אור ברסלב

שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא

סימן כג

סימן כב

הערה אחת בעוף טרפה לר' יהודא דאין שחיטתו מטהרת טרפתו אי שרי מפרכסת כלו לבן נח. בסימן הקודם הבאנו מה שהחליטו גדולי האחרונים מדברי הרשב"א בתורת הבית, דגם טרפה מפרכסת שרי לבן נח, אף דלא שייך בה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. וכתבנו שכן מוכח מהברייתא (בדף קכ"א). והארכנו בביאור הדבר, דהיתר מפרכסת נאמר לבן נח כמו שנאמר לישראל, מטעמא דמי איכא מידי, ושוב אין אנו צריכין לדון כן בכל כרט שיבוא לפנינו. והאחרונים כתבו הטעם, משום דאהני השחיטה בטרפה לישראל להוציא מידי נבלה ומידי אבר מן החי. מיהו בין לדידן בין לדידהו, זהו רק בשחיטה כשרה. אבל בשחיטה פסולה, ודאי דמפרכסת שלה אסורה לבני נח כמו שאסורה לישראל, דהרי אין שם שחיטה עלה. ולפי זה נראה בעוף טרפה לר' יהודא דאין שחיטתו מטהרת טרפתו, מפרכסת שלה אסורה לבני נח, דכיון דאין שחיטתה מוציאתה מידי נבלה, הרי אין זו שחיטה כלל. וקרוב הדבר שאינה מוציאה גם מידי אבר מן החי לישראל, וכל שכן שאינה מתרת המפרכסת לבני נח. והדבר נראה פשוט: ב) ואולם זהו רק לפי מה שאנו רגילין לפרש, דהא דעוף טרפה אין שחיטתה מטהרתה מטומאתה, הוא משום שלא הוציאתה מידי נבלה, וכיון שכן אין שחיטתה שחיטה כלל, דכל שחיטה שאינה מוציאה מידי נבלה אינה שחיטה, וודאי שאינה מתרת את המפרכסת, דכל שאין שם שחיטה עלה מהיכי תיתי תוציא את המפרכסת מידי אבר מן החי. אבל לי נראה לומר דגם לר' יהודא עוף טרפה שחיטתה מוציאתה מידי נבלה, בין מטומאת נבלה בין מאיסור נבלה, וממילא מתרת את המפרכסת מאיסור אבר מן החי, כדין שחיטה גמורה. והא דמטמא לר' יהודא, טעם אחר בדבר דר' יהודא סבירא לי' דהעוף חלוק הוא מן הבהמה בזה שגם טרפתו יש בה טומאה וטומאתה כטומאת הנבלה, ומשום הכי אין שחיטתה מטהרתה, דכל שהוא משום טרפה אין השחיטה מועלת לה, וכמו שאין השחיטה מועלת להוציא מידי איסור טרפה, הכי נמי אינה מועלת לטהר מטומאה הבאה מחמת טרפה. אבל במה שנוגע לאיסור נבלה ולטומאתה, מהניא שחיטת עוף טרפה גם לר' יהודא. וכיון שכן הרי שחיטתה שחיטה גמורה, כשחיטת טרפת בהמה דמהני להוציאה מידי נבלה והכי נמי לענין היתר מפרכסת, דינה כשחיטת טרפה בבהמה, וממילא מותרת המפרכסת שלה לבני נח. כדין מפרכסת דטרפה בבהמה. והדברים האלה אם שנראים כחדשים מפורשין הן בדברי רש"י בזבחים (דף ס"ט ע"ב) בד"ה אלא להביא טרפה ששחטה וזה לשונו, לאשמעינן טרפה חי' ואינו בכלל נבלה ולפיכך הוצרך לומר שטריפתה מביא עלי' טומאה זו מיד אם תלש ואכל ממנו בשר אפילו אינו אבר של בשר גידין ועצמות, וכיון דשם טרפה מביא לה טומאה מחיים, אין שחיטה מועלת בה, שאין שחיטה מתרת משום טרפה אלא משום נבלה, עד כאן לשונו. הרי דבריו ברורים דהא דאין שחיטתה מטהרתה לעוף טרפה לר' יהודא, אין זה משום דאין שחיטתה מוציאתה מידי נבלה כמו שרגילין אנו לפרש, אלא משום דלר' יהודא אית לי' טומאה בטרפת העוף, ולטומאה כזו דאתיא מחמת טרפה אין שחיטה מועלת לה, הרי דלטומאת נבלות אהני לה שחיטתה, אלא דמטמאה משום טרפה. (והא דמטמא בבית הבליעה כנבלה אף שטומאתה היא טומאת טרפה, הוא משום דטומאה אחרת לא מצינו בעוף. וגם דעיקר טומאת טרפה בעוף לר' יהודא מקרא דנבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה קדרוש לה כמבואר שם בזבחים, ואם כן טומאתה טומאת נבלה] וודאי נראה דגם איסור נבלה אין בה, דאחרי שראינו מדברי רש"י דשחיטתה מטהרתה מטומאת נבלה, למה נאמר שאינה מוציאה מידי איסור נבלה. (וגם בדברי התוס' שם, שמחולקים על פירש"י לא מצינו שנחלקו עליו גם בפרט זה] וכיון שכן הרי שחיטה גמורה היא, וודאי שמוציאה את המפרכסת מאיסור אבר מן החי, ודין מפרכסת שלה כדין כל מפרכסת טרפה להתירה גם לבני נח. והוא דבר חדש לא שיערוהו האחרונים ז"ל: ג) ובזה יש לערער על דברי האחרונים שכתבו לדבר פשוט לר' יהודא דבעוף אין שחיטתה מטהרת טרפתה, הוי ספק טרפה בעוף, כדין ספק בשחיטה לדידן, דאחרי דאין שחיטתה שחיטה, הרי יש לה חזקת איסור. ולדברינו דגם לר' יהודא שחיטתה מוציאתה מידי נבלה וטומאתה טומאת טרפה, הרי הוי ספק טרפה שלה כספק טרפה דעלמא ואין לה חזקת איסור דשחיטתה שחיטה גמורה. ויתיישבו לנו בזה דברי המהרש"א בבכורות (דף כ' ע"ב) שהקשה שם על מה שכתבו התוס' דהיכא דחזקה מסייע למיעוט חיישינן לי' גם לדידן. דאם כן אמאי לא אמרינן בחולין היכא אכלינן בשרא דהא איכא חזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, דמסייע להמיעוט דנקובת הוושט. ותירץ דנקובת הוושט אינה אלא טרפה שנשחטה ואהניא לה שחיטתה להוציאה מידי נבלה. ובתשובות חמדת שלמה חלק אה"ע סימן כ"ג הקשה עליו דאכתי מה נעני לר' יהודא דאין שחיטת עוף מטהרת טרפתו והיכי אכלינן בשר עוף לר' יהודא, נימא בה סמוך מיעוטא לחזקת איסור אינה זבוחה. ולדברינו דשחיטתה מוציאתה מידי נבלה וטומאתה טומאת טרפה, הרי אין כאן חזקת אינה זבוחה גם לר' יהודא. גם יתיישב בזה מה שראיתי מקשה בס' בית יצחק להגאון ר"י שמעלקיש זצ"ל מלבוב, על דברי התוס' בזבחים (דף ס"ט) שהקשו לר' יהודא דממעט נבלת עוף טמא מטומאת בית הבליעה משום דלא חייל איסור נבלה על איסור טומאה, איך מטמא לדידי' עוף של קודש בבית הבליעה. והקשה הגאון הנ"ל דעדיפא הוי להו להקשות מעוף טרפה שנתנבל, דלא ליטמא לר' יהודא דהא אין איסור נבלה חל על איסור טרפה. ולדברינו מטרפה לא קשה מידי, אחרי דלר' יהודא טרפה גופה יש בה טומאת בית הבליעה, דמשום הכי אין שחיטתה מטהרתה, ואי לא חייל איסור נבלה, אכתי תטמא משום טרפה. ועיין בבית הלוי חלק שני סימן י"ז שיישב דעת רש"י בשמוטה, דלא תקשה עליו מהברייתא דחשיב לספק שמוטה ספק שבשחיטה. ותירץ דהברייתא דאיירי בעוף אתיא כר' יהודא, ולר' יהודא הוי ספק טרפה בעוף כספק שחיטה דעלמא, כיון דשחיטתה אינה מטהרת טרפתה. ולדברינו אין לזה מקום, כיון דגם לר' יהודא אהניא לה שחיטתה להוציאה מידי נבלה, והוי ספק טרפה דידה ככל ספק טרפה דעלמא:

ד) אלא דקשה לפי זה מדברי הרא"ה שהביא הר"ן בחידושיו לחולין (דף כ') שכתב דשהיי' במליקה לא אצטריך לאשמועינן דפסולה דכיון דשהיי' מחלקת הרי הוי כמולק את הטרפה וודאי דכוונתו דלפי מה דקיימא לן דהמולק את הטרפה מטמא בבית הבליעה, שוב אין נפקא מינה בזה, דדינה כמליקה פסולה משום שהיי', או דהוי כמולק את הטרפה. ולדברינו דגם לר' יהודא שחיטת עוף טרפה מוציאתה מידי נבלה. והא דמטמא לר' יהודא בבית הבליעה, טומאתה טומאת טרפה, הרי אכתי נפקא מינה בפסול זה לענין ספק שהיי', דאי דפסול מטעם שהיי', דהוי פסול בשחיטה, גם ספיקה אסורה ודאי, דיש לה חזקת איסור,

*) בסוגיא זו קשה לי במה דפריך הש"ס אלא מעתה דכתיב וחלב נבלה וחלב טרפה התם נמי נימא אם טרפה חי' הרי נבלה אמורה אם טרפה אינה חי' הרי היא בכלל נבלה אלא להביא טרפה ששחטה שחלבה טהור מכלל דהיא מטמאה והאמר רב יהודא אמר רב כו', ולבסוף מסיק הש"ס דהעיקר מה דנקיט כאן טרפה, הוא משום סיפא דקרא דאכל לא תאכלהו ורישא דקרא דיעשה לכל מלאכה קאי על נבלה. וקשה לי להראשונים דאיסור סחורה בדברים האסורים הוי דאורייתא, לבד מחלב דמפורש בו היתר סחורה בקרא דיעשה לכל מלאכה כמבואר ברמב"ם פרק ח' מהלכות מאכלות אסורות ובשו"ע, ולא רק חלב דעלמא, אלא גם חלב נבלה וחלב טרפה מותר בסחורה, דבהאי קרא גופי' כתיב חלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה, הרי דהתירה התורה גם חלב של נבלה וחלב של טרפה בסחורה, אם כן הרי צריך למכתב טרפה בקרא דיעשה לכל מלאכה כדי להתיר גם חלב טרפה בסחורה, דמחלב נבלה לא הוי שמעינן להתיר גם חלב טרפה כדמצרכינן להו לקמן (בדף ע'). וכן יש להקשות בפסחים (דף כ"ג) דאמרינן שם במחלוקת דר' עקיבא ור' יוסי הגלילי בקרא דיעשה לכל מלאכה, ור' עקיבא איסור והיתר לא צריך קרא ופירש"י דלא הוי סלקא דעתין לאיסור. ולדידהו נהי דלא סלקא אדעתין לאסור בהנאה, אכתי הרי צריך קרא משום היתר סחורה להני ראשונים דאיסור סחורה דאורייתא. ומצאתי בתשובות הגאון רעק"א סימן ע"ד שהקשה כן בפסחים והניח בצע"ג. מיהו התם אפשר ליישב למה שכתב הנודע ביהודא מהדורא תנינא חלק יו"ד סימן ס"ד דכל מחלוקתם דר' יוסי הגלילי ור' עקיבא אינה אלא אייתורא דכל דכתב רחמנא, דהוי סגי למכתב יעשה למלאכה ולפי זה אתי שפיר דלהיתר סחורה הרי לא צריך לן ייתורא דכל. ושפיר אמר ר' עקיבא דכל לא צריך לאיסור והיתר. אבל אכתי קשה קושיתנו בזבחים, דטרפה דכתיב בהאי קרא צריך להיתר סחורה. ואי מטעם טרפה שמלקה, אף דודאי שלה מטמא, מכל מקום כיון דטומאתה משום טרפה הרי אין בספיקה חזקת איסור. ולכאורה יהי' מוכרח דהרא"ה חולק על טעמו של רש"י וסבירא לי' דלר' יהודא הא דעוף טרפה אין שחיטתו מטהרתו, היינו שמטמא משום נבלה, ואם כן דינו כפסול שבשחיטה ואיכא בספקו חזקת איסור. אכן באמת אין מזה שום הוכחה, דכל מה שכתב רש"י, שטומאתה טומאת טרפה, זהו רק בשחיטת עוף טרפה, דשחיטתה מטהרתה מידי נבלה בעוף כמו בבהמה, אלא דר' יהודא יליף מקרא, דגם עוף טרפה יש לו טומאה כנבלה, ובזה הוא דטומאתה משום טרפה. אבל מליקת עוף טרפה דמטמא בבית הבליעה אפילו לדידן דלא סבירא לן כר' יהודא בשחיטתה, הרי הטעם מפורש במשנה ר' יוסי אומר די' כנבלת בהמה שחיטתה מטהרתה ולא מליקתה. הרי מפורש דעל מליקת עוף טרפה אין לנו למוד כלל שמטהרת מידי נבלה, דרק שחיטת טרפה מוציאתה מידי נבלה, ולא מליקתה. ואם כן ודאי דטומאתה טומאת נבלה, ואית לן בספקה חזקת איסור, כמו בפסול שבשחיטה, ושפיר כתב הרא"ה דבמליקה לא אצטריך לאשמועינן פסול שהיי', דכיון דשהיי' מחלקת, הוי כמולק את הטרפה דנבלה היא, וספקה ודאי איסור כספק שבשחיטה. ויתיישב בזה מה דהוי קשה לי דלמה לו לר' יוסי הטעם דדי' כנבלת בהמה כדי שתטמא מליקת טרפה, והרי במתניתין (בדף ס"ח) כללא כייל דכל שאין פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה, וטרפה הרי אין פסולו בקודש, ואם כן דינה כמו נרבע ונעבד ומוקצה דמטמאין בבית הבליעה, אף דלא שייך בהו הטעם דדי' כנבלת בהמה. ולתירוץ הא' שבתוס' זבחים (דף ס"ח ע"ב) לקושיתם על פסול טרפה לר' עקיבא דליהוי פסולו בקודש, משום שיש לה הכשר במליקת העוף, ותירצו בתירוצם הראשון דתרתי לא אמרינן מעוף לבהמה וגם מצותו בכך. דלפי זה בעוף גופי' הוי טרפה פסולו בקודש, אתי שפיר דצריך לטעמא דדי' כנבלת בהמה ואין המליקה מטהרת טרפתה, דמצד פסולו הוי פסול טרפה פסולו בקודש. אבל לתירוצם השני שם דלא הוי פסולו בקודש משום ההכשר שבמליקה, הרי קשה כנ"ל. ותו דכל קושיתם על טרפה דליהוי פסולו בקודש, הרי זהו רק לפי שיטתם שם בהג"ה דפסולו בקודש הוי מה שיש לו הכשר במקום אחר, אבל לפי מה שמפרש רש"י והסבירו התוס' בטעמו, דרק אם הפסול בא מחמת הקדושה הוא דמקרי פסולו בקודש, הרי אין שום מקום לומר על טרפה דהוי פסולו בקודש, ותשאר קושיתנו דלמה לן לטעמא דדי' כנבלת בהמה. וכבר העירונו בזה לעיל בסימן ח' בהג"ה. ולהנ"ל אפשר ליישב דנפקא מינה מטעם זה לענין ספק טרפה, דאי מטעם שאין פסולו בקודש הרי לא הי' בזה אלא ספק בלי חזקה, אבל להטעם דדי' כנבלת בהמה ואין מליקת טרפה מוציאתה מידי נבלה הרי הוי ספק טרפה ספק שבשחוטה ודינו כודאי נבלה שהרי יש לו חזקת איסור. ולענין טומאה אפשר לומר דטהור לגמרי כיון דאין כאן אלא ספק טומאה והעזרה רשות הרבים היא, וספקו טהור. ואפילו להראשונים דספקא דאורייתא מן התורה לחומרא, וכיון דלענין איסורא מחמרינן בהו, הרי דינן דאם עלו ירדו, וממילא מטמאין גם בבית הבליעה, דהא דאין פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה, הרי הוא משום דאם עלו ירדו, וכיון שלא הועילה המליקה לשום דבר, אינה מוציאה מידי נבלה. ואם כן גם בספק פסול כזה שאין פסולו בקודש, הי' לנו לומר דטמא בבית הבליעה, אף שהוא ספק טומאה ברשות הרבים, דכיון דלענין איסורא ספקו לחומרא, הרי דינן דאם עלו ירדו וכל כי האי גוונא מטמא בבית הבליעה. אבל זה אינו, דכיון דאין איסורו ודאי אלא ספק והא דאם עלו ירדו אינו גם כן אלא מספק, איך תטמא ודאי בבית הבליעה, משום שלא הועילה המליקה לשום דבר, אחרי דבאמת יכול להיות שהועילה המליקה ודינה דאם עלה לא תרד אלא דמספק מחמרינן. ואם כן לענין טומאה אין זה אלא ספק טומאה, וממילא דינו דטהור ברשות הרבים. ועיין ביבמות (דף מ"א) באינו עולה לייבום מספק דחולצת, ואין דינה כאינה עולה לייבום. ועיין בדברינו בסימן ט"ז. ואפילו אם נאמר דהא דספק טומאה ברה"ר טהור ודאי, אין זה אלא בטומאת מגע, ולא בטומאה הבא מאלי' כמו הכא בספק טרפה, מכל מקום גם ודאי טמא לא הוי בכהאי גוונא, ואין זה אלא טמא מספק. אבל עכשיו דאין מליקה מטהרת את הטרפה מידי נבלה, הוי ספק טרפה במליקה כספק בשחיטה, שיש לה חזקת איסור. והוי ודאי נבלה בין לענין איסור בין לענין טומאה. ואפילו למאן דאמר בספק שחיטה דעלמא דבחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, הכא במליקה מטמא ודאי, דכיון דלענין איסור הוי ודאי נבלה, ואם כן דינו דאם עלו ירדו ודאי, וממילא מטמא בבית הבליעה ככל אלו דאין פסולן בקידש, דהטעם דאין פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה, הוא משום דדינו דאם עלו ירדו, ואין בו שום דין הקרבה, והויא מליקתו כמולק את החולין כלשון הרמב"ם בפרק א' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ג' שאין המליקה מתרת ומטהרת אלא דבר שהוא כשר למזבח, ואם כן הכי נמי כיון דלענין איסור מחזקינן לה לודאי נבלה, הרי אין בה שום דין הקרבה וממילא מטמא בבית הבליעה, דהוי כמולק דבר שאינו כשר למזבח. ולא דמי לספק שבשחיטה דבחזקת טומאה לא אמרינן דהתם משכחת לה לשחיטה שמטהרת מטומאת נבלה אף שאינה מוציאה מידי איסורה אבל במליקה אין לזה מציאות אחרי הכלל דכל שאין פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה וכנ"ל. [ואחד העיר על זה, לפי דברינו בסימן ט"ז דהמליקה אינה מוציאה כלל מאיסור נבלה לא לכהנים ולא לגבוה, הרי לא שייך כלל חזקת איסור בספק שבמליקה כמו בספק שבשחיטה, כיון דגם אם נמלקה ודאי אסורה משום נבלה, אלא דרחמנא שרי לה כשהיא באישורה, אם כן אין מקום לחזקת איסור. אבל אין בזה כלום. דכשנמלקה כהלכתה אף דהמליקה לא הוציאתה מאיסור נבלה, הרי רחמנא מיהת שרי לה לגבוה ולכהנים, ומצותה בכך לאוכלה ולהקריבה כשהיא באיסורה. אבל כשלא נמלקה כהלכתה ולא הוי כמצותה, הרי אסורה לגבוה ולכהנים משום נבלה, ואם כן שייך בספקה חזקת איסור, כי היכי דמחיים היתה אסורה להם. ולא הי' כדאי לכותבו לולא שנמצא מי שטעה ושאל כזאת]. הדרן לדידן דלר' יוסי יש לתרץ כמו שכתבנו דנפקא מינה מטעם זה לענין ספק. אולם אכתי קשה לר' מאיר דהמולק את הטרפה אינה מטמאה בבית הבליעה, והרי אין זה פסולו בקודש. ואולי יש לומר כיון דר' מאיר קרא קדריש זאת תורת הבהמה והעוף ללמדך דדבר שמכשירה באכילה מטהר טרפתה מטומאתה ולשחיטה לא אצטריך דאתי בקל וחומר יעו"ש בפרש"י ועל כרחין דאתי למליקה. אם כן הרי גלי רחמנא דלענין זה שאני טרפה משארי דברים שאין פסולן בקודש דמליקתה אהני לה שלא תטמא בבית הבליעה. ויש להעיר ממה שכתבו התוס' שם בד"ה וכי דהך היקישא צריך לכדדרשינן בחולין (דף כ"ז) דמה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה כו' אלא משום דאין היקש למחצה דרשינן לי' נמי להך מילתא דכל דבר שמכשיר באכילה מטהר טרפתה מטומאתה. וכיון דלא מייתר להכי הרי לא שייך לומר דגלי קרא. ועיין בתוס' זבחים (דף נ"א ע"א) ד"ה מה, שכתבו דהעיקר דר' מאיר גם בשחיטת העוף שמטהרת טרפתה, אהיקישא סמיך דעל הקל וחומר יש להשיב, ואם כן לית לן למימר כלל דגלי רחמנא במליקה. ובינותי ברמב"ם שפסק כר' יוסי דהמולק את הטרפה מטמא בבית הבליעה, וכתב הטעם לפי שאין פסולו בקודש. דזה לשונו בפרק שביעי מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ב' לא היתה פסולה בקודש הרי זו נבלה לכל דבר, ומסיק ואזיל לפיכך המולק ונמצאת טרפה או שמלק בסכין או שמלק חולין בפנים וקדשים בחוץ הרי זו נבלה לכל דבר שאין המליקה מתרת ומטהרת אלא דבר שהוא כשר למזבח. וזה פלא שהוא טעם חדש שלא נזכר במשנה דבין לר' יהודא ובין לר' יוסי הטעם מפורש דאין המליקה מועלת לטהר את הטרפה ולא משום דאין פסולו בקודש ולפלא על מפרשי הרמב"ם שלא העירו בזה. גם צריך עיון מה שהזכיר טעם זה על מלק בסכין, דאין כאן מליקה כלל ומטמא משום דמחליד או דורס כמבואר בחולין (דף כ') ועיין רש"י שם ד"ה שן וז"ל דהא בתלוש לא מיקרי מליקה ואפילו מליקה פסולה לא מקריא. ובגמ' דאמר רב זר וסכין מטמאין בבית הבליעה הרי לא הוזכר בסכין טעמא דאין פסולו בקודש וצ"ע בדברי הרמב"ם. ומצאתי בקרן אורה שהעיר על דברי הרמב"ם מה שהזכיר בטרפה טעמא דאין פסולו בקודש שלא נזכר בגמ'. והקשה על ר' מאיר דמליקת טרפה מטהרתה והרי אין פסולו בקודש. ומדבריו נראה דטעמא דר' מאיר משום דבטרפה גלי קרא. אבל זה דחוק לפי מה שכתבנו לעיל. ורב גאון אחד מידידי העיר על עיקר דברי שכתבתי על פי דברי רש"י דלר' יהודא מהני שחיטת עוף טרפה להוציאה מידי נבלה, אלא דטומאתה הוי טומאת טרפה, מהא דבחולין (דף נ"ו) פריך הש"ס נבלות והא שחוטה היא. והקשו בתוס' והא שמעינן לי' לר' יהודא בפרק חטאת העוף דשחיטת העוף אינה מטהרת טרפתה מטומאתה. ולדברי מהו דקשה להו כיון דגם לר' יהודא יצאה מכלל נבלות, דטומאתה טומאת טרפה היא. ולכאורה נראה דהתוס' חולקים בזה על רש"י. אולם יש ליישב שלא יהי' מדבריהם סתירה לדברי רש"י. דבאמת עיקר החילוק בין טרפה לנבלה הוא רק בטומאתה, דבזה חמירא הנבלה מטרפה, דלענין איסור כך לי איסור טרפה כמו איסור נבלה, וכיון דבעוף לר' יהודא גם הטרפה מטמא, הרי אין שום חומר בנבלה מבטרפה, ומאי מתמה הש"ס והא שחוטה היא. דדוחק הוא לומר דרק על הלשון קמתמה הש"ס, וא"ש קושיתם גם לפי פירוש רש"י. שלא מצאנו מי שיחלוק עליו:

תוכן העניינים

שות נאות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה