שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא
סימן כב
יישוב דברי הלבוש באיסור מפרכסת לכן נח קודם שתצא נפשה. כתב הלבוש בסימן כ"ז הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה מותר לחתוך ממנה אחר שנשחטה בעודה מפרכסת ומדיחו יפה יפה ומולחו יפה וחוזר ומדיחו ואוכלו אחר שמתה אבל בעוד חיותה בה אסור לאוכלה שנאמר לא תאכלו על הדם כלומר בעוד דמו שהוא חיותי' בו ולאחר שמתה מותר להאכילו אפילו לגוי ולא אמרינן כיון שנחתך קודם שתצא נפשה הוי לגוי כאבר מן החי דלדידי' לאו בשחיטה תליא מילתא אלא במיתה ובן נח מצוה על אבר מן החי וקם לי' הישראל הנותנו לו בלפני עור לא תתן מכשול זה לא אמרינן דלא מצינו מידי דלישראל שרי ולגוי אסור. עד כאן לשונו:
א) מבואר מדבריו דקודם שמתה אסור להאכילה גם לבן נח, שהרי כתב ואחר שמתה מותר להאכילו אפילו לגוי. ואף על גב דאיסור אבר מן החי הותר גם לכן נח בשחיטה, מטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ועל איסור דלא תאכלו על הדם הרי לא הוזהרו בני נח. צריכין אנו לפרושי כמו שכתבו התוס' בחולין (דף ל"ג) באבר מן החי של טמאים דבני נח מוזהרין עליו, ולא אמרינן בהו מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, משום דלישראל בלאו הכי אסורין באיסור טמאין. והכא נמי כל זמן שמפרכסת דאסורה לישראל משום לא תאכלו על הדם, אין להתיר לעכו"ם איסור אבר מן החי מטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כיון דאסור לישראל באיסור אחר. ולא מהני טעמא דמי איכא מידי אלא לענין זה דהאבר שנחתך ממנה בעודה מפרכסת מותר לעכו"ם לאחר שתמות, ואין בו משום אבר מן החי ככל אבר הנחתך מחיים שאסור גם לאחר מיתה, אבל כל זמן שהיא חי' ואסורה לישראל מלא תאכלו על הדם, אסורה גם לעכו"ם משום אבר מן החי. וכן מורה לשון הטור בסימן כ"ז שכתב חתך מהבהמה לאחר שנשחטה כראוי ועודנה מפרכסת אסור לאוכלה בעודנה חי', אבל לאחר שמתה מותר לאוכלה ולהאכילה לנכרי, הרי שדקדק דדוקא לאחר שמתה מותר להאכילה לנכרי, וזהו כדברי הלבוש הנ"ל. והתבואות שור בסימן כ"ז ס"ק ד' הקשה על הלבוש דמאי שנא מטרפה שמותרת מפרכסת שלה לבן נח, מטעם דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסיר כהמתבאר מדברי הרשב"א בתורת הבית, אף על גב דאסורה לישראל משום איסור טרפה, ומאי שנא איסור דלא תאכלו על הדם מאיסור טרפה. ומשום קושיא זו דחה על דברי הלבוש בשתי ידים, ודברי הטור פירש לכונה אחרת יעויין שם:
ב) ונראה לי בתירוץ קושיתו. ומתחלה נבין למה באמת מותרת מפרכסת דטרפה לבני נח, אחרי דאסורה לישראל משום איסור טרפה. ומהו החילוק שבין אבר מן החי דטמאים, שכתבו התוס' דכיון דאסורין לישראל באיסור אחר, אין לדון על אבר מן החי שלהן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, למפרכסת דטרפה שהוכיחו האחרונים מדברי הרשב"א בתורת הבית דמותרת לבן נח
*) ואני תמה למה הוציאו האחרונים לדין זה דטרפה מפרכסת מותרת לבן נח מדקדוק לשונו של הרשב"א, שכתב טהורה שנשחטה כראוי מותרת מפרכסת שלה לעכו"ם, ומדכתב טהורה ולא כתב כשרה למדו מזה דגם הטרפה שנשחטה כראוי מותרת מפרכסת שלה לבני נח. ולמה להו לדקדוק לשון הרשב"א, והרי אותו הדיוק עצמו יש לדייק בלשון הברייתא דבחולין (דף קכ"א), דאמרינן שם דישראל בטמאה מפרכסת שלה אסורה לבני נח, ולמה נקט טמאה, עדיפא הוי לי' למנקט רבותא דאפילו טהורה כל שאינה כשרה אסורה מפרכסת שלה לבן נח. ואין לומר דנקט טמאה משום הרבותא דמטמא טומאת אוכלין, דמהני לה שם שחיטה לאשוויי' אוכלא לענין טומאה אף על גב דאסירה באכילה, משום דמהני שם שחיטה בעלמא. דהרי אותה הרבותא איכא למשמע מטרפה דגם היא אסורה באכילה ומטמאה טומאת אוכלין משום שם שחיטה. ודוחק מטעם מי איכא מידי כו' עיין בתבואות שור בס"ק ג' ובפרי מגדים שם בסימן כ"ז ועיין בתשובות הגאון רעק"א סימן קס"ד, וטעמא מאי. ולכאורה החילוק משום דבטרפה הועילה השחיטה גם לישראל להוציא מידי אבר מן החי ומאיסור נבלה. וכן כתב בפרי מגדים. אבל אין זה טעם מספיק, דמה לנו ולתועלת השחיטה כיון דסוף סוף אסור מיהת לישראל משום טרפה, והחילוק דחוק. ונראה לי טעם מרווח בחילוקן. דהנה בהא דאמרינן דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, נראה לי שאין פירושו דדיינינן כן על כל פרט ופרט, שאותו דבר שמותר לישראל מותר מטעם דמי איכא מידי כו' גם לעכו"ם. אלא דאנו דנין כן על ההיתר בעיקרו, שכל דין שבא להתיר לישראל, אותו דין ההיתר נאמר גם לעכו"ם, משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. ומטעם זה אמרינן שעיקר דין ההיתר כשם שנאמר לישראל נאמר גם לעכו"ם. ומי איכא מידי כו' הוא רק גלוי מילתא, שמגלה לן דההיתר נאמר לבני נח כשם שנאמר לישראל. וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ט) בהא דקיימא לן דכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא בשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ופרכינן אדרבה מדלא נשנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל ומשני ליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. וכתב רש"י בד"ה לזה ולזה נאמרה וזה לשונו, וכל שלא נשנית בסיני נאמר לישראל ולא לבני נח מסיני ואילך אף על גב דעד סיני נצטוו עלי' מדלא הדר תניא בסיני כי' שמע מינה ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורן אבל עכו"ם נטלו מהם ולקמן פריך דלמא להכי לא נשנו דלבני נח הוא דאסירי ולא לישראל ומשני ליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור שכשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל עליהם. עד כאן לשונו הרי דמשום טעמא דישראל להתקדש יצאו ולא להקל, אמרינן דניטל מבני נח גם עיקר המצוה שהיתה נוהגת בהן לפני מתן תורה. והכי נמי בכל מקום שיש חומר ואיסור יותר במה שנאמר לבני נח לפני מתן תורה, מכפי פרטי איתי הדין שנוהג בישראל מסיני ואילך, ואמרינן בי' מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, פירושו שמשום טעם זה דישראל להתקדש יצאו, ניטל מבני נח מסיני ואילך אותי החומר שהי' נוהג בהן לפני מתן תורה, וההיתר שנאמר לישראל נאמר גם להם כדי שלא יצא הדבר דישראל להקל יצאו, דאם אמרינן כן על המצוה כולה, שניטלה מבני נח משעת מתן תורה ואילך, כל שכן שיש לומר כן על פרט אחד ממנה. באופן דהך מילתא דמי איכא מידי כי' אין אנו דנין אותו על כל פרט ופרט המותר לישראל שזה הפרט מותר גם לעכו"ם, אלא דאנו דנין על הדין בעיקרו דההיתר שנאמר לישראל מסיני ואילך, נאמר גם לעכו"ם ונפקע מהן משעה זו החומר שהי' נוהג בהן מכבר. והרי פירוש זה מוכרח בהא דפריך הש"ס בסנהדרין שם על יפת תואר שתהא מותרת לבן נח מטעם דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור*) דהתם ודאי ליכא למימר דפרכת הש"ס הוי על אותה שנכבשה על ידי ישראל, שהיא עצמה תהא מותרת גם לבן נח, מטעם דמי איכא מידי כו', דהא גם בישראל גופי', אינה מיתרת אלא להכובש עצמו, כדממעטינן בקדושין (דף כ"ב) מקרא דולקחת לך שלא יקח שתי נשים אחת לו ואחת לאביו, אחת לו ואחת לבנו. ועיין שם בתוס' דמאי איריא שתים אפילו אחת לאביו נמי הוי איסור, דהא לך דרשינן, שאינה מותרת אלא להכובש עצמו. ועל כרחך דפרכת הש"ס הוי על עיקר דין ההיתר של יפת תואר הנאמר לישראל, שיהא נוהג דין היתר זה גם לבן נח, ובאופן שיכבוש הוא בעצמו. והרי זה מוכרח כמו שכתבנו. אולם לאו דוקא הכא אלא הוא הדין בכל מקום דאמרינן להך טעמא, פירושו על עיקר הדין, דפירוש אחר אין לדבר זולת סברת רש"י דלהתקדש יצאו ולא להקל, וזה שייך על עיקר ההיתר. ומעתה כשאנו אומרין דמפרכסת מותרת לבן נח, משים דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, אין אנו דנין כן על זה הבשר שהותר לישראל על ידי שחיטה שיהא מותר גם לבן נח, אלא דעיקר הדין שנתחדש לישראל מסיני ואילך ששחיטה מתרת מפרכסת, אותו ההיתר נאמר גם לבני נח, שתהא השחיטה מתרת להן המפרכסת, ואף דלפני מתן תורה היתה המפרכסת אסורה להן, ולא הי' מהני לה שחיטה, משעת מתן תורה ואילך שנתחדש ההיתר לישראל, נפקע מהן איסור זה ונשתוה דינן לדין ישראל בפרט זה. ואף על גב דאזהרת השחיטה ואיסורה לא נאמר לבני נח, ההיתר של מפרכסת נאמר גם להם, משום דלהחמיר יצאו ולא להקל. ולפי זה מה שכתבו התוס' בטמאים, דמשים דאסור לישראל באיסור אחר, לא שייך בהי מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, אין לנו ללמוד מדבריהם, אלא אם האיסור שיש לישראל משם אחר הוי תמיד בעיקר דין ההיתר, דההיתר כולו יש לו תמיד איסור אחר בצדו שאסור מחמתו לישראל. באופן דאין לנו התחלת מקום כלל לדון בי דין דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, וללמוד ממני שעיקר דין ההיתר נאמר גם לעכו"ם, כיון שהוא אסור תמיד לישראל משים איסור אחר, ולא משכחת לגבי' כלל לדין דמי איכא מידי כו'. אבל באופן דההיתר דלישראל היי היתר גמור, וכבר יש לך ללמוד מדין דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, שאותו ההיתר נאמר גם לבני נח, אלא דלפעמים אסור לישראל משם אחר. יש לומר שמותר לעכו"ם גם בפרט זה שבו אסור לישראל משם אחר, אף שבו בעצמי אין לדון מי איכא מידי כו'. דכיון דכבר למדנו שדין היתר זה נאמר גם לבני נח, שוב יש להתיר מטעם זה גם לומר דבטמאה איכא רביתא טפי, שאינה שחיטה כלל, מה שאין כן טרפה דמהני לה שחיטתה להיציאה מידי נבלה. דהכא הרי העיקר הוא היתר האכילה כמבואר שם בפרש"י בד"ה מטמא הואיל ויש היתר אכילה בדוגמתה אם שחטה ישראל השתא נמי מהני לה הך מחשבת עכו"ם לצורך ישראל לשוויי' אוכל. הרי דהעיקר בזה היתר האכילה וכיון דטרפה אסורה באכילה, איכא רבותא בטומאת אוכלין שלה כמו בטומאת אוכלין דטמאה ותו דאי הוי גם רבותא טפי בטמאה מבטרפה, מטעם הנ"ל דטמאה אין שחיטתה שחיטה כלל גם להוציא מידי נבלה, הרי רבותא זו איכא למשמע מעכו"ם בטהורה שאינה שחיטה כלל, ואפילו הכי מהני לטמא טומאת אוכלין משום שיש היתר אכילה בדוגמתה. ואם כן לינקוט רבותא גם בישראל בטרפה דאפילו הכי דמהניא לה שחיטה להוציא מידי נבלה, מפרכסת שלה אסורה לבני נח. ומוכח דגם טרפה מפרכסת מותרת לבן נח. ומה שדייקו מלשון הרשב"א, מדוייק מלשון הברייתא:
*) במהרש"א הקשה על קושיא זו של הש"ס דמוכח מינה דגם במה שישראל אסור בישראל חברו ומותר בשל עכו"ם, שייך בי' מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, כי היכי דלישרי בשביל זה העכו"ם בחברו עכו"ם, אם כן תקשה מגזל, למאן דאמר גזל עכו"ם מותר, דיהא מותר גם העכו"ם לגזול מחברו עכו"ם, כשם שמותר גזל עכו"ם לישראל. ולדידי נראה פשוט דלא קשה, דטעמא דגזל עכו"ם מותר, הרי הוא משום דעמד והתיר ממינן, והוי ממון של עכו"ם [בימים הקדמונים כשהיו עובדי אלילים] הפקר לגבי ישראל, אם כן לא שייך על זה מי איכא מידי כו', דקושטא דמילתא דדבר של הפקר מותר גם לעכו"ם, ימה דלישראל הוי זה הפקר ולגבי עכו"ם אין זה הפקר, על זה לא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, דלא שמענו זה אלא בדבר איסור והיתר. במקום דלא שייך בי' מי איכא מידי כו', אחרי דאין אנו דנין דין זה על כל פרט שמותר לישראל שיהא מותר לעכו"ם, אלא דדנינן כן על עיקר דין ההיתר, שאותו ההיתר נאמר גם לעכו"ם, וכיון שיש לנו מקום שמותר לישראל לגמרי, דהתם שייך לדון בי' דינא דמי איכא מידי, הרי כבר ידענו ממנו שעיקר ההיתר נאמר גם לבני נח, ולכן מותר להם גם זה הפרט דלא שייך בו מי איכא מידי. ואף שיש לומר דגם העיקר מה שלמדנו שדין ההיתר נאמר גם לבני נח, לא נאמר להם היתר זה אלא במקום שמותר לישראל לגמרי, אבל במקום שאסור לישראל, אף אי משם אחר, לא נאמר עוד לבני נח עיקר דין ההיתר שלמדנו אותו בדין מי איכא מידי כו'. אבל על זה הרי אין לנו ראי' מדברי התוס' בטמאים, דהתם הרי קיימינן באופן דההיתר שלישראל יש לו תמיד איסור אחר בצדו, שלא יניח לנו מקום כלל לדון בו דין דמי איכא מידי כו', באופן שאין לנו ללמוד כלל לעיקר דין ההיתר שיהא נוהג גם בבני נח. אבל באופן דאשכחן לי' לההיתר דלגבי ישראל דהוי היתר גמור ויש לנו מקום לדון בו דין דמי איכא מידי דכבר ידענו מזה שעיקר דין ההיתר נאמר גם לבני נח, אלא שלנטמים אסור לישראל משם אחר, הרי בזה אין לנו ראי' מדברי התוס' שיהא אסור לבני נח אותו איסור הנותר לישראל, משום שאסור לישראל משם אחר, דהחילוק רב ביניהם, אחרי דהכא כבר ידענו שדין היתר זה נאמר גם לבני נח וכנ"ל. ומעתה מובן היטב החילוק שבין טמאין למפרכסת דטרכה, דבטמאים שאין ישראל מוזהרין עליהם משום אבר מן החי, הרי תמיד איסורו בצדו לישראל משום טמאים, ואין כאן התחלת מקום כלל לדון בי' דין דמי איכא מידי כו' ולומר דהיתר אבר מן החי זה נאמר גם לבני נח, כיון דבמקום היתירן שם איסורן תמיד. אבל טרפה מפרכסת, שעיקר דין היתר מכרכרת דלישראל על ידי שחיטה, הוי היתר גמור בכשרות, והתם יש לדון בו דין דמי איכא מידי כו' וידעינן כבר דמה שהתירה התורה מפרכסת לישראל היתר זה נאמר גם לבני נח, ואם כן אף דבטרפה עצמה אין לדון בו דינא דמי איכא מידי כו', משום דאסורה לישראל משום טרפה, לא איכפת לן בזה, כיון דכבר למדנו במפרכסת דכשרות, דעיקר דין היתר זה נאמר גם לבני נח, ודנינן דין זה גם בשחיטת טרפה, אף על גב דבטרכה גופה לא שייך בה מי איכא מידי כו', כיון דאין אנו צריכין לדון כן בכל פרט ופרט. ואף שיש לומר גם על עיקר דין היתר המפרכסת שנאמר גם לבני נח שלא נאמר להן אלא במקום שאין על המפרכסת איסור אחר לישראל, אבל בטרפה אין בה עוד עיקר דין היתר מפרכסת לבן נח, כיון דאסורה לישראל מאיסור אחר, וכמו שכתבנו לעיל. אבל על זה הרי אין לנו ראי' מדברי התוס', אתרי דהכא שאני שדין ההיתר כבר נאמר לבני נח, וחלוק בזה מטמאים שעל אבר מן החי שלהן אן שום מקום לדינא דמי איכא מידי שיהא מותר לבני נח, אחרי דאסורין תמיד לישראל משום טמאים. ואחרי שהוכיחו האחרונים מדברי הרשב"א דטרפה מפרכסת מותרת לבן נח וכן מוכח גם מהברייתא (דדף קכ"א)] יש לומר דזהו טעם הדבר. דכל שלמדנו לעיקר דין היתר מפרכסת לבן נח, מטעם מי איכא מידי כו', שוב גם בטרפה הדין כן אף דבה גופה לא שייך מי איכא מידי וכנ"ל, דכבר קם דינא על ידי הטעם דמי איכא מידי, השייך בשחיטת כשרות, ולא דמי לטמאים שעיקר דין היתר אבר מן החי שבהם אין ללומדו לבני נח, והחילוק מוסבר. וכיון שכן מיושבת קושית התבואות שור שהקשה מאיסור טרפה לאיסורא דלא תאכלו על הדם. דכל מה שכתבנו לחלק בין אבר מן החי של טמאים לטרפה, הרי לא שייך זה אלא באיסור טרפה שאינו אלא במקרה, ומדין היתר מפרכסת שנוהג לישראל בכשרות דהוי היתר גמור ושייך בי' מי איכא מידי כו' יש מקום לדון שיהא היתר זה נוהג גם לבני נח. אבל להתירו לבני נח גם קודם שתצא נפשה, שאסור תמיד לישראל באיסור דלא תאכלו על הדם הרי דמי בזה לטמאין. דכיון דאיסורו נוהג בכל בהמה שנשחטה, הרי מעיקרא דדינא לא הניח מקום לדון על היתר מפרכסת שיהא מותר לאכול את האבר הנחתך גם קודם שתצא נפשה, כיון דבאותה שעה אסור הוא תמיד לישראל משום לא תאכלו על הדם, ומתחלה אין לדון דין היתר זה, אלא שיהא מותר האבר הנחתך מהמפרכסת לאחר שתצא נפשה, ואין בו משום אבר מן החי כדין אבר הנחתך בחיי', אבל שיהא מותר גם בשעה שמפרכסת שאסור תמיד לישראל מלא תאכלו על הדם, אין שום מקום ללמוד בו היתר לבני נח דהוי בזה כמו אבר מן החי של טמאים. ובזה יש להקל חומר הקושיא שהקשו האחרונים על דברי התוס' דחולין (דף ל"ג) שהקשו על הא דאמר הש"ס במפרכסת מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, דאמאי לא נימא שאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו, כמו דאמרינן ביכת תואר שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו. ובספר נודע בשערים ראיתי שתמה על קושיתם, דביפת תואר דפרכינן דלישתרי לעכו"ם, היינו דלישתרי לעכו"ם על ידי כיבוש של עכו"ם, כמו שמותר לישראל על ידי כיבוש דישראל. דאותה שנכבשה ע"י ישראל ליכא למיפרך בה שהיא גופה תהא מותרת לעכו"ם משום מי איכא מידי כו', שהרי אסורה אפילו לישראל אחר, וכי כרכינן הוא רק שהנכבשת על ידי עכו"ם תהא מותרת לעכו"ם, ומשום הכי משנינן שפיר שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו, ובלי כיבוש הרי אין להן היתר גם בישראל, אבל בשחיטה כי שרינן לעכו"ם מפרכסת, הרי בבהמה שנשחטה בשחיטת ישראל קיימינן, שתהא מותרת גם לעכו"ם בשעת פרכוסה, ובכהאי גוונא מאי איכפת לן מה דעכו"ם לאו בני שחיטה נינהו, כיון דאין אנו דנין על שחיטתו. והניח בצע"ג. ומצאתי עוד לאחרונים שהקשו כן. ולפי מה שכתבתי בפירושא דמי איכא מידי כו', דאנו דנין על הדין בעיקרו, שההיתר שבו נאמר גם לבן נח, יש מקום להקל את החומר הנ"ל. דכיון דאנו דנין שיהא דין היתר השחיטה נאמר לבני נח, להתיר את המפרכסת, הקשו התוס' שפיר דשאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו. דמדחזינן בשחיטה דמי שאינו בר זביחה, שחיטתו פסולה, הרי שאין עליה דין שחיטה כל שאין בה מצו שחיטה בשחיטתה. וכיון דאין העכו"ם מוזהרין על מצות שחיטה, הרי לגביי' עיקר השחיטה נחירה בעלמא היא, ואיך יהי' להם דין היתר מפרכסת שבשחיטה, כיון דלגביי' אין זו אלא נחירה, והרי לא מצאנו לנחירה שתתיר מפרכסת גם לישראל. ואף דלישראל שחיטה היא, הרי זה כאלו הי' במציאות פסול כזה בשחיטה, דלגבי ישראל אין זה פסול, ולגבי עכו"ם הוי פסול, דעל שחיטה כזו לא היינו יכולין לדון שיהא דין היתר מפרכסת שלה נאמר לעכו"ם, כמו שנאמר לישראל, אחרי דלישראל שחיטה היא ולעכו"ם אין זו שחיטה. ואף על גב דהבשר הנשחט משחיטה כזו מותר לישראל, לא שייך בזה מי איכא מידי להתירו לעכו"ם, אחרי דלדברינו אין אנו דנין מי איכא מידי אלא על עיקר דין היתר השחיטה למפרכסת שיהא נאמר גם לעכו"ם, ולא על הבשר שניתר לישראל שיהא מותר לעכו"ם, ואם כן זהו רק כל היכא דאיכא עלה שם שחיטה גם לגבי עכו"ם, אבל אם לגבי עכו"ם שחיטה פסולה היא, הרי לא שייך בה לדידהו דין היתר השחיטה, כיון דלגביי' אין זו שחיטה כלל. והכי נמי בעיקר דין השחיטה, כיון דלגבי עכו"ם נחירה היא, אין לדון עלי' שיהא דין ההיתר שבה נאמר גם להם, כל דלדידהו אין זו שחיטה. ולא מהני כאן מה שההיתר יבוא על ידי שחיטת ישראל, כיון דאין אנו דנין על בשר זה שנשחט והותר לישראל, אלא על עיקר הדין שיהא נאמר גם לעכו"ם, וזה אין לו מקום כל זמן דלגבי העכו"ם אין השחיטה אלא נחירה. והגאון בעל נודע בשערים הרחיק לחלק בין דליכא מידי כו' הנאמר גבי יפת תואר להנאמר בשחיטה, ומפרש דבשחיטה קאי זה על הבשר שניתר כבר לישראל שיהא מותר גם לעכו"ם, ומשום הכי הגדיל תמיהתו. אבל לפי דברי רש"י בסנהדרין (דף נ"ט) שהבאנו לעיל, בטעמא דמי איכא מידי, הוי פירושו תמיד על עיקר הדין שיהא נוהג גם בעכו"ם. אלא דבזה חלוקים הן, דבשחיטה נוהג דין היתר מפרכסת לגבי עכו"ם על ידי שחיטת ישראל, וביפת תואר פירושו שתהא מותרת לעכו"ם על ידי כיבושו הוא עצמו. אבל אין בזה כדי חלוקה, כיון דסוף סוף גם בשחיטה אין אנו דנין על הבשר הניתר לישראל שיהא מותר לעכו"ם, אלא שיהא דין ההיתר נאמר לעכו"ם בעיקרו כמו שנאמר לישראל, משום הכי יש מקום לקושית התוס' דאין לדון דין ההיתר למי שאינו בדין שחיטה, כיון דלגבי', שחיטה זו נחירה היא. והוקל החומר:
ד) ויש לי מקום עיון לפי דברינו הנ"ל, בטעם דמי איכא מידי שאנו דנין כן על עיקר ההיתר שבשחיטה שיהא נאמר לבני נח, ושוב לא איכפת לן מה דבטרפה לא שייך מי איכא מידי, כיון דכבר קם דינא דשחיטה מתרת מפרכסת לבני נח. לפי זה יש לומר דלאו דוקא טרפה שהועילה לה שחיטתה לטהרה מידי נבלה לישראל, אלא גם בדעביד איסור בשחיטתו, דלרבא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני שחיטתו נבלה, אפילו הכי תהא מפרכסת שלה מותרת לבני נח. דכיון שנתקבל הדין לבני נח דשחיטה מתרת להן מפרכסת, הרי כל שאין השחיטה פסולה מצד הדינים הפוסלין עצם השחיטה ושם שחיטה עלה, יש לה דין היתר מפרכסת לבני נח, ומה דלישראל יש להם איסור המבטל פעולת השחיטה, אין זה ענין לבני נח שאין להם איסור זה. והא דלא שייך בפרט זה מי איכא מידי כיון דאסורה לישראל, לא איכפת לן, כיון דכבר נתקבל עיקר ההיתר לבני נח, וכמו בטרפה. ורק כשהשחיטה פסולה על פי דיני שחיטה, אז הוא דאסורה המפרכסת לבני נח, דדין היתר המפרכסת הרי נאמר להם רק בשחיטה כשרה, על פי דיני שחיטה דשם שחיטה עלה, אבל לא בשחיטה פסולה שאין עלי' שם שחיטה כלל. וזהו רק בשחיטה פסולה מצד עצמה, אבל בשחיטה באיסור דבעצם שם שחיטה עלה, אלא שהאיסור מבטלה, כיון דלגבי בני נח לא שייך ביטול זה, הרי נשאר להם דין היתר המפרכסת שבשחיטה זו. ונרויח ליישב בזה מה שהקשה הגאון ז"ל בבית הלוי חלק א' סימן י"ד במתני' דהשוחט בשבת דשחיטתו כשרה. והקשו האחרונים לרבא, דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אמאי שחיטתו כשרה, ותירצו דבמקום דלא יתוקן האיסור מהני גם לרבא, והכא גם אם אין שחיטתו שחיטה אכתי עביד איסורא דעביד חבורה בשבת ואין זה מקלקל דהרי מוציאה מידי אבר מן החי לבני נח, כדאמרינן בפסחים (דף ע"ג). ועל זה הקשה הגאון ז"ל לפי מה שכתב הר"ת בשבת (דף ק"ו) דלר' יהודא לא חשיב מתקן אלא כשבא התיקון מיד בשעת המלאכה, אם כן אם נאמר הכא דלא מהני הרי יתוקן האיסור של שבת, דהוי מקלקל, ומה שמוציא מידי אבר מן החי לבני נח, לא חשיב בזה מתקן, דהכא בשעה שמפרכסת אסורה עדיין לבני נח, כיון דגם לישראל אין זו שחיטה ואין בזה משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ואי דתהא מותרת לבן נח לאחר שתצא נפשה, הרי להר"ת לא חשיב זה מתקן כל שלא בא התיקון מיד בשעת השחיטה. יעו"ש שהאריך בזה. ולדברינו מיושבת קושיתו בעיקרה, דבכגון דא מותרת המפרכסת לבני נח, אף על גב דלא אהני שחיטתה לישראל, כיון דהא דלאו שחיטה היא לישראל, אינו משום דעצם השחיטה פסולה, אלא דהאיסור מבטלה, וכיון דלבני נח לא שייך ענין ביטול זה, נשאר להם דין היתר השחיטה בתוקפו, ומה שאין לדון בפרט זה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, לא איכפת לן וכנ"ל בטרפה. ועיין בשו"ת הגאון רעק"א זצ"ל סימן קס"ד שהקשה שם השואל כעין קושית הבית הלוי הנ"ל על הגמ' דפסחים (דף ע"ג) דחשיב תיקון מה שמוציאו מידי אבר מן החי לבני נח, והרי התם המפרכסת אסורה לבני נח, דלא שייך מי איכא מידי כו' כיון דגם לישראל אסורה משום שחיטה לעכו"ם וכו' ואם כן לא בא התיקון מיד בשעת שחיטתו ולא הוי מתקן לשיטת ר"ת. אלא דהתם עיקר השחיטה הויא שחיטה לישראל, להוציאה מידי נבלה ומידי אבר מן החי, והוי דומיא דטרפה, ותירץ שם הגרעק"א עפ"י דברי האחרונים דגם טרפה מפרכסת מותרת לבני נח לפי שמוציאה מידי נבלה גם לישראל והוי שחיטה. ובזה אכתי לא נמצא נוח לקושית הבית הלוי, דהכא לישראל לא מהני השחיטה כלל, ואינה מוציאה גם מידי נבלה. אבל לדברינו בטעם הדבר דטרפה מפרכסת מותרת לבני נח, שהוא משום דעיקר דין השחיטה נאמר גם לבני נח, מיושבת גם קושית הבית הלוי, דלפי טעם זה יש להתיר מפרכסת לבני נח גם היכא דשחיטתה נבלה, כל שאין הפסול מצד דיני השחיטה אלא משום איסור המבטלה וכנ"ל]. אכן יש לפקפק בזה. דיש לומר גם הכא דגם עצם השחיטה אינה שחיטה כלל, דהרי זהו גם כן פרט אחד מדיני השחיטה שצריכה להוציא מידי נבלה, וכל שחיטה שאינה מוציאה מידי נבלה, יהי' מאיזה טעם, אינה חשובה שחיטה לשום דבר, אפילו אם היא כשרה לכל פרטי' ומותר לשחוט בנה אחרי'. והכא נמי דלא מהני להוציאה מידי נבלה, יהי' זה משום איסור המבטלה, אבל על כל פנים חסר לה פרט זה שהשחיטה צריכה לו, אין עלי' שם שחיטה ואינה בדין היתר מפרכסת לבני נח, כמו שאין היתר זה בשחיטה שפסולה מצד ההלכות הפוסלות בשחיטה. או אולי יש לומר דהכא שאני דאכתי שם שחיטה עלה לענין זה החיוב גופי' שמתחייב על ידה ומיחשב לעובר אמימרא דרחמנא. דעל החיוב שמתחייב השוחט בשבת לית מאן דמקשה דלרבא דלא מהני לא יתחייב כלל משום שוחט בשבת, משום דהוי מקלקל, לשיטת רבנו תם דלא חשיב תיקון היכא דלא בא התיקון מיד בשעת מלאכה. הא לא קשה להו, משום דחייב מיתה אמאי דעבר אמימרא דרחמנא. ובשאר שחיטה שאינה מוציאה מידי נבלה אין גם לחייבו מיתה להר"ת דלא הוי מתקן בההיתר דלבני נח. והיינו משום דהכא דאין שחיטתו שחיטה משום דאי עביד לא מהני, דלולא האיסור שחיטה גמורה היא, והוי מתקן גמור בין לישראל בין לבן נח, על שחיטה כזו הרי חייבי' רחמנא, ומה דעל ידי האיסור לא הוי מתקן לא איכפת לן כדי לפוטרו מחיוב שבת, דזה גופא דין האיסור ועיין בדברינו לעיל בסימן ב' בהגה"ה] מה שאין כן בשחיטה דעלמא שאינה מוציאה מידי נבלה דמצד עצמה אין בה תיקון. וכיון דהכא על כל פנים דין שחיטה עלה לענין החיוב גופי', יש לומר דגם שחיטה כזו מהני להתיר לבן נח מפרכסת, אף שאינה מוציאה מידי נבלה, כמו שחשובה שחיטה לענין החיוב שבת, אף דשאר שחיטה שאינה מוציאה מידי נבלה אין חייבין עלי' גם משום שבת להר"ת דמה שמתירה לבן נח אין זה תיקון לפי שאינו בא אלא לאחר שתמות. וצ"ע בפרט זה:
ה) על כל פנים דברי הלבוש מיושבים. וגם דברי הטור מתפרשין כדעת הלבוש ואין לדחוק ולהוציאן ממשמען כמו שכתב התבואות שור. אחת היא שנהי' מוכרחין לומר, דדעת הלבוש והטור כדעת הרמב"ם באיסור דלא תאכלו על הדם שבמפרכסת קודם שתצא נפשה, דהוי דאורייתא, כמו שהעיר התבואות שור שם. ולולא דברינו לא הי' זה מוכרח, דהי' אפשר לומר דגם כשאסור לישראל באיסור אחר דרבנן סבירי להו להטור והלבוש דלא אמרינן בי' מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. והטעם יש לומר, דדעתם כדעת הרמב"ם דבכל איסור דרבנן יש בו משום לא תסור, וממילא הוי איסור דאורייתא. ואף דדינו כדין איסור דרבנן זהו רק לענין עיקר האיסור, כגון בספק, דספיקא דרבנן לקולא, מיגרר גריר בזה האיסור דאורייתא אחרי כללי האיסור דרבנן, דהתורה הרי לא אמרה לא תסור, אלא היכא דעל פי דיני איסור דרבנן יש כאן איסור, אבל במקום דעל פי כללי איסור דרבנן אין כאן איסור, הרי באופן זה לא אמרה תורה לא תסור, וכיון דמדין איסור דרבנן, דספקו להקל, ממילא אין כאן לא תסור ויישבתי בזה טענות הרמב"ן על הרמב"ם] וזהו רק כשאנו דנין אם יש כאן איסור כלל, או לענין חשיבותו נגד איסור דאורייתא, דודאי איסור דאורייתא עדיף ממנו, דבזה אנו מתחשבין עם האיסור דרבנן כמו שהי' דינו מצד עצמו לולא האיסור דלא תסור, דכל זמן שאין לנו עוד דין איסור דרבנן, הרי אין לנו עוד דין דלא תסור, וכשאנו דנין אותו נגד איסור דאורייתא, ואיסור דאורייתא עדיף מיני', הרי במקום איסור דאורייתא אין כאן איסור דרבנן ואין כאן לא תסור. אבל כשכבר באנו לכלל איסור דרבנן, והוא עומד בפני עצמו, יש לו דין איסור דאורייתא מלא תסור. ומשום הכי כשבאנו לדון מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור במקום שיש איסור דרבנן לישראל, דינו כאלו הי' כאן איסור דאורייתא משם אחר. אבל לדברינו בעיקר הדין דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, שפירושו דההיתר הנאמר לישראל נאמר גם לעכו"ם, ליכא למימר הכי. דלפי זה לא שייך הך טעמא דכל שאסור לישראל באיסור אחר לא אמרינן בי' מי איכא מידי כו', אלא אם האיסור האחר כבר בא לעולם בשעה שנאמר ההיתר שאנו דנין עליו, אבל באיסור שחידשו רבנן, נהי דהתורה נתנה עליו דין איסור דאורייתא מלא תסור, אבל איסור זה הרי נתחדש אחר כך בשעה שגזרו רבנן, ובשעה שנאמר בסיני ההיתר לישראל לא הי' עוד איסור זה בעולם, ובאותה שעה כבר נתקבל ההיתר לבני נח, מדין מי איכא מידי, דהרי אז הי' לישראל היתר גמור, וכשנאסר אחר כך לישראל מדרבנן אף אם ניתן לאיסור זה דין איסור דאורייתא, לא יפקע בשביל איסור זה ההיתר שכבר נתקבל לבני נח. ולכן יהי' מוכרח דדעת הטור והלבוש כהרמב"ם דלא תאכלו על הדם הוי איסור דאורייתא. ויש להתיישב בזה:
ו) ופה מקום אתי להעיר במה שראיתי לגדולי רבותינו האחרונים ז"ל שכתבו דלדעת הרמב"ם דאיסור דלא תאכלו על הדם במפרכסת הוי דאורייתא, הוא הדין דבן פקועה שניתר בשחיטת אמו, אסור לחתוך ממנו אבר ולאוכלו כשהוא חי, דלא עדיף מנשחטה ועודה מפרכסת, דאסורה משום לא תאכלו על הדם. עיין בפרשת דרכים דרוש א' שכתב כן לדבר ברור ופשוט. וכן כתב הצל"ח בחידושיו לפסחים (בדף כ"ה). וראיתי עוד לגדולי האחרונים שכתבו כן לדבר פשוט. ולדידי אין הדבר פשוט כלל וכמעט שהוא פשוט להיפוך. והוא, דהרי הא דבן פקועה ניתר בשחיטת אמו, אין זה משום דשחיטת אמו מהניא לי' שיהא נידון כמו שנשחט הוא עצמו, כדי שיהו נוהגין בו הדינים הנוהגים בהיתר כל שחיטה. שהרי גם האיסורין שאין השחיטה מתרת אותם כלל, מותרין גם כן בבן פקועה, דהרי גם בנמצא טרפה מלפני שחיטת אמו דעת כל הראשונים להתיר [זולת הראבי' שהביא בהגהות אשר"י ועיין ברדב"ז חלק א' סימן ק"צ] ונמצא מת שמותר לכולי עלמא, ונחתך מן הטחול ומן הכליות דאינו ניתר בשחיטת עצמו ומותר בשחיטת אמו. וגדולה מכולן איסורי חלב וגיד שמותרין בבן פקועה. אלא דהכא טעם אחר בדבר וכמו שכתב הרא"ש בפרק בהמה המקשה סימן ה', וזה לשונו, ואל תתמה לר' יוחנן כיון דנקרא חלב בגמר חדשים למה ניתר בשחיטת אמו דיו לולד שיהא כאמו דאין שחיטתה מתרת חלבה יש לומר דגזרת הכתוב הוא שהרי למדונו מכל בבהמה תאכלו שאם חותך מן העובר מותר ואלו חותך מן הבהמה אסור. עד כאן לשונו. ועיין בפירש"י (דף ע"ה ע"א) ד"ה בהושיט וז"ל וכיון דכלו לו חדשיו חלבו אסור ומיהו כי שחטה לאמו שרי לי' ר' יהודא מכל בבהמה תאכלו עכ"ל. וקצת קשה לפי זה מה דאמרינן (בדף ק' ע"ב) ומי מצית אמרת נוהג בשליל והתנן נוהג בשליל ר' יהודא אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר הני מילי גבי טהורה דרחמנא אמר כל בבהמה תאכלו, ולפי דברי הראשונים הנ"ל אינו מובן כלל מה דמייתי ראי' דאינו נוהג בשליל מהא דמותר היכא דנשחטה אמו, דהתם רחמנא שרי לי' מגזרת הכתוב כמו דשרי לחלבו, אבל אנן כי קיימינן היכא דיצא לאויר העולם באמת חל איסור גיד ממעי אמו. ודוחק לומר דזהו מה שנכלל בכוונת תירוץ הש"ס הני מילי גבי טהורה דרחמנא אמר כל בבהמה תאכלו, דאם כן למה לי' לחלוקי בין טהורה לטמאה, תיפוק לי' דבטהורה גופה חלוק הוא שליל שניתר בשחיטת אמו דפקע מיני' איסור גיד מגזרת הכתוב, משלול שיצא לאויר העולם דחייל עליו איסור גיד ממעי אמו. וצ"ע] אשר מכל זה מבואר דההיתר של העובר אינו רק משום זה דהוי כמי שנשחט בשחיטת אמו, אלא דגזרת הכתוב הוא להתיר בו גם הדברים האסורים שאין השחיטה מתרת אותן:
*) *) ובזה מיושב מה שהעירותי למאן דאמר עובר ירך אמו הוא, למה לן קרא דכל בבהמה תאכלו להיתר בן פקועה, תיפוק לי' דהוי כאחד מאברי' שניתר בשחיטתה. ולהנ"ל אתי שפיר, דקרא אצטריך למשרי גם הדברים האסורים כמו חלבה וגידה ונמצאת טרפה לפני שחיטת אמה, דאי מטעם עובר ירך אמו לא עדיפא שחיטה זו משארי שחיטות, ומהיכא תיתי למשרי להו. גם נסתך מן הטחול ומן הכליות מן העובר שבמעי', אי מטעם עובר ירך אמו אתינן עלה, לא עדיף מגוף הבהמה, ולכן אצטריך כל בבהמה תאכלו וכמו שכתב הרא"ש. מיהו יש לומר דלא שייך בזה עיקר הטעם דעובר ירך אמו, כדי להתירו בשחיטת אמו גם לאחר שיצא חי לאויר העולם. דזה נראה פשוט, דאם מחתיכת בשר שחוטה יתהוה בעל חי חדש, ודאי דיהא צריך שחיטה, דאף שנברא מבשר שכבר הותר בשחיטה, ברי' חדשה הוא וצריך שחיטה. [ואין לדמות זה לולד הבא מבן פקועה שמותר כמותו, דהתם שאני שנולד ממנו ודין יוצא מן המואר עליו אבל אנן קיימינן בגוונא דלא שייך דין יוצא, שמחתיכת בשר זו עצמה נברא ברי' חדשה שלא מכח ופעולת הבשר הקודם, וכיון דהוא דבר חדש לא שייך בו איסור יוצא, דומה למה שכתב הרא"ש בדבש שנתערב בו נבלה דהדבש מותר ולא שייך כי' איסור יוצא כיון שהוא דבר אחר לגמרי והכי נמי הכא בהיפוך דלא שייך בי' יוצא מן ההיתר, וכבר האריכו בפרט זה.] ואם כן הכא דכל זמן שהעובר במעי אמו הוי כאחד מאברי', ולאחר שיצא לאויר העולם הוא ברי' בפני עצמו, הרי דינו כמי שנתהוה ברי' חדשה מן האבר הקודם. ואם כן אף דקודם שיצא לאויר העולם הוי דינו כשחוט, אין להתירו עתה כשיצא לאויר העולם, דהוי כבשר שחוט שנתהוה ממנו ברי' חדשה. ועיין בתמורה (דף ל"א) שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בכזית רמה שנולדה בבשר המת דסבירי להו לחכמים דלא מטמא, אף דאתי מבשר המת משום דעתה ברי' חדשה היא. וזה דומה לסברתינו הנ"ל. וגם ר' אליעזר דמטמא התם, הרי טעמי' משום דגם מחיים איקרי אדם רמה ואין זה פנים חדשות. אבל בעיקר הסברא דאף דהרמה נתהוה מבשר טמא, כל שהוא פנים חדשות אין לו לטמא, הרי לא נחלק. ובהגידי הערתי זו לפני כבוד שארי הגאון האמתי ר' חיים סאלאווייציק שליט"א האבד"ק בריסק דליטא אמר שיש להביא סמך לדברי מדברי הרמב"ם גבי דרני דבשרא שדעתו דאף שנוצרו לאחר שחיטה אסורין משום אבר מן החי, ולסברתי דעתו ומתבאר עוד יותר מדברי רש"י (בדף ע"ד ע"ב) ד"ה אלא על עסקי שחיטה בלבד, וזה לשונו, אבל לשאר דבריו מודו רבנן דבהמה מעלייתא היא. וכן כתב עוד שם בד"ה לא הילכו בו חכמים בשליל בהיתר זה דלא משוי לי' בהמה עכ"ל. הרי מבואר מדבריו דההיתר של העובר בשחיטת אמו, הוא משום דלענין אכילה לא חשוב כבהמה כלל שיהו נוהגין בו האיסורין הנוהגין בבהמה. ובזה מובן היטב מה שאמרו בגמ' לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד למעוטי רובעו וחורש בו. וכתבו התוס' דסלקא דעתין דגרע מבהמה מפרכסת דחייב הרובע כדאמרינן בפרק העור והרוטב. והטעם למה דסלקא דעתין לחלק בין מפרכסת לבן פקועה לא כתבו. ולדברינו החילוק מוסבר, דמפרכסת הרי לא יצאה מכלל בהמה, והיתר אכילתה הוא משום דין השחיטה שהועילה להתירה, אף שהיא חי' גמורה. וכיון דכחי' היא לכל דברי' בודאי דחייב הרובעה. אבל בן פקועה דהיתר אכילתה הוא משום דמגזרת הכתוב אין עלי' דין בהמה, הוי אמינא דהוא הדין לענין רביעה וחרישה דאינה חשובה כבהמה, ולזה אשמועינן הש"ס דהגזרת הכתוב לא הוי אלא לענין אכילה, ולשארי דברים חשובה בהמה וכלשון רש"י. גם יתיישב בזה מה שיש להעיר להראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', ולאו בת העמדה והערכה היא. והרשב"א בבבא קמא, שהבאנו בסימן י', ביאר הטעם ביותר, דהיתר אכילתה משוי לה כבשרא בדיקולא, ומשום הכי לא מהני לה פדיון. אם כן בן פקועה שמותר באכילה לא יהני לי' לעולם פדיון מטעם זה שיש לו היתר אכילה, והוי כבשרא בדיקולא ולאו בר העמדה והערכה הוא. ואי דלדברי האחרונים הנ"ל אסור משום לא תאכלו על הדם ואין לו עוד היתר אכילה, הרי איסור זה איתי' גם במפרכסת, וכבר כתבנו בסימן י' דלהראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', וכפי שהסביר הרשב"א בטעמם] על כרחין דסברי דאיסור דלא תאכלו על הדם במפרכסת הוא דרבנן כדעת רש"י. ולהרמב"ם דהוי דאורייתא, באמת סבירא לי' דגם ישראל בטהורה מפרכסת כחי' וכמו שכתבנו שם בארוכה. ואם כן יצא מזה דלהראשונים הנ"ל בן פקועה אין לו פדיון, וזהו דבר שלא שמענו. ואין לומר דהכא שמתחלת הקדשו הוא מותר באכילה הרי לא הי' מעולם בכלל העמדה והערכה, לדעת הראשונים הנ"ל, ובכגון דא אין צריך כלל העמדה והערכה, כיון שלא בא מעולם לכלל זה, והוי כמו שהקדיש דבר שאין בו רוח חיים. דאכתי למאן דאמר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים, הרי כבר הי' בכלל העמדה והערכה אגב אמו, ואינו נפדה עוד בלי העמדה והערכה. גם אין לומר דכיון דלא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד, משום הכי לענין העמדה והערכה חשוב כחי, דהרי גם במפרכסת חייב הרובעה, ואפילו הכי לענין העמדה והערכה משוי לה היתר האכילה כאינה חי'. ולפי הנ"ל הדבר מבואר היטב. דבכל בהמה חי' דהחיות שבה אוסרתה באכילה, לכן כשנשחטה והותרה לאכילה, שהוא איסור הבא מצד חיותה, ההיתר מוציאה מדין חי', דהיתר אכילה ודין חי' הוא תרתי דסתרי. אבל בן פקועה שהותרו בו אפילו האיסורין שאינן מחמת חיותו, כמו חלב וגיד, ומותרין בבן פקועה מגזרת הכתוב לפי שאינו בכלל בהמה, והוי כדגים וחגבים שמותרין באכילה כשהן חיין, איך נאמר דבשביל היתר כזה יצא מדין חי, אטו דגים וחגבים אינן כחיין לפי שמותרין באכילה, ולכן לא שייך כלל לומר בבן פקועה דהיתר אכילתו מוציאו מדין חי, דהיתר אכילה כזו, שבא מצד דלענין אכילה אין עליו דין בהמה, אינו סותר כלל לדין חי':
ז) על כל פנים מבואר דהיתר בן פקועה אינו משום דהוי כשחוט, אלא דמגזרת הכתוב יצא מכלל בהמה ולכן חלבו וגידו מותרין. ואפילו לדעת הרמב"ם דחלבו וגידו אסורין לפי דפסקינן כר' יוחנן דחדשים גרמי, אכתי מוכח כן מנמצא מת וטרפה לפני שחיטת אמו שמותר. וכן מוכח מדברי הר"ן בחידושיו לחולין (בדף כ"ח) שהעיר למה אין טרפות אוסרת לאחר שחיטה כל זמן שמפרכסת, כיון דמפרכסת כחי', וכתב הטעם משום דלא נפסק תו רוב חיותה על ידי הטרפות דכבר נפיק על ידי השחיטה. ולפי זה דהא דאין טרפות לאחר שחיטה אין זה משום היתר השחיטה, אלא משום דכבר נפיק חיותה, הרי תקשה בבן פקועה דלא שייך בי' טעמא דפסיקת החיות, אמאי אין טרפות אוסרת בו גם לאחר שחיטת אמו. אלא דהוא הטעם דבכל מה שנוגע לאיסורי אכילה יצא מכלל בהמה והוי כדגים וחגבים דאין הטרפות אוסרת. ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ו' בדברי הר"ן. ולפי כל זה הרי פשוט מבואר דאין לאסור בן פקועה מלא תאכלו על הדם כמו מפרכסת. דכיון דעל עסקי אכילה יצא מכלל בהמה הרי אין לאוסרו מלא תאכלו על הדם שאינו נוהג אלא בבהמה, דשארי בעלי חיים מותר לאוכלן כשהן חיין והא דאסורין כשהן חיין, משים בל תשקצו, הרי אין זה אלא דרבנן. ואפילו לפי מה שהעירו איזה אחרונים דהוי דאורייתא, הרי כל זה כשאוכלו כולו, אבל לחתוך ממנו אבר לאוכלו בשעה שהוא חי הרי מבואר בשו"ע סימן י"ג שהוא היתר גמור ואין בו אפילו איסור דרבנן ומי עדיף איסור זה מאיסור טרפה וחלב וגיד שמותרין בו מטעם זה. ולפלא על גדולי האחרונים הנ"ל שלא שמו עין על זה. ובזה תסור תלונת הגאון רעק"א זצ"ל בהגהותיו ליו"ד סימן י"ג על מה שכתב הר"ן בטעמא דדם בן פקועה אסור, דרק מידי דאכילה הותר בו אבל לא מידי דשתיי'. וכתב הוא ז"ל, דלא צריך לזה, דבלאו הכי אין לנו ראי' להתיר דמה מקרא דכל בבהמה תאכלו. דהרי עיקר ההיתר הוא ממשמעותא דקרא דמתיר את כל הנמצא בה, וגם מידי דאיסורא, וראי' זו אינה מוכיחה להיתר דמה, דכיון דדם שבישלו מותר, הרי יכול לאכול את הדם על ידי בישול, ומנא לן שכיוונה התורה להתיר אכילתו באיסורו כשהוא חי. ולפי דברי רש"י הנ"ל אין לזה מקום, דכיון דטעם היתר האיסורין שלו הוא, משום דעל עסקי אכילה הוציאתו רחמנא מכלל בהמה, ממילא גם דמו מותר דהוי כדם דגים. ואף דעל איסור דם עצמו אין לנו הוכחה דלא חשיב כבהמה, אין בזה כלום, דחילוק כזה במידי דאכילה גופא, לא אשכחן שיהו חלוקין פרטי איסורי האכילה דלפרט זה אינו חשוב כבהמה, ולפרט זה יהא עליו דין בהמה ויהא אסור. ובגמ' אמרינן לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה למעוטי רובעו וחורש בו, אבל במידי דאכילה גופא אין שום חילוק. וכיון דלכל מילי דאכילה אינו חשוב כבהמה, ממילא אין איסור גם על דמו, אף שיכול לאוכלו בהיתר, דעיקר היתרו הוא מה דעל עסקי אכילה אינו חשוב כבהמה. ולכן הוסיף הר"ן ז״ל מוסברת, דאף על גב שנוצרו מבשר שחיטה, אסירי עתה כשנתהוו ברי' חדשה בפני עצמן. ויש סמך לדעתו ממחלוקת דר' אליעזר ורבנן בתמורה הנ"ל דחרוויי' אית להו סברא זו וכנ"ל. ואתי שפיר בנידון דידן דאף דעובר ירך אמו וניתר בשחיטתה דהוי כאחד מאברי', זהו רק כל זמן שהוא במעי אמו, אבל משנולד ויצא לאויר העולם דהוי ברי' חדשה, אי לאו קרא דכל בבהמה תאכלי היי בעי שחיטה. דרק במידי דאכילה לא חשיב כבהמה ולא במילי דשתי'. אלא דלפי זה קשה קצת מה שאמרו למעוטי רובעו וחורש בו, ולא אמר למעוטי דמו, וכמדומני שכבר העירו בזה האחרונים:
ח) ואגב אכתוב בזה מה שנראה לי להעיר עוד שם על דברי הגרעק"א זצ"ל שכתב במרוצת דבריו ליישב קושית התוס' בפסחים (דף כ"ב) דבהא דפרכינן והרי דם, כתבו התוס' דמכאן מוכרח שאין הדם בכלל בהמה דאם לא כן הכא נמי נימא כשהותרה נבלה היא ודמה הותרה כמו שאמרו בחלב וגיד. וכתב הגאון ז"ל, דבדם לא שייך לומר דהיא ודמה הותרה, דהעיקר מה דאמרינן כן בחלב וגיד, הוא משום דהיתר ההנאה כולל כל הבהמה, וגם חלב וגיד בכלל, דהתורה לא הוציאה שום דבר מכלל היתר זה, וזהו דוקא בחלב וגיד דכשהוא אסור אין לו היתר בשום אופן, ומדלא הוציאתו התורה מסתמא הוא נכלל בכלל ההיתר, אבל בדם שיש לו היתר על ידי בישול הרי אין לנו הוכחה זו, דהא דלא הוציאתו התורה מכלל ההיתר הוא משום דכשהוא אסור גם כן יש לו היתר דרך בישול, ולזה כיוונה התורה שכללתו עם הנבלה, אבל בשעה שהוא חי באמת אסור בהנאה. וכדבריו כתב הצל"ח בחידושיו לפסחים שם (בדף כ"ב). ולי נראה דדברי התוס' נכונים וגם בדם אי הוי בכלל בהמה איתא להוכחה זו עצמה, דהרי הא דדם שבישלו מותר, אין לנו על זה מיעוט מיוחד להתירו כשהוא מבושל, אלא דהטעם דכשבישלו יצא מתורת דם, כמבואר בדברי רש"י במנחות (דף כ"א) ד״ה דם שבישלו וז"ל, דהא לא חייבי' תורה אלא על דם הראוי לכפרה ודם קדשים משבישלו לא חזי למילתי' ונפיק מתורת דם. הרי דהיתירו הוא משום שיצא מתורת דם, ואם כן זהו רק בשעה שאין אסור אלא באכילה, דאז יש לומר דכשיצא מתורת דם, אין עליו עוד איסור אכילת דם. אבל לההוי אמינא דדם אסור בהנאה מה מהני לן מה שיצא עתה מתורת דם, לא יהא אלא אפרן של איסורי הנאה הנקברין דגם כן אסור. ואם כן לההוי אמינא ודאי דגם דם שבישלו אסור בהנאה. וקמה ההוכחה דמדלא הוציאתו התורה מסתמא נכלל בכלל ההיתר. ושפיר כתבו התוס' דמדלא משני הש"ס היא ודמה הותרה שמע מינה דאין דם בכלל בהמה. ורב אחד השיב על זה מדברי הרמב"ם הידועים בפירוש המשנה בכריתות. דכל שאינו אסור באכילה אינו אסור בהנאה, והכא נמי בדם שבישלו דאם אין עליו איסור אכילה ממילא מותר גם בהנאה. אבל אין זה ענין כלל לנידון דידן, דהרמב"ם כתב כן לענין תחלת חלותו של איסור הנאה, דכל דלא חייל איסור האכילה לא חייל גם איסור ההנאה, דאיך אפשר לאסור בהנאה כל זמן שמותר באכילה. אבל היכא דכבר חלו איסור אכילה ואיסור הנאה, אלא דאחר כך אירע שנפקע איסור האכילה, ודאי דמשום זה לא יפקע גם איסור הנאתו. ואפרן של איסורי הנאה יוכיח, דודאי דמתחלה לא הי' חל על האפר איסור הנאה לסברת הרמב"ם הנ"ל ומכל מקום כשנאסר כבר בהנאה כשהי' ראוי לאכילה, אסור בהנאה גם כשנעשה אפר אף דאין בו עוד איסור אכילה. [וגם עוד מטעם אחר יש לאסור בהנאה דהנאתו עתה הרי נמשכת מהוויותו הקודמת בזמן שהי' שלם ואיסורו עליו]. ודברי הרמב"ם אין להם מקום אלא בתחלת חלותו של איסור ההנאה. וכנ"ל. ואם יש מקום להשיב הוא רק ממה שנסתפק המשנה למלך בפרק י"ד מהלכות אבל באיסורי הנאה דאתי מלא יאכל לר' אבהו, כשנתקלקלו ולא חזו לאכילה אי אסירי בהנאה. אבל דבריו אינם ענין לדברי הרמב"ם בפירוש המשנה, דהרי הרמב"ם כתב כן בבשר בחלב, והוא ז"ל מסיק שם דבבשר בחלב שאין באיסורן לשון אכילה ואסירי אפילו שלא כדרך הנאתן, ודאי דאסירי בהנאה גם בדלא חזי לאכילה. אלא דהרמב"ם מיירי בתחלת חלות האיסור, ואז כשלא חל איסור האכילה אין מקום לחול לאיסור הנאה, ודין זה נוהג גם באיסורין דלא נפקי בלשון אכילה. וספקו של המשנה למלך הוא רק בהני איסורי הנאה דנפקי בלשון אכילה, דמשום הכי כל דלא חזי לאכילה נפקע מהן איסור ההנאה, אפילו כשכבר חל, דמשום דנפיק בלשון אכילה, אין בהן איסור אלא כשהן ראויין לאכילה. והוא טעם אחר שאין לו שייכות לדברי הרמב"ם. ולא קשה לדידי' מכל הנקברין דאפרן אסור אף דלא חזו לאכילה, משום דכל הני דמני מתניתין בסוף תמורה בהנקברין, לא נפיק איסור הנאתן בלשון אכילה, והני דנפקי מלא תאכל לר' אבהו באמת יהא אפרן מותר להמשנה למלך. ולפי זה יש מקום לומר, דדם לפי ההוי אמינא דאיסור הנאתו נפיק מלא יאכל, יהא מותר כשבישלו לפי סברת המשנה למלך דכל דנפיק בלשון אכילה אין איסורו איסור אלא בשעה שראוי לאכילה. דאף על גב דהכא חזי לאכילה, וספקו של המשנה למלך הוא כשנתקלקל ולא חזי לאכילה, מכל מקום הטעם אחד. דעיקר סברתו הוא דכל דנפיק איסורו בלשון אכילה, אין עליו איסור הנאה כל שנפקע איסור האכילה, ואם כן הכא נמי בדם שבישלו דנפקע איסור האכילה של דם אין בו גם איסור ההנאה דמאי נפקא מינה אי נפקע איסור האכילה משום שנתקלקל ולא חזי לאכילה, או משום שיצא מתורת דם כשבישלו, סוף סוף אין בו איסור אכילה, וממילא אין בו גם איסור הנאה שנגרר בתר איסור האכילה לסברת המשנה למלך. אולם על התוס' אין עוד מקום להקשות. כי אם לפשוט מדבריהם ספקו של המשנה למלך: