שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא
סימן טז
בדין שחיטת אותו ואת בנו אחר שחיטת קטן מומחה ויודע לאמן ידיו ששחט בינו לבין עצמו. גם יבואר בו יישוב לקושית האחרונים בעיקר שחיטת קטן ופלפול בדבריהם. כתב הטור בסימן א' וקטן מומחה ויודע לאמן את ידיו לשחוט, לא ישחוט בינו לבין עצמו ואם שחט שחיטתו כשרה. וכתבו הבית יוסף והב"ח דהטור דייק לה מלשון הרא"ש וכן כתב הרשב"א במשמרת הבית. אכן הרא"ה שם בבדק הבית ובהגהות אשר"י פרק קמא דחולין כתבו, דבאין אחרים רואין אותו גם בדיעבד שחיטתו פסולה. והרמ"א בסימן ה' כתב, אבל אם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה, אף על פי שיודע הלכות שחיטה. והוא כדעת הרא"ה וההגהות אשר"י הנ"ל:
א) ולכאורה נראה דלהני ראשונים, ולפי פסק השו"ע, דכששחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה, מותר לשחוט בנה אחריה, כדין כל שחיטה פסולה שאינה בדין אותו ואת בנו. דאף על גב דטעמם הוא משום דאין נאמנות לקטן, כמבואר בדבריהם בהגהות אשר"י ובבדק הבית, ואם כן אין זה ודאי פסול, דכל שהוא משום חסרון נאמנות, הרי מידי ספק לא יצא, ולפי זה יהא אסור לשחוט בנה אחריה מספק. מכל מקום כיון דהוא ספק שבשחיטה, הרי דינו כודאי נבלה, דאמרינן העמד בהמה על חזקתה והוי ודאי נבלה, ומותר לשחוט בנה אחרי' כדין כל ודאי שחיטה פסולה. דאפילו אי נימא דהחזקה אינה מבררת את גוף המעשה, ואין לנו אלא דין של ודאי איסור, אבל עצם המעשה מסופקת לנו שמא שחט כהוגן, אפילו הכי אין לאסור שחיטת השני מספק, דשמא הי' שחיטת הראשון כראוי, דכיון דמכל מקום אסורה ודאי משום נבלה, הרי כל שחיטה שלא הועילה להוציא מידי נבלה אינה שחיטה כלל אפילו אם היתה כולה כדין ומותר לשחוט את השני אחריו. ואם כן שחיטת קטן מומחה ויודע לאמן ידיו להראשונים דכששחט בינו לבין עצמו, שחיטתו פסולה, אף שהוא משום שאין לו נאמנות, ואינה אלא ספק פסולה, הרי כיון דאוקמינן לה בחזקת איסור ואסורה ודאי משום נבלה, אין כאן עוד שחיטה כלל, ומותר לשחוט את השני אחריו. ומה שכתב הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות שחיטה הלכה א' דבספק נבלה אסור לשחוט בנה אחרי', ולא אמרינן דלוקמה אחזקת איסור ותיהוי ודאי נבלה, והוי כמו שאין כאן שחיטה כלל. זהו בספק נבלה בהחלט, ובמקום שאין להעמידה על חזקת איסור, כגון בנמצא הסכין פגום לאחר שחיטה, דלא אמרינן שם בחזקת איסור עומדת, משום דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי, ונשארת כן בספק איסור נבלה, ועיין ברמב"ם פרק א' מהלכות שחיטה הלכה כ"ב ובכסף משנה שם. אבל היכא דאמרינן העמד בהמה על חזקתה, אין זה מכלל דבריו, דזוהי ודאי נבלה והרמב"ם נקט ספק נבלה. ומצאתי בפרי מגדים סימן ט"ז ס"ק מ"ט בשפתי דעת שביאר כן דברי הרמב"ם. ועיין שם מה שכתב על דברי הסמ"ק שהביא הש"ך שם דבצירוף שהייות לא שייך חזקת איסור. ואם כן בנידון דידן שיש לומר שם דבחזקת איסור עומדת אין זה ספק כלל אלא ודאי נבלה ומותר לשחוט את השני אחריו. אכן מסתימת לשון הט"ז בסימן ט"ז סוף ס"ק י"ג לא נראה כן, שכתב שם וז"ל, נראה פשוט דכשהבהמה שנשחטה תחלה נאסרה מכח איזה ספק טרפות בשחיטה שאין להקל בשביל זה לשחוט בנה אחרי' באותו יום. וקשה להעמיס גם בכוונתו דהיינו ספק שחיטה כזה, שישאר לעולם בספק, ובאופן דלא שייך לומר העמד בהמה על חזקתה וכגוונא דכתיבנא. ותו אי דאיירי באופן שאין לו חזקת איסור, מאי אין להקל דאמר, הרי זה איסור גמור ככל ספק איסור דאורייתא: ב) אולם דבר זה תלוי באשלי רברבי, דהראשונים נחלקו בהא דאיפלגו בגמרא (דף ט') בלא בדק בסימנים ר"א בן אנטיגנוס משום ר"א ברבי ינאי אמר טרפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבלה ומטמא במשא. ובתוס' כתבו הטעם דמאן דאמר אסורה באכילה ואינה מטמאה במשא, משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא ולפי שהוא דרבנן לא החמירו לעשותה נבלה, אבל בספק גמור בשחיטה כשהוא דאורייתא אית להו לכולי עלמא דמטמא במשא. אולם הרמב"ם דעתו דספקא דאורייתא הוא, ואפילו הכי איפלגו אי מהני החזקה לענין טומאה ועיין בבכור שיר בחידושיו (בדף י"ג) שכתב שכן הוא גם דעת הרשב"א. וצ"ע בזה מדברי הרשב"א בחידושיו (בדף ט') יעוי"ש] כמבואר בדבריו בפרק א' מהלכות שחיטה הלכה י"ב, וכפי שביארם התבואות שור בסימן כ"ה ס"ק ג', דגם למאן דאמר דאסור באכילה גרידא הוא גם כן מדאורייתא, ואפילו הכי לא מטמא דלא מהני החזקה לטומאה, והרמב"ם פסק כוותי', יעוי"ש בדבריו שהכריח כן מלשון הרמב"ם והגמ'. (ולולא דברי קדשו הי' אפשר לומר דהרמב"ם פסק כהברייתא דמטמא במשא דלדידי' הוי ספק דאורייתא, ופליג בזה על התוס' דגם למאן דאמר זה הוי דרבנן, ומאן דאמר דאסור באכילה ואינה מטמאה, טעמי' מפני שהוא ספק דרבנן, וזהו גופא טעם מחלקותם, ומצאתי בתשובת הגאון רע"א סי' קס"ב שכתב כן בדעת הרמב"ם, ואם כן בספק גמור דאורייתא, כולי עלמא סבירי להו דמטמא במשא, אך דברי התבואות שור חזקו, מלשון הרמב"ם באבות הטומאה דפסק כמאן דאמר דאסור באכילה וסבירא לי' דגם לדידי' הוי נבלה דאורייתא, ואפילו הכי אינה מטמאה במשא דלא מהניא החזקה לטומאה, ולפי זה גם בכל ספק בשחיטה אפילו כשהוא דאורייתא אינה מטמאה] וכיון שכן יש לומר דלדעת הרמב"ם גם בכל ספק בשחיטה אפילו כשהוא ספק דאורייתא ויש לו חזקת איסור והוי ודאי נבלה, אפילו הכי יהא אסור לשחוט בנה אחרי', דכיון דבחזקת טומאה לא אמרינן, הרי הועילה השחיטה לטהרה מטומאת נבלה, ופשוט נראה דשחיטה שהועילה להוציא מידי טומאת נבלה, אף אם לא התירה מידי איסור נבלה, אסור לשחוט את השני אחריו, דכל שהועילה להוציא מדין נבלה, גם אם מטומאתה לחוד, שמה שחיטה. ומעתה מדוקדקין דברי הט"ז בסימן ט"ז שהבאנו לעיל, מש"כ דבספק בשחיטה אין להקל לשחוט בנה אחרי', והקשיתי בממה נפשך, דאי איירי בספק שיש לו חזקת איסור דהוי ודאי נבלה, הרי באמת מותר לשחוט אחריו, ואי בספק שאין לו חזקת איסור מאי אין להקל דקאמר הרי אין זה אלא איסור גמור ככל ספק איסור, ולפי דברינו יש לומר דקאי באופן שיש לה חזקת איסור, ובאמת אין כאן שחיטה כלל ומדינא מותר לשחוט אחרי', אלא דהט"ז חשש לדעת הרמב"ם דגם בספק דאורייתא אינו מטמא, ולדידי' דהועילה השחיטה לטהר מטומאת נבלה, יש לאסור שחיטת השני. ומשום דרוב הראשונים נחלקו עליו בזה, כתב דאין להקל בזה נגד דעת הרמב"ם:
ג) שוב התבוננתי שפרט זה, דשחיטה שהועילה לטהר מטומאת נבלה לחודה אי חשיבא שחיטה, שנוי במחלוקת גדולי האחרונים. דהתבואות שור בסימן כ"ה ס"ק ג' אחר שהביא דעת הרמב"ם דגם בספק גמור דאיסור אכילתה מדאורייתא, בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, מסיק ואזיל דלפיכך מותר לשחוט בנה אחרי'. הרי שדעתו דגם שחיטה שהועילה לטהר מטומאת נבלה, כל שלא הועילה להוציא מידי איסורה, אין זו שחיטה כלל ומותר לשחוט השני תחריו, וזהו דלא כמו שכתבנו. והפרי מגדים שם בשפתי דעת ס"ק א' הביא דבריו וחלק עליהם מטעם הנ"ל, דכל שהועילה השחיטה לטהר מטומאת נבלה, אסור לשחוט אחריה. [וראיית הפרי מגדים שם מטרפה, דלרבנן דר' שמעון אסור לשחוט בנה אחריה אינה מובנת כלל. דבטרפה הרי הועילה שחיטתה להוציאה גם מידי איסור נבלה, וצ"ע בדעתו הגדולה, גם קשה עליו עוד מדברי עצמי בסימן ט"ז ס"ק י"ט בשפתי דעת שהבאנו לעיל דבמקום דאיכא חזקה מותר לשחוט בנה אחרי', ואולי דעתו לפסוק כהתוס' דבספק דאורייתא כולי עלמא סבירי להו דגם בחזקת טומאה אמרינן, ולא חש לדעת הרמב"ם, אלא דהכא חלק על התבו"ש במ"ש דגם לדעת הרמב"ם מותר לשחוט בנה אחרי']. הרי לפנינו מחלוקת גדולי האחרונים בשחיטה שמטהרת מטומאת נבלה ואינה מוציאה מידי איסורה אי חשיבא שחיטה, ולדעת התבו"ש כל שלא הועילה להוציא גם מידי איסור נבלה אינה שחיטה ומות לשחוט את השני אחריו. ולפי זה בקטן מומחה ויודע לאמן ידיו ששחט בינו לבין עצמו, יהא מותר לשחוט את השני, גם לדעת הרמב"ם דאפילו בספק דאורייתא בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן. אולם לדעתי העיקר בזה כהפרי מגדים, דכל שחיטה שהועילה לטהר מטומאת נבלה חשיבא שחיטה לכל דבר. ונראה לי להביא ראי' לזה מהא דבזבחים (דף ק"ז) ממעטינן מקרא דהשוחט ולא המולק דהמולק בחוץ פטור. ולכאורה טעמא בעי דלמה לן קרא לפטור את המולק, והרי המולק בחוץ נבלה היא, דגם בשוחט כי האי גוונא פטור, ואיך סלקא אדעתין לחייב את המולק, דצריך קרא למעוטי, ולא יהא אלא כשוחט ונתנבלה בידו. ודוחק לומר דברייתא זו אתיא כמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, דאהניא לה מליקתה בחוץ להוציא מידי נבלה ואפילו הכי מיעטה רחמנא דהמולק פטור. ועוד דלמאן דאמר זה הרי קשה באמת למה המולק בחוץ פטיר, דלדידי' גם הנוחר בחוץ צריך להיות חייב, וכבר העיר בזה המקנה בחידושיו (בדף נ"ז), ועיין מה שכתבנו בזה בסימן י"ג בדברינו להגאון האב"ד דק"ק פאניעוועזש שליט"א. על כל פנים אין לומר דברייתא זו אתיא דלא כהילכתא דוקא, וכמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה. ומה גם דבברייתא דזבחים ר' עקיבא הוא דדריש לה להך דרשה דהשוחט ולא המולק, ולפי המבואר בבכורות (דף ל"ג) דר' עקיבא לית לי' לדרשא דר' אליעזר הקפר דמה פסולי המוקדשין טעון שחיטה אף צבי ואיל טעון שחיטה, הרי מוכרח דסבירא לי' דיש שחיטה לעוף מן התורה כמבואר שם בתוס' ורא"ש [זולת לחד תירוץ שבתוס' דר' עקיבא מצי סבר אין שחיטה לעוף מן התורה]. ואם כן קשה מה דצריך קרא למעט את המולק. והפשט הפשוט, דכיון דהמליקה מכשרת את הקרבן ומהניא לה בפנים כמו שחיטה בחולין, הוי אמינא דהוא הדין דמיחייב עלי' באופן זה עצמו בחוץ, אף דבחוץ הוי נבלה. ומעתה יש לנו לראות טיב המליקה בפנים מה דינה בנוגע להוציא מידי נבלה, אם היא לגמרי כשחיטה להוציא גם מידי איסור נבלה, או שמטהרת רק מטומאת בית הבליעה אבל אינה מתרת לאיסור נבלה. ונראה לי דהמליקה גם כשהיא בפנים אינה מוציאה מידי איסור נבלה, לא לגבוה ולא לכהנים, אלא דמצותן בכך להקטיר ולאכול באיסור נבלה. דבזבחים (דף ס"ט) דרשינן מטרפה הנאמר בקרא דנבלת עוף טהור, מה טרפה שאין מתרת את האיסור אף כל שאין מתרת את האיסור יצא מליקה שהיא בפנים הואיל ומתרת את האיסור אינה מטמא בגדים בבית הבליעה. הרי דאצטריכו לדרשא מיוחדת שתטהר מליקה מטומאת נבלה, ואם כן נראה פשוט דמטומאה דאשכחן קרא הוא דמטהרת, אבל לאיסור דלית לן קרח, אינה מתרת. דהיקישא דטרפה בקרא דטומאה כתיב, ולענין זה הוא דמהני מליקה, אבל לא לאיסור. אלא דגזרת הכתוב הוא להקריבה לגבוה באיסור נבלה, וכן בחטאת העוף הנאכלת לכהנים, אין המליקה כשחיטה להתיר להם איסור נבלה, אלא דגזרת הכתוב הוא להתיר לכהנים שיאכלוה באיסורה. והדבר יוצא מפורש מהסוגיא דחולין (דף ק"כ) דאמרינן שם נבלה נמי אישתראי מליקת עוף לגבוה, ואלא חלב חי' להדיוט, נבלה נמי אישתראי מליקה דחטאת העוף לכהנים. הרי דאיסור נבלה הוי הותר מכללו, במה שהותרה עולת העוף לגבוה וחטאת העוף לכהנים, ואי נימא דהמליקה מוציאה מידי איסור נבלה כשחיטה בחולין, איך חשבינן לה להותרה מכללה משום היתר מליקת העוף, אחרי שהמליקה התירתו כשחיטה, ואטו נימא דנבלה חשיבא הותרה מכללה במה שהשחיטה מותרת באכילה. אלא ודאי דהמליקה אינה כשחיטה להתיר איסור נבלה, אלא דמגזרת הכתוב הותר כאן איסור נבלה בעולת העוף לגבוה וחטאת העוף לכהנים, ולכן חשיב לי' הותר מכללו בין לגבוה בין להדיוט כיון דהיתרה הוא מגזרת הכתוב ולא מפעולת המליקה. וכן נראה מגוף הלמוד דחטאת העוף נאכלת לכהנים דבזבחים (דף מ"ד) ובמנחות (דף ע"ג), דאמרינן שם ולכל חטאתם לרבות חטאת העוף סלקא דעתך אמינא נבלה היא. ואי דהמליקה לגבי כהנים היא כשחיטה לגבי הדיוט, מה נבלה היא זו, דסלקא דעתין דליתסר וצריך קרא לרבויי, והרי כבר התירתה המליקה מאיסור נבלה. וודאי אינו במשמע דזה גופא אשמועינן קרא דלכל חטאתם שהמליקה מוציאה מידי איסור נבלה, דלא קאי הכא הש"ס בדיני מליקה. ותו דאם כן למה לן ההיקש דטרפה דבזבחים (דף ס"ט) דמליקה אינה מטמאה בבית הבליעה אחרי דכבר נפקא לן מקרא דלכל חטאתם, שהמליקה היא כשחיטה להתיר איסור נבלה והרי היא כשחיטה לגבי כהנים, ואם כן אין כאן נבלה כלל שתטמא. ורש"י פירש שם בזבחים דמקרא דלכל חטאתם לא ידעינן אלא דחטאת העוף אינה מטמאה בבית הבליעה אבל עולה מנלן. אולם אם נאמר דקרא דלכל חטאתם בא ללמדנו שדין המליקה להתיר איסור נבלה בחטאת העון כשחיטה בחולין הרי אינו מובן כלל, למה ישתנה בזה דינה של המליקה בעולה מבחטאת. דודאי פשוט הוא, שכל שדין המליקה להתיר איסור נבלה כשחיטה, דינה אחד בעולה כבחטאת, ולמה לן קרא למעוטי לעולה מטומאת בית הבליעה. אלא ודאי דגם בחטאת העוף, אין המליקה כשחיטה בנוגע לאיסור נבלה, אלא דגזירת הכתוב הוא להתיר לכהנים לאוכלה באיסורה ומצותה בכך, ומשום הכי בעולה דליכא מצות אכילה הוי אמינא שתטמא בבית הבליעה ולכן צריך להיקישא דטרפה. והדברים מכוונים בלשון רש"י בזבחים (דף ס"ט) שם ד"ה הא נמי נבלה, וזה לשוני, מאן לימא לן דלאו נבלה היא נהי דהותרה מליקת חטאת העוף לכהנים מגזרת הכתוב דלכל חטאתם עולה שלא הותרה להם תטמא בבית הבליעה. הרי מפורש מדבריו דכל מה דצריך קרא לעולה שלח תטמא, הוא רק משום דבחטאת אין היתירה אלא מגזרת הכתוב). וכן מוכח מהסוגיא דמנחות (דף ה' ע"ב) דפריך והרי מליקה שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה, ומאי פריך ממליקה דלגבי גבוה היא כשחיטה, ואינה נבלה כלל, אחרי שיש לה מתיר. ואין לדחוק ולומר דזה נכלל בתירוץ הש"ס דקאמר קדושתה אוסרתה דאינו במשמע כלל, עיין שם ברש"י ותוס' [ונראה לי עוד דלא שייך כלל לומר שהמליקה תתיר נבלה לגבוה דהרי האיסור לגבוה הוא מקרא דממשקה ישראל שכל שאסור להדיוט אסור לגבוה, וביותר לפי מה שהוכחנו בסימן ח' בעיקר הדבר של איסורי הדיוט לגבוה, דלא נאמרו האיסורים לגבוה בעצם וראשונה כמו שנאמרו להדיוט, אלא דמשום שנאסרו להדיוט זה גופא אוסרן לגבוה ואין לגבוה פרטי איסורים, אלא איסור אחד כלליי, שכל שאסור להדיוט אסור משום זה לגבוה. ולפי זה הרי אין מקום כלל לומר שהמליקה מתרת איסור נבלה לגבוה, דאיזה איסור תתיר, אחרי דלגבוה בעצם לא נאמר כלל איסור נבלה, אלא דמשום שאסור להדיוט אין זה ממשקה ישראל, ולהדיוט הרי נשאר באיסורו גם אחר המליקה, וסוף סוף אין זה ממשקה ישראל. ואפילו לשיטת התוס' בזבחים (דף פ"ח) דמה שמותר לכהנים הוי ממשקה ישראל, דלדידהו אפשר לומר דהמליקה מתרת איסור נבלה בין לגבוה בין לכהנים, והוי ממשקה ישראל כיון שהותרה לכהנים. אכתי זהו רק בחטאת העוף, אבל בעולת העוף הרי לא מצינו כלל שהותר בו איסור נבלה לכהנים. ואיפכא חזינן ביבמות (דף ל"ב) דבהא דאמרינן שם כשהותרה במקדש אצל כהנים הותרה, דקדק רש"י וכתב, לכהנים הותרה בחטאת העוף, הרי נראה דבעולת העוף גם הכהן מוזהר משים נבלה, באופן דגם אחר המליקה אינה ממשקה ישראל, ואם כן מה התירה המליקה. ואם באנו לומר שהמליקה מתרת, הוא רק שמתרת לאיסור זה גופי' דממשקה ישראל, דבעלמא משום שאסור להדיוט אסור לגבוה והכא על ידי המליקה מותרת לגבוה אף על פי שאסורה להדיוט. אבל אם כן הרי לא יהי' כלל היתר המליקה לאיסור נבלה, אלא לאיסור אחר האוסר לגבוה כל מה שאסור להדיוט, ומשים מין היתר כזה, לא נוכל לדון על המליקה שהיא כשחיטה. ואולם כל דברינו אלה אינם אלא להסביר טעם הדבר, דלא שייך במליקה שתתיר איסור נבלה לגבוה, אבל העיקר הרי מפורש יוצא מהסוגיות דחולין ודמנחות הנ"ל שאין במליקה שום מתיר, אלא דמצותה בכך שתהא מותרת לגבוה גם בשעה שיש עלי' איסור נבלה]. ולפי כל זה הרי הדבר מוכרח דהמליקה גם כשהיא בפנים אינה באה אלא לטהר אבל לא להתיר, ואם כן לדעת התבואות שור דהשחיטה כשאינה אלא מטהרת מטומאת נבלה, אינה שחיטה כלל לשום דבר, הרי לא נוכל לומר על המליקה גם כשהיא בפנים שדין שחיטה עלי', אחרי שאינה מתרת לאיסור נבלה. ולפי זה הקושיא במקומה עומדת למה לן קרא למעוטי את המולק בחוץ שהוא פטור, אחרי דמליקתו בחוץ הוי נבלה גמורה, וגם כשהיא בפנים אינה מוציאה מידי איסור נבלה, אם כן איך תיסק אדעתין לחייב על מליקה בחוץ, אחרי דאין למליקה דין שחיטה לא בחוץ ולא בפנים. ואין לומר דמכל מקום כיון דבפנים מכשרת היא את הקרבן, יהי' על זה שם שחיטה או שם מליקה, אבל על כל פנים היא המכשרת, ומשום הכי הוי אמינא לחייב עלי' בחוץ. דזה אינו משום דבהכשר כזה שאין עליו דין שחיטה הרי לא עדיף המולק מהקומץ ומקבל את הדם, שמכשירין את הקרבן, ואפ"ה ממעטינן להו דאין חייבין עליהן בחוץ, דלהכי כתב רחמנא בזריקה למימר דלא אתיא מביניא כדאמרינן (בדף ק"זע"ב) ואין חייבין אלא על שחיטה זריקה והעלאה, ומהיכי תיתי לחיובי אמליקה, כל שאין עלי' דין שחיטה. אשר על כן נראה עיקר דשחיטה המטהרת מידי טומאת נבלה, אף שאינה מתרת את איסורה דין שחיטה לה לכל דבר, ולכן המליקה בפנים, אף שאינה מועלת אלא להוציא מידי טומאת נבלה, דין שחיטה עלה, ומשום הכי הוי סלקא דעתין לחייב עלי' בחוץ, כיון דבפנים דינה כשחיטה וצריך קרא למעוטי. וגם מפסולי שחיטה הפוסלין במליקה כמו שהיי' הגרמה, קשה להבין לדעת התבואות שור דמה שמטהר מטומאת נבלה לחודה אין עוד עליה דין שחיטה. דלפי זה למה יהיו נוהגין בה פסולי שחיטה במליקה, שאינה באה אלא לטהר מטומאת נבלה ואין עליה דין שחיטה כלל:
ד) ועוד דעיקר דברי התבואות שור מופרכין מיני' ובי', דהרי גם לטהרה מטומאת נבלה בעינן שחיטה גמורה שיהי' עלי' דין שחיטה לכל דבר, [דרק בשחיטה שאינה ראוי' לר' שמעון דלאו שמה שחיטה, אשכחן דלטהרה מטומאת נבלה מהני גם שחיטה שאינה ראוי', אבל בכל שארי פרטי השחיטה ודאי דגם לטהרה מטומאת נבלה בעינן שחיטה כשרה בכל פרטי'. תדע דשחיטה שאינה ראוי' לר' שמעון הרי מהני גם להתירה מאיסור נבלה, כדחזינן בשחיטת קדשים דהוי שחיטה שאינה ראוי' כדאמרינן (בדף פ') וודאי דשחיטתן מוציאתן מידי איסור נבלה לר' שמעון, ואם כן אין ללמוד מפרט זה לשארי פרטי הכשר השחיטה, דלהתיר איסור נבלה הרי ודאי
*) וגם לפי מה שכתוב על גליון דפוסי ווילנא מנוסחאות רש"י דרק למליקות פסולות אצטריך האי היקישא, דאלו מליקות כשרות בהדיא איתרבו מלכל חטאתם בפרק ב"ש לרבית חטאת העוף. הכי פירושו דלמדנו לעולה מחטאת, דכמו דבחטאת אהני מליקתה שלא תטמא בבית הבליעה, הכי נמי בעולה, דאינו מטמא אבל לא שהועילה המליקה בחטאת להוציא מידי איסור נבלה. דוה נסתר מהסוגיא דחולין הנ"ל בעינן שחיטה גמורה, ואפילו הכי כשרה בה שחיטה שאינה ראוי'], ולדבריו דכל שאינה מוציאה מאיסור נבלה אלא מטומאתה לחודה, אינה שחיטה כלל, איך משכחת לה כלל לשחיטה שתטהר מטומאתה לתודה, אחרי דגם לענין זה בעינן שחיטה גמורה, ואם כן הדבר מוכיח מצד עצמו, דגם שחיטה שאינה באה אלא לטהר מטומאת נבלה, דין שחיטה עלה לכל דבר, ובודאי שחייבין על השני משום אותו ואת בנו. וכבוד ידידי שארי הגאון ר' חיים עוזר שליט"א העיר על דברי אלה דבאמת להתבואות שור אין שחיטה מועלת לטהר מטומאת נבלה לחודה, כל שלא הועילה להוציאה גם מידי איסור נבלה, מהאי טעמא דכל שאינה באה אלא לטהרה מטומאתה אינה שחיטה כלל, וממילא אינה מועלת גם לזה גופא, ורק בנולד ספק בשחיטתה, אפילו לשיטת הרמב"ם דגם בספק גמור דאורייתא אינה מטמאה במשא, התם הוא דמהני שחיטתה לטהרה מטומאתה, אף דאסורה באכילה מדין ודאי נבלה. כיון דהכא באמת אין כאן אלא ספק שחיטה פסולה, והא דאסורה ודאי באכילה, הוא רק מחמת החזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, וכיון דבחזקת טומאה לא אמרינן משום דהחזקה לא הוי בירור על המעשה אם כן במה שנוגע לטומאתה, יש לנו להסתפק שמא נשחטה כהוגן, [הנודע ביהודא כתב שיש לה גם חזקת טהרה] ולצד זה הרי אהניא שחיטתה באמת גם להוציאה מידי איסור נבלה, אלא דאנן במה שנוגע לאיסורה יש לנו חזקת איסור, והדין נותן שתהא אסורה ודאי, וכיון שהוא רק מצד הדין ולא מצד הבירור, הרי במה שנוגע לטומאתה, יש לנו לדון שמא היתה שחיטה גמורה דמהני באמת גם לאיסור, ולכן אהני מיהת עתה שלא תטמא. וזהו רק היכא דאיסור אכילתה בגדר ודאי, הוא מצד החזקה אבל היכא דאסורה ודאי מצד עצמה אינה שחיטה כלל, ולא מהני גם לטהרה מטומאת נבלה להתבואות שור. ואין דבריו מופרכין עוד מיני' ובי' כמו שהקשתי. איברא דאם כה נאמר הי' מתיישב מה דקשה לי בטרפה ששחטה, מנלן דשחיטתה מוציאתה גם מידי איסור נבלה, דקרא דוכי ימות מן הבהמה דמיני' דרשינן מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואיזו זו טרפה ששחטה, הרי קרא זה גבי טומאה הוא דכתיב, ויש לנו ללמוד דשחיטתה מטהרתה מטומאת נבלה, אבל מנלן שמתירתה גם מאיסורה. ואם כי לשון המשנה הוא מנין ששחיטת טרפה מטהרתה, אבל באמת הרי שחיטת טרפה מוציאתה גם מידי איסור נבלה, ומנלן הא. ובשלמא לתנא דידן במתניתין (דף ע"ב) דנפקא ליה מסברא דטרפה מהני שחיטתה משום שיש במינה שחיטה, ולא נפקא מכלל צאן ובקר, יעו"ש בפרש"י במשנה בד"ה תאמר בטרפה ובד"ה שיש במינה שחיטה, אתי שפיר דמהני לה שחיטה לכולי מילתא דמהני בשאר צאן ובקר. אבל לתנא דברייתא (בדף ע"ד) דפריך בן שמונה יוכיח ומפיק לה מקרא דוכי ימות מן הבהמה, והרי קרא זה גבי טומאה כתיב, ומנא לן דמהני גם להתירה מאיסור נבלה. ולדברי התבואות שור הדבר מבואר. דמהא דחזינן דמהניא לה שחיטה לטרפה לטהרה מטומאת נבלה, מוכח גם כן שמוציאתה מידי איסור נבלה, דאלמלא כן אינה שחיטה כלל גם לטהרה מטומאתה, וכנ"ל. אמנם כן היה הדבר יוצא אם נקבל את דברי התבואות שור. אבל לדעתי עדיין קושיתי במקומה עומדת על עיקר דברי התבואות שור, דמופרכין הן מעצמן מהא דמהניא שחיטה לטהרה מטומאת נבלה גם בספק שחיטה דאורייתא בשעה שאסורה ודאי משום איסור נבלה, אחרי דלטהרה מטומאתה בעינן שחיטה וליכא. ומה שתירץ הגאון רח"ע שליט"א דהכא שאני דשחיטת ספק הוא והחזקה אינה בירור על המעשה, וכיון דבחזקת טומאה לא אמרינן, משום הכי בכל מה שנוגע לטומאתה מספקינן לה בשחיטה מעליתא, דמהני גם להתירה באכילה, ומה דאסורה ודאי באכילה מחמת החזקה, לא איכפת לן בשעה שאנו דנין על טומאתה. אם כי עמוקה עצתו, אני איני רואה כן, דלפי זה הרי יקשה לן עיקר דינו של התבו"ש שהתיר שחיטת השני בספק שבשחיטה, דמטעם זה עצמו, הי' לנו לאסור גם שחיטת השני. דהרי עיקר היסוד בזה דלדעת הרמב"ם גם בספק דאורייתא דאסורה ודאי משים נבלה אינה מטמאה במשא, הוא משום דהחזקה אינה בירור על המעשה, ופעולתה היא רק בנוגע להדין, דכל שיש לנו ספק, הדין הוא שמעמידין את הדבר על חזקתו הראשונה, ולכן לענין טומאה דאין לנו חזקה אין לנו אותו הדין שנדון על פיו כדי שתטמא, ומשום הכי יש מקום לסברת הגרח"ע נ"י, דבנוגע לטומאת נבלה מספקינן לה בשחיטה מעלייתא. אבל מטעם ספק זה עצמו הרי יש לנו לאסור גם שחיטת השני, ומה לנו דהראשון אסור באיסור נבלה ודאי, כיון דאיסור זה אינו מצד שברור לנו שמעשה השחיטה שלו היתה שלא כהוגן, אלא משום דבנוגע לאיסורו יש לנו חזקה החותך דין לאוסרה, אבל בנוגע לשחיטת השני דאין לנו חזקה לענין זה, הרי יש לאסור מספק, דשמא היתה מעשה השחיטה של הראשון עפ"י דין, ואם היתה המעשה כדין הרי אסורה שחיטת השני אף דאסורה משום נבלה, דלדידן דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, הרי כך לי אם אסורה משום נבלה כמו אם אסורה משום טרפה. והא דבכל מקום דשחיטתה נבלה מותר לשחוט בנה אחרי', הוא משום דהיכא דאסור משום נבלה, לא היתה מעשה השחיטה כדינה, דבאופן אחר לא היתה שחיטתה נבלה, והיינו היכא דאיסורה ודאי שלא מחמת חזקה, אבל הכא דהוי ספק במעשה שחיטתה, ומה דהוי ודאי נבלה הוא רק מחמת החזקה, שאינה בירור על המעשה, אם כן בנוגע לשחיטת השני הוי דינה כמו במה שנוגע לענין טומאת נבלה של עצמה. ויש לאסור שחיטת השני מספק, דשמא היתה שחיטת הראשון שחיטה כשרה. [ואין לדמות זה לסברת הריטב"א דחזקה אין לדון אלא באותו דבר שבו נולד הספק וכפיהו אנו דנין גם בנוגע אחר כך לשארי דברים, ומשום הכי כיון דכבר החזקנו את הראשון לודאי איסור מהניא החזקה גם להתיר שחיטת השני, כל שכבר הוחזק האיסור בהראשון, מה שאין כן לענין טומאה דהספק נולד בבת אחת על איסורה ועל טומאתה, אין הספק של טומאתה נגרר בתר דין איסורה, כמו שאין הספק של איסורה נגרר בתר דין טומאתה. דזה אינו, דגם ספק זה דשחיטת השני, נולד בשעה אחת עם הספק שעל איסור הראשון עצמו, דבשעה שנשחטה, תיכף נולד לנו הספק אם שחיטה זו אוסרת שחיטת השני, דאיסור שחיטת השני חל תיכף בשעת שחיטת הראשין, ולא חסר עוד שום דבר לאיסורו. ולא דמי לדברי הריטב"א בספק טבל, דהתם חסר נגיעה בככר של תרומה, ואנו דנין כיצד יהי' הדין אם יגע אדם זה בטהרות, ובזה הוא דאמרינן, דכיון שכבר הוחזק אדם זה בטומאה ממילא הטהרות טמאות כשיגע בהן, אבל הכא איסור שחיטת השני אינן חסר דבר, והוא מעיקר הספק שבשחיטת הראשון ולכן דינו כטהרת טומאתה]:
ואם באנו לקיים דברי התבואות שור במה שמתיר שחיטת השני, הוא רק מטעם זה דכל שחיטה שאינה מוציאה מאיסור נבלה, יהי' מאיזה טעם, אף אם היו כל מעשי' כדין, אין זו שחיטה כלל, דגם זהו פרט אחד מדיני השחיטה, שצריכה להוציא מדין נבלה אלא דלדידן סגי לן במה שמטהרת מטומאת נבלה, ולהתבואות שור בעינן דוקא שתוציא גם מידי איסור נבלה] וכשחסר לה פרט זה, שחיטה פסולה היא, ולכן כיון דהראשון אסור משום נבלה, יהי' זה מחמת חזקה, שאינה בירור על מעשה השחיטה, אבל על כל פנים איסורו איסור ולא הועילה שחיטתו להתירו, ממילא מותר לשחוט את השני דשחיטת הראשון אינה עוד כלום. אבל מטעם זה עצמו הרי תשאר קושיתי שלא תטהר גם מטומאת נבלה, דגם לזה בעינן שחיטה גמורה וכל שלא הועילה לאיסור נבלה הרי אינה שחיטה, דאף דעל המעשה אין לנו בירור ויש להסתפק שמא היתה כדינה, סוף סוף פסולה היא, כיון שמצד דין חזקת איסור אסורה היא משום נבלה, וכשחסר לה היתר זה, מאיזה טעם שיהי', כבר שחיטה פסולה היא לכל דבר אף אם היו כל מעשיה כהוגן, ושחיטה כזו אין לה לטהר מידי טומאת נבלה:
ואולם גם אי יהיבנא לה לסברת הגרח"ע נ"י הנ"ל דשחיטת ספק שאני בזה, אכתי לא נוכל לקבל את, דברי התבואות שור. לפי מה שכתב הרמב"ם בפרק ב' מה' אבות הטומאות בשחיטת עכו"ם, דאינה מטמאה אלא מדרבנן, ובאיסור נבלה נראה מדבריו בה' שחיטה דאסורה מדאורייתא, ולהתבו"ש הרי תקשה איך מהני שחיטה כזו לטהר מטומאת נבלה, כל שלא הועילה להוציאה מידי איסורה, דאינה שחיטה כלל. איברא דהתבואות שור עצמו כתב בביאור דעת הרמב"ם דגם איסור נבלה דשחיטת נכרי אינה אלא מדרבנן, כמבואר בדבריו בסימן ב' באריכות, אבל כל גדולי האחרונים הרי אין דעתם כן, ועיין בפרי חדש שם, ולדידהו הרי יש לנו הוכחה ברורה מדברי הרמב"ם, דגם כשאינה מוציאה מידי איסור נבלה, דין שחיטה עלה, דאם לא כן איך מטהרת שחיטת עכו"ם מטומאת נבלה. וכיון שכן מוכח מכל הלין דשחיטה שהועילה לטהר מטומאת נבלה לחוד, שחיטה היא לכל דבר. ולפי זה, קטן היודע לאמן ידיו וגם מומחה בהלכות שחיטה ששחט בינו לבין עצמו, אפילו להראשונים דשחיטתו פסולה, אסור לשחוט בנה אחרי'. דכיון דפסולה הוא מחמת חסרון נאמנות דאינו אלא ספק, ולדעת הרמב"ם דגם בספק דאורייתא בחזקת טומאה לא אמרינן, הרי הועילה שחיטתה להוציאה מטומאת נבלה, והויא שחיטה לכל דבר, דהעיקר כהפרי מגדים, דגם כשהועילה שחיטתו לטומאה גרידא שחיטה היא, ואסור לשחוט את השני:
ה) וראיתי למחבר אחד שהביא ראי' לדעת התבואות שור, מהא דתניא בתוספתא דפרק אותו ואת בנו, שחט עכו"ם את הראשון שוחט אחריו את השני. ולשיטת הרמב"ם דשחיטת עכו"ם מטהרת מטומאת נבלה מדאורייתא, הרי תקשה איך שוחט את השני אחר שחיטה כזו שהועילה לטהרו מטומאת נבלה, ומוכח דכל שלא התירה לאיסור נבלה אין זו שחיטה, וכדעת התבואות שור. והנה אנו אין לנו לקבל דבר זה לראי', אחרי שבשום אופן אי אפשר להרכיב דעת התבואות שור עם הפירוש בדברי הרמב"ם דשחיטת עכו"ם אין בה טומאה אלא מדרבנן ואיסורה משום נבלה הוא דאורייתא. דהרי תקשה, איך מטהרת שחיטה כזו מטומאת נבלה, בשעה שלא היציאה מידי איסורה ואינה שחיטה כלל, ולהתבואות שור על כרחין דגם איסורה אינו אלא מדרבנן, וכמו שכתבנו לעיל. ואם כן אין לנו שום מקום להביא ראי' מהתוספתא לדברי התבואות שור. אלא דקושיא חזקה היא לדעת הרמב"ם בשחיטת עכו"ם, מתוספתא זו, בין לשיטת הפרי מגדים בין לשיטת התבו"ש. והדבר צריך יישוב. ולהתבואות שור הקושיא חזקה עוד יותר אחרי דלדידי' מוכרחין אנו לפרש בדעת הרמב"ם, דשחיטת עכו"ם גם איסור נבלה שלה אינו אלא מדרבנן, (והוא מפרש כן באמת לדברי הרמב"ם, בסימן ב', אך לא מטעמנו] ולפי זה הרי הועילה שחיטת הראשון בין לאיסור בין לטומאה. אכן לדעתי גם קושיא אין כאן לדעת הרמב"ם, דהרי טעמו של הרמב"ם בהא דשחיטת עכו"ם אינה מטמאה אלא מדרבנן, כפי המבואר בדבריו בפרק שני מהלכות אבות הטומאות הלכה י', הוא משום דשחיטת עכו"ם איסורה מדין תקרובת עכו"ם, וכיון דתקרובת עכו"ם גופה אינה מטמאה אלא מדרבנן, לא חמירא סתם שחיטתן מתקרובתן. וטעם זה הרי אין לו מקום אלא לפי שיטתו דפסול שחיטת עכו"ם הוא מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו, דכיון דהתורה ביארה טעם איסורו משום תקרובת עכו"ם, ודאי דלא חמירא מתקרובת עצמה. אבל להראשונים דפסול שחיטת עכו"ם הוא מקרא דוזבחת ואכלת, דכל שאינו בר זביחה אין שחיטתו שחיטה, הרי הוי פסול זה כשאר פסולי שחיטה, וודאי דשחיטתו נבלה לכל דבר כמו בפסול שהיי' כו'. והנה טעם זה של הראשונים דשחיטת עכו"ם פסולה מוזבחת ואכלת, מקורו בתוספתא ריש פרק א' דחולין הובאה בביאורי הגר"א ריש סימן ב', והרמב"ם שהביא טעם אחר לא פסק לאותה תוספתא. וכבר האריכו האחרונים בטעמו של הרמב"ם בזה. אולם להתוספתא עצמה הרי ודאי דשחיטת עכו"ם נבלה גמורה היא ומטמא מדאורייתא, אלא דהרמב"ם לא פסק כוותה. ובכן לא קשה תו על הרמב"ם מדינא דשחט עכו"ם את הראשון שוחט אחריו את השני דתנינא בתוספתא, דלא נפלאת היא אם גם תוספתא זו סברה כאותה תוספתא דבפרק קמא דחולין, דשחיטת עכו"ם פסולה מוזבחת ואכלת והויא נבלה גמורה לכל דבר, ולא קשה להרמב"ם דלית לי' עיקר טעם זה. על כל פנים אין לנו מתוספתא זו שום ראי' לדעת התבו"ש אחרי דלהתוספתא פסולה גמורה היא לכל דבר ואינה מטהרת גם מטומאת נבלה:
ו) ולכאורה קשה לדברינו מדברי התוס' דחולין (דף פ"ו) שהקשו בשחיטת חרש שוטה וקטן לרבנן אי פלגא ופלגא הוא יהא מיתר לשחוט אחריהם משום דבהמה בחזקת איסור עומדת, והרי מזה סתירה לדברינו דגם בספק שבשחיטה אף שיש לו חזקת איסור אסור לשחוט בנה אחרי', משום דבחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, כמו שהעירני לזה ידידי הגאון ר' העניך נ"י אייגעש. ויהי' מזה ראי' להתבואות שור ודלא כהפרי מגדים. אכן באמת אין מדברי התוס' שום סתירה לעניננו, דכל דברינו הרי הם לשיטת הרמב"ם, דגם בספק גמור דאורייתא בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, אבל לשיטת התוס' בפ"ק דחולין דבספק דאורייתא מטמא משום נבלה, הרי בודאי דמותר לשחוט את השני אחר שחיטה כזו. והתוס' (בדף פ"ו) דקאי בספק דאורייתא, הרי לשיטתם הקשו שפיר דיהא מותר לשחוט אחריהם, ואין סתירה לדברינו שמכוונים לדעת הרמב"ם. אולם בדרך חדוד, יש לומר עוד דמדברי התוס' האלו לא מסתייא דלא קשיא אלא דגם סיועי מסייע לן. דזה לשון התוס' בקושיתם:
ורבנן מאי טעמיי' אם רוב מעשיהם מתוקנים אם כן יהא מותר לאכול משחיטתם, ועוד השוחט אחריהם אמאי אינו סופג ארבעים ואי פלגא ופלגא אם סמוך פלגא דמקולקלין לחזקה דעומד בחזקת איסור ואיתרע לי' מחצה דמתוקנים אם כן יהא מותר לשחוט אחריהם וגם יתחייבו על שחיטתן משום נבלה. עד כאן לשונם. ודבריהם תמוהים דלמה להו להקשות מדינא דסמוך פלגא לחזקה ומטעם רובא, ואמאי לא הקשו בפשיטות מטעם חזקה, דכיון דהוי פלגא ופלגא לוקמה אחזקת איסור ותהא ודאי נבלה, ככל ספק שבשחיטה, ויהא מותר לשחוט אחריו, ולמה להו לטעמא דרובא. לכן נראה יותר דהתוס' דהכא קאו בשיטת הרמב"ם, דגם בספק דאורייתא, בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, ופליגי על התוס' דפרקין קמא. ולכן לא הקשו בפשיטות דלוקמה אחזקת איסור ויהא מותר לשחוט אחריהם, דכיון דבחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, הרי הועילה שחיטת הראשון לענין טומאה, ואסור לשחוט אחריהם, ודלא כדעת התבואות שור. ולכן הקשו מטעם סמוך פלגא לחזקה ומדין רובא. דהנה טעם הדבר דלדעת הרמב"ם גם בספק דאורייתא בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, הוא משום דחזקה לא הוי בירור על המעשה, ולא מהני אלא בנוגע להדין וכיון דגוף מעשה השחיטה נשארת לנו מסופקת שמא היתה כהוגן, אלא דאסורה מדין חזקה לפי שהיתה אסורה בחיי', אם כן ענין טומאה דלית לן חזקה זו שהרי אינה מטמאה מחיים, אין לנו דין שתטמא גם עתה. ומאן דאמר דמטמא במשא אית לי' דהחזקה הוי בירור גם על עצם המעשה ואמרינן שהיתה השחיטה שלא כהוגן וממילא מטמא גם כן, אף דאין לנו חזקה אלא על האיסור, וזהו טעם מחלקותם. ועיין בדברינו לעיל שכן מתבאר מדברי התבו"ש. אולם כל זה בחזקה, אבל ברובא, לפי מה שכתבו האחרונים דהרוב הוי בירור על עצם המעשה, (עיין בתשו' הגאון רעק"א ובגינת וורדים] הרי כל שיש לנו רוב שנשחטה שלא כהוגן, יש לה לטמא בטומאת נבלה לכולי עלמא. ולכן הקשו התוס' שפיר, דכיון שהשחיטה פסולה מטעם רובא, הרי מטמא גם במשא, ומותר לשחוט אחרי'. ואף על גב דרוב זה אינו אלא מכח סמוך פלגא לי זקה, והחזקה גופה הרי אינה מועלת אלא לאיסור ולא לטומאה, ואיך יועיל הרוב גם לטומאה. מכל מקום כל דאתינן עלה מכח רובא שאני, דהרי בחזקה גופה למאן דאמר דמטמא במשא, מהני החזקה שאינה אלא לאיסור גם לטומאה, מהך טעמא דהחזקה הוי בירור על המעשה, אם כן ברובא דלכולי עלמא הוי הרוב בירור על המעשה, אפילו אם יהי' לנו רוב רק על האיסור, יועיל גם לטומאה, כמו בחזקה למאן דאמר דהחזקה הוי בירור על המעשה, ולכן לא איכפת לן הכא מה דהרוב אתי מכח החזקה, דלא הוי אלא על האיסור, דלא יהא אלא רוב שכולו אינו אלא על האיסור, דמהני גם כן לטומאה, כמו דמהני חזקת איסור גם לטומאה למאן דאמר דמטמא במשא. ואי דתקשה דאם כן איך משכחת לה לעולם להא דבחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, נהי דמטעם חזקת איסור אין לה טומאה, אכתי נימא בה תמיד סמוך פלגא לחזקה ותטמא במשא מטעם רובא. זה אינו דהך מילתא דסמוך חזקה לפלגא וסמוך מיעוטא לפלגא, לא אשכחן לה אלא בפלגא דאיתא קמן, כמו ביבמות (דף קי"ט) ברוב יולדות ובחולין (דף ע"ז), ובכל מקום דאיתמרא להך מילתא. והכא נמי בפלגא מעשיהן מתוקנין ופלגא. מעשיהן מקולקלין ואנו מסופקין על קטן זה ששחט מאיזה מהן הוא, דהוי פלגא דאיתא קמן, ובזה הוא דאמרינן סמוך חזקה לפלגא, אבל בכל ספק דעלמא דשני צדדי הספק הן פלגא ופלגא דליתא קמן, לא אמרינן הכי, דאל"כ הרי יהי' בכל חזקה גם דין רובא. ומשו"ה בלא בדק בסימנין, שאין לנו מחצה שוחטים כראוי ומחצה שאינם שוחטים כראוי, ואנו מסופקין על שוחט זה מאיזה מהן הוא, [כמו דלא שייך כאן טעמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין דהכא השוחט עצמו מסופק] אלא דהספק הוא על שחיטה זו אם היתה כדין, דזהו פלגא ופלגא דליתא קמן, ובכגון דא לא אשכחן להך מלתא דסמוך פלגא לחזקה והוי לה רובא, וכיון דבחזקת טומאה לא אמרינן אינה מטמאה במשא, דאין כאן רובא דאיתא קמן. ואולם גם בר מן דין אפשר ליישב לשון התוס' בקושיתם, שהקשו מכח סמוך פלגא לחזקה, דיש לומר בדעתם דרק בספק בדק בסימנים דהויא חזקת הגוף, הוא דאמרינן דבספק דאורייתא הוי ודאי נבלה, אבל בכל שאר ספק בשחיטה אף דאית לה חזקת איסור לא הוי ודאי נבלה, שכן כתבו האחרונים בדעת הרמב"ם, עיין בפרי מגדים בפתיחתו להלכות שחיטה, ועיין בבית הלוי חלק שני סי' כ"ב ואין להאריך ולהביא אריכות דבריהם. ולפי מה שהעלנו דהעיקר כהפרי מגדים, דבספק בשחיטה אף דאית ליה חזקת איסור והוי ודאי נבלה, מכל מקום אסור לשחוט בנה אחרי' משום דאהניא שחיטתה להוציאה מידי טומאת נבלה. לכאורה מטעם זה יש לחייב גס בכסוי בספק שבשחיטה, דכיון דבחזקת טומאה לא אמרינן הרי אהני שחיטתה להוציאה מידי טומאת נבלה וכמו דהוי שחיטה לעל או"ב הכי נמי הוי שחיטה לענין כסוי. ומצאתי בספר יריעות שלמה שדן באמת לחייב ספק שחיטה בכסוי מטעם דאהניא שחיטתה שלא תטמא במשא. והי' אפשר להליץ בזה בעד הש"ך בסימן כ"ח ס"ק כ"ז שחלק על הב"ח והצריך כסוי מספק גם בספק שבשחיטה, ובשב שמעתתא בשמעתתא ג' פרק ט"ו הרבה להשיב עליו דבספק שבשחיטה דאמרינן ביה העמד בהמה על חזקתה והוי ודאי נבלה אמאי תתחייב בכסוי ואפילו מספק. ולדברינו הי' אפשר ליישב כיון דאהניא שחיטתה לטהר מידי נבלה. אבל באמת אין בזה כלום, ולפלא על הגאון בעל יריעות שלמה ששגה בדבר פשוט כזה, דבכסוי הדם הרי קיימא לן דשחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה משום דכתיב בה אשר יאכל כמבואר בגמ' (בדף פ"ה) וכן הוא בשו"ע בסימן כ"ח, דשחטה ונמצאת טרפה פטורה מכסוי. ואם כן לא תהא זו שאסורה מיהת באיסור ודאי נבלה, אלא טרפה ששחטה, ומה לנו דאהני שחיטתה שלא תטמא כיון דהכא היתר אכילה בעינן. והוא פלאי. וגם באסורה בספק איסור דאורייתא, אולי היה אפשר לדון, הסוברים דספק דאורייתא מן התורה לחומרא, דפטור מכסוי מהאי טעמא ואין לחייבו אפילו מספק בלא ברכה, כיון דסוף סוף אינו ראוי לאכילה. ויקשה לן פסק השו"ע דבספק טרפה מכסה בלא ברכה, ולהסוברים דספק דאורייתא מן התורה לחומרא למה צריך כסוי והרי בעינן אשר יאכל וליכא. ויש לפלפל בזה מכמה מקומית בש"ס אי מה דאינו ראוי מחמת ספק מקרי אינו ראוי, ואין כאן מקומו להאריך בפרט זה. אבל באסורה ודאי באיסור נבלה אף שאין בה טומאה, כגון זו אינה צריכה לפנים:
ז) עד כה דברנו לדעת הרמב"ם דגם בספק דאורייתא בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, דלדידי' יש לאסור שחיטת השני אחר שחיטת קטן מומחה ויודע לאמן ידיו ששחט בינו לבין עצמו גם להראשונים דשחיטתו פסולה, משום דהועילה שחיטת הראשון לטהרו מטומאת נבלה. אבל להראשונים דבספק דאורייתא גם בחזקת טומאה אמרינן, לכאורה לית דין ולית דיין דשחיטת השני מותרת, אחרי דשחיטת הראשון לא הועילה לא לאיסור ולא לטומאה, ואין זו שחיטה כלל. אולם נראה לי לומר דאפילו להראשונים החולקים על הרמב"ם בכל ספק שחיטה דעלמא וסבירי להו דבספק דאורייתא מטמא גם במשא, שאני ספק שחיטה דקטן היודע לאמן ידיו ומומחה ששחט בינו לבין עצמו, שהוא ספק בנאמנות משאר ספק שחיטה דעלמא, ובכגון זה אסור לשחוט אחריו, לכולי עלמא. דנראה לי לומר, דבספק שהוא בנאמנות של השוחט אין לדון בו כלל לדין חזקה זו דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, ולא הוי אלא ככל ספק איסור שאין לו חזקה, ואסור לשחוט את השני מספק. וטעמא דמלתא, דהנה הש"ך בסימן קכ"ז ס"ק ל"א הביא מה שכתב הריב"ש דבדבר שבידו נאמן הקטן גם באיתחזק איסורא בין לאיסור בין להיתר ויעו"ש בביאורי הגר"א שביאר כן להלכה. ולדבריו הרי לכאורה קשה בקטן מומחה ויודע לאמן ידיו, להראשונים החולקים על הטור דשחיטתו פסולה משום דאין לו נאמנות, והרי שחיטה הוי מלתא דבידו, דמשום הכי נאמן בה עד אחד אף דאיתחזק איסורא, כמו שכתבו הראשונים בריש גטין, ובדבר שבידו הרי נאמן גם הקטן, אפילו באיתחזק איסורא. ומצאתי בספר יריעות שלמה הלכה י"א שעמד בזה על דברי הריב"ש. אכן לדעתי אין כאן קושיא כלל. דבאמת הרי שחיטה לא דמי לכל הני מילי דאמרינן בהו בריש האשה רבה דהיכא דבידו נאמן עד אחד גם נגד החזקה, דבכל הני שהוזכרו שם הרי גם עתה בשעה שמעיד בידו הוא, אבל בשחיטה הרי עתה כשמעיד לאחר ששחט אין עוד בידו, אלא דבשעה ששחט היה בידו, והנעשה אין להשיב. והר"ן בחידושיו ריש מס' גטין כתב אהא דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין וז"ל פרש"י ז"ל שכל אחד האמינתו תורה על הפרשת תרומה וניקור הבשר וגיד הנשה ושחיטה ולא היה צריך לומר כן אלא דבהני איתחזק איסורא וכי תימא הא בידו לתקן וכמו שכתב ז"ל בסמוך אינו נוח לי דלישנא דגמ' משמע דכי אמרינן עד אחד נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק איסורא אלא אם כן תאמר איתחזק איסורא ובידו לתקן שוה כלא אתחזק איסורא ואין בידו לתקן ופשרה היא זו עכ"ל. ואינו מובן כלל מה שבא הר"ן ז"ל לידי פשרה אחרי דגמ' מפורשת היא ריש האשה רבה, דבדבר שבידו עד אחד נאמן אפילו באיתחזק איסורא, אלא דלהר"ן קשיתי' דבהנהו דהאשה רבה כולהו בידו הוא בשעה שמעיד, ובשחיטה בשעה שמעיד הרי אין עוד בידו, לכן כתב כמפשר דגם היכא דהוי בידו מקודם הוי מיהת כלא אתחזק איסורא [ועיין בשב שמעתתא שמעתתא ו']. ולפי זה הרי תהי' נפקא מינה גדולה לדינא, בין היכא דבידו גם עתה, להיכא דהיה בידו מקודם, דהיכא דבידו גם בשעה שמעיד דנאמן מטעם מגו או מטעם בעלים, נאמן גם בדבר דאי לאו דבידו לא היה נאמן גם אי לא איתחזק איסורא, אפילו הכי היכא דבידו נאמן גם באיתחזק איסורא, אבל היכא דעתה אין עוד בידו אלא שמקודם היה בידו, דלפי פשרת הר"ן הוי כלא איתחזק איסורא, [דאף דהר"ן דחה שם לזה, היינו דהילפותא דע"א נאמן באיסורין אינה משחיטה אלא מנדה אבל עיקר הסברא דבהי' בידו מקודם הוי כלא איתחזק על זה לא נחלק הר"ן כלל ועיין בבית הלוי חלק שני סימן ל"ז מה שהסביר בזה], אם כן אינו מועיל טעם זה, אלא היכא דבלא איתחזק איסורא נאמן גם אי לאו בידו, אבל היכא דגם בלא איתחזק איסורא אינו נאמן, מה מועיל לן בידו כי האי דמשוי לי' המיד כלא איתחזק איסורא, כיון דגם בלא איתחזק אינו נאמן. ואם כן, אין עוד שום סתירה למה שכתב הריב"ש דבדבר שבידו נאמן הקטן גם נגד החזקה, מהא דאין הקטן נאמן על השחיטה להראשונים החולקים על הטור. דהריב"ש איירי היכא דגם בשעה שמעיד היא בידו, ובזה באמת נאמן גם הקטן ואפילו באיתחזק איסורא מטעם מגו או מטעם בעלים, ובזה שוין קטן וגדול, אבל בשחיטה דעתה בשעה שמעיד אין עוד בידו, אלא דלפני שחיטתו היה בידו, דזה לא מהני לפי פשרת הר"ן, אלא דליהוי כלא איתחזק איסורא ואינו בידו, ובאיסור דאורייתא היכא דלא הוי בידו, הרי אין הקטן נאמן אפילו בלא אתחזק איסורא, וי"א דגם באיסור דרבנן הדין כן, ואם כן בידו כי האי דבשחיטה, אין הקטן נאמן בו ומיושבים דברי הריב"ש בלי פקפוק. על כל פנים חזינן דבשחיטה משום שהיה בידו מקודם לסלק את האיסור, דיינינן לה כלא איתחזק איסורא מיהו זהו רק בנוגע לנאמנות השוחט, אבל בספק שבשחיטה מעמידין אותה בחזקת איסור, ולא אמרינן גם לענין זה דהוי דינה כמו שאין לה חזקת איסור דלפי שהיה בידו לשחוט יפה הוי כלא אתחזק איסורא. דהטעם דבידו הרי לא מהני אלא להוסיף נאמנות, ואם כן לא שייך זה אלא כשאנו דנין על נאמנות השוחט, אבל בנוגע לכל ספק דעלמא שגם השוחט עצמו מסופק בו, מה יועיל לן מה שבידו. אבל אם כן זהו רק בכל שאר ספק בשחיטה שאינו נוגע לנאמנותו של השוחט, אבל היכא דהספק הוא בנאמנותו של השוחט, והשוחט אומר ששחט יפה, הרי לענין ספק כזה שבהנאמנות גופה מהני ודאי מה שהיה מקודם בידו לסלק את האיסור, כי היכי דליהוי דינו כספק שאין לו חזקת איסור, משום דבכל מה שנוגע לנאמנות דיינינן לה כמו שאין לה חזקת איסור. וכיון דחזינן מדברי הריב"ש דמטעם שבידו נאמן הקטן וגם באיתחזק איסורא, הרי דטעמא דבידו איתי' גם בקטן, אלא דבשחיטה לא מהני טעם זה, משום דמה שהיה בידו מקודם, לא משוי ליה אלא כלא איתחזק איסורא ואינו בידו, דאין הקטן נאמן בו, אבל להא מיהת מהני גם בקטן מה שהי' בידו לשחוט יפה כי היכי דליהיי דינו כספק דלא איתחזק איסורי', דלסלק החזקה דהוא מילתא דסברא, דכל שיש בידו לסלק האיסור אין זה איתחזק איסורא, ואין צורך בו לנאמנות הרי כך לי קטן כמו גדול. ואם כן אף שאין נאמנות לקטן שיהא נאמן לגמרי על שחיטתו, כמו שאינו נאמן בכל ספק דאורייתא אף היכא דלא אתחזק איסורא, מכל מקום מהני בי' הטעם דבידו, כי היכי דלא ליהי ודאי נבלה ככל שאר ספק שבשחיטה, שמעמידין אותה בחזקת איסור, והכא הוי דינו כמי שאין לו חזקת איסור ואין איסורה אלא מספק. ואם כן שאני דין ספק זה שבשחיטה מכל ספק שחיטה דעלמא, דהכא הוי דינו כמי שאין לו חזקת איסור. וכיון שכן הרי אסור לשחוט את השני מספק. ולפי זה נצטרך לומר דמה שכתב הט"ז בסימן ט"ז ס"ק י"ג לפרש דברי השו"ע גם בקטן היודע הלכות שחיטה ואפילו הכי מותר לשחוט אחריו, זהו רק ביודע הלכות שחיטה ואינו יודע לאמן ידיו, אבל ביודע גם לאמן ידיו בזה באמת אסור לשחוט בנו אחריו, גם להראשונים דבשחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה, כיון דאין על שחיטתו אלא דין ספק פסולה:
ח) ויש להעיר בעיקר נאמנות עד אחד בשחיטה מטעמא דבידו, לשיטת הרמב"ן דבנאבד הסכין בלי בדיקה לאחר שחיטה, חיישינן שמא בעור נפגמה, וטעמו משום דפגימת הסכין על ידי העור הוא מילתא דשכיחא, ופוסל בדיעבד כשלא בדק הסכין אחר שחיטה גם כשבדק לפני שחיטה, אם כן איך מיחייבא שחיטה לדבר שבידו, והרי שמא יפגם הסכין בעור ותיפסל שחיטתו, וגם כשאנו רואין את הסכין לאחר שחיטה שהוא יפה והוא מעיד שלא אירע בה פסול אחר שהי' יכול להיזהר ממנו, מכל מקים כיון דבכלל אין בידו לשחוט יפה, דשמא יפגם הסכין בעור אין השחיטה חשובה עוד לדבר שבידו, ואינו נאמן גם על הפסולין שבידו להיזהר מהן, דהוי דינו כעד אחד באיתחזק איסורא. וביותר דבשחיטה בשעה שמעיד הרי אין עוד בידו, אלא דמשום דהי' בידו מקודם לסלק את האיסור הוי דינו כלא איתחזק איסורא, ואם כן זהו דוקא כשהוא בידו לגמרי לשחוט יפה, ולסלק את האיסור. ומה גם כשעד אחד מעיד על בדיקת הסכין לאחר שחיטה שנמצא יפה, דגם בזה בודאי דנאמן, והכא הרי אין בידו גם בזה הפרט שהוא מעיד עליו. ואין לומר דגם לדעת הרמב"ן רוב פעמים אינו נפגם בעור, והא דאסיר ליה בדיעבד כשנאבד הסכין בלי בדיקה, הוא רק משום דסמכינן מיעוטא לחזקת איסור אינה זבוחה, ואם כן זה שייך רק בדיעבד, כשלא בדק הסכין, אבל לכתחלה, כשאנו דנין אם יארע לו פגימה בעור, הרי יש לנו לומר שימצא הסכין יפה בבדיקתו, ולא יפגם בעור, כיון דהמעשה מצד עצמה אית לה רובא שאין הסכין נפגם בעור, אלא דבדיעבד אסרינן לה משום החזקה דסמכינן למיעוטא, אבל לגבי לכתחלה דלא שייכא החזקה, הרי יש לנו לומר שבודאי ימצא יפה דכן הוא הרוב, ומשום הכי חשיב בידו. אבל אי אפשר לומר כן בדעת הרמב"ן, דהרי התוס' כתבו (בדף י') דבחשש זה דשמא נפגם בעור איכא ספק ספיקא, וגם להחולקים שם על התוס', הרי בדינו של הרמב"ן דאיכא גם ספק דשמא לא נפגם כלל, בודאי דספק ספיקא גמור הוא, ועל כרחך דדעת הרמב"ן דבמקום דאיכא חזקת איסור לא מהני גם ספק ספקא וכדעת הש"ך בסימן ק' ואם נאמר דרק בצירוף החזקה הוא דנתהוה עיקר הספק, ומשום דהוי רובא להיתרא, הא לא הוי תו ספק ספיקא בחזקת איסור, דהחזקה כבר שקלת לה כדי לסמוך למיעוטא, להוליד עיקר הספק, ומוכרח דלהרמב"ן הוי זה ספק גמור גם בלי החזקה, ואם כן לא הוי תו בידו. מיהו בשחיטת חולין לא קשה מידי, דכבר אפשר הוא שיבדוק הסכין לאחר חתיכת העור ולא יבא לידי פסול, ואף דאנן השתא חיישינן בחתיכת העור שמא ניקב הושט כמבואר ביו"ד סימן כ"ג סעיף ב' ועיי"ש בש"ך ס"ק ד', אם כן כשיפסיק שחיטתו תיאסר משום חשש נקיבת הוושט. אכתי בידו לאחוז העור עם הקנה דאז אין עוד חשש, כמו שכתב הפרי חדש והוי בידו. אבל משחיטת קדשים קשה לפי מה שכתבו התוס' בחולין דבנקרע העור קודם שחיטה הוי מום, אם כן אם יפסיק שחיטתו לאחר חתיכת העור כדי לבדוק הסכין, או אפילו כשיקח סכין אחר בדוק לגמור בו שחיטת הסימנין לאחר שחתך את העור, אכתי כיון שהפסיק שחיטתו באמצע יפסל משום מום דקריעת העור. ואי דתקשה דלפי זה כששהה בשחיטת קדשים, אף אם אין בו כשיעור שהייה, נהי דאין בזה פסול שחיטה, אכתי יפסל משום מום דקריעת העור. זה אינו דהתם כשלא הפסיק כשיעור שהייה דהוי הכל שחיטה אחת הרי דינו כשוחט בסכין רעה כל היום, דאין בו משום מום דקריעת העור, דכל שהשחיטה כשרה זהו דרך מצותי, וכל שלא שהה כשיעור שהיי' דהוי הכל שחיטה אחת דרך מצותי הוא, אבל אם הפסיק אחר חתיכת העור קודם שהתחיל בשחיטה כלל, הרי להפסק זה לא מצינו שום שיעור וכל שהפסיק אז, לא הוי זה דרך מצותו, ומיפסל משום מום דקריעת העור, ולכן כשהפסיק לאחר חתיכת העור קודם שהתחיל בשחיטה יהא זה חמור מהמפסיק לאחר שכבר התחיל בשחיטת הסימנין. ואכתי צריך עיון בזה, לפי דברי התוס' דקריעת העור הוי מום ואין שיעור לדבר דכל שהפסיק בין העור להסימנין הוי מום, א"כ גם כששהה באמצע הסימנין יפסל משום מום אף כשאין בו שיעור שהיי'. ולולא דמסתפינא מחבראי הייתי אומר, דמה שכתבו התוס' דקריעת העור הוי מום, זהו רק בגוונא דהתם שקרע יותר מכפי השיעור הצריך לשחיטה כדי להפריד הסימנים ולהוציאן ולבודקן, אבל כשחתך כשיעור הצריך לשחיטה והפסיק אין זה מום. והטעם לזה, דבאמת כל קרבן הרי יש בו מום דקריעת העור, דכיון דחתיכת העור אינה בכלל שחיטה, הרי הוי בו קריעת העור תמיד לפני שחיטתו, ונהי דלא מיפסל בהכי משום דזהו דרך מצותו, אבל כיון דנעשה בו תמיד מום זה לפני שחיטתו, הרי אין עוד בקרע כזה משום מום אפילו אם הקדים לבוא זמן רב. דענין המום הרי הוא שנוי מן התמימים, וקרע כזה שהוא כפי שיעור שחיטה, הרי אין בו שינוי מכל הקרבנות, כיון שהוא בא תמיד בכל קרבן לפני שחיטתו, ואם כן בעיקר הקרע אין בו שום שינוי, אחרי שהוא בכל הקרבנות, והשינוי הוא רק בזמן, מה שהקדים לבוא זמן רב לפני השחיטה, ומנלן דשינוי כזה שאינו בגוף הדבר אלא בזמן, דהוי בכלל מום. ובשלמא אי הוי גם העור בכלל שחיטה, לא היה שום מקום לזה, דמה שהומם בשעת שחיטה אין זה בכלל מום, דזהו מדין המום שלא יומם לפני שחיטתו והי' שייך בו מום דנקרע העור גם בשיעור שחיטה, בשעה שנקרע לפני השחיטה, שאז אינו בכלל שחיטה ונמצא שהומם לפני שחיטתי. אבל כיון דאין העור בכלל שחיטה, הרי נעשה בו תמיד מום זה דקריעת העור לפני שחיטתו, אלא דאינו נפסל בכך לפי שכן הוא מצותו, אבל שינוי לא הוי עוד גם כשהקדים לבוא, אחרי דתמיד יש בו מום זה, ואיה נמצא הזמן לקרע זה, מתי יכשר ומתי יפסל. ולכן בנקרע כשיעור זה אין בו משום מום לעולם. ורק בגוונא דאיירו ביה התוס' כשקרע העור לבדוק הסימנים, דזהו יותר משיעור שחיטה, דבר שאינו בכל קרבן, בזה הוא דהוי מום, שהרי בו יש שינוי מכל הקרבנות, ואתי שפיר קושיתנו על הרמב"ן וכן ההערה משהה בשחיטת קדשים פחות משיעור שהיי' ויתיישב בזה מה שמקשין העולם על דברי התוס' דקריעת העור הוי מום, מהא דבחולין (דף ל' ע"א) אמרינן אלא אי אמרת אינה לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחט בה פורתא אידחי לה מפסח שני כו' ואדקשה ליה למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף, תקשה ליה נמי למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, דגם לדידיה אין העור בכלל שחיטה, ולשיטת התוס' דבקריעת העור הוי מום, אם כן מכי חתך לי' לעור אידחי ליה מפסח שני. [ובהגהות שיטה מקובצת (בדף כ"ח) על דברי התוס' דאי אפשר להפריד העיר ולבדוק דאין לך מום גדול מזה, כתוב לאמר, דאי אפשר להפשיט העיר ולהפריד הסימנים ולבדוק דאין לך מום גדול מזה. ולכאורה היה אפשר לטעות בדבריו דאין המום בקריעת העור לחודיה, אלא בהפרדת הסימנים זה מזה, והקושיא מיושבת בפשיטות. אבל אי אפשר לומר כן, דמלבד דלא מצינו שיהא מום בהפרדת אבר אחד מחברו, אף גם זאת דזהו ודאי מום שבסתר, שאין בו משום מום כלל. ופשוט דכוונת ההנהה הוא רק לתקן לשון התוס' שכתבו להפריד' העור ותיקן ״להפשיט״ העיר ולהפריד הסימנים שזהו מעשה הבדיקה, ומה שסיים אין לך מים גדול מזה קאי על קריעת העור.] ולדברינו אתי שפיר דבדף ל' הרי איירי הגמ' בחתיכת העור כפי שיעור שחיטה ובזה לא הוי מום כלל להתוס'. גם יתיישב בזה מה שהקשה בהגהות הרש"ש על דברי התוס' (בדף כ"ט) ד"ה כגון שהקשו לפי שיטתם דגם בבהמה מיחייב אסימן אחד בשחוטי חוץ, למה דחיק הגמ' (בדף מ') לאוקומי למתניתין דהשוחט בשבת בחוץ לע"ז, בחטאת העוף, לוקמה בבהמה ובחצי קנה פגום יעו"ש, והקשה הרש"ש דבבהמה דהמום פוסל בה הרי אי אפשר לאוקומי בחצי קנה פגום, דאם כן פסול משום מום דקריעת העור ולא מיחייב תו אשחוטי חוץ. ועיין בשו"ת בנין ציון החדשות, סימן צ"ת, בקושית השואל. ולדברינו אתי שפיר קושיתם, דיש לאוקמי בשנקרע העור כשיעור הצריך לשחיטה דזה לא הוי מום כלל, ושפיר הקשו. מיהו גם זולת דברינו אפשר ליישב קושיא זו, דבחצי קנה פגום משכחת לה שאין בו מום דקריעת העור, וכגון שנפגם הקנה בפנים ולא נקרע העור כלל, ופגימת הקנה לחודא הרי ודאי דאין בו משום מום, דזהו מום שבסתר. אמנם לפי זה הרי תקשה לן הסוגיא דדף ל' מינה ובה, דאמר מכי שחט בה פורתא אידחי לה מפסח, משום מום, והדר תו קאמר נהי דאידחי ליה מפסח מדמי פסח מי אידחי ופירש"י שאין לך מום קבוע גדול מזה, והרי סוגיא זו עצמה מוכחת דקריעת העור לא הוי מום, אי משום דהוי כשיעור שחיטה כסברתנו, או דקריעת העור בכלל לא הוי מום. אבל על כל פנים בגוונא דסוגיין לא הויא קריעת העור מום, דאם לא כן הרי תקשה גם למאן דאמר דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכנ"ל, וחתיכת הסימנים הרי הוי מום שבסתר, אם כן מהו זה המום הקבוע שנעשה מתחלת שחיטה שראוי' גם לפדיון על ידו. ונהי דהא דאידחי מפסח שני לא קשה כל כך, דיש לומר דאידחי במה דנעשה טרפה בפסיקת הגרגרת, אבל מה דאמר מדמי פסח מי אידחי משום דראוי לפדיון קשה טובא, דמשום פסול דטרפה הרי אינו נפדה. ובספר המכריע סימן ה' ראיתי שדעתו דאפילו אי קריעת העור הוי מום, זהו רק כשנקרע העור שלא בדרך שחיטה. אבל אם חתך את העור בדרך שחיטה והפסיק, אפילו מכאן ועד עשרה ימים, אין בו משום מום, דאין דין שהיי' אלא בשחיטה, אבל בנוגע לדין מומין אין השהיי' פוסלת כלל. כן צריך לפרש דבריו שם. ותסור קושיתנו להרמב"ן גם קושית העולם תתיישב. ונוראות נפלאתי במה דמסיק שם דאין בקריעת העור לגמרי משום מום, והביא ראיה מהסוגיא (דדף מ') דמוקי למתניתין דחייב שלש חטאות, בשהי' חצי קנה פגום, הרי דאין בקריעת העור משום מום. והדבר פלאי. דהתם קיימינן בעוף, ואין תמות וזכרות בעופות:
ט) והנה בעיקר שחיטת קטן, הביא התבואות שור בסימן א' ס"ק מ"ט מה שכתב הלבוש לפסול שחיטת קטן משום דלא הוי בר זביחה, כמי שמצינו גבי כתיבת תפילין שפסול משום שאינו בר קשירה. והתבואות שור כתב שם בתירוצו השני דהקטן הוי בר זביחה, משום דגם איהו מוזהר על האיסורין, אלא דמעונש פטריה רחמנא, והביא ראיות לזה, ואחרונים רבים החזיקו בדבריו אלה, דהקטן איתיה באזהרת האיסורין כמו הגדול, ורק מעונש מיעטי' רחמנא. ואני תמה איך העלימו כולם עין מן הסוגיות הגלויות ביבמות (דף ל"ג ודף ל"ד). דאמרינן שם בשופעות מתוך י"ג לאחר י"ג לאיחיובי אינהו מתוך שנים עשר לאחר שנים עשר לאיחיובי אינהי, ופרש"י ואף על פי שהנדות קדם לא היו הן אסורות לאלו לפי שאינן בני מצות ונמצא כולן חלין בבת אחת כשחשכה ראש השנה של שנת גדלותן עכ"ל. ואי נימא דהקטן מעונש הוא דפטריה רחמנא, אבל באיסורין איתיה, אם כן אכתי קדם איסור נדה, דגם כשהיו קטנים היו מוזהרין על איסורי', ואיך חל עליו אחר כך איסור אחר. ואף דאיסור נדה שקדם לא הי' בו עונש, הרי גם על איסור עשה אין איסור חל עליו. ואפילו אם נאמר דהאיסורין שעל הקטן דרחמנא מיעטן מעונש קילי גם מאיסור עשה, ודמו לאיסורי חצי שיעור למאן דאמר דאסור מן התורה, דלחד תירוצא בתוס' שבועות (דף כ"ג) איסור חל עליו אף דאסור מן התורה, אכתי מה נעני לאידך תירוצא שבתוס' שם [והתוס' הסכימו עליו יותר] דגם על חצי שיעור אין איסור חל עליו למאן דאמר דאסור מן התורה, ועיין שם (בדף כ"ב ע"א) בתוס' ד"ה ולהיתירא, והרשב"א בחידושיו שם כתב כן בהחלט על פי הסוגיא דריש פרק יום הכפורים. ואולם אפילו לתירוצם הראשון של התוס', דעל שיעור איסור חל עליו אפילו למאן דאמר דאסור מן התורה, יש לומר דהאיסור שעל הקטן חמיר טפי מאיסור חצי שיעור, ולכולי עלמא אין איסור חל עליו. דהרי טעמם בחצי שיעור היא, משום דאין איסורו מפורש בקרא אלא דאתי מדרשא דכל חלב, וכל דאתי מדרשא, איסור חל עליו כמבואר באריכות בחידושי הר"ן לשבועות. ואם כן באיסורי קטן לא שייך טעם זה, דכיון דאמרינן דרק מעונש פטריה רחמנא, ובאזהרה הקטן שוה לגדול, הרי אזהרת האיסורין מפורשת בקרא לקטן ונכללת באזהרת הגדול, ואם כן לא הוי זה מילתא דאתי מדרשא. ודוחק לומר דכיון דעיקר האיסור שעל הקטן גמרינן לי' מהני תלתא ריבויי דמייתי הש"ס ביבמות (דף קי"ד) להזהיר הגדולים על הקטנים, כמו שכתבו האחרונים דאי לאו שהיו מצווים על האיסורין, לא היו הגדולים מוזהרין עליהן ולכן הוי דינן כמו דאתי מדרשא. דזה אינו דגם אי מהכא ילפינן לאיסוריי', הרי אין זה אלא גלוי מלתא שהקטן מוזהר על האיסורין, ורק מעונש פטריה רחמנא, וגוף אזהרתן מפורשת בקרא בכלל אזהרת הגדול. ותו דלפי מה שיתבאר לקמן בדברינו אין שים יסוד לדברי האחרונים דמהא דאסרה תורה למספי להו בידים מוכח שהקטנים מוזהרים על האיסורים, דבאמת האיסור דלא תאכילום שמזהיר לגדולים על הקטנים, אין זה מצד שלא יכשיל באיסור את הקטן, דהרי איסור זה איתיה אף במקום דלא שייך לפני עור בגדול, אלא דהוא איסור מיוחד על הגדולים שלא להרגיל את הקטנים באיסורים דלא ליתו למסרך כשיגדילו וכמו שכתב הבעל תרומת הדשן, ולפי זה יש לו מקום אפילו אם אין הקטן מוזהר כלל על האיסורים, ואין ללמוד כלל מהני קראי לאיסורי הקטן, אלא דטעם אזהרתן הוא משום דמעונש לחודיה פטריה רחמנא, וכמו שהביא התבואות שור מדברי הגמ' דסנהדרין (דף נ"ה) דרחמנא חיים עלי', ואם כן מפורש איסורו בתורה כמו לגדול, ולא דמי כלל לאיסור חצי שיעור, ואין להאריך בזה. על כל פנים להראשונים דגם על חצי שיעור אין איסור חל עליו למאן דאמר דאסור מן התורה הרי בודאי דקשה מקטן] ואם כן איך חשיב לה הש"ס לאיסור בת אחת. אולם קושיא זו הי' אפשר ליישב קצת כיון דסוגיין אליבא דר' שמעון כדקאמר באיסור בת אחת ואליבא דר' שמעון, וכבר צדדו האחרונים דלר' שמעון אין הקטן מוזהר על האיסורים, דלדידי' דאית לי' כל שהוא למכות הרי ליתא להצריכותא דמצרכינן ביבמות (דף קי"ד), לא תאכילום דכתיב בשרצים ובדם, דאי כתב רחמנא בשקצים משום דאיסורן במשהו, ולדידי' דגם דם איסורי' במשהו הרי ליתא לצריכותא זו והוו דם ושרצים שני כתובין הבאין כאחד, ובשארי איסורין מותר למספי לקטן גם בידים, ומדשרי למספי להו בידים הרי מוכח דלדידי' אין עליהם גם אזהרת האיסור, וא"כ לר' שמעון שפיר חשיב ליה הש"ס איסור בת אחת וכנ"ל. אכן מלבד דלפי מה שיתבאר לקמן בדברינו, אין שום יסוד לדברי האחרונים דשאני בזה דין האיסורים לקטן לר' שמעון מלרבנן, אלא דגם אם נקבל את דבריהם אכתי מה נעני להסוגיא (דדף ל"ג), דאמרינן זר ששימש כגון דאייתי שתי שערות בשבת דהוו להו זרות ושבת בהדי הדדי. ואם הקטן מוזהר באיסורים הרי תקשה לן גם הכא דאיסור זרות קדים, והתם בתירוצא קמא קיימינן, דקמיפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר' יוסי. ואין לומר דשאני בזה איסור זרות משארי איסורים דאינו כלל על הקטן, דכמו דבזרות דאכילה ממעטינן במכות (דף י"ח) מקרא דואכלו אותם אשר כופר בהם, דזר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור, משום דכל היכא דלא נראה לכהן, לא קרינן ביה וזר לא יאכל, הכי נמי נימא באיסור זרות דעבודה, דכל היכא דגם בכהן לא חזי עוד לעבודה אין הזר מוזהר עליו. וכיון דממעטינן בחולין (דף כ"ד) מאיש ולא קטן, דכהן קטן פסול לעבודה, אין עליו עוד איסור זרות כל זמן שהוא קטן, כיון דגם בכהן כה"ג לא חזי לעבודה. אבל זהו דבר שלא שמענו כמותו בזרות דעבודה, דאטו זר בעל מום לא יהיה עליו איסור זרות, משום דבכהן כוותי' לא חזי לעבודה. אלא דדוקא בזרות דאכילה אמרינן הכי דאית לן היקישא, אבל בזרות דעבודה דלית לן היקישא לית לן בה. וכמו כן קשה במה דאמר התם בעל מום וטומאה כגון דאייתי שתי שערות ואיטמי, דכשהביא שתי שערות חלו שניהן בבת אחת וקשה גם כן כנ"ל, דחד מיניי' קדים איסורי' בעודו קטן. ובזה היה מקום ליישב קצת דכיון דממעטינן כהן קטן מקרא דאיש ולא קטן, אם כן כדקיימינן השתא דהקטן מוזהר באיסורים, הרי קאי הקטן על עבודתו בלאו הבא מכלל עשה, דאתי מהך מיעוטא דאיש ולא קטן, ואם כן כל זמן שהוא קטן לא חייל עליו לא איסור בעל מום ולא איסור טומאה, משום דקדים להו איסור לאו הבא מכלל עשה, דאיש ולא קטן שדינו כעשה, ואין איסור אחר חל עליו. וכשהגדיל דפקע מיני' איסורא דאיש ולא קטן חלו שניהם בעל מום וטומאה בבת אחת, כמו שכתבו כיוצא בזה התוס' ביבמות (דף ל"ג). (ויש להעיר גם על זה מדברי האחרונים שהביאו מה שכתב המגן אברהם בסימן רס"ט דאיסור עשה שרי למספי לקטן בידים, והוכיחו מזה דבאיסור עשה אין הקטן מוזהר עליו כלל, ולאו הבא מכלל עשה הרי דינו כעשה, ואם כן אין הקטן מוזהר כלל על האיסור הבא ממיעוטא דאיש ולא קטן דהוי לאו הבא מכלל עשה, וחיילי עליו איסור טומאה ואיסור בעל מום דהוו איסורי לאווין גם בעודו בקטנותו ולא הוי אם כן איסור בת אחת כשיגדיל, דחד מיניי' קדים אכן אנתנו בדברינו נלך בזה שלא כדברי האחרונים, ואין ראי' מהא דשרי למספי להו, דאין הקטן מוזהר על האיסורים, כמו שיבואר לקמן בדברינו, ואם כן יהא מוזהר הקטן גם באיסורי עשה אף דשרי למספי לי' בידים. אבל הקושיא מזרות וטומאה במקומה עומדת:
י) ובעיקר סברת האחרונים שכתבו דמהא דחזינן דאסור למספי להו בידים, מוכרח דהקטנים מוזהרין על האיסורין, דאם לא כן הוי שרי למספי להו איסורא, אני תמה דלדבריהם דהא דלא ספינן להו איסורא, הוא משום שלא להכשילם בדבר איסור, דומיא דאיסורא דלפני עור בגדולים, אם כן לא יהיה זה חמור ממכשיל באיסור את הגדול, ובמקום דלא שייך לפני עור, כגון בדלא קאי בתרי עברי דנהרא, יהא מותר להאכילם, כמו שמותר בגדול כהאי גוונא, וזה לא שמענו. וגם דבגדול ליכא מלקות בלאו דלפני עור, ובמאכיל את הקטן, ישנם מהראשונים האומרים דחייב עליו מלקות, כמו שכתב הרא"ם בפרשה שמיני בשם הר"ר ישעי', ואיך יהא חמור המכשיל את הקטן מהמכשול את הגדול. ואין לומר דגם בגדול הא דאין בו מלקות משום לפני עור, הוא רק כשמכשילו, אבל כשמאכילו בידים גם בגדול איכא מלקות, וכמו שכתב כן באמת בספר קרבן אהרן בפרשה שמיני ובפ' אמור לפרש בזה דברי התורת כהנים. אבל לא נראה כן מדברי הראשונים, שהרבו לתמוה על דברי הרמב"ם שכתב בטומאת כהנים ובכלאים, דהמטמא את הכהן והמלביש לחברו כלאים והם שוגגים, לוקה המטמא והמלביש. ועיין בתשובת הרא"ש כלל שני סימן ט"ז. וגם הרמב"ם עצמו לא כתב כן אלא בשני אלו המקומות, ובשארי איסורים גם כשמאכילו לגדול בידים אינו לוקה, הרי שאין דברי הקרבן אהרן מוסכמים. ועיין בספר מרכבת המשנה סוף הלכות כלאים. אשר על כן נראה דמה דאסור למספי להו לקטנים בידים, גדר אחר הוא, ואין איסורו כדי שלא להכשיל את הקטן. אלא דהאיסור הוא כדי שלא להרגילו באיסורים, שלא יעבור עליהם גם כשיגדיל, דכשהגדול נותן לו דבר איסור הוא מתרגל בו ונעשה לו כהיתר ואתי למיעבר עליו גם כשיגדיל. והא דאין מצווין להפרישו, הוא משום דכשהגדול נותן לו דבר איסור, מתרגל בו יותר משאם הי' נוטלו מעצמו, וזהו שנכלל במה שהזהירה התורה את הגדולים על הקטנים שלא ירגילום באיסורים. ומשום הכי אף במקום דלא שייך לפני עור, כגון דלא קאי בתרי עברי דנהרא, דבגדול כהאי גוונא מותר, דאין בזה משום מכשול כיון דיכול ליטלו בעצמו, מכל מקום בקטן אסור, דבגדול האיסור הוא במה שמכשילו, ומשום הכי ביכול ליטלו בעצמו דלא הוי מכשול מותר. אבל בקטן דהאיסור הוא מפני שמרגילו לאיסורים, ונעשה לו כהיתר גם לכשיגדיל, טעם זה שייך גם כשיכול ליטלו מעצמו, דיותר מתרגל כשהגדול מאכילו, משאם אוכלו מעצמו, דמשום הכי אין מצווין להפרישו וכמו שכתבנו לעיל. ובגדול הטעם שמרגילו לאיסור לא שייך בו כלל, שהוא גדול כמותו ואינו מתרגל על ידו. והאיסור הוא רק מפני שמכשילו, ולכן אינו מוזהר עליו בדלא קאי בתרי עברי דנהרא דאין בזה משום מכשול. ולפי זה הרי אין לנו שום הוכחה מהאיסור דלא תאכילום, דהקטן מוזהר על האיסורים, דכיון דעיקר הטעם הוא, מפני שמרגילו באיסור גם לכשיגדיל, הרי יש לומר דבקטנותו אין עליו איסור כלל, והאיסור הוא רק על הגדול שלא להרגיל באיסורים את הקטן. ואדרבה מדין זה גופי' יש להביא ראי' דאין הקטן מוזהר על האיסורים. דאם לא כן אמאי אין מציוין להפרישו, והרי בגדול העושה איסור, כל שיש בידו למחות מחויב להפרישו ואם גם הקטן מיזהר על האיסורים, למה אין מצווין להפרישו, ולח יהא אלא כגדול העושה איסור ויש בידו למחות. אלא נראה פשוט דעל הקטן אין שום איסור ולכן אין מצווין להפרישו, והא דלא ספינן ליה בידים הוא כדי שלא יתרגל בו לכשיגדיל, והרגל זה לא שייך בשעה שנוטלו מעצמו וכמו שכתבנו אולם אפילו למאן דאמר קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו, אין ללמוד מזה דהקטן מוזהר על האיסורים, דגם בזה יש לומר דהתורה חששה שלא יתרגל באיסורים לכשיגדיל. וב"ה מצאתי בפסקי מהרי"א סימן ס"ד שכתב הוכחה זו דאין הקטן מוזהר באיסורים מהא דאין בית דין מצוין להפרישו, דאם לא כן היה צריך למחות בו וגם כתב דהטעם דלא ספינן ליה בידים הוא רק משום דלא ליתי למסרך וזהו כסברתנו דטפי אתי למסרך כשהגדול נותן לו את האיסור, מבשעה שיאכלנו מעצמו, ואם כן נדחה היסוד שעליו בנו האחרונים את הוכחתם דהקטן מוזהר על האיסורים. וכן להיפוך מה שהחליטו דלר' שמעון אין הקטן מוזהר על האיסורים, משום דלדידיה הוו דם ושרצים שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין וכיון דבשארי איסורים שרי בהו גם למספי לי' בידים, מוכח דאין על הקטן איסור כלל. לדברינו אין זה מוכרח דכיון דהאיסור דלא תאכילום אינו משום שמכשיל את הקטן, אלא מפני שמרגילו לאיסור, וכולל יותר מאיסורא דלפני עור בגדול, ואם כן כדאמרינן דדם ושרצים הוו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, היינו דאין מלמדין לשארי איסורים שיהא בהם גם איסור זה דלא תאכילום, הכולל יותר מאיסור דלפני עור בגדול, אבל אכתי נוכל לומר שמוזהרין גם הקטנים בכל האיסורים ואסור למספי להו כמו שאסור להכשיל את הגדול, אלא דאיסור זה אינו אלא משום לפני עור ואינו אסור אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא. ובזה יש להתפלא על מורי שארי הגאון החסיד ר' יוסף דובער זצלה"ה בספרו חלק א' סימן ט"ו שכתב לדון בהא דלא ספינן לקטן איסורא בידים, אם הוא דוקא באותו אישור שהגדול עצמו מוזהר עליו, דומה למה שכתב האמונת שמואל באיסורא דלפני עור בגדול שהוא דוקא באיסור שגם המכשיל מוזהר עליו. והוא תמוה דאם באנו לדמות איסור זה לאיסור דלפני עור, אם כן יהא מותר בדלא קאי בתרי עברי דנהרא. אלא דהכא אין זה ענין כלל לאיסורא דלפני עור דהכא אין הטעם מפני שמכשיל את הקטן באיסור, אלא מפני שמרגילו. ואסור אפילו במקום דלא שייך איסורא דלפני עור בגדול. יא) ומסברתנו הנ"ל ניחא לי ליישב דברי הרמב"ם בפרק י"א מהלכות שכירות הלכה י' שכתב אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל, וכולם תמהו שבועה זו של קטן מה טיבה. והנה התמי' על הרמב"ם הוא
*) וראיתי בתשובות חתם סופר חלק או"ח סימן פ"ג שהשיג על דברי התרומת הדשן האלו, מהא דגם לחרש לא ספינן איסורא, והרי בחרש לא שייך הטעם דאתי למסרך, דהרי לעולם לא יבוא לכלל דעת. ואני תמה על השגתו ממשנה מפורשת בגיטין (דף כ"ג) נתפקח החרש נשתפה השוטה, ובתוס' (בדף כ"ב) שם כתבו דמשום הכי כשר הגט שכתבו חרש שוטה וקטן כשאחרים עומדים על גבם ולא פסלינן לי' משום שאינן בני כריתות, דהכא נמי אתו לכלל כריתות לכשיתפקח החרש וישתפה השוטה, ואם אנו מקילין מטעם זה להכשיר גט שנכתב על ידן כל שכן שיש לנו לאסור למספי להו איסורא מהאי טעמא, דלא ליתו למסרך כשיתפקחו וישתפו. ועיין בקצות החושן סימן רמ"ג שהשיג על הבית יוסף במה שכתב דזכין לשוטה משום דאתי לכלל שליחות לכשישתפה, והקשה עליו הקצות החושן דאם כן גם בעכו"ם נימא הכי דהוי אתי לכלל שליחות לכשיתגייר. אבל לדעתי זה אינו, דבקדושין אמרינן במקדש שפחתו דלא מהני מה דבידו לשחררה משום דמעיקרא בהמה והשתא דעה אחרת, ועיין שם בריטב"א דהוא הדין בעכו"ם דהוי מצי לשנויי הכי. ומשום הכי לא שייך נמי בעכו"ם דליהוי כאתי לכלל שליחות לכשיתגייר דהוי כפנים חדשות. בתרתי. חדא דאין תועלת בשבועה זו, דכיון שאין הקטן מכיר בעונש השבועה, הרי בודאי לא יחוש לישבע לשקר, ואיך נוציא ממון בשבועתו, כמו שהשיגו הראב"ד, ועוד הקשו עליו כיון שהקטן ישבע לשקר, איך ספינן לי' איסורא בידים, עיין במשנה למלך סוף פרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות שהקשה כן. והנה הקושיא הראשונה תירץ המגיד משנה כיון דמן הדין נאמן השכיר להיות נוטל בלי שבועה, ושבועה זו אינה אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית, אם כן אין להפסיד את הקטן שלא יטול לפי שאין שבועתו שבועה, כיון דעל פי דין מגיע לו בלי שבועה, וכדי להפיס דעתו של בעל הבית, מפייסינן לו במה דאית לי' לקטן, ומשביעין אותו לאיים עליו. אולם הקושיא השניה איך ספינן לי' איסורא בידים עדיין צריכה יישוב. ולדברינו הנ"ל גם קושיא זו מיושבת. אחרי דבאמת אין הקטן כלל באזהרת האיסורין, והא דלא ספינן לי' איסורא בידים, הוא רק משום דעל ידי שהגדול נותן לו דבר איסור יתרגל בו יותר, אם כן זהו רק כשנותן לו איסור להדיא, משא"כ במסירת השבועה דאף דהוא חשוד לישבע על שקר, מכל מקים אנן הרי מטילין עליו השבועה, כדי לעמוד על האמת, שאם טענתו שקר יפרוש מן השבועה, אם כן לא שייך בזה דאתי למסרך על ידי דספינן ליה איסורא, דהרי הכא אדרבה אנן מזהירין אותו משבועת שקר, ומה שנשבע לשקר, מדעתא דנפשי' קעביד, אם כן דינו כקטן אוכל נבלות דאין בי"ד מצווין להפרישו, ולא איכפת לן מה שנכשל באיסור, דקטן לאו בר איסורא הוא וכנ"ל. ולא דמי לחשוד שאמרו בירושלמי על שבועה זו של שכיר שאין מוסרין איתה לחשוד, דהתם בגדול החשוד, שאסור להכשילו בשבועת שקר, אבל קטן דמצד עצמו אין בו איסור, אלא דאסור למספי לי' כי היכא דלא ליתי למסרך, וכל שאין מקום לטעם זה, ספינן לי' גם בידים ומה שכתבו הגאונים בספר נחל יצחק ובספר דברי חיים בהלכות נזקי ממון דבדבר שבני נח מוזהרין עליו, אסור בו גם הקטן. וטעמם דבני נח הרי אין להם שיעורים, ובדבר שנצטוו עליו מוזהר גם הקטן, וממילא מוזהר בזה גם קטן ישראל מטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. ומשום הכי דנו דין דבשבועת שקר דגם בני נח מוזהרין יהא מוזהר גם הקטן מישראל. ולפי זה תשוב קושית המשנה למלך על דברי הר"מ הנ"ל. אבל לדעתי אין יסוד לעיקר דבריהם, דבכל מקום דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, היוצא מזה הוא דגם לעכו"ם שרי, כמו במפרכסת דשחיטה ודומיהן, אבל שנאמר מטעם זה להיפוך דגם לישראל יהי' אסור זהו דבר שלא שמענו. ואדרבה אם באנו לדון כאן טעמא דמי איכא מידי וכו', יש לנו לומר דמשניתנה תורה ונתמעטו הקטנים מישראל מכלל האיסורים, פקע איסור הקטנים גם מבני נח, ואף על גב דקודם מתן תורה היו הקטנים שלהם מוזהרים. וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ט) בכל מצוה שלא נשנית בסיני דלישראל נאמרה ולא לבני נח, ופרכינן אדרבה מדלא נשנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל ומשנינן ליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. ופירש רש"י דאף על גב דעד סיני נצטוו עלי' מדלא הדר תניה בסיני כו' שמע מינה ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורן אבל עכו"ם ניטלו מהם עכ"ד. וזהו הטעם דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, בכל מקום דאיתי', דמשעה שניתנה תורה ניטל יתרון החומר שהיה נוהג בעכו"ם קודם מתן תורה, ועיין בדברינו בסימן כ'. ולפיכך היה מקום לדון גם כאן, דמסיני ואילך פקע איסור הקטנים גם מבני נח, אבל להזהיר משום זה גם הקטנים מישראל אין לזה שום מקום. יב) גם דברי התוס' בראש השנה ובפסחים שכתבו דכל שיש מצות חינוך ספינן לקטן איסורא בידים, מוכיחים כדברינו דאין הקטן מוזהר על האיסורים כלל. דלדברי האחרונים דהקטן עביד איסורא, איך ספינן ליה להבן למיעבד איסורא, משום מצות חינוך, שהיא מצוה המוטלת על האב לחנך את בניו למצוה והוא מדרבנן. וגם איזו חינוך מצוה הוא, הרי אין זה אלא מצוה הבאה בעברה. והדברים מוכיחים שאין הקטן מוזהר כלל על האיסורים, והא דלא ספינן להו איסורא, הוא רק איסור על הגדול, שלא להרגיל את הקטן באיסורים, ולכן במקום דעביד לי' לשום מצוה דלא שייך בו הרגל איסור גבי הקטן שהוא אומר לעשות מצוה, אין בו שום איסור על הגדול. ויתיישב בזה היטב מה שהקשה הגאון בעל קרן אורה בחידושיו לנדרים (דף ל"ו) על דברי התוס' הנ"ל מדברי הש"ס דנזיר (דף כ"ט), דפריך לריש לקיש דכדי לחנכו במצוות הא קעביד הקפה. ולדברי התוס' דבמקום חינוך שרי למספי להו גם איסורא דאורייתא, מאי פריך, ולמה צריך לשנויי דהקפת כל הראש דרבנן, והרי לדברי התוס' גם באיסור דאורייתא שרי כהאי גוונא. ולהנ"ל הדבר מיושב בפשיטות דהתוס' לא התירו כלל שיעשה הגדול איסור דאורייתא משום מצות חינוך, אלא דלמספי איסורא לקטן, שהוא רק משום דלא ליתי למסרך, ובמקום דקעביד לשם מצוה דלא שייך זה, הרי אין כאן איסור כלל. אבל בהקפה דאחד המקיף ואחד הניקף, [והש"ס דנזיר על כרחך אליבא דרב הונא, דלא מקשינן מקיף לניקף, וגם המקיף את הקטן חייב, ויש לדבר בפרט זה ואין כאן מקומו] פריך שפיר והא קעביד הקפה ואיך יעבור הגדול איסורא דאורייתא כדי לחנכו וראיתי מה שהקשה הגאון הרא"מ הורוויץ בהגהותיו בפסחים (דף פ"ח) על דברי התוס' הנ"ל. דנהי דאין כאן איסור מצד עברת הקטן, אבל אכתי הרי מפקיע הוא מצות אכילת קרבן פסח מבשר זה שנותן לבנו קטן, דאינו מקיים מן התורה שום מצוה באכילתו. ולי נראה פשוט דאין כאן סרך קושיא. דאטו יש חיוב שיאכל כל בשר הפסח על ידי קיום מצות אכילת קרבן פסח דוקא, והרי גם בגדול כשאוכל יותר משיעור זית לא מקיים תו באכילתו מצות אכילת קרבן פסח, דמצוה זו כבר נתקיימה בכזית שהיא שיעור אכילה בכל מקום, ולא מצינו שיהא צריך למנויים על כל פסח בשיעור כזה שיגיע לכל אחד כזית דוקא, כדי שיקוים בכל בשרו מצות אכילת קרבן פסח. ומה שאמרה תורה ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו וגומר, היינו שלא יוכלו לאכול את כולו ויביא לידי נותר. באופן דמצות אכילת קרבן פסח שהיא מצוה המוטלת על האדם, מקיים אותה בזית אחד, ואין חיוב שיאכל כל בשרו על ידי קיום מצוה זו דוקא. ומה שצריך לאכול את הפסח כולו, הוא רק כדי שלא יבא לידי נותר ומצותו הוא כאכילת בשר כל הקדשים שהמצוה שיאכל כולו ולא יבוא לידי נותר. והרי כולן נאכלין גם לקטנים כלשון המשנה ונאכלין לנשיהם ולבניהם, הרי דלא בעינן שיהא גם קיום מצוה באכילת כל בשרן, דהמצוה היא רק שלא יבוא הבשר לידי נותר, וכבר כתבו האחרונים דמטעם זה לא בעינן כזית באכילת בשר קודש כמו שכתבו התוס' ישנים במס' יומא (דף ל"ט) והדברים עתיקים. והיא הדן בפסח במה שנוגע לאכילת כל בשרו, דדינו בזה כבשר כל הקדשים, ואין צורך בזה לקיום מצוה, אלא דבפסח מלבד המצוה שיאכל כל בשרו ככל הקדשים, יש עוד מצות אכילת קרבן פסח, אבל מצוה זו הרי מקיים בזית אחד, ואכילת כל בשרו שהוא רק כדי שלא יבוא לידי נותר, אפשר בכל אופן שהוא, וגם על ידי קטנים, כבשר כל הקדשים. אלא דמצד אחר היה אפשר לאסור אכילת בשרו לקטנים משום דהוי שלא למנוייו, והוי זה איסור על הקטן, דאסור למספי להו בידים. ועל זה כתבו התוס' דבמקום מצות חינוך אין בזה שום איסור.
יב) גם יש ליישב קצת לפי הנ"ל קושית הרשב"א בנדה (דף מ"ו ע"ב) דבהא דאמרינן שם יתומה שנדרה בעלה מפר לה נדרה ממה נפשך דאי מופלא הסמוך לאיש דרבנן אתי נשואין דרבנן ומבטלין נדרא דרבנן ואי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו והקשה הרשב"א [הביאו המשנה למלך בסוף הלכות מאכלות אסורות] דהכא במה שאמר לה מופר ליכי ונדרך מותר לך, הרי קספי לה איסורא בידים. ולדברינו יש למצוא פתרי. דכיון דכל טעמא דלא ספינן להו איסורא הוא רק משום דלא ליתי למסרך, אם כן זהו רק בשנותן לו איסור שהקטן יודע שהוא איסור, אבל אם אומר לו על איסור שהיא היתר, והקטן אינו יודע כלל מאיסורו, שרי אפילו למספי להו בידים, דכיון דבעצם אין איסור על הקטן, ואתי למסרך לא שייך כאן, דהקטן סובר שהוא היתר, הרי מותר למספי לי' גם בידים. ולכן כשאומר לה מופר ליכי להתיר נדרה, אף שבאמת אין הפרתו הפרה, מכל מקום כיון דהיא סבורה דהיתרא קאכלה לא אתי למסרך לאיסורא. ומצאתי במלוא הרועים שכתב כן ביישוב קושית הרשב"א הנ"ל. אלא שיש לפקפק בזה דבאופן שהקטנה יודעת שאין הפרתו הפרה, הרי יש לאסור לפי הטעם הנ"ל. ומתוך דברינו נתבאר, דמה שכתב המשנה למלך בסוף הלכות מאכלות אסורות לדבר פשוט, דאסור לומר לקטן על האיסור שהוא היתר, דגם זה הוי כמוסיף לי' איסור בידים. לדברי פסקי מהרי"א הנ"ל דעיקר טעם האיסור הוא כדי דלא ליתי למסרך, הדבר פשוט להיפוך, דכל שהקטן אינו יודע מהאיסור הרי לא אתי למסרך. אלא דהא מיהא יהי' מוכרח מסוגית הש"ס דנדה הנ"ל דלמאן דאמר קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו, מוזהר הקטן באמת על האיסורים, ולא כמו שכתבנו לעיל דגם לדידי' הטעם הוא כדי שלא יתרגל באיסורים גם לכשיגדיל. דאם כן למה לי' להש"ס למימר הכא ואי דאורייתא קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו, הרי אפילו אי מצווין להפרישו אית לן למשרי הכא דבעלה מפר לה והיא סבורה שהוא היתר, דלא שייך הטעם דאתי למסרך. ואולי יש לדחוק דהש"ס קאמר להאי טעמא, כי היכי דלישרי אפילו היכא דהיא ידעה דאין הפרתו הפרה, אכן לפי תירוצנו לקושית הרשב"א, הרי באופן דידעה שהוא איסור, אסור גם לדידן, דהוי כמאן דספי לה איסורא בידים. יד) על כל פנים מן הסוגיות דיבמות מוכח להדיא דאין הקטן מוזהר על האיסורים לגמרי, וכן מפורשין הדברים בפסקי מהרי"א. ומהא דלא ספינן להו איסורא בידים אין שום יסוד לומר דהקטן מוזהר על האיסורים, ואם כן תשאר קושיתם משחיטת קטן דלפסול משום שאינו בר זביחה. והנה התבואות שור תירץ שם בתירוצו הראשון, דאפילו אם אין הקטן מוזהר באיסורין, מקרי בר זביחה משום דאחרים מוזהרין עליו שלא להאכילו איסורא בידים. וסברא זו כתב גם הנודע ביהודא מהדורא תנינא חלק אורח חיים סימן א' דמשום דאחרים מוזהרין עליו מקרי בר זביחה. ולא כמו שהסיפו האחרונים כונת תירוצו דהקטן עצמו מוזהר באיסורין, כי אין זה בכלל דבריו כמבואר למעיין]. ועיין בפרי מגדים סימן א' ס"ק כ"ז בשפתי דעת שכתב כן בכונת הש"ך. אכן כשאני לעצמי לא אמצא נוח בתירוצם זה, דכיון דאיסור זה על הגדול הוא שהתורה הזהירתו שלא להרגיל את הקטן באיסורים, באיזה אופן נאמר דבשביל איסורו של הגדול מחשיב הקטן לבר זביחה. יד) ואשר נראה לי ביישוב קושיתם. דבאמת הרי בפשיטות יש לומר דהקטן מקרי בר זביחה, משום דאתי לכלל זביחה לכשיגדיל, וכמו שכתבו התוס' בגטין (דף כ"ב) לענין בן כריתות, דחרש שוטה וקטן מקרו בני כריתות משום דאתו לכלל כריתות. אלא דאכתי קשה מה שהעירו הם ז"ל מהא דבתפילין פסלינן כשכתבן קטן משום דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, ואמאי לא נימא גם התם דמחשיב בר קשירה משים דאתי לכלל קשירה. ונראה לי דבתפילין לא שייך כלל טעמא דאתי לכלל קשירה, משום דתפילין היא מצוה חיוביית וחיובה חדש בכל יום, ולמצות חובה זו שבקשירה מקשינן הכתיבה, ועל זה לא שייך לומר דהוי בן קשירה היום במה דאתי לכלל קשירה לאחר זמן, דכיון דחיובה חדש בכל יום בפני עצמו, הרי לא נוכל לומר דחשיב בר קשירה לגבי חיובו של יום זה, משום דאתי לכלל חיוב למחר, דהחיוב של מחר חיוב חדש הוא בפני עצמו, ולחיוב קשירה של יום זה הרי לא יבא עוד לעולם, וזה מוסבר. וכשאינו בר מצות זו של קשירה אינו בכתיבה. אולם זהו רק במצות תפילין דהוי מצוה חיוביית, ומצותה בכל יום חיוב בפני עצמו, אבל מצוה שאינה חיוביית לא היום ולא מחר, כגון מצות שחיטה, שמצותה אינה אלא בשלילה שלא לאכול בלי שחיטה, אבל חיוב שחיטה אין עליו לעולם, אלא שאנו דנין על האדם בכלל אם הוא בר זביחה, בזה מהני שפיר טעמא דאתי לכלל זביחה, דכיון דאדם זה יבא לאחר זמן לכלל זביחה, חשוב גם עתה בר זביחה, כמו דחשוב בשביל זה לבן כריתות. והחילוק מורגש היטב. ולפי זה יהיה מקום לדון דבציצית להני ראשונים דפסלי בעשייתן מי שאינו בר חיובא, כשר בקטן כיון דאתו לכלל חיובא, דגם ציצית אינה מצוה חיוביית, דהרי אינו מחוייב ללבוש בגד בת ד' כנפות כדי להטיל בה ציצית, ודמי בזה לשחיטה להיות נחשב לגבה בר חיובא, כל דאתי לכלל חיוב. ורב גאון אחד העירני דלהני ראשונים, דבעו בעשיית ציצית בר חיובא, פסול באמת גם קטן, והרי זה סתירה לתירוצי בשחיטה. שבתי וראיתי בדברי הר"ת בגטין (דף מ"ה) שהוא המקור הראשון הפוסל בעשיית ציצית מי שאינו בר חיובא. והנה לא כתב אלא דאין אשה עושה ציצית משום דלא מיפקדא, וקטן לא הזכיר. אלא דהמגן אברהם והאלי' רבה בסימן י"ד כתבו דלר"ת גם ציצית שעשאן קטן פסולין מטעם הנ"ל. וכבר הי' מקום להעמיד דברי ר"ת כהויתן דבדיוק נקט אשה ושבקי' לקטן, דקטן כשר באמת אפילו לדידי' לעשיית ציצית, כיון דאתי לכלל חיובא, דציצית דמי לשחיטה וכנ"ל. אולם מי ירים ראש נגד שני אלה ראשי האחרונים, שפסלו גם ציצית שעשאן קטן מטעם זה. ובכן לכאורה יהי' סתירה מזה לתירוצי בשחיטה. דהרי גם ציצית אינה מצוה חיוביית ואפילו הכי פסול בה קטן, למאן דבעי בר חיובא בעשייתן. אולם גם מציצית אין סתירה לשחיטה, דאף דציצית לא הוי מצוה חיוביית כתפילין, ואפשר להפטר ממנה, כשלא ילבש בגד בת ד' כנפות, מכל מקום לא דמי לשחיטה. דבציצית על כל פנים מי שלובש בגד בת ד' כנפות, מוטל עליו החיוב להטיל ציצית בבגדו, והיא מצות קום ועשה, ובשחיטה הרי גם כשבא לאכול בשר, אין עליו שום חיוב גם אז לקיים מצות שחיטה, דמי לא סגי כשאתר שוחט, אלא שיש עליו איסור עשה שלא לאכול מבשר שלא נשחט, מה שאין כן בציצית דהלובש בגד בת ד' כנפות יש עליו מצות עשה להטיל בה ציצית. ולא רק בטעמם אלא דגם בדינם הם חלוקים. דבציצית של עיר הנדחת כתב המבי"ט בספרו קרית ספר בהלכות ציצית, שאין בהם משום איסורי הנאה, דמצות לאו ליהנות ניתנו, וכן כתב הכסף משנה בפרק א' מהלכות ציצית. ובסכין של עכו"ם הרי אסרינן לשחוט היכא דלא הוי מקלקל, ואמאי לא שרינן ליה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. ואין לומר דבשחיטה הוי האיסור במה שנהנה אחר כך מאכילת הבשר מסבת הסכין, והנאה כזו ליתא בציצית. דזה אינו, דהנאה כזו שהיא רק גרמא ואינה מגוף האיסור מותרת באיסורי הנאה, כמו שכתב הר"ן בסוכה גבי הנודר מן המעיין שטובל בו בימות הגשמים משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, ולא מיתסר מה דמתהני לאכול בקדשים על ידי טבילה זו, משום דהנאה זו שהיא רק גרמא ואינה מגוף האיסור, שריא באיסורי הנאה. והכי נמי בשחיטה מה דמתהני אחר כך מאכילת הבשר הרי אין זה אלא גרמא ולא מיתסר כלל. [ותו דאם נחשב ואת להנאה הרי גם בציצית נמצאת הנאה כזו שהרי הציצית מתירין לו לבישת בגד של ד' כנפות] ועל כרחך דמה שאסור לשחוט בסכין של עכו"ם בשעה שאינו מקלקל, הוא משום הנאת השחיטה עצמה שנהנה מגוף הסכין שעושה בו צורך שחיטתו, והנאה זו אינה גרמא, שהיא הנאה מגוף האיסור. ואפילו הכי לא אמרינן בה מצות לאו ליהנות ניתנו כדאמרינן בציצית. וראיתי בספר עמק יהושע סימן כ"ג שהעיר בשחיטה בסכין של עכו"ם דנימא בה מצות לאו ליהנות נתנו, והוכיח מזה דמצוה שאינה חיוביית, לא אמרינן בה מצות לאו ליהנות נתנו. והרי לדבריו אכתי קשה מציצית שכתבו המבי"ט והכסף משנה דאמרינן בה מצות לאו ליהנות נתנו, אף על גב דאינה מצוה חיוביית. אלא דהחילוק עמוק יותר, דבשחיטה אין עליו חיוב קיום מצות שחיטה לעולם, דהרי גם כשרוצה לאכול, אין עליו אלא איסור שלא לאכול מבהמה שלא נשחטה, וכשאוכל מבהמה שנשחטה לא עבר על איסור זה, אבל אין עליו שום חיוב לקיים מצות שחיטה, שהרי אחר שוחט והוא אוכל. והאיסור שלא לאכול מבהמה שלא נשחטה הרי אינו עובר גם כשאינו אוכל בשר כלל. ואם כן לא שייך לומר על השחיטה מצות לאו ליהנות נהנו, דהטעם בזה הוא משום דקיום המצוה שהוא משועבד לעשות אין זה הנאה, כמו שכתב רש"י. ואם כן לא יתכן זה אלא היכא דקיום המצוה צריך למעשה זו, ולכן כשעושה זאת בשביל המצוה המוכרחת, אין זה הנאה. אבל הכא דבמה שנוגע לקיום מצות שחיטה, שענינה שלא לאכול מבהמה שלא נשחטה, הרי מצוה זו יכול לקיים גם בלי מעשה השחיטה, כשלא יאכל בשר כלל, נמצא דמעשה השחיטה הוא עושה לרצונו כדי להכשיר את הבשר לאכילה, ומעשה כזו שעושה לרצונו הרי ודאי דהוא דבר שיש בו הנאה. מה שאין כן בציצית, דכשהוא לובש בגד בר ד' כנפות, יש עליו חיוב קיום מצות ציצית בפועל, ועל מצוה זו המוטלת עליו אמרינן שפיר דמצות לאו ליהנות ניתנו, כיון דאי אפשר לקיום המצוה אלא ע"י מעשה זו, דכשלא לבש בגד של ד' כנפות לא קיים מצוה זו, משום דהתם לא הוי המצוה בגדר איסור שלא לילך בבגד של ד' כנפות בלי ציצית, אלא בהיפוך דהמצוה היא להטיל ציצית כשלובש בגד בר ד' כנפות. ולכן שייך בקיום מצוה זו טעמא *) וזה כבר הקשיתי על דברי הר"ן דסוכה מהא דאמרינן בעירובין (דף ל"א) דאסור לערב באיסורי הנאה למאן דאמר דמערבין לדבר הרשות, והרי התם כל ההנאה שהוא בהיתר הילוכו, אינה מגוף האיסור והוי רק גרמא דלא מיתסרא כלל באיסורי הנאה להר"ן. ומצאתי באבני מלואים סימן ל"ג שעמד בזה וכן הקשה בעונג יו"ט סימן ס"א ולא אמרו בזה תירוץ מספיק. ולי נראה הדבר פשוט, דאיסור העירוב באיסורי הנאה אינה משום הנאת הילוכו, אלא משום עיקר קניית העירוב שקונה לו בית שביתה באיסורי הנאה, וכמו שכתבתי בפנים בשחיטה דהאיסור הוא מה שנהנה מן הסכין ועושה בו צורך שחיטתו, הכי נמי האיסור במה שקונה בו שביתתו, והרי הכי הוא לשון הגמ' שם, בטעם איסור זה, משום דאסור לקנות בית באיסורי הנאה, ולא הזכירו כלל הנאת הוליכו שעל ידי עיריבו, משום דזהו באמת רק גרמא שמותרת באיסורי הנאה, אלא דהאיסור הוא עיקר קנין השביתה, והוי זה הנאה מגוף הדבר. והא דמותר לערב באיסורי הנאה למאן דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה, והרי לדברינו דעיקר האיסור הוא קנין השביתה ולא היתר ההליכה, אם כן אכתי ליחסר גם לדידי' דמכל מקום הוא קונה קנין באיסורי הנאה ומה לנו דאינו נהנה בהליכתו, כיון דבלאו הכי אין האיסור אלא בקנין השביתה וזה שייך גם למ"ד זה. התם היינו טעמא, דכיון דעיקר העירוב אינו בא אלא לדבר שאין לו הנאה ממנו, ממילא גם הקנין עצמו הוא דבר שאין בו הנאה ואין לאוסרו כלל, דהוי כשוחט בסכין של עכו"ם בהמה שאינה מסוכנת, דלא מיחסרה גוף השחיטה, משום שאינה מביאה לידי הנאה, והכי נמי קנין העירוב כשאינו מביא לידי שים הנאה, הרי לא נהנה גם מגוף הקנין, ומשום מאי ליחסר, ורק למאן דאמר דמערבין לדבר הרשות דקנין העירוב מביא לידי הנאה, אף דבשביל הנאה זו עצמה אין לאסור את העירוב משים שאינה אלא גרמא, אבל משום הנאה זו מיחסר גוף הקנין דחשוב על ידי זה לדבר שיש בו הנאה, והוי כנהנה מגוף האיסור. ואדרבה בדברי הר"ן עוד יתיישב לי מה שהקשה באור זרוע הגדול בהלכות עירובין סימן קכ"ב בהא דעושין לחי של אשרה, ואמאי לא מיחסר מה שנהנה ממנה הנאת היתר הטלטול, ולהר"ן אתי שפיר דהנאה זו אינה אלא גרמא, ומותרת באיסורי הנאה, אלא דבעירובי תחומין האיסור על הקנין, אבל בלאי דאין דבר לאסור אלא היתר הנאת הטלטול וזה אינו אלא גרמא. והא דאמרינן בעירובין (דף ע"ח) דאסיר לעשות סולם של אשרה מחצר לחצר, אין האיסור משום היתר הנאת הטלטול הבא על ידי הסולם, אלא משום דאסור לעלות בסולם של איסורי הנאה ולהשתמש בו דהוי הנאה מגוף האיסור, ממילא לא הוי פתחא. ומה שכתב רש"י שם בסוף ד"ה ה"ג אבל עירובי חצרות להנאתו הוא ולא לדבר מצוה והוי הנאה עכ"ל, הרי דגם הנאת היתר הטלטול אסירה, כבר תיקן זאת בהגהות הב"ח שמחק מדברי רש"י תיבות ״להנאתו הוא״ וגריס ״דלאשוויי פתחא הוא״ וזה לשון הרמב"ם בפרק ג' מהלכות עירובין הלכה ח' עשה אשרה סולם לכותל אין מערבין אחד מפני שאסור לעלות עליהן מן התורה שהרי הוא אסור בהנאה וכן הוא בשו"ע סימן שע"ב, הרי דכל הטעם בזה הוא מפני איסור הנאת העלי' וממילא לא הוי פתחא, ולא משום איסור הנאת הטלטול, שלא נזכר לא ברמב"ם ולא בשו"ע. ובישועות יעקב סימן שס"ג ראיתי שהקשה מעצמו קושית האור זרוע על לחי של אשרה ולראי' הביא מהא דאסור לעשות סולם של אשרה. ולא דק, דבסולם הטעם משום דאסור לעלות דרך הסולם ואין כאן פתח, ולא משום איסור הנאת היתר הטלטול. ובהאי ענינא נראה לי ליישב קושית התוס' בעירובין (דף פ' ע"ב) דבהא דאמרינן שם עושין לחי של אשרה ואין עושין קירה של אשרה משום דכתותי מכתת שיעורי', וקורה צריכה שיעור רוחב טפח מה שאין כן בלחי דבמשהו סגי, הקשו התוס' דגם לחי צריכה שיעור גובה עשרה ונימא גם כן דכתותי מכתת שיעורה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר, דשיעור עשרה שבלחי, אין השיעור נתפס על הלחי, אלא הפירוש דעד גובה עשרה במבוי צריך שיהא שם לחי, וכיון דבדבר שאינו צריך שיעור כשר גם איסור הנאה, דמציאותן הוי מציאות, אם כן הרי עד עשרה בגובה המבוי נמצא לחי. מה שאין כן בקירה, דגוף הקורה צריכה שיעורא ברוחב טפח, דינו ככל דבר הצריך שיעור, דפסול בו איסור הנאה משום דכתותי מכתת שיעורי'. והבן. שוב מצאתי בספר עצי אלמוגים סימן שע"ב שהקשה סתירת דברי הרמב"ם שמתיר לחי של אשרה משום דלא שייך בי' טעמא דכתותי מכתת שיעורי', ואוסר בסולם של אשרה אף על גב דגם בו לא שייך האי טעמא, ואי דאסור בסולם משום הנאת היתר הטילטול, הרי גם בלחי יש לאסור מטעם זה, ובסוף דבריו העיר, דיש לומר דהנאת הטילטול אינה מגוף הלחי, ובסולם איסורה משום העליה שהוא הנאה מגוף של איסור, והניח בקושיא דמנלי' להרמב"ם חילוק זה. ואשתמיטו לי' דברי הר"ן והרשב"א גבי נודר מן המעיין, דהנאה כזו שאינה אלא גרמא מותרת באיסורי הנאה. דמצות לאו ליהנות נתנו, מה שאין כן בשחיטה, והרי בעידן ריתחא דענשינן אעשה למאן דלא לביש בגד בר חיובא דציצית, כדאמרינן במנחות (דף מ'), אטו ענשינן למאן דלא אכיל בשרא לפי שלא קיים מצות שחיטה, ולא אכל בשר מן הבהמה השחוטה, והדבר מוסבר. ובפליתי סימן י' העיר גם כן אסכין של עכו"ם דנימא בשחיטה מצות לאו ליהנות ניתנו, והביא ראי' דהוי מצוה מדמברכינן עלה אשר קדשנו במצותיו ואין זה ראי' דהרי גם על מניעת האיסור מברכינן הכי, כדאמרינן בברכת האירוסין אשר קדשנו במצותיו על איסור העריות והארוסות. ולדברינו מוסבר היטב החילוק שבין מצות הפרשת תרומה למצות שחיטה שהרבה עליו הט"ז לדבר בסימן א'. ולדידן החילוק פשוט, דבתרומה כשרוצה לאכול יש עליו מלבד האיסור שלא לאכול טבל, גם מצות עשה של הפרשת תרומה בקום ועשה, ובעינן דוקא שיפריש הוא עצמו או שלוחו [והא דתורם משלו על של חברו אין צריך דעת בעלים הרי הוא גם כן מדין שליחות משום דזכות הוא וזכיי' מטעם שליחות] אבל בשחיטה אין עליו אלא איסור שלא לאכול שאינה שחוטה, ואין עליו שום מצוה בקום ועשה. גם יש לומר עוד דבתרומה אף שאין עליו חיוב הפרשה כשאינו רוצה לאכול, מכל מקום כשהפריש ותיקן את כל תבואתו מצוה בידו גם אם לא יאכל ממנה כלום, ובשחיטה אם ישחוט את כל צאנו עדרים ולא יאכל מהן אין שום מצוה מה ששחטן דהכא כל עיקר המצוה היא רק שלא לאכול מאינה שחוטה, נמצא דרק באכילתו עביד מצוה כשאינו אוכל את האיסור, ובהשחיטה לבדה כשאינה באה לידי אכילה אין בה שום מצוה ואולי כיוון לזה הט"ז. ומה שכתב דיש עליו חיוב גם כשאינו בא לאכול, לאו דוקא הוא, אלא רצה לומר דגם אם אינו אוכל עביד מצוה בהפרשתו. ותתיישב בזה קושית העולם שהקשו עליו מדברי רש"י גטין (דף מ"ז) שכתב דמצות מעשר אינה מצוה דרמיא עלי' אלא אם בא לאכול צריך להפריש והוא הדין לתרומה, והרי זה סתירה למה שנראה מדברי הט"ז דתרומה היא מצוה דרמיא עלי' גם כשאינו רוצה לאכול. ולדברינו לישנא לאו דוקא, ולא כיוון הט"ז לומר אלא דבתרומה מקיים מצוה בהפרשתו גם כשאינו אוכל, וחלוקה היא משחיטה, דבשחיטה אין המצוה אלא במה שאינו אוכל מבשר תמותה, וממילא אינו מקיים מצוה אלא כשאוכל את השחוטה, והשוחט שלא לאכילה אין שום מצוה בידו. וכונתו רצוי'. ובהאי ענינא נראה לי ליישב קושית העולם על דברי התוס' בשבת (דף נ"ד ע"ב) ד"ה הוה שהקשו על מה שאמרו דר' אלעזר בן עזרי' הוה מעשר בכל שתא ושתא תריסר אלפי עיגלי והרי בשעת החורבן לא הי' אלא בן י"ד או ט"ו, ולאחר החורבן אין מעשר בהמה נוהג מפני התקלה ומאי קאמר בכל שתא ושתא. ותירצו בחד תירוצא דאפוטרופוס הי' מעשר בקטנותו. ומקשין העולם דאפוטרופוס הרי אינו מעשר אלא לאכול ולא להניח, ואטו כל הני עיגלי הוו צריכי לי' למיכל. ונראה לי ביישוב דבריהם. דלכאורה קשה במאי דאפוטרופוס אינו מעשר להניח, ממה שמבואר שם באותה ברייתא בגטין (דף נ"ב) דעושין להן לולב וערבה וסוכה וציצית וכל דבר שיש לו קצבה, והכי נמי אמאי אין מעשרין להניח דהוי דבר שיש לו קצבה. ופשוט נראה דכל מה דעביד אפוטרופוס ליתומים משום חינוך מצוה, הוא רק במצוה המוטלת עליהן לחובה כשיגדילו, ולכן בתרומות ומעשרות דאין חובת הפרשתן אלא כשבא לאכול, אין חובת החינוך גם כן אלא כשבא לאכול. ואף דלדברינו הקודמים מקיים מצוה גם כשמפריש ואינו אוכל מכל מקום כיון דאינה מצוה דרמיא עלי' לא בא על זה החינוך, ואף דמצינו לחנכו גם בנזיר אף שאינו חובה. יש לומר דזהו דוקא באב לבנו, אבל לא במצות חינוך של האפוטרופיס] ולכן אינו תורם ומעשר אלא לאכול אבל לא להניח. [ואף דגם בציצית אינה חובה אלא כשלובש בגד של ד' כנפות, ואפילו הכי עושין לו ציצית, שאני התם דלאחר שלבש כבר היא חובה עליו, ולכן מלבישו ומחנכו בחיובו, אבל במעשר כשהוא להניח אין עליו לעולם שום חיובן. אולם נראה לי דעיקר הך מילתא דהפרשת מעשרות אינה חובה אלא כשרוצה לאכול, יתכן רק במעשר דגן דטביל לאכילה ובו י"ל דחובתי הוא רק כשבא לאכול מכריו. אבל מעשר בהמה דלא טבול כלל כמבואר בבכורות (נ"ז), הרי על כרחך דמצותו היא חובה גם כשאינו רוצה לאכול, דמה ענין ההפרשה להאכילה בשעה שאינו טובל כלל, ועל כרחך דחובתו היא לתקן עדרו תמיד. וכיון דהוא דבר של חובה וגם יש לו קצבה מעשרין האפוטרופסין גם להניח, דלא שייך בו כלל לחלק בין לאכול ולהניח כיון שאינו טובל. ומה שאמרו האפוטרופין תורמין ומעשרין להאכיל זהו רק במעשר דגן, ונכון. הדרן לדידן שחילקנו בחילוק מרווח בין מצות שחיטה שאין בה אלא מניעת האיסור למצות ציצית שיש בה מצות קום עשה בשעה שלובש בגד של ד' כנפות. וכיון שכן אתי שפיר מה שכתבו המגן אברהם והאלי' רבה דציצית שעשאן קטן פסול, משום דלא מפקיד, ולא קשה ממה דאתי לכלל חיובא, דאף על גב דמצות ציצית אינה מצוה חיובית כמו תפילין, מכל מקום כיון שיש בה חיוב מצוה בקום ועשה בשעה שלובש בגד בת ד' כנפות, ומצוה זו הרי מוטלת עליו בכל רגע, אם כן בנוגע למצוה זו לא שייך לומר על הקטן הלובש בגד בר ד' כנפות ופטור ממצותה, דמכל מקום הוא גם היום בר מצות ציצית משום דאתי לכלל חיובא למחר, שהרי למחר חיוב חדש הוא, דבשעה שלובש בגד המחוייב בציצית, הרי החיוב חדש עליו בכל רגע ורגע, באופן דלאחר שלבש בגד כזה כבר דומה הוא חיוב ציצית לחיוב תפלין ואין לדונו כבר חיובא היום משום החיוב דלמחר. מה שאין כן בשחיטה דאין לנו שום קיום מצוה אלא מניעת איסור, ועל זה שייך שפיר לדונו גם עתה לבר זביחה, משום דהאי גברא אתי לכלל איסורא, וכנ"ל. ואולם כל זה טרחנו ליישב לפי דברי המגן אברהם והאלי' רבה, אבל מדברי ר"ת עצמו אין שום סתירה לדברינו: