שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא
סימן כה
יישוב דברי הרמב"ם בפרק ה' מהלכות איסורי ביאה שהשמיט וסת הגוף המפורש במשנה. ושייך לסימן הקודם. כתב הרמב"ם בפרק ח' מהלכות איסורי ביאה הלכה ב'. וקודם שיבוא הדם תרגיש בעצמה מפהקת ומעטשת וחוששת בפי כרסה ושפולי מעי' ויסתמר שערת בשרה או ייחם בשרה וכיוצא במאורעות אלו. וכל אלו הוסתות שמנה הרמב"ם היא משנה שנוי' בנדה (דף ס"ג). אולם במשנה נזכר עוד וסת הגוף דשופעת, ומפרשינן בגמ' דהיינו שופעת דם טמא מתוך דם טהור, והוי הדם הטהור סימן הגוף להדם הטמא. ונזכר וסת זה בדברי הראשונים, הביאו הראב"ד בבעל הנפש והרז"ה בהשגותיו והרשב"א בתורת הבית ובהגהות שערי דורא. והרמב"ם לא הזכירו. וכבר העירונו בזה בסימן הקודם והבאנו שכן הקשה בתשו' פני יהושע חיו"ד סימן א' והסדרי טהרה בסימן קפ"ט ס"ק כ"ה תירץ דהאידנא כל הדמים מחזקינן לטמאים, וזה פלא דגם האידנא אית לן מראה לבן שטהור ודאי. ועוד דמה מקום לתירוץ זה על דברי הרמב"ם שמביא כל הדברים על פי המשנה והגמרא. ואין דבריו מספיקין:
א) ומה שנראה לי ביישוב דבר זה. דהנה כל הראשונים דעתם בכל אלו סימני הגוף, דאף אם אינן באין ליום ידוע הוו וסת בפני עצמן, וקראוהו לוסת זה וסת הגוף. אולם הרמב"ם דעתו שאין לנו אלא וסת הימים, וכל סימני הגוף כשאין להם יום ידוע אינן וסת כלל, דלאחר שמנה שם כל אלו הוסתות של מקרי הגוף, סיים ויבואו לה וסתות אלו או אחד מהן בשעה הקבועה לה מיום וסתה. וביאר המגיד משנה דדעת הרמב"ם שאין כאן שני וסתות חלוקים אלא שהמשנה הודיעה שבוסת הקבוע באים מקרים אלו או אחד מהם, ונפקא מינה שיש למודה לראות תיכף כשבא המקרה ההוא ויש לאחר שעה ואינה חוששת אלא לשעה שהיא רגילה לטהרות כדתנן התם (דף ס"ג) היתה למודה לראות בסוף הוסת כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות עד כאן לשונו. ויש להקשות לדבריו דאכתי מה מוסיף לן סימן הגוף, כיון דאיירי כשבא ליום ידוע, ובכי האי גוונא הרי גם בלי סימן הגוף, כל שיש לה וסת קבוע לימים די' שעתה, כדתנן בריש מכלתין כל אשה שיש לה וסת די' שעתה, ומוקמינן לה בגמ' בוסת הימים לחודי', ואינה מטמאה אלא מרגע ראייתה, וסימן הגוף דבמתניתין דהכא מה הוסיף לן לשיטת הרמב"ם. וההכרח לומר דאשמועינן הכא דדי' שעתה אפילו בשיש לה גם מקרי הגוף בשעת קביעות ראייתה, וסלקא דעתין דבכי האי גוונא מטמאה מיהת מתחלת סימני הרגשתה של מקרה הגוף, דמההוא שעתא חיישינן דלמא אתאי דם לבית החיצון, קא משמע לן דאפילו הכי אינה מטמאה אלא משעת ראייתה לחוץ, וכשרגילה לראות לאחר סימני הגוף, או בסופן, כל הטהרות שבתוך הוסת טהורות. ובמפרשים מצאתי שהקשו להרמב"ם ממה שאמרו בגמ' (בדף ס"ג) אמתניתין דסימני הגוף התם בוסתות דיומי הכא בוסתות דגופא. שנראה מזה דהוי וסת הגוף גם כשאינו קבוע לימים. ולדעתי יש לומר כמו שכתבתי דהרמב"ם מפרש לדברי הגמ' דהכא בוסתות דגופא, דמתניתין אשמועינן דגם היכא שניתוסף לה סימני הגוף וסלקא דעתין דמההיא שעתא מיהת ניחוש שנעקר הדם ויצא לבית החיצון, קא משמע לן דכל הטהרות שבתוך הוסת טהורות, דגם הכא די' שעתה, ואינה מטמאה אלא משעת ראייתה ממש. ובסימן הגוף דשופעת דם טמא מתוך דם טהור, הא נמי קא משמע לן, דכשרגילה לראות דם טמא אחר דם טהור, כל הטהרות שעשתה בתוך הזמן של שפע הדם הטהור טהורות, ולא חיישינן דמשעה שיצא הדם הטהור לחוץ, כבר נעקר גם הדם הטמא ויצא לבית החיצון, ומאותה שעה תטמא טהרותי', קמ"ל דלא אמרינן הכי. אולם לפי זה יהי' מוכרח דמתניתין אתיא כמאן דאמר מקור מקומו טהור, דלמאן דאמר מקור מקומו טמא, הרי גם מראיית דם טהור מיטמאה האשה טומאת ערב כמבואר בנדה (דף מ"א ע"ב), ואם כן גם אי די' שעתה טהרותיה שבתוך הוסת טמאות מחמת הדם הטהור גופי', שנטמאה טומאת ערב. ואם כן למאן דאמר זה אין שום נפקא מינה מוסת זה לפי שיטת הרמב"ם דאיירי כשיש לה יום קבוע, דלענין די' שעתה הרי סגי בוסת הימים לחודי', ולענין הטהרות שבתוך הוסת, בלא"ה טמאות הן משום דמקור מקומו טמא. ועל כרחין דמתניתין אתיא כמאן דאמר מקור מקומו טהור ובאמת סבירא לי' לרבי הכי (בדף ט"ז) וכוותי' סתים במתניתין. ואם כן אתי שפיר מה שהשמיט הרמב"ם לסימן הגוף דשופעת. דהרמב"ם הרי דעתו להלכה כמאן דאמר מקור מקומו טמא, כמבואר בדבריו בפרק א' מהלכות מטמאי משכב ומושב הלכה ט'. (ומה שנראה שם להיפוך מדבריו בדם ירוק כבר תירץ בנודע ביהודא מהדורא תנינא חיו"ד סימן צ"ז ומסקנתו בראיות ברורות בשיטת הרמב"ם דמקור מקומו טמא ויעויין בספר בית אפרים חלק יו"ד סימן נ'] ואם כן אין שום נפקא מינה לדידי' מסימן הגוף דשופעת, דכבר די' שעתה מקביעות הימים, והטהרות שבתוך הוסת בלאו הכי טמאות מחמת הדם הטהור, ואתי שפיר. אלא דאכתי יש מקום לומר דגם לפי מה שפסק הרמב"ם כמאן דאמר מקור מקומו טמא, אכתי איכא נפקא מינה גם בוסת זה לענין הטהרות שבתוך הוסת. דאי משים דבלאו הכי טמאה טומאת ערב מחמת הדם הטהור, הרי אין טומאתה אלא טומאת מגע והויא ראשון לטומאה ומטמאה אוכלין ומשקין אבל לא אדם וכלים. ואי משום טומאה למפרע מחששא דעקירת דם לבית החיצון, הרי עושה משכבות ומושבות וכל חומר טומאת הנדה עלי' לענין טהרות, כמבואר (בדף ה'). אם כן אכתי אצטריך לאשמועינן גם בוסת זה דאינה מטמאה למפרע משעת יציאת הדם הטהור, שאין עליה באותה שעה חומר טומאת מעת לעת לטמא משכבות ומושבות, ואינה מטמאה אלא אוכלין ומשקין. אולם גם בזה יש למצוא נוח למה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה ריש מס' נדה דהא דהאשה שיש לה וסת די' שעתה היא רק לענין מגעה בטהרות אבל משכבות ומושבות מטמא גם כשיש לה וסת, ואם כי אין אתנו יודע טעמו בזה אבל כן דבריו מפורשין. ולפי זה שוב אין לנו שום נפקא מינה בסימן הגוף דשופעת, למאן דאמר מקור מקומו טמא, דהמשכבות ומושבות טמאין מחמת טומאת מעת לעת גם כשדי' שעתה, והטהרות שבתוך הוסת טמאות מחמת הדם הטהור. ואתי שפיר השמטת הרמב"ם לוסת זה. אכן דבר קשה הוא לבנות דיק על דברי הרמב"ם האלו בפירוש המשנה דגם אשה שיש לה וסת מטמאה משכבות ומושבות למפרע. דמלבד שאין טעמו מובן, הרי בחיבורו הגדול לא נזכר חילוק זה. דבפרק ט' מהלכות איסורי ביאה כתב הרואה דם בשעת וסתה אינה מטמאה למפרע אלא בשעתה בלבד. ובפ"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב ה"ח כתב אשה שיש לה וסת וראתה דם בשעת וסתה די' שעתה ואינה טמאה למפרע. ואין בדבריו שום זכר מחילוקי שבפירוש המשנה. ואם כן תשאר הקושיא במקומה דגם למאן דאמר מקור מקומו טמא צריך לאשמועינן שבתוך הוסת טהורה היא לענין משכבות ומישבות וטומאת אדם וכלים. אלא שיש עוד מקום יישוב גם בלי דבריו שבפירוש המשנה. דהנודע ביהודא מהדורא קמא סימן מ"ו חידש לן מילתא מעלייתא בטומאת מעת לעת, דכל היכא דאיכא טומאה לקדשים, גם אילולא גזרה זו של מעת לעת, אף שאינה חמורה כטומאת מעת לעת לטמא משכבות ומושבות, לא גזרו בה עוד משום טומאת מעת לעת. דכל עיקר טומאה זו הרי הוא משום סיג לקדשים, ומשום הכי היכא דבלאו הכי טמאה לקדשים, אין צורך עוד לסיג זה. ואם כן בנידון דידן לענין טומאתה למפרע בתוך הוסת של שפע דם הטהור, שהוא מטעם גזרת מעת לעת, כיון דלמאן דאמר מקור מקומו טמא בלאו הכי טמאה באותה שעה לקדשים, דהויא ראשון לטומאה ממגע הדם, אין עוד לגזור על אותה שעה טומאה למפרע כחומר טומאת מעת לעת. וכדברי הנודע ביהודא:
ב) ולכאורה יש לנו לתרץ דברי הרמב"ם באופן אחר דעיקר דברי המגיד משנה קשה לפרשם כמו שכתבנו, דעיקר דין וסתות הגוף השנוי במשנה דדי' שעתה, היא רק לאשמועינן שלא תטמא למפרע משעת התחלת סימן הגוף. דהרי באשה שיש לה וסת הימים גרידא, אף שאין לה שעה קבועה ביום וסתה, גם כן די' שעתה ממש, ואינה מטמאה אלא מרגע ראייתה, ולא אמרינן דכיון דאין לה שעה קבועה, וכל היום הוי שעת וסתה תטמא מיהת למפרע כל אותו היום, הא לא אמרינן. דסתמא תנן במתניתין דריש פרקין, דאיירי בוסת הימים, כל אשה שיש לה וסת די' שעתה, והרי גם באין לה קביעות לשעה, אשה שיש לה וסת היא, דאנו אין לנו דין וסתות לשעות. וגם לר' יוסי דסבירא לי' במתניתין (דף ס"ג ע"ב) דגם לשעות שייך וסת, לא שמעינן לי' דבימים גרידא בלי שעות לא הוי וסת ככל דיני וסתות. ותו דגם לר' יוסי לא שמענו אלא וסת לשעות, אבל וסת לרגעים הרי לית לן לכולי עלמא, ואם כן הי' לנו לטמא למפרע, לכל הפחות, כל אותה השעה הקבועה לראייתה, דכולה הוי שעת וסתה, ואנן תנן כיצד די' שעתה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות ופרשה וראתה היא טמאה והן טהורות, הרי דאינה מטמאה אלא מרגע ראייתה ואילך. וכיון דבאין לה שום קביעות ביום וסתה ובשעת וסתה, אינה מטמא למפרע אפילו אותו יום ואפילו אותה שעה, איך תיסק אדעתין דביש לה קביעות לראות בסוף מקרה הגוף תטמא למפרע מחששא דשמא תשנה לראות שלא כקביעותה, ולא יהא מקרה הגוף כולו מתחלתו ועד סופו אפילו כשיש לה קביעות לראות בסופו, אלא כשעת וסתה שאין לה קביעות בהשעה גופה ולפעמים רואה בתחלתה, ואפילו הכי אינה מטמאה אלא מרגע ראייתה ואילך, ואינה מטמאה אפילו באותה שעה למפרע, ולמה במקרה הגוף שקבוע לה לראות בסופו תטמא למפרע מתחלתו. וידעתי שיש עוד לדחוק ולחלק אבל אין זה מתקבל. ולכן נראה יותר דלהרמב"ם מה דאצטריכו לן סימני הגוף כשהן ביום קבוע, הוא לענין טומאת הוסתות, דלמאן דאמר וסתות דאורייתא כשעבר הוסת ולא בדקה טמאה משעת וסתה, ולמאן דאמר וסתות דרבנן טמאה למפרע משעת וסתה כשבדקה אחר כך ומצאה טמאה. ולענין זה נפקא לן מינה טובא מסימני הגוף. דאלו בוסת הימים לחודי', בין למאן דאמר וסתות דאורייתא, בין למאן דאמר וסתות דרבנן, כשבדקה ומצאה טמאה, מטמאה מהתחלת יום וסתה, לדידן דלית לן וסתות לשעות, ולר' יוסי דאית לי' וסתות לשעות, הרי בדאית לה שעה קבועה לראייתה מטמאה למפרע מהתחלת אותה השעה, דלכולי עלמא לית לן וסתות לרגעים, וכמו שכתבנו לעיל. אבל כשיש לה סימן הגוף ועבר יום וסתה ולא בדקה, [ולמאן דאמר וסתות דרבנן כשבדקה אחר כך ומצאה טמאה] אינה טמאה למפרע אלא משעת מקרה הגוף ואילך, כפי למודה לראות אם בתחלתו או בסופו. וכן מפורשין הדברים ברמב"ם פרק ג' מהלכות מטמאי משכב ומישב הלכה ו' דלאחר שכתב דין טומאת הוסתות בהלכה ה' דכשבדקה עצמה לאחר ימים ומצאה דם הרי זו טמאה למפרע. קחשיב ואזיל לסימני הגוף ומסיים היתה למודה לראות בסוף הוסת כל הטהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות ואינה חוששת אלא משעה שדרכה לראות עד עת שמצאה דם. הרי דאיהו מפרש להא דהיתה למודה לראות בסוף הוסת דתנן במתניתין, לענין זה דכשמצאה אחר כך דם אינה טמאה אלא עד שעת סימן הגוף כפי שלמודה לראות בו. וזהו דאורו לן סימני הגוף. ונכלל גם כן בהא דדי' שעתה. אולם התינח בשארי מקרי הגוף המורגשים בלי בדיקה ומשום הכי יש לעשותם סימן לראיית הדם כשלא בדקה, אבל מקרה הגוף דשופעת דנקטה המשנה, שהוא עצמו ראיית דם, איך נעשה סימן מדם לדם, הרי ערביך ערבא צריך, דאטו הדם הטהור מורגש יותר מהדם הטמא. אכן למאן דאמר וסתות דאורייתא, אכתי נפקא מינה לן גם בוסת זה דשופעת, לענין אם בדקה עצמה ביום וסתה ומצאה דם טהור, דבוסת הימים לחודי' טמאה היא גם בזה, כדאמרינן (בדף ט"ז) דגם בבדקה ומצאה טהורה, טמאה היא למאן דאמר וסתות דאורייתא, ופרש"י דאמרינן דאורח בזמנו בא ודם חזאי ונפל לקרקע, ואם כן הכי נמי במצאה דם טהור יש לנו לומר הכי דדם טמא חזאי כבר ונפל לקרקע, והאי אחרינא הוא, דמאי שנא ממצאה טהורה, ויש לה לטמא מתחלת יום וסתה כדין וסת הימים. אבל כיון דהדם הטהור נעשה סימן הגוף, הרי כשרגילה לראית דם טמא לאחר הדם הטהור, אינה מטמאה עוד למפרע אלא עד שעת בדיקה זו. אולם נפקא מינה זו הרי אינה אלא למאן דאמר וסתות דאורייתא, דלמאן דאמר וסתות דרבנן, הרי כל שבדקה עצמה ומצאה טהורה, אינה מטמאה, ולא אמרינן דדם חזאי ונפל. ואם כן כשמצאה דם טהור, אפילו אם אין זה סימן הגוף, והוי דינה כבעלת וסת הימים לחודי', אכתי אין לחוש לטומאה כל שבדקה ומצאה טהורה. ואם בדקה בתוך יום וסתה ומצאה דם טהור, ואחר כך בדקה ומצאה טמאה, הרי גם אי לא הוי הדם הטהור סימן הגוף, אין לטמאה למפרע אלא עד שעת בדיקתה למאן דאמר וסתות דרבנן. ומתניתין דנקטה סימן הגוף דשופעת אתיא כמאן דאמר וסתות דאורייתא, ולפי הכלל דסתם משנה ר' מאיר ולר' מאיר וסתות דאורייתא כדמוכחא מתניתין דסוף פרק בנות כותים וכדאמרינן (בדף ט"ז). ולפי זה אתי שפיר הא דלא הביא הרמב"ם לוסת דשופעת דלדידי' דוסתות דרבנן כמבואר בדבריו בפרק ח' מה' איסורי ביאה ובפרק ג' מה' מטמאי מו"מ. אין שום נפקא מינה במה שנחשב הדם הטהור לסימן הגוף, דבלאו הכי אין לטמאה למפרע אלא עד שעת בדיקתה שמצאה טהור:
ג) אכן באמת אין זה מן היישוב דגם למאן דאמר וסתות דרבנן הוי נפקא מינה מסימן הגוף דשופעת לענין לטמאה למפרע כשבדקה אחר כך ומצאה טמאה. דהראב"ד בדיני ספירה ובדיקה כתב דבדיקת הוסתות לא סגי בבדיקת קינוח, אלא בבדיקת בית החיצון, ויש להעיר על זה מהא דאמרינן (בדף ט"ז) כאן שבדקה עצמה כשיעור וסת ולהנ"ל דבדיקת הוסתות בעי בדיקה גמורה, ולא סגי ליה בבדיקת קינוח, הרי לא משכחת לה לבדיקה זו בשיעור וסת, כדאמרינן הוי וסת שאמרו לקנוח ולא לבדיקה ומצאתי בספר מי נדה שהעיר בזה ותירץ דלבדיקת הוסתות סגי בקנוח ואשתמיטו לי' דברי הראב"ד הנ"ל. ועיין בסדרי טהרה בסימן קפ"ד שכתב דבעינן גם בדיקת חורין וסדקין לבדיקת הוסתות. וצ"ע.] ואם כן נפקא מינה בנידון דידן גם למאן דאמר וסתות דרבנן כשבדקה עצמה ביום וסתה בבדיקת קינוח ומצאה דם טהור, ואחר כך בדקה ומצאה טמאה, דאי לאו דהדם הטהור הוי סימן הגוף, היתה מטמא למפרע מתחלת יום וסתה, גם מלפני שעת בדיקתה, דבדיקתה שבקינוח הרי לא מהני מידי לטומאת הוסתות, ואף שנמצא דם טהור יש לחוש שמא הי' שם גם דם טמא בבית החיצון. אבל מכיון שנידון הדם הטהור כסימן הגוף שקבעה לה לראות דם טמא אחר גמר יציאתו של הדם הטהור, הרי כל שמצאה בבדיקתה דם טהור, אין לחוש שראתה מקודם דם טמא, דלעולם אינה מקדמת לראות את הטמא לפני גמר יציאת הטהור. באופן דגם להרמב"ם דוסתות דרבנן הי' לו להביא סימן הגוף דשופעת:
ה) אכן יש מקום ליישב עוד. דהנה בהא דבדקה אחר שעת וסתה ומצאה טמאה, בשעה שיש לה סימן הגוף, דמטמאה למפרע עד שעת הסימן. למאן דאמר וסתות דרבנן אין הסימן בא להקל אלא להחמיר. דכיון דוסתות דרבנן כל שאין לה אלא וסת הימים, ולדידן דאין וסת לשעות, הרי כשבדקה אחר שעת וסתה ומצאה טמאה, אין לטמאה למפרע מתחלת יום וסתה, דכיון דהוא דרבנן איך נטמאה מספק מתחלת היום, ודלמא בסוף היום חזאי ונראה פשוט דלמאן דאמר וסתות דרבנן כל כי האי גוונא מטמאינן לה מסוף היום. אולם זהו רק בוסת הימים לחודי', אבל כשהי' לה גם וסת הגוף, והיא למודה לראות בתחלתו או בסופו, הרי מטמאה למפרע עד שעת מקרה הגוף כפי שלמודה לראות. ואם כן לדידי' סימן הגוף להחמיר הוא בא, דלולא הסימן לא היתה מטמאה למפרע אלא עד סוף היום, וכשיש לה סימן הגוף מטמאה עד שעת אותו הסימן. והכי נמי בסימן הגוף דשופעת כשבדקה בשעת וסתה בקינוח [כיון דקיימינן למאן דאמר וסתות דרבנן] ומצאה דם טהור ואחר שעת וסתה בדקה ומצאה טמאה, לולא שהי' הדם הטהור סימן הגוף לא היתה מטמאה למפרע אלא עד סוף יום וסתה, אבל כיון שרגילה לראות דם טמא אחר הטהור [כשיצא במדה ידועה] מטמאה למפרע עד שעת ראייתה את הדם הטהור. ולפי זה נראה לי לומר מלתא חדתא, דלמאן דאמר מקור מקומו טמא, לא תטמא בסימן הגוף דשופעת למפרע אלא עד סוף יום וסתה ולא עד שעת הסימן, כמו שהוא הדין בכל סימן הגוף. דהרמב"ם בהלכות מטמאי משכב ומושב סוף פרק ג' כתב דטומאת הוסתות למפרע דין אחד לה כטומאת מעת לעת שאין מטמאה אלא קדשים וטומאתן ספק, וכן כתב בפרק ח' מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ג דכשבדקה ומצאה טמאה דמטמאה למפרע עד שעת וסתה אינה מטמאה את בועלה למפרע וכתב המגיד משנה שלמד כן מדין טומאת מעת לעת שהיא גם כן מדבריהם. הרי דהרמב"ם משוה דין טומאת הוסתות לדין טומאת מעת לעת, ולפי זה יש לומר דלמה שכתב הנודע ביהודא דכל שיש לה טומאה אחרת לקדשים, אף שאינה חמורה כטומאת הנדה שבגזרת מעת לעת, לא גזרו עוד טומאת מעת לעת, כמו שהבאנו דבריו לעיל. אף אנו נאמר כן בטומאת הוסתות למפרע, שדין טומאת מעת לעת עלי', שכל שבאותו הזמן טמאה לקדשים מחמת טומאה אחרת לא מטמאה עוד למפרע משום טומאת הוסתות, כמו בטומאת מעת לעת לפי שהשוה הרמב"ם את דינם. ואם כן בסימן הגוף דשופעת כשבדקה אחר זמן וסתה ומצאה טמאה, לא תטמא למפרע למאן דאמר מקור מקומו טמא אלא עד סוף יום וסתה, ולא עד שעת ראייתה את הדם הטהור. דלדידי' הרי משעה שראתה את הדם הטהור כבר טמאה היא טומאת ערב ומטמאה את הקדשים כדין ראשון לטומאה, ואף שאין טומאתה כטומאת הנדה, מכל מקום לא גזרו עוד בה משום טומאת הוסתות כמו שלא גזרו בכי האי גוונא משום טומאת מעת לעת. ומשום הכי אינה מטמאה למפרע אלא עד סוף יום וסתה שאז יצאה מטומאת הדם הטהור שאינה אלא טומאת ערב, ומטמאה משום טומאת הוסתות. ואין שום נפקא מינה לדידי' מסימן הגוף דשופעת לענין זה. ואם כן הרמב"ם דאית לי' וסתות דרבנן וגם דמקור מקומו טמא אתי שפיר מה שלא הביא סימן הגוף דשופעת דלדידי' אין שום נפקא מינה מוסת זה. ומתניתין דנקטה שופעת, תתוקם כמאן דאמר וסתות דאורייתא, ונפקא מינה גם מסימן זה להקל כבכל סימני הגוף, דלולא הסימן היתה טמאה כל יום וסתה מספק, דהוי ספק דאורייתא, או דאתיא כמאן דאמר מקור מקומו טהור, ונפקא מינה מכל סימני הגוף להחמיר והכי נמי מוסת דשופעת וכנ"ל. אבל להרמב"ם דוסתות דרבנן ומקור מקומו טמא אין שום צורך לסימן הגוף דשופעת:
ו) ויש לומר עוד במה שהודיעה המשנה מכל אלו סימני הגוף להרמב"ם דאיירי כשבאים בימים הקבועים לראייתה, דהנפקא מינה הוא לענין פרישת הוסת לטהרות דהנה להראשונים דוסת הגוף הוי וסת לעצמו גם כשאינו ליום ידוע, הרי לא שייך בוסת זה פרישת עונה הסמוכה לוסת, דלא ידעינן אימתי הוא בא. וכשהוא בא ליום ידוע הרי כתבו הראשונים דצריך לפרוש מכל עונת הוכת אף כשלא בא הסימן, כמו בוסת הימים גרידא. והבאתי דבריהם בהסימן הקודם. ואם כן לכאורה אין מסימני הגוף שום נפקא מינה לדין פרישת הוסת. לא להקל ולא להחמיר אכן לפי המבואר בגמ' (בדף ס"ג) דדין פרישה סמוך לוסת הוי גם לטהרות כדאמרינן אי מההיא הוי אמינא הני מילי לטהרות אבל לבעלה לא הרי דלטהרות יש לאסור עוד טפי מלבעלה. ועיין בתורת כהנים פרק זבים פרק ט' ר' שמעון אומר ואחר תטהר אחר המעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבוא לידי ספק. ובגמרא (בדף כ"ט ע"ב ובדף פ"ז ע"ב) דמייתי לה לדר' שמעון פרש"י, בשני המקומות, להא דאסור לעשות כן על תשמיש ובתורת כהנים מבואר האיסור גם לטהרות] לפי זה יהי' נפקא מינה מסימני הגוף לענין פרישה זו. דכבר כתבנו בסימן הקודם דהא דוסת המורכב דינו כוסת הימים לחודי', לענין פרישת עונה סמוך לוסתה גם כשלא בא הסימן, שאין זה מטעם דחיישינן שמא יבוא הדם בלי הסימן, אלא משום דקביעות היום מהני לסימן הגוף כמו להדם עצמו, ומשום הכי אסור לשמש גם קודם שבא הסימן דחיישינן שמא בתוך התשמיש יבוא גם הסימן גם הדם. וכן מצאתי שכתב הרז"ה בהשגותיו על הראב"ד. ואף ברגילה לראות זמן רב אחר הסימן שיהי' שהות לפרוש, חיישינן שמא מתוך חימוד תשמיש תקרב ראייתה, או דהפרישה גופה תהי' באיסור כל שכבר בא הסימן יעו"ש. ולפי זה לא שייך זה אלא לענין הפרישה מתשמיש, אבל לאיסור הפרישה מטהרות לא שייך זה כלל. דהרי מתי שיבוא סימן הגוף בידה לפרוש מטהרותיה. ולא תהא צריכה פרישה מטהרות גם קודם שבא הסימן, אלא כגון שהסימן והראיי' באים שניהם כאחד ממש, באופן דכשיבוא הסימן לא יהא עוד בידה לפרוש מטהרותיה בטהרה. ואם כן נפקא מינה מסימני הגוף לענין פרישת עונה סמוך לוסת מטהרות, דכשיש לה גם סימן הגוף ביום קביעות וסתה, אינה צריכה לפרוש מטהרות כל זמן שלא בא הסימן. ולפי זה הרי אכתי קשה מה שלא הביא הרמב"ם לסימן הגוף דשופעת, שהרי הדבר נוגע לפרישת העונה מטהרות. אכן גם זה מיושב בסגנוננו הנ"ל. דהרי גם קולא זו שיש בסימני הגוף, שאין צריך לפרוש מטהרות כל זמן שלא בא הסימן, אין לה מקום בסימן הגוף דשופעת אלא למאן דאמר מקור מקומו טהור. דכיון דהא דאין צריך פרישה הוא משום דכשיבוא הסימן תפרוש מטהרותי', אם כן למאן דאמר מקור מקומו טמא, לא שייך זה בסימן הגוף דשופעת, דהרי תיכף כשיבוא הסימן יטמאו הטהרות מחמת הסימן עצמו, שהיא נעשית ראשון לטומאה ומטמאה אוכלין ומשקין והכא אין לומר דאכתי נפקא מינה לענין שתהא מותרת לעסוק בכלים של קודש, שאינן מיטמאין על ידי ראשון לטומאה. דהרי כל איסור הפרישה שהוא משום משמרת תרומותי, לא שייך אלא באוכלין ומשקין. באופן דלהרמב"ם דמקור מקומו טמא אין שום נפקא מינה בוסת הגוף דשופעת גם לענין זה:
ח) ועוד דעיקר דין הפרישה סמוך לוסתה גם מטהרות לא נזכר ברמב"ם כלל. ואולם זוהי קושיא בפני עצמה מה שלא הביא הרמב"ם לדין זה דגמרא מפורשת היא (בדף ס"ג) כמו שהבאנו לעיל. ומצאתי בערוך לנר שעמד בזה, גם בספר משנה אחרונה שעל גליון המשניות שנדפסו מחדש העיר כן. ותירוצם לפרש דברי הגמ' באופן אחר הוא דחוק כאשר יראה כל מעיין בדבריהם. ויעויין בחוות דעת סימן קפ"ד ס"ק ט' שמפרש לפשטות דברי הגמ' לענין פרישה לכתחלה. ונראה לי ביישוב קושיא זו. דהנה הרמב"ם פסק כמאן דאמר וסתות דרבנן. והקול עוד כדעת האלפסי, דגם בעבר עלי' שעת וסתה והיא ישנה מותר לבוא עלי' בלי בדיקה ותביעה. כמבואר בדבריו בפרק ד' מהלכות איסורי ביאה הלכה ט'. יהר"ן בפרק ב' דשבועות ביאר בדעתם, דכל דין הוסת למאן דאמר וסתות דרבנן, לשיטתם הוא רק דין המחייב בבדיקה בשעת הוסת לא יותר. ומשום הכי כשעבר הוסת ולא בדקה, עברה על תקנת חכמים של בדיקה זו, אבל אין בזה שום חשש לבוא עלי' גם כשהיא ישנה עיי"ש באריכות. ולפי זה הרי מוכרח דלמאן דאמר וסתות דרבנן, כל איסור הפרישה של עונת הוסת, הוא רק כמו שכתבו הראשונים, דמשום חימוד תשמיש חיישינן שמא תראה בשעת עונת הוסת. וכיון שכן אין מקום להצריך פרישה מטהרות, דכל שאין חמוד תשמיש אין חשש ראיי' כלל. ועיין בחתם סופר סימן ק"ע שכתב להתיר מטעם זה חיבוק ונשוק בעונה הסמוכה לוסתה.] ולפי שיטה זו, סוגית הגמ' דאצרכה פרישה לטהרות מיתוקמא כמאן דאמר וסתות דאורייתא. ויתפרש הא דאמרינן אי אשמעינן בהא הוי אמינא הני מילי לטהרות, היינו דהוי אמינא דרבא סבירא לי' וסתות דאורייתא. ואם כן לדידן דוסתות דרבנן, ולשיטת הרמב"ם דאין בזה אלא דין בדיקה, והפרישה מהוסת הוא רק משום חשש חימוד תשמיש, הרי אין מקום לפרישה מטהרות. אולם יש לפקפק בזה דהרי רבא פסק כן בדר' יהודא ולפי הכלל דחכמים דר' מאיר היינו ר' יהודא, הרי נראה דר' יהודא סבירא לי' וסתות דרבנן, (דבדף ט"ז) מוקמינן לפלוגתיי' דר"מ וחכמים בהכי, ור' מאיר סבירא לי' וסתות דאורייתא. ויש ליישב דהוי אמינא דרבא פסק כר' יהודא ולא כטעמי', דלר' יהודא עצמו דוסתות דרבנן אין האיסור אלא לבעלה לחוד, ולרבא דוסתות דאורייתא הוא רק לטהרות, ומשום דטהרות חמירי טפי. ואם כי זה דחוק קצת אבל להרמב"ם ולהרי"ף הוא מוכרח: