אור ברסלב

שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא

סימן טו

סימן יד

אשר כתבתי להגאון הנ"ל על דבריו אלה:

א) תחלת דבר הדר"ג ביישוב קושיתי על סתירת הברייתא דביצה (דף ז') לדברי התורת כהנים פרשה שמיני, והאריך בזה בפלפול נעים. ובהשקפתי הראשונה השתוממתי למראה הסתירה. אשר בין דבריו במכתבו זה לדבריו שבמכתבו הקודם, אז החליט הדר"ג דאבר מן החי בין איסורו בין טומאתו הוא גדר נבלה, ואני במכתבי להדר"ג לכאורה הבאתי ראי' לדבריו מדברי התורת כהנים האלו דממעט מקרא דאלה טומאת אבר מן החי בעוף, ואי לאו דענינו גדר נבלה, למה לי קרא למעוטי תיפוק לי' דאין כאן איסור נבלה, וכמו דאמרינן בעוף טמא. ועתה דברי הדר"ג שונים, דאבר מן החי אין איסורו גדר נבלה, והראי' דבהמה בחיי' לאברים עומדת לכולי עלמא היכא דחשב. וגם הערה זו הזכרתי במכתבי הקודם ותרצתי בזה לקושית התוס' בחולין (דף ק"ג) ולפלא שהדר"ג לא הזכיר כל זה, שוב התבוננתי במכתבו העבר וראיתי שדבריו אמורים שם לדעת הרמב"ם, וגם במכתבו זה הזכיר בסוף פלפולו היקר דלהרמב"ם שיטה אחרת בזה. אולם איך שיהי' קשה לי לתירוצו שתירץ לדברי התורת כהנים, דהא דצריך קרא דאלה למעוטי עוף מטומאת אבר מן החי, הוא משום דבאבר מן החי נמצא בו גם איסור נבלה, לבד איסור אמה"ח, ומשום איסור זה הוי אמינא דיטמא אבר מן החי מן העוף, ואף דלמאן דאמר לאברים עומדת, לא חייל האיסור נבלה שבו [שחלותו הוא בשעת תלישת האבר] על איסור אבר מן החי דקדים לחול גם כשהבהמה שלמה, הא לא איכפת לן כיון דבמינה איכא איסור נבלה כמו שכתבו התוס' בזבחים, זהו תוכן דבריו. ולדידי קשה דהתינח בעוף טהור, אבל אכתי קשה הא דממעט שם מקרא גם עוף טמא מטומאת אבר מן החי, והרי התם גם נבלה גמורה שלו אינה מטמאה בבית הבליעה, ואם כן איך תיסק אדעתין דאבר מן החי מן העוף יטמא בבית הבליעה משום איסור נבלה שבו, ומי עדיף איסור נבלה של זה מנבלה גמורה שלו, אחרי דגם איסור נבלה זה שבא בעת תלישת האבר לא חייל על איסור טומאה, ואמאי צריך קרא למעוטי לעוף טמא מטומאת אמה"ח לפי תירוץ הדר"ג. לכן אני חוזר על דברי שבמכתבי הקודם, דבאמת איסור אבר מן החי וטומאתו איננו כלל משום נבלות, ומה שקשה לפי זה על דברי התורת כהנים דצריך קרא למעוטי לאבר מן החי מטומאת בית הבליעה אחרי שאין בה טומאת נבלה, הקושיא מעיקרה ליתא. דהא דאמרינן דאין מטמאה בבית הבליעה אלא אם כן שיש בה איסור נבלה, זהו רק במקום שהטומאה היא טומאת נבלה, ואז בעינן שיהי' בה גם איסור נבלה, אבל היכא דהטומאה היא משום אבר מן החי, דהוי סלקא אדעתין דאבר מן החי יש לו טומאה בעוף כמו שיש לו טומאה בבהמה, ודין טומאתו בעוף, כדין טומאת נבלת העוף, כמו שבבהמה דין טומאתו כדין טומאת נבלה בהמה, מאי איכפת לן בזה שאין כאן איסור נבלה, כיון דאין כאן טומאת נבלה רק טומאת אבמה"ח, אלא שדין טומאת אבמה"ח כדין טומאת נבלה, וכי משום זה ניבעי שיהא בו גם איסור נבלה. ומשום הכי גם בעוף טמא אף דבמיתת כולו אין בו טומאת נבלות, היינו משום דאז טומאתו טומאת נבלת ומשום הכי בעינן בה גם איסור נבלה, ואיסור נבלה לא חייל על איסור טומאה, אבל טומאת אבר מן החי, אף אם נאמר דלטומאתו בעינן שיהא בו איסור אבר מן החי כמו דלטומאת נבלה בעינן שיהא בה איסור נבלה, כיון דדינן אחד, הרי סתם ספרא ר' יהודא דמרבה בחולין (דף ק"ב) אבר מן החי בטמאין, וליכא לאקשויי מידי. באופן דמהא דממעט עוף טמא מטומאת אבר מן החי מוכח להדיא שאין טומאת אבר מן החי בגדר נבלה, וממילא אין לנו שום יסוד לחדש דבכל אבר מן החי יש בו גם איסור נבלה. ואף אי יהיבנא להדר"ג שיש באבר מן החי גם איסור נבלה, כמו שהוכיח מהתוספתא דחולין, אבל טומאתו הרי ודאי מוכח מהתורת כהנים דאינה טומאת נבלה, דאם לא כן לא הי' צריך קרא למעוטי לעוף טמא מטומאת אבר מן החי, כיון דכבר ידענו דגם נבלה גמורה שלו אינה מטמאה. וכיון שכן, הא דנתמעט אבר מן החי מטומאת בית הבליעה בעוף אין זה משום דלא חל האיסור נבלה, וכמו דמסיק הדר"ג בתירוצו על קושיתי בביצה (דף ז'), כיון דטומאת אבר מן החי אין בו כלל משום נבלה, אלא דהמיעוט הוי על טומאת אבר מן החי גופה בעוף. ואם כן יהי נסתר עיקר תירוץ הדר"ג. ויש לדחוק וליישב:

ב) חידש לן הדר"ג ליישב קושית התוס' בזבחים (דף ס"ט) דכשם דנדרים חלין על שארי איסורין גם לקיום הכי נמי חלין שארי איסורין על איסור נדר והקדש, דאיסורן איסור גברא, ונדרים איסור חפצא, ולפיכך חלין זה על זה, עכ"ד. אבל לא כן כתב הר"ן בנדרים (דף י"ח) והביא שם גם דברי הירושלמי המפורשין להיפוך, דאיתא התם דנדרים חלין על השבועות אבל אין השבועות חלות על הנדרים, והר"ן הסביר שם טעמו של דבר דבנדרים איכא גם איסור גברא ומשום הכי אין השבועה חלה עליו. וכן הוא בריטב"א שם בחידושיו על הרי"ף, שהביא גם כן דברי הירושלמי הנ"ל לסתור סברא זו, דלא נימא דכשם דנדרים חלין על השבועות הכי נמי שבועות חלות על הנדרים. ואם כן הוא הדין לשארי איסורים דאינן חלים על איסור נדר והקדש מטעם זה דבנדר והקדש אית בהו גם איסור גברא. גם מש"ס דילן יש להוכיח היפוך סברא זו, דהרי בחולין (דף צ') אמרינן דאיסור גיד לא חייל על איסור קדשים, הרי דאיסורי גברא לא חיילי על איסור קודש. והכא אין לתרץ כמו שתירץ הדר"ג להגמ' דכריתות דלא חייל העונש, וכמו שהסביר דלעונש לא חיילי גם שארי איסורין על נדר משום שכבר יש עליו העונש הראשון. דאכתי קשה לפי זה, הא דאמרינן התם קדשים דאיסור כרת מי שמעת לי' ופירש"י איסור כרת יש בו אם יתפגל אח"כ או יתותר. וכיון דעל איסור קודש, יש לאיסור גיד לחול, דהוו איסור חפצא ואיסור גברא דחיילי אהדדי לפי דברי הדר"ג, אלא דמשום העונש של קודש לא מצי לחול העונש של איסור גיד, אם כן יש לנו לדון רק על חומר העונש של קודש, ומה חומר הוא לעונש זה, מה שיכול להסתעף שיבא אחריו עונש אחר. ואף דלהראשונים דבעלמא איסור חל על איסור לאיסורא, מוכרחין אנו גם כן לפרש דברי הגמ' לענין עונש, ואפילו הכי מחשיב לחומר מה שיוכל להסתעף חיוב כרת, התם מילתא אחריתא היא, דלדידהו הרי איסורו של האיסור הראשון מונע בעד עונשו של השני מלחול, וודאי דזה מיחשב חומר להאיסור הראשון מה שממנו יכול להסתעף כרת. אבל לדברי הדר"ג, דעל איסור קודש שהוא איסור חפצא חיילי איסורי גברא אלא דהעונש השני לא מצי חייל מפני שכבר קדמו העונש של איסור קודש, וכיון דאנו דנין כאן על העונש הראשון, הרי אין זה חומר לעונש זה מה שיכול לבוא לידי עונש אחר חמור ממנו, ויש לדחוק:

ז) ומה שכתב הדר"ג דבאיסור נדר לא שייך אין איסור חל על איסור, כין דמכל מקום מחלל דבורו, אינו מובן לי כל הצורך, דאם אין איסור נתפס על דבר שכבר אסור ועומד הרי לא שייך בזה כלל חילול דבורו דכל דלא חל הנדר, איזה חילול דבור יש כאן, דאם לא כן איך משכחת לה להני נדרים דלא חיילי, אכתי נימא דמחלל דיבורו. אלא דזה פשוט דכל דלא חל הנדר, אין כאן מחלל דיבור. והכי נמי בנידון דידן דלא חל הנדר באיזה אופן נדונו למחלל דיבורו. ואולם סברא כיוצא בזו אמרתי זה כבר ביישוב קושיא אחת שבתשובות הגרעק"א זצ"ל, בסוף ספרו דרוש וחידוש על דברי רש"י בחולין (דף ק"ג ע"ב) שכתב בטעמא דלא לקי על אבר מן החי בכדי אכילת פרס, משום דאבר מן החי חידוש הוא שחייב על בשר גידין ועצמות ואין לך בו אלא חידושו, דסתם אכילה בכזית בבת אחת. והקשה שם השואל דאם כן בקרבן שבועה דחידוש הוא שחייב קרבן על לאו גרידא בלי כרת, לא יתחייב קרבן שבועה על כזית בכדי אכילת פרס וזהו דבר שלא שמענו. ואמרתי ביישוב קושיתו דכיון דאיסורא מיהת עביד בכזית בכדי אכילת פרס, דהאיסור הרי אין בו חידוש, ממילא חייב קרבן על חילול דבורו, שהרי עבר על איסור שבועתו, דהקרבן בא על בל יחל דברו, וכל דעביד איסורא הרי נתחלל דיבורו, אלא דכל שאין שיעור כפי הדין, אין כאן חילול, אבל מכיון דלענין איסור יש כאן שיעור, יש כאן חילול דבר וחייב קרבן. מיהו כל זה היכא דיש עליו איסור מחמת שבועתו, ואנו דנין רק על הקרבן, אבל הכא דקאי הדר"ג בסברתו דבדבר דבעינן חלות, לא חייל גם לאיסור לא הוי זה כלל מחלל דיבורו:

ד) כתב הדר"ג ליישב קושיתי על התוס' דזבחים, דספקן של התוס' יש לו מקום לרב חסדא בחולין (דף צ') דלדידי' הפירוש דממשקה ישראל הוא שכל שאינו ראוי לישראל לא הוי אוכל למזבח, ואינו אלא פסול, אבל לא שיש איסור למזבח כמו דאיתי' להדיוט ובזה נחלק על רב הונא שם, ומשום הכי לרב חסדא לא איכפת לן בדם אם יש עליו עוד איסור אחר, אחרי דבין כך וכך אינו ראוי לישראל ואפילו הכי הכשירתו תורה למזבח עכת"ד. אולם לפי חידושו הרי תקשה לן למה פוסלת טרפה בעולת העוף, כיון דבלאו הכי אסורה להדיוט משום נבלה, דזר שאכל מליקה חייב משום נבלה, ופשוט דבעולת העוף גם כהן מוזהר משום נבלה דרק מטומאת בית הבליעה ממעטינן לה לעולת העוף בזבחים (דף ס"ט) אבל מאיסור נבלה לא שמענו שנתמעטה גם אצל כהן, ואמרינן במנחות (דף ה') מליקה תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה, ואי נימא דכהן אינו מוזהר עלי' משום נבלה, מאי מוכיח הוא זה דשאני מליקה דמותרת לכהנים, לשיטת התוס' בזבחים (דף פ"ח) דמה שמותר לכהנים אף שאסור לזרים הוי ממשקה ישראל. ועוד יותר מזה יתבאר לפנינו בסימן ט"ז דגם למזבח גופו לא התירתו המליקה מאיסור נבלה, אלא שהתורה התירה כאן להקריב למזבח כשהוא באיסור נבלה. וגם חטאת העוף לכהנים אין המליקה מתרת להן איסור נבלה כשחיטה בחולין, אלא דהתורה התירה להן חטאת העוף לאוכלו באיסור נבלה. וזה מוכח מהסוגיא דחולין (דף ק"כ) דאמרינן, אילימא חלב בהמה לגבוה נבלה נמי אישתראי מליקת עוף לגבוה, ואמרינן תו התם ואלא חלב חי' להדיוט נבלה נמי אישתראי מליקה בחטאת העוף לכהנים, ואי נימא דהמליקה מוציאתה מידי איסור נבלה לגבוה ולכהנים מאי הותר מכללו שייך כאן, כיון דהמליקה למזבח היא כשחיטה להדיוט. ועל כרחין דהכא התירה התורה איסור נבלה לגבוה ולכהנים, ומשום הכי חשיב הותר מכללו. וכיון שכן מה לנו שניתוסף בו גם איסור טרפה. והרי זה דומה לדם כפי סברת הדר"ג. ולשיטת רש"י בזבחים (דף פ"ח) דגם מה שאסור לזרים לחודיי' אף שמותר לכהנים לא מקרי ממשקה ישראל, אין אנו צריכין לכל האריכות והקושיא פשוטה להדר"ג מעולת העוף וגם מחטאת העוף, דלמה פוסלת בהן טרפה אחרי דאסורים לזרים מיהת, ולא הוו ממשקה ישראל. והנה גם הדר"ג השיב לנפשו מעיקר פסול טרפה אפילו בקרבן בהמה, (וה"ה לכל הפסולין שהם ממשקה ישראל] דאית בה משום ממשקה ישראל, וכיון דעיקר ההקרבה הוא הדם, ובדם הא לא שייך פסול דממשקה ישראל לרב חסדא. ומה שתירץ הדר"ג דהאיסור הוא משום הקטרת האימורין, נשגבה היא ממני, דכמו דלדבריו לא שייך פסול דממשקה ישראל בדם לרב חסדא, משום דבלאו הכי אינו ראוי לישראל, הכי נמי לא שייך פסול זה באימורין שהן חלב האסור להדיוט, ומותר לגבוה משום דמצותו בכך. ולתירוצו אין מקום אלא בעולה שמקטירין בשרה אבל לא בכל הקרבנות שאין למזבח אלא חלבן ודמן, וגם דלדבריו תקשה מחטאת העוף דאין למזבח אלא דמה, ואמאי פסלי בה כל הפסולין דממשקה ישראל. אכן באמת אי משום הא אין להשיב על דברי הדר"ג לא מטעם קושיתי אף לא מקושית הדר"ג לדברי עצמו. דהרי הפסול דממשקה ישראל הוי על כל עבודות הקרבן, וגם השחיטה בכלל ובעוף המליקה. וא"כ ל"ק איך שייך בטרפה פסולא דממשקה ישראל, כיון דהדם בלא"ה אסור להדיוט ועיקר ההקרבה הוי הדם, דהפסול הרי הוי גם על השחיטה דאז אין לנו עסק עם הדם וכיון שנשחטה בפסול, כבר פסול כל הקרבן ופסול גם הדם להקרבה, וכן לא קשה מטרפה בעוף, אף דבלאו הכי הוי נבלה, דהרי נבלה נעשית על ידי מליקתה גופה, ובשעת מליקה כשרה היא, וכשהיא טרפה מעיקרא, הרי נמלקה בפסול. והרי כל הפסולין אסורין בכל החמשה שמות ולרש"י בחולין (דף פ' ע"ב) גם מלקי לקי עליי' כמו בבעל מום. ולדעת הרמב"ם דבכל הפסולין לבד בעל מום אין בהן מלקות כמבואר בדבריו בפרק שלישי מה' איסורי מזבח על כל פנים נפסלין בכל החמשה עבודות, וגם איסורא נראה דאיכא, גם לדברי הכסף משנה שם, כמו שהארכנו בזה בסימן ז' [ולפלא על רבנו הצל"ח בחידושיו למס' פסחים (דף ע"ג) שכתב שם לדבר פשוט דבכל הפסולין לבד בעל מום אין איסור על שארי עבודות לבד ההקרבה והרי לרש"י מלקי לקי עליי']. ומיושבת גם הערתי גם הערת הדר"ג. אלא אי קשה לדבריו הא קשה. דאם כן תתכשר לרב חסדא מנחת העומר גם כשאינה ממשקה ישראל דהרי העומר תמיד מן החדש הוא בא ומשום דמצותו בכך מותר כדאמרינן במנחות (דף ה') והוי כמו דם דלסברת הדר"ג לא שייך בי' תו פסולא דממשקה ישראל ותהא כשרה מנחת העומר של איסורי הדיוט, וזה לא שמענו. ואין לומר דבאמת מצד ההקרבה כשרה מנחת העומר של איסור, אלא דפסולה משום שאין שירי' ראוין לכהנים דאף דאין זה מעכב, מכל מקום כל דלכתחלה אין השירים ראוין לאכילה פסולה, כמו שכתב הדר"ג לענין הקטר חלבים. דזה אינו. דהרי עומר הבא בטומאה אינו נאכל כמבואר במשנה דפסחים (דף ע"ו) הרי דגם אם מתחלתו אינו ראוי לאכילת שירים אין זה מעכב. ואין להביא סמך לסברת הדר"ג בדרב חסדא, מהא דבסוכה (דף מ"ח) אסרינן יין מגולה לנסכים, ובירושלמי מפרש הטעם משום דלא הוי ממשקה ישראל, והרי התם דאיסורו להדיוט דמשום סכנה לא שייך כלל לגבוה, ואי נימא דפסולא דממשקה ישראל פירושו שיש איסור לגבוה איך שייך איסור זה במידי דמשום סכנה, ויהי' מזה ראי' לסברת הדר"ג דממשקה ישראל אינו אלא פסול דכל דלא חזי לישראל פסול לגביה ושייך זה גם במידי דסכנה, דסוף סוף אינו ראוי לישראל. אולם כבר העירותי בסימן ח' מגמ' זו עצמה, והבאתי ראיה דהא דאיסורי הדיוט אסורין לגבוה, אין פירושו שנאמרו פרטי האיסורים לגבוה כמו שנאמרו להדיוט, דבאופן זה לא הוי שייך באמת למיסר לגבוה מידי דסכנה, אלא דאיסורן לגבוה הוא משום זה גופא דאסורין להדיוט, אבל האיסורין בעיקרן לא נאמרו לגבוה, גם אין לגבוה פרטי איסורים אלא סוג איסור אחד, דכל שאסור להדיוט אסור משום זה לגבוה, ולכן שייך איסור זה גם במידי דסכנה, דמכל מקום אסור להדיוט, ואסור משום זה גם לגבוה, ולפי זה אין מכאן ראי' לטעמו של הדר"ג דממשקה ישראל אינו אלא פסול. דאפילו אי נימא שיש איסור לגבוה, שייך איסור זה גם במידי דסכנה, כיון דאיסורו דלגבוה הוא רק משום שאסור להדיוט, ואם כן גם כשאסור להדיוט משום סכנה, סוף סוף מאיסורי הדיוט הוא ואסור משום זה גם לגבוה. איברא דלסברת הדר"ג הי' מקום להסביר דברי התוס' בחולין (דף צ') שהקשו באיסור גיד על מוקדשין דהוי מוסיף לגבוה. ודבריהם תמוהים כמו שתמה המהרש"א כיון דכל איסור גיד לגבוה הוא משום שאסור להדיוט ולא הוי ממשקה ישראל, אם כן כל זמן דלא חל איסורו להדיוט מותר גם לגבוה. והמהרש"א תירץ דסברת התוס' היא כיון דאם היו חולין היו אסורין להדיוט באיסור גיד לא הוי גם זה ממשקה ישראל. ואין דבריו מובנים כיון דהאיסור דלהדיוט הוא האוסרו לגבוה, אם כן כל זמן שאין כאן איסור להדיוט במה יאסר זה לגבוה, ומה לנו שאם הי' חולין הי' אסור להדיוט כיון דעתה אין איסורו איסור להדיוט, וביותר לפי מה שהוכחתי מיין מגולה דפסול לנסכים לפי שאינו ממשקה ישראל, דלא נאסרו לגבוה האיסורים בעיקרן אלא דאיסורן לגבוה הוא משום זה גופא שאסור להדיוט. אם כן כל זמן שאין בו איסור להדיוט מפני מה יאסר זה לגבוה. ולדברי הדר"ג מוסברים דברי המהרש"א דאחרי דאיסורי הדיוט אין איסורן איסור כלל לגבוה, ואין בהן אלא פסול דמה שאינו ראוי לישראל אין זה קרבן, ואם כן העיקר דכשהוא חולין צריך להיות ראוי להדיוט דמשהוקדשו הרי כל המוקדשין אינן ראוין להדיוט. אבל אכתי כיון דדברי הדר"ג אינן אלא לרב חסדא, הרי דוחק הוא להעמיד קושית התוס' אליבא דרב חסדא דוקא. ואולם כבר יישבנו דברי התוס' בסימן ח', דהעיקר בדיני כולל ומוסיף דאזלינן תמיד בתר הצד החיובי, דכל היכא שאם רק יחול על האיסור, יחול באותה שעה גם על ההיתר הוי זה מוסיף, ולכן אין לדון בנידון דידן בהיפוך דכיון דלא חל עדיין לגבוה לא יחול גם להדיוט ולא יהי' בזה מוסיף, אלא דכל דכשיחול על האיסור יחול גם על ההיתר מקרי זה כולל ומוסיף, וכיון דכשיחול להדיוט יחול גם לגבוה חל על שניהם מדין מוסיף. ומיושבין דברי התוס' בלי פקפוק. והנני ידידו המתענג על דבריו ומתגעגע עליהם תמיד. יעקב כהנא שפירא:

תוכן העניינים

שות נאות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה