אור ברסלב

שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא

סימן כד

סימן כג

יישוב דברי הטור והשו"ע בסימן קפ"ד בדין אשה שראייתה נמשכת איזה עונות. ביורה דעה סימן קפ"ד סעיף ו' אם וסת נמשך ב' או ג' ימים ששופעת או מזלפת אינה צריכה לפרוש אלא עונה ראשונה של הוסת וכיון שעברה עונה ולא ראתה מותרת. וכן הוא מסקנת הטור בשם הרא"ש כדעת הרז"ה בהשגותיו על הראב"ד בספר בעל הנפש. וכן כתב הרשב"א בתורת הבית. שלא כדעת הראב"ד והרמב"ן שצריך לפרוש מכל משך הוסת:

א) והנה בסימן קפ"ט הביא הטור להלכה את דברי הרמב"ן דהאידנא דטועות נינהו אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה, דחיישינן דהראיי' הראשונה היתה של זיבה או של מראה טהור, והראיי' השני' היא התחלת קביעות נדתה וכן הוא בשו"ע בסעיף ל"ב. ולפי זה בשופעת ומזלפת איזה עונות הי' לנו להצריך שתפרוש מכל משך הוסת, מטעם הנ"ל, דעל כל עונה ועונה יש לנו לחוש דזו היא התחלת קביעות נדתה, והראיות הקודמות היו של זיבה או של מראה טהור, וכמו שהוא באמת דעת הרמב"ן גם הכא שצריכה לכרוש מכל משך הוסת משום דכל עונה היא וסת בפני עצמה, כמבואר בהלכותיו והביאו הטור, והיינו מטעמא דטועות, דאם לא כן הרי אין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה, ואכתי למה צריכה פרישה מן העונה השניי' אפילו אם הוא וסת בפני עצמו, לא יהא אלא כוסת שבימי נדתה. אלא דטעמו גם הכא דחיישינן על כל עונה שמא זוהי התחלת נדתה מטעמא דטועות. והטור והשו"ע שפסקו בסימן קפ"ט כהרמב"ן דהאידנא אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה מטעמא דטועות, הי' להם לפסוק גם הכא כוותי'. וכבר הקשו כן רבותינו האחרונים מפרשי השו"ע. עיין בסדרי טהרה ובחוות דעת שנדחקו ביישוב דבריהם. גם בתורת הבית להרשב"א ז"ל נראית סתירה זו שפסק לדברי הרמב"ן דהאידנא אשה קובעת וסת בימי נדתה משום דטועות נינהו, ובדין זה דאשה שנמשכה וסתה ב' או ג' ימים דעתו דאינה צריכה פרישה אלא מהעונה הראשונה. והדברים סותרים:

ב) והנראה ביישוב קושיא זו. דהנה בדעת הראשונים המצריכים פרישה מכל משך הראיי' מצאנו שני טעמים. הראב"ד ז"ל בבעל הנפש מסקנתו משום דכל משך הראיי' חשוב כעונה אחת, וודאי דצריך לפרוש מכל עונת הראיי'. והרמב"ן בהלכותיו פרק ה' הלכה כ"ב כתב בטעם הדבר דכל עונה ועונה חשוב וסת בפני עצמו ומשום הכי אף שעברה העונה הראשונה ולא ראתה, צריכה לחוש להוסת השני שהיא העונה השני', וכן לכולן. והוא מטעמא דהאידנא טועות נינהו, וחיישינן על כל עונה שמא עתה הוא תחלת נדתה, דאם לא כן יהיו דבריו סותרין למה שכתב בהלכה ט"ו דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה. ולכאורה קשה לי קושיא עצומה לטעמו של הרמב"ן. דבנדה (דף ס"ג) במתניתין דסימני הגוף נקטה המשנה לשופעת בהדי סימני הגוף. ופרכינן שופעת הא שפעה ואזלא אמר עולא ברי' דרב עילאי בשופעת דם טמא מתוך דם טהור. ופירש רש"י דכל שראתה דם טמא מתוך דם טהור די' שעתה. דהדם הטהור שהקדים לבוא לפני הטמא, הוי סימן הגוף להדם הטמא הבא אחריו. והוא סתם משנה בלי חולק. אולם ברמב"ם ושו"ע לא נזכר זה הסימן הגוף. ומצאתי בתשו' פני יהושע חיו"ד סימן א' שעמד בזה. ובסדרי טהרה סימן קפ"ט ס"ק כ"ה תירץ משום דהאידנא כל הדמים מחזקינן לטמאים. ועיין בחידושיו על המס' (בדף ס"ג). ומלבד שבתירוצו לא יתורץ מה שלא הביא הרמב"ם לוסת זה, ובסימן הבא נדבר ליישב דעת הרמב"ם בזה] אף גם זאת דגם עכשיו יש לנו מראות דמים שטהורים ודאי כמו מראה לבן. והראב"ד בבעל הנפש וכן הרז"ה שם בהשגותיו הזכירו לוסת זה, גם הרשב"א הביאו בתורת הבית, וגם בהגהות שערי דורא הזכירוהו כמו שהביא הסדרי טהרה שם בס"ק כ"ה. על כל פנים חזינן ממתניתין, דבשפע דם הוי הדם הבא בראשונה סימן הגוף להדם הבא אחריו. ובגמ' אמרינן דם טמא מתוך דם טהור, אולם גם בדם טמא עצמו כשראתה ראיי' מרובה, צריך להיות הדם הראשון סימן הגוף להדם הבא אחריו. דהרי עיקר סימן הגוף הוא הרגילות שהורגלה לראות רק באופן זה, ועיין ברא"ש על המשנה שכתב דכל איזה דבר שהורגלה בו הוי סימן הגוף. ואם כן הוא הדין בדם טמא כשהורגלה לראות בשפע הוי זה סימן הגוף. ובגמ' נקט דם טהור, משים דלפרושי מתניתין דדי' שעתה קאתי, ולענין זה הרי אין שום נפקא מינה במה שהדם הטמא הבא לראשונה יהי' סימן הגוף, כדי שבראייתה אחריו תהא די' שעתה. דסוף סוף הרי תטמא למפרע משום הדם הראשון שבא בלי סימן הגוף. ואין לומר דגם הדם הבא בראשונה כל שבא בשפע, דינו כדם הבא בסימן הגוף משום הדם שבא אחריו, באופן דכל שבא בשפע יהא דינו כדם הבא בסימן הגוף ותהא די' שעתה. דזה אינו דכל סימני הגוף הם רק בדברים הבאים לפני ראיית הדם, אבל המקרים שיארעו לאחר שיצא הדם אינם עוד סימן הגוף להראיי' שקדמה. באופן דאכתי תטמא למפרע משום התחלת הראיי' שהיתה בלי סימן הגוף, כיון דהדם הבא באחרונה אינו סימן הגוף להדם שקדם לו. ואין שום נפקא מינה מסימן הגוף של דם טמא הבא בשפע לדין משנתנו [ובהגהות הרש"ש מצאתי שעמד על דברי הגמ' דשופעת דם טמא מתוך דם טהור ולא אמר פשוט ששופעת דם מרובה והוי זה גופא סימן הגוף דכל שתראה בשפע די' שעתה. ואין אנו רואה בזה סרך קושיא. דבכי האי גוונא הרי תטמא למפרע מהתחלת ראייתה, דהדם שבא אחרי כן הרי לא יוכל להחשב לסימן הגוף להדם שקדם לו וכנ"ל] וכן לענין הפרישה סמוך לוסתה דכל שלא בא עדיין סימן הגוף אין לחוש ולפרוש, הרי לא שייך לומר דכל שבא בשפע, יהא דין הדם הבא לאחרונה כדם הבא בסימן הגוף, שלא נחוש לו כל זמן שלא הקדים לבוא הדם הראשון באותה שעה של העונה שרגיל לבוא בה. דהרי אכתי צריכה פרישה תמיד באותה העונה מפני הדם הראשין גופי'. אבל אם נמצא נפקא מינה לדינא במה שהדם הראשון יהי' סימן הגוף להדם הבא אחריו כשבא בשפע, הרי נראה פשוט דגם בדם טמא הדין כן. אולם גם אם לא נקבל להנחה זו, ונאמר דדם טמא כיון שהוא מגוף הראיי' לא שייך לומר שתהא הראיי' גופה סימן הגוף ממקצתה למקצתה, דסימן הגוף לא הוי אלא מדבר שאינו מגוף הראיי'. ולכן רק בדם טהור אמרו כן, שאינו מראיית נדתה. מיהו זהו רק בדם טמא שכולו מראיית נדתה בימי נדה, אבל אם היתה שופעת מימי זיבה לימי נדה, ודאי נראה דדם זיבתה הוי סימן הגוף לדם נדתה, דאף על גב דדם זיבתה דם טמא הוא, מכל מקום כיון דדין טומאה אחרת עליו ואינו נחשב לימי נדתה אלא דהוי כראיי' אחרת, לא שייך לומר בו דכל שהוא מגוף ראיית נדתה אינו נעשה סימן הגוף ממקצתה למקצתה, כיון דאין זה מראיית נדתה אלא מזיבתה, והוי דם זה לגבי דם נדתה כמו דם טהור לגבי דם טמא, וודאי דהוי לי' לסימן הגוף, דדין טומאה אחרת שעליו הרי לא משוי לי' כראיי' אחת, כי היכי דנימא דאינו נעשה סימן הגוף מיני' ובי'. ומה גם להמבואר בנדה (דף ל"ט) דבכל ימי זיבה הויא בחזקת טהרה משום שהיא מסולקת מדמי' וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ח' מה' איסורי ביאה הלכה ט' שחזקת דמים מסולקין הן לימים אלו, בודאי דראייתה זאת יש לחשבה שינוי ומקרה הגוף, ולא גרע מדם טהור, וכשהוא סמוך לראיית נדתה הוי זה סימן הגוף לדם נדה הבא אחריו כמו דם טהור לדם טמא. ומעתה הרי תקשה לן טובא בדינו של הרמב"ן, שכתב דצריך לפרוש מכל משך הראיי' משום דכל עונה הוי וסת בפני עצמו, והיינו משום דחיישינן דהראיי' הקודמת היתה של דם טהור או של ימי זיבה, ועונה זו הוי התחלת ראיית נדתה. וכיון דנקיט דיני' בשופעת, או במזלפת שדינה כשופעת לכל דבר כמבואר (בדף יו"ד), הרי ממה נפשך אין צריך לפרוש מן העונה השניי' כל שעברה העונה הראשונה ולא ראתה. דאי הוי הכל וסת אחד הרי אין צריך לפרוש אלא עונה ראשונה, דהרמב"ן הרי לא סבירא לי' לטעמו של הראב"ד דחשוב הכל ראיי' אחת וצריך לפרוש מכל עונת הראיי' אפילו כשנמשכה כמה ימים. וגם אי הוי העונה השניי' לוסת בפני עצמו, אכתי אין צריך לפרוש ממנה כל שנאמר דגם ראיית העונה הראשונה היתה בימי נדתה ומדם טמא, דאין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה. ואי דנחוש שמא ראיית העונה הקודמת היתה דם טהור או בימי זיבה, והעונה השניי' היא התחלת נדתה. אם כן כיון דאיירי בשופעת, הרי נעשה ראיית העונה שקדמה סימן הגוף לראיית עונה זו. ולא מיבעיא להחששא דשמא היתה הראיי' הקודמת של דם טהור, הרי זהו ממש דין משנתנו של שופעת דם טמא מתוך דם טהור, דהוי הדם הטהור סימן הגוף להטמא הבא אחריו. אלא אפילו להחששא דשמא העונה הקודמת היתה מימי זיבה והעונה השני' היא התחלת נדתה, הרי כבר כתבנו דדם זיבה הוי סימן הגוף לדם נדה כמו דם טהור לדם טמא. וכיון שכן הרי כל שעברה העונה הראשונה ולא ראתה, אין צריך לפרוש עוד מן העונה השניי' כדין כל דם הבא בסימן הגוף, דכל שלא בא סימן הגוף אין צריך לפרוש. והכא נמי דכל דין הפרישה הוא רק משום דהאידנא טועות נינהו, ולפי חששא זו הרי בין בשופעת בין במזלפת נעשה ראיית כל עונה סימן הגוף לעונה שלאחרי', אם כן כל שעברה העונה הראשונה ולא ראתה, אין עוד לחוש להשניי', דהרי לא בא עדיין סימן הגוף. ובשלמא לטעמו של הראב"ד דכל משך הראיי' חשוב כעונה אחת, לא קשה מידי. דאפילו אם נאמר דגם דם טמא בימי נדתה כל שבא בשפע הוי סימן הגוף ממקצתו למקצתו, אין מזה שום נפקא מינה לענין הפרישה באותה עונה, וכמו שכתבנו לעיל, דבעונה אחת הרי צריך לפרוש מכל העונה משום התחלת ראייתה, ותחלת ראייתה הרי היתה בלי סימן הגוף. והכא נמי בנידון דידן להראב"ד דמשוי לכל משך הראיי' לעונה אחת הרי צריך לפרוש מכל זמן ראייתה משום ההתחלה לחודה. ואין מקום כלל לדון על העונות האחרונות מדין סימן הגוף של הראשונות, כיון דהפרישה מכל הזמן הוי מחמת תחלת ראייתה שהיתה בלי שום סימן הגוף. אבל להרמב"ן דלא סבירא לי' לסברא זו דהוי הכל עונה אחת, והא דצריך פרישה מן העונה השני' הוא משום דהוי וסת בפני עצמו ומטעם דחיישינן שהעונה הקודמת היתה מימי זיבה או מדם טהור, וצריך פרישה מעונה זו שמא זוהי התחלת נדתה, ובאופן זה הרי תקשה דראיית העונה הקודמת תהי' לה לסימן הגוף. וכל שעברה העונה הראשונה ולא ראתה אין לפרוש עוד מהעונות האחרות:

ג) ונראה לי בתירוץ קושיא זו (דבדף י"א) בסוגיין דקפיצה דאתמול גרמה לראיי' דהשתא נחלקו הראשונים בפירוש הסוגיא אי לישנא בתרא פליג אלישנא קמא, וגם בפסק ההלכה מצאנו מחלוקת כמאן מהני תרי לישני. והרמב"ן בחידושיו למס' נדה שם מפרש דלישנא בתרא פליג אלישנא קמא, וגם פסק להלכה כהך לישנא דלא אמרינן דקפיצה דאתמול גרמה לראיי' דהשתא כדמסיק שם דבטלה דעתו מפני דעת הרמב"ם [ולפלא מה שהביא הש"ך בסימן קפ"ט ס"ק מ"ט בשם המגיד משנה דדעת הרמב"ן לפסוק כלישנא קמא דקפיצה דאתמול גרמה לראיי' דהשתא. והרמב"ן כתב כן בתחלת דבריו, אבל לא כן מסקנתו. יעו"ש] וכן דייק לשון הרמב"ן בהלכותיו פ"ו הלכה י"ב. והנה בשו"ע סימן קפ"ט מבואר דדוקא בקפיצה הוא דאמרינן דקפיצה דאתמול לא גרמה לראיי' דהשתא, אבל במקרי הגוף כמו פיהוק ודומיהן, לכולי עלמא הוי פיהוק דאתמול סימן הגוף לראיי' דהשתא. אולם הרא"ה בבדק הבית כתב דגם במקרי הגוף הדין כן, ופיהוק דאתמול לא הוי סימן הגוף לראיי' דהשתא, ועוד כל שכן היא יעי"ש. ולפי זה יתורץ בטוב טעם מה שהקשינו להרמב"ן, דיש לומר דהרמב"ן סבירא לי' כדעת הרא"ה דגם במקרי הגוף לא אמרינן דהמקרה של אתמול גרם לראיי' דהשתא. ואם כן אין לומר עוד דהראיי' של העונות האחרונות הוי דינה כראיי' הבאה בסימן הגוף, כשהיתה שופעת מן העונה שקדמה לה. לפי החששא דהעונה הקודמת היתה של דם טהור או מימי זיבה, דהרי הוי סימן הגוף מיום לחברו, ולא אמרינן דהמקרה של אתמול גרם לראיי' דהשתא, ואין בזה משום סימן הגוף. ואי דתקשה התינח דצריך לפרוש ביום השני אף שלא ראתה ביום הראשון, דהוי סימן הגוף מיום לחברו, אבל אכתי אמאי צריך לפרוש מן העונה השני' של היום הראשון, שגם על פרישתה צריכין אנו, להרמב"ן, לטעמא דנעשית וסת בפני עצמה, דאם לא כן הרי לא הי' צריך לפרוש אלא העונה הראשונה, כפסק השו"ע. ובזה הרי תשאר קושיתנו, דראיית העונה הראשונה הוי סימן הגוף להעונה השני' הסמוכה לה באותו יום, דעד כאן לא שמענו אלא דמקרה של אתמול לא הוי סימן לראיי' דהשתא, אבל באותו יום לא שמענו דלא הוי סימן הגוף מעונה לחברתה. ואם כן יצא הדין לטעמו של הרמב"ן, שיהא צריך לפרוש בהעונה הראשונה שבכל יום והעונה השניי' תהא מותרת ממה נפשך, שהרי הי' לה סימן הגוף בראיית העונה הראשונה שבאותו יום. גם זה ניחא. משום דגם זולת דברינו מוכרח בדעת הרמב"ן שדעתו כהאור זרוע שהביא הב"י דשיעור הפרישה מעונת הראיי' הוא כ"ד שעות. דלכאורה קשה לטעמו של הרמב"ן שמצריך פרישה מבל משך הראיי' משום דכל יום הוי וסת בפני עצמו, והוא משום דהאידנא טועות נינהו כדבריו בפרק ה' מהלכותיו וכמו שכתבנו, דאם לא כן אינה קובעת לה וסת בימי נדתה. והרי בהא דהאידנא טועות נינהו, מצאנו בזה שתי חששות. שמא הראשונה היתה מימי זיבה, ושמא היתה ממראה טהור. והראב"ד דחה להחששא דמראה טהור משום דרוב דמים שבאשה טמאים הן. גם הרמב"ן שם בפרק ה' בהא דהאידנא טועות נינהו, כתב דחיישינן שמא הוסת הראשון הי' מימי זיבות, ולא הזכיר להחששא דשמא הראשון הי' ממראה טהור. ופשוט נראה דהרמב"ן סבירא לי' בזה כהראב"ד שדחה לחששא זו משום דרוב דמים שבאשה טמאים הן. ולפי זה הכא נמי בדין זה שמצריך לפרוש מכל משך הראיי' משום דטועות נינהו, וחיישינן על כל יום שהוא וסת בפני עצמו, החששא היא רק שמא התחלת הראיי' היתה מימי זיבה. ואם כן הרי תקשה לן שלא יהא צריך לפרוש מהעונה השני' שבכל יום ממה נפשך. דאם העונה הראשונה היתה מראיית נדתה, הרי אין צריך לפרוש אלא עונה אחת, להרמב"ן דפליג על הראב"ד, ואי דהעונה הראשונה היתה מימי זיבה, הרי גם העונה השני' של אותו יום הוי של זיבה, דביום אחד אי אפשר לחלק שיהא חציו של ימי זיבה וחציו של ימי נדה, ומראיי' של זיבה הרי אין צריך לפרוש כלל, דבימי זיבה אין אשה קובעת וסת, כמבואר בנדה (דף ל"ט). ולכאורה הי' אפשר לומר דלפי דפסקינן כרב פפא שם (בדף ל"ט) דלחוש חוששת, וכן פסק שם הרמב"ן בחידושיו, הרי אכתי צריך לפרוש גם מראיי' של זיבה. ואין לומר דהא דאמר רב פפא דלחוש חוששת זהו רק בוסת הקבוע, אבל בוסת שאינו קביע גם לחוש אינה חוששת בימי זיבה. כמו שנראה לכאורה מדברי רש"י שם בד"ה מיחש שכתב כשהיתה רגילה לראות מט"ו לט"ו, משמע דדוקא בוסת קבוע שרגילה בו מיחש חישינן, אבל בוסת שאינו קבוע גם מיחש לא חיישינן. ומצאתי בספר מי נדה שהחליט מדברי רש"י אלו דבוסת שאינו קבוע גם לחוש אינה חוששת. ואם כן אכתי תשאר הקושיא בדינו של הרמב"ן שמצריך לפרוש מכל משך הראיי' גם בוסת שאינו קבוע, כדמסיק דאין חילוק בזה בין וסת הקבוע לוסת שאינו קבוע. ובוסת שאינו קבוע הרי תשאר קושיתנו דלא יהא צריך לפרוש מהעונה השני' ממה נפשך, לפי טעמו של הרמב"ן, כיון דהכא גם לחוש אינה חוששת וכנ"ל. אבל זה אינו, דאי אפשר לומר כן בכוונת רש"י מסוגיא מפורשת בנדה (דף ס"ד ע"א) דאהא דאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים אמר רב פפא לא אמרן אלא למיקבעה אבל למיחש בחדא זימנא חיישא ופרכינן מאי קא משמע לן תנינא היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושינתה ליום עשרים זה וזה אסורין אי מהתם הוי אמינא הני מילי היכא דקיימא בתוך ימי נדתה אבל היכא דלא קיימא בתוך ימי נדתה לא קא משמע לן. הרי מפורש דלחוש חוששת בימי זיבתה אפילו בחדא זימנא. וודאי שלא כיוון רש"י דבפעם אחת לא תחוש. ולפלא על הגאון במי נדה שהחליט כן מדברי רש"י נגד סוגיא מפורשת ועיין בב"י סימן קפ"ט בדין קביעות הוסת בימי זיבות. וכיון דגם בימי זיבתה חוששת בפעם אחת, הרי לכאורה מיושבין דברי הרמב"ן במה שצריך לפרוש גם מן העונה השני' שבכל יום וכנ"ל. אבל אכתי אין בזה שום יישוב כדי להצריך פרישה מן העונה השני' שבכל יום. דכיון דלפי החששא דשמא העונה הראשונה היתה של זיבה, גם השני' של זיבה היא, ובראיי' שכולה של זיבה, הרי אין צריך לפרוש אלא מן העונה הראשונה כמו אם היתה כולה של נדות, דלדעת הרמב"ן דפליג על הראב"ד אין צריך לפרוש אלא עונה ראשונה, דלא תהא הזיבה חמורה מן הנדות, ולא משכחת לה להפרישה מן העונות האחרונות להרמב"ן, אלא במקום שיש לחוש שהראשונות היו של זיבה ובכל עונה חדשה מתחילין ימי הנדות, וחששא זו הרי אין לה מקום בעונה השניי' שבכל יום, דאם הראשונה של זיבה, גם זו ודאי של זיבה, ובשניהם של זיבה הרי אין לפרוש אלא עונה ראשונה כמו אם שניהם של נדות. אשר על כן נראה כשוט בדעתו של הרמב"ן דאזיל בשיטת האור זרוע, דפרישת העונה היא כ"ד שעות. או דיש לומר עוד כמו שכתב הש"ך בסימן קפ"ד ס"ק ז' דכשראייתה נמשכת כל העונה צריך לפרוש גם עונה שלפני', ומשום דאיכא שופעת או מזלפת שדינה כשופעת, אסרו תמיד שתי העונות. וכמו שכתב הראב"ד שם בענין זה, ולא אשכחן מאן דפליג עליו בסברא זו. ואם כן מיושב גם לפי תירוצנו להרמב"ן הא דצריך לפרוש מכל משך הראיי', גם מהעונה השני' שבכל יום, אף שיש לה תמיד סימן הגוף, משום דשיעור הפרישה של העונה הראשונה היא כ"ד שעות:

ד) ואחרי כל זה הרי מיושבת היטב הסתירה שבדברי הטור והשו"ע. דבסימן קפ"ד דאיירי בשופעת או מזלפת שדינה כשופעת לכל דבר, לא חשו לטעמו של הרמב"ן להצריך פרישה מכל משך הראיי' משום דדילמא טועות נינהו וכל יום הוי וסת בפני עצמו, דממה נפשך אינה צריכה לפרוש מן העונה השניי' ואילך, דאם טועות נינהו והעונה השני' היא התחלת נדתה וכן להלן, הרי הי' לכל הראיות שמהעונה השניי' ואילך סימן הגוף, לכל עונה ועונה מהראיי' של העונה שקדמה לה, וכל זמן שלא בא אותו הסימן, שלא ראתה בהעונה הראשונה, אין צריך לחוש עוד מכאן ואילך, כדין כל דם הבא בסימן הגוף. והרמב"ן דחש לה, הוא משים שדעתו דגם במקרי הגוף אמרינן דמיום לחברו לא הוי סימן כמו בוסת דקפיצה וכדעת הרא"ה, כמו שכתבנו לעיל. אבל אנן דפסקינן דבמקרי הגוף הוי סימן מיום לחברו, ומחלקינן בין קפיצה דהוי על ידי מעשה לפיהוק, כמבואר בסימן קפ"ט סעיף י"ז וסעיף כ', ועיין בש"ך שם ס"ק נ"ט, אם כן אין שום טעם להצריך פרישה מהעונה השניי' ואילך משום דטועות נינהו וכטעמו של הרמב"ן, דאי חיישינן לטועות, הרי הוי דין כל הראייות שבכל אותן העונות, כדין ראיי' הבאה בסימן הגוף וכנ"ל. והא דבסימן קפ"ט פסקינן דאשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה מטעמא דטועות, ולא אמרינן דהראיי' של הוסת הראשון תיהוי סימן הגוף לראיית הוסת השני, היינו משום דהתם עיקר הגירסא וברביעית בכ' בחודש יעויין שם בש"ך ובביאורי הגר"א, וודאי דלא שייך סימן הגוף לאחר עשרים יום. ותו דאפילו לגירסת הספרים ורביעית בב' בחודש, הרי אנן לא מוכחינן דליהוי סימן הגוף מדם לדם, אלא בראיי' שעל ידי שפע, וכגוונא דשופעת דם טמא מתוך דם טהור דאשכחן לה בגמ', אבל בראייות מרוחקות לא אשכחן כלל דליהוי סימן הגוף מראיי' לחברתהץ. ואם כן בסימן קפ"ט דלא איירי בשופעת או במזלפת כל אותו הזמן, דזהו הדין שבסימן קפ"ד, אין שום מקום שם לסימן הגוף של הראיי' הקודמת, ומשום הכי קובעת לה וסת שני מחששא דטועות. ומיושבים דברי הטור והשו"ע בלי פקפוק. ומיושב נמי בזה דקדוק לשון השו"ע בסימן קפ"ד דנקט דינו בשופעת או מזלפת, ולכאורה הרי דין זה שייך גם בראייות מרוחקות, וראיתי להאחרונים שהרגישו בזה וחתרו לבקש טעם לחלק בין שופעת לראיות מרוחקות וטעמם דחוק. ולדידן הדבר מיושב ברווחא. דבראיות מרוחקות דלא הוי סימן הגוף מראיי' לחברתה, באמת צריך לפרוש מכל משך הראיי' מטעמא דהרמב"ן דהאידנא טועות נינהו וחיישינן על כל יום שמא זהו התחלת נדתה, ומשום הכי נקט דיני' בשופעת דוקא או מזלפת, דהוי סימן הגוף מראיי' לחברתה. ויתורץ גם כן מה שהעירונו בדברי הרשב"א בתורת הבית שפסק לדינו של הרמב"ן דהאידנא דטועות נינהו אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה, ובדין דוסת הנמשך איזה ימים פסק דאין צריך לפרוש אלא עונה ראשונה. ולהנ"ל הדבר עולה יפה. דדעת הרשב"א מבוארת שם בשער הוסתות דבמקרי הגוף אמרינן דפיהוק דאתמול גורם לראיי' דהשתא וכפסק השו"ע, שלא כדעת הרא"ה. ואם כן לדידי' בשופעת ובמזלפת איזה ימים, אם באנו לחוש לטועות, הרי יהי' דין הראייות של כל העונות האחרונות כדין דם הבא בסימן הגוף, וממה נפשך אין צריך לפרוש אלא עונה ראשונה:

ה) ואף אם ניזיל בתר דיני' דהחוות דעת שכתב בסימן קפ"ט ס"ק כ"ג דהא דאמרינן דקפיצה דאתמול גרמה לראיי' דהשתא, זהו דוקא כשראתה ב' פעמים על ידי קפיצה דהשתא, ובשלישית ראתה על ידי קפיצה דאתמול, דכיון דחזינן להאי איתתא שדרכה לראות על ידי קפיצה בתרי זימני קמאי, אמרינן דגם עכשיו קפיצה דאתמול גרמה לה, אבל אם בכל השלש פעמים ראתה על ידי קפיצה דאתמול לא אמרינן דקפיצה דאתמול גרמה, כיון שאין לנו שום הוכחה שדרכה של אשה זו לראות על ידי קפיצה. ולשון הגמ' (בדף י"א) דייק כוותי'. ולפי זה הרי לכאורה יפול כל תירוצנו, דבגוונא דידן דהסימן מתחילת ביאתו הקדים לבוא מאתמול, לכולי עלמא לא יהי' סימן הגוף מיום לחברו. דכמו דבקפיצה למאן דאמר קפיצה דאתמול גרמה, לא אמרינן הכי היכא דבכל השלש פעמים ראתה על ידי קפיצה דאתמול, הכי נמי לדידן במקרי הגוף היכא דהסימן הוי תמיד מיום לחברו אין זה סימן הגוף כלל, כיון דלא באנו כלל לידי הוכחה שדרכה לראות על ידי מקרה כזה. אכן אם כי גם לשון הגמ' דייק כהחוות דעת, אכתי יש מקום לתירוצנו. משום דעיקר סברא זו דכשראתה כל השלש פעמים על ידי סימן הגוף דאתמול, לא אמרינן דהסימן דאתמול גרם לראיי' דהשתא, אין לה מקום אלא בוסת שעל ידי מעשה כמו קפיצה, אבל לא בסימן של מקרי הגוף כמו בפיהוק וכדומה. וטעמא דמילתא, דהרשב"א בתורת הבית כתב לחלק בין וסת שעל ידי מעשה כקפיצה, על וסת שעל ידי מקרי הגוף, דבוסת שעל ידי מעשה, המעשה גורמת להדם שיבוא, ובוסת של מקרי הגוף הוא להיפוך, דהדם גורם למקרי הגוף שיבואו. וחילוק זה מבואר גם כן בהג"ה שבהשגות הרז"ה על הראב"ד בספר בעל הנפש באות י"ט בשם הר"ן בחידושיו. ולפי זה הרי בנוגע לנידון דידן רב החילוק בין וסת דקפיצה הבא על ידי מעשה לוסת של מקרי הגוף. דבקפיצה שאנו דנין על המעשה שהיא המביאה לידי ראיי', אמרינן שפיר דרק אם ראתה שתי פעמים על ידי קפיצה דהשתא, וחזינן שדרכה לראות על ידי קפיצה, אמרינן גם בשלישית, כשראתה על ידי קפיצה דאתמול, דהקפיצה הוא דגרמה לה. אבל כשראתה כל השלש פעמים על ידי קפיצה דאתמול, אין שום מקום לומר דהקפיצה גרמה להראיי', דמי הגיד לנו כלל שדרכה לראות על ידי קפיצה, ועל הקפיצה דמאתמול הרי אין לנו לדון מאין היא באה. אבל במקרי הגוף שיש לנו לדון על המקרה מאין הוא בא, הרי כל שבאפשרי לתלותו שבא מהראיי' תלינן בה. וכיון דבראתה שתי פעמים על ידי פיהוק דהשתא ובשלישית בפיהוק דאתמול, אמרינן דהדם גרם לפיהוק דאתמול שיבוא, הרי דהדבר אפשר הוא שהדם יגרום לפיהוק דאתמול, אם כן גם כשראתה כל השלש פעמים בפיהוק דאתמול, כיון דאין לנו סבה אחרת לביאת המקרה, שאינו בא אצלה בכל יום אחר זולת לפני יום הראיי', [דאם היא מפהקת גם בלי ראיי' כלל הרי אין זה וסת הגוף כמבואר בסעיף כ"א ובסעיף כ"ו] והדבר אפשרי הוא שהדם יגרום לפיהוק דאתמול, הרי גם בכהאי גוונא יש לנו לדון אותו כמקרה הגוף הבא על ידי דם נדתה. וזה פשוט. והכא נמי בעניננו כשאנו חוששין על העונה הראשונה שהיתה מדם זיבה או מראה טהור, שהוא דבר שאינו רגיל אצלה בכל שאר הימים, והוא מקרה הגוף שיש לתלותו בראיית דם נדתה, הרי כיון שהוא דבר האפשר שהדם יגרום גם למקרה הגוף דאתמול, יש לנו לדונו גם הכא כוסת הגוף וכנ"ל: ו) עוד נראה לי ביישוב קושיתי על דברי הרמב"ן, גם אי סבירא לי' להרמב"ן כשיטת הראשונים, וכפי פסק השו"ע, דפיהוק דאתמול הוי סימן הגוף לראיי' דהשתא ודלא כהרא"ה, ויתיישבו בזה גם דברי השו"ע. דהרמב"ן בדין זה דוסת הנמשך איזה ימים, לא הזכיר לא שופעת ולא מזלפת דזה לשונו בפרק ה' מהלכותיו הלכה כ"ב, כשלמודה לראות איזה ימים רצופים צריך לפרוש מכל אותן הימים דכל יום ויום נעשה וסת בפני עצמו עכ"ל. הרי דלא הזכיר כלל ראיי' בשפע, ואין להקשות עליו דליהוי כל יום סימן הגוף לחברו, דכבר כתבנו דסימן הגוף שמדם לדם הוא רק בשופעת דאשכחן לי' בגמ', או במזלפת שדינו לכל דבר כשופעת, אבל בראיות מרוחקות לא הוי סימן הגוף מראיי' לחברתה. ויש לומר דבשופעת באמת אין צריך לפרוש מטעם דכל יום הוי וסת בפני עצמו, כקושיין דכל יום הוי סימן הגוף לחברו. ומה שלא הוציא הרמב"ן מכלל דבריו ראיי' דשופעת ולא ביאר דבכי האי גוונא אין צריך לפרוש אלא עונה ראשונה. יש לומר דבשופעת צריך לפרוש מטעם אחר מכל משך הראיי'. דיש לומר דהרמב"ן מודה גם לסברת הראב"ד, דכל משך הראיי' הוי כעונה אחת, ומהאי טעמא צריך לפרוש מכל אותו הזמן כדין כל עונת ראיי' אחת, ובזה לא שייך סימן הגוף כמו שכתבנו לעיל. ומה שהוצרך הרמב"ן לטעמא דכל יום נעשה וסת בפני עצמו, הוא משום דבאמת טעמו של הראב"ד דהוי הכל כעונה אחת, אין לו מקום אלא בשופעת ומזלפת דכראיי' אחת דמי, אבל בראיות מרוחקות לא שייך זה כלל. והראב"ד עצמו הרגיש בזה בדבריו בבעל הנפש, וכתב דמשום דאיכא שופעת ומזלפת דכראיי' אחת דמי והוי כעונה אחת לכן גזרו אפילו בראייות מרוחקות. ועל זה הוא דפליג הרמב"ן ודעתו דבאיסור דרבנן לא גזרו כל כך. ולכן כתב הטעם דכל יום נעשה וסת בפני עצמו, דבשבילו יש לאסור בראייות מרוחקות. ואולם מטעם זה אין לאסור אלא בראייות מרוחקות, דבשופעת ומזלפת אם נחוש לזה, הרי הוי וסת בסימן הגוף, וממה נפשך אין צריך לפרוש אלא מעונה ראשונה וכנ"ל. אלא דבשופעת ומזלפת אסור כל הזמן מטעמי' דהראב"ד דהוי כעונה אחת, ובראייות מרוחקות אסור לי' מטעם דכל יום הוי וסת בפני עצמו. ואם כן לדידן דלא סבירא לן טעמי' של הראב"ד דכל הראיי' הוי כעונה אחת, ולא נשאר לנו רק החששא של הרמב"ן, ומטעם זה הרי אין לאסור בשופעת משום דהוי כראיי' בסימן הגוף. ולכן אתי שפיר פסק השו"ע בסימן קפ"ד דבשופעת ומזלפת אין צריך לפרוש אלא עונה ראשונה. ובסימן קפ"ט דאיירי בראייות מרוחקות פסק כהרמב"ן דיש וסת בתוך וסת וכנ"ל. אלא דמדברי הטור לא נראה כן שהוא כתב לדברי הרמב"ן דכל יום נעשה וסת בפני עצמו גם בשופעת ומזלפת. ולדידי' נצטרך לומר כתירוצי הראשון דהרמב"ן סבירא לי' כהרא"ה דפיהוק דאתמול לא הוי סימן הגוף לראיי' דהשתא. אולם מדברי הרמב"ן עצמו אין הכרח לזה:

ז) אולם עיקר תירוצנו דמשום דהעונה השני' דינה כראיי' עם סימן הגוף, אין לחוש לה כל שעברה העונה הראשונה ולא ראתה, לפי שלא בא עדיין הסימן, לכאורה אין לו מקום לדינא. דבוסת שאינו קבוע הרי ודאי דאף כשבא על ידי סימן הגוף, חוששת גם להיום גם להסימן, שהרי אינה יודעת איזה מהן תקבע. כמבואר בטור בסימן קפ"ט וכן כתב הרמ"א בסעיף י"ט, דאם ראתה פעם אחת על ידי פיהוק חוששת בין להיום בין להפיהוק. והכא נמי הרי צריכה לחוש להעונה השניי' לחודה אף שלא בא עדיין הסימן בהעונה שקדמה. ואי בוסת הקבוע, הרי כתב הרא"ש בסוף פרק האשה בשם הראב"ד דכל שהוקבע סימן הגוף ביום ידוע דינו כוסת הימים לחודי', וחוששת להיום שהוקבע בו אף כשלא בא הסימן. וכן הוא בשו"ע סימן קפ"ט סעיף כ"ה כדעת הרא"ש, ואם כן אין מקום לתירוצנו לא בוסת הקבוע ולא בוסת שאינו קבוע, דבכל אופן צריכה לחוש להיום לחודי'. והניחא למה שכתב הט"ז בס"ק ל"ט דהא דוסת המורכב מסימן הגוף ומימים דינו כוסת הימים גרידא, הוא רק לענין זה דלאחר שבא הסימן אסורה אחריו כל העונה עד סופה, אף על פי שרגילה לראות תיכף לאחר הסימן, דכל שכבר בא הסימן, הוי דינו כוסת הימים גרידא, ואסור כל מה שנשאר מהעונה כדין וסת הימים, אבל קודם שבא הסימן מותר אף כשבא ליום קבוע. אתי שפיר בנידון דידן דאין לחוש להעונה השני' כשלא בא הסימן כלל בהעונה הראשונה. אבל לשיטת הש"ך שם בנקודות הכסף ואחריו החזיקו כל האחרונים, דוסת המורכב דינו כוסת הימים גמור לחוש לו גם לפני הסימן, הרי גם הכא יש לאסור אף שלא בא הסימן כלל. אכן באמת יש להקים תירוצי בין בוסת קבוע בין בוסת שאינו קבוע. בוסת שאינו קבוע יש לומר, דאף דבעלמא חששו בכי האי גוונא בין להסימן בין להיום, הכא שאני דאין אשה קובעת לה וסת כלל בתוך ימי נדתה, וכל עצמה של פרישה זו הוא רק מספק דהאידנא חיישינן לטועות ושמא הראשון אינו של נדות, יש לומר דבוסת כזה שעיקרו משום ספק, לא חששו בו בין להיום בין להסימן כשבא עם סימן הגוף, כיון דזהו גם כן רק מספק דשמא תקבע לה וסת הימים לחודי', ולכן לדידן דסימן הגוף דאתמול הוי סימן, לא חששו בזה לימים לחודיי' מספק, כיון שנוסף לנו עוד ספק בעיקר הוסת, דאם הראשון מימי נדות אין זה וסת כלל. (ומצאתי להחוות דעת בסימן קפ"ד ס"ק ז' שכתב על עיקר דינו של הרמב"ן בהא דהאידנא טועות נינהו לפיכך אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה, שהוא דוקא בוסת הקבוע אבל בוסת שאינו קבוע שבתוך נדתה, לא החמיר הרמב"ן בזה כיון דעיקר הוסת מספק הוא בא. ואשתמיטו לי' דברי הרמב"ן בהא דרגילה לראות איזה ימים שצריכה לפרוש מכל משך הראיי' משום דכל יום הוי וסת בפני עצמו, ומסיק שם הרמב"ן דאין חילוק בזה בין וסת קבוע לוסת שאינו קבוע והרי גם הכא צריכין אנו לטעמא דהאידנא טועות נינהו דאם לא כן הרי הוא וסת שבתוך נדתה, ואפילו הכי כתב הרמב"ן לחוש לו אפילו בוסת שאינו קבוע] ומשום הכי לדידן שיש לה להעונה השניי' סימן הגוף, אתי שפיר דלא חשו בזה להימים לחודיי' בוסת שאינו קבוע. אלא דאכתי קשה בוסת הקבוע, דבשו"ע סתמא קפסיק שאין צריך לפרוש אלא עונה ראשונה, וודאי דאיירי גם בוסת הקבוע לימים ידועים, ובכי האי גוונא מאי מהני לן סימן הגוף, דביום ידוע הרי דינו כוסת הימים גרידא. אולם גם בזה יש למצוא פתרי. דבאמת וסת המורכב מסימן הגוף וליום ידוע, אינו ממש כוסת הימים לחודי', דהרי חזינן לענין בדיקה שהוא חלוק ממנו. דבוסת הימים לחודי' כשעבר הוסת ולא בדקה אסורה, ובוסת המורכב כל שעבר הוסת ולא בדקה, אם לא בא הסימן מותרת, כמבואר כל זה בדברי הרא"ש סוף פרק האשה, הרי חזינן דאינו כוסת הימים לחודי'. והא דצריך פרישה אף שלא בא עדיין סימן הגוף, אין הטעם משום דחיישינן שיבוא הדם בלי הסימן כלל, להא לא חיישינן, אלא דכיון דהוקבעו הסימן עם הדם ליום ידוע, הרי הוי קביעות הוסת על הסימן כמו על הדם, אם כן כמו דבכל הוסתות אנו חוששין על הדם שיבוא ביום קביעתו, יש לנו לחוש הכא בין על הדם בין על הסימן שיבואו שניהם ביום קביעתם. ולפי זה לא שייך כלל לומר דאין לחוש להדם כל זמן שלא בא עדיין הסימן, דאותה החששא שעל הדם הוי גם על הסימן ואם כן צריך לפרוש מכל העונה דשמא בתוך התשמיש יבוא הסימן עם הדם. ואף כשרגיל הדם לבוא זמן רב אחר הסימן, באופן שיש שהות לפרוש מיד אחר שיבוא הסימן, גם בזה יש לאסור מתרי טעמי. חדא, דאחר שיבוא הסימן הרי אז ישוב דינו כוסת הימים לחודי' אחרי שאין חסר לו עוד הסימן, ואז הרי ודאי דאסור כל מה שנשאר מהעונה אחר הסימן כדין וסת הימים לחודי', ואם כן תהי הפרישה באיסור קודם שימות האבר, ואם כן כשאנו חוששין שמא יבוא הסימן תוך התשמיש הרי יהי' תיכף באיסור גם קודם שיבוא הדם, וכמו שכתב הט"ז סברא כזו בסימן קפ"ט ס"ק ל"ט, וודאי דלכתחלה אין להביא עצמו לידי כך. ועוד מטעם אחר יש לאסור גם כשרגילה לראות זמן רב לאחר הסימן, לפי מה שכתב הר"ן דמחמת חימוד תשמיש חיישינן שמא תקרב ראייתה. ואם כן אף שרגילה לראות זמן רב אחר הסימן יש לחוש דשמא מתוך חימוד תראה תיכף אחר הסימן בתוך התשמיש באופן שלא יהא שהות לפרוש. וב"ה מצאתי בהשגות הרז"ה על הראב"ד בספר בעל הנפש אות ה' שכתב על דברי הראב"ד דבוסת המורכב אין צריך לפרוש כל שלא בא הסימן, וזה לשונו שם, הא קשה טובא בשלמא למודה לראות לימים ולקפיצות אפשר שתשמור את עצמה [מקפינצה] ואינה אסורה עד שתקפוץ באותו יום אלא מפהקת ומעטשת וכל שמנו חכמים במשנתנו שהוא מאורע שיכול לבוא בתוך שמושה איך תהא מותרת כל אותה עונה שקבעה בה הוסת מאחר שיש לה יום קבוע לאותן וסתות עכ"ל. הרי מבואר להדיא כמו שכתבנו. וכיון שכן דהא דצריך לפרוש בוסת המורכב גם קודם שבא הסימן, הוא משום דחיישינן שמא בתוך שמושה יבוא גם הסימן גם הדם אם כן לא שייך זה אלא בסימן הגוף דהשתא הבא בעונה אחת עם הדם, אבל בסימן הגוף דאתמול הבא תמיד ביום שלפני הראיי', הרי בוסת המורכב כי האי גוונא, שבא הדם ליום ידוע, וביום שלפניו הוקבע לבוא סימן הגוף, כל שעבר היום הקבוע להסימן ולא בא, הרי אין לחוש עוד שמא יבוא הסימן עם הדם, ביום שהוקבע להדם עצמו, דכיון שהוקבע הסימן לבוא ליום ידוע ביום שלפני הראיי', אין לנו לומר שישנה מקביעתו. [ובסימן הגוף דשופעת מדם זיבה לדם נדה או ממראה טהור כבגוונא דידן, עוד מטעם אחר אין מקום להסימן לבוא ביום הראיי', דאז לא יהי' עוד סימן כי אם הראיי' גופה, ועוד דאז לא יהי' עוד מימי זיבה אלא מימי נדה, וגם דאז הוקבע לבוא במראה טמא ואיך נחוש שיבוא אז מראה טהור] ואם באנו לחוש הוא רק שמא יבוא הדם בלי הסימן כמו בוסת הימים לחודי', ולהא לא חיישינן כלל, כמבואר להדיא מדברי הרז"ה. ואם כן בגוונא דידן דהסימן הוי הדם של אתמול, הרי כל שעבר אותו היום ולא ראתה, אין לחוש עוד להדם שיבוא בלי הסימן כלל. ותירוצנו שריר וקיים. ואין להקשות התינח דמותרת ביום שני לראייתה, דאין לחוש שיבוא הסימן ביום אחר דהוי שינוי מקביעתו, אבל אכתי אמאי מותרת בהעונה השני' אף שלא בא הסימן בהעונה הראשונה, ניחוש שמא יבוא באותו יום בהעונה השני', ולא הוי עוד שינוי מקביעתו, כיון דשניהם ביום אחד. דזה אינו משום דגם מעונה לעונה באותו יום הוי שינוי, דכמו דלענין הראיי' עצמה חשוב שינוי מעונה לעונה, ולא חיישינן אלא לאותה עונה, הכי נמי לענין סימן הגוף אין לחוש אלא לאותה עונה שרגיל לבוא בה. ועיין בשו"ע סימן קפ"ט סעיף י"ג:

תוכן העניינים

שות נאות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה