שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא
סימן יג
מה שכתבתי להגאון הנ"ל על דבריו כבוד ידידי עוז הרב הגאון האמתי פאר ישרון כקש"ת מוהר"ר יצחק יעקב שליט"א ראבינאוויטש האבד"ק פאניעוועזט ולכל הגלוים עליו והחוסים בצל תורתו הרוממה שלו' וישע רב. אחד"ש הדר"ג שי'. הגיעוני דברי מכתבו משמחי לב ונפש ויהיו לי לעונג רוחני אין קין. ולהעיר את הדר"ג באתי באשר מצאה ידי לפלפל בדבריו ולהשיב עליהם כה וכה לא כסותר כי אם כמעורר:
א) בתחלת דבריו כתב הדר"ג דלענין טרפה אין להסתפק כלל שתיאסר לאחר הנחירה,
*) עיין בדברינו לקמן בסימן י"ז מה שהפירונו בדברי הרא"ה שהביא הר"ן בחידושיו לחולין בדף כ:
**) עיין בדברינו בסימן ו' אות ב' מה שהעירונו בנזיר דף כ"ט למ"ד לחנכו איך מזה מדם קרבן העוף בשעת פרכוס דהוי דם מן החי. דהרי הנחירה בעצמה מתרת היא מקרא דושפך, עכ"ד. וסברתו דכמו שהנחירה מועלת להוציא מידי איסור נבלה הכי נמי מתרת מידי טרפות. דהרי לאיסור טרפות גופי' לא אשכחן שתהא הנחירה מתרת, אלא דמדמי טרפה לנבלה דכמו שמוציאה מאיסור נבלה הכי נמי מוציאה מאיסור טרפה. אולם יש להעיר על זה מדברי הר"ן בחידושיו לחולין (בדף כ"ח) שכתב בטעם הדבר דאין טרפות אוסרת לאחר שחיטה אף דמפרכסת כחי', שהוא משום דכבר פסקה חיותה על ידי השחיטה, ואין עוד מקום לפסיקת חיות על ידי הטרפות שזהו איסור הטרפות בכל מקום. הרי דלולא טעם זה דפסקה חיותה היתה הטרפות אוסרת גם אחר שחיטה, ולא מהני מה דהשחיטה הוציאתה מידי איסור נבלה, כדי שתוציאה גם מידי איסור טרפה. הרי דאין ללמוד לטרפה מנבלה, וזהו סותר לטעמו של הדר"ג בנחירה, שלמד לאיסור טרפה מאיסור נבלה. אלא דמטעמו של הר"ן גופי' שכתב דאין טרפות לאחר שחיטה משום דכבר פסקה חיותה, יש לומר דהוא הדין דאין טרפות לאחר נחירה משום דכבר פסקה חיותה, דלענין פסיקת החיות אחת היא הנחירה כמו השחיטה, וכבר הארכתי בזה לעיל בסימן ו' וגם עד טעמו של הדר"ג באתי שם בדברי:
ב) ועל דבר קושית הדר"ג בהא דממעטינן בזבחים (דף ק"ז) את המולק משחוטי חוץ, דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, הרי מליקתו זוהי נחירתו ואמאי לא מיחייב גם על מליקתו דלדידי' הנחירה והשחיטה אחת היא. לכאורה הי' נראה ליישב פשוט, דכיון דמצד מליקה אין חיוב בחוץ והנחירה הרי אינה אלא בסימנין, אם כן כשעשה מעשה מליקה וחתך המפרקת לפני הסימנין, הרי כבר נטרפה לפני נחירתו, נמצא דבשעת נחירה אינה מתקבלת בפנים דכבר היא טרפה ואין לחייבו עוד משום שחוטי חוץ. אלא דאם הי' חייב גם המולק בחוץ לא הי' שייך למפטר משום טרפות דמפרקת, כיון דגם המפרקת בכלל המצוה וכולה חדא מליקה, אבל מטעם נחירה אין לחייבו, דבשעת נחירה כבר טרפה היא. אלא דאכתי לא יצאנו מידי קושיא למאן דאמר מצות מליקה מחזיר סימנין אחורי העורף דאינה נטרפת כלל לפני הסימנין, ולדידי' הרי תשאר קושית הדר"ג. וכי תימא דמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה לא סבר לה להא דמחזיר סימנין אחורי העורף, הרי מוכח מהסוגיא דנזיר (דף כ"ט) דריש לקיש אית לי' הני תרתי, דמקשינן שם והא קאכיל נבלה, ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה, והקשו התוס' דאכתי קאכיל טרפה משבירת המפרקת, ותירצו דסבירא לי' כמאן דאמר מחזיר סימנין אחורי העורף, ואם כן לריש לקיש מוכרחין הני תרתי, ולדידי' תיקום הקושיא אמאי פטור המולק בחוץ. ונפלאתי על המקנה דבחידושיו (בדף נ"ז) העיר גם כן כקושית הדר"ג ותירץ דכיון דנטרפת בשבירת המפרקת הוי שחיטה שאינה ראוי'. והקשה עוד דלמאן דאמר שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה אכתי תקשה. והקשה לר' מאיר עיי"ש באורך. ולפלא שהעלים עין מן הפטור דאינו מתקבל בפנים דאתי שפיר לכולי עלמא. על כל פנים למאן דאמר מחזיר לא יתורץ גם בזה ותשאר קושית הדר"ג לריש לקיש וכנ"ל. ואולי יש לומר דבשחוטי חוץ דכתיב בהו לשון שחיטה, לא מיחייב אנחירה בחוץ גם למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, דאף דלענין ההכשר סגי לדידי' גם בנחירה ואין יתרון לשחיטה, לענין חיובא דשחוטי חוץ לא מיחייב אלא במידי דשם שחיטה עלה, דרק על שחיטה חייב רחמנא, ולא על מעשה אחרת. אלא דבמליקה סלקא דעתין לחיובא, משום דבקדשים המליקה היא במקום שחיטה, שהרי פסולי שחיטה כמו שהיי' והגרמה פוסלין בה אפילו למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה הרי דדין שחיטה עלה והוי אמינא דהוא הדין לענין לחייבו בחוץ דין שחיטה עלה, ולהכי מיעטי' רחמנא להמולק. אבל משום נחירה אין לחייב דבעינן דוקא שחיטה. ויש להעיר מדברי הרשב"א בחולין (דף כ"ח) שהבאתי בסימן ז', דלדבריו גם הנחירה, למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, מדין שחיטה היא, אלא דההלכות הפוסלות בשחיטה אין פוסלות בה. ומכל מקום נראה, דגם לדבריו אין שם שחיטה עלה, דהרי גם דרסה אינה פוסלת בה אף על גב דאתיא מלשון ושחט, משום דאין ושחט אלא ומשך, ואין שם שחיטה עלה כמבואר בתורת הבית ובפירש"י ריש פרק השוחט, ואפילו הכי כשר בנחירה. ומה שכתב הדר"ג ביישוב קושיתו דבקדשים דכתיב בהו ושחט שאני. כדחזינן לר' עקיבא דבמדבר הי' מותר להם בשר נחירה, ובקדשים בעי שחיטה מטעם דכתיב בהו ושחט כדאיתא בחולין (דף י"ז), ויש לומר דה"ה בעוף, למ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה משום דאיתמעטו מבקר וצאן, זהו רק בחולין, אבל בעוף של קדשים, במקדש בעי מליקה, ובבמה אי הוי מקרוב לעוף היי בעי שחיטה דוקא, וחיוב דשחוטי חוץ הוא, בשביל שעושה בחוץ כמעשיה שבבמה, ובעי מעשה כזו שמועלת בקדשים. לדעתי יש לערער על עיקר יסודו דקדשים שאני משום דכתיב בהו ושחט. לפי מה שכתבתי במקום אחר בארוכה דושחט דכתיב בקדשים אינו אלא מצוה לכתחלה ואינה מעכבת. דדין מצות עשה זו כמו מצות עשה דוסמך שאינה אלא מצוה לכתחלה. ותירצתי בזה הא דמקבלין קרבנות מן העכו"ם אף דאי אפשר לקיומי בהו מצוה זו דושחט לא על ידי עצמן ולא על ידי שלוחן כמו שהקשה הפני יהושע. ולדברינו אתי שפיר דכיון דמצוה זו דושחט המוטלת על בעל הקרבן אינה לעכב, הרי לא איכפת לן אם בקרבן עכו"ם אי אפשר לקיומי מצוה זו. וכמו דערל וטמא משלחין קרבנותיהן אף דאי אפשר לקיומי בהו המצוה דוסמך משום דסמיכה אינה מעכבת, הכי נמי בקרבן עכו"ם אף דאי אפשר לקיומי בהו המצוה דושחט שמוטלת תמיד על המקריב, כיון דאין זה לעכב. ולפי זה אם היו מקריבין קרבן עוף בבמה ומקרא דושחט היו צריכין שחיטה דוקא, אפילו למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, לא היתה שחיטה זו באה לעיקר ההכשר להוציא מידי נבלה, דכיון דכולה מקרא דושחט קאתי הרי אינה אלא למצוה ואינה מעכבת ולעיקר ההכשר הוי סגי לן בנחירה גם בעוף של קדשים אי הוי מקריב לה בבמה, למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, ודין השחיטה לא הוי בה אלא כמו דין הסמיכה בקרבן בהמה שאינו מעכב. ואם כן אין לומר עוד דדומיא דמצוה זו שאינה כלל מעיקר הכשר השחיטה בעינן לחיובי בשחוטי חוץ, למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה. דמי עדיפא מצוה זו מסימן שני שבעוף דלדעת הרמב"ם מצותו לכתחלה מן התורה, וכן הוא דעת רוב הראשונים כמו שכתב הפרי מגדים במשבצות בסימן כ"א וכן הוא גם דעת התוס' (בדף כ"א ע"ב) עיי"ש בראש יוסף. ובחוץ חייב בסימן אחד, גם לולא הטעם דעביד מעשה חטאת כמו שכתבו התוס' והראשונים שם. מהאי טעמא דעיקר הכשרו בסימן אחד. [וגם לדעת רש"י שם דגם בעוף צריך לטעמא דעביד מעשה חטאת כדי לחייבו אסימן אחד בחוץ, הרי טעמו משום דקדשים מחולין לא ילפינן כמו שכתב שם בחידושי הר"ן אבל מה דגם בקדשים אינו אלא לכתחלה ודאי דאינו מעכב גם בחיובא דשחוטי חוץ] והכי נמי כיון דעיקר ההכשר הוי גם בעוף של קדשים בנחירה ודאי דגם לחייבו בחוץ אין שום יתרון לשחיטה על הנחירה, משום המצוה דלכתחלה שישנה בעוף של קדשים בשחיטה. ג) חידש לן הדר"ג מילתא מעלייתא לחלק בין גדר איסור אבר מן החי לבן נח ואיסורו לישראל, דלישראל איסורו הוא איסור נבלה דמיתת מקצתה, ובבן נח איסורו בהיפוך משום שלא מת עדיין, דהמתה הרי מותרת להם, והאריך בזה בפלפול יקר ונעים. והנה דברי הדר"ג אין להם מקום אלא למאן דאמר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת דהאיסור חל בשעה שהאבר נתלש, ולדידי' הוא דיש לומר דהוי מיתת מקצתה, אבל למאן דאמר בהמה בחיי' לאברים עומדת, הרי לדידי' אין לומר דטעם איסורו הוא משום דהוי כמתה מקצתה, אחרי דגם בבהמה שלמה איתי' לאיסור זה. והי' מקום לומר עוד לפי סברת הדר"ג דזהו טעם מחלקותם דמאן דאמר לאו לאברים עומדת טעמו משום דלישראל איסורו הוא בגדר נבלה, ולא שייך איסור זה אלא לאחר שנתלש האבר, ומאן דאמר לאברים עומדת סבירא לי' דגם לישראל איסורו הוא משום שחי עדיין בעת תלישתו כמו שכתב הדר"ג בהאיסור דלבני נח, ואיסור זה שייך גם על הבהמה כולה כשהיא שלמה. ולפי זה יצא לנו, דבבן נח דלכולי עלמא אין איסור אבר מן החי שלו בגדר נבלה, יהי' הדין דלכולי עלמא לאברים עומדת, ורק בישראל נחלקו. באופן דלמאן דאמר לאו לאברים עומדת, לבן נח חייל איסור אבר מן החי גם בשעה שהיא שלמה, ולישראל לא חייל אלא לכשיתלש האבר. ותתיישב בזה קושית התוס' בחולין (דף ק"ג ע"א) שהקשו בהא דאמרו שם דלריש לקיש לא אתי איסור אבר וחייל אאיסור טרפה ואמאי והרי איסור אבר מן החי הוי מוסיף אטרפה שמוסיף לבני נח. ולהנ"ל אתי שפיר, דכיון דלישראל חל האיסור בשעה שנתלש האבר, ולבני נח אסורה משום אבר מן החי גם כשהבהמה שלמה, אם כן אין איסורן חל בשעה אחת ואין זה מוסיף כלל. דפשוט הוא, דמוסיף לא הוי אלא אם באותה שעה שחל על האסור ועומד חייל נמי על המותר בו, אבל אם כבר חל על המותר ועומד, מה מוסיף יש כאן עתה, שיחול האיסור על האסור מכבר. אכן אם כה נאמר הרי תקשה לן הא דמקשה הש"ס (בדף ק"ב) לר' יהודא למה לי קרא דאיסור אבר חל על טמאה תיפוק לי' דהוי מוסיף לבן נח, ולהנ"ל מה קשה להו דלמא סבירא לי' לר' יהודא דלאו לאברים עומדת, וכיון דלבן נח לכולי עלמא לאברים עומדת אין כאן מוסיף דאין האיסורים חלים בשעה אחת. ואולי יש לומר דגם זה הוי מוסיף כההיא דאמרינן בקדושין על זונה דהוי מוסיף, משום דשם זנות פוסל בישראל בעלמא. והכא נמי משום דשם אבר מן החי אוסר בעלמא לבן נח הוי מוסיף אף דהוא ענין אחר וזמן אחר. ואחד מידידי העירני דאי אפשר לומר בטעמא דמאן דאמר לאו לאברים עומדת כסברת הדר"ג משום דאיסור אבר מן החי איסורו איסור נבלה, דאם כן חשב לאוכלה אברים אמאי חל עלי' איסור אבר מן החי כשהיא שלמה, אפילו למאן דאמר לאו לאברים עומדת כמבואר (בדף ק"ב ע"ב), ומאי מהני מחשבתו לאסוקי עלה איסור נבלה דמיתת מקצתה בשעה שהיא כולה שלמה. והצדק אתו. ולפי זה ישאל השואל על עיקר דברי הדר"ג, אליבא דמאן. דלמאן דאמר לאברים עומדת הרי בודאי לא נוכל לומר כסברתו דמשום לתא דנבלה הוא, וגם למאן דאמר לאו לאברים עומדת, הא מהני מחשבתו לאסוקי לה איסור אבר מן החי גם כשהיא שלמה, כשמחשב לאוכלה לאברים, ומוכח דגם לדידי' אין באיסור זה משום מיתת מקצתה. וכן קשה לפי דבריו מדברי התורת כהנים פרשה שמיני דממעט עוף טמא מטומאת אבר מן החי, והרי כיון דנבלה עצמה של עוף טמא אינה מטמאה בבית הבליעה כדממעט לה ר' יהודא בכמה דוכתי, (וסתם ספרא ר' יהודא] איך תיסק אדעתין דאבר מן החי שלה יטמא בבית הבליעה דצריך קרא למעוטי, אחרי דלדברי הדר"ג כל דין האיסור והטומאה של אבר מן החי הוא דין נבלה דמיתת מקצתה, ואיך תטמא מיתת מקצתה יותר ממיתת כולה. ואין להקשות בהיפוך, דאם איסורו איננו בגדר נבלה, אמאי צריך קרא כלל למעוטי לעוף מטומאת אבר מן החי ואפילו עוף טהור [דממעט שם מקרא מטומאת אבר מן החי] למה לי קרא למעוטי, אחרי דלטומאת נבלת העוף בעינן דוקא שיהא בו איסור נבלה, כדחזינן מהא דנבלת עוף טמא אינו מטמא משום דלא חייל איסור נבלה, אם כן איך תיסק אדעתין דאבר מן החי שלה בין של עוף טהור בין של עוף טמא יטמא והיכן איסור נבלה של זה. ואם בעוף טהור הי' אפשר עוד לישב לפי מה שכתבו התוס' בזבחים (דף ס"ט) בעוף של קודש, שהקשו איך מטמא לר' יהודא הא לא חייל איסור נבלה על איסור קודש, ותירצו דלא ממעט אלא עוף טמא שאין במינו איסור נבלה, והכי נמי יש לומר באבר מן החי אף על גב דלית בי' איסור נבלה לא נתמעט מטומאת בית הבליעה כיון דבמינו מיהת איכא דין איסור נבלה, וכמו בעוף של קודש. ויש לפקפק גם בזה כמובן כיון דעל אבר הנתלש מן החי אין טומאת נבלה בהמין כולו. אבל על כל פנים מעוף טמא הרי בודאי קשה למה צריך קרא למעוטי אבר מן החי שלו מטומאת בית הבליעה גם אם נאמר דהספרא סבירא לי' דאבר מן החי נוהג בטמאין, ומה גם דסתם ספרא ר' יהודא, ור' יהודה סבירא לי' הכי בהדיא בחולין (דף ק"א ע"ב), אבל אחרי דאיסור אבר מן החי אין זה איסור נבלה, איך יטמא זה בבית הבליעה משום איסור אבר מן החי, בשעה שאין בו איסור נבלה. אכן באמת אם נאמר דלא כהדר"ג, אלא דאיסור אבר מן החי וטומאתו, הוא ענין בפני עצמו דלא שייך כלל לנבלה, דברי התורת כהנים פשוטים וברוים, ולא קשה כלל מה דצריך למעוטי אבר מן החי של עוף מטומאת בית הבליעה, אף שאין בו איסור נבלה. דהא דבעינן איסור נבלה לטומאת בית הבליעה, זה רק כשהטומאה משום נבלה, וטומאת נבלה אין בה אלא אם כן שיש בה גם איסור נבלה, אבל טומאת אבר מן החי, שאין טומאתו כלל טומאת נבלה, אלא שדינו אחד כדין טומאת נבלה, מאיזה טעם נצטרך לטומאה זו איסור נבלה, אחרי דאין כאן טומאת נבלה. ולכן לא רק בעוף טהור אתיא שפיר מה דצריך קרא למעוטי לאבר מן החי שלה מטומאה, דהרי איסור אבר מן החי מיהת אית ביה, והי אמינא דמטמא גם כן. אלא גם בעוף טמא ואפילו להסוברים דאין אבר מן החי נוהג בטמאים, אפילו הכי אתי שפיר דממעט אבר מן החי שלה מטומאת בית הבליעה, אף על גב דבנבלה כהאי גוונא בלא הכי אינה מטמא, ומשום שאין בהאיסור נבלה. משום דהא גופא דממעטינן מקרא נבלת עוף טמא דלא מטמא בבית הבליעה, לפי שאין בה איסור נבלה, הרי לא אשכחן זה אלא בטומאת נבלה דאשמעינן קרא דבעינן לטומאתה גם איסור נבלה, אבל בטומאת אבר מן החי הרי לא אשכחן כלל דבעינן לטומאתו גם איסור אבר מן החי, ולכן הוי אמינא דגם בעוף טמא ואפילו לרבנן דלית בי' משום איסור אבר מן החי, טומאת אבר מן החי אית בי' ומטמא בבית הבליעה. וזה פשוט. אלא דאין אנו צריכין לזה דסתם ספרא ר' יהודא, ור' יהודא סבירא לי' בחולין (דף ק"א) דאבר מן החי נוהג בין בטהורין בין בטמאין. אולם כל זה הוא רק לדברינו דאבר מן החי אין איסורו וטומאתו משום לתא דנבלה אבל לשיטת הדר"ג דדין אבר מן החי בין לאיסורו בין לטומאתו מדין נבלה הוא, אם כן הניחא עוף טהור דצריך קרא למעוטי אבר מן החי שלה מט מאת בית הבליעה משום דמטמא במיתת כולה, והוי אמינא דגם במיתת מקצתה מטמא כבמיתת כולה, אבל עוף טמא דגם במיתת כולה אין לה טומאת בית הבליעה, איך סלקא אדעתין דבמיתת מקצתה תטמא בבית הבליעה דצריך קרא למעוטי, ומי עדיפא מיתת מקצתה ממיתת כולה. ולהדר"ג לא שייך לתרוצי כמו שכתבנו דטומאת אבר מן החי אין דינה כטומאת נבלה, כיון דלסברתו טומאת אבר מן החי מדין טומאת נבלה הוא. גם יש להעיר קצת על דברי הדר"ג מהא דמרבה שם בתורת כהנים בהמה טמאה לטומאת אבר מן החי מקרא יתירא. ולהדר"ג למה לן קרא לזה אחרי דכבר ידענו דבהמה טמאה מטמאה משום נבלה במיתת כולה, הוא הדין דמטמאה במיתת מקצתה, כמו שהדין בבהמה טהורה, דכמו דאינן חלוקין במיתת כולן הכי נמי במיתת מקצתן. וכי תימא משום דאין איסור אבר מן החי נוהג בטמאין הוי אמינא דהוא הדין דאין טומאתו נוהג בהם, הא סתם ספרא ר' יהודא ור' יהודא סבירא לי' בחולין דף ק"א דאבר מן החי נוהג גם בטמאין:
ד) ומדברי התורת כהנים האלו דממעט גם עוף טהור מטומאת אבר מן החי, קשה לי הברייתא דמס' ביצה (דף ז' ע"א) דתנו רבנן האוכל מנבלת עוף טהור מן השלל של ביצים מן העצמות ומן הגידין ומן הבשר שנתלש מן החי טהור. ולפי דברי התורת כהנים הנ"ל מאי האי דתני מן הבשר שנתלש מן החי. דמשמעו דדוקא בשר שנתלש מן העוף אינו מטמא, שאין לו טומאה גם בבהמה (כדין בשר מן החי שאינו מטמא] אבל אבר מן החי שיש לו טומאה בבהמה מטמא גם בעוף, עדיפא הוי לי' למיתני דגם אבר מן החי אף שהוא מטמא בבהמה אינו מטמא בעוף כמיעוטא דהתורת כהנים וצ"ע:
ה) כתב הדר"ג לפרש דברי הרא"ה שהעירותי עליהם. וכתב לחלק דפסולי שחיטה שהם מצד הדין הפוסל בשחיטה, הוא הדין דפסלו במליקה, דבמה שנוגע לפסול שמחמת הדין, דין שחיטה ומליקה שיים. אבל הפסולין שמחמתן אין זו מעשה שחיטה, יש לומר דבמעשה המליקה אין זה פסול, דהרי במעשה חלוקין הן שחיטה ומליקה, ולכן יש לומר דאף במידי דלא מתקריא שחיטה מתקריא מליקה, וזהו שהסביר הרא"ה דשהיי' הוא פסול שמחמת הדין, וממילא פסול גם במליקה. עכ"ד. ואם כי הדברים נחמדים, אבל מלבד מה שקשה להולמם בכוונת הרא"ה, אף גם זאת דעיקר סברתו תינח לן רק בהא דפסול דרסה אינו פוסל במליקה, דבזה יש מקום לדברי הדר"ג דפסול דרסה הוא מפני שאין זו מעשה שחיטה, כדאמרינן אין ושחט אלא ומשך, ומשום הכי כתב הרשב"א על פסול דרסה דאינו מן ההלכה אלא מגופא דקרא, וכן כתב רש"י ריש פרק השוחט, וכבר הבאתי דבריהם לעיל בסימן ז', אבל מה נעשה לפסול חלדה שאינו פוסל גם כן במליקה, והרי זהו פסול שמחמת הדין, ולדברי הדר"ג הי' ליה לפסול במליקה. ואי דנדחוק דכיון דהפסול הוא במעשה השחיטה עצמה לא מקריא שחיטה כלל אף דהפסול הוא מחמת הדין ולא דמי לשהיי' שאין הפסול בגוף מעשה השחיטה אלא במה שהפסיק בשחיטתו. אם כן מה נעני להגרמה שפוסלת במליקה, ולמה נאמר דהגרמה שאינה במקום שחיטה כלל הויא שחיטה אלא שהדין פוסלה, ועל חלדה נאמר שאין זו שחיטה כלל. וודאי נראה דכל הפסולים שמחמת ההלכה, אין טעמם מפני שאין זו מעשה שחיטה אלא שהדין פוסלן, דאם לא כן למה לן ההלכה, דאטו באה ההלכה ללמדנו על איזה דבר הונח שם שחיטה. ואם נאמר כן באמת, אם כן איך נחלק בין הפסולין לומר דבפסול זה באה ההלכה לפרש שאין זו שחיטה כלל, ובפסול חברו באה לומר דהשחיטה הויא שחיטה אלא שהדין פוסלה. ורק בדרסה נוכל לומר דאין זו שחיטה כלל, משום דאין ושחט אלא ומשך, ולכן כתבו הראשונים באמת שאין פסול דרסה מצד ההלכה. ואם כן מה נשתנה פסול שהיי' משארי פסולין, שנאמר עליו שאין זו מעשה שחיטה כלל, ולכן הוי סלקא אדעתין דכשר במליקה. עד שהוצרך הרא"ה להסביר דכיון דפסולו הוא משום הפסק, אין זה רק פסול הדין, והרי פסול שהיי' מן ההלכה הוא וודאי דהוי כיתר הפסולין שאינן רק פסול הדין ולכן פסולין גם במליקה. והא דחלדה אינו פוסל במליקה טעמא אחרינא הוא משום דמצות המליקה תמיד על ידי חלדה היא באה כמ"ש הרדב"ז, הבאתי דבריו בסימן ו'] ואין טעמו כלל משום דחלדה אינה נקראת שחיטה ובמליקה שמה מליקה. ותו דדברי הדר"ג אית להו פירכה מיני' ובי', דלדבריו דמה שכתב הרא"ה דשהיי' לא אצטריך לאשמועינן דפסלה במליקה הוא משום דכיון דפסולו מצד הדין לא אצטריך אפילו לאשמועינן דפוסל במליקה, משום דדין שחיטת ומליקה שוין הן, ופשיטא דכל דפסול בשחיטה פסול במליקה. ולפי זה מדאצטריך לאשמועינן דהגרמה פוסלת במליקה שמע מינה דהגרמה אין פסולה מצד הדין אלא משום שאין זו מעשה שחיטה, ראי דהוי פסולה מצד הדין לא הוי צריך לאשמעינן דפסול במליקה. אם כן יהי' מוכח מזה גופא היפוך דבריו שהניח ליסוד דכל שהוא פסול מצד מעשה השחיטה אינו פוסל במליקה, ולכן אין דרסה חלדה ועיקור [לחד מאן דאמר] פוסלין בה, דאם כן הגרמה אמאי פוסלת בה, וממה נפשך דאם הגרמה הוא פסול הדין, אמאי אצטריך לאשמועינן בה דפוסלת במליקה טפי מבשהיי' ואי דפסולה משום שאין זה מעשה שחיטה, למה באמת פסולה במליקה טפי מחלדה ודרסה. ודוחק גדול לומר דזהו גופא דאשמועינן הש"ס בהגרמה דהוי פסול הדין, ושחיטה מיהא נקראת, אף על גב דהפסול הוא במעשה השחיטה עצמה, ובשהיי' לא אצטריך לאשמועינן גם זה כיון דאין הפסול בגוף מעשה השחיטה אלא דנפסלת על ידי ההפסק ופשיטא דזהו רק פסול הדין, כמה יש מן הדוחק בסברות כאלה:
ו) ולאשר כי במכתב הדר"ג באו בענין זה דברי הבה"ג בפסול עיקור, מצאתי פה מקום להעירו מה דקשה לי בדברי התוס' דחולין (דף ט') שהקשו לדעת הבה"ג דעיקור היינו שמוטת הסימנים למה לן ההלכה בכסול עיקור, והרי כבר טרפה היא משום שמוטת הסימנים. ודבריהם תמוהין דההלכה הרי צריכה כדי שתהא שחיטתו נבלה. (ומצאתי כעת בפרי חדש סימן כ"ד ס"ק ל"ב שתירץ באמת כן לקושית התוס'] ולפום רהיטא הי' נראה דדעת התוס' דנקובת הוושט הוי נבלה, והיינו משום דבאה ההלכה דאין שחיטה מועלת בוושט נקוב כמ"ש רש"י בחולין (דף ל"ב), וסבירי להו להתוס' דלאו דוקא בוושט נקוב, אלא דהוא הדין בכל טרפות שאירע בהסימנים באה ההלכה שאין השחיטה מועלת בהם עוד. ולכן הקשו שפיר דכיון דכבר היא טרפה אין שחיטה מועלת בסימן שאירע בו טרפות ומצאתי בלב ארי' שהקשה ותירץ כן. אבל אכתי קשה מנא להו להקשות על הבה"ג דלמא דעתו דנקובת הוושט טרפה לאחר שחיטה, ושחיטה מועלת בסימנין שאירע בהן טרפות כדי להוציא מידי נבלה. ולכאורה יש לומר בזה לפי מה שכתב רש"י בחולין (דף מ"ג) בעיקר הטרפות דשמוטה, דהוי מטעם נטולה דבח' מיני טרפות שמנו שם לא הוזכרה טריפות דשמוטה, אלא דהוי בכלל נטולה. ומבואר כן בגמ' (דף נ"ד ע"ב) בבוקא דאטמא דשף מדוכתי' דאמרינן שם דאתיא בזה הכלל מאי טעמא דדמיא לנטולה. וכיון דטרפות דשמוטה הוא מטעם נטולה, אם כן כדמטרפינן שמוטת הסימנים הוא משום דחשבינן להו כנטולין, ולפי זה יש לומר דכמו דנחשבין כנטולין לענין טרפות הכי נמי דהוו כנטולין לגבי שחיטה, וודאי דאין שחיטה מועלת בסימנין שהן נטולין מגוף הבהמה. וזהו שהקשו דכיון דכבר איטרפה מחיים פשיטא דלאחר שחיטה הוי נבלה דאין שחיטה מועלת בסימנין שהן נטולין. אלא דלכאורה אין זה מתקבל, דמשום דהוי כנטול לענין טרפות, תיהוי נמי כנטול גם לשארי מילי. אכן כיוצא בזה מצאנו בדין יתר כנטול הנזכר גבי טרפות, שדינו כנטול גם למילי אחריני, כמבואר ברמב"ם בפרק שני מהלכות איסורי מזבח הלכה י"א דאם נמצא שלש כוליות או שני טחולין פסולה משום מחוסר אבר, דכל היתר כנטול, הרי דגם לענין מחוסר אבר שאינו מענין הטרפות דיינינן בי' דין יתר כנטול. ועוד יותר דהתם הרי קיימינן בחסרון אברים כאלו שאינה נטרפת בהן, ולא דיינינן בי' כלל בפרט זה דין יתר כנטול לענין טרפות, אפילו הכי דינן כנטול לענין מחוסר אבר, כל שכן בנידון דידן דדיינינן בי' גם בפרט זה דין נטול לענין טרפה, דיש לדון בי' דהוי כנטול גם לענין זה שלא תועיל לו שחיטה, דהוי כשוחט בסימן נטול, וצ"ע. ובזה אשאר ידידו מוקירו ומכבדו חושב שמו ומעריצו יעקב כהנא שפירא: