שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא
סימן כז
בדין מקצת היום ככולו. התוס' בסוף נדה הקשו אהא דבסוף ספירת שבעה נקיים הוי מקצת היום ככולו, ובתחלתן יום שפוסקת בו אינו עולה למנין שבעה, ואמאי לא אמרינן נמי דסוף היום ככולו, ותירצו וזה לשונם אבל זבה דצריכה נקיים נהי דבסוף החשבון יעלה שמיד שנכנס השביעי נכנס בטהרה, מכל מקום יום שפוסקת בו שאינו טהור אינו דין שיעלה לה לחשבון הנקיים. עד כאן לשונם. ובראש השנה (דף י) הקשו גם לרבנן דר' יוסי, דגם לדידהו הרי כשעבר מקצת יום השביעי כבר טהורה היא מדאורייתא, כל שלא ראתה אחר כך, ואינה אסורה אלא מדרבנן שמא תבוא לידי ספק. ותירצו גם כן כתירוצם בנדה, דבתחלת ספירתה היום שפוסקת בו אינו יום נקי, מה שאין כן בסופן. א) חזינן לדעת התוס' דגם לרבנן דר' יוסי, כשראתה ביום השביעי לספירתה, לא אמרינן דגם מקצת היום שלפני הראיי' חשוב כאינו נקי מחמת הראיי' שאחר כך, אלא דאתינן עלה מטעם סתירה, דכל שראתה ביום השביעי הראיי' סותרת מקצת היום שלפני', כמו שסותרת כל הימים הקודמים. ובזה הוא דנחלקו רבנן על ר' יוסי, דלר' יוסי לא סתרה עוד הראיי' של יום השביעי, דמטעם מקצת היום ככולו אמרינן שנגמרה כבר כל ספירתה והוי כרואה ביום השמיני, ולרבנן סתרה ראייתה שבכל היום השביעי, דכולי האי לא מהני הטעם דמקצת היום ככולו, שלא תסתור עוד אחר כך, אבל לכולי עלמא לא אמרינן דמחמת הראיי' חשוב גם מקצת היום שלפניה כאינו נקי, והוי כלא ספרה אותו היום כלל. וזה מוכרח מקושיתם בראש השנה גם לרבנן. דאם נאמר דלדידהו כל שראתה ביום השביעי הוי כולו כאינו נקי, ואינו עולה למנינה גם בלי טעמא דסתירה, וטעמא דסתירה אצטריך לן רק לסתירת הימים הקודמים, אבל יום הראיי' עצמו הוי כולו כאינו נקי, וזהו טעמם דלא אמרינן בי' מקצת היום ככולו כמו לר' יוסי. הרי אין התחלה לקושיתם בראש השנה לרבנן דנימא מקצת היום ככולו בתחלת ספירתה כמו דאמרינן בסופה, כיון דגם בסופה כל שראתה אחר כך, אינו עולה עוד מקצת היום שלפני הראיי' מטעם דהוי אינו נקי, ולא מטעם סתירה, ואיך יעלה בתחלתן המקצת שלאחר הראיי', דאי מיחשב לאינו נקי המקצת שלפני הראיי' כל שכן דהוי אינו נקי המקצת שלאחר הראיי', והרי דמי בזה תחלת ספירתה לסופה ומאי הקשו. אלא דדעתם דכשראתה ביום השביעי, הוי אותו המקצת שלפני הראיי' כיום נקי, גם לרבנן דר' יוסי, אלא דהראיי' שאחר כך סותרת אותו כמו שסותרת כל השבעה, ולכן בתחלתן דעל מקצת היום שלאחר הראיי' אין מקום לסתירה מחמת הראיי' הקודמת, הקשו שפיר דמקצת סוף היום יעלה לספירתה. ותירצו דמקצת היום שלאחר הראיי' לא דמי להמקצת שלפני', דלאחר הראיי' אינו עוד נקי ואינו עולה גם בלאו טעמא דסתירה, מה שאין כן בסופן דהמקצת שלפני הראיי' מיחשב ליום נקי, ולכן אנו צריכין לטעמא דסתירה. וזה פשוט. ומדברי הרא"ש בפרק בנות כותים, לכאורה נראה דגם מקצת היום שלפני הראיי' מיחשב לאינו נקי. דהרא"ש ז"ל כתב שם דעיקר סתירת שכבת זרע הוא משום דלא מקרו נקיים, ולא דהוי בגדר סתירה אלא דזה היום הוי אינו נקי. ואם כן מוכרח דגם מקצת היום שלפני הראיי' חשוב אינו נקי, דאי לאו הכי כיון דסתירה אין כאן אלא דלא הוי נקי, אם כן מקצת היום שלפני הראיי' דחשוב נקי יעלה לספירה, משום דמקצת היום ככולו. ומה שמפסיק אחר כך סוף היום שאינו נקי, מה איכפת לן בהפסק של טומאת קרי כיון דאין בה דין סתירה. ואחד מידידי רצה לדחות דהא דמקצת היום ככולו לא אמרינן לי' באמצע הספירה, אלא או בתחלתה או בסופה, ובסוף הספירה הרי באמת לא סתרה שכבת זרע ביום השביעי לדברי הרא"ש, ועולה מקצת היום גם אם ראתה אחר כך. אכן הדבר מפורש להיפוך בנדה (דף ל"ג) דאהא דפרכינן ואנן נמי נספרי' דקיימא לן מקצת היום ככולו אמר רבא אם כן שכבת זרע דסתר בזיבה היכי משכחת לה והא מקצת היום ככולו. ומאי קשיא נימא שאני שכבת זרע דבאמצע המנין ולא אמרינן בי' מקצת היום ככולו, [וביותר להרא"ש דביום השביעי באמת לא סתרה שכבת זרע. ואולם גם אי לא נימא כהרא"ש קשה דהרי פריך היכי משכחת לה לשכבת זרע דסתרה, והרי משכחת לה דסתרה באמצע ימי ספירתה] מה שאין כן בתחלת ספירתה. הרי מפורש דאין שום מקום לחילוק זה. וכן מתבאר בנזיר (דף ט"ו) דאמתניתין דהריני נזיר לכשיהי' לי בן ונזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים לא הפסיד כלום אמר רב יום שבעים עולה לכאן ולכאן. והוא מטעם מקצת היום ככולו. ולדבריו התינח מה שעולה מקצת היום להנזירות השניי' דלכשיהי' לי בן, דהוי בתחלת מנינה, אבל איך עולה מקצתו לנזירות המאה דהוי באמצע המנין. הרי דאין בזה כלום. ומוכרח מהרא"ש דגם מקצת היום שלפני הראיי' מיחשב לאינו נקי. אכן באמת אי אפשר לומר כן בדעת הרא"ש, ואדרבה מדבריו אלו עוד מוכח ההיפוך. דהרי מטעם הנ"ל דאין קרי סותר, כתב דהרואה קרי או הפולטת שכבת זרע ביום השביעי, אין בזה עוד סתירה של כלום, דכבר שלמו הנקיים, ומטעם דמקצת היום ככולו. ואי דיום הראיי' הוי כולו אינו נקי, הרי לא שלמו עדיין הנקיים כלל, דכל שראתה ביום השביעי, הרי איגלאי דהוי כולו אינו נקי וחסר יום השביעי לספירת הנקיים. ואם כן מוכרח להדיא גם מדברי הרא"ש דמקצת היום שלפני הראיי' חשוב ליום נקי וכדעת התוס'. והא דסתרה שכבת זרע יום אחד בתוך הספירה, ולא אמרינן דבמקצת היום שלפני הראיי' כבר עלה היום כולו לספירתה, בעל כרחין דגם לה להרא"ש יש בזה משום סתירה וכמי שכתב דעיקר סתירת שכבת זרע הוא משום דלא הוו נקיים, הרי דמשום סתירה נגע בה. ומה דלא סחרה גם ביום השביעי לאותו היום, מוכרחין אנו לפרש בכוונתי, דהרי עיקר הסתירה הוא משום הפסק, וכדדרשינן ואחר תטהר שלא חהא טומאה מפסקת. ובזיבה הוי הסתירה מחמת עיקר טומאת הזיבה המפסקת, וזה שייך גם ביום השביעי, אבל בשכבת זרע אין הסתירה מחמת הפסק טומאת קרי, דהא דשלא תהא טומאה מפסקת ביניהן, לא אמרינן כן אלא בטומאת זיבה, אלא דהסתירה הוי מה שהפסיק בנתים מקצת יום שאינו נקי, וזה לא שייך ביום השביעי דלא בעינן למספר תו, וטעם הדבר עוד צריך הסבר. אבל על כל פנים ממה דלא סתרה שכבת זרע ביום השביעי להרא"ש, הרי מוכרח להדיא דמקצת היום שלפני הראיי' מיחשב לנקי אלא דהראיי' סותרת אותו וכדעת התוס':
ב) ולכאורה יש להקשות לפי זה, בזב דמטמא בראיות ובימים. איך מיחייב קרבן בראייות שבימים. דהרי הזב משראה שתי ראייות צריך ספירת שבעה נקיים, ומכנכנס היום השלישי בטהרה, כבר עלה לו מקצת אותו היום לספירת יום אחד, מטעם מקצת היום ככולו, וכשראה אחר כך ראוי שלישית, הרי המקצת שלפני הראיי' דין יום נקי עליו, אלא דהראיי' סתרה אותו, כמו ברואה ביום שביעי דמקצת היום עלה לספירה, אלא דהראיי' סותרת, כמו שכתבו התוס' והרא"ש. ואם כן תקשה לן איך מצטרפת ראיי' שלישית זו לחייבו בקרבן, והרי בכריתות (דף ח') אמרינן דכל ראיי' שסותרת אינה מביאה לידי קרבן, והכי נמי בראייות שבימים, דהראיי' השלישית סותרת תמיד לספירת יום אחד איך מביאה לידי קרבן. וליכא למימר דכיון דידעינן מקראי דזב מטמא בראייות ובימים, הרי גלי רחמנא בראיי' השלישית באופן זה, שמביאה לידי קרבן אף שסותרת. דזה אינו חדא, כיון דעיקר הדבר דכל ראיי' שסותרת אינה מביאה לידי קרבן אינה אלא מילתא דסברא ואין לנו על זה למוד מקראי, הרי אית לן למימר דמדחזינן הכא מקראי דראיי' שלישית מצטרפת לקרבן אף שסותרת, נילף מינה דגם בעלמא כל ראיי' שסותרת מביאה לידי קרבן. ועוד דטומאת זב בימים משכחת לה גם באופן דלא סתרה הראיי' השלישית כלל, כגון ברואה שני בין השמשות דלא נכנס היום השלישי בטהרה, וכדאמרינן כהאי גוונא לר' יוסי בפסחים (דף פ"א) ובנזיר (דף ט"ו), ואם כן כל שראה הראיי' השלישית באמצע היום באופן שסותרת, הרי תקשה לן איך מצטרפת לקרבן. ומצאתי בחידושי שיטה מקובצת לכריתות (דף ח') שם שהעיר בקצרה, וזה לשונו, ואם תאמר איך תמצא בימים דמייתי קרבן והלא כאן ביום א' וביום ב' הוא יתחיל לספור ז' נקיים ביום ג' ואם כן ראיי' דסתרה היא ואיך מייתי לידי קרבן ויש לומר דהכי קאמר כל ראיי' שהיא סותרת שבעה קאמר מיהו ספק בידינו אם נאמר נמי כן אם ספר יום או יומים ואחר כך ראה ג' ראיות אם יביא קרבן עליהם אם שביעי דוקא כו' או דהוא הדין בשאר ימים. עד כאן לשונו. הרי שהקשה לעיקר קושיתנו, ותירוצו הרי יפול ממילא לפי הספק שנסתפק אחר כך דיום שביעי לאו דוקא. וברמב"ם פרק שלישי ממחוסרי כפרה מפורש דכל שרואה בתוך ימי הספירה ג' ראיות אין מביאין לידי קרבן ולאו דוקא ביום השביעי. דזה לשונו שם בפרק ג' הלכה ד' אפילו ראה בתוך ימי הספירה שלש ראייות זו אחר זו אפילו ראה אותם ביום אחד אפילו ראה שלש ראייות בסוף יום שביעי של שבעה נקיים אינו מביא קרבן שראייות אלו לסתירה הן. הרי מפורש דבכל אופן שרואה בתוך ימי הספירה אינו מביא לידי קרבן. והקושיא במקומה עומדת על כל פנים לדעת הרמב"ם דיום שביעי לאו דוקא. ואולם יכילנא לשנויי דראיי' שלישית לא עבדא לעולם סתירה בפועל למקצת היום שספר, דהרי גם לולא סתירה צריך ספירת שבעה נקיים מחדש, משום שנעשה עתה זב בעל שלש ראייות, דאנן הא מרבינן לזב בעל שתי ראייות שיהא כבעל שלש לענין ספירה, אבל בעל שלש ראייות הרי צריך ספירה גם לולא דין הספירה שירד עליו משעה שהי' בעל שתי ראייות. ואם כן הראיי' של היום השלישי אף שיש בכחה לסתור מקצת היום שכבר ספר, אבל בפועל אין כאן סתירה, דכיון שיש כאן צירוף של שלש ראייות, ממילא צריך שבעה נקיים מחדש, גם לולא שסתרה להקודם, דהרי אין הספירה הקודמת מהני על להבא. ומה שאמרו דכל ראיי' שסותרת אינה מביאה לידי קרבן, זהו רק כשסותרת בפועל, וכגון שראה שלש ראייות ביום השביעי לספירתו, דאיירי התם בכריתות, דהראיי' הראשונה כבר סתרה בפועל להספירה הקודמת, ומשום הכי אינה מצטרפת להשתים האחרות לקרבן, אבל הראיי' השלישית של זב בעל ימים, דסתירתה לעולם אינה אלא בכח. אין זו מונעתה מלהביא לידי קרבן. אכן מלבד שזה דחוק, יש גם לסתור סברא זו ממה שנראה מדברי הרמב"ם בפרק ג' ממחוסרי כפרה דגם כשראה ארבע ראייות ביום השביעי לספירתו אינו מביא קרבן, משום הך טעמא דכל ראיי' שסתרה לא מייתי לידי קרבן. והרי התם השלש ראייות שמלבד הראשונה דודאי אינן סותרות בפועל, ואין להן אפילו מה לסתור דכבר סתור ועומד, אפילו הכי אינן מביאות לידי קרבן, הרי דכל ראיי' שבתוך ימי הספירה, בכל אופן שהוא, אינה מביאה לידי קרבן, והכי נמי הראיי' השלישית:
ג) ונראה לי תירוץ מרווח לקושיתנו. דלכאורה עיקר הטעם דכל ראיי' שסותרת אינה מביאה לידי קרבן, אינו מובן, וכי פעולת הסתירה מונעתה מפעולת חיוב הקרבן, וטעמא מאי. והסברא נראה, דחיוב הקרבן אינו בא אלא על ראיות כאלו שהביאוהו לידי טומאת זיבה, אבל אם טומאת הזיבה כבר קדמה להראייות, אין ראייות כאלו שראה לאחר שכבר נטמא בטומאת זיבה מביאות אותו עוד לידי חיוב קרבן. ואף דבנדה (דף ל"ה) חשיב לי' הש"ס לזוב של מצורע כאינו גורם לו טומאה משוה דכבר טמא ועומד ואפילו הכי הרי גם מצורע הרואה שלש ראייות חייב קרבן זיבה, התם לענין טומאת משא דוקא הוא דחשיב לי' הש״ס כאינו גורס טומאה, אבל ודאי דגם למצורע גורם הזוב טומאה יתירה דהרי משכבות ומושבות של זב מטמא אדם לטמא בגדים מה שאין כן במצורע וכמו שכתבו התוס' שם. גם נפקא מינה לטומאת היסט שלא מצינו לו טומאה בכל התורה כולה אלא בזב. ולפלא שלא הזכירו התוס' לטומאת היסט. אלא דהש"ס קאי לענין טומאות משא. ומצאתי בתוספי הרא"ש שהזכיר גם טומאת היסט שהזוב גורם לו, ומפרש גם כן דהש"ס קאי לענין טומאת משא.] ואף על גב דהראיי' השלישית אינה מביאה לעולם לידי טומאה דכבר טמא הוא מהראייות הראשונות, התם שאני דכיון דאין בה לעולם טומאה, הכי פירושי דכל ששתי הראייות הראשונות הביאוהו לידי טומאה, מביאתו השלישית לידי קרבן, וכל ששתי הראייות הראשונות לא הביאוהו לידי טומאה, שכבר הוא טמא, אין השלישית מחייבתו בקרבן. ומעתה מובן היטב הטעם דכל ראיי' שסתרה אינה מביאה לידי קרבן. דהסתירה הרי היא לעולם במי שכבר טמא ונזקק לספירה, ואם כן ראיי' זו שסתרה הרי לא הביאה לידי טומאה שכבר הוא טמא, ופעולתה היתה רק לסתור את ספירתו שיהא צריך לספירה חדשה, וישאר בטומאתו הישנה, משום הכי אינה מביאה לידי קרבן. והכי פירושו כל ראיי' שאינה אלא סותרת ואינה מביאה לידי טומאה חדשה אינה מביאה לידי קרבן. והא דאמרינן שם בכריתות בראה שלש ראייות בליל שמיני שחייב קרבן, אף על גב דקודם שטבל טמא גמור הוא והראיות לא חידשו בו שום טומאה חדשה, אלא דמשום דלא סתרו מייתו לידי קרבן, הרי דעיקר הטעם דבתוך ימי ספירתו אינן מביאין לידי קרבן הוא עצם הסתירה, דהרי כל היכא דליכא סתירה אף על גב שלא הביאו לידי טומאה מביאין לידי קרבן. שתי תשובות בדבר. חדא, דלפי מה שכתבו התוס' בנדה (דף ל"ו) להסתפק בזבה שראתה בליל ח' קודם שטבלה אי סתרה, הרי מוכרחין אנו לפרש להסוגיא דכריתות דזב שראה בליל ח' חייב קרבן, דאיירי לאחר טבילה, דאם לא כן הרי סתרי ומאי שנא מתוך ימי הספירה. וודאי דאין לחלק בזה בין זב לזבה. וזה כבר שאמרתי לפשוט מדברי הש"ס האלו לספקן של התוס' בנדה, ומצאתי בחי' שטה מקובצת לכריתות שכתבו להוכיח כן מסוגיא זו, ודחה דאיירי לאחר טבילה. ובהגהות מיימוני פרק ז' מהלכות איסורי ביאה הלכה ח' הביא בשם הרא"ם והרוקח ותשו' אלפסי, דגם בליל שמיני כל שלא טבלה סתרה. ולדידהו הרי מוכרח דהסוגיא איירי לאחר טבילה, ויש בראייות האלו טומאה חדשה ואין שום סתירה מכאן לסברתנו. ועוד דאפילו אי בליל שמיני לא סתר ואיכא לאוקומי הכא גם קודם טבילה, לא קשה גם כן לדברינו. דהרי כל שגמר לספירתו, גם אם לא טבל עדיין, הרי ניתוספה לו על ידי הראייות טומאה, לענין זה שלא תועיל לו הטבילה כל זמן שלא יטהר גם מטומאתו זו, וטומאה זו הרי חדשה היא. ואף על גב דגם בתוך ימי ספירתו, הרי מחמת הראייות האלו לא יטהר עוד מטומאתו עד שיספור ספירה חדשה ויש בזה גם כן תוספת טומאה חדשה כמו התם. זה אינו, דהתם זהו מדין הטומאה הקודמת שהצריכתו ספירת שבעה נקיים, וכל זמן שלא היו נקיים עוד טומאתו עליו, וכשראה בתוך ימי ספירתו, נסתרו הנקיים ונשאר בטומאתו, ואין אנו צריכין בזה לדין טומאה חדשה. מה שאין כן ברואה בליל שמיני דלא סתרה, אף שלא טבל עדיין והוא טמא, אבל הא דלא תועיל לו עתה טבילה, הוא רק משום הראייות החדשות. ונמצא דהראייות החדשות הביאוהו לידי טומאה זו שלא תועיל לה טבילה. ולפי זה מובן פשוט דלאו דוקא בראה שלש ראייות, דהראשונה סתרה לספירתו, אינו חייב קרבן על ידן, אלא אפילו בראה ארבע, דאית לן שלש ראייות מלבד הראשונה שסתרה, גם כן אינו חייב קרבן על ידי ראייות אלו, ועוד כל שכן הוא. דכיון דהטעם הוא משום דכל ראיי' שלא הביאתה לידי טומאה, ולא עבדה אלא סתירה, אינה מביאה לידי קרבן. הרי כל שכן בראייות כאלו דלא עבדו אפילו סתירה, בודאי דלא יביאו לידי קרבן, דכי משום דלא סתרו נפיש חיליי', והדברים ברורים. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ג' ממחוסרי כפרה כמו שהבאנו לעיל, ונדחה לפי זה כל מה שכתב הערוך לנר בכריתות, דמדברי הש"ס נראה שאם ראה ארבע ראייות ביום השביעי חייב קרבן שהרי יש כאן שלש ראייות דלא עבדו סתירה כלל, ותמה על דברי הרמב"ם שנראה מהן דגם בארבע אינו חייב קרבן. ולדברינו דברי הרמב"ם צדיקים. אלא דהבעל ערוך לנר הבין בטעם הדבר, דפעולת הסתירה שיש בה, היא המונעת אותה מלהביא לידי קרבן. ולכן החליט דבראה ארבע דהשלש האחרות לא עבדו סתירה מייתו לידי קרבן. אבל הוא מילתא בלא טעמא וגזרת הכתוב שאינו מן הכתוב. אלא דהדבר מובן ומוסבר כמו שכתבתי. וכיון שכן לא קשה תו מה שהקשינו על הראיי' השלישית כיון שהיא סותרת איך היא מביאה לידי קרבן. דכיון דעיקר הטעם דראיי' דסתרה לא מייתא לידי קרבן, הוא משום דחיוב קרבן אינו בא אלא על ידי ראייות שמביאו לידי טומאה, אם כן אין לזה מקום אלא בשתי הראייות הראשונות, אבל בהראיי' השלישית לא שייך זה כלל. דהראיי' השלישית עצמה הרי בלאו הכי אינה מביאה לעולם לידי טומאה, אלא דכל ששתי הראייות הראשונות הביאו לידי טומאה, מביאה השלישית לידי קרבן, ואם כן מה לנו דהשלישית סתרה, הרי השתים הראשונות כבר הביאוה לידי טומאה, ושוב מתחייב על ידי השלישית קרבן ולא איכפת לן מה דסתרה, כיון דגוף הסתירה אינה מונעת את החיוב קרבן. אולם השיטה מקובצת שנסתפק אי דוקא ראיי' דסתרה כל שבעה הוא דלא מייתי לידי קרבן, או אפילו בסתרה יום או יומים, כמו שהבאנו דבריו לעיל. הרי נראה שאין דעתו לפרש כטו שכתבנו, דלדברינו הרי אין שום נפקא מינה במהות הסתירה, אחרי דהעיקר הוא מה שלא הביאה לידי טומאה. ומוכרח דאיהו מפרש הדברים כפשוטן, דגוף הסתירה מונעתו מלהביא לידי קרבן. ומשום הכי הקשה כקושיין גם בראיי' שלישית. ולדידי' יש לומר דבראה ארבע ראייות בתוך ימי הספירה מביא קרבן על ידי השלש שאין בהן סתירה. ויהי' מקום לדברי הערוך לנר. אכן דברי הרמב"ם המורים דגם בארבע ראייות שבתוך ימי הספירה איני מתח יב בקרבן, ודאי שמתפרשין כמו שכתבנו. ודעת השיטה מקובצת צריכה טעם:
ג) ומה שכתב הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות מחוסרי כפרה הלכה ד' ראה שתי ראייות והפסיק יום או יומים והרי הוא מונה שבעה נקיים ובתוך השבעה ראה ראיי' של זוב אינה מצטרפת לשנים אלא סותרת ומתחיל למנות כמו שביארנו. אין כוונתו במה שכתב אלא סותרת דשתי אלה אי אפשר שיהיו ביחד שתהא הראיי' סותרת וגם מביאה לידי קרבן כמו ששמעתי מפרשים כן. ויהי' מוכח דגם בראיי' שלישית איתי' לטעם זה וזהו שלא כדברינו. אבל ודאי דאין זה כוונתו. דהרי הרמב"ם איירי בהפסיק יום או יומים בין שתי הראייות להשלישית, ובכגון זה הרי בלאו הכי אין השלישית מצטרפת לקרבן משום דהוי הפסק, כדתנן במתניתין פרק א' דזבים והרמב"ם עצמו כתב כן בפרק הקודם הלכה ח', והכא נמי מה דאינה מצטרפת הוא משום שהפסיק, ומה שכתב אינה אלא סותרת נקט הדין לפי מה שהוא, אבל הטעם הוא מפני ההפסק. ומה שחזר כאן הרמב"ם על דין זה, שכבר כתבו בפרק הקודם, וגם דאין כאן מקומו דהכא הרי קאי בדין ראיי' שסותרה אינה מביאה לידי קרבן. הדבר פשוט דהלכה זו לדלקמי' אזיל, למה שכתב אחר כך, אפילו ראה בתוך ימי הספירה שלש ראייות זו אחר זו אפילו ראה אותם ביום אחד כו' אינו מביא קרבן שראיות אלו לסתירה הן, משום דאי לא הא לא קיימא הא. דאילולא דין ההפסק והיתה השלישית מצטרפת גם לאחר איזה ימים, לא הי' מקום לעיקר הדין דכל ראיי' דסתרה לא מייתי לידי קרבן. דאי בזב בעל שתי ראייות שראה שלש בתוך ימי ספירתו, הרי הראשונה שבהן מצטרפת להשנים הראשונות לחיוב קרבן, אף שצריך להתחיל למנות מחדש, משום דבשלישית עצמה לא אמרינן דכל דסתרה לא מייתא לידי קרבן, וכמו שכתבנו. ואי בזב בעל שלש ראייות שראה עוד שלש בימי ספירתו, הרי בלאו הכי אין לחייבו עוד בקרבן משום ראייות אלו, לפי שהוא תוך מלאת של הקרבן הראשון. ולכן הקדים הרמב"ם דכשהפסיק יום או יומים בין שתים הראשונות להשלישית אינה מצטרפת לקרבן (והוא מטעם הפסק שהרי כתב כמו שביארנו והוא מה שכתב בפרק הקודם לדין המשנה דפרק א' דזבים) אלא סותרת. אלא דאכתי הי' מקום לומר דבראה שלש ראייות בתוך ימי ספירתו יתחייב עליהם קרבן, שהרי ראייות אלו אינן צריכין לצירוף השתים הקודמות, והרי זה זיבה חדשה, וכתב עוד ואפילו ראה בתוך ימי הספירה שלש ראייות זו אחר זו אפילו ראה אותם ביום אחד אינו מביא קרבן לפי שראייות אלו לסתירה הן, ולפי שכבר הוא טמא. והארכתי קצת בביאור דבר זה לפי ששמעתי רבים וגדולים שפירשו אותו בענין אחר ונתלבטו בו: ד) וראיתי להריטב"א בחידושיו לראש השנה שהקשה לקושית התוס' (בדף י') בהא דבסוף ספירתה מקצת היום ככולו ובתחלתה יום שפוסקת בו אינו עולה למנין ובתירוצו השני כתב הטעם בזה דכיון דאם תראה בתוך ימי ספירתה תסתור למנינה משום הכי לא אמרינן בתחלת ספירתה דמקצת היום ככולו. ולכאורה אין הדברים מובנים דגם בסוף ספירתה כשתראה גם בסוף יום השביעי הרי תסתור מנינה, ואמאי אמרינן בה דמקצת היום ככולו. ונראה לי בטעם דבריו שבאו קצרים, דהכי כוונתו, דהא דמקצת היום ככולו הרי לא אשכחן לה אלא או ביום או בשנה, אבל בשבוע לא מצאנו דבדבר הצריך שבעה ימים, יהא סגי במקצתן, דנימא מקצת שבוע ככולה. אולם על כל יום מאותן השבעה אמרינן דמקצתו ככולו, דבנוגע לכל יום בפני עצמו הרי מקצת היום ככולו. אלא דבספירת שבעה נקיים חידש לן הריטב"א דאין לומר כן, דכיון דכל זמן שתראה באותן הימים תסתור כל מה שספרה, נמצא דכאן אין לנו עסק עם ימים אלא עם שבוע שלם, דאין לומר כאן על כל יום ויום שהוא ספירה, כיון דגם לאחר ספירתו, אם תראה למחר יהא נסתר, משום הכי כל יום בפני עצמו אינו כלום ולא הוי אלא כמקצת שבוע. אולם זהו רק בתוך שבעה, אבל ביום השביעי דאינו תלוי עוד ביום שלאחריו, אמרינן בו דמקצת היום ככולו, והא דאם תראה אחר כך תסתור, לא איכפת לן, דטעם זה לא מהני אלא בתוך שבעה, שלא תהא חשובה ספירת כל יום ויום בפני עצמו. ואין להקשות על זה מנזירות, דגם בתחלתן יום קבלת הנזירות עולה למנין ל' משום דמקצת היום ככולו, אף על גב דאם יטמא אחר כך יפלו הימים הראשונים, ונימא בי' נמי דהכא אין לנו עסק עם כל יום בפני עצמו אלא עם השלשים יחד, ולא שייך בזה מקצת היום ככולו כמו בספירת שבעה להריטב"א. יש לומר דהתם מה שעולה לו מקצת היום שקבל בו הנזירות, אין זה מטעם מקצת היום ככולו, אלא משים דאותו יום שמקבל בו הנזירות לא בעינן שיהא שלם, דכיון דהנזירות חלה עליו בקבלתו גם באמצע היום, הוי מעיקר הדין דבתחלתו לא בעינן כל היום בנזירות, ולא משום דמקצתו ככולו אלא דלא בעינן כולו. ונראה גם ראי' לזה דהרי גם בקיבל עליו ל' יום שלמים, דבכי האי גוונא לא אמרינן דמקצת היום ככולו אפילו בסוף נזירותו ומגלח ליום שלשים ואחד, כמבואר בנזיר (דף ה') דבאמר שלמים אם גילח ביום שלשים לא יצא. (ועיין בספר נחלת יהושע סימן י"ב) ובתחלתן הרי גם בכי האי גוונא עולה לו סוף היום שקיבל עליו את הנזירות למנין שלשים. ועל כרחין דהכא לאו מטעם מקצת היום ככולו אתינן עלה, אלא דיום קבלתו לא בעינן שיהא שלם. ולא קשה מכאן לסברת הריטב"א בספירת שבעה נקיים דמטעם מקצת היום ככולו הוא. אלא דאכתי קשה על זה ממתניתין דנזיר (דף ט"ו) דהאומר הריני נזיר לכשיהי' לי בן ונזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים לא הפסיד כלום ואמר רב עלה יום שבעים עולה לכאן ולכאן. והוא מטעם מקצת היום ככולו. ולהריטב"א הרי קשה דהתינח מה שעולה מקצת היום לנזירותו השני' דהוי יום של תחלת הנזירות ולא בעינן בי' יום שלם, אבל איך עולה מקצת היום שלפני הלידה לנזירות המאה שהוא עתה בתוך מנינו, ומהני מטעם מקצת היום ככולו, והרי אם יטמא יסתור ודמי בזה לסברת הריטב"א בספירת שבעה נקיים. ואולם לפי סברתנו בטעמו של הריטב"א, שהוא משום דכל שתסתור בראייתה אחר כך אין זה נידון של כל יום בפני עצמו, אלא שאנו דנין על שבוע שלם, ועל מקצת שבוע לא אמרינן שהיא ככולה. יש לומר דזה לא שייך אלא בספירת נקיים, דעיקר ספירתן הוא שיהי' נקיים מדם, ומשום הכי כל שאם תראה דם תסתור, אין כל יום ענין בפני עצמו לענין זה שנמנה משום הך טעמא שאם תראה תסתור. אבל בנזירות נהי שאם יטמא יסתור, אבל עיקר הנזירות הרי אינה בזה הפרט דטומאת מת דוקא, שהרי ישנן עוד פרטים שבשבילן מונה נזירותו שאינן באין לידי סתירה כשעבר עליהן, ובנוגע להם הוי כל יום ענין בפני עצמו. שהרי אם ישתה יין לא יסתור בזה נזירותו שמנה. ותגלחת נמי שסותרת, הרי אינה סותרת אלא שלשים יום ולא כל מנין נזירותו. ומשום סתירה כזו ודאי דלא שייך לומר שכל הימים יהיו כאחד, כיון שאין הסתירה פועלת לסתור את כולם. וגם בנזירות של שלשים יום, דהתגלחת סותרת את כל נזירותו, הרי אין זה משום דבכח הסתירה לסתור את כל הנזירות, אלא משום דהימים מועטים. וכיון דלשני הפרטים האלו נחשב כל יום לעומד בפני עצמו, (ואף דלכשיטמא יסתור כל נזירותו גם ליין ותגלחת אין זה ענין כל שמיין ותגלחת גופיי' אין סתירה) שייך בי' מקצת היום ככולו, ולא דמי לסברת הריטב"א בזיבה וכנ"ל: