אור ברסלב

שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא

סימן כו

סימן כה

בשיטת הראשונים דסימני הגוף הוו וסת בפני עצמן אף שאינן באין ליום ידוע:

א) בסימן הקודם הבאנו דעת הרמב"ם דמקרי הגוף לא הוו וסת בפני עצמן כשאינן ליום ידוע, ודעת הראשונים דסימני הגוף קבעי להו וסת גם כשאינן ליום קבוע. ולכאורה קשה לי לדעת הראשונים החולקים על הרמב"ם, מעיקר סימן הגוף דשופעת דם טמא מתוך דם טהור, דלדידהו אף שאינו בא ליום קבוע די' שעתה. דבשלמא שארי סימני הגוף הבאין עם הראיי', שעל הסימנין עצמן אין להסתפק אם קדמו לבוא, יש לקבוע על ידן גם את הראיי' שלא לחוש שמא קדמה מאתמול. דהראיי' הרי הוקבעה לבוא עם הסימן, והסימן ודאי עתה בא. אבל בסימן הגוף דשופעת דם טמא מתוך דם טהור, הרי כשם שאנו חוששין על הדם הטמא שמא קדם מאתמול לבית החיצון, הכי נמי יש לחוש על הטהור, באופן דאנו חוששין גם על הסימן שמא קדם מאתמול, ומאי אולמי' דסימן כי האי לקבוע על ידו את הראיי' להיות די' שעתה. ואין לומר דמיתוקמא כשהי' הדם הטהור מרובה במדה כזו, עד שלא הניח מקום בבית החיצון להדם הטמא, ואם העמידו כותלי בית הרחם מאתמול את הדם הטהור, לא הי' עוד מקום להעמיד גם את הדם הטמא, ועל כרחין דעכשיו הוא שיצא הטמא לאחר שהטהור הניח לו מקום. דאם כה נאמר מאי האי דאתי עלה להיות די' שעתה מכח דין הוסת של סימני הגוף, ובעי שלש פעמים לקביעותה ככל קביעות הוסתות. והרי הכא גם בפעם הראשון צריך להיות די' שעתה, כיון דהדבר מצד עצמו אי אפשר הוא שיעמידו כותלי בית הרחם את הדם הטמא מאתמול, כל זמן שלא יצא הדם הטהור. ואם כן דל מהכא דין וסתות הגוף. ומדאתו עלה מכח סימני הגוף, מסתמא איירי באופן כזה שיש מציאות שקדם הטמא מאתמול לבית החיצון, אלא דדי' שעתה מכח סימן הגוף של הדם הטהור. ואם כן קשה מאי אולמי' דהדם הטהור להיות לסימן הגוף, אחרי דיש להסתפק שמא הוא עצמו מאתמול קדם:

ב) ולכאורה הי' נראה לומר, דעל הדם הטהור אין להסתפק כלל שמא בא מאתמול לבית החיצון. דהרי כל חששא זו אינה אלא לקדשים ולתרומה, ואם כן הדם בעצמותו כשאין הדבר נוגע לשום טומאה, אין להסתפק עליו כלל שקודם לבוא מאתמול, דאם כשנוגע לטומאתן של חולין אין אנו חוששין לזה הספק, כל שכן הדם בעצמו כשאינו נוגע לשום טומאה, שיש לנו להחזיקו ודאי שרק עתה בא. ואם כן הדם הטהור שאין יציאתו לבית החיצון נוגעת לנו לשום טומאה, הרי אין שום מקום להסתפק עליו שמא מאתמול בא. וממילא הוי סימן הגוף להדם הטמא. וכי תימא התינח למאן דאמר מקור מקומו טהור, אבל למאן דאמר מקור מקומו טמא, הרי גם יציאת דם זה לבית החיצון נוגע לטומאת האשה לטמאה טומאת ערב. גם זה ניחא. דכיון שהוא טומאת מגע, הרי כל זמן שהוא בבית החיצון אין האשה מיטמאה כלל, דהוי מגע בית הסתרים. אלא דאכתי קשה דבכלל בית החיצון הרי הוי גם אותו מקום שהתינוקת יושבת ונראית כדאיתא (בדף מ"א ע"ב) (דלא איפלגו התם אלא אי מטמא גם עד בין השינים] ואמרינן שם דאותו מקום הוי גלוי אצל שרץ, ואין זה בית הסתרים כלל, ואם כן למאן דאמר מקיר מקומו טמא משעה שבא הדם לאותו מקום נטמאה האשה, ויש להסתפק שמא העמידוהו שם כותלי בית הרחם. [ואין לומר דבאותו מקים אין כותלי בית הרחם מעמידין עוד, דהרי לריש לקיש שם דרק אותו מקום הוי בית החיצון לענין טומאת ראיי', הרי כל החששא של העמדת כותלי בית הרחם שבטומאת מעת לעת, הוא רק על אותו מקום, ובמציאות כזאת הרי לא נחלקו.] ונפקא מינה לטומאת מגעה גם מדם טהור. ותו דלפי מה דאמר רבא (בדף מ"ב) דאותו מקום בית הסתרים הוא ומטמא טומאת משא, הרי נפקא מינה מיציאת הדם הטהור גם מבין השינים לענין טומאת משא. דלמאן דאמר מקור מקומו טמא, מטמא הדם הטהור גם טומאת משא כדם הנדה, כמפורש בדברי הרמב"ם פרק א' מהלכות מטמאי משכב ומושב הלכה ט' בדם היוצא דרך דופן דאותו דם הוי אב מאבות הטומאה כדם הנדה והלידה והזיבה. וכן כתבו התוס' בנדה (דף ע"א ע"א) ד"ה מקור שמטמא במגע ובמשא, ואם כן נוגע לנו יציאתו לבית החיצון לטומאת משא מיהת. ויש מקום להסתפק עליו. [ומכל שכן למה שחידש הנודע ביהודא במהדורא תנינא סימן צ"ז דטומאת האשה מן הדם למאן דאמר מקור מקומו טמא הוי תיכף כשנפרש מן המקור ובעודנו מחובר מעט אליו, דלאחר מכאן אין עוד טומאה על הדם. ומה שציין שם הנודע ביהודא לדברי התוס' בנדה (דף ט"ז ע"א) תמוה, דהתוס' שם לא הזכירו דבר מטומאת האשה אלא מטומאת הדם עצמו שנטמא בבית הסתרים. ויעויין ברש"ש שם על דברי התוס'] ואם כן תשאר הקושיא איך הוי הדם הטהור סימן הגוף להטמא וכנ"ל. אולם מלבד דיש לומר דמתניתין אתיא כמאן דאמר מקור מקומו טהור, [ויהי' גם בזה תירוץ לדברי הרמב"ם שלא הביא סימן הגוף דשופעת שהבאנום בסימן הקודם] יש לומר עוד דכל החששא דשמא מאתמול יצא לא שייך על הדם הטהור, למאן דאמר מקור מקומו טמא, לענין טומאת מגע ומשא. דהרי לדידן דמטמא רק מעת לעת, עיקר חששא זו היא משום קנסא שלא בדקה עצמה, והרי תקנת הבדיקה לא הוי אלא בנוגע להדם הטמא, אבל בדם טהור הרי לא תיקנו שתבדוק עצמה שמא טמאה היא מחמתו טומאת מגע ומשא, ואין לנו בו אותו הקנס ואותה החששא, ומשום הכי הוי סימן הגוף להטמא: ג) ולכאורה יש להעיר. דלפי זה דהדם הטהור מוחזק לן ודאי שבא עתה מן המקור, והוא הרי הקדים לבוא לפני הטמא, אם כן הרי ממילא ודאי דגם הטמא לא הקדים לצאת מאתמול מן המקור, דאם לא כן הי' הטמא מקדים לצאת לחוץ לפני הטהור, שרק עתה יצא מן המקור. ואם כן גם בלי דין וסת הגוף שיש להדם הטהור, די' שעתה מצד המציאות עצמה, ולמה לי' למיתי עלה מדין וסתות. והניחא לדעת החינוך שהדם הטהור אינו בא מן המקור אלא מן העליי', אתי שפיר דאין לנו הוכחה מהדם הטהור על הדם הטמא, אחרי שזה בא מן העליי' וזה בא מן המקור. ואם כן יכול להיות שהדם הטמא נתעכב מאתמול בבית החיצון לפנים מן הלול, והדם הטהור יצא עתה מן העליי' לחוץ, ואחריו יצא הטמא מן הפרוזדור, ולכן אתי עלה מדין וסת הגוף. אבל לדעת כל הראשונים שגם הדם הטהור מן המקור הוא, הרי תקשה כנ"ל דכל הוסת הזה למה הוא. וודאי דוחק לומר דלולא דין וסת הגוף, הי' לנו לחוש שמא הדם הטמא נתעכב כולו מאתמול בחורין ובסדקין, עד שלא נשאר ממנו כלל בבית החיצון בדרך יציאת הדם, ולכן הקדים הטהור לצאת בלי תערובת טפת דם כחרדל מן הטמא. אולם גם לשאר הראשונים אפשר ליישב. דנהי דלדידהו גם הדם הטהור מן המקור הוא בא, אבל הדם הטהור הא לא עדיף מיהת מן הטמא, והרי גם בדם טמא יש לחוש שמא מן העליי' הוא, אלא דאמרינן דחזקתו מן המקור, לפי שרוב דמים מן המקור הן באין. אולם בדם טהור נראה דליתא לרוב זה. דבהא דאי אפשר לפתיחת הקבר בלי דם, הקשו הראשונים דדילמא דם טהור הוי, וכתב הראב"ד ז"ל דרוב דמים שבמקור טמאים הן. ואולם זהו דוקא בדמים שבמקור אבל בדמים שבעליי' לא אמרינן דרובם טמאים הן כמו שכתבו האחרונים ז"ל. ואם כן פשוט דעל דם טהור לא נוכל לומר שחזקתו מן המקור לפי שרוב דמים מן המקור, דהרי רוב דמים שבמקור טמאין הן, וסוף סוף הוא נגד הרוב, ושוב נוכל לומר שהוא מן המיעוט דמעליי' קאתו, ובעליי' אין רוב דמים טמאין. דומה למה שאמרו בכתובות (דף ט"ז) בהא דרוב נשים בתולות נשאות ורוב הנשאת בתולה יש לה קול. ומצאתי בשב יעקב סימן מ"א שכתב על לובן והדם הנגרר אחריו דאיכא למימר דמן העליי' הן. ויעויין בסדרי טהרה סימן קפ"ח. ולא נתן טעם לדבר, ולדעתי הדבר מובן כמו שכתבתי. ועיין בתבואות שור סימן כ"ט שכתב סברא כזו לענין מים בראש, ובחוות דעת השיגו. ועיין בתשו' בית אפרים ובתשו' בית יצחק ליו"ד חלק שני. ולכאורה יש להעיר מדברי התוס' בנדה (דף י"ז ע"ב) ד"ה ודם שכתבו דבעליי' ליכא אלא מין דם אחד וכפי הנראה מדבריהם הוא של טמא. ולדבריהם הרי ליכא לספוקי כלל על דם טהור שמא מן העליי' הוא. וקשה גם להשב יעקב. אולם בפשיטות יש לומר דהתוס' כוונתם רק על ארבעה מיני דמים הטמאים, שרק מין אחד מהן נמצא בעליי', דקאו התם על דמי' דקרא דמשמע דמים הרבה, שהוא רק במקור אבל בעליי' לא נמצא אלא מין דם אחד, והיינו מאותם הטמאים. אבל מהדמים הטהורים לא איירו התם ושפיר נוכל לומר דמיניי' איכא טובא בעליי', וכהשב יעקב. על כל פנים כיון דגם להראשונים החולקים על החינוך יש להסתפק על דם טהור דלמא מעליי' קאתי, הרי מיושב מה דצריך בשופעת דם טמא מתוך דם טהור לסימן הגוף, דאי לאו הכי אף על גב דהדם הטהור מוחזק לן דבודאי לא אתי מאתמול, אכתי יש לחוש דלמא הדם הטהור בא עתה מן העליי', והטמא כבר יצא לבית החיצון והעמידוהו כותלי בית הרחם לפנים מן הלול. ואין לומר כיון דאפשרות חששא זו מוטלת בספק, שאם גם הטהור מן המקור בא אין מקום לחוש כלל על הטמא שמא מאתמול יצא. ובספק איתא בירושלמי שלא גזרו משום טומאת מעת לעת, כיון דזה גופא גזרת ספק היא אין ספק לספק (לשון הירושלמי). ומייתי לה מטומטום ואנדרוגינוס דלא מטמא מעת לעת. והכא נמי כשאפשרות החששא מוטלת בספק יש לנו לומר דאין ספק לספק. זה אינו. חדא דדברי הירושלמי אינן אמורין אלא בספק על עיקר הראיי' אם היא מטמאה כלל, כמו בדם ספק טמא ספק טהור, דהוי דומיא דטומטום ואנדרוגינוס דהספק הוא על הראיי' אם מטמא אבל היכא דהראיי' ודאי טמא, אלא שניתוסף עוד ספק על החששא דלמפרע לא איכפת לן. תדע דהרי בירושלמי אמרו התם בבדקה ומצאה ספק טמא, דאינה ממעטת מטומאת מעת לעת, משום דדילמא טמא הוא, ואמאי לא נימא גם בזה אין ספק לספק, דדלמא הדם שמצאה טהור הוא והוי כפקידה שממעטת על יד מעת לעת. אלא דדוקא בספק שבעיקר הטומאה אמרו כן, אבל כשניתוסף ספק בהחששא לית לן בה דכוליה ספק אחד. ותו דעיקר דינו של הירושלמי לא נזכר ברמב"ם, ועיין במראה הפנים שכתב דהש"ס דידן פליג על הירושלמי [ועיין במשנה למלך פרק ג' מהלכות מטמאי משכב ומישב הלכה ד'. איברא דעיקר ראיית מראה הפנים דהש"ס דידן פליג על הירושלמי מהא דכתמים מטמאין למפרע עד שעת הכבוס אף על גב דעיקר טומאתן אינה אלא ספק מגופה. אינה מובנת לי כלל, דבכתמים הרי אין שום מעלה לשעת המציאה על הזמן דלמפרע, דמי יודע מתי בא על חלוקה, וכיון דגזרו על הכתמים מספק הרי הספק אחד עד שעת הכבוס, דדלמא מגופה חזאי ומי יודע מתי. אבל בספק בעיקר הראיי' דגבי מעת לעת, הרי שני ספקות הן, כל אחד ספק בפני עצמו. ואולי נוכל להעמיס סברא זו במחלוקת דרבי ור' שמעון בן אלעזר בברייתא (דף נ"ג ע"ב) דר' שמעון בן אלעזר אמר לא יהא כחמה חמורה מראייתה, ואין הכתמים מטמאין עד שעת כבוס. ומאי ענין כתם לראיי', דבראיי' הרי יש לנו זמן מסויים שטומאתה ודאי לפנינו ובכתמים הרי כך לנו שעת המציאה ככל הזמן שעד שעת הכיבוס. וזהו באמת טעמו של רבי ואנן פסקינן כוותי'. ומשום הכי ראיית מראה הפנים קלושה היא. אולם העיקר מה שהרמב"ם לא הביא לדין זה דבספק לא גזרו משום טומאת מעת לעת, ומסתמא יש לו מקור דלית לן כהירושלמי.] ואם כן גם בגוונא דידן, לולא מה שהדם הטהור הוי וסת הגוף, הי' מטמא מעת לעת משום ספק דשמא הדם הטהור בא מן העליי', והטמא כבר הקדים לצאת וכנ"ל. כן הי' אפשר לומר. אכן עיקר הסברא שכתבנו, דהדם הטהור כיון שאין ממנו נפקא מינה לטומאה, אין לנו להסתפק עליו שמא מאתמול יצא. לא ברירא לי. דאף שממנו בעצמו אין נפקא מינה לטומאה, מכל מקום כיון דממנו תוצאות להטומאה של הדם הטמא, יש לנו לחוש דשניהם גם הטמא גם הטהור קדמו מאתמול לבית החיצון:

ד) ונראה לי ביישוב עיקר ההערה. דלכאורה הרי קשה גם בוסת הימים גרידא, דדי' שעתה משום דאורח בזמנו בא. מנלן שזמנו של האורח הוי ביום שרגיל לצאת לחוץ, ליחוש שמא עיקר קביעתו היתה להקדים לבוא תמיד לבית החיצון יום אחד קודם שיצא לחוץ, ובכל השלש פעמים שעל ידן הוקבע הוסת, הי' דרכו להתעכב יום אחד בכותלי בית הרחם. ומצאתי בנודע ביהודא ובישועות יעקב שעמדו בזה. ויעויין בהגהות הגאון הרד"ל ריש מס' נדה. ודבריהם דחוקים. ולדעתי קושיא זו מיושבת בפשיטות ומתרי טעמי. חדא, דזה נראה ברור דברואה דם בהרגשת פתיחת המקור בשעת ראייתה, אין מקום בזה לגזרת מעת לעת דהרי דם זה שהרגישה עתה ביציאתו מן המקור, ודאי שלא

*) ובהאי ענינא צריכא לי עיונא, במה דאמרינן שם עוד בברייתא ראתה כתם ואחר כך ראתה דם תולה כתמה בראייתה מעת לעת דברי רבי ר' שמעין בן אלעזר אומר יומו. ואינה מטמאה למפרע דאמרינן כתם זה מדם שבתוך מעת לעת אי בתוך יומו קאתי. וקשה לי מהא דאמרינן (בדף ס' ע"ב) אמתניתין דשלש נשים שהיו ישנות במטה ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה היא טמאה וכולן טהורות ובגמרא אמר רב יהודא אמר רב והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת ופרש"י הלכך מחזקינן האי דם בדידה ואינך טהורות. הא כשבדקה לאחר מכאן אינה מצלת עוד על חברותי'. ואמאי הרי כל שראתה אחת מהן בתוך מעת לעת של מציאת הכתם, הי' לנו לתלות את הכתם הנמצא בראיי' זו, כמו התם דתולין כתמה בראייתה, וממילא תציל על חברותיה. והדבר קל וחומר, דאי מהני התם ראיי' שבתוך מעת לעת לתלות בה ודאי כתם שלה שלא תטמא למפרע, כל שכן הכא שהוא רק ספק כתם על כל אחת ואחת, דודאי יש לנו לתלות את הכתם הנמצא ולא ידעינן של מי הוא, בהראיי' שאחר כך בתוך מעת לעת, או ביומו כר' אלעזר בר' שמעין, ולומר האי כתם מדם נדות זה הוא, והשתים טהורות. דכשם שמצלת על עצמה מטעם זה, שלא יטמא כתמה למפרע, הכי נמי תציל על חברותי'. ואולם קשה לי עוד בהא דאמרינן והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת, ומוקמינן לה כבר פדא דהוי ודאי טמאה בשעת מציאת הכתם. וקשה לי טובא דאפילו לר' אושעיא דאינה אלא טמאה מספק גם בתוך שיעור וסת, ואפילו לאחר שיעור וסת כל שהוא בתוך שיעור דכדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה, דבעלה באשם תלוי וטהרותיה תלויות אפילו לבר פדא, שאין לנו הוכחה שכתם זה ודאי של זו הוא, שהרי אינו אלא ספק, אבל אכתי הי' לנו להציל על השאר מטעם תולין הקלקלה במקולקל. דהרי זו שבדקה עליה בתוך שיעור זה, על כל פנים נעשית טמאה מספק בשעת מציאת הכתם. (ובדף ס' ע״א) איתמר אמר ר' יוסי בר' חנינא טמא וטהור ואפילו טהור ותלוי שהלכו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור תולה טמא בתלוי וטהור בטהור לדברי הכל, הרי דלענין תולין הקלקלה במקולקל, סגי לן אפילו במקולקל מספק, ואם כן הי' לנו לתלות הכא את הכתם הנמצא, בזו שבדקה עצמה בתוך השיעור שכדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה ומצאה טמאה, שהיתה טמאה מספק בשעת מביאת הכתם, וכדאמרינן החם תילה בשומרת יום כו' מטעם תולין הקלקלה במקולקל. איברא דבזה יתיישבו לנו דברי הרא"ש שהקשה על עיקר הדין דוהוא שבדקה עצמה בשיעור וסת, מנא לן זמן ביאת הכתם דנדע שיעור וסתו לבדיקה, והרי יש לומר דזמן רב נפיל קידם לבדיקה זו, ומאחריתא הוא. ולכאורה יש להקשות דנהי דלא ידעינן זמן נפילת הכתם, אבל על כל פנים זו שבדקה עצמה בתוך שיעור וסת של מציאתו,הרי היתה טמאה ודאית בשעת מציאת הכתם, ואם כן השאר טהורות מטעמא דתולין הקלקלה במקולקל, ולא גרע מהא דתולה בשומרת יום כו'. וב"ה מצאתי בחוות דעת שהקשה כן על הרא"ש [ומה שהעיר עוד שם החוו"ד מטומאת מעת לעת, דבריו נפלאים. דאי מטעם זה ולמה לנו הבדיקה שבשיעור וסת אלא דהא אי אפשר לאומרו, דהרי טומאת מעת לעת אינה אלא לקדשים, ואיך תולין בה טומאה כזו שהיא גם לחולין ותו דאפילו בטמאה גמורה כל שאתה מקלקלה יותר אין תולין בה לרבי (בדף ס' ע"א), והכי נמי הרי אתה מקלקלה לחולין.] ולפי הנ"ל אתי שפיר, דאי מטעם תולין הקלקלה במקולקל אתינן עלה, למה לנו הבדיקה בשיעור וסת דהוי ודאי טמאה, והרי לזה סגי גם בספק טמא דתולין בתלוי. ואם כן הי' לנו לטהר את השאר גם בבדקה בשיעור דכדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה, אלא ודאי דלא אתינן הכא מהאי טעמא. אלא דהא גופא קשה וכנ"ל. הקדים מאתמול לבוא מן המקור לבית החיצון, ועל דם אחר הרי לית לן למיחש כדי שתטמא. וכל הדין דטומאת מעת לעת הוא רק כשמצאה על ידי בדיקת עד, וההרגשה לאו אדעתה. ואפילו כשהרגישה בשעת בדיקתה הרי אמרינן דלמא הרגשת עד הוא, והדם כבר יצא. ובזה הוא דגזרו טומאת מעת לעת. וב"ה מצאתי בחוות דעת ריש סימן ק"ץ שכתב כן. ודקדקתי בזה לשון רש"י בריש מכלתין שפירש למתניתין דטמאה למפרע כשמצאה דם על ידי בדיקת עד. ובמהר"ם וסדרי טהרה נתקשו בכוונתו. ולדידן דבריו מוכרחים, דכל עיקר הטומאה למפרע אין לה מקום כלל אלא בדם שעל ידי בדיקת עד, דעל הרגשתה עכשיו איכא למימר דהרגשת עד הוא, ומאתמול הרגישה ולאו אדעתה. ואפילו להראשונים דעל ידי בדיקת עד הוי ודאי הרגשה, אין זה ענין לכאן. דעל עיקר הטעם דדלמא הרגשת עד הוא הרי אין חולק, אלא דטעמם משום דחזקת דם לבוא בהרגשה, ואם כן לא שייך זה אלא כשאנו דנין אם הוא בא בהרגשה או שלא בהרגשה, אבל הכא דאנו מסופקין מתי הרגישה בו, אם עכשיו בשעת בדיקת העד או מאתמול ולאו אדעתה, הרי אין זה ענין לחזקת דם לבוא בהרגשה לומר מטעם זה דדוקא עתה הרגישה בו. על כל פנים כיון דבראיי' שבהרגשה אין מקום לחוש שמא מאתמול העמידוהו כותלי בית הרחם, הרי פשוט לא קשה באשה שיש לה וסת, דנימא גם על עיקר קביעות הוסת שהי' באופן זה ולמה תהא די' שעתה, דמשכחת לה שהוקבע הוסת על ידי ראייות שבהרגשה, דאז אין להסתפק עליו שמא מאתמול קידם, ולכן כשראתה אחר כך ביום קביעותה גם על ידי בדיקת עד די' שעתה. ולכאורה יש להעיר במה שהנחנו דבראיי' שבהרגשה אין לטמא למפרע משום דלא שייך בו החששא דשמא דם זה מאתמול קידם. דהתינח להלל דמטמא למפרע מחששא דשמא כותלי בית הרחם העמידוהו. אבל לחכמים דמטמאו מעת לעת, וטעמם משום קנסא שלא בדקה, והרי קנס זה שייך גם בראתה בהרגשה. ועל החוות דעת לא קשה, דאיהו קאי התם להוכיח דגם הרגשת זיבת דבר לח הוי הרגשה, דאי בעינן הרגשת פתיחת המקור דוקא, איך משכחת לה טומאה למפרע כל שהרגישה עתה בפתיחתו, וראייתו יש לה מקום מהלל דמטמא מפקידה לפקידה, דלדידי' אין לנו אלא החשש דשמא כותלי בית הרחם העמידוהו. וגם דברי רש"י דבריש מכלתין אתי שפיר מה דנקיט בדיקת עד וכמו שכתבנו לעיל. דקאי לפרש גם להלל. אבל לדידן דמטמאינן מעת לעת משום קנסא וזה שייך גם בראתה בהרגשה. גם תירוצנו לעיקר הקושיא אינו נסתר בזה, דהרי הא חזינן מיהת דגם לדידן דמשום קנסא, באשה שיש לה וסת לא קנסו, ודי' שעתה גם לדידן. אלא דהוי קשה לן איך משכחת שהוקבע הוסת על יום זה. ועל זה קתריצנא דקביעות הוסת הוי על ידי הרגשה, ואי דכל זמן שלא נעשה לה וסת קבוע היתה מטמאה מעת לעת גם בראיי' שבהרגשה, מטעם קנסא. אבל מכל מקום הוסת הרי הוקבע בכך על יום זה, דהקנס לא ישנה את הקביעות, ומשעה שבאה לידי קביעותה לא קנסו עוד ודי' שעתה. אלא דיש להעיר בגוף הדין לדידן דמשום קנסא, אי גם בראיי' שבהרגשה מטמא מטעם קנס זה אף שאין בו החשש דשמא העמידוהו כותלי בית הרחם. אכן נראה דגם לדידן דמטמא מעת לעת משום קנסא, עונה אחת מטמא מחששא דכותלי בית הרחם העמידוהו, דלעונה אחת חשו גם חכמים להעמדת כותלי בית הרחם, ולזמן מרובה הוא דפליגי אהלל. וזה מוכרח מגוף התקנה דאמרינן חכמים תיקנו לבדוק שחרית כדי להכשיר טהרות של לילה, וערבית כדי להכשיר טהרות של יום. הרי דגם לילא התקנה היו טמאות הטהרות של לילה בלי בדיקת שחרית אף דאז לא הי' מקום לקנסא, ומוכרח דעונה אחת מטמא גם לדידן מחששא דכותלי בית הרחם העמידוהו. ומצאתי בנודע ביהודא מהדורא קמא סימן מ"ו שכתב כן. ולפי זה יש לומר דרק במקום שמטמאה עונה אחת מחששא דשמא כותלי בית הרחם העמידוהו התם הוא דהוסיפו עוד עונה אחת מקנסא. אבל בראיי' שבהרגשה דאין שום חשש של העמדת כותלי בית הרחם, משום קנס לחודי' לא גזרו טומאת מעת לעת. ונראה לי ראי' ברורה לזה, מד' נשים דדיין שעתן. והרי כולן צריכות בדיקה כמו שכתבו התוס' (בדף י"א ובדף ל"ט), וכן הוא דעת הרמב"ם בפרק ד' ממטמאי משכב ומושב. ולדעת רש"י אשה שיש לה וסת מיהת צריכה בדיקה. ואמאי לא קנסום בטומאת מעת לעת כמו בשארי נשים. אלא דהיכא דליכא שום חשש של העמדת כותלי בית הרחם לא גזרו טומאת מעת לעת משים קנסא לחודי'. ואין להקשות ממה שכתב הר"ן בחידושיו (לדף ט') בטעמא דקטנה די'

*) ולדעת רש"י דכל הד' נשים לבד מאשה שיש לה וסת אינן צריכות בדיקה, קשה לי מהא (דבדף ח' ע"ב) פריך הש"ס אברייתא דהיתה בחזקת מעוברת והפילה רוח די' שעתה ורמינהו קשתה שנים ולשלישי הפילה רוח או כל דבר שאינו של קיימא הרי זו יולדת בזוב ואי אמרת לידה מעלייתא היא קושי סמוך ללידה רחמנא טהרי'. ומאי קושיא, לימא דבאמת לאו לידה היא, והא דדי' שעתה הוא משים דטעמא דטומאת מעת לעת לדידן הוא משום קנסא שלא בדקה, וכיון דבשעה שהיתה מעוברת לא היתה צריכה בדיקה הרי ליתא לקנסא לגבה, ומשום הכי די' שעתה. ואין לומר דקושית הש"ס הוי אלישנא דברייתא דמשמע דמטעם דהוי לידה די' שעתה, מדאמר עלה ואף על גב שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר הרינו חלנו כמו ילדנו רוח, הרי דמטעם לידה אתי עלה, ועלה הוא דפריך. דזה אינו, דאם כן מאי משני רב פפא מידי היא טעמא אלא משום דראשה כבד עלי' ואברי' כבדין עלי' הכא נמי ראשה כבד עלי' ואברי' כבדין עלי'. והרי גם לתירוצו הא דדי' שעתה אינו מטעם דהני לידה, ויקשה לשון הברייתא. ובעל כרחך דהש"ס לא חש לזה, משום דהברייתא מייתי זכר לדבר לרווחא דמילתא. והכי נמי נימא דעיקר הטעם הוי משום דליתא לקנסא לגבה. גם אין לומר דקושית הש"ס הוי מהא דדי' שעתה ואינה מטמאה גם עונה אחת למפרע, דלא הוי מטעם קנסא אלא מחששא דכותלי בית הרחם העמידוהו. דהא ליתה דכל היכא דמעת לטת ליכא מפקידה לפקידה נמי לא גזור רבנן כדאמרינן (בדף ל"ו) וכמו שכתבנו בפנים לענין קטנה להר"ן. גם לשון רש"י בהברייתא שם קשה דבד"ה די' שעתה כתב וזה לשונו, ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דלאו הריון הוא ונטמאו טהרות דמעת לעת של ראיי' עכ"ל. ולהנ"ל הרי קשה איך הוי אמינא לטמא מעת לעת דהכא ליכא טעמא דקנסא וכמו שכתב הר"ן בקטנה. ואולי יש לומר דרש"י פליג על סברת הר"ן בקטנה, דמשום דאינה צריכה בדיקה אינה מטמאה מעת לעת אף על גב דאיתחזקה בדמים. דהרי בברייתא דקטנה (בדף ט' ע"ב) כתב רש"י טעם אחר בהא דקטנה די' שעתה באותה ראיי' שהוחזקה בה בדמים יעי"ש. ויש לומר דרש"י סבירא לי' דנהי דעיקר הגזרה של טומאת מעת לעת הוי משום קנסא, עכשיו שגזרו לא פלוג רבנן להוציא מכלל טומאה זו כל שאינה מסולקת מדמים. ועיין בסדרי טהרה סימן קפ"ט ס"ק ל"ד ובחידושיו על המס' (בדף יו"ד), שכתב להקשות על הר"ן מכח סברא זו, והכריח דסברתו במחלוקת שנוי', דלרב יהודא (בדף ל"ט) דכל י"א יום אינה צריכה בדיקה, ואפילו הכי שומרת יום מטמא מעת לעת כדאמרינן בברייתא, הרי לית לי' לסברת הר"ן ולפי"ז יש לומר דסוגית הש"ס (דדף ח') אזלא אליבא דרב יהודא ושפיר פריך ורמינהו. מיהו יש לחלק בפשיטות דלא תקשה להר"ן מהסוגיא (דדף ל"ט) אליבא דרב יהודא. ואין להאריך. שעתה בראיי' שני' אף דלרבי בתרי זימני הוי חזקה. שהוא משום דכל זמן שלא הוחזקה בראיי' שני' אינה צריכה בדיקה וליכא למיקנסה. ואי נימא דעונה אחת טמאה גם בלי טעמא דקנסא, אמאי די' שעתה תטמא מיהת עונה אחת למפרע. דכבר אמרו (בדף ל"ו) דכל היכא דליכא למגזר מעת לעת גם מפקידה לפקידה לא גזרו, ואף דעונה אחת אסורה מטעם אחר, מכל מקים לאחר שגזרו גזרת מעת לעת, השוו מדותיהן, דגם חששא דעונה אחת הרי אינה אלא חששא דגזרת רבנן, והם אמרו להשוות מדותיהן. והכי נמי בקטנה. ומצאתי בספר פרדס רמונים בפתחי נדה שהאריך לסתור דברי החוות דעת, דבראיי' שלא בהרגשה אינה מטמאה מעת לעת, והעיר כמו שהקשתי דלדידן שהוא משום קנסא, הרי שייך קנס זה גם בראיי' שבהרגשה. ודחה דאין לומר דכל שאינה טמאה עונה אחת מחששא דכותלי בית הרחם העמידוהו, לא הוסיפו עונה אחת מקנסא. ולי נראה מוכרח כן, מדינא דד' נשים דיין שעתן, אף שצריכות בדיקה ושייך גביי' קנסא, אלא דכל שאין שום חששא דכותלי בית הרחם העמידוהו, לא קנסו מידי:

ה) הדרן לדידן דאחרי דבראיי' שבהרגשה אין מקום לחוש שמא מאתמול הקדים הדם לבית החיצון, מיושב בפשיטות הא דאשה שיש לה וסת די' שעתה, ולא אמרינן דעיקר קביעות הוסת היתה על ידי הקדמת יום אחד לבית החיצון, דמשכחת לה שהוקבע הוסת על ידי ראייות שבהרגשה, שודאי כאן נמצאו כאן היו, ואין להסתפק בם שמא מאתמול קדמו. אלא דעדיפא [מינה נראה לי דהקושיא מעיקרה ליתא, ואין אנו צריכין להיכי תמצי. דהרי כל החששא דטומאה למפרע הוא רק לקדשים ולתרומה אבל לחולין ולבעלה אין חוששין לזה כלל. ואם כן כשראתה שלש פעמים ביום אחד, הרי במה שנוגע לבעלה, לענין פרישת עונה, ולחולין, כבר יש לה קביעות גמורה ביום ראייתה דוקא, דלזה הרי אין לנו שום חששא שמא מאתמול קדמה לבית החיצון. ואם כן הדבר מתפרש באר היטב, דעד כאן לא חששו למפרע לקדשים, אלא כשאין לה קביעות ביום ראייתה לבעלה ולחולין, אבל באשה שיש לה וסת לבעלה ולחולין, די' שעתה ולא חשו בה גם לקדשים. וזה פשוט וברור עד שיש להתפלא על הגאונים הנ"ל שהעלימו עין מן הפשט הפשוט: ו) אולם לקושיתנו בסימן הגוף דשופעת דם טמא מתוך דם טהור אכתי אין מרפא לכאורה גם בשני התירוצים האלו. דהתם בוסת הימים הרי כל שנקבע אותו יום, תו לא קשה לן דלמא מאתמול הקדים לבית החיצון, דחזקה דאורח בזמנו בא. אלא דהוי קשה לן על עיקר הקביעות מנלן שהוקבעה ביום ראייתה שלא על ידי הקדמת יום אחד לבית החיצון. משום הכי כדאשכחנא פירוקא לעיקר הקביעות, תו לא קשה לן מידי. אבל הכא בסימן הגוף דשופעת דם טמא מתוך דם טהור כשאינו ליום ידוע, גם אם נתרץ את עיקר הקביעות, כמו שכתבנו בוסת הימים, וכבר ידענו שהוקבעו הטמא והטהור יחדיו ביציאתם לחוץ. אכתי לא נמצא נוח. דהכא הרי קשה לן בתרתי, חדא על עיקר הקביעות, דמנלן שהוקבעו לבוא הטמא והטהור יחדיו ביציאתם מן המקור תיכף לחוץ, דלמא היתה עיקר קביעתם לצאת מן המקור לבית החיצון, ולשהות שם מעת לעת, ואחר כך יצאו לחוץ. ועוד דאף אם היתה קביעתם לצאת מן המקור מיד לחוץ, אבל כיון דאין לזה יום קבוע, הרי עוד נוכל לחוש בפעם הרביעי שמא קדמו שניהם בפעם זה מאתמול לבית החיצון, דאף אי נימא דראיי' כזו מן המקור לבית החיצון ואחר יום אחד לחוץ אין זה כקביעתה לראות מן המקור תיכף לחוץ, אכתי אין בזה גם שום סתירה לקביעתה. דבסימן הגוף שאינו ליום ידוע, הרי לא חשוב עקירה, אלא כשיביא סימן הגוף בלי הראיי', אבל כשתראה בלי הסימן, אין בזה עקירה, כמבואר בדיני עקירות הוסתות, אם כן במה שנחוש כאן בפעם הרביעית שקדמו שניהם לבית החיצון, אם נדון שאין זו אותה הראיי' והסימן שהוקבעה בם, הרי הוי כאותה שיש לה וסת הגוף שאינו ליום ידוע, וראתה בלי הסימן, שאין מזה שום סתירה לקביעתה. ואם כן במה שתירצנו בוסת הימים לא יתיישב לנו הכא בוסת הגוף. דבשני התירוצים שכתבנו הרי לא תירצנו אלא את הקביעות, והכא בסימן הגוף שאינו ליום קבוע דגם כשיש לה קביעות לראות עם סימן הגוף, וראתה בלי הסימן אין מזה סתירה לקביעותה, הרי תשאר הכא קושיתנו דאכתי בפעם הרביעית אמאי די' שעתה, ניחוש שמא בפעם זה באו שניהם מאתמול לבית החיצון ושהו שם מעת לעת, אף דבשלש פעמים הראשונים היתה ראייתה ודאי תיכף מן המקור לחוץ, כגון שראתה בהרגשה, כיון דמחשש זה אין סתירה לקביעתה וכנ"ל. גם התירוץ דלחולין הוי הקביעות ודאי ביום ראייתה, לא יועיל הכא כל שבהחשש דמאתמול ראתה אין בו סתירה להקביעות:

ז) ונראה לי ביישוב הדבר. דהנה עיקר הטעם דאשה שיש לה וסת די' שעתה, שהוא משום החזקה דאורח בזמנו בא כמו שכתבו הראשונים. לכאורה נראה פירוש דבריהם, דכיון שהוקבע הוסת לבוא היום, אם נאמר שהקדים לבוא מאתמול הרי לא בא בזמנו, והוי זה סתירה לחזקתו ולקביעותו. אכן אם זה הוא הטעם, הרי תקשה לן מאי טעמא דמאן דאמר דאשה שיש לה וסת אפילו שלא בשעת וסתה די' שעתה, דהתם הכל אחד הוא לענין חזקתה בין ראתה היום בין הקדימה מאתמול. אשר על כן נראה בזה, על פי מה שכתב הר"ן בשבועות פרק ב' ובחידושיו לנדה (בדף ט"ו) דאשה שיש לה וסת הוי בחזקת מסולקת דמים שלא בשעת וסתה, ואפילו למאן דאמר וסתות דרבנן איתא לסברא זו. וכיון שכן דינה שלא בשעת וסתה כאותן הד' נשים שהן מסולקות מדמיהן דדיין שעתן. ומובן הא דגם שלא בשעת וסתה די' שעתה אחרי דדינה כהד' נשים. וכל שכן כשראתה בשעת וסתה דאז היא בחזקת דמים דדי' שעתה, דמה אם הרואה בשעת סילוק דמי' די' שעתה, כל שכן זו כשראתה בשעה שאינה מסולקת מדמי' דלא ניחוש שראתה מאתמול בשעה שהיא מסולקת מדמי'. ומאן דאמר דשלא בשעת וסתה מטמא מעת לעת, טעמו משום דכשראתה שלא בשעת וסתה יצאה בזה מחזקת מסולקת מדמי'. ואף על גב דבד' נשים המסולקות מדמיהן לא אמרינן הכי, הכא שאני משום דכל חזקת סילוק דמי' הוא רק מפני הקביעות כל שראתה שלא כקביעתה [אף שלא נעקר בזה וסתה] בטלה בפעם זה חזקתה. שוב התבוננתי דהתוס' (בדף ס' ע"ב) ד"ה עוברה כתבו כן להדיא בטעמא דאשה שיש לה וסת די' שעתה. דזה לשונם, אבל יש לה וסת דמסולקת בדמים דהא אמרינן בה די' שעתה אינה תולה באין לה וסת. הרי דזהו עיקר הטעם דאשה שיש לה וסת די' שעתה, שאין לנו לחוש שראתה בשעה שהיא מסולקת מדמי'. ובהגהות חשק שלמה ראיתי שחתר למצוא טעם להמאן דאמר דגם שלא בשעת וסתה די' שעתה, ולפי דברי התוס' והר"ן הנ"ל הרי הדבר פשוט כן, לפי שדינה אז כהד' נשים. ובבדק הבית (דף ק"י) (דפוס וויען) ראיתי שכתב ואף באשה שיש לה וסת מתוך שדמי' מסולקין בשאר שעות אמרו די' שעתה, הרי דבריו מפורשין כמו שכתבנו. ואולם גם הרשב"א שם שכתב על דברי הרא"ה, ולא משום שדמי' מסולקין אלא אדרבה טעמא משום דאורח אינו בא אלא בזמנו ולא אץ לבוא עכ"ל. גם הוא אינו מחולק על עיקר הטעם דאשה שיש לה וסת די' שעתה שהוא משום דדמי' מסולקין שלא בשעת וסתה. אלא דאיהו מחלק בין סילוק דמים של שאר נשים שדין שעתן, לסילוק דמים של אשה שיש לה וסת. דבשאר נשים גם בשעה שראתה היא בחזקת מסולקת מדמי', ומשום הכי דעת הרשב"א שם דאין קובעין וסת בימי עיבורן, אבל באשה שיש לה וסת, אף על גב דדי' שעתה מטעמא דדמי' מסולקין, הרי סילוק זה אינו אלא שלא בשעת וסתה, ומשים שאינן רואין אלא בשעת הוסת, ואם כן הראיי' שבשעת הוסת גופי' אינה כראיית אשה שמסולקת מדמי', דאדרבה בשעת ראייתה דמים יתירין לה עד שבשביל זה גריעי דמי' שלא בשעת הוסת, זהו תוכן כוונת הרשב"א שם, ואין מדבריו שום סתירה לעיקר הסברא. ודברי הרא"ה שם במה שהביא ראי' לסתור דברי הרשב"א מאשה שיש לה וסת קשים להבינם:

ח) על כל פנים למדנו דהא דאשה שיש לה וסת די' שעתה, לבד מה דאם נחוש דמאתמול קדמה לבית החיצון והיום בשעת וסתה לא ראתה, הוי זה סתירה לקביעותה, יש בזה עוד טעם, משום דשלא בשעת וסתה היא בחזקת מסולקת מדמיה, ואין לחוש שראתה בשעת סילוק דמים. ולפי זה מיושב בטוב טעם מה שהקשינו בשופעת דם טמא מתוך דם טהור, דניחוש שמא מאתמול קדמו שניהם לבית החיצון הטמא והטהור. דאחרי דעל עיקר הקביעות אין להקשות שמא הוקבעו כך להקדים שניהם יום אחד לבית החיצון, לצאת למחרתו לחוץ, חדא דיש לומר דהקביעות הוי על ידי ראיי' בהרגשה שהרגישה ביציאת שניהם מן המקור לחוץ, ועוד אחרי דכל החשש הזה הוא רק לקדשים, אם כן הקביעות קביעות היא לחולין, וכל שיש קביעות לחולין אין לחוש לקדשים. אלא דקושיין הוי דאפילו אם הוקבעה ביציאת שניהם תיכף מן המקור לחוץ, ואפילו אם נאמר דביציאת שניהם לבית החיצון יום אחד לפני יציאתם לחוץ, אין זה הראיי' כקביעותה, אכתי יש לנו לחוש דלמא קדמו שניהם מאתמול לבית החיצון, דלא תהא ראיי' כזו שאינה כהרגלה, אלא כראיי' בלי סימן הגוף לגמרי, דגם כן אין בזה סתירה לקביעותה כל שאין וסתה ליום ידוע, דעקירתו לא הוי אלא כשבא הסימן בלי הראיי', אבל במה שבאה הראיי' בלי הסימן אין בזה עקירה, ואם כן אכתי יש לחוש כנ"ל. אבל זהו רק אם נאמר דהא דביש לה וסת די' שעתה, הוא משום דאם נחוש שקדמה מאתמול לבית החיצון, הוי זה סתירה לקביעותה ומשום הכי כל היכא דליכא סתירה הי' לן לחוש למפרע. אבל לפי הטעם דשלא בשעת וסתה הויא מסולקת מדמי', הרי טעם זה שייך גם בנידון דידן, דאפילו כשהסימן אינו ליום קבוע, הרי כל שיש לה קביעות לראות עם סימן הגוף, אשה שיש לה וסת היא, וכל ראיי' שתראה שלא בסימן הגוף, נהי דאין ממנה סתירה לקביעותה, שהרי אין הוסת נעקר באופן זה, עד שיבוא הסימן בלי הראיי', אבל ראיי' שלא בשעת וסתה מיהת הוי, דהוסת שלה הרי הוי עם סימן הגוף, והויא לגבי ראיי' כזו בחזקת מסולקת מדמי'. ולמאן דאמר דגם בשלא שעת וסתה די' שעתה, כל שיש לה וסת של סימן הגוף, אפילו כשאינו ליום ידוע, אם אירע לה שראתה בלי הסימן, גם כן די' שעתה, דדינה כמסולקת מדמי'. ואם כן פשוט ניחא בנידון דידן כפי שהשרשנו דכל שיש לה קביעות לראות הטמא עם הטהור תיכף מן המקור לחוץ בלי שהיי' בבית החיצון, הוי וסתה דוקא באופן זה, וכשישהה הדם בבית החיצון ואחר כך יצא לחוץ הוי זה שינוי מקביעותה, ונהי דאין וסתה שאינו ליום ידוע נעקר באופן זה, עד שיבוא סימן הגוף בלי ראיי', והכא הרי הוי זו כראיי' בלי הסימן, דהרי גם הסימן כל ששהה בבית החיצון אין זה אותו הסימן שרגילה בו, דכמו דדונינן כן על הראיי' עצמה הכי נמי יש לדון כן על הסימן] אבל ראיי' שלא בשעת וסתה מיהת הוי. אם כן כשראתה הטמא עם הטהור דכל דכשיצאו תיכף מן המקור לחוץ בלי עיכוב בביה"ח זוהי שעת וסתה, הרי אין לחוש כלל שמא קדמו שניהם מאתמול לבית החיצון, דהרי הוי זו חששא של ראיי' בשעת סילוק דמי', דלא חיישינן לי', כמו בכל אשה שיש לה וסת דדי' שעתה מטעם זה, וזהו דשייך גם הכא, דכשראתה שניהם לחוץ, הרי הוי זה ראיי' בשעת וסתה בשעה שדמיה יתירין, ואם כן אין שום מקום לחוש שמא קדמו שניהם מאתמול, דלגבי ראיי' כזו הויא בחזקת מסולקת מדמי'. והוא נכון:

ט) ואין לדחות עיקר היסוד, דמה שכתבו הראשונים דשלא בשעת וסתה הוי מסולקת מדמי', זהו רק בוסת שליום ידוע, ומשום הכי יש לומר דבשאר הימים דמי' מסולקין. אבל בוסת של סימן הגוף שאינו ליום ידוע מתי נדון אותה למסולקת מדמי', והרי בכל יום עלולה היא לראות ככל אשה שאין לה וסת קבוע, דבכל יום הרי יכול לבוא הסימן עם הראיי'. וגם ראי' לכאורה לזה, דהרי הר"ן ז"ל כתב מכח טעם זה, דאשה שיש לה וסת אין לה לחוש לעונה בינונית, משום דדמי' מסולקין. והרי זהו רק בוסת הקבוע לימים, או אפילו בוסת המורכב מימים וסימן הגוף, כמסקנת הש"ך בסימן קפ"ד ס"ק ל"ב, וכפי מה שביארו האחרונים כן גם בדעת הבית יוסף] אבל בוסת הגוף שאינו ליום ידוע, הרי בודאי שחוששין לעונה בינונית. ומוכרח דבוסת כזה לא חשיבא כמסולקת מדמי' שלא בשעת וסתה. אבל אין בזה כדי דיחוי, לא מצד הראי' ולא מצד הסברא. הראי' אינה כלום. דהא דחוששין בה לעונה בינונית, אין זה מצד שאינה חשובה למסולקת מדמי' לגבי ראיי' שלא בסימן הגוף, שהיא חשובה אצלה לראיי' שלא בשעת וסתה. אלא דכיון דאין לה יום קבוע להסימן, הרי יש לחוש לעונה בינונית שאז יבוא הסימן עם הדם, ותראה אז ראיי' של שעת וסתה, אבל לגבי חשש ראיי' שלא בסימן הגוף לענין זה דינה כמסולקת מדמי'. ומהאי טעמא לא קשה נמי מה שהקשינו מצד הסברא באיזה זמן תהי' מסולקת מדמי' כיון דתמיד עלולה היא לראות, כמו דאמרינן בכל אשה דעלמא. דאחרי דהכלל הוא דכל אשה שיש לה איזה קביעות לראייתה, קביעות הימים, או קביעות סימן הגוף לחודי', להראשונים החולקים על הרמב"ם, חשיבא כאשה שיש לה וסת, הרי אשה כזו אף שעלולה היא לראות בכל שעה, ככל אשה שאין לה וסת, מכל מקום שניא היא לגמרי ממנה, דהכא מתי שתראה עם הסימן, הרי זו ראיי' של שעת וסתה, והא דעלולה היא לראות בכל שעה, הרי היא עלולה רק לראיי' עם הסימן, דבכל שעה שתראה באופן כזה חשיבא ראיי' של שעת וסתה, אבל לגבי ראיית דם לחודי' שלא עם הסימן, חשיבא שפיר מסולקת מדמי'. ואתי שפיר תירוצנו בסימן הגוף דשופעת גם כשאינו ליום ידוע וכנ"ל:

י) ודבר זה מלבד שהוא מוכרח מסברא, יש עוד להביא ראי' לזה. דאם נאמר דבוסת הגוף שאינו ליום ידוע, לא אמרינן דהוי מסולקת מדמי' שלא בשעת וסתה, הרי נצטרך לומר דהא דגם בוסת כזה די' שעתה, להראשונים החולקים על הרמב"ם, הוא משום דכיון דקבעה לה לראות עם סימן הגוף, כל שתחוש שמאתמול קדמה לבית החיצון, הרי ישאר הסימן שאירע לה היום בלי ראיי', וזהו סתירה ועקירה לקביעותה. ומטעם זה די' שעתה, ולא מטעם דהוי מסולקת מדמי' שלא בשעת וסתה. [וטעם זה אפשרי הוא כל היכא דעל הסימן עצמו אין לחוש שמא קידם מאתמול אלא דבשופעת הוי קשה לן משום דגם על הסימן יש לחוש כן]. אבל אם נפרש כן הרי יצא לנו דין חדש בוסת זה דדי' שעתה, דהיכא דפיהקה אתמול ולא ראתה והיום פיהקה וראתה, תטמא מעת לעת שמא יצא הדם עם הפיהוק דאתמול לבית החיצון דהרי בחששא זו לא יהי' שום סתירה לקביעותה, אחרי דבין כך וכך ישאר פיהוק אחד בלי ראיי', דאם ראתה היום הרי ישאר הפיהוק דאתמול בלי ראיי', וכיון דשני הצדדים שוים, מאי חזית דאזלת בתר השתא, זיל בתר מעיקרא לטמא מעת לעת, וישאר הפיהוק דהיום בלי ראיי' והניחא להראשונים דאמרינן דפיהוק דאתמול גורם לראיי' דהשתא, דלדידהו אם עכשיו ראתה לא ישאר גם הפיהוק דאתמול בלי ראיי', דכיון דאית לן למימר דגם הפיהוק דאתמול גרם לראיי' דהשתא הרי הוי זה כפיהקה פיהוק מרובה ואין מזה סתירה לקביעותה. (דמה שנתרחק הסימן מהראיי' הרי ודאי דאין זה סותר לקביעותה, דהרי אם ראתה ב' פעמים בפיהוק דהשתא, ובשלישית עם פיהוק דאתמול קבעה לה וסת לפיהוק, ומדקבעה בהכי כל שכן דאין מזה סתירה לקביעותה] מה שאין כן אם ראתה אתמול הרי ישאר הפיהוק דהשתא בלי ראיי' כלל, דזה לא אמרינן דפיהוק דהשתא יהי' גורם לראיי' דאתמול כמו שכתבנו בסימן כ"ד דכל סימני הוסתות לא הוו אלא בשעה שבאין לפני הראיי' ולא לאחרי', ולכן אתי שפיר דגם באופן זה די' שעתה. אבל להראשונים דלא אמרינן דפיהוק דאתמול גרם לראיי' דהשתא, הלא ממה נפשך ישאר סימן אחד בלי ראיי' ויהי' מזה סתירה לקביעותה ואמאי די' שעתה. ולומר דלהני ראשונים מטמאה באמת בכי האי גוונא מעת לעת, הוא דבר חדש. אולם לפי הנ"ל אין לחוש גם הכא שמא מאתמול הקדים לבית החיצון, דעתה כשראתה כקביעותה עם הסימן, הרי הויא בחזקת מסולקת מדמי' עד אותה שעה, ולכן אין לחוש שקדמה לראות בשעת סילוק דמים וכנ"ל, מאי אמרת דהכא דגם אתמול הי' לה אותו סימן הגוף, הרי גם אם ניחוש שמאתמול ראתה תהי' זאת ראיי' בשעת וסתה ולא בשעת סילוק דמים, ומאי חזית דאזלת בתר וסת דהשתא זיל בתר וסת דאתמול. זה אינו דכיון דלחולין לא מספקינן כלל בראיי' דמאתמול, הרי הויא ראיי' דהשתא ראיי' של שעת וסתה לענין חולין, ובכי האי גוונא לא חיישינן גם לקדשים. וכמו בוסת הימים גרידא דאיכא לאסתפוקי על עיקר קביעותה, שהוקבעה בהקדמת יום אחד לבית החיצון, והוי יום אתמול יום וסתה, אפילו הכי לא חיישינן לי', משום דלחולין לא מספקינן כלל, והוי זה יום וסתה לחולין, וכשיש לה וסת לחולין לא חיישינן תו לקדשים. הכי נמי בסימן הגוף שאינו ליום ידוע, כשבא הסימן גם ביום שלפני הראיי', לא חיישינן שמא קדמה לראות עם הסימן דמאתמול והוי אז שעת וסתה, דכיון דלענין חולין לא מספקינן בזה, והוי שעת ראייתה לחוץ שעת וסתה ודאי, הרי כל שראתה בשעת וסתה לענין חולין לא חיישינן תו גם לקדשים. אלא דיש לומר עוד דהכא די' שעתה גם מטעם דאם קדמה לראות מאתמול הוי זה סתירה לקביעותה שישאר סימן הגוף דהשתא בלי ראיי', מאי אמרת דאם היום ראתה, הרי ישאר סימן הגוף דאתמול בלא ראיי'. זה אינו, דגם אם מאתמול ראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו, ישאר גם כן הסימן דאתמול בלי אותה הראיי' שהוקבע בה, דלפי מה שכתבנו לעיל, דכל שהוקבע וסתה בראיי' מן המקור לחוץ בלי עיכוב בבית החיצון, הוי זה שינוי מהרגלה כל ששהתה ראייתה בבית החיצון. אם כן הכא שקביעתה הוי לראות עם הסימן תיכף מן המקור לחוץ, הרי כל שיבוא הסימן עם ראיי' כזו שתשהה בבית החיצון הוי זה סתירה לקביעותה, באופן דגם אם נאמר דמאתמול קדמה לראות, ישאר הסימן דאתמול בראיי' שלא כקביעותו, ואם כן במה דאמרינן דדי' שעתה, אין בזה סתירה לקביעותו של הסימן דמאתמול, כיון דבכל אופן כבר יצא סימן זה מקביעתו והרגלו. ולכן יש לנו להחזיק את הסימן דהשתא בקביעותו שלא בא הסימן בלי ראיי'. יא) ובדברינו הנאמרים למעלה תתיישב לן קושית הפליתי בסימן קפ"ד ס"ק י' שהקשה אהא דאשה שיש לה וסת די' שעתה, והרי כל אותה העונה אסרינן לכתחלה, אלמא דחיישינן להקדמה בכל אותה העונה ואמאי לא תטמא למפרע לכל הפחות אותה העונה שראתה בה. ותירוצו שם שפרישת העונה הוא רק שמא תראה מחמת חימוד תשמיש, אינו מעלה ארוכה משני טעמים. חדא דעיקר הדבר דהפרישה הוא רק מטעם דשמא תראה מחמת חימוד תשמיש, נסתר מדברי הש"ס (בדף ס"ג) דגם לטהרות צריכה פרישה כמו שהארכנו בזה בסימן הקודם. ועוד דבאמת עדיפא הוי לי' להקשות, גם לולא דין פרישת העונה דלכתחלה. דהרי אשה שיש לה וסת ליום קבוע, אף שאין לה שעה קבועה לראייתה באותו יום, אשה שיש לה וסת היא ודי' שעתה, שלא מצאנו בדיני הוסתות שתהא צריכה קביעות לשעות, והכא הרי בודאי תקשה אמאי אינה מטמאה למפרע כל אותו יום, דמתי שתראה בו הוי זה אורח בזמנו. וגם אם יש לה שעה קבועה באותו יום, [ולר' יוסי (בדף ס"ג) דמהני קביעות לשעות] על כל פנים תטמא למפרע כל אותה השעה, והיא הרי אינה מטמאה אלא מרגע ראייתה ואילך, כדתנן באשה שיש לה וסת היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות ופרשה וראתה היא טמאה והן טהורות. ולכאורה הקושיא מעיקרה ליתא דהרי (בדף ל"ו) אמרינן דכל היכא דליכא מעת לעת מפקידה נמי לא גזור, ואם כן לא קשה כלל מטומאת אותה העונה ואותה השעה, כל היכא דליכא מעת לעת שלם, כמו ברואה לאחר דם טוהר. אכן בזה עוד לא נמצא נוח, דכל עיקר הך מילתא הרי זהו רק לדידן דלית לן כהלל לטמא למפרע מטעמא דכותלי בית הרחם העמידוהו, ואית לן גזרת מעת לעת, ובזה הוא דאמרינן דכל היכא דליכא מעת לעת מפקידה נמי לא גזור. אבל להלל דמטמא מפקידה לפקידה אפילו לימים הרבה, ולית לי' כלל גזרת מעת לעת, הרי ודאי דכל היכא דאיכא לטמא מטמינן, ומה לן לטומאת מעת לעת. והך דינא דאשה שיש לה וסת די' שעתה הרי דכולי עלמא הוא, וגם להלל די' שעתה, ולדידי' הרי תקום הקושיא דליטמא מיהת אותה עונה או אותה שעה. וכנ"ל. יב) ולדברינו הנ"ל על פי דברי התוס' והר"ן בנדה, הקושיא מיושבת בלי פקפוק. דהרי כל שרואה בקביעות, דמי' מסולקין עד שעת ראייתה ממש, ואין לחוש כלל שמא קדמה לראות אפילו אחת. וכשיש לה יום קבוע לוסתה, אלא שאין לה שעה קבועה באותו יום לראייתה, הרי בכל שעה שתראה ביום זה, דינה כרואה בקביעות וסת, ולא איכפת לן גם אם שינתה ראיותי' בכל פעם לשעה אחרת, דבדיני הוסתות אין שינוי בשעות, וכל שעה שהיא רואה זהו קביעותה, דכיון דהשעות אין עושין שינוי, הרי אין לתמוה איך יהי' לה בכל פעם קביעות אחרת, דכל דאין זה חשוב שינוי הרי הוי כמי שראתה תמיד בשעה אחת וגם ברגע אחד דודאי דדמי' מסולקין עד רגע ראייתה. אלא דלפני ראייתה אין אנו יודעין בכל פעם באיזה שעה תקבע לה ראייתה, ולאחר ראייתה נתברר דזוהי קביעותה ואחרי דאין זה חשיב שינוי, הרי לא איכפת לן מה דהוי בכל פעם קביעות אחרת. ומשום הכי הוי מסולקת מדמי' עד רגע ראייתה. ומה שכתב הר"ן והוי מסולקת מדמי' עד עונת וסתה, דמשמע דדוקא עד העונה הויא מסולקת מדמי', ולא עד הראיי' שבתוך העונה, הוא משום דהר"ן איירי שם לענין הדין של פרישת הוסת קודם הראיי', ולענין זה לא הוי מסולקת מדמי' אלא עד עונת וסתה, דמשהגיעה העונה הרי מטעם דאין שינוי לשעות, יש לנו לחוש על כל שעה שמא תקבע לה בה ראייתה. אבל לענין די' שעתה לאחר ראייתה, דמטעם דאין שינוי לשעות, הוי כל שעת ראייתה כרואה בקביעות, הרי נתברר לן דהויא מסולקת מדמי' עד רגע ראייתה ממש. ומיושבת קושית הפליתי שהקשה מלכתחלה אדיעבד. והחילוק מבואר דלכתחלה חיישינן על כל רגע שמא תקבע לה עתה לראות, ובדיעבד הרי מתי שראתה נתברר שזוהי הרגע שקבעה לה עתה לראות, וכיון דאין שינוי לשעות ומיחשבא לראיי' של קביעות הויא מסולקת מדמי' עד רגע זו ממש. ואתי שפיר גם מה שהעירונו דכיון דאין לה קביעות ביום ראייתה תטמא לכל הפחות אותו היום למפרע או אותה השעה. דכיון דאין שינוי לשעות הוי קביעותה בכל שעת ראייתה, ולאחר שראתה נתברר דהויא מסולקת מדמי' עד אותה הרגע ממש. יג) עוד יש לומר ביישוב קושית הפלתי, על פי דברת התוי"ט במתניתין דאשה שיש לה וסת די' שעתה. וזה לשונו, והכא אפילו רבנן לא חשו דודאי אורח בזמנו בא ולא יעמוד מלצאת חוצה עכ"ל. ודבריו ולא יעמוד מלצאת חוצה, אין להם שום מובן, דאחרי דאמרינן דאורח בזמנו בא, ואין לחוש שמא בא שלא בזמנו מאתמול, למה הוסיף עוד שלא יעמוד מלצאת חוצה, ולו גם הי' לנו החשש שיעמוד מלצאת חוצה, מה איכפת לן בזה, אחרי דאין לחוש על עיקר ביאת האורח מאתמול, ומי יעמוד. ומצאתי בהגהות הרש"ש על המשניות שנדפסו מחדש שהעיר בזה. ויש לומר בכוונתו, למה שכתבו האחרונים דבשעת הוסת לא חשו כלל שהעמידוהו כותלי בית הרחם דעל פי הטבע אין הדם מתעכב כלל בשעה זו, עיין בנודע ביהודא מהדורא תנינא סימן קי"ד בהג"ה מבן המחבר ועיין בפרדס רמונים בפתחי נדה.

ולדבריהם אין שום מקום לקושית הפליתי שתטמא למפרע כל אותה עונה, אחרי דבעת הוסת אין לומר דהעמידוהו כותלי בית הרחם, ולא קשה מפרישה לכתחלה, שהוא משום דחיישינן בכל העונה לראיי' לחוץ, אבל לאחר שראתה דהחששא היא רק שמא העמידוהו כותלי בית הרחם, להא לא חיישינן בשעת וסתה. ומטעם זה לא קשה גם כן מה שהעירותי, דבאין לה שעה קבועה ביום וסתה, תטמא מיהת כל אותו היום, דמתי שיבוא אורח בזמנו הוא. כיון דאין לחוש כלל להעמידוהו כותלי בית הרחם. ובאמת דברי האחרונים הנ"ל מפורשין בדברי התוי"ט הקצרים שכתב ולא יעמוד מלצאת חוצה, דזהו מפורש דבשעת וסתה לא אמרינן שהעמידוהו כותלי בית הרחם. ויש לומר דזהו כוונתו, דבטעמא דאורח בזמנו בא לחוד לא סגי לן, משום דמטעם זה הרי הי' מקום לטמאה למפרע כל אותה העונה, דהרי כל העונה זמנו של האורח היא, ולזה הוסיף עוד, ״ולא יעמוד מלצאת חוצה", כמו שכתבו האחרונים דבשעת וסתה לא חיישינן כלל להעמידוהו כותלי בית הרחם, שכן טבע הדברים, ולכן די' שעתה. ואין ליישב על פי דברי התוי"ט גם עיקר קושיתנו בוסת דשופעת דם טמא מתוך דם טהור, דניחוש שמא קדמו שניהם מאתמול לבית החיצון, אחרי דבשעת וסתה אין לחוש כלל להעמדת כותלי בית הרחם. דזה אינו דלפי קושיתנו בשופעת, הרי תהי' הראיי' של אתמול ראיי' שלא בשעת וסתה ואז הרי יש לחוש שהעמידוהו כותלי בית הרחם. מה שאין כן הכא דהחששא היא רק על עונת הוסת, דבאותה עונה בכל שעה שתראה בה, הוי זה ראיי' בשעת וסתה, ובשעה זו אן דרכו להתעכב בבית החיצון יד) ועל דרך חידוד יש להעיר בסימן הגוף דשופעת, לפי מה שכתבו התוס' בריש מכלתין בטעמא דלא מטמא למפרע משום ספק טומאה ברשות היחיד, שהוא משום דבספק ראתה אין ספקו טמא, דלא אמרינן כן אלא בספק מגע. לפי זה בדם טהור למאן דאמר מקיר מקומו טמא דמיטמא האשה טומאת ערב והוי בזה טומאת מגע וטומאת משא, אם כן הי' לנו לטמאה למפרע מטעם ספק טימאה ברשות היחיד, כיון דאין זה טומאת ראיי'. ולפי זה בשופעת דם טמא מתוך דם טהור דדי' שעתה, אכתי הי' לנו לטמא למפרע טומאת ערב, למ"ד מקור מקומו טמא, מחמת הדם הטהור מטעם ספק טומאה ברשות היחיד. וכי תימא דהא דדי' שעתה הוא רק שאין בה טומאת ראיי' למפרע כטומאת הנדה, אבל אכתי טמאה למפרע טומאת מגע ומשא כדין ראשון לטומאה. הרי יהי' מזה סתירה למה שכתב הנודע ביהודא, והבאתי דבריו בסימן הקודם, דכל היכא דאית בה טומאה אחריתא לקדשים, אפילו אם אינה כחומר טומאת הנדה, לא גזרו בה עוד טומאת מעת לעת. ולדבריו למה לן למימר הכא דדי' שעתה משום דראתה בשעת וסתה, והיינו דוקא כשקבעה לה סימן זה ג' פעמים תיפוק לן דכל שראתה דם טמא עם דם טהור, אפילו בפעם הראשון די' שעתה, דכיון דכבר טמאה היא למפרע טומאת ראשון לטומאה מחמת הדם הטהור, מדין ספק טומאה ברשות היחיד, לא גזרו עוד בכי האי גוונא טומאת מעת לעת על הדם הטמא. ולמה לן הכא לטעם הוסת. אלא דיש לומר דמתניתין אתיא כמאן דאמר מקור מקומו טהור. ולפי זה יתורץ מה שהרמב"ם לא הביא לסימן הגוף דשופעת, דלשיטתו דמקור מקומו טמא, (כמו שהבאנו מפסקיו בסימן הקודם] הרי כל שראתה דם טמא עם דם טהור, בלאו הכי די' שעתה, ואין אנו צריכין לדין הוסת. ובישועות יעקב בתשו' נכד המחבר ראיתי שהעיר לפי דברי התוס' הנ"ל שחילקו בין ספק ראתה לספק מגע. דהרי מלבד טומאת ראייתה דהוי אב הטומאה, יש בה גם טומאת מגע ומשא, ואם כן אכתי תטמא למפרע כדין ראשון לטומאה מטעם ספק טומאה ברשות היחיד, משום ספק מגעו ומשאו של דם. ותירץ על פי מסקנת הגמ' דמנחות (דף כ"ד) דאאמרינן שבע לה טומאה, ואם נחוש למפרע הרי תיכף כשיצא הדם מן המקור נטמאה טומאת רואה דהוי אב הטומאה, ואין מקום לטומאת מגע ומשא. [ולי אין תירוצי נוח, דכיון דבטומאה שמחמת ראיי' לא מטמינן בספק טומאה ברשות היחיד, אם כן בנוגע לטומאה זו הויא טהורה ודאי בזמן שעבר, ואיך נדון בה שבע לה טומאה לענין ספק מגע, דספקו טמא ברשות היחיד. ויש לדחוק דלצד הספק דאית בה טומאת משא מיציאת הדם, הרי באמת אית בה גם טומאת ראיי', אלא דאנן הוא דלא מטמינן לה משום שהדבר ספק אצלנו, ומשום הכי יש לומר בה לצד זה דשבע לה טומאה. אבל גם זה אינו מתקבל דכיון דהדין מטהר ודאי לספק ראתה, הרי לדידן גם אם ראתה טהורה היא. וזוהי פרצה דחיקה] אולם זהו רק לפי קושיתו בדם טמא, אבל להערתנו בדם טהור למאן דאמר מקור מקומו טמא, שאין בו טומאת ראיי', הלא אין זה מעלה ארוכה:

תוכן העניינים

שות נאות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה