אור ברסלב

שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא

סימן יא

סימן י

יישוב דבור תוס' אחד במס' חולין. חולין דף צ"א ואמר ר' יוסי ב"ר חנינא מאי דכתיב וטבוח טבח והכן פרע להן בית השחיטה. וכתבו התוס' בד"ה כמאן אי נמי פרע להן בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה עד כאן לשונם. והכל תמהים דאי כדבריהם דבן נח מוזהר על הנחירה והמתה מאלי' אסורה לו, איך אמרה תורה בנבלה לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי, דודאי לא שרי רחמנא ליתן ולמכור לגר ולנכרי את הדבר האסור להם. והתמי' עצומה וכבר הזכרנוה בסימן ז'. ולא ראיתי מי שיתרץ בזה אף תירוץ כל שהוא:

א) ואשר נראה לי בתירוץ דבריהם, דהנה יסוד דברי התוס' הוא מן הפסיקתא דרב כהנא, דעל הפסוק דכל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה, דרשינן שם חי ולא מת, ומכאן הוציאו התוס' דבני נח מוזהרין על נחירת הסימנים, והמתה מאלי' אסורה להם. כמו שהביאו יסוד זה לדבריהם בההגהות החדשות. [יעיין בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) תוס' ד"ה אכל שכתבו דלאדם הראשון היתה מותרת המתה מאלי', והוא משום דאזהרה זו לנח נאמרה, ולאדם הראשון לא הי' עדיין עיקר היתר הבשר, אבל גם ציווי מיוחד על המתה לא הי' לו] אולם הא גופא טעמא בעי דאחרי דהתורה הזהירתו על הנחירה, איך ציותה ליתן לו את הנבלה. והקושיא שעל התוס' תשוב על הפסיקתא. אולם אחרי שידענו אזהרתו היכן היא, יבוא הדבר אל נכון. דבסנהדרין (דף נ"ט) אמרינן כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח, וכל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית לזה ולזה נאמרה. ופרכינן ממילה ומפרי' ורבי' דנשנית בסיני, ולא נאמרה לבני נח ומשנינן דלמילתיי' נשנו, מילה משום היתר שבת, ופרי' ורבי' משום דבר שבמנין, וכל דאצטריך למילתי' אין זה נשנית בסיני, ולישראל נאמרה ולא לבן נח. ולפי זה נחירה זו שנאמרה לבני נח קודם מתן תורה כדרשת הפסיקתא הוי דינה כלא נשנית בסיני, דמה שנצטוו אחר כך על השחיטה, לא הוי זה נשנית לגבי הנחירה כיון דבשחיטה ניתוספו דינים שאינם בנחירה ואין לך למילתי' נשנית גדול מזה. ואם כן דינה ככל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני דלישראל נאמרה ולא לבני נח, ומשעת מתן תורה ואילך פקעה אזהרתה מבני נח ונשארה לישראל. ואף על גב דלישראל יש להם עתה מצות שחיטה, ואין צורך להם בציווי הנחירה הקודם, הרי גם בכל דבר דאמרינן בי' דלמילתי' נשנה יש לומר כן, דגם במילה ובפרי' ורבי' נצטוו בהן עתה מחדש ואין צורך להם בהציווי שקדם למתן תורה אלא דהעיקר דכל שלא נשנית בסיני, פקעה האזהרה מבני נח ממתן תורה ואילך, ולכן לא איכפת לן מה דכישראל אין צורך בהאזהרה שקדמה. עיין היטב בדברי רש"י סנהדרין שם ד"ה לזה ולזה שמבואר דכל דלא נשנית בסיני פקעה האזהרה הקודמת מבני נח. ומעתה דברי התוס' והפסיקתא עולים כהוגן. דהפסיקתא הרי קאי בבני נח קודם מתן תורה, ואז באמת היו מוזהרין על הנחירה, והנבלה המתה היתה אסורה להם. וקרא דכתיב או מכור לנכרי הרי קאי לאחר מתן תורה, דכבר הותרה לב"נ המתה מאלי', דמסיני ואילך פקעה מצות הנחירה מבני נח, ונשארה גבי ישראל כדין כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני ולכן אמרה תורה לתת להם את הנבלה. ונכון. ואין להקשות דנהי דמצד מצות שחיטה שנאמרה לאחר מ"ת לא הויא הנחירה כנשנית בסיני משום דבשחיטה ניתוספו דינים שאינם בנחירה, אבל אכתי תהא כנשנית בסיני מצד איסור הנבלה שנאמר לישראל בסיני שאין בו רק איסור המתה, ואין בו שום הוספה על איסור זה עצמו, שהי' כבר לבני נח מדין הנחירה, ואם כן בשביל ציווי זה הוי הנחירה כנשנית בסיני. דזה אינו, דגם באיסור הנבלה יש לומר דלמילתי' נשנה. חדא, דבאזהרת הנחירה שקודם מתן תורה אין בה לאו, דאינו אלא לאו הבא מכלל עשה לפי דרשת הפסיקתא, ואיסור הנבלה צריך לן למיקם עלי' בלאו וללקות עליו. ועוד דבאזהרה זו דנבלה שליש אל, הרי נכללו בה כמה איסורי נבלה שעל ידי פסולי השחיטה שלא היו באזהרת הנחירה, שאינה אלא נחירת סימנין ואין בה מהדברים הפוסלים בשחיטה, והאיסור דנבלה הרי קאי גם על השחיטות הפסולות. ואם כן יש לנו לומר גם באזהרת הנבלה דלמילתי' נשנית, ואכתי לא הוי הנחירה נשנית בסיני ואתו שפיר דברי התוס'):

*) ובזה יש ללמד זכות על דברי המהר"ל מפראג בספרו תפארת ישראל פרק י"ט שכתב שם, דהנחירה מתרת לבני נח את המפרכסת כמו השחיטה לישראל. והדברים מתמיהים, דהרי רק מטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור שרינן להו את המפרכסת, ובמקום ב) ובדברינו אלה ניחא לי ליישב דברי הר' ישעי' שהביא השיטה מקובצת בבבא קמא (דף מ"א) שכתב בבן פקועה הניתר בשחיטת אמו דצריך נחירת סימנין. והדבר תמוה, דמנין לו חידוש זה ומה מקורו. ועל פי דברינו הנ"ל יש למצוא טעם ומקור לדבריו. דלפי דברי הפסיקתא הנ"ל דבני נח היו מוזהרין על הנחירה קודם מתן תורה, הרי ודאי דהבן פקועה לא הותר להם אז בנחירת אמו, דהוא דבר שנתחדש לישראל לאחר מתן תורה, מקרא דכל בבהמה תאכלו, ולא הי' היתר זה לבני נח קודם מתן תורה. וכיון דדין הנחירה שלהם לא נשנה בסיני ולישראל נאמר ולא לבני נח, אם כן בכל מה שנוגע לדין נחירה זו, נשארו ישראל עתה באותו דין שבני נח היו בו קודם מתן תורה. ולכן יש לומר דכשהותר לישראל בן פקועה, הוא רק בנוגע לדין השחיטה שנאמרה לישראל ביחוד, אבל מצות נחירה שהוזהרו בה גם בני נח קודם מתן תורה, ועתה היא ירושת נחלה לישראל, דינה עתה בכל פרטי' כמו שהיתה לבני נח קודם מתן תורה, ונשאר עתה לישראל דין נחירה בבן פקועה כמו שהי' דינו לבני נח קודם מתן תורה, ולא מהני לזה שחיטת אמו, ואתו שפיר דברי ה"ר ישעי'. והדבר מסתבר. וכבוד ידידי בעש"ב הגאון ר' רפאל שפירא שליט"א הר"מ דוואלאזין העירני על דברי אלה, דא"כ גם בהיתר מפרכסת שעל ידי שחיטה נימא הכי, דהנחירה לבני נח קודם מתן תורה, הרי לא התירה להן את המפרכסת, והכי נמי לישראל לאחר מתן תורה נהי דהשחיטה מתרת להן את המפרכסת, אכתי תיאסר בשעה שמפרכסת משום דין הנחירה. ולדעתי אין מזה קושיא לדברי, דמה דאסור מפרכסת לבן נח קודם מתן תורה, הוא משום איסור אבר מן החי ומשום שלא הועילה לו הנחירה להתירו. והרי גם עתה אין הנחירה מועלת להוציא מידי אבר מן החי בשעה שמפרכסת, אלא דעתה היתירה הוא על ידי השחיטה שנתחדשה לאחר מתן תורה, ואם באנו להקשות באופן זה תהא הקושיא דכשם שלא הועילה הנחירה להוציא מידי אבר מן החי, הכי נמי לא תועיל השחיטה, וזה ודאי אין לו ענין דהרי זהו החידוש שנתחדש בשחיטה שמתרת יותר מן הנחירה. מה שאין כן בבן פקועה, דאיסורו לבן נח קודם מתן תורה הוא משום שחסר לו נחירה, ומהאי טעמא יש לאסור גם עתה כשחסר לה נחירה. ותו דלפי קושיתו הרי נפיל היתירא דמפרכסת בבירא, כיון דלעולם תהא אסורה, ולא דמי לבן פקועה דמהני ההיתר דכל בבהמה תאכלו שלא תצטרך לשחיטה. אלא דלכאורה קשה לי על ה"ר ישעי' מברייתא מפורשת בחולין (דף ע"ה) דאיפלגו ר' יוסי הגלילי ורבנן בבן פקועה אי מטמא טומאת אוכלין, דלר' יוסי הגלילי מטמא כשהוא חי מפני שראוי לאכילה כמות שהוא, ורבנן פליגי עלי' דכל שהוא חי אינו מטמא טומאת אוכלין. ומדברי שניהם הרי נלמד דבן פקועה מותר באכילה בלי נחירה, דאם לא כן איך מטמא לר' יוסי הגלילי טומאת אוכלין מחייה, ורבנן נמי לא פליגי עלי' אלא דכל שהוא חי אין לו טומאה, אבל הא מיהת דיש לו היתר אכילה גם לדידהו, והרי זה סתירה גלוי' לדברי הר' ישעי'. אכן הדבר מתיישב בפשיטות דלהוציאה מדין בעל חי כדי שתטמא טומאת אוכלין לא בעינן כלל היתר תכילה, אלא כל שהוא שחוט אף שהוא אסור באכילה, מהני לי' שחיטתו לאחותי לי' תורת טומאת אוכלין, משום דשם שחיטה בעלמא מתיר באכילה. כדחזינן במפרכסת דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה, דכחי' היא לכל דברי' וגם אין לה היתר אכילה לא לישראל ולא לעכו"ם כל זמן שמפרכסת, ומטמאה טומאת אוכלין מטעם דשם שחיטה שמתיר בעלמא באכילה, מהני לה לאפוקה מתורת בעל חי ולאשוויי' אוכל לדין טומאה כמבואר בחולין (דף קכ"א ע"ב) ובפרש"י שם. והכי נמי בבן פקועה כיון דכשחוט דמי, אף על גב דלהר' ישעי' אסור באכילה בלי נחירה, אהניא שחיטתו לר' יוסי הגלילי לאחותי לי' תורת טומאה משום האי טעמא דשם שחיטה מתיר באכילה בעלמא, דהוי כמו מפרכסת דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה. ורבנן סבירא להו דבעל חי גמור לא דמי למפרכסת ולא מהני לי' שחיטתו לאפוקי מדין בעל חי ולאחותי לי' טומאה. ומיושב בזה מה שראיתי בספר בית יצחק להגאון ר' יצחק שמעלקיש מלבוב שהקשה על שיטת הר' ישעי' מהא דאמרינן בבבא קמא (דף ק"ו ע"ב) ולישני לי' בבן פקועה, ואי בן פקועה טעון נחירה, נימא בי' נחירתו זוהי שחיטתו וליחייב עלי' ארבעה וחמשה, כדאמרינן דחייתו לצוק זוהי שחיטתו ובעגלה ערופה עריפתה זוהי שחיטתה. ולהנ"ל אתי שפיר, דכל הני דאמרינן בהו זוהי שחיטתו זהו רק בדבר שנצטוו עליו לאחר שכבר נצטוו על השחיטה, ואז שייך לומר דכיון שקבעה בו התורה מצוה אחרת, מצוה זו עומדת במקום שחיטה, וזוהי שחיטתה. אבל נחירה דבן פקועה, שלפי דברינו ציוויו הי' קודם מתן תורה, הרי ודאי דעל עיקר ציוויו אז, לא הי' שייך לומר נחירתו זוהי שחיטתו, אחרי דגם בהמה שאינה בן פקועה לא היתה צריכה אז אלא נחירה ואיך נאמר עלי' נחירתה דלא שייך טעם זה כמו בטמאין באמת אסורה להם. ונחירה זו מה היא. ולדברינו אתי שפיר דגם המהר"ל דבריו הם על קודם מתן תורה, [דקאי שם גם כן באחי יוסף] שאז היו מוזהרין על הנחירה, וסבירא לי' להמהר"ל דכל שגם הנחירה מצוה היא, מתרת היא את המפרכסת כמו שחיטה. והא דאנן צריכין לטעמא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, הוא משום דעתה לאחר מתן תורה אין להם עוד מצוה בנחירה, דלישראל נאמרה ולא לבני נח, ולכן צריכין אנו לטעמא דמי איכא מידי כו'. ושם באותו ענין כתב המהרש"א דמה דאמר פרע להן בית השחיטה ולא אמר פרע בפניהם, כמו שאמר בגיד הנשה טול בפניהם, משי דבשחיטה הניח לאחיו שישחטו בעצמן, דלא הי' מהני שחיטת אנשי בית יוסף דהוי שחיטת נכרי, מה שאין כן בגיד הנשה. ודבריו קשים להבין, דמה יתרון לשחיטת אחי יוסף קודם מתן תורה, על שחיטת אנשי בית יוסף בשעה שהיא על פי דיני שחיטה, דהרי גם אחי יוסף לא היו בני זביחה כל זמן שלא נצטוו על השחיטה. ואולי דעת המהרש"א דגם לקולא יצאו האבות מכלל בני נח, ולכן שחיטתן כשרה כשחיטת ישראל אף קודם מתן תורה. אבל לדעתי בשחיטה לא שייך זה אפילו להראשונים דהאבות יצאו גם להקל, דזה שייך רק במידי דתלי בדין ישראל, כגון בשמירת שבת, דמי שלא נתקדש בקדושת ישראל חייב מיתה על שמירתו, ולזה אהני לן מה דהאבות יצאו מכלל בני נח גם להקל, שיהא עליהם דין ישראל גם לענין זה. אבל בשחיטה דהעיקר תלוי בציווי על הזביחה, דגם אם ישראל כשר הוא לכל דבר, אלא שלא נצטוה על השחיטה שחיטתו פסולה, כמו דחזינן בקטנים שפסולין לכתוב תפילין משום שלא נצטוו על הקשירה, אף דהקטן דין ישראל עליו, אלא דהכא תלוי אם נצטוה על הקשירה, והכי נמי בשחיטה. וכמה נתקשו בשחיטת קטן שכשרה באחרים רואים אותו ולא פסלינן לה משום שאינו מוזהר על הזביחה עד שהמציאו דגם הקטן בר זביחה הוא, אבל לולא זה היתה שחיטתו פסולה. והרי הקטן דין ישראל עליו לכל דבר להחמיר ולהקל, אלא שלא נצטוה על הזביחה, והכי נמי האבות לפני מתן תורה, אף אם דין ישראל עליהם גם להקל, מכל מקום שחיטתן פסולה, דסוף סוף לא נצטוו על הזביחה. ומהאי טעמא אמרתי ליישב קושית הראשונים מפני מה לא קיים אברהם בעצמו גם מצות מילה. ולדעתי פשוט ניחא דמילת נכרי פסולה משום שלא נצטוה על המילה כדאיתא בעבודה זרה (דף כ"ח), אם כן לא הי' מקיים שום מצוה במילתו קודם שנצטוה, דאין זו מילה כלל זוהי שחיטתה בשעה שאין עדיין דין שחיטה כלל, וודאי דבשעה זו נחירתה זוהי נחירתה ולא יותר. ומשום הכי גם לאחר מתן תורה שנחירה זו עצמה התנחלה לישראל, לא נוכל גם כן לומר זוהי שחיטתה, דבמה נתיפה כחה עתה לעמוד במקום שחיטה, אחרי דבשעה שנצטוו עלי' לא הי' מקום לומר בה כן. ואולם גם בר מן דין לא אראה בזה שום קושיא על שיטת הר' ישעי'. דבכל מקום דאמרינן זוהי שחיטתה הרי אין שם אלא מצוה זו לבדה, ושחיטה לא הי' שם, ויש לומר דמצוה זו עומדת במקום שחיטה שאינה במקום זה. אבל בן פקועה דהא דסגי לה בנחירה, הוא משום שכבר היתה לה שחיטת אמה, והנחירה דמצרכינן לה היא רק נוספת להשחיטה שהיה לה מכבר, איך נאמר בה זוהי שחיטתה, אחרי דלולא השחיטה שהיתה מקודם, לא הוי סגי לה בנחירה זו, והרי אין שתי שחיטות לבהמה אחת. ולא דמי לשעיר המשתלח ועגלה ערופה דהתם דחייתן ועריפתן הן עצמן מצותן ואין לשחיטה חלק בהן כלל, והוא פשוט: ד) אלא דלכאורה יש להעיר על עיקר הנחתנו דהנחירה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח, מהא דבסנהדרין שם (בדף נ"ט) פרכינן על כלל זה דכל מצוה דלא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח אדרבה מדלא נשנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל, ומשנינן ליכא מידעם דלישראל שרי ולבני נח אסור. ומודעת מה שכתבו התוס' בחולין (דף ל"ג) דכל היכא דאסור לישראל אפילו אי משום איסור אחר, לא אמרינן בי' מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ואם כן הכא דלישראל נאמרה בסיני מצות שחיטה, והמתה אסורה להם, גם אי לאו האזהרה של הנחירה, מחמת אזהרת השחיטה, אם כן אפילו אם נידון את הנחירה הקודמת דלא נשנית בסיני, אכתי יש לנו לומר דלבני נח נאמרה ולא לישראל כקושית הש"ס, והכא לא שייך דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כיון דגם לישראל אסורה מדין השחיטה, ולא דמי למילה ופרי' ורבי' דמשום דלמילתיי' נשנו אמרינן דלישראל נאמרה, דהתם במה דנשנו למילתיי' אין להוספה זו ענין עם עצם המצוה שנאמרה קודם מתן תורה לבני נח, ולכן כיון דעצם המצוה הוי כלא נשנית בסיני, אם נדון כאן דלבני נח נאמרה ולא לישראל, הרי לא ישאר לישראל אלא ההוספה שניתוספה בסיני וזה אין לו ענין כלל. כמו במילה דמה דנשנה למילתיי' הוא ענין חדש שמילה דוחה שבת, ומגוף המצוה אין בזה כלום, וכיון דגוף המצוה הוי כלא נשנית, אם כן אם נאמר הכא דלבני נח נאמרה, הרי שקלת מישראל עיקר ציווי המילה ושייך על זה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. אבל בנחירה ושחיטה, דגם אי חשבת לה להנחירה כלא נשנית בסיני על ידי מצות השחיטה, משום דהשחיטה הוסיפה דברים שאינם בנחירה, ולמילתיי' נשנית, הרי בזה ההוספה לחודה שהשחיטה יתרה על הנחירה כבר יש בו גם עצם האיסור שישנו בנחירה, דלבני נח אסורה המתה אם לא שהי' לה נחירה בסימנין, ולישראל הוסיפה התורה לאסור המתה, אם לא שקדם לה שחיטת הסימנין על פי הלכות שחיטה, ואם כן בההוספה גופה שהשחיטה יתרה על הנחירה כבר יש בו גם עצם הדבר האסור על פי דין הנחירה, ואם כן גם אי חשבת לה להנחירה כלא נשנית בסיני, לא נוכל לומר על זה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, כיון דאכתי פש גבן מצות שחיטה שאוסרת לישראל דבר זה עצמו שהנחירה אוסרתו לבני נח, ואם כן תשאר הכא קושית הש"ס על דין הנחירה, אדרבה לבני נח נאמרה ולא לישראל. כן הי' אפשר לדחוק ולדחות תירוצי לדברי התוס' ולדברי הר' ישעי'. ובאופן כזה נרויח ליישב קושית הגאון רעק"א זצ"ל במהדורא תנינא סימן ק"ד שהקשה על דברי התוס' בחולין (דף כ"ג ע"א) ד"ה תמות שהקשו שם למה לן קרא דאין מום פוסל בעוף תיפוק לן מדאצטריך מן העוף למעט מחוסר אבר מכלל דבעל מום שרי בהו. והקשה הגאון הנ"ל דאי לאו קרא בהדיא למחוסר אבר אלא דהוי אסור מטעם בעל מום, לא הי' בן נח מוזהר על מחוסר אבר בעוף לאחר מתן תורה דלא הוי נשנית בסיני, דמה שנאמר לישראל איסור בעל מום, אין זה נשנית גבי מחוסר אבר, דלמילתי' נשנית לאסור בעלי מומין שאינן מחוסרי אבר. ולהנ"ל הדבר מיושב, דבכגון דא לא שייך עיקר הך מילתא דכל דלא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבן נח, כיון דבהא דלמילתי' נשנית נכלל בההוספה לבדה גם עצם האיסור שנאמר לבני נח קודם מתן תורה ובמקום האיסור דמחוסר אבר יהא אסור לישראל משום בעל מום, א"כ אפילו אי חשבת למחוסר אבר כלא נשנה בסיני ותשאר אזהרתו לבני נח ולא לישראל, אין לומר בזה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ולכן יש לנו לומר באמת דלבני נח נאמרה ולא לישראל. והוי דומיא דנחירה בנידן דידן. אבל באמת אין בזה כלום, דמלבד דבנידון דידן יש לנו עודף באיסור הנחירה מה שאינו בשחיטה, לשיטת הר' ישעי', דמשום דין הנחירה דלבני נח אסור גם הבן פקועה, ואם כן שייך גם בזה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. אלא דמלבד זה האמת יורה דרכו דכיון דמטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, כבר הי' הדבר לכלל בידינו דכל מצוה שלא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח, לא בעינן עוד שיהא שייך המי איכא מידי כו' בכל פרט, אלא מכיון שכבר הי' הדבר לכלל בידינו, מדה היא בתורה ואין לשנות. ולכן גם במקום דלא שייך מי איכא מידי כו', כל דלא נשנית בסיני, אמרינן דלישראל נאמרה ולא לבני נח: ה) ובדבר קושית הגאון רעק"א זצ"ל על דברי התוס' בחולין יש מקום לתרץ בפשיטות. דהרי העיקר מה דסלקא אדעתין לאסור בעל מום בעוף, הוא משום דעוף בכלל בהמה, כדגמרינן בסוף פרק שור שנגח את הפרה, והוי אמינא דהוא הדין לענין מומין. דהרי בעוף גופי' לא נאמרו פסולי המומין, ומהיכי תיתי למפסלה עד דצריך קרא דמן העוף למעוטי, אלא דסלקא דעתין דעוף בכלל בהמה. אכן אי בכלל בהמה היא הרי תקשה לן למה צריך קרא בעוף למחוסר אבר. וזהו שהקשו התוס', דאי סלקא דעתך דגם לענין מומין עוף בכלל בהמה הוא, למה לן למעוטי מחוסר אבר בעוף, והרי כבר נתמעט מחוסר אבר בבהמה וגם העוף בכלל, אלא ודאי דלענין מומין אין עוף בכלל בהמה, ואם כן אין לנו אלא מה דמעטי' רחמנא להדיא, מחוסר אבר אין בעל מום לא. וממילא אזדא לה קושית הגאון ז"ל דצריך קרא למעוטי מחוסר אבר, כי היכי דתיהוי נשנית בסיני. ולדידן לא קשה מידי. דבבהמה הרי כבר נשנה מחוסר אבר בסיני מקרא דתמים יהי', ואי דעוף בכלל בהמה לענין מומין, הרי הוי דינה גם בזה להיות מחוסר אבר שלה אסור לבני נח כמו בבהמה. אלא דהגאון ז"ל מפרש לכוונת התוס' בקושיתם דאי מום פוסל בעוף, יפסל המחוסר אבר משום לתא דמום, ולמה לן קרא ביחוד למחוסר אבר, ועל זה שפיר קשה לי' דצריך קרא כי היכי דתיהוי נשנית בסיני, אבל לפי פירושי דקושית התוס' הוי דכמו דעוף בכלל בהמה לענין מום, הכי נמי הוי בכלל בהמה לענין מחוסר אבר, הרי הוא הדין דהוי בכלל בהמה לענין מחוסר אבר לבן נח. ובזה מתורץ מה דהוי קשה לי עוד בקושית התוס' דלמה לן קרא למחוסר אבר תיפוק לי' דלא גרע מבעל מום. והרי לפי מה דמסקינן בבכורות (דף ל"ט) דחסרון מבפנים שמי' חסרון, ולא בעינן במחוסר אבר שיהא בגלוי כמו בבעל מום, ועיין בפרי מגדים סימן מ"ד סוף ס"ק א' במשבצות דגם בעוף יש מחוסר אבר בפנים, ואם כן צריך קרא בעוף למחוסר אבר משום חסרון דבפנים דאי מטעם מום לא מיפסל אלא בגלוי כדין מום. ולדברינו דכוונת התוס', בקושיתם דאי עוף בכלל בהמה לענין מומין, הכי נמי דהוי בכלל בהמה לענין מחוסר אבר, אם כן הוא הדין לענין חסרון אבר בפנים דינו כמו בבהמה, ואין צורך בשום פרט לקרא מיוחד בעוף. וזהו רק לפי פירושנו בקושית התוס' אבל לפירושו של הגאון ז"ל דקושיתם הוי לפסול מחוסר אבר משום דלא גרע מבעל מום, הרי קשה כנ"ל. אולם מה שכתב הפרי מגדים דגם בעוף פסול מחוסר אבר בפנים, אין זה מוכרח. ומדברי התוס' בקדושין (דף נ"ז) לא נראה כן, שכתבו שם בד"ה שחטה לפרש הא דנמצאת טרפה דהיינו שניטל הכבד, ואי חסרון מבפנים שמי' חסרון גם בעוף, הרי פסול הכא משום מחוסר אבר, ולמה לן הפסול דטרפות. ואחד אמר לדחות דמשום טרפה פסול כל שלא נשתייר כזית שלם במקום חיותה, ואלו מטעם מחוסר אבר לא מפסל אלא אם כן חסר כולו. אולם מפשטות דבריהם לא נראה שכיוונו לזה. ועיין במנחת חינוך בדיני המומין שכתב לדבר פשוט, דבעוף אין מחוסר אבר פוסל בפנים, משום דקרא דתמים יהי' לרצון, דמיני' ילפינן לחסרון בפנים, לא נאמר אלא בבהמה. אולם עיקר הפירוש בדברי התוס' הוא דבר המתקבל. ומיושבת קושית הגרעק"א ז"ל:

תוכן העניינים

שות נאות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה