כלי שמלאכתו לאיסור והיתר
סכין של מילה]
ט. עוד קשה מדין סכין של מילה שכתבו מרן (סעיף א) דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס. ולכאורה הוי כלי שמלאכתו להיתר, כיון שמילה בשבת הוי היתר גמור, וסכין זה עומד רק למילה של היתר. ואף את"ל דהוא עומד אף למול מילה שלא בזמנה, וא"כ כלפי זה בשבת הוי מלאכתו לאיסור. מ"מ לכל היותר הוי כלי שמלאכתו לאיסור והיתר, ורובא להיתר ובזה פשוט דינו דחשיב כלי שמלאכתו להיתר, וכמבואר במ"א (ס"ק ט) בשם השלטי גיבורים (פרק יז דף מח ע"א אות ב) והכנה"ג. וכ"כ הא"ר (ס"ק ד), וכ"כ הפמ"ג (סימן שח א"א ס"ק ט), ועוד במשב"ז (ר"ס שח ד"ה וכלי שמלאכתו), ורק דהוכיח מהרשב"א (שבת קכג ע"א ד"ה הא דתנן) ע"ש כי כשרובו עומד לאיסור חשיב כלי שמלאכתו לאיסור. וכ"כ ג"כ מדנפשיה הרב גדולות אלישע (ס"ק יט) להוכיח מהרשב"א, והוכיח עוד מהרא"ש בתשובה (כלל כב סימן ח), והביאו הב"י (ר"ס שח דף סג ע"ב ד"ה כתב הרא"ש בתשובה). ודלא כרב חיי אדם (כלל סו סעיף ג), וקצוש"ע (סימן פח סעיף ח), דס"ל דכיון דמשתמש בו גם להיתר אף באופן ששימוש זה הוא מועט ורובו עומד לאיסור, מ"מ לא הקצה דעתו ממנו ושרי. (אך סיים שם הרב גדולות אלישע דבעירו נוהגים להקל, ויש להם ע"מ שיסמוכו. וכוונתו דידחקו בפירוש הראשונים הנ"ל ע"ש). וכן ראיתי עוד למהרש"ם בדע"ת (סעיף ד) דפסק כי אזלינן בתר רובא, והביא כן מפי ספרים. וכ"פ בספר מנוחת אהבה (פרק יב סעיף יג), וע"ע בספר שבתותי תשמורו (פרק כה סעיף ו), וכ"כ המ"ב (ס"ק כ, וס"ק קפז ודו"ק), וע"ע בביה"ל (ס"ג ד"ה קרדום), דכלי שמיועד למלאכת איסור והיתר, אף שרוב תשמישו לאיסור, שרי לטלטלו. וכל שנאסר ברובו לאיסור, הוא באופן שהכלי אינו מיועד למלאכת ההיתר, אלא בדרך עראי משתמשים בו להיתר. עכת"ד. וכן מבואר להקל בכה"ג בספר בני ציון ליכטמן (סימן שח ס"ק עד) ע"ש. וע"ע למו"ר בספרו הליכות עולם (ח"ג מקץ סעיף ד) דעמד על מדוכה זו, ע"ש ובשו"ת משנה הלכות (חט"ו סימן קו). וע"ע בזה (בריש סימן כו). וא"כ יוצא, דכלי מילה הוו מלאכתם להיתר, כיון דרוב תשמישם הוא להיתר, וא"כ קשיא טובא מדוע סכין של מילה הוי מוקצה מחמת חסרון כיס.
שוב אחר ההתבוננות נראה דסכין של מילה חשיב רוב מלאכתו לאיסור, שהרי אין לו סכין מילה המיוחדת לשבת, ונמצא שרוב השימוש בו הוא בימי החול. ואלו המילות אשר נעשות בימי החול הם מלאכות של איסור לעשותם בשבת, שהרי מילה דחויה אינה דוחה שבת (סימן שלא ס"ד), ונמצא שרוב מלאכת הסכין משמשת למלאכת איסור. ואולם עדיין אין בכך לישב, והוא ע"פ הביה"ל הנ"ל, דאף במלאכת היתר מועטת אך תכלית הכלי מיועד לכך, ואינו שימוש עראי, שפיר הוי מלאכת היתר. ועוד ע"פ דברי מו"ר בהליכות עולם (הנ"ל), דפסק כי המקלים י"ל ע"מ שיסמוכו אף ברובו איסור להחשיבו ככלי שמלאכתו להיתר, והוא בהשען על הארחות חיים (הל' שבת סימן שסח) והתוס' שבת (לה ע"ב ד"ה והתניא), בדעת רש"י. [וכנראה מה שלא סמך על כך בשופי, כי דבריהם נסתרים מן המשנה (דף קכב ע"ב) דקורנס וקרדום הוו כלים שמלאכתם לאיסור, ולטעמייהו הו"ל למשרי אף בהא, כיון שפעמים משתמשים בהם להיתר. וכיון שאיננו מבינים את חידושם של הארחות חיים ורש"י, שוב א"א לדמות מילתא ולהקל על פיהם. ברם ע' בב"י (סוף סימן שח) דמפורש בו דהיתר טלטול שופר הוא רק לצורך גופו ומקומו, כדין כלי שמלאכתו לאיסור, אף דחזי לתת לתינוק לגמע. וזה להדיא נגד הארחות חיים והתוס' הנ"ל, וכן פסק גם הרמ"א (סימן שח סס"ד), וא"כ לדידן העיקר לאסור בזה. והגדולות אלישע שכתב דהמקלים יש להם על מה שיסמוכו, הוא כי נהגו כן בבגדאד, ולמנהג שפיר הוי סמך, משא"כ כאן בא"י. שוב ראיתי שכן הוא בתוספתא (שבת פט"ו הט"ו), וכמש"כ במנחת ביכורים שם.]
ואף את"ל דמילה דחויה היא אצל שבת ולא הותרה, ע' בזה בספר לוית חן (סימן לח), דהוא מח' הפוסקים, וע"ע בספר הליכות עולם (ח"ג מקץ אות ז), וע"ע בספר מנוח"א (ח"א סימן כא הע' 26) דהוכיח כי דעת מרן דמילה דחויה ע"ש. וא"כ סכין של מילה הוי מלאכתה לאיסור אף במל בהיתר בשבת. אך זה אינו, דאף לצד דמילה דחויה בשבת, מ"מ הוי מלאכתה להיתר, דאף שהיא דחויה, מ"מ מותרת.
וי"ל דע"כ לומר מכח הנ"ל, דסכין של מילה הוי מלאכתה לאיסור, כיון שחיתוך בשר המילה הוא מלאכת איסור, (וכמבואר בב"י סימן שלא (סעיף ג), ובסוף הסימן), ואף שהותר לו בשבת חיתוך זה, מ"מ הוי מלאכת איסור, וכ"כ כיוצ"ב בשו"ת תפלה למשה (ח"א סימן יז סוף אות ד) בענין אחר ע"ש. וכן ראיתי דכתב הפמ"ג (סימן שח משב"ז ס"ק ב) דסכין של מילה הוי כלי שמלאכתו לאיסור, וכ"כ התו"ש (סימן שי ס"ק יג), וכן מבואר בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק כ הערה מח) ע"ש. וע"ע בשו"ת אור לציון (ח"ב סימן כו הערה ב, והודות מש"כ שם לענין סכין שחיטה ביו"ט, ע' בספר שש"כ פרק כ הערה מח, דברים יפים). שוב ראיתי שכ"כ לבאר בספר שלמי יהודה (פתיחה הערה ג) דהמלאכה היא לאיסור, רק דהמצוה דוחה שבת ועע"ש, וע"ע בספר טל תחיה (עמ' רלט) בזה. וע"ע לקמן (בסימן כו אות ג) מש"כ בזה. ושוב ראיתי לספר ברכת השבת (הל' מוקצה סעיף ד) דג"כ כתב כנ"ל, דהוי מלאכתו לאיסור, כיון שחיתוך בשר הוי איסור. והביא שכ"כ הגר"א יו"ד סימן רסו וז"ל, ובאמת מוקצה הוא (האיזמל), אלא שמותר, משום צורך מצוה. ועע"ש בדבריו.
תפילין האם הוו מוקצה מחמת חסרון כיס]
י. עוד דבר הצ"ע הוא לענין תפילין, כי לכאורה תפילין הוו מוקצה מחמת חסרון כיס. ואולם ברור שההלכה אינה כן, דע' בב"י (ר"ס שח) דלא מבעי לראשונים דס"ל דתפילין הוו היתר, אלא אף לאוסרים, מ"מ מותר ליטלו לצורך, ע"ש. וא"כ ס"ל דהוי מלאכתו לאיסור, ולא דהוי מוקצה מחמת חס"כ. וכ"פ המ"א (סימן שח ס"ק יא), והט"ז (ס"ק ג), וע"ע בספר פתח הדביר (ס"ק ה), ובספר מימי שלמה (ר"ס שח), ובספר דע"ת (עמ' קמט, ועמ' קנ), ובספר גדולות אלישע (ס"ק לא, וס"ק לג), ובספר ערוך השלחן (סעיף יז), ובשו"ע הרב (סימן שח סעיף יט), וע"ע בספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' תל). וע"ע גבי טלטול תפילין בשו"ע (סימן לא), וכן (סימן רסו סעיף י) ועוד (סימן שא סעיפים ז,מב) וגם (סימן שח ס"ד). ותקשי ממ"נ, הן לסוברים דתפילין הוו היתר, והן לסוברים דהוי מלאכתן לאיסור. ולכאורה יש לומר, דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס כיון שבשבת מקצהו לגמרי לתשמישו, ולתשמישים אחרים מקצהו מפני שמקפיד עליו, ככל מוקצה מחמת חסרון כיס. (ואף לסוברים דהוי היתר יש לאוסרו מהאי טעמא דדמי לכלים העומדים לסחורה, שכיון שמוקצים לגמרי אף דהם מלאכתם להיתר הוו מוקצה מחמת חס"כ, וה"ה הכא).
וע"פ דברי הפמ"ג (סימן שח משב"ז ס"ק ג) מיושבת קושיא זו, דשם עמד על קושית האחרונים על דברי מרן דבסימן לא פסק דאסור להניח תפילין בשבת. וכאן בב"י (ר"ס שח) מבוארת דעתו להתיר לטלטל תפילין, וכ"פ הרמ"א (סימן שח סעיף ד). ותירץ הפמ"ג דבסימן לא מיירי לגבי להניח תפילין בשבת, דבזה פסק מרן דאסור, וה"ט, דמניחו לשם מצוה, וכבר השבת הוי אות. משא"כ המניח תפילין בשבת כדי לשומרו מפני המזיקין, שרי להניחם כיון דאינו לשם מצוה. וא"כ תפילין בשבת לא הוו מוקצה, כיון דיש להם גם מלאכת היתר לשומרו מן המזיקין. וכבר ביארנו לעיל דהעיקר כי אזלינן בתר רובא. וע"פ אלו דברי הפמ"ג נמצא דתפילין לא הוו מוקצה מחמת חסרון כיס, כיון דמלאכתם להיתר, דיש להם תשמיש נוסף, לשמור מפני המזיקין. וכ"כ לתרץ השבילי דוד (סימן שח סעיף יט) ע"ש. אך לכאורה קשה על תירוץ זה, תחילה על הפמ"ג גופיה, דכאן מבוארת דעתו כי כלי העומד לאיסור והיתר, אפי' דרובו לאיסור, דינו ככלי היתר. ואילו באשל אברהם (ס"ק ט, ובמשב"ז ס"ק א) פסק דאזלינן בתר רוב תשמישו, וא"כ לכאורה נפל פיתא. ויותר דתירוץ זה לא יכון לימינו אנו, דהלא כלל לא נוהגים היום להניח תפילין כדי לשמור מפני המזיקין. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (חט"ו סימן קו) הנדפ"מ דתירץ את קושייתנו הראשונה, וע"ע מש"כ בספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' תלב) לישב קושיא זו מדוע תפילין לא הוו מוקצה מחמת חס"כ, וכתב כי תפילין יש להם תשמיש נוסף והוא של היתר, והיינו ללמוד כיצד דרך הנחת תפילין (לילד אשר נמצא לפני התחלת הנחת תפילין), וכן ללמוד כיצד עושים קשר, וצורת הבית, וכיוצ"ב. ושכ"כ הגרש"ז אויירבך ע"ש, וע"ע בזית רענן (סס"ק יז שעל ספר שתילי זיתים). אך לכאורה זה אינו, דא"כ אף סכין של שחיטה לא הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, דשפיר יש לה מלאכת היתר, והוא ללמוד כיצד לבדוק הסכין מפגימה וכיוצ"ב, וע"כ שדבר זה לא חשיב תשמיש. ופוק חזי דגדולה מכך גבי טלטול מגילה נחלקו הפוסקים ע' שע"ת (סימן שח ס"ק ב), וע"ע משנה ברורה (ס"ק כב), ובספר הליכות עולם (ח"ג מקץ סעיף ב), וכאן חמיר טפי עשרות מונים וכאמור. שוב ראיתי למהרש"ם בדע"ת (ס"ג ד"ה תפילין) דהביא לשו"ת מהר"י ברונא (סימן מ) דתפילין שרו לטלטלם משום דאיכא למילף מינהו כמה דינים בקשר ורצועות הבתים וכו', ודמי לספרים. וכתב הדע"ת דמבואר דס"ל לדמותם לכתבי הקדש, ולפי"ז שרי לטלטלם אף בלא שום צורך. ועע"ש. וכ"כ התוספת שבת (סימן שח ס"ק כא) מטעם דתפילין דמו קצת לספרים וכתבי הקדש. וא"כ שוב אבטל דעתי בפני דעתם דעת עליון, ומה גם שיעלו הדברים בקנה אחד עם דברינו דלעיל. וע"ע דרכ"מ (סימן שז ס"ק ח) דגט מותר בטלטול אפי' כתוב בל' לע"ז, דיכול ללמוד ממנו דיני הגט, וכ"כ המ"א (סימן שז ס"ק כד), והפמ"ג (שם), והמ"ב (ס"ק סג). וע"ע בזה באורך בשו"ת משנה הלכות הנדפ"מ (חט"ו סימן קי) מפי הראשונים כמלאכים באורך, ומינה ניקום ונידון לנידו"ד, דלא הוי מוקצה. שוב ראיתי לשו"ת תפלה למשה (ח"א סימן יח) דהעלה כי לדעת מרן אסור להניח תפילין אף לשמירה ע"ש. ולפי"ז עוד מתחזקת קושיתנו דתפילין הוו מוקצה מחמת חס"כ, ועמד על קושיא זו (אותיות ה-ז) ע"ש באורך מש"כ לישב.
מסקנה: מוקצה מחמת חסרון כיס הרי הוא רק בכלים שמלאכתם לאיסור. [או בכלים שמלאכתם להיתר והקצם לגמרי מדעתו שלא להשתמש בהם אף תשמיש היתר, כגון כלים העומדים לסחורה, שאין בכוונתו להשתמש בהם בשבת אף למלאכת ההיתר.] ולכן יוצא לענין נידוננו כי כלי כסף העומדים לשימוש כגון גביע של קידוש וכיוצ"ב, וכן כלי פורצליין העומדים לשימוש כגון צלחות וקערות וכדו' אף שנזהר ומקפיד עליהם, אינם מוקצים, ומותר לטלטלם בשבת.
סימן כב - נקיון שלחן
תוכן התשובה בקצרה
א. מרן בסימן שח (סעיף כז) פסק, דאם יש פת על השלחן, מותר להגביה הטבלא ולטלטלה עם הקליפים, שהם בטלים אגב הפת. ולכאורה מדויק כי דוקא ע"י פת שרי. ב. אולם י"ל כי מה שהתיר מרן פת, ה"ה שאר דברי היתר, (ע' בפנים). ומוכח בב"י, דכשהותר ע"י שאר דברים לטלטל, ה"ה דשרי ע"י מאכל בהמה. ומיניה נבוא לנידו"ד, דשרי ע"י מאכל בהמה לטלטל טבלא שמונחים ע"ג קליפות המוקצות. ג. ועוד יש כמה ס"ס להקל, שמא כרמב"ן והר"ן, דס"ל להתיר לטלטל טבלא אף שיש עליה רק קליפין. ושמא כתוס' דמתיר לטלטל קליפות ע"י ככר או תינוק, וא"כ ה"ה דס"ל דשרי ע"י מאכל בהמה, וכנ"ל ריש אות ב. ועוד יש לראב"ד וסיעתיה דס"ל דמוקצה שאינו חשוב בטל לכלי, ולכן שרי לטלטל טבלא שיש ע"ג קליפין. ועוד יש לדעת רש"י וסיעתיה דס"ל דשרי לטלטל קליפות. ועוד יש לדעת הרא"ש דכשהיו לפני הקליפות פירורים, שרי לטלטל על ידם, ומה שאמרו חז"ל דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, היינו כשמניחים את הככר לאחר שיש מת. ד,ה. איברא דזה אינו, כי מקור דברי מרן לסעיף זה (כז) מבואר בב"י דהוא מתשובת הרא"ש, ושם ביאר כי ההיתר לטלטל קליפות ע"י פת הוא מצד דהקליפות בטלות לפת. וביאר המ"א ועוד פוסקים כי כוונתו, דכאן זהו היתר מחודש שפועל מדין ביטול. והוצרך לכך הרא"ש, כיון דהוקשה לו דהלא לא אמרו ככר או לתינוק אלא למת בלבד, אא"כ אינו מוקצה מחמת גופו, דאז כן שייך היתר ככר או תינוק, וכאן שקליפות הוו מוקצה מחמת גופו כיצד הותר ע"י ככר? אלא דהוא מטעם חדש וכנ"ל, מצד ביטול. ולפי"ז כל ששייך ביטול הוא דוקא גבי פת שהיא חשובה, ולכן בטלות הקליפות לגביה, משא"כ לגבי מאכל בהמה הקליפות אינן בטלות. וא"כ אף שיש כאן ס"ס טובא, מ"מ כל הני ס"ס הם נגד מרן, דפסק כתשובת הרא"ש להתיר לטלטל רק ע"י דבר חשוב. ו. לשון מרן (סעיף כז) מבואר דכל שהותר לטלטל ע"י פת הוא רק כשהפת הונחה קודם לקליפות, וכן פסק הרא"ש בביצה. ואולם המ"א (ס"ק נא) דייק לרא"ש בתשובה, דשרי לתת פת אף אח"כ. והרי מקור מרן הוא מתשובת הרא"ש, וא"כ נאמר אף בדעת מרן. אך זה אינו, כמדויק מל' השו"ע. ח. ואומנם רבים המתירים, מ"מ אין לנו אלא דעת מרן.
שאלה: עמדתי ואתבונן, אודות מנהג העולם לנקות את השלחן לאחר הסעודה, אף כשיש על השלחן קליפות האסורות בטלטול (כגון קליפות ביצה, ואגוזי מלך, ופקאן, וכיוצ"ב), וזורקים את המפה החד פעמית, או שמנקים את השולחן ע"י סחבה, או ע"י היד, ואוספים את הלכלוך לתוך צלחת, או לתוך ידם. והוא אף כשאין יושבים סביב השלחן לאחר הסעודה, וא"צ את מקומו של השלחן, האם יש למנהג זה סמך ומקור בהלכה.
תשובה: