ס"ק ו). והשל"ה (מס' שבת פרק נר מצוה ד"ה ומקודם הטבילה) ס"ל שיקרא אותה ביום ואחר חצות דוקא, והוא בשם גורי האר"י. והביאו בשתיקה המ"א (ס"ק ה), וכן היד יוסף (סס"ק א), ובספר הלכה ברורה הקדמון (ס"ק ב), ובספר חוקי חיים לחתן המ"א (אות ק ס"ק יא).

ברם זה אינו דהנה המחז"ב (קונטרס אחרון אות ב) דחה את השל"ה, דמאי דמטי בשם גורי האר"י אין האמת כן. כי בספר שסידר מהר"ש ויטאל מכתיבת יד מהרח"ו ז"ל והוא שער הכוונות, כתוב שרבינו האר"י זצ"ל יום השישי תיכף ומיד אחר תפילת שחרית היה הולך למקום שיש ס"ת וקורא שמו"ת. ע"כ. וכ"כ בספר גדולות אלישע (ס"ק ב), וע"ש בהגהה שכן כתב נמי בסידור הרש"ש, תיכף אחר תפילת שחרית עודנו מעוטף בטלית ותפילין יוציא ס"ת כשר, ויקרא בו כל פרשת השבוע שמו"ת כל פסוק ב"פ בניגון טעמים. והתרגום יכול לשמוע אותו בלי ניגון ובלי טעמים מפי אחר, והוא אומר אחריו ויוצא וכו'. ואחר שקרא שמו"ת כסדר הנזכ"ל, ילך לטבול לכבוד שבת. עכ"ל. וכן דחה לשל"ה בספר מטה יהודה (ס"ק א ד"ה עוד כתב). וע"ע בשו"ע הרב (סעיף ו). וכן הביא למחז"ב לדחות את השל"ה בספר קמח סלת (הזהרות לער"ש סעיף ל), ולקמן (סעיף לו) כתב עיקר קריאתה ביום השישי. ע"כ. וכ"כ בכף החיים פלאג'י (סימן כז אות ג), ושכ"כ עוד הרב חיד"א בספרו צפורן שמיר (סימן ד אות נח) ועע"ש, ובספר מראית העין (דף פג ע"ד). עד כאן מהגר"ח פלאג'י זצ"ל. וכן כתב בספר חסד לאלפים (סימן רפה ס"ג) וז"ל, מצוה מן המובחר שיקרא אותה ביום שישי בבוקר, ואם לא קרא אותה, יקראנה בשבת קודם האכילה. ע"כ. וע"ע בחיי אדם (כלל ז הל' ט) דהמובחר לקרותה ער"ש, ואם לא יקראנה, עד סעודת שבת, ואם לא יקראנה, עד סעודת שבת. וע"ע בספר ארחות חיים ספינקא (ס"ק ד) דבס' דברי יצחק (אות ה) כתב ששמע בשם הרה"צ מו"ה מאיר מפטאבניץ זצוק"ל בעמ"ח סה"ק אור לשמים עה"ת, שמי שקוצץ הצפורנים בע"ש וגומר הפרשה שמו"ת קודם חצות היום דוקא בע"ש, אזי הוא מובטח לכל השבוע שלא יבא לידו עבירות חמורות ר"ל. ע"כ. וכן כתב בספר דברי מנחם מרדכי (סימן רפה אות א) דיום שישי היינו בבוקר ולא בחצות. וכ"כ בשו"ת יצחק ירנן ברדה (ח"א סימן כט) דהמובחר הוא ביום שישי בבוקר.

ברם ע' בספר תורת שבת (ס"ק ד) דכתב שאין צריך לשמוע להם, כי פשטות המדרש והגמ' דמיום ראשון עד לפני סעודת שבת שפיר דמי. וסיים וס' הכוונות לא זכיתי לראות, ואין לי עסק בנסתרות אם הוא נגד פשטות הגמרא והמדרש, וכבר נאמר אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ע"כ. ואולם אין כאן סתירה, כי אם עדיפות למצוה מן המובחר.

ועל כן אף שמרן כתב שהמדקדקים מתחילים בער"ש ומסיימים בשבת, כיון שדבריו באו על פי הסוד, ולדעת האר"י יש למדקדקים לקרות כולה ביום שישי בבוקר, כן עיקר. כי קבלנו עלינו דברי האר"י בלבד בעניני קבלה, וכאשר הדברים מפורסמים, ולך ראה אפס קצהו בספר שם הגדולים (אות יב) ובהקדמת הגר"ח יוסף זצ"ל בספרו דעת תבונות.

לקרות בליל שבת]

ז. בספר כף החיים פלאג'י (ס כז אות ה) אסר קריאת שנים מקרא ואחד תרגום בליל שבת, וככל דין מקרא בלילה שאסור. ברם בספר פקודת אלעזר (סעיף א) דחאו, ושכן הוא נוהג פעמים אין מספר. שהרי האר"י לא כתב זאת, וכל סודות שלא גילה אותם הרב האר"י ז"ל, אין אחריותם עלינו. ובספר רוח חיים (ס"ק ג) כתב, דאפילו אם לא הותר לקרות שמו"ת בלילי שישי, מ"מ מותר פרש"י. עכת"ד. ומשמע דלא ברירא ליה מילתא לאיסור בקריאת שמו"ת בליל שישי. ובכף החיים פלאג'י (סימן כז סעיף ה) אסר בליל שבת. וע"ע במחז"ב (ס"ק ט) דאין לקרות שמו"ת באשמורת יום השישי קודם שיאיר היום, כי אין לקרות בלילה. והוא בשם גורי האר"י. ופסקו הרב גדולות אלישע (ס"ק י), וכן בכף החיים סופר (ס"ק יד). וכ"כ בספר יפה ללב (ס"ק ה) ע"ש מפי ספרים. וע"ע בבא"ח (ח"ב לך לך סעיף י). ולך ראה למו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ו סימן ל אות ה) שעמד בזה מפי ספרים, וזאת העלה דלמי שזמנו דחוק, אפשר לסמוך על המקלים. וע"ע בשו"ת יצחק ירנן ברדה (ח"א כרך ב סימן כט) דעמד בזה באורך, והעלה דשרי לכתחילה לקרות בליל שישי. ובשו"ת בן דוד אמסלם (סימן יב) העלה דשרי לקרא ליל שבת אחר חצות. ואחר מופלג נדפס לגאון רבי בן ציון מוצפי שליט"א שו"ת מבשרת ציון (סימן ל) ועמד בהאי מילתא ע"ש.

זאת תורת העולה: אחר קריאת התורה במנחה של שבת אפשר להתחיל לקרא שנים מקרא ואחד תרגום של שבת הבאה, ומכאן ואילך נחשב משלים פרשיותיו עם הציבור.

סימן ח - קריאת שנים מקרא בטעמים, סדר קריאת שמו"ת

תוכן התשובה בקצרה

א. פוסקים רבים כתבו לקרא שמו"ת בטעמים, וכן הוא על פי הסוד. והנה הפמ"ג הוכיח דהטעמים לא מעכבים מפסק השו"ע, מלמדי תינוקות א"צ לחזור ולקרות הפרשה בשבת. והרי זה מורה שא"צ לקרות בטעמים. ב. ברם תקשי אפמ"ג מהיכי תיתי שלא היו מלמדים בטעמים. וכן מפורש בסי' קלב שהיו מלמדים בטעמים. ומ"מ נראה שקריאת הטעמים היא לכתחילה ולא לעיכובא, וכפי שמורה סתימת השו"ע והראשונים. וק"ו למי שאינו יודע טעמים, שבודאי יקרא בלא טעמים. ג. ויש ללמוד כן בק"ו מכך שמי שלא יודע לקרא, פטור מקריאת שמו"ת, ואף לשמוע מאחר פטור, שהעיקר להקל בזה בפלוגתא דרבוותא במילתא דרבנן. ד,ה. סדר קריאת שמו"ת. נחלקו הפוסקים אי קורא כל הפרשה שנים מקרא ואח"כ כל התרגום, או כל פסוק שמו"ת, או פסוק מקרא ותרגומו, ושוב מקרא. ו. ולענין עדיפות נראה שיקרא פסוק פסוק, כי בזה ירויח שיעשה מעשיו גם על פי הסוד.

שאלה: האם צריך לקרא שנים מקרא בטעמי המקרא, או שאין צורך בדבר.

ומהו הסדר הנכון בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום.

תשובה: א. הנה כתב רבנו יונה (בסוף ספר היראה) והמקרא יקרא בנגינותיו, כי הקורא בלא זמרה התורה חוגרת שק. עכ"ל. ונראה שכוונתו להא דאיתא בסנהדרין (דף קא ע"א) ת"ר, הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבתי משתאות בלא זמנו, מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפי הקב"ה ואומרת לפניו, רבש"ע עשאוני בניך ככינור שמנגנים בו לצים. ע"כ. וכנראה דיליף דה"ה שאסור לקרא פסוק בלא טעמיו. ואם משם מקורו מלבד שצ"ע כיצד ניליף מהתם, עוד בה דרש"י שם בודאי פליג עליה, כי למד דהאיסור הוא דוקא לנגן, וכדמבואר לו התם בד"ה הקורא פסוק ע"ש. ומה גם דכתבו הפוסקים דכל היכא ששר פסוק שלא בטעמיו לשבח לבורא, משרא שרי לכתחילה, וכמבואר ביד רמ"ה סנהדרין (קא ע"א) בפירוש השני, ובמהרי"ל בליקוטים (אות יא), וברמב"ם בפירוש המשניות (אבות פ"א משנה יז), ועוד רבים, לך ראה בדברינו לקמן (סימן יא) בזה שהעיקר להקל. וא"כ לדינא א"א לחייב קריאת שנים מקרא בטעמים בדוקא, מהאי טעמא.

וע"ע בספר חסידים (סימן שב), ובספר מנורת המאור (קלז ע"א), ועוד ראה בלקט יושר (עמ' 54) דכתב גבי רבו, שההפטרה [כשהיה קוראה מדין שמו"ת] היה קוראה בטעמים. ולכאורה ק"ו שאת הפרשה כן היה עושה. והנה כן מבואר בשו"ת הרדב"ז (ח"גסימן תתקסד) דנשאל במה עדיף לקרא שמו"ת, בספר תורה, או חומש. וכתב ומסתברא לי דאם זה הקורא הוא בקי בקריאה בניקוד ובטעמים וסוף פסוק, ודאי ס"ת עדיף. עכ"ל. וכן הוא לו עוד (בח"א סימן תקכ) דכתב הכי, ושכבר כתב זאת בתשובה אחרת והיא הנ"ל. וחזינן דפשיטא ליה דצריך לקרא עם הטעמים. ופסקו הכנה"ג (סימן רפה), והעולת שבת (ס"ק א), והמ"א (סס"ק א), והאליה רבא (סס"ק ב), ועוד לו באליה זוטא (ס"ק א). ועוד הוסיף שכן כתב בשל"ה (דף קלא ד"ה ומקודם) דהאר"י לא היה קורא התרגום עם הטעמים רק המקרא. וחזינן על כל פנים דע"פ הסוד המקרא יקרא בטעמים. וכן הביא המחז"ב (ס"ק ז) בשם המהרח"ו שקיבל מרבינו האר"י, ועע"ש (ס"ק ח) הכי מהר' החסיד הקדוש מהר"ר משה הכהן. ופסקו הרב גדולות אלישע (ס"ק ח,ט). וכ"כ בפתח הדביר (ס"ק ו), ע"ש. וכ"כ בספר בן איש חי (ח"ב לך לך יא). וגם שלא על פי הסוד הראנו לדעת לעיל בראשונים ובאחרונים שכן נכון למיעבד. ועוד כן פסקו את הרדב"ז פוסקים רבים, דכן הוא בספר חוקי חיים (אות ק ס"ק יא), ובשו"ע הרב (סעיף ד), ובספר תוספת שבת (ס"ק א), וכן הוא במחזיק ברכה (ס"ק ב), וביפה ללב (ס"ק ב) ע"ש, ובעיקרי הד"ט (סימן יב אות יט), ובקמח סלת (אזהרות לער"ש סעיף ל), וביד יוסף (ס"ק א), ובגדולות אלישע (ס"ק ג), ובספר נזר ישראל (סימן סו סעיף ב), ובספר פתחי עולם (ס"ק א), ובמ"ב (סס"ק ב). ועוד ראיתי להב"ח בשו"ת הב"ח החדשות (סימן מב) בתשובתו לש"ץ החייב נדוי, בד"ה הטעם הב', דכתב, כי כדי לצאת יד"ח בשנים מקרא צריך לומר בטעמים. ע"כ. וכן מבואר בשו"ת תורה לשמה (סימן רכד) בתשובתו המפורסמת דת"ח שטועה בקריאת הפסוקים נחשב בור.

ברם הפמ"ג (אשל אברהם ס"ק ט) הוכיח מדין השו"ע (סימן רפה ס"ו) מלמדי תינוקות א"צ לחזור ולקרות הפרשה בשבת. ע"כ. דמכאן שניגון הטעמים אינו מעכב לגבי שנים מקרא. והסכים על ידו גם היד יוסף יוזפא (סס"ק ו), ובספר ליקוטי רימ"א (סימן סו ס"ק י), ובספר באר יעקב (ס"ק ה), וכן כתב המשנה ברורה (ס"ק י), וכ"כ מדנפשיה בספר כרם חמד (הובא הילקוט מפרשים), ונשען על הפמ"ג להלכה בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן רד) דהטעמים הם הידור מצוה.

ב. ולכאורה תקשי מנא פשיטא להו שלא היו מלמדים את התינוקות עם טעמים. וחזי הוית דכבר קדמני בהערה זו בשו"ת שבט הקהתי (ח"ד סימן צה) והביא לכך אות חותך שהיו מלמדים דרדקי מקרא עם טעמים, דהנה הטור (סימן קלב) גבי אמירת קדושא דסידרא כתב וז"ל, ובלבד שיאה אומרן בניגונן ונקודן וטעמן, כדרך שהתינוקות קורין לפני רבן. ע"כ. ודפח"ח וע"ש. ומ"מ נראה שהדין דין אמת שאין הטעמים מעכבים, וכן י"ל ברבינו יונה וברדב"ז ודעימייהו הנזכ"ל, שאמרו כן לכתחילה ולא לעיכובא, וכמו שהסברא נותנת, וכן מורה סתימת השו"ע והראשונים שלא הזכירו שיקרא הטעמים, ואי הוה לעיכובא בודאי דכל כה"ג הו"ל לאשמועינן.

וק"ו מי שאינו יודע טעמים, בודאי שיקרא בלא טעמים, ולא יבטל המצוה. ואע"פ שא"צ ראיה, לך ראה למרן (סימן קמב ס"ב) דכתב בהלכות ס"ת, וישוב שיש שם מנין, ואין מי שיודע לקרות בתורה כהלכתה בדקדוק ובטעמים, אפ"ה יקראו בתורה בברכה כהלכתה. ע"כ. וק"ו שאם התירו התם בברכה, להכא.

מי שאינו יודע לקרא]

ג. ומה גם שגדולה מכך מצינו דמי שאינו יודע לקרא, וכן חולה ועוור, והחש בעיניו, פטורים מקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, וא"צ לטרוח ולחזר לשמוע מאחר, וכדכתב הרדב"ז בתשובה (ח"ג סימן תכה). וא"כ ק"ו שמי שאינו יודע טעמים שפטור. ויש להראות כפסק הרדב"ז מן הראשונים וכדכתב בספר מנורת המאור (נר שלישי סימן קל) כל היודע לקרות בתורה מצוה להשלים וכו'. ומפורש דמי שאינו יודע פטור. (ברם יש להשיג על ראיה זו, דאיהו ס"ל לכאורה שאין דין הקריאה שמו"ת חיוב גמור, וכדכתב מצוה. וממילא לטעמיה ושיטתיה מי שאינו יודע לקרות פטור). וכן כתב הריקאנטי (סימן לד) היכא דבקי חייב להשלים וכו'. ע"כ. הא אם אינו בקי פטור. ומפורש דאף דהוא חיוב גמור להשלים (וכפסק הרמב"ם ומרן וכנ"ל סימן ו אות א באורך), מ"מ מי שאינו בקי פטור הוא.

ברם הסמ"ק (בהקדמת ספרו) כתב, כי מי שאינו מבין תרגום וגם לא הפירושים, ישאל מי שגדול ממנו שיבאר לו את הפרשה. ע"כ. מ"מ בפלוגתא במילתא דרבנן העיקר להקל. ובפרט שכן דעת רוב הפוסקים. ומה גם דאחר פסק הרדב"ז נמשכו אחרונים רבים, דע' בפמ"ג (משב"ז סימן רפה סס"ק ב), וכן פסק הגאון חיד"א במחז"ב (ס"ק ד,ה,ו), ובליקוטי רימ"א (סימן סו ס"ק ט) פסק לרדב"ז, וכן הוא בספר פתחי עולם (ס"ק א), וכ"כ בספר באר יעקב (ס"ק א), ובשם הזכור לאברהם. וכ"כ בספר גדולות אלישע (ס"ק ה), ועע"ש (ס"ק ו,ז), וע"ע בכף החיים (ס"ק י,יא). ברם ראיתי בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ב בחידושי השו"ע סימן רפה) שכתב לפקפק על הרדב"ז, ע"ש. וע"ע בשו"ת משיב הלכה (ח"ב סימן רלה), ובשו"ת הר צבי (חאו"ח סימן לז ד"ה וגדולה) גבי הרדב"ז, ובספר השבת והלכותיה זכאי (סימן ד סעיף יז) כתב שראוי ונכון שישתדלו לשמוע מאחרים, וציין לכף החיים הנ"ל, ולשו"ת מהר"י שטייף (סימן יח). ע"כ. והנה בכף החיים כתב כן בתורת חומרא. ובשו"ת מהר"י שטייף כתב שלא ראה לרדב"ז, והראה פנים ע"ש, וסיים שעצה שיכוין לשמוע מאחר. ולא ראה שגם בזה פטר הרדב"ז. ואחר שלגבי אינו יודע הראנו לדעת דמפורש בכמה ראשונים שפטור, וכן דעת רוב האחרונים, פשוט שכן עיקר, בפרט במילתא דרבנן. וגם יש לצרף את הראשונים שסוברים ששמו"ת כלל אינו חיוב כי אם מצוה, וכדלעיל (סימן ו אות א) וכן עיקר וק"ו בן בנו של ק"ו שמי שאינו יודע טעמים שיקרא בלא טעמים.

סדר הקריאה]

ד. כתב השל"ה (מס' שבת פרק נר מצוה ד"ה אמנם) קבלתי שיקרא כל פרשה ב' פעמים מקרא ואח"כ תרגום. וכ"כ רש"ל (הובא בלחם חמודות פ"ק דברכות), וכ"כ היד יוסף (ס"ק א), ובספר דע"ת (סעיף א) הביא מספר שערי רחמים בשם הגר"א דג"כ פסק לומר התרגום אחר כל פרשה פתוחה או סתומה, או אחר מקום שנראה יותר הפסוק ענין בפני עצמו. ע"כ.

ברם על פי הסוד יש לקרא דוקא כל פסוק פעם מקרא ותרגום אחד שכן כתוב בשם האר"י (שער הכוונות דף סב ע"א), והובא הכי להלכה במחז"ב (ס"ק י), ובגדולות אלישע (ס"ק יא). וכן דעת הדברי חמודות (ברכות פ"א אות מא) על פי הפשט, ודייק הכי מדאמרו יקרא שנים מקרא, ושנים הוא ל' זכר להורות בא שיקרא פסוק פסוק ולא פרשה פרשה שהיא נקבה. וכן דעת המ"א (סימן רפה ס"ק א) וכדמוכח מסיום דבריו שהוכיח הכי, שכן היו נוהגים בזמן שהיו מתרגמים, ע"ש. והביא עוד שכ"כ הדברי חמודות בהגהת יש נוחלים (אות לט) בשם האר"י. וכ"כ בספר סדר היום (דף סה ע"ב), וכ"כ בכתבים (שער השבת דף צ ע"ג) ע"כ. וכ"כ הכנה"ג (הגהות הטור) בשם ספר סדר היום, ועוד לו בשיוריו (הגה"ט אות ג). וכן משמע בא"ר (ס"ק א), ובמטה יהודה (ס"ק א) העתיק לשל"ה (וסיים וע' בשכנה"ג), ובספר תוספת שבת (ס"ק א) הביא מח', ובסיפא את הסוברים שיקרא פסוק פסוק. וכ"כ בספר שו"ע הרב (סעיף ג) דמנהג זה הוא הנכון יותר. וכ"כ בספר קמח סלת (אזהרות לער"ש סעיף ל) שיקרא פסוק פסוק, ושכ"כ עוד בספר נגיד ומצוה (דף טז ע"א), ובספר משנת חסידים (מסכת יום השישי פרק ד אות א), וכ"כ בספר כף החיים פלאג'י (סימן כז אות ג) כי יש בזה טעם נכון על דרך האמת לקרא כל פסוק שנים מקרא תחילה ואח"כ אחד תרגום, וכמש"כ הגחיד"א במורה באצבע (אותיות קל-קלג), ועע"ש בבית מנוחה, וע"ע בספר מעשה הצדקה (דף קכ ע"א), ובאספקלריה המאירה (דף סב סוע"א). ע"כ. וכ"כ בספר חסד לאלפים (סעיף א) וצריך לקרות כל פסוק ופסוק ב' מקרא ואחת תרגום, ולא שיקרא פרשה א ב' מקרא, ויחזור ויקראנו תרגום. וכן משמע בספר חוקי חיים (אות ק ס"ק יא). ה. וע' ט"ז (ס"ק ב) דס"ל דיקרא כל הפרשה מרישא ועד גמירא. ובספר תורת שבת (ס"ק א) הביא הדעות וסיים דנהגו פרשה פתוחה או סתומה בשלימות, ובספר פקודת אלעזר (סימן רפה הגהה ראשונה) דחה ללבוש שכתב שיקרא א' מקרא וא' תרגום, ואח"כ ישמע הפרשה באמצע, כי צריך שנים מקרא ורק אח"כ תרגום, כדמוכח מלישנא דגמרא שנים מקרא ואחד תרגום ושכ"כ השל"ה ע"ש. ע"כ. וכ"כ בספר כסא אליהו (אות א) דלא יקרא פסוק, תרגום, ופסוק. ואולם בספר דע"ת (ד"ה וע"ע במ"א) כתב שכן ראוי לעשות לקרות פסוק מקרא, תרגום ומקרא. וע"ש בראייתו, ולכאורה קשיא טובא, וכפי שהעיר הגאון נכד המחבר שם בהגהה, ע"ש. וכן ראיתי שכתב בספר מקור חיים (סימן רפה) שיקרא אחד מקרא אחד תרגום ומקרא. וכ"כ בספר חוקי חיים (ריש אות ק). ועוד ראה בשו"ת רבבות אפרים (ח"ה) דהביא לרה"ג שמאי קהת גרוס שליט"א מחבר שו"ת שבט הקהתי שהעיד בספרו על התורה הנקרא פרדס שמאי, גבי מנהגו של החזו"א לקרא הפרשה פ"א מקרא תרגום ומקרא. והסביר כי ע"י קריאת התרגום מבין שפיר החומש, ועל כן חזר אח"כ הפרשה. ע"כ. ועוד העיד שם הרב רבבות אפרים על הגאון אגרות משה זצ"ל שראהו שקרא פעם אחה"צ במנחה שנים מקרא ואח"כ תרגום ואח"כ רש"י והרמב"ן הכל מילה במילה כמו בפעם ראשונה.

ו. ובראשונים לא מצאתי קדמות ראיה לכך. והנה בספר דע"ת (סעיף א) הוכיח מדברי ספר האשכול (ח"ב הלכות שני וחמישי סוף סימן ב) דס"ל דצריך לקרא פסוק פסוק. ושם כתב בעת בצורת ל"ע סדר התענית, ואחר הוצאת ס"ת קרי אשרי, ובתריה דבר ה' אל ירמיה על דברי הבצורות יקרא חד פסוק סדרא כל קרא ב' זמנין, ותרגומו חדא זימנא. ע"כ. וחזינן דקורא ב' מקרא פסוק פסוק. ואין לדחות דהלא בזה לכו"ע כן עבדינן בכל דיני תרגום בעת קריאת התורה, ולית מאן דפליג, וכמבואר בשו"ע (סימן קמה). דכאן שונה שקורא ב' מקרא והוא דמי לדין שמו"ת. ברם יתכן שאין דמיון בין דין שמו"ת לשם, שהרי אין זהו מדין שמו"ת, וא"כ כשקורין בציבור קורין כדין שמתרגמים בספר תורה. וגם הנחל אשכול במקום (ס"ק טז) הסתפק בכך, דכתב בלשון שאלה, שמא דין זה הוא כדין שמו"ת. ע"ש. וע"ע בדברי המהדיר שעל ספר ראבי"ה (ברכות סימן כב הע' 19) דכתב כי בס' העיתים (עמ' 244) מפורש כדעת הדברי חמודות שצריך לקרות פסוק פסוק ולא כרש"ל. ע"כ. ולא ראיתי ראיה משם דהנה כתב וז"ל, והשלמת פרשיות אלו לבד מקריאה בתורה, כי בקריאה בתורה אחד קורא ואחד מתרגם על הקורא, ובין הקורא ובין המתרגם קרו כל פסוקא ופסוקא חדא זימנא, והכא מבעי ליה לאיניש למשלם בכל שבתא ושבתא סידרא דיומא שמו"ת. עכ"ל. כלומר שא"א לצאת יד"ח שמו"ת בקריאת התורה לפי שחסר לו עוד מקרא, אך לא כתב כיצד לכתחילה בעינן לקרא שמו"ת [שהרי כל הדיון כאן אינו לעיכובא אלא כיצד עדיף לקרא שמו"ת לכתחילה.]

ועל כן לענין עדיפות הטוב ביותר שיקרא פסוק פסוק שנים מקרא ואחד תרגום, כי בזה ירוויח לעשות מעשיו על פי הסוד.

קריאת פסוק אחרון של הפרשה פעם שלישית]

ז. עוד לענין סדר הקריאה כתבו הפוסקים שכשמסיים את הקריאה שמו"ת ישוב ויקרא פסוק אחרון כדי שיסיים במקרא. דכ"כ המ"א (ס"ק א), ובספר פתח הדביר (ס"ק ז), ובכף החיים (ס"ק לג), וביפה ללב (ס"ק א), גדולות אלישע (ס"ק יג), והגאון חוות יאיר בספרו מקור חיים (סימן רפה), ובספר חוקי חיים (אות ק ס"ק יא), ובספר דעת תורה (ס"ס רפה), ובספר כף החיים פלאג'י (סימן כז אות ג) עוד הוסיף דאח"כ יקרא ג' פסוקים מפרשה הבאה. ע"כ. וכ"כ שיחזור פסוק אחרון מהפרשה בספר נזר ישראל (סימן סו סעיף א), ובשו"ע הרב (ס"ג) וז"ל, ופסוק אחרון טוב לכופלו ולחזור ולאומרו כדי לסיים בתורה. ע"כ. וכ"כ בספר יד יוסף יוזפא (ס"ק א) וכ"כ בספר קמח סלת (אזהרות לער"ש סעיף ל) יכפול פסוק אחרון כדי לסיים בתורה.

עוד דברי חסידות]

ח. ועוד ענייני חסידות אמרו הפוסקים בזה, והוא שיקראה כולה בחדא מחתא, ולא יפסיק בשום דבר, שכ"כ הכנה"ג (ר"ס רפה) אם אפשר לו שלא יפסיק בה על שום דבר הוא טוב ויפה, וכן ראיתי המדקדקים עושין כן, וכן ראוי לכל בעל נפש לעשות, והוא משם ספר סדר היום. וכ"כ בספר עולת שבת (ס"ק ב) משם המקובלים, וכ"כ הא"ר (ס"ק ב), ובספר פקודת אלעזר (סעיף ד) שלא יפסוק כלל בשיחה, וע"ע בספר תורת שבת (ס"ק א) שאין זה מן הדין, וכמבואר בתוס' סוכה (דף מד ע"ב ד"ה כאן במקדש) דהדבר שאין בו ברכה לא שייך הפסק. ע"כ. וכ"כ התוס' בברכות (דף יד). וכ"כ במעלת קריאתה בחדא מחתא בלא הפסק בספר שו"ע הרב (סעיף ו), ובספר קמח סולת (אזהרות לער"ש סעיף ל) וכתב כן ביתר תוקף וז"ל, ואיסור גדול להפסיק בקריאת שמו"ת, ובשם הבאר היטב (ס"ק א). וכן ראיתי שכתב הכי בספר כף החיים פלאג'י (סימן כז סעיף ד) דאיסור גדול לדבר, ורבים חושבים דלהפסיק בדיבור בלשון הקודש אין קפידא, וליתא. ע"כ.

ועוד יש מעליותא לקרותה בתפלין ומספר תורה, וכמש"כ הספרים הנ"ל (אות ו) דכן היה נוהג האר"י. וע"ע בספר פתח הדביר (ס"ק ט) דבחל ר"ח ביום שישי, שאז אחר התפילה לא מניחים שוב התפילין, יוכל לקיים הידור זה שיקראה לפני תפילת שחרית בעודו מעוטר בתפילין, וברור שלא יתפלל משום הא ביחיד, כדי להרויח חסידות זו.

מסקנא דמילתא, יקרא שנים מקרא עם טעמי המקרא, ומי שאינו יודע טעמים, יקרא בלא טעמים ויצא ידי חובה. [ואין הוא מחוייב לחזר אחר מי שיודע כדי שיוציאו ידי חובה. ברם ילמד במקביל טעמי המקרא.]

למצוה מן המובחר יש דרגות דרגות, כי המובחר ביותר שיקראנה כולה אחר תפילת שחרית של יום שישי, ובזה ירויח לעשות מעשיו על פי הסוד. ועל פי הפשט מצוה מן המובחר שיסיים קריאתה קודם קריאת התורה של שבת. ודרגה פחותה מזו אך עדיין בכלל מצוה מן המובחר קרוי הוא זה שיסיים קריאתה קודם סעודת שבת שחרית. ואם לא עשה כן, יסיים קודם תפילת מנחה, כי שם הוא זמנו האחרון, ושוב הוא בכלל מעוות לא יוכל לתקון. ברם אם אירע ועבר אף זמן זה, מכל מקום ישלים הפרשה עד רביעי בשבת. ואם גם זה עבר, ישלים עד שמיני עצרת.

ועוד אמרו בזה דרך חסידות, שיקראנה כולה בלא הפסק ובלא היסח הדעת, ובעודו מעוטר בתפילין. ועוד אמרו על דרך חסידות כי הבקי בטעמים וניקוד ס"ת, יקראנה מתוך ס"ת.

סימן ט - עונת אברך שאינו לומד בלילה

תוכן התשובה בקצרה

א. כתובות (סא ע"ב) מאי טיילין (שעונתן בכל יום), אמר רבא בני פרקי [פרש"י, תלמידים שהרב מצוי להם בעירן ושונים פרקם ולנים בביתם] . והקשה אביי שהרי בשעת שינה הם עודן בבית רבן. אלא אמר אביי כגון רב שמואל בר שילת דאכיל מדידיה ושתי מדידיה וגני בטולא דאפנדיה. כי אתא רבין אמר, כגון מפנקי דמערבא. עכת"ד הגמ'. ובשו"ת ציץ אליעזר יליף מהכא לחייב בנידו"ד כדין טייל, שכן אביי פטר בני פרקי רק משום שלומדים בלילה. ב. ולכאורה יש לדחות ע"פ פרש"י במהדו"ק שפירש, בני פרקי, שלומדין בהנחתן בעירן בלא עמל, אלא דרך בדיחות ושחוק. ע"כ. וא"כ הני אף שלומדים בלילה סבור רבא שדינם כטיילים. ואביי פוטרם מטעם הלימוד בלילה. אך בנידו"ד באברך העמל התורה, אין מכאן הכרח אם דינו כטייל או ת"ח. ג. ומלשון הרמב"ם משמע להקל בנידו"ד, כי טיילים הגדיר שאין להם מלאכה שמכשלת כוחן. ובת"ח הגדיר מפני שת"ת מתיש כוחן. וניזיל בתר טעמא לפטור אברך דנידו"ד, וכשם שפועל אף שאינו עובד בלילה מחמת התשישות חיובו פעמים בשבת, כן אברך זה מחמת התשישות יתחייב פעם אחת כדין ת"ח. ולתת לאברך זה דין חצי ת"ח לא מצינו כדבר זה. ברם יש להשיב כי הכרח אין מכאן, דשפיר אפשר שדינו כחצי ת"ח, ומה שלא מצינו הוא מפני שמציאות זו היא מציאות חדשה שיש חצי ת"ח. ד. ואולם בריא"ז מפורש שת"ח הוא דוקא בלומד בלילה, וכ"כ כמה אחרונים. ה. וכן הוא בדברי ר' יהונתן שבשיטמ"ק. ברם תלמידי דרבנו יונה פליגי, וביארו שחיובו של רשב"ש לפי שהיה מלמד בחינם, והעונג הגדול שהיה לו ממצוה זו, לא היה מרגיש ביגיעה, וכדין טייל יהבינן ליה. ע"כ. ויוצא לפטור אברך שאינו לומד בלילה, שהרי כל פטור רשב"ש לפי העונג שהיה לו, הא לאו הכי דין ת"ח יש לו, אף שאינו לומד בלילה. שהרי הביא אביי את רשב"ש אחרי שפטר בני פרקי כיון שאינם לומדים בלילה, ועל כרחך א"כ שרשב"ש לא למד בלילה. ברם אין הכרח מתלמידי דר"י ע' בפנים. ז. ואחר שרק מדברי תלמידי דרבנו יונה והפסקי הריא"ז הכרח להחמיר שדינו כטייל, על כן כן עיקר .

שאלה: אברך הלומד והעמל בתורה כל ימות השבוע בכולל, ובלילה אינו לומד אלא עסוק הוא בעניני הבית וכיוצ"ב, האם יש לו דין ת"ח לגבי חיובי עונה האמורה בתורה, שעונתו מליל שבת לליל שבת, או לא.

תשובה: א. שנינו בכתובות (סב ע"ב) עונה של ת"ח אימת, אמר רב יהודה אמר שמואל מע"ש לע"ש. ולעיל מינה (דף סב ע"א) על הא דאיתא במתני' (סא ע"ב) הטיילין [עונתן] בכל יום. מאי טיילין. אמר רבא בני פרקי. [פרש"י, תלמידים שהרב מצוי להם בעירן, ושונים פרקם ולנים בביתם.] א"ל אביי מאן דכתיב בהו שוא לכם משכימי קום וגו' ואמר רב יצחק אלו נשותיהן של ת"ח שמנדדות שינה מעיניהם בעוה"ז ובאות לחיי העוה"ב, ואת אמרת בני פרקי. [פרש"י מנדדות שינה, ממתינות את בעליהן שהן בבית רבם ושונים פירקם, אלמא בשעת שינה עודן בבית רבן, ואת אמרת יש להן פנאי לעונה בכל לילה. ע"כ.] אלא אמר אביי כדרב, דאמר רב כגון רב שמואל בן שילת דאכיל מדידיה ושתי מדידיה, וגני בטולא דאפנדיה, ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה. [פרש"י רב שמואל בר שילת מלמד תינוקות היה ומתפרנס מהן.] כי אתא רבין אמר כגון מפנקי דמערבא. [פרש"י בני ארץ ישראל מעונגים במאכל ובמשתה, לכך הם בריאים ובעלי כח לתשמיש.] עכ"ד הגמ'. כלומר רבא סבר שהתלמידים הרי דינם כטיילים. ודחאו אביי שהרי הם מנדדים שינה מחמת הלימוד. ועל כן פירש דהטיילים הם המעונגים.

תוכן העניינים

שו"ת נחלת לוי - חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה