שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא
סימן יח
לחכם אחד:
א) אשר הקשה בסוגיא דריש פרק כסוי הדם, דממעטינן דם קדשים מכסוי מקרא דושפך וכסה, מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה שמחוסר שפיכה פדיי' וכסוי. וגבי גט כתב הר"ן במשנה דהאשה כותבת את גיטה, דלא מיפסל משום מחוסר כתיבה הקנאה ונתינה, משום דאין חסרון מעשה ההקנאה בגוף הגט, ומי עדיפא חסרון פדיי' מחסרון ההקנאה, ואמאי ממעטינן לה הכא משום שמחוסר פדיי' לפי דברי הר"ן. כבר קדמוהו רבנן בקושיא זו. ופשוט הי' נראה לי בתירוץ קושיתם, דטעמו של הר"ן הרי הוא משום דכי ממעטינן, דומיא דוכתב ונתן ממעטינן, דהוי מעשה בגופו של גט, ובמחוסר מעשה כזה הוא דפסול, כמפורש בדבריו. ואם כן לא שייך זה אלא התם, דוכתב ונתן הוי מעשה בגופו של גט, אבל גבי כסוי דכתיב ושפך וכסה, ממעטינן שפיר גם מי שמחוסר פדיי' אף שאינו מעשה בגופו של דם, דהרי ושפך גם כן אינו מעשה בגופו של דם, ששוחט הסימנין והדם נשפך ממילא. ומשום הכי כי ממעטינן נמי, לא בעינן דוקא מעשה בגופו של דם. ומצאתי בבית מאיר סימן קכ"ג שכתב כן ביישוב קושיא זו:
ב) ונראה לי עוד ביישוב הקושיא. דבהא דאמרינן שם בגמרא והשתא דאתית להכי אפילו תימא קדשי מזבח מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכסוי. כתבו התוס' ולא דמי לדם הניתז דהתם אם לא הי' ניתז לא הי' צריך גרירה אבל הכא אי אפשר בלי גרירה. והדבר מוסכם מכל הראשונים דדם הניתז צריך גרירה ואינו מכסהו במקומו (זולת הכל בו שמצריך לכסות דוקא במקומו. מטעמא דמחוסר גרירה] ולא דנינן לי' כמחוסר גרירה משום הך טעמא שכתבו התוס'. ולכאורה קשה דגבי גט איבעיא לן בירושלמי בפרק שני דגטין, כתבו וחתמו בתלוש וחיברו וחזר וקצצו ונתנו לה אי מיפסל משום מחוסר קציצה. והטור בסימן קכ"ד פוסל באמת בכי האי גוונא משום מחוסר קציצה, וכן הוא דעת בעל העיטור כמו שהביאו שם בבית יוסף. וכן כתב הפרי חדש הביאו הישועות יעקב בסימן קכ"ד]. ולדידהו הרי הי' לנו לפטור מכסוי בדם הניתז משום דהוי מחוסר גרירה, דאף דאם לא הי' ניתז לא הי' צריך גרירה. הרי דמי בזה לגט היכא דחיברו בין כתיבה לנתינה, דאם לא חיברו בינתים לא הי' מחוסר קציצה, ואפילו הכי קפסלי. והרי הטור הפוסל שם גבי גט, כתב בסימן כ"ח שחט ולא הי' עפר למטה צריך לגרור הדם וליתנו בעפר תיחוח ולכסות, ולא פטר לי' משים מחוסר גרירה, כמו דפסול בגט כי האי גוונא. ומצאתי בספר אור שמח הלכות גירושין שהרגיש בזה (ומה שהעיר עוד שם הגאון המחבר שי' בנשתטה לאחר הכתיבה וחזר ונשתפה לפני הנתינה, דליפסול משום מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה על פי דברי הירושלמי הנ"ל שפוסל בחיברו בין כתיבה לנתינה, לפלא שהעלים עין מדברי הר"ן הנ"ל דכל דאין חסרון המעשה בגוף הגט לא מיפסל, ומחוסר מעשה דנשתפה מי עדיף ממחוסר הקנאה]. ונראה פשוט דלא דמי כסוי לגט, דבכסוי הרי אנו דנין על עסק חיוב ופטור, דהיכא דמחוסר גרירה, הרי אין הפירוש דמפסל הכסוי, אלא דבכי האי גוונא לא חייבתו התורה בכסוי. ואם כן כל שאם לא הי' ניתז לא הי' מחוסר גרירה, הרי כבר נתחייב בכסוי מאותה שעה קודם שניתז, ואיך יפטר מחיובו במה שניתז אחר כך, ונעשה מחוסר גרירה, ודבר זה לא אשכחן אלא לפוטרו מעיקרא שלא יתחייב כלל בכסוי, וכגון בדם קדשים דלכתחלה מחוייב הוא למצות דמו אל קיר המזבח במקום דלא חזי לכסוי, דהתם אין לומר שכבר נתחייב בכסוי קודם שהגיע הדם אל קיר המזבח ולא הי' עוד מחוסר גרירה, דהרי מתחלה מחויב הוא למצות את הדם דוקא אל קיר המזבח, באופן שאינו ראוי לכסוי, ואיך נאמר שמחוייב בכסוי כל זמן שמוטלת עליו מצוה כזו שמונעת את הכסוי, וודאי דקודם שנתקיימה מצות מצוי הדם אל קיר המזבח, לא נתחייב עדיין בכסוי, ולאחר שהגיע אל הקיר, הרי כבר הוא מחוסר גרירה, ואין לחייבו עוד, ואם כן הפטור דמחוסר גרירה פוטרו מעיקרו שלא יתחייב כלל בכסוי. אבל לפוטרו ממצות כסוי שכבר נתחייב בה, משום דהוי מחוסר גרירה, כמו שהוא הדין בדם הניתז, זה לא שמענו, ומשום הכי מחוייב לגרור ולכסות. ואם כן זהו רק בכסוי שהוא דין חיוב ופטור מה שאין כן בגט שאנו דנין על כשר ופסול, והרי דבר האפשרי הוא שהכשר יחזור ויפסל, משום הכי שייך פסול זה גם בחיברו בין כתיבה לנתינה וחזר ותלשו, דאף שהי' כשר לנתינה קודם שחיברו, מיפסל אחר כך כשחיברו, והוא כשר שחזר ונפסל. ועיין בריטב"א שכתב על קושית התוס' בדם הניתז, וזה לשונו, דשאני התם כי כשיצא הדם ראוי הי' לכסוי בלי גרירה אם יפול על הארץ מה שאין כן בזה דבעינן ונמצה דמו אל קיר המזבח. ופשוט כמו שכתבתי. וגם בלשון התוס' יש להעמיס כוונה זו, וכדברי הריטב"א. אולם גם אם לא נקבל לכוונה זו בדברי התוס' לא תקשה גם כן לסברתם מהירושלמי דגטין. דיש לומר דהתוס' כתבו כן לדינא, ומשום שדעתם כדעת הרשב"א בחידושיו לגטין (בדף כ"א), דהש"ס דידן פליג על הירושלמי, ולדידן כל שהי' תלוש בשעת הכתיבה אף אם חיברו אחר כך, ליכא למיבעי כלל, והוי ודאי כשר. ומשום הכי לא אצטריכו התוס' לחילוק זה, והוי כסוי דומיא דגט. אבל להירושלמי ולהראשונים החולקים על הרשב"א גבי גט, יש לחלק כנ"ל, ולא קשה מגטין: ג) ובזה יש למצוא פתרי לקושית אאמו"ר הגאון שליט"א בסוגיא דחולין (דף קל"ט) דמייתי שם הש"ס ראי' להגביה והדר אקדשה דחייב בשילוח הקן, מהא דתניא ר' יוחנן בן יוסף אומר הקדיש חי' ואחר כך שחטה פטור מלכסות שחטה ואחר כך הקדישה חייב לכסות שכבר נתחייב בכסוי קודם שיבוא לידי הקדש. והקשה אאמו"ר הגאון נ"י, דלמה לו לטעמא דכבר נתחייב בכסוי, תיפוק לי' דהני טעמי דפטרי דם קדשים מכסוי לא שייכי כלל בשחטה ואחר כך הקדישה, דלהטמם דשחיטה שאינה ראוי' משום שאין להן פדיון, הרי בהקדישה אחר כך לא שייך זה, דהשחיטה בשעתה הרי היתה ראוי', ומאיזה טעם יפטרנה ההקדש שאחר כך. ולהטעם דמחוסר פדיי', הרי כתבו התוס' בדם הניתז דלא מיפטר מטעם מחוסר גרירה, משום דאם לא הי' ניתז לא הי' צריך גרירה, והכא נמי אי לאו דהקדישה אחר כך הרי לא הי' צריך פדיי'. באופן דאין לנו שום טעם לפטור בהקדישה אחר כך. ואם כן למה לי' לטעמא דכבר נתחייב בכסוי, אחרי דגם דלפי שהיא עתה אין לנו שום טעם לפטור. ומאי ראי' מייתי מזה להגביה ואחר כך הקדישה, דהתם אית לן מיעוטא להדיא להקדש, ומיעוט זה שייך גם בהקדישה אחר כך, אלא שבאנו לחייבו מטעם שכבר נתחייב קודם שהקדיש, ועל זה אין לנו ראי' מכסוי. וקשה גם הסוגיא גם גוף הברייתא. והקושיא עצומה. וכבר נדפסה בשמו בספר ״משיב דבר״ להגאון הנצי"ב מוואלאזין זצ"ל ולפי דברינו הנ"ל, יש למצוא יישוב לקושיתו. דלפי הירושלמי דגטין דגם בחיברו לאחר כתיבה וחזר ותלשו יש לפסול משום מחוסר קציצה, הרי באמת הי' מקום לפטור מכסוי גם בדם הניתז וגם בשחטה ואחר כך הקדישה, דהרי כשהקדישה צריך הדם פדיון קודם שיכסנו ויפסידנו והוי מחוסר שפיכה פדי' וכסוי, דפטור ממצות כסוי. ואף דאם לא הי' מקדישה לא הי' מחוסר פדיון, הרי דמי בזה לגט שחיברו אחר כתיבתו בתלוש. וכמו כן בדם הניתז דהוי מחוסר גרירה וכמו שהקשינו לעיל להירושלמי. וצריך לומר דשאני דין כסוי מגט שהוא דין חיוב ופטור, ואין לפוטרו כשנעשה מחוסר מעשה כל שכבר נתחייב במצותה. ואם כן אתי שפיר בפשיטות מה דנקטה הברייתא לטעמא דכבר נתחייב בכסוי בשחטה ואחר כך הקדישה, דבאמת לולא טעם זה הי' מקום לפוטרו גם בהקדישה אחר כך, וכמו שכתבנו. וגם להראשונים שדעתם דהש"ס דידן לא סביר לה להך איבעיא דהירושלמי וכמו שכתב הרשב"א, אתיא שפיר הברייתא דר' יוחנן בן יוסף היא, ויש לומר דאיהו סבירא לי' כהירושלמי ולכן נקט להך טעמא. ואתי שפיר גם הסוגיא דמייתי מינה ראי' לשילוח הקן. דמדר' יוחנן בן יוסף נשמע לדידן, דכל היכא דשייך טעמא דכבר נתחייב אין לפטור עוד אחר כך. ואף על גב דהתוס' בתירוצם לדם הניתז לא הזכירו כלל טעמא דכבר נתחייב בכסוי, ולסברתם דמשום דאם לא הי' ניתז לא הי' צריך גרירה חייב בכסוי, הרי תקום קושית אאמו"ר נ"י בתוקפה. אבל הרי כבר כתבנו דיש לומר דדעת התוס' כהרשב"א, דלדידן לא סבירא לן להך ספיקא דהירושלמי, ולכן לא אצטריכו לסברא זו, אבל הברייתא דיחידאה היא, יש לומר דאית לי' כהירושלמי, ומשום הכי צריך לטעמא דכבר נתחייב בכסוי, וכנ"ל:
ד) ונראה לי עוד בהסבר הדברים. דדרשא זו דושפך וכסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי לא דמי לדרשא דמי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה דגבי גט. דלכאורה קשה עוד בהך דרשא דיצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכסוי, דבסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) אמרינן גבי עץ מחובר שאינו טעון קבורה דיצא זה שמחוסר קציצה וקבורה, ור' יוסי ממעט גם עץ נעוץ משום שמחוסר תלישה וקבורה ורבנן תלישה לאו כלום היא. הרי דלרבנן, דנקטינן כוותיי', לא חשיבא גם תלישה למחוסר מעשה, ואמאי חשבינן הכא מחוסר גרירה למחוסר מעשה, ומי עדיפא גרירתו של דם, מתלישתו של עץ הנעוץ. ובהא דממעטינן קדשי בדק הבית משום יצא זה שמחוסר שפיכה פדי' וכסוי לא קשה מסנהדרין, דהתם טעם אחר בדבר. דכיון דלולא הפדיון אין בו חיוב כסוי, דהוי שחיטה שאינה ראוי'. שאין בה כלל דין מצות כסוי, והפדיון היא המביא את הדם לידי חיוב, נמצא דהפדיון חסר כאן לעיקר החיוב, ויש לומר דכל כי האי גוונא הוי מחוסר מעשה אף בגוונא דתלישה, כיון דהמעשה חסרה לגוף החיוב, ולא דמי למחוסר תלישה בעץ הנעוץ דלא חשיב מחוסר מעשה, דהתם אין תלישת העץ חסרה כדי לחייבו בקבורה, דגם כשהוא נעוץ הי' עליו החיוב קבורה לתולשו ולקוברו, והתלישה אינה חסרה אלא לקיום מצות קבורה בפועל, ואנן הוא דבעינן למפטרי' מחיוב קבורה משום זה גופא דהוי מחוסר מעשה לקיום המצוה. ובהא הוא דאמרינן דתלישה שאינה ממחובר אין זה חשוב חסרון מעשה למעט מחיוב קבורה שהי' עליו לולא טעם זה. וזהו רק משום שהתלישה אינה צריכה לעיקר החיוב, אבל מעשה הפדיון שצריכה לעיקר החיוב כי היכי דליהוי שחיטה ראוי', היי מחוסר מעשה, [ובגט דלא מיפסל כשהוא מחוסר הקנאה אף דההקנאה חסרה להכשר הגט, דבלא ההקנאה אינו ראוי לגרש בו, לפי שאינו של המגרש, היינו משום דהתם לא ממעטינן אלא דומיא דוכתב ונתן שתהא המעשה חסרה בגופו של גט, ולכן לא הוי ההקנאה כמחוסר מעשה אף שחסרה לגוף ההכשר של הגט. ומזה קשה באמת לפדיי' דהוי מחוסר מעשה, וכהקושיא שבתחלת דברינו, אלא דאנן קיימינן השתא, דממתוסר תלישה דסנהדרין לא קשה למחוסר פדיון דהכא] וכל זה במחוסר פדיון שבקדשי בדק הבית, אבל מחוסר גרירה דקדשי מזבח שאין שם הטעם דשחיטה שאינה ראוי', אלא דבעינן למפטרי, מטעם חסרון הגרירה לקיום מצות כסוי בפועל שאינו יכול לכסותו כל זמן שהדם על המזבח, משום שאין לו עפר תחתיו, ומשום הכי הוא דבעינן למפטרי' מעיקר החיוב, אבל לולא טעם זה הי' מחוייב בכסוי גם קודם שגיררו, דאחר שקיים מצות הזאתו על קיר המזבח, הרי כבר מוטלת עליו מצות כסוי, ומחיובו הוא שיגררנו ויכסנו, נמצא דאין הגרירה חסרה כאן אלא לקיום המצוה בפועל, ולא לעיקר החיוב, והוי דומיא דתלישה של עץ הנעוץ גבי קבורה. ואהכי קשה לן מאי שנא גרירה מתלישה דלא חשבינן לה למחוסר מעשה. לפיכך אני אומר דהכא פירוש אחר לדבר, דבאמת בכל מקום דממעטינן כי האי גוונא דיצא זה שמחוסר מעשה, הרי קאי המיעוט על כל האמור בענין, כמו גבי גט דבמחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה, פסול הגט כולו הכתיבה והנתינה, וכמו דממעטינן בסנהדרין (דף קי"ב) שער נשים משריפה בעיר הנדחת, הרי נתמעט ממיעוט זה כל דין השריפה האמור באותו ענין. אבל הכא בושפך וכסה דממעטינן יצא זה שמחוסר פדי' או שמחוסר גרירה, הרי לא קאי זה המיעוט אלא על וכסה, דלהשחיטה אין זה נוגע כלום בין שיש אחרי' חיוב כסוי בין כשאין אחרי' חיוב כסוי, והרי זה מיעוט למחצה. וכן הא דממעטינן בנזיר (דף מ"ה) מוגלח ולקח את שער ראש נזרו, יצא זה שהוא מחוסר לקיחה הבאה ונתינה, הרי פירושו נמי שהגילוח יהי' באופן כזה שלא יהא חסר אחריו אלא לקיחה ונתינה, ונוגע מיעוט זה גם לוגלח דכתיב בקרא. אבל הכא לא שייך גם זה בנוגע להשחיטה, דהיינו שיהא צריך לשחוט באופן שלא יהא חסרון פדי' להכסוי, דהשחיטה יכולה להיות בכל אופן שהוא, ולא שייך מיעוט זה אלא בנוגע להכסוי לחודי'. ולכן נראה לי דהכא הכי פירושו, דהסמיכות דושפך לוכסהו מורה לן שחיוב הכסוי צריך לחול עליו מיד כששפך, וכל שבאותה שעה לא מצי חייל, לא חייל עוד אחר כך. ולכן בדם קדשים, דבמקום שנשפך על המזבח, אי אפשר לקיומי בי' מצות כסוי. וכיון דהמצוה מוטלת עליו לשפוך דמו על המזבח, באותו מקום דלא חזי לכסוי, הרי אין עליו מצות כסוי תיכף בשעת שפיכה, דבשעה זו הרי מוטלת עליו מצות הזאת הדם דוקא במקום דלא חזי לכסוי, ואיך נאמר שמחוייב בכסוי בשעה שמחוייב במצוה אחרת המונעת למצות כסוי. ולכן כל שאין עליו החיוב כסוי בשעת השפיכה, לא מיחייב עוד אחר כך, ולא איכפת לן אם חסרון הגרירה אין עליו דין מחוסר מעשה על פי הדינים שלפרט זה, דזה הי' שייך אם היינו דנין שמחמת עצם חסרון המעשה לא יתחייב עוד בכסוי לעולם, אבל עכשיו שאנו דנין דבעינן שיחול החיוב בעת השפיכה, הרי כל דלא חייל החיוב באותה שעה, יהי' מאיזה טעם, לא מיחייב עוד אחר כך, ואם כן מה איכפת לן דהגרירה אין דינה כמחוסר מעשה, אחרי דמכל מקום לא נתחייב מיהת בכסוי בשעה ששחט, ותו לא מיחייב גם אחר כך. והא דנקט לטעמא דמחוסר גרירה, אף דאין הטעם הפוטר משום חסרון המעשה אלא משום שלא נתחייב בשעת שפיכה, היינו שאם לא הי' כאן חסרון גרירה והדם הי' נשפך במקום הראוי לכסוי, הרי הוי דינו באמת כנתחייב בכסוי תיכף בשעת שפיכה, דכן הוא מצות כסוי לכסותו לאחר שנשפך, ומה שמקיים הכא בשפיכתו גם מצות הזאתו, מאי חסרון הוא זה למצות כסוי. אבל כיון דמצוה עליו לשופכו במקום כזה ששם אינו ראוי לכסוי, הרי לא נוכל עוד לומר דתיכף בשעת שפיכה חל עליו החיוב כסוי, אחרי דבאותה שעה גופה חלה עליו מצות הזאה המונעת למצות כסוי. נמצא דהעיקר מה שפוטר חסרון גרירה בדם קדשים מכסוי, אין זה מחמת חסרון גוף הגרירה, אלא לפי שיש עליו מצוה לשופכו בתחלה במקום דלא חזי לכסוי כי אם על ידי גרירה, דמחמת זה לא חייל עליו החיוב כסוי בעת השפיכה, וכל שאינו מתחייב באותה שעה לא מיחייב תו אחר כך, דמהאי טעמא לא איכפת לן מה דהגרירה אין דינה כמחוסר מעשה וכנ"ל. ולפי זה יש לתרץ קושית התוס' מדם הניתז דיפטר מכסוי משום דהוי מחוסר גרירה, דאחרי דגוף הגרירה אין דינה כמחוסר מעשה כלל, ומה שפוטר בדם קדשים, הוא רק משום דמחמת זה לא חל עליו החיוב כסוי בשעת שפיכה, אם כן זהו רק בדם קדשים שיש עליו מצוה לשופכו מתחלתו במקום דלא חזי לכסוי, אבל בדם הניתז שלא הי' עליו מצוה להתיזו במקום דלא חזי לכסוי, אם כן אין זה מה שניתז במקרה מונע לחיובו בשעת שפיכה, אלא דמשום חסרון מעשה זו בעינן למפטרי' כמו דפטרינן בעץ מחובר מקבורה, ואם כן אין בזה כדי פטור כיון דגרירה לא הוי מחוסר מעשה כלל, והוי כתלישה בעץ הנעוץ דלא פטרה. ואולי זהו גם כן כוונת הראשונים בתירוצם דאם לא הי' ניתז לא הי' צריך גרירה, פירוש דבכל דם הניתז הרי לא היתה עליו מצוה להתיזו לכתחלה במקום דלא חזי לכסוי, נמצא דחיוב הכסוי חל עליו בשעת שפיכה, ובאופן זה אין חסרון הגרירה פוטרו כלל, גם לולא הטעם דכבר נתחייב בכסוי שכתבנו, אלא משום דהגרירה אין דינה כלל כמחוסר מעשה. ובאופן זה יש ליישב הקושיא שהקשו על הר"ן ממחוסר פדי' דלא חשיב חסרון כיון שאינו בגוף הדם. דהכא עיקר הפטור אינו משום חסרון מעשה הפדיון, אלא משום דלא חל עליו החיוב כסוי תיכף בשעת שחיטה, דהרי גם גרירה אף שהיא בגופו של דם אין זה חשוב חסרון מעשה בעלמא כל כי האי גוונא דדרשינן הכי, ואפילו הכי פוטרתו הכא משום דלא חל החיוב בשעת שפיכה, אם כן הוא הדין בחסרון פדי', דכיון דלולא הפדי' שחיטה שאינה ראוי' היא, הרי לא חל עליו החיוב כסוי תיכף בשעת שחיטה. מה שאין כן בגט דאין לומר דמה שנתמעט מחוסר קציצה, פירושו שצריך שיהא ראוי לנתינה בשעת כתיבה, ואם אינו ראוי באותה שעה לא מיתכשר תו, ולכן בהי' מחובר דאינו ראוי לגרש בו ממיעוטא דספר פסול גם כשקצצו אחר כך. דאי אפשר לומר כן, משום דממיעוטא דמחוסר קציצה הרי ממעטינן גם כשראוי לנתינה קודם שנקצץ, כדחזינן בקרן של פרה שאם קצץ את הקרן פסול משום מחוסר קציצה, אף על גב שראוי לגרש בו כמו שהוא, בנתינת הפרה כולה. והראשונים כתבו עוד דגם בכתבו על קלף גדול וקצצי פסול מהאי טעמא. ועל כרחך דהתם פירושו שלא יהי' בו שינוי בין כתיבה לנתינה, אלא דנחלקו במהות השינוי ולהראשונים דפסלי בכתבו על קלף גדול וקצצו, סבירי להו דגם זה הוי שינוי, והראשונים דמכשרי דעתם דשינוי לא מקרי אלא בהי' מחובר ותלשו או כשעוקרו מגידולו בבעל חי. על כל פנים העיקר, דהתורה הקפידה כאן על עצם חסרון המעשה, ולכן כתב הר"ן דלא ידעינן מקרא דוכתב ונתן אלא חסרון מעשה שהוא בגופו של גט. אבל גבי כסוי דהעיקר שצריך לחול החיוב בשעת שפיכה אין שום מקום לחלק בזה, כיון דסוף סוף לא נתחייב באותה שעה. ורב גאון אחד העירני דלפי דקיימינן לר' שמעון דכל העומד לפדות כפדוי דמי, הרי חל עליו החיוב כסוי בעת השחיטה דהרי הוא כפדוי, ולדברי איך ממעטינן לי' משום שמחוסר פדי'. אולם קושיא זו הרי אינה נוגעת לדברי, דהכי יש להקשות למה שפירשו התוס' לפירכת הש"ס דלפרקינהו ולכסינהו, דלאו דוקא דלפרקינהו והדר לכסינהו, אלא דמכסי גם לפני פדיון, משום דכל העומד לפדות כפדוי דמי. אם כן מאי משני הש"ס יצא זה שמחוסר שפיכה פדי' וכסוי, כיון דגם קודם פדיי' מחויב בכסוי. ומצאתי בתורת חיים שעמד בזה. אכן לדעתי אין בזה קושיא על התוס'. דכיון דכל דין הכסוי הוא רק משום דחזי לפדיון וכפדוי דמי, הרי אין לנו לחייבו לפני הפדיון יותר ממה שהי' דינו לאחר פדיון. וכיון דהפדיון חסר כאן לעיקר החיוב, ומשום הכי אין לחייבו עוד אחר הפדיון, מה מועיל דכפדוי דמי, כיון דגם לאחר שיפדה אין לחייבו להמסקנא, ואטו עדיף מה דכפדוי ממה שהי' דינו אלו הי' נפדה. עד שיש להתפלא על התורת חיים שהניח דברי התוס' בתימא. והכי נמי לדידי אין לחייבו מטעם דכל העומד לפדות כפדוי דמי, כי היכי דליהוי כמו שנתחייב בשעת שפיכה, דהרי סוף סוף החיוב בעיקרו הוא לאחר פדיון, אלא דמחמת חיוב זה מתחייב גם עתה, וכיון דמבטלינן עיקר החיוב משום שאינו לחיוב זה בשעת שפיכה, אין מקום עוד לחייבו משום דכל העומד לפדות כפדוי דמי. ומתוך מה שכתבתי יתבאר שאין שום מקום למה שהעיר בעמודי אור סימן צ"ד דכשהעפר צריך כתישה יפסל משום מחוסר שפיכה כתישה וכסוי. ולדברינו אין לזה ענין כלל. דהתם הרי חל עליו החיוב כסוי בעת השחיטה, אלא דחסרון המעשה הוא לקיום המצוה בפועל, וזה לא איכפת לן כלל בכסוי, דלא נתמעט אלא כל דלא חל החיוב בשעת שפיכה. ואולם גם בלאו הכי אין קושיתו נראית, דעיקר המיעוט דמי שמחוסר שפיכה וכסוי שייך רק אם החסרון הוא בהדם, דמחמת חסרון איזה מעשה אין הדם ראוי על פי דין לכסוי, אבל מה שחסר בהעפר הרי זהו כבר מגוף קיום המצוה והוי כמו הכסוי עצמו. ואין מזה ראי' לענינו שם גבי גט, דהתם אף שאין החסרון בהגט גופי', אבל מחמת חסרון מעשה זו הרי אין הגט ראוי עוד לגרש בו על פי דין. ולדברינו יש ליישב מה שהקשה בספר תורת גטין, ריש הלכות גטין, על דברי הר"ן הנ"ל מהא דממעטינן בריש פרק ראשית הגז גז הקדש מקרא דגז צאנך תתן לו מי שאינו מחוסר אלא גיזה ונתינה, יצא זה שמחוסר גיזה פדי' ונתינה. והכא גם כן אין הפדי' חסרון בגוף הגיזה וקשה להר"ן. ולדברינו יש ליישב. דהרי גם הכא במיעוטא דיצא זה שמחוסר גיזה פדי' ונתינה אין המיעוט נוגע כלום להגיזה, והוי פירושו גם כן כמו במיעוטא דושפך וכסה, דבעינן שיחול החיוב נתינה בשעת גיזה, וכל שלא נתחייב באותה שעה אינו מתחייב עוד אחר כך. ואם כן כשהגיזה של הקדש, דאכתי קודם פדיון אין עליו חיוב נתינה [דאפילו לפי מה שכתב התורת היים דלולא המיעוט הי' עליו חיוב למפרק כדי שיחויב במצות נתינת ראשית הגז, עיין בדבריו בריש פרק כסוי הדם, הרי גם לדידי' אכתי אינו מחוייב במצוה דראשית הגז קודם שפדה, ומה שמחוייב בפדיון, אין זה משום דמצות נתינת ראשית הגז מחייבתו בפדיון ובמצות נתינה, אלא דחיוב זה הוא חיוב כלליי להכניס עצמו בחיוב מצוה, אבל אין זה ענין להחיוב דנתינת ראשית הגז שאינו חל אלא לאחר פדיון, והכי נמי צריכין אנו לומר בחסרון פדיי' דכסוי, דאף דלדברי התורת חיים הוא מחוייב בפדיון כדי לקיים מצות כסוי, אבל אין חיוב זה שייך למצות כסוי דיקא. ואולם כל זה הוצרכנו לפי דברי התו"ח] זהו שנתמעט ממיעוטא דיצא זה שמחוסר גיזה פדי' ונתינה, ומשום הכי לא איכפת לן מה דהפדיון אינו חסרון מעשה בגוף הגיזה כיון דסוף סוף לא נתחייב עדיין בשעת גיזה, וכמו שכתבנו בכסוי:
ה) ואשר הקשה ביבמות (דף ס"ח) בשומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ונתמנה להיות כהן גדול אף על פי שעשה בה מאמר הרי זה לא יכנוס. והקשה מהא דבדף ח' אמרינן בנשא מת ומת ואחר כך נשא חי דהוי אמינא הואיל ואשתרי אשתרי ולהכי אצטריך קרא דעלי'. והתם חייבי כריתות הוא, אבל מנלן דגם בחייבי לאוין לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי. ואם כן בנתמנה להיות כהן גדול שכבר הותר איסור אשת אח קודם שבא לידי איסור אלמנה, כמו בנשא מת ומת כו', אמאי לא נימא בה ה איל ואשתרי אשתרי גם איסור אלמנה. וצריכין אנו להוסיף תבלין לקושיתו דהרי בגמ' שם דרשינן לה מקרא, אשה ולא יבמה, ואם כן מוכת מקרא דגם בחייבי לאוין לא אמרינן בכהאי גוונא הואיל ואשתרי אשתרי. אלא דקשה בהיפוך כיון דמוכח מהכא דגם בחייבי לאוין לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, למה לן קרא דעלי' באחות אשה, והרי כבר ידעינן לה מקרא דהכא בנתמנה להיות כהן גדול. ובהשקפה ראשונה אמרתי, דבנתמנה להיות כהן גדול אמרינן באמת הואיל ואשתרי אשתרי, והותר לו גם איסור אלמנה. אלא דהך מילתא דהואיל ואשתרי הרי לא אשכחן לה אלא במקום מצוה, ואם כן אין להתיר מטעם זה אלא ביאה ראשונה, ובאמת ביאה זו מותרת מדאורייתא, ומתניתין אשמועינן דשומרת יבם לא הוי כמו ארוסה, כי היכי דליהוי כמו אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול שאין עליו עוד כלל איסור אלמנה, וביבמה לא אמרינן הכי דאין הזיקה כקדושין גמורין, ואי משום הואיל ואשתרי אשתרי, הרי אינה מותרת אלא בביאה ראשונה. ומה דאמרו במשנה לא יכנוס, דאפילו ביאה ראשונה אסורה, יש לומר דזהו מדרבנן גזרה אטו ביאה שני', אבל מדאורייתא באמת מותרת ביאה ראשונה. ומצאתי בספר בית מאיר סימן קע"ד שהקשה קושיא זו ותירץ כמו שכתבתי:
ו) אולם נראה לי לומר טעם יותר מרווח דלא שייך לומר על ביאה שני' הואיל ואשתרי אשתרי. דלכאורה הקשתי זה כבר בימי ילדותי בהא דאיפלגו ר' יוחנן וריש לקיש באחין על החלוצה אי הוו בלאו דלא יבנה דשליחותא דאחין קעביד ונתקי' רחמנא גם לדידהו מכרת ללאו, או דלדידי' הוא דנתקי' רחמנא ולא לאחין, וכמו כן בצרת המתייבמת אי הוו בעשה או בכרת. וריש לקיש סבירא לי' דלא אמרינן שליחותא דאחין קעביד, ולדידי' הוא דנתקי' רחמנא ולא לאחין. ולכאורה לריש לקיש הוא הדין בהא דאמרינן (בדף ל"ט) ולקחה מלמד שמגרשה בגט ומחזירה, דאי לאו קרא הוי אמינא דכיון שגירשה חזר עליו איסור אשת אח של אחיו המת, וקרא אשמועינן דהותרה לו לגמרי גם לאחר שגירשה. זהו רק בנוגע להמייבם, אבל לגבי האחין יש לנו לומר לר"ל דמשעה שיבמה חזר על האחין איסור אשת אח מאחיהם המת [וכמו שכתבו התוס' (בדף ח'), דעל המייבם גופי' הי' לנו לומר דצריך קרא להתיר לו גם ביאה שני', אלא דאין סברא לומר דהתורה התירה לו רק ביאה אחת. אבל על האחין דלא שייך לומר כן יש לנו לומר דמשעה שנתקיימה מצות יבום, חזר עליהם איסור אשת אח של המת] דלדידי' הוא דגלי רחמנא שנפקע האיסור הקודם לגמרי ולא להאחין. ונמצא כשגירשה המייבם או שמת איכא על האחין תרי איסורי דאשת אח, של זה המייבם ושל המת. ואם כן תקשה לריש לקיש איך תעלה תמיד לייבום כשתפול בפעם שניי', והרי לא הותר במצות ייבום אלא איסור אשת אח אחד, אבל לא תרי איסורי, דזהו כל האיסור של אשת אחיו שלא הי' בעולמו ושל צרת צרה משום דאיכא עליי' עוד איסור אשת אח מהנפילה הקודמת והכא נמי דהוי עלה תרי איסורי דאשת אח, של נפילה זו ושל נפילה הקודמת היכי מתחזיא לייבום. והניחא למאן דמפיק איסור צרת צרה מלצרור, הרי מוכח מזה גופא דבעלמא התירה התורה גם הנפילה השני', אף דאיכא תרי איסורי דאשת אח. אבל לרבי דנפיק לי' צרת צרה מסברא, כמבואר (בדף ח' ע"ב) בדברי רש"י, אם כן לא מצינו בפירוש שהתירה התורה להנפילה השני'. ואמרתי לתרץ מסברא דבייבום במה דגלי לן קרא שמגרשה בגט ומחזירה, אורי לן רחמנא דכשמיבמה עומר המייבם במקום אחיו לגמרי, והוי כאישות אחת, שנתרוקן האישות של אחיו המת להמייבם. ולא רק שניתר האיסור של אשת אח הקודם, אלא שנפקעה גם האישות הקודמת והוו שניהם בית אחד. והסברתי כן בדברי התוס' דיבמות (דף כ' ריש ע"א) בטעמא דר' שמעון דמתיר ייבם ואחר כך נולד. יעויין שם שסברתי מתבארת להדיא בדבריהם לר' שמעון. ואפילו לרבנן דפליגי התם היינו רק באיסורא אבל בהיתירא מודו גם אינהי בעיקר הסברא, וכדאמרינן שם מסתברא שדי היתירא אהיתירא ושדי איסורא אאיסורא. ולכן אין עוד לומר דלאחר הייבום ישוב על האחין איסור אשת אח של המת, אחרי דאישותו של המת נפקעה לגמרי משעה שייבמה זה, ולא נשאר עוד ממנה שום איסור, ואין זה ענין לשליחותא דאחין קעביד. ורק בחליצה הוא דאיפלגו. דהתם לא נפקעה אישותו של הראשון, והכי נמי באחין על הצרה, דהא דייבום מפקיע אישותו של המת הרי זהו רק בנוגע להיבמה שנתיבמה, אבל לא דנפקע אישותו של הראשון לגמרי גם בנוגע להצרות. אלא דרחמנא נתקי' לעשה ואיפלגו על האחין מטעמא דשליחותא דאחין קעביד. וב"ה מצאתי בירושלמי דיבמת פרק א' הלכה א' הדברים מפורשין כמו שכתבתי. דהכי איתא התם חליצה פטור ביאה פטור כמה דתימר חלץ לה נאסרה לאחין ודכוותה בא עלי' נאסרה לאחין תני ר' חייא מת הראשון ייבם השני מת השני ייבם השלישי [הרי דקשה לי' כקושיתנו דאיך מותרת בנפילה שני'] אמר ר' יוסי מה את סבר היא חליצה היא ביאה כיון שחלץ לה נעקרה הימנה זיקת המת למפרע, למפרע חל עלי' איסורי של מת אצל האחין [היינו איסור אשת אח של המת] אבל אם בא עלי' אשתו היא ואין כאן אלא איסור אשת אח אחד דנעשה כאישות אחת] ותני ר' חייא [פירוש ושפיר תני ר' חייא] מת הראשון ייבם השני מת השני ייבם השלישי. והדברים מבוארין. נמצא לפי זה דהיתר איסור אשת אח שבמצות ייבום הוא רק על הביאה הראשונה, דעל הביאה השני' לא שייך כלל לומר שהיתר בה איסור אשת אח, כיון דלאחר שלקחה אין לנו עוד האישות של האח המת, ואין כאן מה להתיר, דנתריקנה אישותו לגמרי לזה המייבם, דמטעם זה מותרת להאחין בנרילה שני', וכנ"ל. ולפי זה אין עוד מקום לומר על הביאה השני' הואיל ואשתרי אשתרי להתיר בה איסור אחר משום היתירא דאיסור אשת אח כמו בנידון דידן בנתמנה להיות כהן גדול דהרי לא נוכל להתיר את האיסור דאלמנה, אלא כל זמן דמשתרי לן גם איסור אשת אח אבל בביאה שני' דכבר פקעה האישות הראשונה לגמרי, ואין לנו עוד כלל איסור אשת אח אלא איסור דאלמנה לתודי', איך נאמר כאן הואיל ואשתרי איסור אשת אח, אשתרי נמי איסור אלמנה לכהן גדול, אחרי דאיסור אשת אח לא אשתרי עוד הכא כלל, אלא שאיננו לגמרי. ואם יש לומר הואיל ואשתרי הוא רק על הביאה הראשונה דאיתי' לאיסור אשת אח והותר, אבל מביאה ראשונה ואילך דפקע איסור אשת אח, וליתי' עוד דלישתרי, ממילא אין לומר הואיל ואשתרי אשתרי. והא דאמרינן באחות אשה דהוי אמינא הואיל ואשתרי אשתרי יתפרש בביאה ראשונה, כמו הא דעשה דוחה לא תעשה דאמרינן התם] אבל בביאה שני' לא שייך בה כלל הואיל ואשתרי אשתרי. ואתי שפיר מתניתין דשומרת יבם לכהן הדיוט ונתמנה להיות כהן גדול. דמתני' אשמועינן דשומרת יבם אינה כארוסה, ולא הוי כאירם את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול דמותרת לו לגמרי וכנ"ל. ואי מטעם הואיל ואשתרי אשתרי הרי אין זה אלא בביאה ראשונה. ומדרבנן יש לאסור גם ביאה ראשונה אטו ביאה שני'. ולהכי לא יכנוס כלל:
ו) ואחד העירני כיון דבביאה ראשונה אישתרי איסור דאלמנה, שוב בביאה שני' יש לנו לומר דהוי כאירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול. אבל אין בזה כלום, דזה לא דמי כלל לאירס את האלמנה. דהתם בשעת האירוסין לא הי' בזה שום איסור אלמנה, אבל הכא האיסור דאלמנה הי' עליו גם בביאה ראשונה, אלא שאז היתה עליו מצוה המתרת איסור זה, ובביאה שני' דאין עוד מצוה, ישוב האיסור לאיתנו. והרי אם בא עלי' ביאה ראשונה שלא לשם מצוה פגע גם באיסור אלמנה, דהאיסור ישנו גם מעיקרא אלא שהותר משום מצוה, מה שאין כן באירס יונתמנה להיות כהן גדול, דעיקר האיסור נתחדש בו כשנתמנה להיות כהן גדול. אלא אי קשה הא קשה דהתוס' ביבמות (דף כ' ע"ב) כתבו דכל היכא דבביאה ראשונה הותר האיסור בגדר היתר, שוב מותרת לו לעולם, מטעם דכיון שכנסה הרי היא כאשתו לכל דבר, דלאו דוקא באיסורא דאשת אח הוא דאמרינן הכי, אלא הוא הדין בכל האיסורין. ואם כן בנידון דידן דבביאה ראשונה דיינינן בה הואיל ואשתרי אשתרי והותר איסור אלמנה בגדר היתר, הרי שוב מותר לעולם גם האיסור דאלמנה, מטעם דנעשית כאשתו לכל דבר, ומה לנו דבביאה שני' לא שייך עוד הואיל ואשתרי אשתרי. וזה קשה גם לתירוצנו הראשון דהואיל ואשתרי אשתרי לא אמרינן אלא בדבר של מצוה, ולכן אין לומר כן אלא בביאה ראשונה, שכן תירץ גם בספר בית מאיר. ולדברי התוס' הנ"ל אכתי קשה, דכל דהביאה הראשונה הותרה בגדר היתר, שוב מותרת לעולם. אולם יש מקום ליישב גם זה. לפי מה שביארו רבותינו האחרונים בדחיית האיסורים, דלפעמים הוי בגדר דחי' ולפעמים בגדר היתר, וכתבו דהיכא דמצותו בכך ואי אפשר בענין אחר, הוי בגדר היתר, ומה דאין מצותו בכך הוי בגדר דחי'. ולפי זה יש לומר דבכל מקום דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, היתרו של האיסור הראשון הוי בגדר היתר, אבל היתרו של השני אינו אלא בגדר דחי', דהרי היתר האיסור השני אין מצותו בכך, אלא דאיתרמי עכשיו יחד עם האיסור הראשון דהוי מצותו בכך, ולכן אין דין היתרו אלא כהיתר כל איסור דלא הוי מצותו בכך, שאינו אלא בגדר דחי'. ומצאתי בספר חמדת שלמה חלק או"ח סימן י"ט שהביא תירוצי של הבית מאיר הנ"ל והעיר עליו מדברי התוס' ביבמות (דף כ') כמו שהקשינו, וכתב דאין סברא לומר הואיל ואשתרי אידחי, ועל כרחין דגם האיסור השני הוי דחייתו בגדר היתר. אבל אין זה מוכרח, אחרי הכלל שכללו האחרונים, דכל דאין מצותו בכך לא הוי בגדר היתר. ידידו המוקירו ומכבדו יעקב כהנא שפירא: