אור ברסלב

שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא

סימן יב

סימן יא

דברי כבוד ידידי הגאון הנשגב כקש"ת מוהר"ר יצחק יעקב ראבינאוויטש שליט"א האבד"ק פאניעוועזש. בנוגע לאיזה מהערותי בהסימנים הקודמים. אשר נסתפק בדין הנחירה בעוף), הנה בזה אין מקום להסתפק כלל שאחרי נחירת הסימנים תיטרף, דהא זה דמותרת ע"י נחירה, מושפך למדנו, דסגי בשפיכה בעלמא, והיינו ע"י הסימנין ששם המקום לשפיכת הדם, ומזה ידענו שע"י שפיכת הדם ניתרת, וגם השפיכה היא ברוב הסימן האחד. וכל שכן לא שייך שתיטרף אח"כ. ואין זה דומה כלל לטרפה לחצי חיות, דשם לא נגמר ההיתר, משא"כ כאן. אלא שבאיסור אבר מן החי יש להסתפק, דבזה באמת שייך האיסור גם לאחר שחיטה כל שהיא חי'. ועל כרחך מה שמותר לאחר שחיטה אם נטל ממנה אבר, משום דשחיטה מסלק ממנה איסור אמה"ח. ולמדנו זה, מהא דאמרו דשחיטה אין עושה ניפול ומיתה עושה ניפול מקרא דבמותם, וכיון דבמיתה עושה ניפול ולוקה משום אמה"ח על כרחך דנעשה באמת אבר מן החי מיד, ומה שאינו מטמא מיד היינו דחיות מקצת שיש בה מונע לדין שתטמא, וכל שמתה שפסק חיותה, מטמאה בשביל שכבר נעשית אמה"ח ולא בשביל עתה. ומכל מקום השחיטה שהיא בגוף הבהמה שהגונה היא, מועלת לדבר המחובר לה, לסלק ממנה איסור אמה"ח. אם כן חזינן דשחיטה הוא מכשיר ומתיר לאיסור אמה"ח, ולזה שחיטה מסלקת אמה"ח [גם ממפרכסת]. וא"כ לא מצינו רק בשחיטה ולא בנחירה. אמנם לפי זה קשה כיון דמה"ת אין שחיטה לעוף אם כן בכל שחיטת עוף מן התורה נאסרו בני מעיים כיון דהם כמנחי בדיקולא, ומיתה עושה ניפול בהם אף שהם רק כאבר המדולדל ואם כן איך מותר מדרבנן כשתקנו בהם שחיטה. הן אמנם דיש מקום לומר דנהי דאין שחיטה לעוף היינו דאין צריך בהם שחיטה, אבל מכל מקום אם שחט יש בזה הכשר לדין אבר מן החי כמו בבהמה, דגם בזה מעשה השחיטה מתרת. ויש ראי' לזה, דהא בש"ס דזבחים למדו מקרא דבעוף בשחוטי חוץ חייב השוחט ולא המולק, וא"כ יקשה למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת מאי טעמא בעי שחיטה שם הרי גם בחולין כשר מליקה, ועל כרחך דהחיוב הוא גם בעוף על מעשה השחיטה המכשרת שגם בה מועלת, ולא על מעשה השפיכה שהיא מסלקת רק איסור נבלה. ומה שהקשו בש"ס בחולין דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת לא שייך שהיתה הלכה דאין עיקור בעוף, והרי לפי דברינו נפקא מינה לענין ההכשר דאבר מן החי והיתה ההלכה שבעוף הוכשר. נראה דעיקר קושית הש"ס היתה, כיון דמן התורה אין כאן שחיטה ומכל מקום גזרו חכמים ועשוהו כבהמה אם כן גם בדין עיקור למה לא עשאוהו כבהמה, אף דמן התורה אין עיקור, ואי דא"כ תקשה לי' מאי טעמא לא תקנו חכמים כבהמה, דליבעי שני סימנים, נראה דזה דסגי בסימן אחד בעוף, הוא מטעם שבו יצאה חיות בסימן אחד כמו בבהמה בשנים, ואין מקום לעשותו כבהמה, משא"כ בזה דאין עיקור דהוא רק דין בעוף בלי טעם, אם כן כמו שתקנו בו שחיטה כבהמה כן יתקנו עיקור. אלא שעדיין קשה שם מהא דאמרו בתחלה, דלמאן דאמר אין שחיטה אין עיקור, והרי מכל מקום יש עיקור לענין הכשר דאיסור אבר מן החי דבי' שייך גם בעוף שחיטה. לזה נראה דבאמת בעוף אין כאן דין שחיטה כלל, ומה שהקשיתי מהא דזבחים, נראה, דהא מצינו בש"ס לר' עקיבא דבשר נחירה הי' מותר במדבר, קודם שנצטוו על הזביחה ומכל מקום בקדשים בעי שחיטה כמבואר שם, אם כן נהי דמיעטו בעוף מדין שחיטה דהצווי הוא רק על בקר וצאן, אמנם בדין הקדשים דבעי שחיטה אין חילוק, ולזה במליקת עוף גם מן התורה יש בעוף דיני השחיטה שנוהגים במליקה כמו שנבאר למטה. אמנם דין המליקה הוא רק בפנים במקדש, אבל לו הי' מקריב בבמה עוף, אם הי' שייך בבמה, אז שם הי' בה דין שחיטה ככל הקדשים, וחיוב דשחוטי חוץ הוא בשביל שעושה מעשה השחיטה בחוץ כבמה, ובעי מעשה כזה שבקדשים מועלת, ובקדשים רק שחיטה מועלת, וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל בטעם דשוחט חייב ומולק פטור שהשחיטה כשרה בחוץ, ולא כתב בחולין דכוונתו בבמה. וכן מה שכתב שם בשוחט בלילה כיוון גם כן דבחוץ היינו בבמה כשר בלילה כמבואר בסוף זבחים והארכתי בזה שם בביאור דברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל בהשגתו ואין כאן מקומו, אם כן אין לנו ראי' כלל דשחיטה מועלת בעוף. ולזה נראה דבאמת גם בנחירה יש היתר לאבר מן החי, דהא קרא דבמותם נאמר בתורת כהנים קודם שנצטוו על הזביחה, ובשר נחירה הי' מותר, וגם בהמה בשפיכה כעוף ומכל מקום אמרו במותם, אם כן מוכרח דכל שההיתר על ידי נחירה מותר, ורק אחר כך שנאסרה *) עיין בדברינו בסימן ו' ובסימן ז'. הנחירה אין כאן עוד דין היתר, אמנם בעוף שלא נתבטלה נשאר ההיתר גם בנחירה. וכל זה הוצרכתי, לפי מה שאנו רגילין לפרש, אמנם לפי מה שמבואר אצלי בשיטת הרמב"ם ז"ל, איסור אבר מן החי, דישראל משונה מדין ב"נ, דלב"נ דמתה מותרת האיסור דאמה"ח בשביל שניטלה מן החי ולא מתה, ובישראל נהפוך הוא, שאיסור אמה"ח הוא בגדר נבלה, היינו כמו שמיתת כולה אוסרתה, כן מיתת מקצתה, וכמו שבטומאה יש שני דינים, נבלת כולה ונבלת מקצתה שהוא אבר מן החי, כן נמי באיסור נבלה, ומשני מקראות למדנו זאת, כמו בטומאה, וזהו שאמרו בתוספתא דחולין, אבר מן החי חייב משום נבלה, כיוונו לזה דיסוד האיסור דאמה"ח הוא דהוי כנבלה ולא כיוונו שחייב שתים, דהרי בתחלה אמר דרק אם אכל חלב מן החי חייב שתים. הן אמנם דבדברי התוספתא הי' מקום לומר שכיוונו, דבאמה"ח שיש בי בשר גידים ועצמות, בהם לוקה משום נבלה כמו בטומאה, אמנם מה שהוצרכו ללמוד דין דאבר מן החי הוא באבר כזה שאין בו בשר גידין ועצמות כגון חלב, דטומאה אין בו, ובזה רק איסור אמה"ח יש בו, והוא גדר איסור כמו בבן נח. אמנם זה מתנגד לדברי הש"ס והרמב"ם ז"ל, ולזה נראה דבאמת גם בכל אבר שייך בי' גדר נבלה, אף שאין בו דין טומאה, דבזה תלוי רק אם נקראת מיתה, ומבואר בש"ס דחולין (דף קכ"ח) בש"ס ותוס' דרק מבהמה ממעטינן, אבל מצד דאין עושה חליפין גם חצי אבר הי' מטמא, ואם כן באיסור נבלה כל אבר ואף חצי אבר בגדר נבלה, כמבואר ברמב"ם ז"ל דגם חצי אבר אסור, והתוספתא באה רק לבאר יסוד האיסור דאבר מן החי בישראל. וזהו הטעם שמצינו דבבן נח נכלל בשר מן החי בכלל איסור דאבר מן החי, ובישראל נלמד בשר מן החי מקרא אחרינא דטרפה, וכבר עמדו הראשונים על זה, והרמב"ן ז"ל כתב דנלמד משינוי המלות. ולפי מה שכתבתי יתבאר לנכון, דבבן נח האיסור בשביל שלא מת, אם כן עוד יותר מסתבר לאסור בשר מן החי, שבזה לא נעשה מיתה כלל ובאבר מן החי יש מיתת מקצתה ולזה כתב הרמב"ם ז"ל בדין בן נח שחייב בין על בשר מן החי בין על אבר מן החי, וכבר עמדו עליו דמאי נפ"מ הא שיעורים לא ניתנו לב"נ, ולפמ"ש כיוון דגם באבר מן החי אסור אף דכשניטל כל האבר הוי כמיתה לגבי טומאה הי' הדין נותן לכאורה שבבן נח הותר והשמיענו דבב"נ בעי מיתת כולה. וזהו שאמרו בש"ס דחולין לרב אחא בר יעקב ב"נ דבמיתה תליא מילתא וכו' והוא אריכות לשון, ולפי מה שכתבתי כל קושיתם היתה כיון דהשחיטה באה לסלק איסור דאמה"ח ומכשיר, א"כ כמו שהשחיטה התירה לישראל מדוע לא תועיל גם לבן נח, משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, והשיב. דהם שני דברים נפרדים, דבישראל אין זה מתיר כיון דכל איסורו הוא בשביל גדר נבלה, אם כן אחר שנשחט לא שייך נבלה, אבל בב"נ דהאיסור משום שלא מת. אם כן שייך האיסור גם לאחר שחיטה כל שלא מת, וזה האיסור מעולם לא הותר ולא שייך על זה מי איכא מידי כו', וזהו שנחלקו שם אם איסורא דאבר מן החי בישראל הוא דבן נח דאז שייך לומר דכל שהותר לישראל מותר לעכו"ם או דהם שני דברים נפרדים ופסק הרמב"ם כראב"י אף דתניא דלא כוותי' דמכל מקום לא מותבינן עליו, אחרי דכבר מצינו בברייתא דתוספתא כוותי' דחייב משום נבלה וכנ"ל. והארכתי בזה עוד בסוגית הש"ס דבהמה בחיי' לאברים עומדת ובשיטת הרמב"ם שם המופלאת ואין כאן מקומו להאריך בזה. ולשיטה הזאת גם בעוף אחרי הנחירה אין מקום לאיסור דאבר מן החי. ומה ששאל ידידי על דברי הר"ן בשם הרא"ה, הנה דבריו פשוטים, דהוא ז"ל כתב לחלק בין דין שהיי' לשארי הלכות, דכל הלכות כגון דרסה וחלדה, הם במעשה השחיטה, היינו דההלכה היתה, דכששוחט ותולד אינה נקראת שחיטה, ולזה במליקה דכתיב ומלק אינם מעכבים, מה שאין כן שהיי' אין ענינה למעשה השחיטה, כי אם דין בהפסק, דכל שהפסיק שיעור כזה אינה מצטרפת, ונשארת טרפה וכדמצינו בתפלה כיוצא בזה. וכל שכן, גם במליקה שייך, דדין מליקה כשחיטה. ובש"ס שם נחלקו אם יש עיקור סימנים במליקה, ולא נתבאר טעם המחלוקת. ונראה לפי מה שכתבנו, דהבה"ג ז"ל כתב והובא דבריו בר"ן, דכל שנעקרו הסימנין אין השחיטה נעשית כהוגן, ולזה הוי נבלה. ולכאורה תמוה דמה לו לחידוש כזה, הרי ההלכה היתה כן, ומה סני לי' לומר דכן היתה ההלכה דכשהסימנים עקורים אין מועיל. אמנם כיוון דבזה נחלקו הנך אמוראי, דחד סבירא לי' דעיקור סימנין הוא דין בשחיטה דאין מועיל בסימנים עקורים, ולזה גם במליקה שייך כמו שהיי', והשני סבירא לי' בטעמו של דבר משום דאין מעשה השחיטה כהוגן, ואם כן הוי כדרסה וחלדה דכשרים במליקה. והוא ז"ל סבירא לי' דהלכה כברייתא דרמי בר יחזקאל ולא כשמואל ולזה כתב הטעם. ולפי מה שכתבתי אין מקום לקושיתו בנזיר מדם:

**) אמנם אתפלא גם אם הי' כן, דהא לא משכחת לה בעוף הזאה בעת שהיא חי', דהא מולק רוב בשר עם הסימן כמבואר בברייתא, ואז היא כמתה לכל דברי' כמבואר שם, ואין בו איסור אבר מן החי, ועל דבר שכתב בטעם הדם שכשר לגבי מזבח יש לי בזה דברים הרבה, ואחשוך את דברי לעת אחרת לכשאקבל מענה ממנו. ידידו מוקירו ומכבדו יצחק יעקב ראבינאווטש:

תוכן העניינים

שות נאות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה