אור ברסלב

שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא

סימן יז

סימן טז

יישוב קושית האחרונים על שיטת רש"י בשהיי' במיעוט בתרא מהסוגיא דזבחים (דף ס"ה). בספר מקור מים חיים סימן כ"ג הקשה על שיטת רש"י בפירוש האיבעיא דשהה במיעוט סימנים דקאי על מיעוט בתרא, דאף שכבר הוכשרה בשחיטת הרוב, מכל מקום כששחט אחר כך את המיעוט הוי הכל שחיטה אחת ונפסל בשהיי'. והקשה מהא דזבחים (דף ס"ה ע"ב) דאיפלגו שם ר' אלעזר ברבי שמעון ורבנן, אי פסלה שהיי' בסימן שני שבעולת העוף, ולרבנן לא פסלה משום דהמליקה שהיא במקום שחיטה אינה אלא בסימן אחד, והסימן השני הוא רק משום הבדלה, וכל שאינו מדין השחיטה לא פסלה בו שהיי'. ולשיטת רש"י, נהי דאין הסימן השני מעיקר המליקה, מכל מקום כשמלקו הא לא גרע ממיעוט סימנים, דאף שהוכשרה ברובן פסלה בהו שהיי' כשגמר ושחטן. וקושיתו חזקה עוד יותר למה שכתב הסמ"ק דגם בין סימן לסימן בעוף פסלה שהיי' לשיטת רש"י. ומורי שארי הגאון החסיד מאוה"ג רי"ד זצללה"ה בספרו הבהיר חלק שני סימן י"א, הקשה גם כן קושיא זו עצמה, לפי דברי הסמ"ק. אולם הוא השכיל להקשות מהא דאמר שם בדר' אלעזר ברבי שמעון שמעתי שמבדילין בחטאת העוף. דמהא דלא פסלה שהיי' לרבנן בעולת העוף ליכא לאקשויי, משום דאפילו להסמ"ק הא דפסלה שהיי' בעוף בין סימן לסימן, הוא רק מדרבנן, אחרי דמדאורייתא אין שום מצוה גם לכתחלה בשחיטת הסימן השני, ולא דמי למיעוט בתרא דלכתחלה זהו עיקר מצותו מדאורייתא, ומשום הכי יש לומר דלרש"י פסלה בי' שהיי' מדאורייתא וכמו שכתב הרבינו ירוחם, אבל בין סימן לסימן בעוף דכל שחיטת הסימן השני שלו גם לכתחלה אינו אלא מדרבנן, ודאי דגם הפסול שהיי' שלו לרש"י אינו אלא מדרבנן. וכיון שכן לא קשה מהא דלא פסלה שהיי' בסימן שני בעולת העוף, דבמקום שיש מצוה דאורייתא בהקטרתו כן צריך להגיה בדבריו] לא גזרו רבנן. ורק מהא דאמר רבי אלעזר ברבי שמעון שמעתי שמבדילין בחטאת העוף, שמשמעו דגם לכתחילה עושין שהיי' בין סימן לסימן בחטאת העוף הוא דקשה להסמ"ק, דמדעושין כן לכתחלה הרי מוכח דליכא בזה גם פסול דרבנן:

א) והנה קושית שארי הגאון ז"ל מרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר שמעתי שמבדילין בחטאת העוף דמשמע דגם לכתחלה עושין כן. מלבד מה דעיקר דיוקו ממשמעות דשמעתי שמבדילין, אינו מוכרח. דרש"י מפרש שם להא דשמעתי שמבדילין, דהיינו שאם הבדיל לא פסל, הרי שפירושו דיעבד. אלא דעל שהיי' זו דבחטאת העוף בלאו הכי אין כאן קושיא כלל. דהרי הכא מולק הסימן השני לאחר שכבר חתך המפרקת והרוב בשר, דבחתיכת הרוב בשר קעביד שהיי', ומבואר בחולין (דף כ' ע"ב) במימרא דזעירי דנשברה מפרקת ורוב בשר נבלה היא ומטמא במשא משום דהוי כמתה גמורה, ואין לה דין מפרכסת, כמבואר שם בראשונים. והרי ודאי דגם לרש"י ולהסמ"ק דשהיי' פוסלת במיעוט בתרא, ובעוף בין סימן לסימן, זהו דוקא כשגמר כל שחיטתו בעודה בחיותה, אבל אם לאחר מיתה הוסיף לשחוט, בודאי דלא שייך בזה כלל דין שהיי', וזה פשוט כביעתא בכותחא. ואם כן אין מכאן קושיא לשהיי' בסימן שני בעוף, כיון דהכא מולק הסימן השני לאחר שכבר מת העוף, ואין עוד שום מקום לפסול שהיי'. ולפלא על הגאון ז"ל שהעלים עין מדבר פשוט כזה אולם מה שכתב דמשהיי' בסימן שני בעולת העוף אין להקשות על הסמ"ק, דאפילו להרבנו ירוחם דבמיעוט בתרא הוי פסול שהיי' מדאורייתא לדעת רש"י, מודה הוא דבין סימן לסימן בעוף אינו אלא מדרבנן, דכיון דעיקר שחיטת סימן שני בעוף גם לכתחילה אינו אלא דרבנן, ודאי דגם הפסול שהיי' שלו אינו אלא דרבנן, דאיך תפסול בי' שהיי' מדאורייתא, אחרי דמדאורייתא הוי שחיטתו זו כמי ששחט את הרגל, ולכן לא קשה מעילת העוף, דבמקום מצות הקרבתה לא גזרו רבנן. מה שפשוט בעיני הגאון ז"ל דסימן שני בעוף אינו אלא דרבנן, אמת שכן הוא דעת רש"י בחולין (דף כ"א ע"ב), אבל דעת הרמב"ם מפורשת בפרק שני מהלכות שחיטה דלכתחלה צריך מן התורה שני סימנין בעוף יעו"ש בכסף משנה ועיין בב"י סימן כ"א. גם דעת התוס' (בדף כ"א ע"ב) שם הוא כדעת הרמב"ם דלא כרש"י עיין שם בראש יוסף. ועיין בפרי מגדים ריש סימן כ"א במשבצות שכתב דדעת רוב הפוסקים הוא כדעת הרמב"ם. ודברי הש"ס (בדף כ' ע"ב) דאמר על סימן שני כל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה, אינו מובן כלל לדעת רש"י דסימן שני בעוף אין צריך מדאורייתא אפילו לכתחלה. דהרי התם בדאורייתא קיימינן, ומוכח להדיא כהרמב"ם. [ובדוחק יש לומר דרש"י מפרש שישנו בשחיטה, דהיינו שכל סימן ישנו בשחיטה אם הי' שוחט אותו לבדו. אבל להרמב"ם מתפרש ברווחא, דלכתחלה ישנו בשחיטה גם מדאורייתא. ומצאתי בספר מקור מים חיים בסימן כ"א שהביא ראי' זו כראי' שאין עלי' תשובה. ועיין בפרי מגדים סימן כ' במשבצות ובספר באר משה] ולדעת כל אלו הראשונים הרי דמי סימן שני שבעוף למיעוט בתרא. ואם כן אם כי לרש"י עצמו אין קושיא מסימן שני שבעולת העוף, משום דלדידי' אינו אלא מדרבנן אפילו לכתחלה, אבל ליתר הראשונים העומדים בשיטתו בפירושא דשהה במיעוט סימנים, והסמ"ק עצמו דדעתו כוותי', ובשחיטת סימן שני שבעוף לא מצאנו שיחלוק על דעת רוב הראשונים דהוי דאורייתא, ולדידהו הרי תקשה קושית המקור מים חיים מסימן שני שבעולת העוף, לפי מה שפירש הרבנו ירוחם דשהיי' דמיעוט בתרא הוי דאורייתא. ועיין בתבואות שור ס"ק י"א שהכריח כן להלכה בדעת רש"י כפירוש הרבנו ירוחם דהוי דאורייתא:

ב) ונראה לי לתרץ גם קושיא זו. דהנה בפסול שהיי' במיעוט בתרא לדעת רש"י מצאנו בו שני טעמים. הרשב"א כתב בתורת הבית שהוא משום גזרה שמא ישהה לפני שחיטת הרוב, ועיין בים של שלמה פרק ב' דחולין סימן ט' שהאריך לפרש כן טעמו של רש"י. ולפי טעם זה הוא רק פסול דרבנן. והוא הדין לסימן שני שבעוף, דודאי לא עדיף ממיעוט בתרא. ואין לנו קושיא לדעת רש"י מהסוגיא דזבחים, דבכמה דברים מצינו שלא גזרו בקדשים. עוד טעם כתב הרבנו ירוחם בנתיב ט"ו חלק ב' דכשגמר המיעוט הוי הכל שחיטה אחת והוי שהייתו בתוך השחיטה. ולפי טעם זה הוי דאורייתא וכמו שכתב התבואות שור. ולדידי' הוא דקשה מהסוגיא דזבחים. אכן לדעתי גם להרבנו ירוחם אתי שפיר הסוגיא דזבחים דזה לשון הר"י בהסבר דבריו לשיטת רש"י. דכיון שהי' יכול להניח השחיטה אחר ששחט הרוב ולא עשה כן אלא שחזר אחר שהיי' לשחוט המיעוט הנשאר כבר גלה בדעתו שהי' עושה עיקר כל כך גדול מאותו מיעוט כמו מן הרוב ששחט ולפי דעתו עשיית השהיי' בעיקר השחיטה ופסולה השחיטה עד כאן לשונו. ובהמשך דבריו שם חזר עוד להסביר זה הטעם וכתב שנית וז"ל, דכיון שחזר לשחוט אותו המיעוט כבר גלה בדעתו שעשה עיקר מן המיעוט הנשאר כמו מן הרוב ששחט ונעשית השהיי' בעיקר השחיטה ופסולה עכ"ל חזינן דהעיקר מה שיש לפסול בשהיי' במיעוט בתרא לפי טעם זה, הוא משום שדעת השוחט היתה לאשוויי כולה חדא שחיטה. אולם טעם זה לחודי' עדיין אינו מספיק כדי לפסול מדאורייתא, דהרי אם יחתוך השוחט לאחר ששהה בדבר שאינו שייך לשחיטה כלל, לא תיפסל שחיטתו משום שהיי', ולכן אם הי' הדין דמיעוט בתרא אין צריך אפילו לכתחלה אלא מדרבנן, לא הי' מקום לפסול בו שהיי' מדאורייתא, אפילו לטעמו של הרבנו ירוחם. דכיון דמדאורייתא הוי שחיטת המיעוט כמו ששחט ברגל הבהמה, מה תועיל כאן דעת השוחט לפסול מדאורייתא, אחרי דדינו כמי ששחט בדבר שאינו שייך כלל לשחיטה. אלא לפי דלכתחלה הוי דין השחיטה על הסימן כולו מדאורייתא, משום הכי מהני כאן דעת השוחט לאשוויי גם לשחיטת המיעוט לשחיטה גמורה, והוי כמו ששהה בתוך עיקר השחיטה. וכן הוא בשהיי' בסימן שני בעוף כשבאנו לפסול מדאורייתא, צריכין אנו לדעת הראשונים דלכתחלה צריך שני סימנים מדאורייתא גם בעוף וכנ"ל. באופן דבצירוף שתי אלה יחד, הוא דפסלה שהיי' בסימן שני בעוף מדאורייתא, טעמו של הרבנו ירוחם דדעתו של השוחט משוי לה לעיקר שחיטה, ודעת הראשונים דלכתחלה צריך גם בעוף שני סימנין מדאורייתא:

ומעתה מיושבת הקושיא מהא דלא פסלה שהיי' בסימן שני בעולת העוף לרבנן דר' אלעזר בר' שמעון, מתרי טעמי. חדא יש לומר, דכיון דצריך מליקת סימן שני משום הבדלה, אין בה עוד מצד דין מליקה שהיא כשחיטה אפילו מצוה לכתחלה, ולא הוי כמו בשאר עוף דצריך שחיטת שני סימנין לכתחלה מן התורה. דהכא הרי גילתה תורה דרק משום הבדלה צריך מליקת שני הסימנין, ולא משום דין מליקה. ומשום הכי לא שייך כאן פסול שהיי' מדאורייתא דבדבר שאין בו מצות שחיטה מדאורייתא אפילו לכתחלה, לא מהני בי' כונת השוחט לאשוויי חדא שחיטה כדי שתפסול בה שהיי' וכנ"ל. אלא דאפילו אם נדחוק דהכא יש כאן מצוה לכתחלה במליקת הסימן השני לבד ממצות ההבדלה, גם מצד עצם המליקה שהיא כשחיטה, וכמו דבעוף של חולין צריך לכתחלה שני הסימנין הכי נמי בעוף של קדשים, דמליקה היא כשחיטה. ובחטאת הוא דאיכא איסורא דלא יבדיל, אבל בעולה דליכא להך איסורא, ממילא צריך לכתחלה מליקת שני סימנין כמו בשחיטה. ומצות הבדלה דאמרה תורה, אינה באה אלא לפסול דיעבד, אבל לכתחלה בלאו הכי איכא מצוה כמו בשחיטה. ומטעם זה הי' מקום לפסול משום שהיי' בסימן שני בעולת העוף כמו בעוף של חולין להרבנו ירוחם דהוי דאורייתא. אכן גם אם כה נאמר אין כאן קושיא להרבנו ירוחם. דכיון דכל טעמו הוא דמשום שהי' יכול להניח מלשחוט לאחר ששהה, ולא עשה כן אלא שחזר ושחט, גלה בדעתו שהוא עושה אותו לעיקר שחיטה. אם כן זהו רק בעוף של חולין, שאין עליו אלא מצות שחיטה, וכיון דכשרה בדיעבד בסימן אחד וכששהה הי' יכול להניח מלשחוט עוד, הרי גלה דעתו בשחיטתו דמשוי לה חדא שחיטה. אבל בעולת העוף דמלבד דין המליקה איכא בה גם מצות הבדלה, ולא סגי לה בלאו הכי, דאם לא מלק אלא סימן אחד פסולה, משום שחסר בה מצות הבדלה. דעד כאן לא אמרו בעולה שעשה כמעשה חטאת אלא דאינה מטמא בבית הבליעה, אבל פסול מיהא הוי, אלא דדינו כפסולו בקודש ואינו מטמא. וכיון דגם אי לאו דין המליקה, מוכרחת מליקת הסימן השני משום מצות הבדלה, דלא שייך בה פסול שהיי', אם כן הרי אין לנו שום גילוי דעת ממליקתו את השני, שהוא עושה אותו לעיקר מליקה, דהא לא שייך כאן הטעם שהי' יכול להניח מלמלוק עוד, שכתב הרבנו ירוחם בשהיי' במיעוט בתרא, כיון דהכא צריך למליקה זו משום הבדלה. וכיון שכן אין שום מקום לפסול כאן משום שהיי' מדאורייתא. ומיושבת קושיתם בלי פקפוק. ולא עוד אלא דאפילו במיעוט בתרא דסימן קמא בעולה, נראה דלא פסלה שהיי' לרש"י, משום הני תרי טעמי דכתיבנא בסימן שני. דלרבנן דר' אלעזר ב"ר שמעון דסבירי להו בחולין (דף כ"א), דמצות הבדלה בעולה הוא דוקא בהסימנים כולן ולא סגי ברובן, הרי אין כאן גלוי דעתו שעושה את המיעוט לעיקר המליקה, כיון דבלאו הכי צריך למולקו משום הבדלה, וכמו שכתבנו בסימן שני. ולר' אלעזר ב"ר שמעון שם בחולין דאינו רשאי למלוק את המיעוט, דצריך שיהא אוחז בראש ובגוף ומזה, הרי כיון דאין עוד מצוה כלל במליקת המיעוט אפילו לכתחלה, ועדיפא עוד מסימן שני בעוף להראשונים דאין צריך אפילו לכתחלה מדאורייתא, דהכא גם איסורא איכא במליקת המיעוט, הרי פשיטא דאינו בכלל המליקה גם כשמלקו דלא שייך הכא טעמו של הרבינו ירוחם, וכמו שכתבנו דכל שאינו בכלל שחיטה אפילו לכתחלה לא מהני בי' גלוי דעתו של השוחט כדי לאשווי' חדא שחיטה, והכי נמי במליקה. אולם במיעוט בתרא דסימן אחד בחטאת העוף יש לומר דתפסל שהיי', דהכא המיעוט במליקה דינו כמיעוט בתרא דשחיטת עוף בחולין, דבדיעבד אינו מעכב כמו שאינו מעכב בשחיטה ומצות הבדלה הרי אין בו, אלא דלכתחלה צריך למולקו מדאורייתא, כמו בשחיטה. וכמו שכתב רש"י בחולין (דף כ"א ע"ב), דמשום האי טעמא לאו הבדלה היא כי מליק לסימן כולו בחטאת העוף, משום דלכתחלה צריך מליקת כולו מצד דין מליקה. ואם כן הוי דינו כחולין לפסול בו שהיי' לדעת רש"י, ולהרבינו ירוחם דהוי דאורייתא. אלא דלהמפרשים דגם לרש"י הוי דרבנן, יש לומר דבקדשים לא גזרו וכנ"ל. על כל פנים קושיתם לשיטת רש"י מהסוגיא הנ"ל מיושבת ברווחא:

ד) ולכאורה הי' נראה מטעם אחר דאין לפסול משום שהיי' במיעוט בתרא במליקה גם לפי שיטת הרבנו ירוחם בדעת רש"י דהוי דאורייתא. דהנה בעיקר פסול שהיי' בשחיטה, נסתפקתי אם השהיי' מוספת פסול בהשחיטה, או שפעולתה רק להפסיק את השחיטה שלא תצורף כל ששהו בה. והנפקא מינה להראשונים דנקובת הוושט אינה אלא טרפה, ושהה במיעוט קמא דוושט, דאי נימא דפעולת השהיי' היא רק להפסיק, גם כששהה אינה אלא טרפה, כדין כל נקובת הוושט דמהני שחיטתה להוציאה מידי נבלה להני ראשונים, כיון דהכא נמי איכא שיעור שחיטה במה ששחט לאחר ששהה, והוי דינו כניקב הוושט לפני שחיטה. אבל אם נאמר דהשהיי' מוספת פסול, שכן באה ההלכה דכל ששהה באמצע שחיטתו, שחיטה פסולה היא, הכא נמי הוי נבלה, שהרי שהה באמצע שחיטתו, ופסולה כל השחיטה. ומה שכתב הרא"ש בפ' השוחט סימן ו' להסביר דברי רבנו תם שפירש להאיבעיא דשהה במיעוט סימנין דהיינו ששהה במיעוט קמא וכתב, ומיבעיא לי' אף על גב דמיטרפא בנקובת הוושט דילמא לא פסלה שהיי' אלא במידי דמינבלא בי' כגון אחר רוב סימן. יש לומר דאין כוונתו דלקושטא דמילתא גם אי פסלה שהיי' במיעוט קמא לא הוי אלא טרפה, כדין נקובת הוושט כל שאינו ברוב הסימן, ויהא מוכח דהשהיי' אינה אלא הפסק. אלא דהכי פירושו דכל שלא עשה בה אלא מעשה כזו דבעלמא אינה אלא טרפה, לא נתקבלה על זה כלל ההלכה דפסול שהיי', וזהו דקמיבעיא לי'. אבל אי נימא דגם על זה באה ההלכה, הוי גם נבלה, דכל היכא דנתקבלה ההלכה, זהו מדין השהיי' לפסול את השחיטה לגמרי. ומצאתי בהגהות הגאון רעק"א ז"ל ביו"ד סימן כ"ז בסוף אריכות דבריו שנסתפק בפירוש דברי הרא"ש הנ"ל, אם כוונתו דגם אי פסלה שהיי' במיעוט קמא לא הוי אלא טרפה, או דמשום דבעלמא אינה אלא טרפה לא נתקבלה בזה ההלכה. ולי נראה ראי' מפורשת לזה מדברי האור זרוע סימן שע"ח, הביאוהו האחרונים בדיני נקובת הוושט] שכתב דנקובת הוושט אינה אלא טרפה. ומסיק לבסוף אם לא על ידי שהיית מיעוט סימנין בתורת שחיטה. הרי הדבר מפורש דאף אי בעלמא נקובת הוושט אינה אלא טרפה, כששהה במיעוט סימנין בשחיטה הוי נבלה, ומוכח דהשהיי' הוי פסול בשחיטה, ולא רק הפסק. גם מדברי הרא"ה שהביא הר"ן בחידושיו לחולין (בדף כ') נראה כן כמו שיבואר לקמן בדברינו. ואולם גם משיטת רש"י בשהיי' דמיעוט בתרא וכפי פירוש הרבינו ירוחם דהוי דאורייתא מוכח כן. דאי נימא דהשהיי' אינה אלא הפסק, מה איכפת לן דנפסק הרוב מן המיעוט, והרי כבר יש בה להכשיר בשחיטת הרוב, ומאי מהני בזה הא דגם המיעוט הוי בכלל שחיטה, אחרי דכל פעולת השהיי' היא רק להפסיק, והכא דגם אם לא יצורף המיעוט להרוב, כבר יש כאן הכשר שחיטה בשחיטת הרוב לחודי', מה איכפת לן בהפסקן. ומוכח בדעת רש"י דהשהיי' פוסלת את השחיטה, ולא רק שמפסקת, ולכן כיון דגם המיעוט הוי בדין שחיטה, כל ששהה קודם שגמר כל שחיטתו, הרי נעשה שהייה בשחיטתו ופסולה כל השחיטה. וגם החולקים על רש"י, הרי טעמם, משום דהמיעוט אין עוד דין שחיטה עליו, וכל ששהה לאחר שחיטת רובו, אין זו עוד שהיי' בשעת שחיטה. אבל בעיקר פסול השהיי' אם הוא רק הפסק או הוספת פסול לא מצאנו כלל שנחלקו עליו. ויש לנו לומר דלכולי עלמא השהיי' מוספת פסול בשחיטה, וכדברי האור זרוע. שוב התבוננתי בבית הלוי חלק שני סימן ט"ז שהביא לדברי האור זרוע הנ"ל ותמה על החידוש הגדול היוצא מדבריו דגם אי בעלמא נקובת הוושט אינה אלא טרפה, על ידי שהיי' הוי נבלה, וכבר קדמו הגאון רעק"א ז"ל בעיקר החקירה. וזה מוכרח גם משיטת רש"י בשהיי' במיעוט בתרא. ולפי מה שיתבאר לפנינו גם מדברי הרא"ה שהביא הר"ן מוכרח כן. ועיין בספרו חלק שלישי סימן כ"ו. ולפי זה נדחו כל דבריו שכתב ביישוב דברי הרא"ש בח"ב סימן ב'. ולפלא שלא הזכיר שם דבר מזה. על כל פנים הא דשהיי' במיעוט בתרא הוי דאורייתא לפי דברי הרבינו ירוחם, אין לו מקום אלא אם נאמר דהשהיי' מוספת פסול בשחיטה ולא רק שמפסקת, ולכן נראה לכאורה דבמליקה אין מקום לפסול זה, דאף דשהיי' פוסלת במליקה כמו בשחיטה, הרי נראה מדברי הרא"ה שהביא הר"ן בחידושיו לחולין (בדף כ') דאינו אלא משום הפסק, שעל ידי השהיי' נפסק הצירוף והוי כמולק את הטרפה, ואם כן לא שייך זה במיעוט בתרא שכבר הוכשרה על ידי הרוב וכנ"ל. ומצאתי לאחי הגאב"ד דסמאלעוויטש שליט"א בספרו דבר אברהם שכתב ביישוב הקושיא על דעת רש"י מזבחים (דף ס"ה) על פי דברי הרא"ה הנ"ל כתירוצי זה. אבל באמת אין הדבר כן, דאין כוונת הרא"ה כלל לחלק במהות פסול השהיי' בין שחיטה למליקה. דזה לשונו שם, ומיהו שהיי' ודאי פסול במליקה, אלא דלא אצטריך לי' לאשמועינן דכיון דמלק חציו של סימן ואיטרפא לה ושהי אחר כך כיון שהשהיי' מחלקת כי קא מלק טרפה קמלק והרי הוא כנטרפה מעיקרא. עד כאן לשונו. הרי דבתחלה כתב ומיהו שהיי' ודאי פסול במליקה, דמשמעו שפסולה במליקה כמו בשחיטה וטעם אחד להם. ואי דבשחיטה היא מוספת פסול, הכי נמי במליקה, דדינן אחד. אלא דלבתר הכי כתב דבמליקה לא אצטריך לאשמועינן, דבלאו הכי כיון דשהיי' מפסקת הרי הוי כמלק את הטרפה, והיינו דלדידן דפסקינן כר' יוסי אין מליקת טרפה מטהרתה מידי נבלה, ואין לנו צורך לדין השהיי' שהוא בגדר פסול. הרי מפורש מדבריו ההיפוך, דמה שכתב לפסול מטעם דכי קא מלק טרפה קמלק, הוא רק דבשביל זה לא אצטריך לאשמועינן פסול שהיי' במליקה, אבל באמת פסול השהיי' במליקה דינו וטעמו כמו בשחיטה. ואין כל יסוד לתירוצי הנ"ל. ואם נפרש בכוונת הרא"ה דלדידי' עיקר פסול שהיי' גם בשחיטה אינו אלא משום הפסק, ולא שמוסיף פסול, ומשום הכי כתב דלא איצטריך לאשמועינן דגם במליקה פוסלת שהיי', שכל שפסולו אינו אלא מחמת הפסק, ודאי דאחת היא מליקה כשחיטה. ונמצא דבאמת אין השהיי' פסולה במליקה אלא משום הפסק, ואין מקום לפסול במיעוט בתרא. אבל אם כה נאמר לא יהי' לנו מדבריו שום תירוץ לקושיתנו. דלפי זה גם להרא"ה אין טעם הפסול של שהיי' חלוק במליקה מבשחיטה, אלא דהוא סבירא לי' דגם בשחיטה אין השהיי' פסולה אלא משום הפסק, וחולק על הראשונים הנ"ל דהשהיי' פוסלת את השחיטה. ואם כן לדידי' גם בשחיטה אין מקום לפסול שהיי' במיעוט בתרא, דכל שהוא משום הפסק אין לפסול במיעוט בתרא וכנ"ל. אם כן אנן דקיימינן לשיטת רש"י דשהיי' פוסלת במיעוט בתרא בשחיטה, ומשום דהשהיי' מוספת פסול, הרי הוא הדין דצריך לפסול במליקה, ולית לן לתרוצי מידי בדברי הרא"ה, אחרי דגם הוא אינו מחלק בדין פסול השהיי' בין שחיטה למליקה, אלא דהיא חלוק בעיקר הפסול של שהיי', אם כן לדידן דלא סבירא לן כוותי' בפרט זה הרי תשאר הקושיא מהסוגיא דאיירי במליקה. ואין להאריך עוד בזה:

ה) וגוף דברי הרא"ה קשים לי להבין, במה שכתב דלא איצטריך לאשמעינן פסול שהיי' במליקה דכיון דשהיי' מחלקת הוי כמולק את הטרפה, דלדידן הוי נבלה. והרי זה גופא דשהיי' מחלקת מנלן אי לאו ההלכה. דודאי נראה פשוט דלולא ההלכה דפסול שהיי', לא הוי ידעינן כלל דשהיי' מחלקת, והיינו מצרפין את השחיטה גם לזמן מרובה, ודין ההפסק הוא גם כן הלכה למשה מסיני. ואיך פשוט לן פסול זה במליקה, מסברא בעלמא, יותר משארי פסולין שבהלכות שחיטה, דאיכפל הש"ס לאשמעינן בהו שפסולין במליקה, ומינייהו דלא נהיגי בה כלל. ואולי דעת הרא"ה, דהא דשהיי' מחלקת בשחיטה ידעינן מסברא בלי ההלכה, וההלכה באה רק לענין זה שהשהיי' מוספת פסול, ונפקא מינה בשהה במיעוט קמא בוושט, דאלו מצד הסברא משום הפסק לחודי' לא היתה אלא טרפה, כיון שיש שיעור הכשר שחיטה במה ששחט לאחר ששהה, ונאמר דהרא"ה סבירא לי' כדעת הראשונים דנקובת הוושט טרפה, ומהני לה שחיטה להוציאה מידי נבלה, ויתורץ בזה מה שהקשה עליו הרשב"א במשמרת הבית דף ז' [דפוס וויען] במרוצת דבריו, וזה לשונו ועוד הי' לו להתבונן אנן היכי אכלינן בשרא נימא סמוך מיעוטא לחזקה, ולפי דברינו דהרא"ה סבירא לי' דנקובת הוושט טרפה אין כאן חזקה.] אבל לפי ההלכה דשהיי' מפסולי שחיטה היא הויא נבלה, דאין כאן שחיטה כלל. ואם כן זהו רק בשחיטה דמהני לה שחיטת טרפה להוציאה מידי נבלה, אבל במליקה לפי דקיימא לן כר' יוסי, דמליקת טרפה מטמא בבית הבליעה, הרי אין אנו צריכין בה כלל לההלכה של שהיי'. והא דשהיי' מחלקת מסברא, הרי בודאי דאין חילוק בזה בין שחיטה למליקה, אלא דבשחיטה לא היתה מטעם זה אלא טרפה כששהה במיעוט קמא דוושט, להסוברים דנקובת הוושט טרפה, ובמליקה הוי בזה גם נבלה לכולי עלמא, דהוי כמולק את הטרפה דמליקתו נבלה. וזהו שכתב הרא"ה דלא אצטריך לאשמועינן. ושיעור שהיי' זו שמפסקת את השחיטה גם לולא ההלכה, יש לומר דהוי כאותו שיעור הנזכר בגמ' בפסול שהיי', דאף על גב דבגמ' קאי שם על פסול שהיי' דהוי מהלכה למשה מסיני ואנן קיימינן השתא בהא דשהיי' מפסקת, דהוי מסברא בעלמא, מ"מ לענין השיעור אין לחלק ביניהן דהרי השיעור לא נאמר בסיני, דההלכה לא אמרה אלא הפסול דשהיי', וכמה נקרא שהיי', דבר זה נמסר לחכמים ונחלקו בו בגמ' בשיעור ההפסק, וכל מה שעל פי כללי ודיני הפסק הוי שהיי' לענין זה שפוסלת את השחיטה, הכי נמי דמפסיק את השחיטה שלא תצטרף. ואגב אורחין נמצינו למידין מהרא"ה לפשוט ספקו של הגאון רעק"א זצ"ל שהבאנו לעיל, מה שנסתפק בהגהותיו ליו"ד להראשונים דנקובת הוושט טרפה, מה יהא דינה כששהה במיעוט קמא דוושט. ולהרא"ה הרי כל עיקר ההלכה דשהיי', באה רק להורות דגם בכהאי גוונא הוי נבלה, דהוי שחיטה פסולה, דהא דשהיי' מחלקת והוי טרפה בכי האי גוונא, דבר זה ידעינן מסברא. ואולם גם משיטת רש"י בשהיי' במיעוט בתרא הדבר מתפרש כן, דאם פעולת השהיי' היא רק להפסיק את השחיטה, הרי אין מקום לפסול זה כשיש שיעור הכשר שחיטה במה ששחט קודם ששהה, דכמו שאנו דנין שאין בה משום נבלה כששהה במיעוט קמא, משום הך טעמא דיש בה כדי שחיטה להוציא מידי נבלה במה ששחט לאחר השהיי', הכי נמי יש להכשיר לגמרי, כשיש בו שיעור שחיטה במה ששחט לפני השהיי', וכי פסלינן כי האי גוונא לרש"י הוא רק משום שהשהיי' מוספת פסול, והכי נמי שיש לפסול משום נבלה בשהיי' במיעוט קמא דוושט, כיון דשחיטה פסולה היא שפסלתה השהיי'. וגם החולקים על רש"י הרי לא מטעם זה נחלקו עליו וכמו שכתבתי לעיל, ומוכח דלכולי עלמא פעולת השהיי' היא לפסול את השחיטה ואם כן בשהה במיעוט קמא דוושט הוי נבלה לכולי עלמא, גם להראשונים דנקובת הוושט אינה אלא טרפה:

ו) אלא דאכתי צ"ע במה שכתב הרא"ה דלא איצטריך לאשמעינן פסול שהיי' במליקה, גם אם נפרש בדעתו כמו שכתבנו, דהא דשהיי' מחלקת ידעינן מסברא גם בלי ההלכה. דאכתי צריכין אנו גם לפי זה לפסול שהיי' במליקה. דבגמ' איבעיא אי שהייות מצטרפות. והרי צירוף זה לכאורה אין לו מקום אלא כפי ההלכה דשהיי' מוספת פסול בשחיטה, ואז שייך לומר שיצטרפו השהייות לפסול, אבל לולא ההלכה, והשהיי' לא היתה אלא הפסק מסברא בעלמא כמו שכתבנו להרא"ה, הרי לא הוי שייך כלל צירוף בשיעורו של הפסק זה, דכיון דכל אחד במקומו אין בו שיעור הפסק, והוי כלא נפסק כלל באותו מקום, איך נצרף אותו השיעור לההפסק שבמקום אחר, שגם שם הוי כלא נפסק, ובאיזה מקום נחשוב את ההפסק, וגם דאיך יהי' נפסק במקום זה משום שנפסק במקום אחר. וודאי נראה דאיבעיא זו אין לה מקום אלא אי שהיי' מוספת פסול, ואינה מטעם הפסק לחודי', ובזה שייך צירוף. [ויהי' גם מזה ראי' לספקו של הגרעק"א שהבאנו לעיל, דכיון דהשהיי' מוספת פסול הרי הוי נבלה גם במיעוט קמא דוושט לכולי עלמא] ואם כן גם במליקה צריך לאשמועינן פסול שהיי' כדי שיצטרפו השהייות, דאלו משום הפסק לא הוי שייך בה צירוף, ולא הוי תו כמולק את הטרפה, אחרי דהוי כלא נפסק כלל והוי הכל מליקה אחת. אכן אם כי מסברא הדבר נראה כן, אבל מה נעשה ובירושלמי ברכות ריש פרק הקורא מצאתי היפוך סברא זו. דאיבעיא להו התם אי שהייות מצטרפות, לענין הפסק בקריאת שמע. הרי דגם בדבר שהוא משום הפסק שייך צירוף שהייות. ואם כי הסברא אינה מובנת בזה, אבל דבר הנאמר בירושלמי הוא. אולם זה פלא, דספק זה של הירושלמי לא נזכר לא ברמב"ם ולא בשולחן ערוך. ונפלא עוד יותר, דבאותה איבעיא איבעיא להו התם עוד בירושלמי אי משערינן בקורא עצמו לענין שהה כדי לגמור את כולה וספק זה כתבוהו הפוסקים, והספק דשהייות מהו שיצטרפו הנאמר שם על אתר, אין לו זכר בדברי שום פוסק. גם הרשב"א בחידושיו לברכות ריש פרק הקורא, הביא הדין דמשערינן בקורא עצמו, ודין דשהייות שמצטרפות לא הזכיר גם עיקר הפירוש בדברי הרא"ה, דגם לולא ההלכה אית לן פסול שהיי' מסברא מחמת הפסק, הוא דבר חדש שלא שמענוהו. וגם דביטולו מוכח מדעת הראשונים דנקובת הוושט הוי נבלה, ואין שחיטה מועלת בה. דלדידהו על כרחך לית להו כסברת הרא"ה, דאם לא כן למה לן כלל ההלכה דשהי' פוסלת בשחיטה, והלא כבר אין השחיטה מועלת בה, משום דהויא נקובת הוושט, כיוון דשהיי' מחלקת מסברא. וקשה להבין טעם דבריו. עוד זה צריך לי עיון בלשון הרא"ה, דנקט דבריו במלק חציו של סימן, וכתב כיון דאיטרפא לה ושהי אחר כך, כיון שהשהיי' מחלקת כי קא מלק טרפה קמלק והרי הוא כנטרפה מעיקרא. ולא אבין, דבאופן יה שאין כאן שיעור מליקה במקום אחד למה לי' לטעמא דכי קא מלק טרפה קמלק, השנוי במחלוקת, ולר' מאיר מליקת טרפה מוציאה מידי נבלה, תיפוק לי' דכששהה בין שני חצאי סימן, כיון שהשהיי' מחלקת, הרי אין לנו שיעור מליקה כשבטל הצירוף, והוי כלא מלק כלל. ואי דצריכינן לטעמא דהוי כמולק את הטרפה הוא רק באופן שמלק מיעוט הוושט ושהה, ואחר כך מלק את הרוב הנשאר, דאיכא שיעור מליקה במקום אחד, והתם גם אם השהיי' מחלקת אכתי אית לן מיהת מליקה. אלא דכיון דלא הוי חדא מליקה הוי מליקת הרוב שאחר השהיי' כמולק את הטרפה. אבל באופן שכתב הוא ז"ל דהשהיי' היתה אחר חציו של סימן, הרי לא צריכינן כלל לטעמא דמולק את הטרפה, אחרי דאין לנו רק שני חצאי מליקה. וצ"ע:

תוכן העניינים

שות נאות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה