שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא
סימן י
יישוב דברי הרשב"א בבבא קמא דף ע"ז שהזכרנום בהסימנים הקודמים. בבא קמא (דף ע"ז) אומר הי' ר' שמעון פרה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר. וכתב הרשב"א בחידושיו מדקתני שהיתה לה משמע שעכשיו אינה בת פדיי' והקשו בתוס' מאי איריא היתה והלא השתא נמי בת פדיי' היא לר' שמעון דבריש פרק אין מעמידין ובפרק קמא דשבועות משמע דסבירא לי' לר' שמעון פרה קדשי בדק הבית היא והתם בפרק קמא דשבועות אמרינן לר' שמעון קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ותירצו חדא ועוד קאמר, חדא דלדידי' אפילו השתא בת פדיי' היא, ועוד דאפילו לדידכו דבעיתו העמדה והערכה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר כשהיתה בת פדיי' בעודה מפרכסת, ואפילו לדברי המפרשים שלא אמרו שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחי' לכל דברי', אלא בששחט ישראל בטמאה או אינו יהודי בטהורה דלאו בר שחיטה הוא, אבל ישראל בטהורה מכי שחט בה רוב שנים הרי היא כמתה גמורה, אף על פי שמפרכסת וכמו שכתבתי בריש פרק כסוי הדם ושחיטת פרה ישראל בטהורה היא אפילו הכי כל שהיא מפרכסת הרי היא בכלל העמדה והערכה דכל שאין השחיטה מתרת באכילה אין שחיטת שנים מוציאתה מידי חיותה דלא אמרו שנים אלא מפני שאותה שחיטה מתרת לאכילה בין לישראל בין לאינו ישראל וכיון שכן הרי היא כמונחת בדיקולא, הא שחיטה שאינה לאכילה בשעת שחיטה אינה מוציאה מידי חיות כל שהיא מפרכסת זהו כשיטת התוס'. עד כאן לשונו. וכן כתב בחידושיו לשבועות (בדף י"א): א) מבואר מדבריו דפרה אף על גב דחזי לאכילה על ידי פדיון לא דיינינן בה דין ישראל בטהורה דמפרכסת שלה אינה כחי', וטעמי' נראה לפי שבשעת שחיטה קודם פדיונה אין לה היתר אכילה. ודבריו אלו סותרין למה שכתב הוא עצמו בחידושיו לחולין (דף פ"ד) דבהא דתירץ הש"ס בעינן העמדה והערכה, הקשה כקושית התוס' דמפרכסת כחי', ותירץ בשם רבותינו בעלי התוס' דאין העמדה והערכה לנשחטה כהלכתה, דדוקא בישראל בטמאה ונכרי בטהורה הוא דאמרינן כן, ובסוף דבריו מסיק והיינו דאקשינן במס' שבועות פרק קמא מתה או נשחטה תפדה הא בעינן העמדה והערכה ומאי קושיא מנשחטה יעמיד ויעריך במפרכסת. עד כאן לשונו. הרי דכתב מפורש גבי פרה דלאו בת העמדה והערכה היא בשעת פרכוסה, משום הך טעמא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', וגם עוף של בדק הבית, דקאי בו התם, הרי דמי בזה לפרה, דאינו ראוי לאכילה בלי פדיון, ואפילו הכי כתב דמפרכסת שלו אינה כחי' משום דישראל בטהורה היא, הרי דמה דחזי לאכילה על ידי פדיון, מהני לאשוויי למפרכסת כאינה חי'. והוא סותר את עצמו. וזמן רב נתקשיתי בזה עד שמצאתי בשו"ת מהרי"א הנקרא יהודא יעלה] חלק יו"ד סימן ג' שעמד על סתירה זו שבדברי הרשב"א והניח בצע"ג. ב) ולכאורה הי' אפשר לומר ביישוב דבריו. דעיקר הדבר המבואר בדברי הרשב"א דלאשוויי' לאינה חי' בעינן דוקא שחיטה המתרת לאכילה, [וכמו שמתבאר מדברי כל הראשונים בעלי שיטה זו, דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', כמו שהבאנו דבריהם בסימן ו'] הרי לכאורה זהו רק לר' שמעון דשחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה, ולכן כל שאין היתר אכילה, אין כאן שחיטה כלל, ואין כאן דין שחיטת ישראל בטהורה, דלאו שם שחיטה עלה. ובזה סבירא לי' להרשב"א דגם כשיש לה היתר אכילה על ידי פדיון לא הוי שחיטה ראוי' ופליג על התוס' בבבא קמא (דף ע"ו) שהקשו על שחוטי חוץ דליהוי שחיטה ראוי' משום היתר האכילה שעל ידי פדיון. וזהו שכתב בדבריו בבבא קמא דקאי התם לר' שמעון. אבל לדידן דגם שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, הכי נמי לענין דין שחיטת ישראל בטהורה לא בעינן כלל היתר אכילה כיון דהוי דין שחיטה גם על זו שאינה מתרת באכילה, ובלבד שתוציא מידי נבלה, וכל כי האי גוונא מפרכסת שלה אינה כחי', וכל שכן בעוף של קדשי בדק הבית ופרה שיש להם גם היתר אכילה על ידי פדיון, ואתו שפיר דבריו שבחולין. אבל זה לא יתכן מתרי טעמי, חדא דהרי גם בחולין קיימינן לר' שמעון, דלרבנן דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, בלאו הכי חייב בכסוי גם כשאינו ראוי לפדיון ולאכילה. והקושיא מדידי' אדידי'. וידידי הגאון ר' חנוך העניך אייגעש שליט"א דרך גם כן בדרך הזה ליישב קושיתי בדברי הרשב"א, והוסיף דלא תקשה מה דבחולין קיימינן גם כן לר' שמעון, דבחולין (דף פ"ה) אמרינן ראה רבי דבריו של ר' שמעון בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים, ויש לומר בכוונת הש"ס דרק בכסוי הדם סבירא לן כר' שמעון, אבל בשארי מילי שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, ואם כן בנוגע לשחיטת ישראל בטהורה כדי לאשוויי' מפרכסת לאינה חי', סגי גם בשחיטה שאינה מתרת באכילה, כיון דלשאר מילי לבר מכסי סבירא לן כרבנן דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה. אכן אם כי דבר חכמה דבר, אבל קשה לכוון כן בלשון הש"ס דמה דאמר אי כר' שמעון כוונתו דרק במקצת אתיא מתניתין כר' שמעון, גם מה דאמר ונסיב לה אליבא דתנאי אינו מכוון לפי זה, כיון דאי סביר לה לגמרי כר' שמעון בשחיטה שאינה ראוי', הי' להתחייב בכסוי גם אי סביר כר' מאיר בהעמדה והערכה, דלר' שמעון הרי מפרכסת כחי' בכי האי גוונא שאינה מתרת באכילה, והויא בת העמדה והערכה לפי דברי הרשב"א, ואם כן עיקר התירוץ חסר מן הספר. ועוד והוא העיקר. דכבר כתבנו לעיל בסימן ו' דהא דבשחיטת ישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אין לזה ענין למחלוקת דר' שמעון ורבנן בשחיטה שאינה ראוי' דמחלקותם אין לה מקום אלא במידי דתלי בעצם השחיטה, ובעינן בה שם שחיטה דוקא, כמו באותו ואת בנו ודומיהן דהלאו בא על השחיטה עצמה, מה שאין כן בהא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', דאין הפירוש דהשחיטה עצמה שנעשה בבהמה זו, גורם לה שתהא כאינה חי', אלא דהדינים שנתחדשו בה על ידה, שנוהגין בבהמה שחוטה ואין נוהגין בחי', בזה הוא דיצאה מכלל חי' ובאה לכלל שחוטה, וכמו שכתב הרשב"א הטעם משום דהוי כבשרא בדיקולא, הרי דהעיקר דמשום שינוי הדין שנעשה על ידי השחיטה היא כאינה חי', אלא דאנו דנין על ידי איזה שינוי הוי כאינה חי', אי בעינן לזה היתר אכילה גמור, או דסגי במה שהותרה מאיסור אבר מן החי, והרשב"א חידש לן דבעינן דוקא היתר אכילה, אבל אין זה ענין למחלוקת דר' שמעון ורבנן יעו"ש שהארכנו בזה. וכן מוכח להדיא גם מאריכות לשון הרשב"א להסביר הא דבעינן דוקא היתר אכילה כדי שתהא כאינה חי', דאם טעמו בזה משום דלר' שמעון שחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה, כל האריכות בזה למותר, דדבר פשוט הוא דכל שאין לה היתר אכילה שחיטה שאינה ראוי' היא. אלא דהכא אין לנו ענין עם השחיטה עצמה, אלא עם ההיתר הבא על ידה, ולהרשב"א בעינן לזה היתר אכילה דוקא, דבמה דמשוי לה אוכלא יצאה מדין חי', וכמו שכתב רש"י בחולין (דף קכ"ח) דהיתר האכילה משויא לה אוכלא לענין טומאה. והוא הדין לרבנן דבעינן לזה דוקא היתר אכילה, דהא דלדידהו שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה אין זה ענין לכאן, כיון דהכא היתר האכילה עצמו הוא המוציאה מדין בעל חי, ומשוי עלה תורת אוכל. וגם דלפי תירוצנו הנ"ל, עיקר סברת הרשב"א בבבא קמא, דמה דחזי לאכילה על ידי פדיון לא חשיב היתר אכילה, לענין שתהא שחיטה ראוי', אינה מובנת מצד עצמה, גם לולא הסתירה מדבריו שבחולין, וגם הוא נגד דברי הראשונים בבבא קמא (דף ע"ו) גבי שחיטי חוץ לר' שמעון. באופן דאין תירוץ זה מעלה ארוכה מכל צד, והקושיא במקומה עומדת:
ג) ולתרץ סתירה זו נראה לי, דמה שכתב הרשב"א גבי פרה, דאפילו להראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', פרה שאני דהואיל ואין לה היתר אכילה מפרכסת שלה כחי' והויא בכלל העמדה והערכה. אין כוונתו דלהראשונים האלו מהני באמת פדיון לפרה בשעה שמפרכסת, לרבנן דפרה בעי העמדה והערכה, אלא דרק בנוגע לטומאת אוכלין כתב כן, דלענין זה היא דהויא בת העמדה והערכה, וחשיבא אוכל לתורת טומאה, אבל לענין פדיון עצמו, באמת אינה כחי', ולאו בת העמדה והערכה היא ואין לה פדיון. ואיך יתכן הדבר, הסכת ושמע. דהנה אחר היסוד המונח דכדי לאשוויי' למפרכסת לאינה כאי' בעינן היתר אכילה דוקא, כמבואר בדברי הראשונים שהבאנו בארוכה בסימן ו'. אלא דאמרינן דגם מה דחזי לאכילה על ידי פדיון, הוי היתר אכילה, ועוף של בדק הבית ופרה, מפרכסת דידהו אינה כחי', משום דחזו לאכילה על ידי פדיון, וכן כתבו התוס' מפורש בבבא קמא (דף ע"ו ע"א) גבי שחוטי חוץ ועיין בלב ארי' מה שכתב (בדף פ"ד ובדף פ"א ע"ב) בתוס' ד"ה הואיל. הרי לכאורה הדבר קשה מצד עצמו, אחרי דרק מטעם שיש לה היתר אכילה על ידי פדיון חשבת לה לאינה חי', אם כן כיון דעל ידי זה אתה מוציאתה מדין העמדה והערכה., ואין לה עוד פדיון והיתר אכילה, הרי שוב צריך להיות מפרכסת שלה כחי', ככל מפרכסת שאין לה היתר אכילה, והוי בת העמדה והערכה ובת פדיון, ושוב יש לה היתר אכילה, ונמצאו הדברים חוזרין חלילה, ואיך פטרת לה מכסוי בהחלט מטעם שחיטה שאינה ראוי', אחרי שיש פנים לכאן ולכאן. והכא אין לומר דכיון דלולא הדין דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי' הי' לה היתר אכילה, דמצד עצמה היא בת פדיון משום דמפרכסת כחי', על מפרכסת כזו בא הדין דאינה כחי'. ואף דעל ידי זה תיאסר באכילה ושוב צריך הדבר לשוב על אפנו, אנו דנין על הדבר מצד עצמו לולא הדין שאנו דנין עליו עתה, וכיון דאז הי' לה היתר אכילה תו הוי כאינה חי'. דומה למה שכתב הרמב"ן בחידושיו לחולין (דף פ' ע"ב) בשחיטת אותו ואת בנו דקדשים לר' שמעון דלקי עלה כעל שחיטה ראוי', אף על גב דפסולה משום מחוסר זמן, כיון דאם תאמר דאינה שחיטה ולא עבר משום אותו ואת בנו, הרי אינו מחוסר זמן ושוב הוי שחיטה ראוי' וישוב עליו דין מלקות דאותו ואת בנו. ולכאורה אחרי דהדבר חוזר לכאן לכאן ואליבא דאמת הקרבן פסול, איך לקי עלה משום אותו ואת בנו. אלא דאנו דנין על השחיטה לולא האיסור דאותו ואת בנו שהוזהר עלי', וכל שלולא האזהרה שחיטה ראוי' היא, הרי ל שחיטה כזו הוזהר משום אותו ואת בנו, וכל שעבר על האזהרה חייב מלקות, ומה דלבתר דעבר על האזהרה הוי שחיטתו שחיטה שאינה ראוי' לא איכפת לן. ועיין מה שהארכנו בזה לעיל בסימן א' ובסימן ג'. והכי נמי נימא בנידון דידן, דאנו דנין על המפרכסת לולא הדין שהי' לנו דמפרכסת שהותרה באכילה דינה כאינה חי' וכנ"ל וכל היכא, דלולא הדין דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', הוי חזי לאכילה על ידי פדיון, על מפרכסת כזו בא הדין דאינה כחי', ומה שעל ידי זה יצא הדין, דלאו בת העמדה והערכה היא, ואין לה עוד פדיון ואסורה באכילה, לא איכפת לן, דכבר קם דינא ואין לחזור את הדבר על אפנו, וכמו בדינו של הרמב"ן. אבל באמת אין הדבר כן, ובנידון דידן אין מקום כלל לסברת הרמב"ן. דהתם במלקות דאותו ואת בנו, לר' שמעון דבעי שחיטה ראוי' המתרת באכילה, הרי אין המלקות באה אלא על השחיטה, והיתר אכילה הוא רק תנאי באיזה שחיטה חייבי' רחמנא, בשחיטה המתרת באכילה אבל אין המלקות באה על היתר האכילה שהביא בשחיטתו. ומשום הכי יש לומר דכל שלולא איסור זה דאותו ואת בנו, היתה השחיטה מתירתו באכילה, על שחיטה כזו אזהרי' רחמנא. וכשעובר על האזהרה הרי על עברה זו חייב מלקות, ולא איכפת לן מה דעתה לאחר האיסור אין לנו היתר אכילה, דכבר יש כאן עברה. ודכוותה הכא לו הי' לנו דין כזה דשחיטה כזו שבאה להתיר באכילה משוי לה להמפרכסת לאינה חי', הי' מקום לומר דאף דעל ידי שנעשית אינה חי' אין השחיטה ראוי' עוד, אפילו הכי כיון דלולא דמשוינן לה לאינה חי' היתה השחיטה ראוי' על שחיטה כזו בא הדין דמשוי לה לאינה חי'. אבל בנידון דידן הלא אין הדבר כן. דהא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אין זה משום דין השחיטה, אלא משום עצם היתר האכילה, דהיתר האכילה הוא דמשוי לה כבשרא בדיקולא וכל שהיא כבשרא בדיקולא אין עוד עלי' דין חי', וכמו שהארכנו בזה לעיל. ואם כן כל דכשנאמר שהיא אינה כחי', תיאסר באכילה, הרי סוף סוף לא הי' כאן היתר אכילה ומאן הוא דמשוי לה כבשרא בדיקולא ומה יועיל לנו מה שהי' לה היתר אכילה לולא דשויניהו כאינה חי', דהרי הכא עצם ההיתר הוא דצריך לן, וכל זמן שההיתר הזה לא הי' לנו באיזה סברא נשוי לה כבשרא בדיקולא. ועוד יש לחלק בין הכא לדהתם בדינו של הרמב"ן, דהתם הוא מילתא דדינא, דהדין הוא שלוקה על שחיטה כזו, ושייך לדונו כפי מה שהי' מצב הדבר לולא הדין שאנו דנין עליו עתה, וכל שלולא אזהרה זו הוי שחיטה ראוי' הרי כבר עבר עברה וקם דינא. אבל הכא דאין זה אלא מילתא דסברא דכל המותר באכילה הוי כבשרא בדיקולא, הרי על זה לא שייך הטעם הנ"ל לדון כפי שהי' הדבר לולא הסברא, ואין להאריך אחרי דהדבר חלוק היטב כפי הטעם הראשון שכתבתי, ובאמת שני החילוקים עולים בקנה אחד:
ד) ובעל כרחין דהכא טעם אחר בדבר. דמשום הא גופא דהכא אין לנו עסק עם עיקר השחיטה, אלא עם ההיתר הבא מחמתו, דאיהו הוא דמשוי לה כבישרא בדיקולא, אין לנו לומר עוד דמשום דעל ידי זה דנעשית כבשרא בדיקולא ופקע ממנה דין פדיון ואין לה עוד היתר אכילה, ישוב דינה להיות כחי'. וטעם הדבר, דכיון דהיא רק מילתא דסברא דמשום שיש לה היתר אכילה הויא כבשרא בדיקולא אם כן כשמחמת זה גופא אין לה עוד היתר אכילה, משום דפרחה ממנה תורת פדיון, אין לנו לדונה כמו שהיתה אסורה באכילה מעיקרה, אלא דהוי כהותרה שעה אחת ונאסרה, ומה שאסורה עתה הוא רק תולדה מההיתר הקודם. דכיון דעצם היתר האכילה הוא דמשוי לה לאינה חי', הרי אין לדונה כן אלא כשחל עלי' תורת אוכל שעה אחת, ומחמת זה הויא כבשרא בדיקולא שאינה בת העמדה והערכה ואין לה עוד פדיון ואסורה באכילה. דאי לאו שירדה לה תורת אוכל שעה אחת, הרי לא נעשית מעולם בשרא בדיקולא ואין שום מציאות להאיסור שאסורה בו עתה, ועל כרחך דדינה כמי שהותרה ונאסרה. ולכן אין שום מקום כלל לומר דמחמת האיסור ישוב דינה להיות כחי', דאחרי שאין לדונה כאסורה מעיקרה, אם כן כשנאסרה הויא כבשרא בדיקולא שנאסר דמחמת זה לא ישוב להיות כחי'. ואפילו להחולקים על הרמב"ן באותו ואת בנו דקדשים, ודעתם דלר' שמעון לא לקי משום דהוי מחוסר זמן אף על גב דהא גופא דהוי מחוסר זמן הוא רק על ידי איסור השחיטה דאותו ואת בנו, שאני התם דהשחיטה בעיקרה שחיטה שאינה ראוי', אבל הכא הרי אין לדונה כאסורה מעיקרה אחרי דהאיסור אין לו מציאות אם לא שכבר הי' לה תורת אוכל שעה אחת וכנ"ל. [עיין בסוף הסימן] וכיון שכן מבוארים דברי הרשב"א היטב, דבאמת גם דעתו דבמה שיש לה היתר אכילה על ידי פדיון יצאה מדין חי', ואין לה עוד פדיון לרבנן דבעו העמדה והערכה וכמו שכתב להדיא בחולין, וממילא אסורה באכילה. ומכל מקום לא מהני איסור אכילתה לאפוקה מתורת טומאת אוכלין לר' שמעון דבעי אוכל שיכול להאכילו לאחרים, דכיון דלא חזינן לאיסורה כמו שהיתה אסורה מעיקרה דזה אין לו מציאות וכמו שכתבנו, אלא דאנו דנין אותה כמי שהותרה וחזרה ונאסרה, מפני שאין מציאות לאיסורה אלא אם כן שכבר ירד עלי' תורת אוכל. אם כן אין עלי' מחמת איסורה זה דין אוכל שאין יכול להאכילו לאחרים, דכיון דאינה כאסורה מעיקרה, הרי כבר הי' לה שעת הכושר, ובהי' לו שעת הכושר מודה ר' שמעון דמטמא טומאת אוכלין. וזהו שכתב הרשב"א כיון דכל דינא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', הוא רק כשיש לה היתר אכילה גמור דאיהו הוא דמשוי לה כבשרא בדיקולא, והא דאמרינן כן גם בפרה ובקדשי בדק הבית הוא משום דמצד עצמן יש להן היתר אכילה על ידי פדיון, ומשום דמפרכסת כחי', ומחמת זה נפקע ממנה דין פדיון, ואין לה עוד היתר אכילה. נמצא דמתוך שמצד עצמה יש לה פדיון, יצא לנו הדין דאין לה פדיון, ומתוך היתר אכילתה אתה בא לידי איסורה, ואם כן נהי דלענין דין הפדיון עצמו הדבר אפשרי, שמי שהיום הוא בר העמדה והערכה למחר אינו בר העמדה והערכה ומשום הכי באמת אין פדיון למפרכסת, לרבנן דבעו העמדה והערכה, אבל לענין טומאת אוכלין אין לדונה מחמת זה כאוכל שאין יכול להאכילו לאחרים, דנהי דעתה אין לה עוד היתר אכילה אבל כיון דאיסורה זה בא מתוך היתירה, שכבר הי' לה תורת אוכל, הרי אין לך שעת הכושר גדול מזה. וזהו רק אחרי היסוד המונח, דהא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', הוא רק כשיש לה היתר אכילה גמור, אבל אם היינו אומרין דכל שחיטה כשרה שמוציאה מידי אבר מן החי ומידי נבלה, אף שאינה מתרת באכילה מפרכסת שלה אינה כחי', הרי לא היינו צריכין לבוא לאיסורה מגו היתירה, ואז הי' דינה באמת כמי שאין לה היתר אכילה מעיקרה, והא דהוי כאינה חי', הוא משום שחיטתה, דמיד שנשחטה שחיטה כשרה פרחה ממנה תורת פדיון, ואה כן לא הי' בה גם טומאת אוכלין לר' שמעון, דהרי לא נראתה מעולם להיתר אכילה. וזהו שביאר לנו הרשב"א בדבריו שבבבא קמא, דקאי גבי טומאת אוכלין. ובחולין דקיימינן לענין דין הפדיון עצמו, כתב הרשב"א שפיר דגם בקדשי בדק הבית ובפרה מפרכסת אינה כחי', דישראל בטהורה היא, ומשום דמצד עצמו יש להן היתר אכילה על ידי פדיון, משוינן להו לאינה חי', ויצא הדין דאין לה פדיון, וכנ"ל:
ה) אלא דלכאורה קשה לפי זה, דגם בחולין שם דפטרינן עוף של בדק הבית מכסוי, משום הך טעמא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי' ולאו בת פדיון היא, והוי שחיטה שאינה ראוי'. הרי גם כן יש לומר כסברתנו גבי טומאת אוכלין, דהרי ודאי כל שהתירה השחיטה שעה אחת שחיטה ראוי' היא, ואם אחר כך נאסרה לא ישוב דינה כדין שחיטה שאינה ראוי', ואם כן לדברינו דהא דחשבינן לה הכא כאין לה היתר אכילה משום דמפרכסת אינה כחי' ולאו בת העמדה והערכה היא, אין דינה אלא כמי שהותרה שעה אחת ונאסרה, ואם כן מהאי טעמא הי' לנו לחייבה גם בכסוי דכל כי האי גוונא שחיטה ראוי' היא אכן גם זה ניחא, דנהי דאם התירתה השחיטה בשעתה, ואחר כך נאסרה, הוי שחיטה ראוי', זהו רק אם נאסרה אחר כך במקרה, ומתחילה היה היתירה היתר עולם, אבל כל שמתחלתה לא הותרה אלא לשעה אחת, ומתוך היתירה אתה בא ודאי לידי איסורה, כל כי האי גוונא לאו שחיטה ראוי' היא. וטעמא דמילתא דלענין שחיטה ראוי' בעינן שתהא דומיא דטבוח טבח והכן, וכל שאין היתירה אלא לשעה, אין זה דומיא דטבוח טבח והכן, ואין זה שחיטה ראוי' לחייב בכסוי. אולם זהו רק גבי כסוי דבעינן בי' דין שחיטה ראוי' אבל גבי טומאת אוכלין דלא בעינן בה אלא היתר אכילה, ודאי דגם כשאין היתירה מתחלה אלא לשעה אחת, הוי גם זה היתר אכילה, ומטמא טומאת אוכלין, כיון דהכא לא בעינן דומיא דטבוח טבח והכן. וכדאשכחן חילוק כזה בין טומאת אוכלין לשחיטה ראוי' באכילת מזבח. כמו. שכתבו התוס' בחולין (דף פ"א) ובמנחות (דף ק"א) [ודברי התוס' דמנחות שם יש להבין מה שהביאו ראי' מטרפה דהויא שחיטה שאינה ראוי' והויא אוכל שיכול להאכילו לאחרים ומאי ראי' היא זו לאכילת מזבח, דהרי טרפה מותרת בהנאה ויכול להאכילה לנכרים אכילה גמורה, והויא אוכל גמור. ואי דכוונתם להביא ראי' לכאן מחילוק זה גופי' דלענין שחיטה ראוי' בעינן היתר אכילה לישראל דוקא, ולהכשר טומאה סגי בהיתר שיכול להאכילו לנכרים, למה הוצרכו כלל להביא מטרפה] דלענין טומאת אוכלין אכילת מזבח שמה אכילה לכולי עלמא והויא אוכל שיכול להאכילו לאחרים, אף על גב דלגבי שחיטה ראוי' אין זו אכילה, לחד מאן דאמר, משום דלשחיטה ראוי' בעינן דומיא דטבוח טבח והכן, ואכילת מזבח לא הויא דומיא דטבוח טבח והכן. והכי נמי בהיתר אכילה דלשעה, דלענין שחיטה ראוי' לא חשיב היתר אכילה, משום דלא הוי דומיא דטבוח טבח והכן, לענין טומאת אוכלין סגי גם בהיתר כזה, דגם בהיתר אכילה דלשעה קרינן בי' אשר יאכל. אולם לכאורה יש להעיר על זה דנהי דלטומאת אוכלין לא בעינן אלא היתר אכילה לחודיה, ולא בעינן בה דין שחיטה ראוי', אבל להיתר אכילה גופי' הא בעינן שחיטה ראוי' דוקא לכולי עלמא אפילו לרבנן דפליגי אדר' שמעון, כדאמרינן בחולין (דף פ"ה) לא לכל אמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה מודה ר' מאיר שאינה מתירתה באכילה, ומשום הכי אין שחיטת טרפה מתרת את העובר הנמצא במעי', משום דלהתיר באכילה בעינן שחיטה ראוי'. ואם כן כיון דשחיטה שאינה מתרת מתחלתה אלא לשעה, לאו שחיטה ראוי' היא, הרי גם לאותה שעה אין בכחה להתיר באכילה כיון דלהיתר אכילה בעינן דין שחיטה ראוי' ואם כן בעינן לענין זה שתהא דומיא דטבוח טבח והכן, וכל שלא התירה אלא לשעה, אין זו שחיטה ראוי' ואין לה היתר אכילה כלל אפילו לאותה שעה, וממילא אין מטמאה גם טומאת אוכלין. אכן זה אינו חדא דפרט זה עצמו אי בעינן להיתר אכילה שחיטה ראוי' עדיין צריך עיון. דלפי זה הרי תקשה לן בשחיטת קדשים דאמרינן (בדף פ') דהוי שחיטה שאינה ראוי', דאם כן אין לשחיטה זו היתר אכילה. ונהי דבאכילת קדשים שמצותו בכך אין כאן קושיא דהתורה התירתו, אבל זר שאכל קדשי קדשים יהא עליו איסור אכילה, גם לבד איסור זרות, משום דשחיטת קדשים שחיטה שאינה ראוי' היא ולא התירה באכילה. ונהי דאיסור נבלה אין כאן, דלהוציאה מידי נבלה מהני גם שחיטה שאינה ראוי' ואפילו לר' שמעון כדאמרינן לא לכל אמר ר' שמעון שחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה מודה ר' שמעון שמוציאתה מידי נבלה, אבל עשה דאינה זבוחה צריך להיות בה. דהכין יש לנו לפרש הא דאמרינן מודה ר' מאיר בשחיטה שאינה ראוי' שאינה מתרת באכילה ואיזה איסור נשאר עלי' אחר שחיטה כזו, דלאיסור נבלה הרי מהני גם שחיטה שאינה ראוי' וכנ"ל, וודאי דאיסור דאינה זבוחה הוא דאיכא עלה. [וקצת קשה להראשונים דלית להו כלל לעשה דאינה זבוחה, איך נפרש כאן הא דשחיטה שאינה ראוי' אינה מתרת באכילה, אחרי דלאיסור נבלה מהני גם שחיטה זו] . והכי נמי בשחיטת קדשים יהא על הזר האוכל קדשי קדשים גם עשה דאינה זבוחה. וכל איסורי אכילה שנשחטו יהא עליהם לבד איסורן גם איסור עשה דאינה זבוחה. וזהו דבר חדש. וכבוד ידידי שארי הגאון ר' חיים עוזר שליט"א אמר בזה, דרק בשחיטת טרפה אמרו כן, לפי שהטרפה הוי כמתה מקצתה בלי שחיטה, שהטרפה נבלה היא במקצת כמו שכתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות שחיטה, ועל זה המקצת חסר שחיטה, ונהי דלהוציא מידי נבלה דרשינן מקרא דטרפה שחיטתה מטהרתה, אבל בנוגע לעשה דאינה זבוחה, הוי כחסר לה מקצת שחיטתה, ולכן אינה מתרת את העובר באכילה, אבל בשארי איסורי אכילה אף על גב דהוי שחיטה שאינה ראוי' מהני שחיטתה להתיר גם איסור עשה דאינה זבוחה. ולפי זה הוא הדין בנידון דידן אף על גב דחשבינן לה לשחיטה שאינה ראוי', מתרת באכילה בשעתה, והוי אוכל שיכול להאכילו לאחרים, דלהיתר אכילה לא בעינן שחיטה ראוי', וטרפה שאני. אלא דלשון הש"ס מודה ר' מאיר בשחיטה שאינה ראוי' שאינה מתרת באכילה, דכללא כייל כל שחיטה שאינה ראוי', דחוק קצת לפי זה. והדבר צריך תלמוד. אולם אפילו אם נאמר דבכל שחיטה שאינה ראוי' הדין כן דאינה מתרת באכילה, לא קשה גם כן מה שהקשינו הכא בטומאת אוכלין. דהרי הכא הא דחשבינן לה שיש לה היתר אכילה, הוא משום שראוי לאכילה על ידי פדיון, וכשהיתה נפדית הרי אז היתה שחיטתה שחיטה ראוי' והי' לה היתר אכילה. וכיון דלענין טומאת אוכלין לא בעינן אלא היתר אכילה, וגם אם הי' באפשרי שיהי' לה היתר אכילה בלי שחיטה, היתה מטמאה טומאת אוכלין, אם כן גם הכא יש לה היתר אכילה, במה דאם היתה נפדית היתה שחיטתה מתירתה באכילה, ואף דעתה באמת אין זו שחיטה ראוי', הרי לא גרע מאם יש לה היתר אכילה בלי שחיטה כלל, מה שאין כן גבי כסוי דבעינן בה דין שחיטה, ולא סגי בהיתר אכילה לחודי', ושחיטה לא הוי אלא שתהא דומיא דטבוח טבח והכן:
ו) אלא דלכאורה יש לומר דגם גבי כסוי לא בעינן דוקא דין שחיטה ראוי', שתהא דומי' דטבוח טבח והכן אלא דסגי בהיתר אכילה לחודי'. דבחולין (דף פ"ה) אמרינן בטעמא דר' שמעון דסבירא לי' בכסוי הדם דשחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה, משום דכתיב אשר יאכל. וכתבו התוס' דמטבוח טבח והכן אין ללמוד לכסוי דכתיב בי' ושפך ולא הוי דומיא דטביחה. וכיון שכן דמי בזה מצות כסוי לטומאת אוכלין, דתרוויי' היתר אכילה דידהו מאשר יאכל נפקא, וסגי גם בכסוי בהיתר אכילה לחודי', והא דבעינן בי' שחיטה ראוי' לר"ש, הוא רק בשביל שיהא לה היתר אכילה, אבל לא שיהא דומיא דטבוח טבח והכן, כיון דלאו מהתם ילפינן לה, ואם כן דמי בפרט זה לטומאת אוכלין. ונהי דלאו לגמרי דמי דין היתר האכילה שבמצות כסוי להיתר האכילה שבטומאת אוכלין, דבטומאת אוכלין אם הי' לה היתר אכילה גם בלי שחיטה כלל, גם כן היתה מטמאה, ובכסוי כי האי גוונא אם היתה מותרת באכילה בלי שחיטה, ודאי דלא הי' מצות כסוי בדמה, דהוי כדם הקזה, ואין מצות כסוי אלא בדם שחיטה [ובבן פקועה שיש לו היתר אכילה בלי שחיטה, לא מצאנו שיהא צריך כסיי, ומצאתי בספר תפארת יעקב בחידושיו לדף כ"ח שנסתפק בזה, ולדעתי הדבר פשוט כמו שכתבתי ואולי יש לומר דבן פקועה שאני משום דהוי כשחוט]. והנותר והמעקר לבד מה שאין לו היתר אכילה נראה דפטורו גם לפי שאין זה דם שחיטה. אולם כיון דלא בעינן בה דומיא דטבוח טבח והכן, אם כן אף דמצותה היא רק בדם שחיטה, אבל בנוגע לשחיטה זו הרי ודאי דסגי לן בשחיטה שאינה ראוי' גם לר' שמעון, כל שמוציאה מידי נבלה דשם שחיטה עלה כל היכא דלא בעינן דומיא דטבוח טבח והכן. ואם הי' מציאות שיהי' לה היתר אכילה על ידי שחיטה שאינה ראוי' שמוציאה רק מדין נבלה, ודאי דהיתה חייבת בכסוי, כיון דהיתר אכילה אית לן, ודם שחיטה הרי מקרי גם משחיטה כזו שמוציאה מידי נבלה. ואם כן בנידון דידן בעוף של קדשי בדק הבית, דדינו כמי שיש לו היתר אכילה, משום דאלו נפדית היתה בת אכילה, הרי בנוגע לדין שחיטתה סגי לן בשחיטה שאינה ראוי' גם לר' שמעון, דכל שמוציאה מידי נבלה דם שחיטה מקרי לחייב בכסוי, כיון דלא בעינן בה דומיא דטבוח טבח והכן, והוי כמי שיש לה היתר אכילה בשחיטה שמוציאה מידי נבלה. ואם כן תשאר קושיתנו בעוף של בדק הבית אמאי פטור מכסוי, לדברינו דהוי כמי שהי' לו היתר אכילה ונאסר:
ז) אכן גם זה ניחא, דבאמת גם בכסוי בעינן בי' שיהא דומיא דטבוח טבח והכן, דאע"ג דעיקר הדבר דבעינן בי' שחיטה ראוי' ילפינן לה מאשר יאכל משום דלא כתיב בי' לשון טביחה, זהו רק כי היכי דלא נילף שפיכה דכסוי משחוטי חוץ דלא בעינן בה שחיטה המתרת באכילה כלל. אבל לבתר דגלי לן קרא דאשר יאכל דבעינן בכסוי שחיטה המתרת באכילה, שוב הוי דינה ככל שחיטה ראוי', דבעינן בה דליהוי דומיא דטבוח טבח והכן. והסברא לזה פשוטה, שאין לנו חילוקים בשחיטה ראוי' לר' שמעון, והקרא דוטבוח טבח והכן הוי גילוי מילתא על דין השחיטה דבאופן כזה הוא דהוי שחיטה, אם לא במקום דגלי רחמנא להיפוך כמו בשחוטי חוץ, [וכל דיליף מיניי' כמו שכתבו התוס' בחולין (דף פ ע"ב) בשחיטת קדשים] וכיון דבכסוי ידעינן מכאשר יאכל דלא ילפינן לה משחוטי חוץ, הוי דין שחיטה זו ככל שחיטה דעלמא, ובעינן גם בה שתהא דומיא דטבוח טבח והכן. וראי' ברורה לזה דלר' שמעון בעינן גם בכסוי דומיא דטבוח טבח והכן. מהא (דבדף פ"ג ע"ב) אמרינן אי בקדשי מזבח הכי נמי, ופירש"י בחטאת העוף. והיינו משום דבעולת העוף דהוי כולה למזבח, הא סבירא לי' לרבא (בדף פ"א) דאכילת מזבח לאו שמה אכילה, ומשום הכי מוקים לה בחטאת העוף כי היכי דתיקום אליבא דכולי עלמא, כמו שכתבו המפרשים. והרי כבר הבאנו מה שכתבו התוס' דהא דסבירא לי' לרבא דאכילת מזבח לאו שמה אכילה, הוא רק לגבי שחיטה ראיי', משום דבעינן בה דומיא דטבוח טבח והכן, ולא לכל שארי מילי, דבעינן בהו רק היתר אכילה. ואי נימא דלענין כסוי לא בעינן דומיא דטבוח טבח והכן. הרי לכולי עלמא סגי בי' באכילת מזבח, ואכתי מאי דוחקי' דרש"י לאוקומי דוקא בחטאת העוף. אלא ודאי דלבתר דגלי לן קרא דאשר יאכל, דלא גמרינן לכסוי משחוטי חוץ, הוי דינו ככל שחיטה דעלמא לר' שמעון, ובעינן בה נמי דומיא דטבוח טבח והכן: ח) אלא דלכאורה הי' מקום להקשות לפי פירושנו בדברי הרשב"א, מהא דמקשינן בחולין (דף פ"א ע"ב) ופרת חטאת שחיטה שאינה ראוי' היא והתניא ר' שמעון אומר פרה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר, ולהראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', ולא מהני באמת פדיון לפרה בשעת פרכוסה, למאן דבעי בה העמדה והערכה, והא דמטמא טומאת אוכלין, הוא משום דהוי כנראתה שעה אחת להיתר אכילה, ומטמאה משום שהי' לה שעת הכושר, ומשום דלטומאת אוכלין לא בעינן דין שחיטה ראוי', אם כן מאי פריך מינה לאותו ואת בנו דבעינן בי' דין שחיטה ראוי' דומיא דטבוח טבח והכן, והכא דבאמת אין לה פדיון הרי אין זה שחיטה ראוי' וכמו שכתבנו גבי כסוי אלא דלטומאת אוכלין סגי בהיתר אכילה אבל איך מייתי מינה לאותו ואת בנו. אבל אין בזה קושיא. דכל עיקר דברי הרשב"א הנ"ל הרי הם רק לתירוצו דר' שמעון לדבריהם דרבנן קאמר, דגם קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, ופרה אף דישראל בטהורה היא ומפרכסת שלה אינה כחי', ואינה בת העמדה והערכה, אפילו הכי מטמאה טומאת אוכלין, משום דהוי כנראתה שעה אחת לאכילה, דבלאו הכי לא הוי אמרינן בה מפרכסת אינה כחי', ולכן אף דבאמת אין לה פדיון, מטמאה טומאת אוכלין, ולטעם זה באמת לא הוי שחיטה ראוי', משום דלא הוי דומיא דטבוח טבח והכן. וכמו דפטרינן מהאי טעמא עוף של קדשי בדק הבית מכסוי. מיהו כל זה למאן דסבר דקדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, ור' שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו. אבל לר' שמעון עצמו דסבירא לי' בקדשי בדק הבית דאינם בכלל העמדה והערכה, ואית לה פדיון גם לאחר פרכוסה, לדידי' הרי מטמאה טומאת אוכלין גם בלי טעמא דהי' לה שעת הכושר, והוי גם שחיטה ראוי' דהיתירה היתר עולם ומקשה שפיר דשחיטת פרת חטאת לר' שמעון עצמו הוי שחיטה ראוי'. והא דמייתי הש"ס להך ברייתא ולא מקשה פשוט דלר' שמעון דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, הויא שחיטת פרה שחיטה ראוי', הרי זה קשה גם בלא דברינו, דאחרי דר' שמעון סבירא לי' פרה קדשי בדק הבית היא וגם ס"ל דקדבה"ב לא היו בכלל העוה"ר, הרי הי' יכול להקשות מדר"ש אדר"ש גם בלאו ברייתא זו. ונראה דלהכי מייתי לה להך ברייתא כדי לאוכוחי דלר"ש יש פדיון לפרה גם כשנשחטה כהלכתה ולאפוקי מהתוספתא דמייתי בשבועות (דף י"א) שחטה על גבי מערכתה אין לה פדיי' עולמית וכתבו התוס' בבבא קמא (דף ע"ז ע"ב) דאסור מן התורה ור' שמעון פליג, ומייתא ברייתא כצורתה, כדאמר ר' שמעון לדבריהם דרבנן, ומסיק מדריש לקיש, עיין פרש"י דזהו שחידש שנפדית אפילו בנשחטה כהלכתה וממילא קשה לר' שמעון גם באותו ואת בנו דלדידי' דלא בעי בה העמדה והערכה הרי יש לה פדיון גם אם אינה כחי' והוי שחיטה ראוי', וכדאמרינן בריש פרק כסוי הדם ולמאן אי לר' שמעון כו'. [ולמה שנראה מדברי רש"י בשבועות דף י"א דטעם התוספתא דאין לה פדיי' עולמית בנשחטה כהלכתה הוא משים גנאי ואינו אלא מדרבנן אכתי קשה מה דהוצרכו כאן להביא מהברייתא ולא הקשו מדר' שמעון דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, דאפילו אי אסור לפדותה בנשחטה כהלכתה כיון דאין זה אלא מדרבנן ומדאורייתא חזיא לפדיון הרי זה שחיטה ראוי' כהמתבאר בכתובות (דף ל"ה) ובבב"ק (דף ע"א) ובתוס' שם וצ"ע]:
ט) ועל פי הנ"ל נראה לי ליישב קושיא אלימתא שהקשה בספר בית הלוי חלק א' סימן ל' בשוחט את הפסח על החמץ דהפסח כשר, ואמאי לא מיתסר משים לא תאכל כל תועבה, כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, והניחא לגירסת רש"י בחולין (דף קט"ו) דילפינן ממעשה שבת דכל שאין מעשה האיסור בעולם אין בו משום כל שתיעבתי גם הכא אין השחיטה בעולם, אבל לגירסת התוס' שם דהלמוד הוי מרובע ונרבע שמותרין להדיוט אף שנעבדה בהן עברה, ולא ילפינן אלא לבעלי חיים, הרי תקשה בשוחט את הפסח על החמץ דליתסר משום לא תאכל כל תועבה. ומשום זה יצא לדון דהך דרשה דכל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל לאו דכולי עלמא היא יעו"ש. ולפי הנ"ל יש מקום לתרץ. דהנה להראשונים דגם ישראל בטהורה מפרכסת כחי', וכמו שכן הוא דעת הרמב"ם בפרק חמישי מהלכות ערכין, הרי לא קשה כלל גם לפי גירסת התוס' דחולין דרק בעלי חיים נתמעטו מאיסור דכל שתיעבתי, דהכא נמי בשעת התועבה בעת שחיטתו, הרי אז מפרכסת היא שהיא כחי' לכל דברי', ואין בעלי חיים נאסרין. ומה שאחר כך תמות לא איכפת לן, דאטו הרובע שמת יאסר אחר כך משום כל שתיעבתי לך, כל שבשעת התועבה לא נאסר וזה פשוט. אלא דהקושיא יש לה מקום להראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', ולגירסת התוס' דרק בעלי חיים נתמעטו, הרי יש לאסור את זו שבשעת התועבה יצאה מכלל חי'. אולם לפי מה שכתבו הראשונים, דהא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', הוא רק כשמותרת באכילה, אם כן לא נוכל עוד לאוסרה באיסור דכל שתיעבתי משום הך טעמא דמפרכסת אינה כחי', דכל שאסרתה ואין לה היתר אכילה, הרי מפרכסת שלה כחי', ואין בה עוד משום לא תאכל כל תועבה דבעלי חיים אין נאסרין. וכי תימא כיון דלולא האיסור דכל שתיעבתי יש לה היתר אכילה הרי אינה עוד כחי', ולכן יש לאוסרה, כדחזינן בעוף של בדק הבית ובפרה דמשום דיש לה היתר אכילה על ידי פדיון דנינן בה דין דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אף על גב דלבתר דמשוית לה לאינה חי', אין לה עוד פדיון ואין לה היתר אכילה, ומשום הכי פטורה מכסוי, ושוב הי' צריך להיות מפרכסת שלה כחי' ויהי' לה פדיון והיתר אכילה והוי שחיטה ראוי', אפילו הכי לא משגחינן בזה ופטרינן לה מכסוי. והכי נמי נימא באיסור דכל שתיעבתי, דאף דלבתר שתיאסר הוי כחי', כיון דאין כאן טעם דהיתר אכילה, ולא הוי כבשרא בדיקולא, ואם כן אין לאוסרה עוד משום כל שתיעבתי, מכל מקום כיון דמצד עצמה מפרכסת כחי', ויש לה היתר אכילה, דכל זמן שהיא כחי' אין לאוסרה משום כל שתיעבתי, הויא כבשרא בדיקולא ודינה כאינה חי', ואף דעתה נאסרת משום כל שתיעבתי, וצריך הדבר לשוב על אפנו, לא איכפת לן ונשארת באיסורה זה, כמו שנשארת פטורה מן הכסוי. זה אינו, דכבר כתבנו לעיל בהסבר הדבר דנשארת כאינה חי' גם לבתר דאין לה עוד היתר אכילה ואינה כבשרא בדיקולא, דהוא משום דדנינן לה כמו שהותרה ונאסרה, ולכן מטמא טומאת אוכלין גם לר' שמעון ולא הוי אוכל שאין יכול להאכילו לאחרים דכיון דאין מציאות להאיסור אם לא שקדמו ההיתר כבר הי' לה שעת הכושר. אם כן מהאי טעמא אין לאוסרה עוד משום כל שתיעבתי, דכבר כתבנו דכל שלא נאסרה בשעת התועבה אינה נאסרת עוד אחר כך, וכהמתבאר מעיקר הדין דבעלי חיים אינן נאסרין, לגירסת התוס', דגם לאחר שנשחטו מותרין. ואם כן הכא דכל זמן שהיא בדין מפרכסת כחי' אינה באישור דלא תאכל כל תועבה, ואתה בא לאוסרה משום דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', שהוא משום שמותרת באכילה והוי כבישרא בדיקולא, וכשתאסרנה מחמת זה משום לא תאכל כל תועבה בעל כרחך לא יהא דינה אלא כמו שהותרה שעה אחת ושוב נאסרה וכנ"ל גבי טומאת אוכלין, וכיון דאתה מוכרח לתת לה שעת היתר אכילה לאחר שחיטתה, הרי לא תוכל עוד לדונה כמי שנאסרה בשעת התועבה שהיא שעת שחיטתה, דזה אינו במציאות וכנ"ל, ושוב אינה נאסרת לעולם. ויש להעיר עוד, דלפי הנ"ל דרק משום היתר אכילה גמור אמרינן דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', יש לומר מילתא חדתא, דבקדשים כל זמן שלא נזרק הדם ולא הותרה לאכילה, עדיין מפרכסת שלה כחי'. ואף למאן דאמר דכל העומד לזרוק כזרוק דמי, הא לא מהני טעם זה להיתר אכילה, וכיון דאין לה היתר אכילה כל זמן שלא נזרק הדם, הרי היא כחי' בכל אותו הזמן, שהרי אין עלי' עדיין תורת אוכל, ומה לנו דהעומד לזרוק כזרוק דמי כיון דמכל מקום אסורה באכילה כל זמן שלא נזרק הדם. ואף דבעוף של קדשי בדק הבית דנינן לה כאינה חי' גם לפני פדיונה משום דחזי לאכילה על ידי פדיון, אף על גב דקודם שנפדו אסורין באכילה, והכי נמי משום ההיתר שיש להן לכשיזרק הדם, תהוי כאינה חי' גם לפני זריקה. שאני פדיון דבאמירה בעלמא, ובכל רגע ורגע יש לו היתר אכילה, אבל הכא כל אותו הזמן הצריך לזריקה אי אפשר שיהא לו היתר אכילה, ולכן כל אותו הזמן אין עדיין תורת אוכל עלי'. גם אין זה ענין להא דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, כי היכי דנימא גם הכא דכיון שבידו לזרוק הוי כאינה חי' גם קודם שזרק את הדם. דמלבד דיש לפקפק אם בכגון זה שייך כלל להך טעמא, נראה לי עוד דהא דבידו לאו כמחוסר מעשה הוא, לא אמרינן אלא כשחסר רק עצם המעשה לחודה, כמו בפירות מחוברין דחסר לנו רק התלישה כדי שתחול הפרשת התרומה, אבל היכא דחסר לנו שינוי הדין שיבא על ידי המעשה החסרה, ועל ידי שינוי הדין שיקבל הדבר לאחר המעשה, יוכל לחול הדבר שאנו דנין עליו עתה, כמו הכא דכדי שתהא כאינה חי' אין החסרון בעצם הזריקה, אלא בהיתר האכילה הבא על ידי הזריקה דעל ידי היתר האכילה שיגיע לה אז הוא דתבוא לכלל אוכל, ותצא מכלל חי', בזה לא שייך כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, כיון דלנו חסר השונוי שתשתנה על ידי הזריקה מאיסור להיתר, והשינוי הרי אין לנו עדיין. וסברא זו נראה לי מבוארת בהא דאמרינן בקדושין בהמקדש שפחתו לאחר שאשחררך דלא מהני מה שבידו לשחררה משום דמעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת. ורש"י בקדושין שם כתב וז"ל ואין לך מחוסר מעשה גדול מזה. ובמהרש"א הבין דכוונת רש"י לחלק בין מחוסר מעשה גדול למחוסר מעשה קטן. ואין הסברא מובנת, מה לי מעשה גדול מה לי מעשה קטן כיון דתרוויי' בידו נינהו, ולדעתי הדבר מתבאר כמו שכתבתי, דרק בחסר גוף המעשה לחודה כמו בפירות מחוברין, דאין חסר אלא התלישה, ובהפירות הרי לא יתהוה שום שינוי, דבמחוברין הן פירות ובתלישתן הן פירות, בזה הוא דאמרינן דכל שבידו לתלשן, הוי כאין כאן חסרון מעשה התלישה, אבל היכא דעל ידי המעשה יתהוה שינוי בגוף הדבר, ולנו חסר אותו השינוי שיבוא אחרי כן, כמו בשפחה שחסר לה דין בן חורין, בזה לא מהני מה שבידו לעשות המעשה כי היכי דנידון את השפחה גם עתה בדין בת חורין. ובירושלמי אמרו הטעם דלא מהני בשפחה מה דבידו לשחררה משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ויש לפרש דבריהם כסברתי, דלא מהני הכא מה שבידו, משום דלנו חסר השינוי שיבוא בה לאחר השחרור שתהא כבת ישראל, ובזה לא שייך כל דבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. ומה שכתב רש"י אין לך מחוסר מעשה גדול מזה, אין כוונתו לפי שהמעשה הוא מעשה גדול כמו שפירש המהרש"א, אלא כוונתו דהדין נידון כאין לך מחוסר מעשה גדול ממנו, והטעם מבואר בגמ' דמעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת וכמו שכתבתי. ויתיישב בזה מה שהעיר המהרש"א שם ממעשי ידיה דאינה יכולה לאסור על בעלה קודם שבאו לעולם, אף על גב דהוי בידה. ולסברתי יתיישב גם זה, דגם התם הרי אין החסרון בהמעשה לחודה, אלא בהדבר שיבוא לעולם על ידי מעשי' ואם הטעם דבידו לשחררה לא מהני לדון את כשפחה לבת חורין כל שכן דלא מהני לדון את הדבר שאינו כמו שישנו. (ולולא דמסתפינא הייתי אומר כן גם בכוונת תירוץ הש"ס שם בקדושין על הא דמקשינן שם לר' יוחנן ואלא הא דאמר ר' אושעיא הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך אינה מקודשת הכי נמי לר' יוחנן דהוי קדושין נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה. והי' נראה לי בכוונת הש"ס כפי הסגנון הנ"ל, דלמה שיחולו הקדושין השניים הרי לא חסר לנו עצם מעשה הגירושין לחודיי' אלא הנעולה שתבוא על ידי מעשה הגירושין שתצא מרשותו לרשות עצמה, כדי שבזה תפנה מקום לקדושין אחרים, ולזה לא מהני מה שבידו לגרשה וכנ"ל, כיון דאין החסרון בעצם הגירושין כי אם בשינוי הדין שיבוא על ידם שתצא מרשותו לרשותה, שאז אין עוד בידו לקדשה. והסברא אחת עם מה שאמר במשחרר שפחתו, מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת, ויתיישב מה שדקדקו התוס', הוא הדין נמי דמצי לשנויי לעיל הכי, דבאמת שני התירוצים אחד הם. והארכתי עוד בזה ואין כאן מקומו.] ואחד מידידי בשמעו ממני את פירושי זה בדברי הש"ס דקדושין הביא סמך לדברי מדברי התוס' ישנים בכריתות (דף ז') שכתבו אהא דאמרינן שם אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה ידחה. וכתבו בתוס' ישנים אף על גב דקיימא לן כל שבידו לא הוי דיחוי הני מילי שאינו נדחה מחמת פסולו וכו' אבל האי נדחה מחמת פסול הגוף ודמיא לדאמרינן בזבחים מזבח שנפגם כל קדשים שהיו שם פסולין אף על גב דבידו למלאות הפגימה. עד כאן לשונם. ולדברי מוסברים היטב דבריהם, דכל שבידו לא הוי דיחוי, אלא במקום שחסר המעשה עצמה, לתקן את אשר עיוות, כמו בקיבל הדם ונתנו לשמאלו, אבל היכא דהמעשה תועיל שיתכשר הפסול שהוא פסול עתה, וההכשר הזה הוא שחסר לנו, בזה לא מהני בידו, והיטב אשר דבר. והכי נמי בנידון דידן אע"ג דבידו לזרוק אין לדון כאן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה שתהא כאינה חי' גם לפני זריקתו, כיון דלמיהוי כאינה חי' חסר לנו היתר האכילה הבא על ידי הזריקה ולזה לא מהני מה שבידו, ולכן דינה כחי' כל זמן שלא נזרק הדם. גם עיקר הדבר לדון כאן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ולפסול הקרבן מטעם זה, מפוקפק אצלי ואין להאריך עוד. וכיון שכן מיושבת היטב קושית הבית הלוי בשוחט את הפסח על החמץ, דבשעת שחיטה דקעביד התועבה עדיין מפרכסת דידה כחי' לכולי עלמא כל זמן שלא נזרק הדם ואין לה עוד היתר אכילה, נמצא דבשעת התועבה דין בעלי חיים עלה שאינן נאסרין ושוב לא תיאסר גם אחר כך כשתצא מדין בעל חי, וכמו שכתבנו דהכל הולך בתר שעת התועבה. ולדברינו ידוקדקו דברי התוס' בריש מס' חולין גבי טמא במוקדשין שהקשו דאיך יטמא הבשר והרי מפרכסת כחי', ולא הזכירו מדברי הראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', ומצאתי בס' לב ארי' שעמד בזה. ולדברינו אתי שפיר, דבקדשים כל זמן שלא נזרק הדם, מפרכסת דידהו כחי' לכולי עלמא, והרי נגיעת הטמא היא תיכף לשחיטתו והקשו שפיר דמפרכסת כחי':
י) אלא דלכאורה קשה עוד בשוחט את הפסח על הארץ. דנהי דבשעת שחיטתו על החמץ אין לאסור משום כל שתיעבתי משום דאז דין בעל חיים עליה, אבל אכתי ליתסר בשעת זריקה דגם כן קעביד תועבה, דגם הזורק עובר בלאו, ולגירסת התוס' דרק בעלי חיים נתמעטו, הרי תקשה דיאסר בשעת זריקה. ונהי דהפסח כולו אין לאסור בשביל תועבה זו, דהרי התועבה בדם קעביד, ואיך יאסר כל הקרבן משום התועבה דעביד בדם. אבל אכתי קשה דהדם גופי' ליתסר משום לא תאכל כל תועבה, ומלבד איסור דם יהי' עליו גם איסור דכל שתיעבתי ולא הוי ממשקה ישראל. דבחולין (דף צ') הרי מקשינן על כל דם דלא הוי ממשקה ישראל ומשנינן מצותן בכך שאני. ואם כן זהו רק באיסור דם עצמו, אבל כשניתוסף עליו עוד איסור אחר, הרי פסולה זריקתו מחמת איסור זה דלא הוי מציתו בכך. ואם כן תקשה בזריקת דם הפסח על החמץ דתיפסל זריקתו, משום האיסור דכל שתיעבתי שנוסף בדם זה על ידי הזריקה עצמה, ופסול הקרבן כולו. וכי תימא דאין איסור חל על איסור, ולא חייל איסור דכל שתיעבתי על איסור דם, הא איסור זה הוי מוסיף שמוסיף לגבוה כמו שכתבו התוס' בתולין ובזבחים בנבלה ובגיד. ויש לומר דאין מקום לפוסלו הכא משום ממשקה ישראל, דקודם שהגיע הדם למזבח הרי לא נעשה בו כל תועבה ואין לאוסרו לזריקה, ורק לאחר שנזרק הוא דנאסר, ומאי דהוי הוי. עוד יש לומר, דיש לדון על דם זה הואיל ואשתרי אשתרי, דהואיל ואשתרי איסור דם עצמו שאינו ממשקה ישראל, אשתרי נמי איסור דלא תאכל כל תועבה שניתוסף עליו מזריקתו. ולכאורה הי' אפשר ליישב בזה דברי התוס' דזבחים (דף ק"י ע"א) ד"ה ואי שנסתפקו בשחט סימן אחד וזרק דמו כיון דחשיב חצי מתיר לר' מאיר אי משרי שרי, וכבר הקשינו על דבריהם לעיל בסימן ז' דכל דלא גמר שחיטתו הרי הוי על דם זה גם איסור יוצא מן החי, דאפילו לדידן דלית לן כר' חנינא בן גמליאל דאיכא לאו מיוחד בדם מן החי, הרי כתבו האחרונים דאסור מיהת משום יוצא מן החי מהעשה דוהטמאים, ולא הוי דם זה ממשקה ישראל. ולהנ"ל הי' אפשר לומר דספקן של התוס' הוא למאן דאמר בזבחים (דף ל"ב) הואיל ואשתרי אשתרי, והואיל דאשתרי איסור דם עצמו אשתרי נמי איסור דם מן החי שעל דם זה. אולם לדברי התוס' לא יעלה זה ארוכה, דהואיל ואשתרי אשתרי לא אמרינן אלא באופן שהותר האיסור הראשון קודם שחל האיסור השני, כהמתבאר מהסוגיא דיבמות (דף ח') ועיין היטב בתוס' זבחים (דף ל"ב) שם בסוגיא דהואיל ואשתרי אשתרי, אבל כשחל האיסור השני קודם שהותר האיסור הראשון אין ניתרין שניהם בבת אחת. ובספקן של התוס' דזבחים הנ"ל, הרי כבר היו בדם זה שני האיסורים של דם ושל יוצא מן החי קודם שהותר עוד האיסור דם ונראה לזריקה, ובכגון דא לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי") אבל בנידון דידן בדם שנזרק על החמץ אתי שפיר, דהכא בשעה שנראה הדם לזריקה לא הי' בו איסור דכל שתיעבתי, דאיסור זה הרי נתחדש בו בשעת זריקתו, וכבר הותר איסור דם עצמו לזריקה קודם שנעשה בו תועבה, ואחר כך כשנאסר בזריקתו משום כל שתיעבתי, יש לומר בו הואיל ואשתרי אשתרי. אכן על תירוצי זה יש להעיר ממה שכתבנו לעיל בסימן ח' והבאנו ראיות דאיסורי חלב ודם יצאו מכל שארי איסורי הדיוט, דאין איסורן איסור כלל לגבוה, ומותרין גם שלא במקום מצותן ולשם עצים דבשארי איסורי הדיוט אסורין, ואם כן לא שייך בי' הואיל ואשתרי אשתרי, אחרי דאיסור דם עצמו לא נאסר מעולם לגבוה, כמו שהארכנו שם בזה. ומחוורתא כדשנינן מעיקרא. אולם לפי תירוצי לקושית הבית הלוי יהי' מקום להעיר בעוף שנמלק על החמץ דקיימא לן דעובר בלא תעשה, דיהא בו משום כל שתיעבתי לגירסת התוס' דרק בעלי חיים נתמעטו מאיסור זה, והכא לא שייך לתרוצי דבשעת המליקה מפרכסת היא, משום דבשעת גמר המליקה שנמלקו המפרקת והרוב בשר מתה גמורה היא כמבואר בחולין (דף כ'). ואולם בזה הי' עוד מקום לומר דעל הלאו דמולק על החמץ עובר במליקת הסימנין לחודיי', שהן עיקר המליקה שבמקום שחיטה, כמו שהארכנו בזה לעיל, ומתה לא הוי אלא לאחר שמלק הרוב בשר אחריהן, ואם כן בעת התועבה אכתי דין בעלי חיים עלה. אלא דיש להעיר ממה שכתבו התוס' בחולין (דף קט"ו) שם דרק בבהמה נתמעטו בעלי חיים מאיסור דכל שתיעבתי, אבל בעוף לית לן קרא למעוטי, דקרא דאלה בבהמה כתיב, ונאסר גם כשהוא חי. יא) ויתיישב נמי מה שהקשה שם הגאון ז"ל בבית הלוי סימן ל"א בשחוטי חוץ דליתסרו משום לא תאכל כל תועבה לשיטת התוס' דרק בעלי חיים נתמעטו מאיסור זה. ואתי שפיר לדברינו הנ"ל, דבשעת שחיטתן שהיא זמן התועבה הרי הן בעלי חיים דמפרכסת כחי', ואפילו לשיטת הראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אין לאסור הכא מטעם זה דכל דאסורה באכילה לכולי עלמא היא כחי' וכנ"ל. ואין זה ענין למה שיבואר לקמן בדברינו ביישוב דברי התוס' דקדושין (דף נ"ז) דשחוטי חוץ אסורין באמת משום לא תאכל כל תועבה דאנן התם מטעם פסולי המוקדשין אתינן עלה וכפי דרשת הספרי, ולהספרי הרי גם בעלי חיים נאסרין כמבואר ברמב"ם בהוטל בו מום, ואין זה ענין להסוגיא דחולין (דף קט"ו) ולגירסת רש"י ותוס' שם. אבל קושית הבית הלוי הרי היא לפי הגמרא דלא תאכל כל תועבה אתי לבשר בחלב ולכל איסורי חולין ולכן תלה קושיתו לגירסת התוס' דוקא, וזה מיושב בתירוצנו דגם לגירסת התוס' לא קשה משום דבעת התועבה הוו בעלי חיים]. ומה שהוסיף להקשות שם, לפי שיטתו דאיכא בשחוטי חוץ משום לא תאכל כל תועבה דנילף מיניי' לחולין בעזרה שיאסרו משום לא תאכל כל תועבה במה מצינו דמה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור, ונפרש כן באמת למה מצינו זה שאמרו בקדושין (דף נ"ז) ולמה להו להתוס' שם לדחוקי. (וקושיתו זאת לא תתיישב בדברינו לקמן דלא תאכל כל תועבה אין למילף מקדשים לחולין, דאנן קיימין התם לפי דרשת האחרים בספרי, דלא תאכל כל תועבה אתי רק לפסולי המוקדשין, ואינו נוהג בחולין כלל. כמו שכתב הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין והתוס' בבכורות (דף ל"ד), ומשים הכי לא שייך למילף במה מצינו שיהו נוהגין בחולין האיסורין המיוחדים בקדשים, אבל הוא ז"ל קאי לפי הגמרא דחולין (דף קט"ו) דאיסור דלא תאכל כל תועבה נוהג גם בחולין. אלא דבזה יש להשיג עליו, דהרי בקדושין לר' מאיר קיימינן, ובספרי אחרים דרשי לי' לקרא דלא תאכל כל תועבה לפסולי המוקדשין, ומאן אחרים ר' מאיר, ואם כן ר' מאיר לא סבר לה לדרשת הגמרא דגם בחולין נוהג איסור זה, כמו שכתבו הרמב"ם והתוס'. ואם כן ליכא לאקשויי דנילף לחולין בעזרה שיהא נוהג בהן איסור דכל שתיעבתי הנוהג רק בקדשים לר' מאיר. ואשתמיטתי' לפי שעה דמאן אחרים ר' מאיר. וממילא נדחה גם מה שכתב שם דלר' מאיר דדריש בעבודה זרה (דף ס"ו) מנא תאכל כל תועבה דכל האיסורין מצטרפין לית לי' לעיקר הדרשה דכל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, דלפי הנ"ל דמאן אחרים ר' מאיר, איך דריש ליה בספרי לפסולי המוקדשין אחרי דצריך לדרשא דאיסורין מצטרפין, ועל כרחך דאין זה סותר ודרשינן לתרוויי'] ולפי דרכו לא אבין למה הקשה דנילף לחולין בעזרה משחוטי חוץ, עדיפא הוי לי' להקשות דבחולין בעזרה גופיי' איכא משום לא תאכל כל תועבה, דהרי בגמ' שם דרשינן לאסור שחיטת חולין בעזרה מקרח דוכי ירחק ממך המקום וזבחת דאי אתה זובח בקירוב מקים, וכיון דידעינן מקרא לאסור שחיטתן, הרי יש לחוסרן מלא תאכל כל תועבה מחמת עצמן ולמה לו להקשות מהמה מצינו. ומצאתי בשער המלך בפרק ה' מהלכות מאכלות אסורות שהקשה באמת למה לן כלל המה מצינו דמה שלי בשלך תיפוק לי' דאסירי מגופיי' משום כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. והוכיח מזה דבלאו הבא מכלל עשה אין לאסור מלא תאכל כל תועבה. ואולם לפי דרכנו אין ראייתו ראי' כלל. דכל עיקר קושיא זו הרי אין לה מקום אלא לגירסת התוס' דרק בעלי חיים נתמעטו מאיסורא דכל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, דלגירסת רש"י שם דילפינן ממעשה שבת דכל שאין התועבה בעולם אין לאסור משום כל שתיעבתי, הרי אין מקום לאיסור זה גם בחולין בעזרה, דהשחיטה אינה בעולם. וצריך לומר שכיוון בקושיתו לשיטת התוס' דרק בעלי חיים נתמעטו, וחולין בעזרה לאחר שחיטתן אין עוד עליהן דין בעלי חיים. אכל לדברינו גם לשיטת התוס' לא קשה מידי, דבשעת התועבה מפרכסת היא, והויא כחי' לכל דברי', וכל שבשעת התועבה אין לאוסרן, שוב אינן נאסרין גם אחר כך וכנ"ל. אלא דבעוף הי' מקום לאסור חולין בעזרה מלא תאכל כל תועבה, לשיטת התוס'. לפי מה שכתבו התוס' בחולין שם דבעוף לא נתמעטו כלל בעלי חיים מאיסור דכל שתיעבתי, אבל
*) בס' עמק יהושע סימן א' ראיתי שתירץ לקושית הקרבן עדה בירושלמי דשקלים פרק ד' הלכה א' על הא דבעי התם מהו לזרוע בשביעית לצורך העומר, והקשה הקרבן עדה דאינו ממשקה ישראל, דהנזרע בשביעית הרי אסור להדיוט, ותירץ הגאון ז"ל דהעימר הרי בלאו הכי קרב מן החדש שאסור להדיוט, אלא דמצותו בכך כדאמרינן במנחות (דף ה' ע"ב), ומשום הכי יש לומר הואיל ואשתרי איסור חדש, דהוי בגדר היתר, אשתרי נמי איסור שביעית. ולפלא על הגאון הנ"ל איך העלים עין מהסוגיא דיבמות הנ"ל ומהתוס' דזבחים (דף ל"ב) שמבואר דהואיל ואשתרי אשתרי לא אמרינן אלא כשהותר האיסור הראשון קודם שיבוא האיסור השני, והכא הרי איסור חדש ואיסור שביעית בהדי הדדי קאתו. ולדבריו למה לו לחפש ממטמינים קושית הקרבן עדה, ואמאי לא תירץ לקושית התוס' שהקשו בכמה דוכתי על שומרי ספיחין שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה והרי הוי משומר שאסור להדיוט ולא הוי ממשקה ישראל, וליתרץ נמי דהואיל ואשתרי איסור חדש אשתרי נמי איסור משומר דשביעית. אלא דבכגון דא לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וכנ"ל. אין מזה קושיא על המה מצינו דמה שלי כשלך, דלמוד זה הרי אצטריך לבהמה:
*):
יב) ועל פי דברינו הנ"ל נראה לי ליישב דברי התוס' בקדושין שם. דבהא דאמר ר' יוחנן משום ר' מאיר אמרה תורה שחוט לי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור, ופירש"י מה שלי בשלך אסור דמי יתיר הנאה שנאסר בה מחיים אחרי שאין דמו נזרק. והתוס' הקשו עליו דהרי קדשים שמתו יצאו מידי מעילה אף על פי שלא נזרק הדם, וכמו כן נאמר שהשחיטה תוציא מידי איסור אבר מן החי, ויהי' מותרים באכילה. והקשה המקנה דלפי דבריהם דמותרין באכילה, אם כן תהא שחיטת שחוטי חוץ שחיטה ראוי', והרי מפורש בחולין (דף פ"ה) דשחוטי חוץ שחיטה שאינה ראוי' היא, ומיניי' ילפינן בעלמא דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, וזהו סתירה מפורשת לדבריהם שכתבו דמותרין באכילה. ונראה לי ביישוב קושיתו. דהנה לכאורה קשה עוד על התוס'. דהרמב"ם בפרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין כתב כל קרבן שהוא פסול כו' לוקה עליו משום לא תאכל כל תועבה. והוא מדרשת הספרי פרשה ראה בכל פסולי המוקדשין דהוו בלאו דלא תאכל כל תועבה וודאי דגם שחוטי חוץ אית בהו איסור זה, ככל פסולי המוקדשין. ועיין ברי"ט אלגאזי בפרק ה' דבכורות שכתב על פי דברי הרמב"ם והספרי הנ"ל, לאסור קדשים שמתו מלא תאכל כל תועבה. וודאי דהוא הדין בשחוטי חוץ. ואם כן קשה טובא להתוס', שכתבו להתיר שחוטי חוץ באכילה, דנהי דמצד קדושתם סבירי להו דאין בהן אפילו איסור מעילה, אבל אכתי ליתסרו משום לא תאכל כל תועבה דאיתי' בכל פסולי המוקדשין כדרשת הספרי, ומה גם דבספרי אחרים הוא דדרשי לה, ומאן אחרים ר' מאיר, והכא ר' יוחנן משום ר' מאיר הוא דאמר לה מה שלי בשלך כו', ולדידי' ודאי דשחוטי חוץ אסורין מלא תאכל כ"ת, ואיך כתבו התוס' שמותרין באכילה. ומה שנראה לי בזה דודאי גם התוס' מודו דשחוטי חוץ אסורין מלא תאכל כל תועבה, ומה שכתבו דמותרין באכילה, כוונתם על איסור קודש שהי' בהן מחיים דאיסור זה נפקע מהן לגמרי לאחר שחיטתן כדין קדשים שמתו, אבל ודאי דאסורין באיסור דלא תאכל כל תועבה הנוהג בכל הקדשים שנפסלו. ואי דאם כן נילף לאיסור זה גופי' גם לחולין בעזרה במה מצינו דמה שלי בשלך כו' ומהו זה שהקשו על פרש"י. אפילו הכי הקשו שפיר. והוא, דודאי דגם לפירש"י דשחוטי חוץ אסורין באיסור הנאה שנאסרו בהן מחיים ומינייהו ילפינן במה מצינו דמה שלי בשלך לאסור חולין בעזרה, אין הפירוש דילפינן לאסור חולין בעזרה באותו איסור עצמו הנוהג בשחוטי חוץ, דודאי דאין איסורי קדשים נוהגין בחולין, ועל זה לא יועיל כל למוד בעולם ליתן על החולין דין קדשים, שיהו נוהגין בהן האיסורין הנוהגין בקדשים. אלא דפירוש המה מצינו דמה שלי בשלך הוא, דכמו דבשחוטי חוץ נשאר בהן האיסור הנוהג בהן מקודם בחיים, ולא הועילה השחיטה להפקיעו, הכי נמי בחולין בעזרה נשאר בהן גם כן איסורן שלפני שחיטה, ונשארין באיסורן הנוהג בהן מחיים שלא תועיל השחיטה להתירו. ואע"ג דחסרון זריקה האוסר בקדשים ל"ש בחולין ע"ז מועיל המ"מ באופן דילפינן משחוטי חוץ, שישאר בחולין בעזרה איסור הנוהג בחולין, אבל למילף לחולין איסורי קדשים זהו דבר שאי אפשר כלל. וגם ראי' לזה, דאם לא כן למה לי' קרא לר' מאיר לאיסור הנאה בחולין בעזרה, כמבואר בפסחים (דף כ"ב) דדריש אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה, תיכוק לי' מהך מה מצינו דמה שלי בשלך, שהרי שחוטי חוץ אסורין גם בהנאה לפירש"י. ומצאתי במקנה ובאור חדש שהקשו כן לפרש"י. אבל האמת יורה דרכו, דרש"י לא כיוון דגמרינן לאסור חולין בעזרה באותו איסור עצמו שבשחוטי חוץ, דאי אפשר הוא שנאסור חולין באיסורין של קדש, אלא דהמה מצינו הוי, דכמו דבשחוטי חוץ נשאר בהן לאחר מיתה אותו איסור שנוהג מחיים בקדשים, הכי נמי בחולין בעזרה נשאר בהן לאחר שחיטה, אותו איסור הנוהג מחיים בחולין, שהוא רק איסור אכילה, ומשום הכי צריך קרא לאוסרן בהנאה, דאיסור זה לא ידעינן מהמה מצינו. (ובבית הלוי חלק א' סימן ל"א, כתב גם כן ביישוב הקושיא על פירש"י מהא דצריך קרא לר' מאיר לאיסור הנאה בחולין בעזרה בדרך הזה, דגם לרש"י לא ילפינן לחולין בעזרה בהמה מצינו אלא איסור אכילה שנוהג בהן מחיים. אבל הוא כתב כן מטעם אחר יעו"ש ולדעתי סברתי זו ברורה). באופן דאין ללמוד משחוטי חוץ לחולין בעזרה אלא שיהא נוהג בהן איסור הנוהג בחולין. והנה בגמ' דחולין אמרינן מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. ומקשינן קושיי טובי ממילי דחולין
*) ושם באותו ענין כתב בבית הלוי לתרץ קושית התוס' על פירש"י בקדושין (דף נ"ז) בפירושא דמה שלי שלך אסור דרש"י פירש שנשאר בהן איסורן מקדושתן דמי יתירם, והתוס' הקשו עליו דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה, וכשנשחטו בחוץ מותרין גם באכילה. והוא ז"ל תירץ דדוקא קדשים שמתו שאין להם פדיון משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואין להקדש עוד שום זכות בהן, הוא דיצאו לחולין, אבל נשחטו דראויין לאכילת אדם ויש להן פדיון הרי באותה שעה יש בהן עוד זכות להקדש ויש בהן מעילה, אלא דהתוס' דעתם דישראל בטהרה מפרכסת אינה כחי' ולא חזי לפדיון גם בשעת פרכוסה משום דלאו בת העמדה והערכה היא, ודעת רש"י אינה כן, יעו"ש בדבריו הנחמדים. ולי יש להשיב עליהם בתרתי, חדא דלפי דבריו דמשום דחזו לפדיון אסורין, אם כן בעוף דאין לו פדיון לעולם, אין לשחוטי חוץ שלו איסור בשעת פרכוסו גם לדעת רש"י, ומנלן לאסור חולין שנשחטו בעזרה בעוף. ודוחק לומר דיליף לעוף משחיטי חוץ דבהמה, כיון דבעוף גופי' אין איסור בשחוטי חוץ. וההשגה היא ביחוד לרש"י עצמו בחולין (דף קט"ו) דילפינן ממעשה שבת דכל דלא אכיל התועבה. עצמה אין לאסור משום לא תאכל כל תועבה, דלדידי' אין לאסור חולין בעזרה מלא תאכל כל תועבה מחמת התועבה של שחיטת חולין בעורה עצמה, דלגירסת התוס' שם דרק בעלי חיים נתמעטו, וכתבו שם עוד דרק בהמה נתמעטה ולא עוף, ולדידהו בעוף של חולין בעזרה יש לאסור מלא תאכל כל תועבה גם בלי המה מצינו, אם נאמר כמו שכתבתי בפנים לדחות דעת השער המלך דבלאו הכא מכלל עשה אין לאסור מכל שתיעבתי, וכי אצטריך המה מצינו הוא רק לבהמה, ואתי שפיר תירוצו. אולם לפי מה שיתבאר לקמן בדברינו, דלר' מאיר לא נאמר איסור דלא תאכל כל תועבה אלא בפסולי המוקדשין, ואינו נוהג כלל בחולין, ופליג על הסוגיא דחולין, ואם כן צריכין אנו להמה מצינו גם בעוף, ותיקום השגתי על דבריו גם לגירסת התוס'. ועוד דמה שכתב דדעת רש"י אינה כדעת הראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי'. לא נראה כן מדברי רש"י בבבא קמא (דף ע"ו) דמדבריו שם מבואר דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי' יעו"ש בד"ה וכל העומד לפדות, ובתוס' ד"ה בשוחט. וגם אם נדחוק לפרש שם בכוונתו כמו שכתב הרמב"ן ריש פרק כסוי הדם, דאין לומר במפרכסת כל העומד לפדות כפדוי דמי, דשמא לא תחי' עד אחר שיעמיד ויעריך, ואין ראי' מכאן דמפרכסת אינה כתי', אכתי יש להוכיח שכן הוא דעת רש"י מדבריו בחולין (דף קכ"א ע"ב). ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ו'. ולכולהו אשכחן פירוקי. הרי דלפי הגמ' דילן גם בחולין איתי' לאיסור זה דלא תאכל כל תועבה, אולם בספרי פ' ראה איתא לא תאכל כל תועבה אחרים אומרים בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר נאמר כאן תועבה ונאמר להלן לא תזבח לד' אלקיך שור ושה אשר יהי' בו מום כל דבר רע כי תועבת כו', מה תועבה האמורה להלן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר אף תועבה האמורה כאן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר. ועל פי זה הספרי כתב הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין פרק י"ח הלכה ד', מפי השמועה למדו דאיסור זה לא נאמר אלא בפסולי המוקדשין, ועיין בתוס' בכורות (דף ל"ד) ד"ה ומי, שמבואר מדבריהם דלמאן דדריש מלא תאכל כל תועבה לפסולי המוקדשין לא דרש לי' לבשר בחלב. וזהו כדברי הרמב"ם דלהספרי לא נאמר איסור זה אלא בפסולי המוקדשין, וכמו שנראה מלשון הספרי עצמו בדרשה זו. והנה הך דרשה אחרים הוא דדרשי לה בספרי, ואמרינן בשלהי הוריות מאן אחרים ר' מאיר, ועיין תוס' סוטה (דף י"ב). באופן דלר' מאיר הך איסורא דלא תאכל כל תועבה, הוא איסור הנוהג בקדשים, ואינו נוהג בחולין כלל. ולפי זה שפיר הקשו התוס' מקדשים שמתו, דכיון דלדעתם יצאו קדשים שמתו מידי איסורן הקודם לגמרי ואין בהן אפילו איסור מעילה, הרי אין ללמוד עוד משחוטי חוץ לחולין בעזרה שישאר בהן לאחר שחיטתן האיסור שהי' בהן מחיים, כיון דגם בשחוטי חוץ גופיי' נפקע מהן איסורן הקודם לגמרי. והא דשחוטי חוץ אסורין באכילה משום לא תאכל כל תועבה ככל פסולי המוקדשין, הרי איסור זה לר' מאיר דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, הוא איסור מיוחד בקדשים ואינו נוהג בחולין כלל, ואם כן דינו ככל איסורי קדשים שאין ללומדם במה מצינו שיהו נוהגין בחולין, וכמו שכתבנו לעיל. וזהו שהקשו, דכיון דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה והיכא דנשחטו מותרין גם באכילה מצד איסור מעילה הנוהג בהן מחיים, הרי אין לנו עוד שום למוד לחולין בעזרה שישאר בהן לאחר שחיטה איסורן שמחיים, ומה דשחוטי חוץ אסורין משום לא תאכל כל תועבה, הרי זהו מאיסורי קדשים שאין ללמוד מהם לחולין. ולפי זה שחוטי חוץ גופיי' באמת אסורין באכילה גם לדעת התוס', אלא דאיסורן מלא תאכל כל תועבה. וכיון שכן לא קשה מידי קושית המקנה מהא דשחוטי חוץ הוי שחיטה שאינה ראוי', כיון דגם להתוס' אסורין באכילה, אלא דאיסורן מלא תאכל כל תועבה, שאין ללומדו לחולין בעזרה, ואין שום סתירה לדבריהם מהא דשחיטתן שחיטה שאינה ראוי'. יג) ויתיישב נמי בזה מה דהוי קשה לי לדברי התוס' מהא דבקדושין (דף נ"ז ע"א) מקשינן אמתניתין דנגעים שחטה ונמצאת טרפה יקח זוג לשני' והראשונה מותרת בהנאה ואי סלקא דעתך מחיים אסירא הראשונה אמאי מותרת בהנאה. ומאי קושיא והרי הא דצפורי מצורע אסורין מחיים הוא משום דילפינן להו מעגלה ערופה, ועגלה ערופה דאסורה מחיים הוא משום דכפרה כתיב בה כקדשים, כדאיתא שם לעיל, ועיין בתוס' ד"ה כפרה בתירוצם הראשון שהוא עיקר, שכן כתבו בחולין (דף פ"ב) ובעבודה זרה (דף כ"ט) דאיסורה שמחיים הוא משום דכפרה כתיב בה כקדשים, ודרשא זו נראית להם עיקר. ואם כן כמו דבקדשים שמתו פקע כל איסורן שמחיים, הכי נמי בעגלה ערופה, כיון שהוא מדין קדשים, ומה דאסורה לאחר עריפה, זהו מקרא דוערפו, והיינו דוקא כשהיתה בה עריפה, אבל כשמתה הרי אין בה האיסור דמוערפו, ומידי איסורה הקודם יצאה ככל הקדשים שמתו. והכי נמי בצפורי מצורע כשמתו יצאו מידי איסורן לגמרי לדעת התוס', ואם כן מאי מקשה הש"ס ראשונה אמאי מותרת בהנאה, הרי קדשים שמתו הן ומותרין ולהנ"ל אתי שפיר אחרי דגם להתוס' אסורין משום לא תאכל כל תועבה, ולר' אבהו יש בכלל זה גם איסור הנאה. עיין ברי"ט אלגאזי פ"ה דבכורות] והכי נמי בעגלה ערופה למאן דאמר דאסורה מחיים משום דדינה כקדשים, אסורה גם לאחר מיתה מלא תאכל כל תועבה, כדין פסולי המוקדשין והוא הדין בצפורי מצורע דאתו מינה. ולר' אבהו אסורין גם בהנאה. ויש לומר דסוגיין אתיא כר' אבהו, ומקשה שפיר ראשונה אמאי מותרת בהנאה דאפילו אי דינן כקדשים שמתו, אכתי אסורין בהנאה מלא תאכל כל תועבה, ומה שכתבו התוס' דאי מטעם דכפרה כתיבא בה כקדשים, הוי אמינא דאינה אסורה אלא מחיים כקדשים, ואצטריך קרא דוערפו לאוסרה גם לאחר עריפה, התם כשנערפה כמצותה ואין בה משום פסולי המוקדשין, ומאיסורה דמחיים הותרה משום דנעשית מצותה ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, ולזה אתי קרא דוערפו, דאסורה גם לאחר שנעשית מצותה וכדאמרינן בכמה דוכתי, אבל כשמתה ונפסלה אסורה בלאו הכי מקרא דלא תאכל כל תועבה ככל פסולי המוקדשין. ואחד מידידי בראותו את דברי אלה העירני, דלמה לי להביא ממרחק לחמי מצפורי מצורע, הרי בעגלה ערופה גופה אמרינן בחולין (דף פ"ב), דלמאן דאמר דאסורה מחיים, אסורה גם כשנשחטה ולדברי התוס' הנ"ל דאיסורה שמחיים הוא משום דכפרה כתיב בה כקדשים הי' לנו להתירה כשנשחטה כדין קדשים שמתו. והצדק אתו. שוב מצאתי בפני יהושע בקדושין שהקשה על קושית הש"ס, הראשונה אמאי מותרת בהנאה, מקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה, ועיין שם מה שתירץ, ולדברינו אתי שפיר טפי. יד) ובתירוצי הנ"ל לדברי התוס' יתיישב נמי מה שראיתי באור שמח שהקשה על דבריהם דשחוטי חוץ מותרין באכילה, ממכילתא השנוי' בפרשת משפטים גבי שור הנסקל אין לי אלא בשרו עורו מנין הרי הי' ר' ישמעאל אומר קל וחומר ומה חטאת שבשרה מותר בשחיטה עורה אסור במיתתה שור הנסקל שבשרו אסור בשחיטתו דין הוא שיהא עורו אסור במיתתו. הרי דחטאת אסורה בהנאה במיתתה, ולהתוס' דשחוטי חוץ מותרין באכילה, הרי אין לנו איסור הנאה במיתתן. ולדברינו אתי שפיר. דגם להתוס' אסירי מלא תאכל כל תועבה, וסבירא לה להמכילתא כר' אבהו דלא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, דלדידי' מפקינן בחולין (דף קי"ד) מלא תאכל כל תועבה גם איסור הנאה. ועיין ברי"ט אלגאזי בפ"ה דבכורות. והכי יש לכוון בדברי המהרש"א בסנהדרין (דף פ') בתוס' ד"ה בשור שכתבו דאיכא תקלה טפי בקדשים מבשור הנסקל, דחלב מוקדשין אסור ליתן על גבי מכתו, משום דהקדש אסור אפילו שלא כדרך הנאה, ובשור הנסקל מותר לפי שאינו דרך הנאתו. וכן כתבו בזבחים (דף ע"א). וכתב המהרש"א יש לדקדק דמשמע שבאו לומר דיש לחוש לתקלה דמחיים במוקדשין ולכך ימותו, והא חלב מוקדשין על גבי מכתו לא שייכא מחיים יעו"ש, נראה דאי הוי מיתוקמא חלב מוקדשין על גבי מכתו מחיים, הוי ניחא לי' לפרש דברי התוס' דלכך ימותו משום דלאחר מיתה אין עוד אותה חששא, והיינו מטעם דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה. ועיין בברכת הזבח בזבחים שמפרש כן לטעמו של המהרש"א. ויהי' מוכח בדעתו דקדשים שמתו אין בהן גם איסור מעילה, דאם לא כן אכתי ניחוש לאותה תקלה גם לאחר מיתתו כיון דאכתי איכא לאיסורא דמעילה. ולפי זה יהי' מוכרת דשחוטי חוץ מותרין באכילה, ותשאר קושית המקנה מהא דשחוטי חוץ הוי שחיטה שאינה ראוי'. ולהנ"ל יש לומר דגם להמהרש"א אסורין גם לאחר מיתה, ודלא כהברכת הזבח, אלא דאיסורן משום לא תאכל כל תועבה, וכדברי הרי"ט אלגאזי, ומשו"ה הוו שחוטי חוץ שחיטה שאינה ראוי' דאף על גב דפקע מהן איסור מעילה אכתי אסירי משום לא תאכל כל תועבה. ואי דאם כן תשוב הקושיא דיהי' חשש תקלה גם כשימותו ומאי תיקנו, זה אינו, דכיון דכל איסורן הוא רק מלא תאכל כל תועבה, הרי אין לאוסרו שלא כדרך הנאתו, דהוי ככל שארי איסורים דנפקי בלשון אכילה שאין איסורן אלא בכדרך הנאתן, דטעמא דמוקדשין אסירי גם שלא כדרך הנאתן הוא משום דבמעילה לא בעינן אכילה, אבל כל שאיסורו משום לא תאכל כל תועבה, דנפיק בלשון אכילה הרי אין לאוסרו אלא בכדרך הנאתו. ותו ליכא בהו תקלה טפי מבשור הנסקל. ואין להקשות לפי זה דאיכא בשחוטי חוץ משום לא תאכל כל תועבה, מה הקשו התוס' בבבא קמא (דף ע"ו) בשחוטי חוץ דליהוו שחיטה ראוי', משום שראוי' לאכילה על ידי פדיון, ומה יועיל הפדיון אחרי דכבר נאסרה משום כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. ומצאתי בעונג יו"ט סימן צ"ה שהביא בשם המגדל עוז דאיכא בשחוטי חוץ משום לא תאכל כל תועבה, והקשה עליו מדברי התוס' דבבא קמא הנ"ל. ואין אני רואה בזה סרך קושיא, דלא מיבעי להספרי דאין איסור זה נוהג אלא בפסולי המוקדשין, הרי בודאי יש לומר דכל שנפדית ויצאה לחולין אינה אסורה עוד משום איסור זה שאינו נוהג אלא במוקדשין, והרי כן כתב הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין בבהמת קדשים שהיטל בה מום דהאוכל ממנה כזית לוקה משום לא תאכל כל תועבה עד שיולד בה מום אחר, ואז תאכל על ידי פדיון. הרי דאף שנאסרה כבר משום לא תאכל כל תועבה בשעה שהיתה קודש, מותרת באכילה כשנפדית ויצאה לחולין והיינו משום דהרמב"ם פסק כהסחרי, וכמו שכתב שם, מפי השמועה למדו שאין איסור זה נוהג אלא במוקדשין, ומשום הכי כשנפדית ויצאה לחולין אין נוהגין בה עוד האיסורין הנוהגין בקדשים, אלא אפילו לפי דרשת הגמ' דאיסור דכל שתיעבתי נוהג גם בחולין, הרי זהו רק במידי דהוי תועבה גם בחולין אבל הכא העברה דשחוטי חוץ, דבחולין אין זו תועבה כלל, הרי אין לאוסרה בשביל זה כשיצאו לחולין, כיון דלגבי חולין אין כאן תועבה ואין כאן איסור דכל שתיעבתי. טו) והנה הרי"ט אלגאזי כתב שם שני טעמים לאסור קדשים שמתו, אפילו אי פקעה קדושתן ואין בהן גם איסור מעילה. האחד מטעם לא תאכל כל תועבה. ועוד טעם אחר, דכיון שאסורין באכילה ואינן ראוין אלא לשארי הנאות, הרי ממעטינן מואכלת ולא לכלביך לאסור שארי הנחות בפסולי המוקדשין גם כשנפדו, וכל שכן שאסורין בשארי הנאות כשלא נפדו בשעה שאינן ראויין לאכילה. ולשני הטעמים האלו קשה לי מדברי התוס' בזבחים (דף ס"ט ע"ב) שהקשו לר' יהודא דממעט נבלת עוף טמא מטומאת בית הבליעה משום דלא חייל איסור נבלה על איסור טימאה, הכי נמי בעוף של קודש איך משכחת לה לר' יהודא שיטמא בבית הבליעה, והרי לא חייל איסור נבלה על איסור קודש. וקשה לי טובא, דהרי קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, ואם כן בנבלת העוף כשמתה הרי פקע איסור קודש וחייל איסור נבלה. ושני האיסורים שכתב הרי"ט אלגאזי לאסור קדשים שמתו, לכאורה אין להן למנוע שלא יחול איסור נבלה. דאיסור דלא תאכל כל תועבה דאיתי' בקדשים שנפסלו, הרי איסור זה לאחר מיתה כשנפסלו הוא דחייל, וחייל איסור נבלה ואיסור דכל שתיעבתי בבת אחת. ואין לומר דאיסור דלא תאכל כל תועבה קדים וחייל לפני שעת מיתתן, דהא אמרינן בחולין (דף ל"ז) דליכא נבלה דלא הוי מסוכנת מעיררא פורתא, ומסוכנת פסולה לקרבן כדממעטינן בברייתא פרט לחולה וזקו ומזוהם, ואם כן משעה שנעשית מסוכנת, קאי עלה בלאו דלא תאכל כל תועבה, דמשעה זו כבר היא פסולי המוקדשין, ואיסור נבלה לא חייל אלא לאחר שתמות, ושפיר הקשו התוס' דלא חייל איסור נבלה. דזה אינו. דהרי מיעוטא דחולה וזקן ומזוהם הוא מקרא דכל מום רע, כדדרשינן לי' בספרי פרשה ראה, ובעוף דאין המום פוסל בו, כל שכן דאין בו משום פסול דמסיכנת. ואיסור דלא תאכל כל תועבה ואיסור נבלה בהדי הדדי קאתו. גם לטעם השני שכתב הרי"ט אלגאזי לאסור ממיעוטא דואכלת ולא לכלביך שנתמעטו שארי הנאות בפסולי המוקדשין לאחר שנפדו, וכל שכן קודם שנפדו. הרי גם איסור זה, לכאורה אינו מונע מלחול לאיסור נבלה. דכיון דמקרא זה ממעטינן שארי הנאות במקום שאינו ראוי לאכילה, הרי על אכילה גופה אין לנו עוד שים איסור מצד קדושתה ושפיר חייל איסור אכילת נבלה. ומה הקשו התוס'. אכן יש לומר דלטעם זה של הרי"ט אלגאזי יש לאסור פסולי המוקדשין לפני פדיונן גם באכילה, דכיון דחזינן דגם לאחר פדיונן יש בהן איסור של שארי הנאות, הרי מוכח דבפסולן לא נפקעה מהן קדושתן לגמרי, דאם כבר היו חולין גמורין, הרי בבהמה של חולין אין מקום לאיסור כל הפרטים האלו, ועל כרחך דגם כשנפסלו לא יצאו מקדושתן לגמרי, אלא דפדיונן אהני להו למשרי באכילה, והיכא דאין להן היתר אכילה, גזרה התורה דלא מהני להן פדיון לשארי הנאות. וזהו רק לאחר פדיון, אבל למישרי באכילה גם בלי פדיון, אי אפשר כלל, דכיון דלא נפקעה קדושתן לגמרי מי יתירם באכילה. והא דמייתי הרי"ט אלגאזי לאוסרן לפני פדיונן מקרא דואכלת ולא לכלביך, אין כוונתו דגם לפני פדיונן אין איסורן אלא לשארי הנאות, אלא דמייתי קרא זה, דגם בפסולן לא נפקעה מהן קדושתן הקודמת לגמרי, ומייתי ראי' דגם כשנפדו, יש בהן צד קדושה, וכל שכן כשלא נפדו, ואז באמת אסורין גם באכילה דמי יתירן מקדושתן כל זמן שלא נפדו, ושפיר הקשו התוס'. ואף דאיסור זה שבא מקדושתן הקודמת אינו בשלימותו, דהרי נפקע ממנו חיוב קרבן מעילה שהי' עליו מקודם, ואם כן דין איסור זה, כדין איסור חצי שיעור למ"ד דאסור מן התורה, דאיסור חל עליו לדעת כמה ראשונים. יש לומר דדעת התוס' הכא, כמו שכתבו בשבועות (דף כ"ג) בתירוצם השני, דגם חצי שיעור למאן דאמר דאסור מן התורה, אין איסור חל עליו, וכן כתב הרשב"א בחידושיו לשבועות שם] וכן כתב המהר"ם מלובלין בקדושין (דף נ"ז) בישוב דברי רש"י להצילו מקושית התוס', דדעת רש"י בקדשים שמתו דרק מידי קרבן מעילה יצאו אבל איסורא אית בהו גם לאחר מיתה, וזהו כטעם השני שכתב הרי"ט אלגאזי, דמהא דחזינן דגם לאחר פדיונן לא יצאו מידי קדושתן לגמרי, הרי כל שכן דלפני פדיונן עדיין קדושתן עליהן, וממילא אסורין לפני פדיון גם באכילה וכנ"ל. איברא דמה שכתב כן המהר"ם בדעת רש"י צריך עיון, דבזבחים (דף קי"א ע"ב) במשנה דכשם שדמה פוטר את בשרה כך פוטר בשר חברתה, כתב שם רש"י וז"ל, ואשחט שניהם בפנים קאי ואשמועינן דהיכא דמונח בכוסות וקדם וזרק את דם האחת פוטרת את חברתה מן המעילה משום חטאת שכיפרו בעלי' דקיימא לן חטאות המתות לא נהנין ולא מועלין אבל משום שחוטי חוץ לא אצטריכא לי' דכמלן דקטלינהו דמי ולית בהו מעילה, כדאמרינן בשמעתא קמייתא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה עד כאן לשונו והנה רש"י עצמו כתב בתמורה (דף כ"א ע"א) דחטאות המתות הא דלא נהנין מהן הוא דרבנן, ומדאורייתא מותרין בהנאה. וכן נראה מדברי התוס' בזבחים (דף פ"ז ע"א) דבהא דאמרינן שם פירשו קודם חצות והחזירן לאחר חצות לא נהנין ולא מועלין, כתבו התוס' בד"ה לא נהנין וז"ל רבנו הי' מפרש מן התורה כיון שהם לחמו של מזבח עכ"ל. משמע דדוקא הכא משום דהם לחמו של מזבח לא נהנין בהן מן התורה, הא בכל הני דתנן בהו לא נהנין ולא מועלין, הוי איסור הנאתן מדרבנן. ואי נימא כמו שכתב המהר"ם בדעת רש"י דקדשים שמתו אית בהו איסורא דאורייתא, הרי צריך לפטורא דדם חברתה גם בשחוטי חוץ, דאלו מטעם קדשים שמתו הוי בהו איסור מעילה, ומטעם חטאות המתות לית בהו גם איסורא מדאורייתא. ומוכח דדעת רש"י דגם קדשים שמתו יצאו מידי קדושתן לגמרי ואין בהן אפילו איסור מעילה. ואי דאכתי תקשה לן בדברי רש"י לפי מה שכתבתי דבשחוטי חוץ איכא משום לא תאכל כל תועבה, ובחטאות המתות הרי נראה דאין בהן גם איסור זה, דאם לא כן איך כתב רש"י דלא נהנין בהן מדרבנן, והרי לר' אבהו יש לאוסרן בהנאה מדאורייתא מלא תאכל כל תועבה, כדאיתא בחולין (דף קי"ד ע"ב). ומוכח דבחטאות המתות לית בהו משום לא תאכל כל תועבה. ואם כן אכתי צריך לפטור בשר חברתה גם בשחט בחוץ כדי שיהא בה דין חטאות המתות, ויפקע ממנה גם איסור דלא תאכל כל תועבה. זה אינו, דמלבד דעל איסור דלא תאכל כל תועבה שנאסרו משעת שחיטתן בחוץ לא יועיל כלל הפטור דדמה של חברתה. דמשום שיהא עליהן אחר כך דין חטאות המתות לא יותר האיסור דלא תאכל כל תועבה שכבר נאסרו בו. אף גם זאת דהא גופא טעמא בעי למה באמת לא יהא גם בחטאות המתות משים לא תאכל כל תועבה כמו שנראה מדברי רש"י ותוס' הנ"ל שכתבו דלא נהנין מהן מדרבנן, ובמה יצאו מכלל שארי פסולי המוקדשין. והקרוב יותר דגם בחטאות המתות יש בהן משים לא תאכל כל תועבה, ומה שכתב רש"י דלא נהנין מהן מדרבנן, יש לומר דדעתו להלכה כחזקי', דלא תאכל אין בו אלא איסור אכילה, ולכן איסור הנאה דידהו הוא מדרבנן אבל באכילה אסורין באמת מדאורייתא [גם כששחטן] מלא תאכל כל תועבה. ועיין ברי"ט אלגאזי שם שצידד כן והביא מדברי הרמב"ם דלא תאכל כל תועבה הנאמר בפסולי המוקדשין אין בו איסור הנאה. וא"כ אתו שפיר דברי רש"י דבשחוטי חוץ לא צריך לפטורא דדם חברתה, דאיסור הנאה דמעילה הרי בלאו הכי אין בהן כבכל הקדשים שמתו, ואי משום איסור אכילה דלא תאכל כל תועבה הרי איסור זה איכא גם בחטאות המתות. טז) ותתיישב בזה קושיא אחת שהקשה כבוד ידידי שארי הגאון ר' חיים עוזר שליט"א על דברי רש"י הנ"ל דהא דלא נהנין בחטאות המתות הוא מדרבנן, מהא דאמרינן בבכורות (דף ט"ז) בחטאות המתות אי מהלכתא הוי אמינא איסורא איכא לאו ליכא, אלמא דאיכא איסורא דאורייתא בחטאות המתות. ולהנ"ל אפשר לומר דבאמת איכא איסור דאורייתא בחטאות המתות מלא תאכל כל תועבה, אלא שאיסור זה אינו אלא איסור אכילה, לחזקי' דסבירא לי' דלא תאכל אין בו איסור הנאה, ולהכי בלא נהנין פירש רש"י דאינו אלא מדרבנן, ואולי סבירא לי' להלכה כחזקי'. ומשום הכי בבכורות דקיימינן לענין איסור אכילה, אמרינן שפיר דאיכא איסורא דאורייתא. והא דאמר אי מהלכתא הוי אמינא לאו ליכא ואתי קרא דאת זה לא תאכלו לאוקומי בלאו, והרי כבר אית בהו גם לאו דלא תאכל כל תועבה. יש לומר לפי מה שכתבו התוס' בכמה דוכתי, דאין לוקין על לאו דלא תאכל כל תועבה משום דהוי לאו שבכללות, להכי אמר איסורא איכא לאו ליכא דאין בו מלקות, ואתי קרא דאת זה לא תאכלו למלקות ואולם יש טעם לומר דלדרשת הספרי בהא דלא תאכל כל תועבה דאין הכתוב מדבר אלא בפסולי המוקדשין ואינו נוהג בחולין, הכי נמי י"ל דאינו נוהג בחטאות המתות. דבבבא קמא (דף ק"י) פרכינן אלא מעתה חטאת שמתו בעלי' תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה אמרי חטאת שמתו בטלי' הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלה. וכיון שכן יש לומר דלכל שאר מילי לבד החיוב מיתה דאתי מהלכתא, הוו באמת חולין מעיקרא, דאדעתא דהכי לא אפרשה. ואם כן אין עליהם כלל דין פסולי המוקדשין, ולהספרי אין לאוסרם משום לא תאכל כל תועבה כיון דחולין הן מעיקרא. ותו דגם בלי טעמו של הספרי דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, כיון דחולין הן מעיקרא הרי בחולין אין זו תועבה כלל, וכמו שכתבנו לעיל בקדשים שנפדו, אלא דלמיתה אזלי מהלכתא, אבל לבד החיוב מיתה, הרי דינם כמי שלא נעשה בהן תועבה כלל, ולא שייך בהו איסורא דלא תאכל כל תועבה. ומעתה אין אנו צריכין לדחוקי בטעמו של רש"י, דמה שכתב בחטאות המתות דלא נהנין מדרבנן, הוא משום דסבירא לי' כחזקי' ולא תאכל כל תועבה אין בו איסור הנאה. דטפי יש לומר דחטאות המתות אין בהן כלל משום לא תאכל כל תועבה, משום דהוו חולין מעיקרא. ולפי זה אפילו אם נאמר בעלמא דקדשים שמתו אית בהו איסור מעילה מדאורייתא, חטאות המתות אין איסורן אלא מדרבנן, כיון דהוו חולין למפרע. ויתיישב לנו יותר מה שנראה גם מדברי התוס' בזבחים (דף פ"ז) דבכל מקום שאמרו לא נהנין היא רק מדרבנן, אף דהתוס' יש שדעתם דבקדשים שמתו איכא איסורא דאורייתא. דשאני חטאות המתות כיון דהוו חולין מעיקרא אין איסורן אלא מדרבנן. ומה שכתב רש"י דבשחוטי חוץ אין צריך לפטורא דדם חברתה משום דבלא"ה קדשים שמתו יצאו מידי מעילה, אע"ג דמשום חטאות המתות לא יהי' בהן גם איסורא. היינו משום דדעת רש"י דגם בקדשים שמתו אין בהן איסור תורה, ודלא כמ"ש המהר"ם בדעתו. אכן אם כה נאמר הלא תקשה לן מה דאמר הש"ס בבכורות אי מהלכתא איסורא איכא, דאיזה איסור יהי בהן כיון דהוו חולין מעיקרן וכקושית הגאון רח"ע נ"י. אולם הקושיא לא תסוב עוד על דברי רש"י, אלא על הגמ' דבבא קמא. ולכן נראה לי דהא דפריך הש"ס בחטאת שמתו בעלי' תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אקדשה, דוקא בחטאת שמתו בעלי' הוא דפריך הכי, אבל לא בכל חטאות המתות. דנראה פשוט דכל שאינן עולין לקרבן מחמת הדין הפוצלן, והדין אומר גם כן דלמיתה אזלי, לא שייך לומר דליפוק לחולין משום דאדעתא דהכי לא אקדשה, דאם כן מאי האי דפריך דוקא מחטאות המתות, לפרוך מבעל מום שהוקדש ואחר כך הומם ומכל הפסולין שנפסלו לאחר הקדשן דליפוק לחולין, אלא פשוט דבזה לא שייך כלל לומר דאדעתא דהכי לא אקדיש, משום דאיהו אקדיש כפי דין ההקדש שקצבה לו תורה, ואם על פי דין זה אין הקרבן שנפסל יוצא לחולין, וצריך פדיון או שרפה, הרי אדעתא דהכי אקדיש שיהיו כל דיני ההקדש נוהגין בו, ומשום הכי בכל חטאות המתות, דפסולן הוא משום הדין הפוסלן ואותו הדין מצריכן מיתה, אין מקום כלל לפרכת הש"ס דאדעתא דהכי לא אקדיש, דדין חטאות אלו ככל הפסולין שנפסלו לאחר הקדשן. וכי פרכינן הוא רק בחטאת שמתו בעלי' דגם לולא הדין הפוסלן אין זה קרבנו עוד, דהמתים אינן בני קרבן, ועל זה הוא דשייך למפרך, דאדעתא דהני לא אקדשה כיון דגם לולא הפסול שפסלתו ההלכה למשה מסיני אין קרבן זה עולה לו. ועל זה הוא דמשנינן דהלכתא גמירי דלמיתה אזלא אע"ג דנפיק לחולין, אבל בשארי חטאות המתות אין שום טעם לומר דליפוק לחולין, וכדאזלי למיתה הוא מיתת קדשים פסולין שההלכה מצריכתן מיתה, כמו דהצריכה התורה שרפה בנותר. ואם כן אין עוד לתת טעם לשיטת הראשונים דהא דלא נהנין בחטאות המתות הוא דרבנן עפ"י דברי הגמ' דב"ק הנ"ל, דדברי הגמ' לא נאמרו אלא בחטאת זו שמתו בעלי' ולא בכל חטאות המתות. וכן גם האיסור דלא תאכל כל תועבה שכתבני דאינו בחטאות המתות, משום דנעשו חולין למפרע, אין לזה מקום אלא בחטאת שמתו בעלי', אבל שארי חטאות המתות אית בהו משום לא תאכל כל תועבה כבכל פסולי המוקדשין. ויתורץ מה דאמרינן בבכורות אי מהלכתא הוי אמינא איסורא איכא, כמו שכתבנו דאסירי מלא תאכל כל תועבה, וקאי על שארי חטאות המתות ובדידהו הוא דאמר דאצטריך קרא ללאו (דהיינו למלקות ואף על גב דבחטאת שמתו בעלי' אין בו גם איסורא, דכיון דהוי חולין מעיקרא לא מיתסר משום ל"ת כ"ת, ובדידי' צריך קרא גם לאיסורא, עדיפא מינה אמר דקרא צריך גם לכל החטאות המתות ולמלקות. אולם עוד יש לומר מטעם אחר דבחטאת המתות אין לאסור משום לא תאכל כל תועבה. דאף דבכל מקום שאסור משום כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל הוי האיסור גם כשלא עשה התועבה בידים, וכמו שכתבו התוס' בחולין דגם בנעשתה התועבה ממילא איתי' לאיסור זה. [ולפלא על הגאון בפליתי סימן פ"ז שכתב דצריך קרא לאסור בשר בחלב באכילה ולא אסרינן לי' משום לא תאכל כל תועבה, כיון דאיכא איסור על בישולו, כגון שנתבשל על ידי נכרי או לחולה דלא עביד תועבה בבישולו. וזה פלא דגם בנעשה ממילא אסור כמו שכתבו התוס'] וכמו כן להספרי דדריש לי' לפסולי המוקדשין אסורין גם בנפסלו ממילא. מיהו יש לומר דזהו רק בתועבה ששייך בה איסור לעשותה בידים, ואז הוא דאמרינן דגם בנעשית ממילא אוסרת. ובכל פסולי המוקדשין כמו נטמאו או נתפגלו או ניתותרו, בכולהו שייך בהו תועבה במעשה זו אי עביד לה בידים, ובהן הוא דאסור גם כשנפסלו ממילא, שהרי נתהוה בהן התועבה האסורה, אבל בחטאות המתות שמתו בעלי' וולד חטאת וכולהו דלא שייך כלל בפסוליי' איסור של תועבה בידים. [ואבדה ונמצאת בעלת מום מסתפקנא אי שייך בה לא תאכל כל תועבה כבכל בעל מום, כיון דפסולה היא משעה שנאבדה ומההיא שעתא הלכה קדושתה, ויש לומר דבזו שנפסלה קודם שהוממה אין בה עוד איסור הטלת מום לדידן דאין איסור הטלת מום, בבעל מום וכל שאין איסור אין זו תועבה]. מאיזה טעם נאסור כאן משום לא תאכל כל תועבה. ואולי הפירוש של תועבה כאן על עצם הפסול, אף שאין איסור לפוסלו בהכי, דכל שהוא פסול אסור מלאו זה, וצ"ע. אולם גם אם נאמר דאין בחטאות המתות משום לא תאכל כל תועבה, יש ליישב הסוגיא דבכורות מקושית הגרח"ע נ"י. דמה דאמרינן אי מהלכתא איסורא איכא, יש לפרש על פי דברי הרמב"ם ריש פרק ד' מהלכות פסולי המוקדשין שכתב בחטאות המתות, וכיצד הן מתות לא שיהרגם בכלי או בידו אלא יכניסם לבית ונועל עליהם עד שימותו ודברים אלו כולם מפי משה רבנו נשמעו. עכ"ד. ואם כן כשישחטם לאכילה הרי כבר עביד איסורא, אחרי דאסור להורגם מהלכה למשה מסיני. ואף דאיסור זה אינו על האכילה, דכשעבר ושחטן אין עוד איסור על אכילתן, יש לפרש כוונת הש"ס במה דאמר איסורא איכא, דעביד איסורא במה ששחטן. [ויוטעם קצת גם אריכות לשון הגמ' דעביד אקרי ואכל מהני חמש חטאות איסורא איכא, ולכאורה הוא יתור דברים ולהנ"ל הוא מדוקדק קצת דהאכילה עצמה אין בה איסור אלא האיסור הוי במה שלא המיתן כדינן והרגן בכלי]:
י) הדרן לדידן דאם קשה לנו לומר ביישוב דעת רש"י בקדושין דקדשים שמתו אית בהו איסורא דאורייתא, כמו שכתב המהר"ם, דלא כן נראה מדבריו בזבחים (דף קי"א) [ואאמו"ר הגאון שליט"א כתב לדחות הוכחתי מדברי רש"י בזבחים, דיש לומר דרש"י כתב כן אמתני' דנקיט לישנא דפוטר בשר תברתה, דמשמע דפוטר מקרבן מעילה, ועל זה כתב רש"י דלכחוטי חוץ לא אצטריך לן פטיר זה, דבלאו הכי פטירי מקרבן משום דהוי קדשים שמתו, אבל כדי להוציא מאיסורא דמעילה באמת צריך לדם חברתה, אלא דלישנא דפוטר לא שייך על זה. ולדידי יש לפקפק בזה, דמתניתין אתרוויי' קאי, בין אשחט בפנים בין ששחט בחוץ, ויש לומר דנקיט לישנא דפוטר משום שחט בפנים, ועיקר הדין קאי גם אשחט בחוץ, כי היכי דלא ליהו בהו גם איסורא] אבל ביישוב דברי התוס' דזבחים (דף ס"ט) הרי יש לומר שדעתם דקדשים שמתו אסורין מדאורייתא, ורק ממעילה הוא דנתמעטו, ומשום הכי לא חייל עליי' איסור נבלה, והיינו כפי סברתנו לעיל דכשאין להן פדיון אסורין גם באכילה מצד קדושתן, אע"ג דקרא דואכלת ולא לכלביך דמיני' ילפינן לאיסור זה (כמו שכתב הרי"ט אלגאזי] לא אסר אלא שארי הנאות, זהו רק לאחר פדיון, דאז הפדיון מתירן באכילה, אבל לפני פדיונן אסורין גם באכילה דאחרי דקדושתן לא נפקעה מי יתירם באכילה, וכמו שכתבנו לעיל. אמנם אם נאמר כסברא זו, אם כן אפילו למאן דאמר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולית לי' מיעוטא דואכלת ולא לכלביך, ומותרין אפילו בשארי הנאות, זהו רק לאחר פדיון אבל כשאין להן פדיון אסורין גם לדידי' אפילו באכילה מזה הטעם דלמאן דאמר אין פודין. דהרי גם למאן דאמר זה יש בהן קדושה כשנפסלו דגם לאחר פדיונן ממעטינן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב, הרי דלא נפקעה כל קדושתן, אלא דבאכילה ובשארי הנאות מותרין, משום דהפדיון התירם, אבל לפני פדיון אסורין גם באכילה, דאחרי דקדושתן לא נפקעה לגמרי, אם כן כשלא נפדו מי יתירם. וכמו למאן דאמר אין פודין, דלאחר פדיון אינן אסורין אלא בשארי הנאות ולפני פדיון אסורין גם באכילה מהאי טעמא. ויש להשיג בזה על הרי"ט אלגאזי שכתב שם דלמאן דאמר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ומותרין לאחר פדיון גם בשארי הנאות אין לאוסרן בשארי הנאות גם בשעה שאין להן פדיון. ולפי זה דמדמי דינן דלפני פדיון, לדינן לאחר פדיון, א"כ למאן דאמר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, אין לאוסרן באכילה בשעה שאין להן פדיון, כיון דלדבריו אין לאוסרן לפני פדיון אלא באותן האיסורין עצמן שאסורין בהן לאחר שנפדו [וזה מתאים למה שכתב בתחלת דבריו דהאיסור דואכלת ולא לכלביך שבפסולי המוקדשין שנפדו, וכל הני איסורין דגיזה וחלב, אין הפירוש דאהדרינהו קרא לאיסורא קמא, אלא שהוא איסור חדש שאסרתן תורה לאחר פסולן. עיין שם שמצרף איסור זה שלאחר הפדיון, עם האיסור דלא תאכל כל תועבה דהוי משעה שנפסלו, ולפי זה אין לנו הוכחה כלל מאיסורין אלו שנשארה בהן מקדושתן הקודמת לבתר דנפסלו, ואין מקום עוד לסברתנו לאוסרן לפני פדיונן יותר מהאיסורין שנאמרו בהן לאחר פדיון. ולכן כתב שפיר דלמאן דאמר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, מותרין גם קדשים שמתו בהנאה אף שאין להן פדיון. אבל בדעת התוס' דזבחים הרי לא נוכל לומר כן דאם הוא איסור שנתחדש לאחר מיתה הרי מצי חייל איסור נבלה עם איסור זה בב"א.] והרי באכילה מותרין לאחר פדיון, ואם כן תשאר קושיתי על התוס' דזבחים, דלפי זה כשמתו אין בהן עוד איסור אכילה מצד קדושתן, כמו שמותרין בה לאחר שנפדו, ולמה לא יחול איסור נבלה על אכילתן. גם במה שכתב המקנה בקדושין שם (בדף נ"ז) דעל שחוטי חוץ קאי בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך והוא הדין בקדשים שמתו לא נעלה בזה ארוכה לדברי התוס' דזבחים. דמחיים הרי לא חייל איסור זה על איסור אבר מן החי, ולאחר מיתה הוא דחל, ואתו איסור נבלה ואיסור דלא תוכל לאכול בשעריך בהדי הדדי. אלא דלדידי נראה דבקדשים שמתו ליתי' כלל לאיסור דלא תוכל לאכול בשעריך, דלפי הנראה מהסוגיא דמכות (דף י"ח) ומפירש"י שם, איסור זה אחד הוא עם איסור העשה דאתי מודם זבחיך ישפך, אלא דקרא זה אתי למלקות, ואם כן לאחר מיתה דאין מקום להעשה דדם זבחיך ישפך, הכי נמי אינו מוזהר בלא תעשה זו. שוב ראיתי במקנה עצמו שהעיר כן:*)
יח) מיהו עיקר הדבר שכתבנו דלדרשת הספרי איכא בשחוטי חוץ משום לא תאכל כל תועבה גם לדעת התוס' דיצאו מקדושתן לגמרי ומותרין גם באכילה מצד איסור קודש, והרי"ט אלגאזי כתב כן בכל הקדשים שמתו דאף דיצאו לחולין לגמרי אית בהו משום לא תאכל כל תועבה כפי הדרשה דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר לדידי צריך עיון טובא. דאחרי דלפי דרשה זו לא נאמר איסור דלא תאכל כל תועבה אלא בפולי המוקדשין דוקא, וכמו שכתבו הרמבר״ם והתוס', אם כן זהו רק אם גם לאחר פסולן, עדיין שם קדשים עליהם, אלא שנפסלו, אבל היכא דלאחר שנפסלו חולין גמורין הן, איך נאסרם מדרשא זו שלא נאמרה אלא בפסולי המוקדשין דוקא. ועוד דאפילו למאן דדריש דרשא זו גם בחולין, הלא זהו אי הוי תועבה בחולין, אבל הכא דבחולין אין זה תועבה כלל, איך נאסרם כשנפקעה קדושתן ונעשו חולין. ואין לומר דכיון דבעת התועבה הוו קדשים ונפסלו, בכגון דא נתקבלה מפי השמועה הדרשא דלא תאכל כל תועבה, אף אם נשו חולין אחר כך. דאם כן גם כשנפדו אחר פסולן ונעשו חולין נימא דנשארו באיסורן דלא תאכל כל תועבה שנאסרו בו מכבר, דמאי נפקא מינה אם יצאו לחולין על ידי הפסול עצמי, או על ידי הפדיון שאחר כך. ולא כן ראינו בדברי הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין בקרבן שהוטל בו מום דלוקה על כזית ממנו משום לא תאכל כל תועבה, עד שילד בי מם אחר ויאכל על ידי פדיון. הרי דכשיצא לחולין על ידי פדיון הותר האיסור דלא תאכל כל תועבה, שהי' עליו בעודו קדשים, והדבר קל וחומר, דמה התם שכבר חל עליו איסור דלא תאכל כל תועבה, אפילו הכי כשנעשה חולין ה תר מאיסורו כל שכן הכא דאנו דנין שלא יחיל עליו כלל האיסור דלא תאכל כל תועבה משום דבשעת פסולו נעשה חולין ואין האיסור דלא תאכל כל תועבה חל עליו כלל, ומה גם בתועבה כזו שבחולין אינה תועבה כלל. וכן מוכח מדברינו עצמן, דלפי תירוצנו לדברי התוס', דבשחוטי חץ איכא משום לא תאכל כל תועבה, הרי העירונו במה שהקשו התוס' בבבא קמא (דף ע"ו) על שחוטי חוץ דתיהוי שחיטה ראוי', משום דחזי לאכילה על ידי פדיון, והרי אכתי יאסרו משום לא תאכל כל תועבה. אלא ודאי כיון דאיסורן הוא משום דין פסולי המוקדשין, אין לאוסרן בשעה שנעשו חולין מהני תרי טעמי [ואפילו להגמ' דחולין דאיסור דכל שתיעבתי נוהג גם בחולין, אכתי אין לאסור שחוטי חוץ מהאי טעמא דהרי לגירסת רש"י ילפינן ממעשה שבת דכל שאין התועבה בעולם אין לאסור משום כל שתיעבתי, ולגירסת התוס' אין בעלי חיים נאסרין באיסור זה. ואם כן בשחוטי חוץ שאין השחיטה בעולם. ובשעת התועבה דין בעלי חיים עליהן דמפרכסת כחי' וכמו שהארכנו לעיל, הרי אין מקום לאוסרן לא לגירסת רש"י ולא לגירסת התוס' אם לא על פי דרשת הספרי דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, ובפסולי המוקדשין אסורין אפילו בעלי חיים כדחזינן בבעל מום אבל לדעת הראשונים דנפקעה קדושתן לגמרי והוו כחולין הרי אין לאוסרן גם להספרי וכנ"ל] ואם הותר מחמת זה האיסור שהי' בהן מכבר, כל שכן דלא חייל לכתחלה וכנ"ל. ואם כן הדבר נסתר מצד עצמו. ורק אם נאמר דקדשים שמתו יש בהן איסור מעילה ולא יצאו לחולין לגמרי, אז הוא דיש לומר דקאי עליי' גם בלא תאכל כל תועבה, כדין כל פסולי המוקדשין, כיון דעודן בקדושתן אבל לפי מה שרצה לומר הרי"ט אלגאזי דקדשים שמתו יצאו לגמרי מקדושתן ומכל מקום אסורין מלא תאכל כל תועבה, זהו נסתר מדרשת הספרי טצמה. ואין לומר דאף דיצאו גם מידי איסור מעילה, אין לדונם כחולין גמורין דאכתי אסורין בשארי הנאות מואכלת ולא לכלביך ואסורין בגיזה וחלבן אסור, הרי שיש בהן צד קדושה גם עתה. דזה אינו, דהרי איסורין אלו נוהגין בהן גם לאחר פדיונן, ואפילו הכי חזינן מדברי הרמב"ם ותוס' דב"ק הנ"ל, דלאחר שנפדו נפקע מהן גם איסור דכל שתיעבתי שהי' בהן מקודם, הרי דבצד קדושה זו שנוהגת בפסולי המוקדשין גם לאחר פדיון, לא יצאו מכלל חולין לענין זה שתהא התועבה הנוהגת בקדשים נוהגת גם בהן. יט) ובזה נראה לי ליישב דברי הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין שהבאנו לעיל, ממה שהקשו עליו האחרונים. דשם בהלכה ה' כתב בהמת קדשים שהוטל בה מום לוקה על כזית ממנה משום לא תאכל כל תועבה, הרי דאיסורה מדאורייתא. ובפרק רביעי מהלכות בכורות הלכה ז' כתב בצורם אוזן בכור דקנסו אותו שלא ישחט על אותו מום, הרי דאינו אלא קנסא דרבנן, ואין בו איסור דאורייתא. וכן מבואר בהסוגיות דבכורות (דף ל"ד) ובגיטין (דף מ"ד) ובמועד קטן (דף י"ג) דאינו אלא איסור דרבנן. וזה סותר לדבריו שבפסולי המוקדשין, עיין במשנה למלך ובפרי חדש שהקשו כן. ולדברינו דלדרשת הספרי דד יש לא תאכל כל תועבה על פסולי המוקדשין אין לאשור בשביל זה אלא היכא דגם לאחר נפסלו דין קדשים עליהם, אבל היכא דלאחר שנפסלו יצאו לחולין אין לאוסרן עוד מהני תרי טעמי דכתיבנא, אתי שפיר שני פסקי הרמב"ם. דהנה בספרי פרשת ראה דרשו בפסקא דלא תאכל כל תועבה תרי דרשי, אחרים אומרים בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, ור' אליעזר דריש לי' לצורם אוזן בכור. ולהך דרשא דאחרים אין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין, ובחולין אין איסור זה נוהג כלל. והרמב"ם נקט עיקר להך דרשא דאחרים, שכן כתב שם בפרק י"ח מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין, ואם כן להרמב"ם כל דלאחר שנפסלו יצאו לחולין, אין בהן עוד משום לא תאכל כל תועבה. ולפי זה יתפרשו הדברים כהיגן. דבהוטל בה מום בבהמת קדשים, הרי אינה יוצאה במום זה לחולין, דהרי צריכה פדיון, וכל זמן שלא נפדתה עדיין דין קדשים עלי' *) ומה שכתב שם המקנה דלר' אבהו יש בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך בשעריך גם איסיר הנאה, לא ברירא לי כלל, דהרי עיקר קרא זה קאי במעשר שני חוץ לחומה, ומדרשא דונדבותיך דרשינן לקדשים לפני זריקה. ולא שמענו למעשר שני חוץ לחומה שיהא אסיר בהנאה. ולמאן דאמר ממון הדיוט הוא, יהא אסור ליתנו במתנה חוץ לירושלים, וכיון דבמה שנאמר מפורש בקרא אין בי איסור הנאה, איך נאמר דבאכילת קדשים לפני זריקה דאתי מדרשא יהא בו גם איסור הנאה. וצריך עיון. ומשום הכי אסורה לפני פדיונה באיסור דלא תאכל כל תועבה הנוהג בכל פסולי המוקדשין, כיון דעדיין שם קדשים עלה. ומה דנקט הרמב"ם לדינו בהוטל בה מום אף על גב דגם בנפל בה מום ממילא יש לאסור מלא תאכל כל תועבה, וכמו שכתבו התוס' בחולין (דף קט"ו) דאין חילוק בין בידים לממילא. היינו משום דבנפל בה מום ממילא פודין אותה גם על מום זה, והרמב"ם הרי קאי לאשמועינן גם הך דינא, דעל מום זה אין פודין אותה, וזהו דוקא במום שבידים, והא דאין פודין יש לומר דהוי דרבנן משים קנסא, כמו קנסא דבכור דאין שוחטין אותו על מום שבידים] ולזה לא נחית הרמב"ם כלל אם הוא דאורייתא או דרבנן. [ואולי יש לומר דגם מדאורייתא אין פדיונו פדוי, דכיון דקנסוהו רבנן שלא לפדות על מום זה, הוי כמו דהוציאוה רבנן מרשותו לענין פדיון, וכבר ביארו האחרונים דבעניני ממון כל שאינו שלו מדרבנן מהני גם לדא רייתא. ויש לומר עוד על פי מה שביארו מחברי הכללים דגם באישור דרבנן שייך אי עביד לא מהני ואין כאן מקומו להאריך. אבל הא מיהת דקודם שנפדה לוקה מדאוריותא מלא תאכל כל תועבה, לפי שעדיין קדשים הוא] אולם זהו רק בשארי קדשים דעל ידי מומן אינן יוצאין לחולין, והוי עליי' דין קדשים עד שיפדו, ומשום הכי שייך בהו איסורא דלא תאכל כל תועבה, אבל בבכור דיוצא לחולין על ידי מומו ואין צריך פדיון, אין מקום עוד לאוסרו משום לא תאכל כל תועבה כשהומם, דכיון דכבר נפיק לחולין אין כאן עוד לא התועבה הנוהגת בקדשים ולא אזהרתה, להאחרים דדרשי לה לפסולי המוקדשין. אלא דר' אליעזר דריש לי' ביחוד לצורם אוזן בכור ולא נקיט לדרשא דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, אבל הרמב"ם לא פסק כוותי' דהרי מייתי לדרשא דאחרים, ומשום הכי אין בבכור איסור דלא תאכל כל תועבה, כיון דמשעה שהומם כבר יצא מכלל פסולי המוקדשין, אלא דרבנן קנסוהו שלא ישחט על מום שהטיל בו בידים, וכמו שקנסו בשארי קדשים, דאין פודין על מום שבידים והדברים מכוונים. ולפי זה יובן גם המחלוקת שבספרי, בדרשא דלא תאכל כל תועבה, דאחרים דרשי לי' לפסולי המוקדשין ור' אליעזר דריש לי' לבכור, ולכאורה הרי גם בכור שהומם פסולי המוקדשין הוא ובמאי פליגי, אלא דהוא הדבר דבכור דנפיק לחולין על ידי מומו תינו עוד בכלל פסולי המוקדשין ואין לאוסרו להאחרים דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, אלא דר' אליעזר דריש לי' לצורם אוזן בכור, ולא סבירא לי' דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר. ומצאתי ברי"ט אלגאזי שכתב קצת כדברינו ביישוב דברי הרמב"ם, אבל דרכו דרך אחרת ואין דבריו דברי. תדע, שהרי זה סותר לדבריו בקדשים שמתו וכנ"ל. הדרן לדידן, דלפי זה הרי יש לחלוק על עיקר סברת הרי"ט אלגאזי שכתב לאסור קדשים שמתו משום לא תאכל כל תועבה, דכיון דלולא איסור זה הוו חולין גמורין ולא אשתייר בהו מידעם מקדושתן הקודמת, לא שייך בהו איסור דלא תאכל כל תועבה וכנ"ל. ותשוב קושית המקנה על דברי התוס' דקדושין שכתבו דשחוטי חוץ מותרין באכילה, מהא דשחוטי חוץ הוי שחיטה שאינה ראוי'. אכן אכתי יש מקום לומר דהתוס' סבירא להו דכל דעל ידי הפסול הוא דנעשה חולין קאי עלי' הלאו דלא תאכל כל תועבה, כיון דלולא פסול זה הי' קדשים, הרי זה קדשים שנפסלו, ולא דמי להיכא דיצא לחולין על ידי פדיון, שנפקע ממנו גם האיסור דלא תאכל כל תועבה שחל עליו מכבר, דהתם הוי חולין מחמת דבר אחר, גם לולא הפסול, אלא דאילולא הפסול לא הי' מהני לה פדיון, אבל מה שיצא עתה לחולין, אין זה מחמת הפסול אלא מחמת הפדיון, אבל כל שמחמת פסולו והתועבה נעשה חולין לא איכפת לן בזה. ואף דמפסקי הרמב"ם שיישבנו נראה שאין דעתו כסברא זו, שהרי בבכור שהומם אין בו משום לא תאכל כל תועבה לפי שעל ידי מומו יצא לחולין, אבל ביישוב דברי התוס' נוכל לומר כן וכדינו של הרי"ט אלגאזי. ואי דתקשה להתוס' מסוגית הש"ס דבכור שהומם אין איסורו אלא מדרבנן, ולא אסרינן לי' מלא תאכל כל תועבה, תירוצים רבים כבר נאמרו ביישוב הסוגיות להרמב"ם ויתורץ גם לדברי התוס'. ולדידי יש לומר להתוס', דהסוגיות לא סבירי להו כדרשת הספרי, ואין חילוק בין חולין לפסולי המוקדשין, ובחולין הרי ממעטינן בעלי חיים מאיסור דלא תאכל כל תועבה והוא הדין לפסולי המוקדשין. והא דחשבינן לשחוטי חוץ ששא"ר אף דלדברינו בשעת התועבה הוו בע"ח, יש לומר להתוס' דזה אתי כהספרי דדרשי לי' לפסולי המוקדשין לאסור גם בעלי חיים, ובדברי הרמב"ם הנ"ל שכתב לאסור בבעל מום משום לא תאכל כל תועבה, צריך לי עיון מדבריו בספר המצות מצוה ק"מ. שכתב שם מפי השמועה למדו דלאו דלא תאכל כל תועבה קאי על פסולי המוקדשין שנפסלו לאחר שחיטה, הרי דדוקא בפסול דלאחר שחיטה איתי' לאיסור זה, ואיך כתב הכא דגם כשהומם מחיים קאי עלי' בלא תאכל כל תועבה. ודוחק לומר דאיירי במום דלאחר שחיטה כשהומם לפני קבלת דמו כדאיתא בזבחים (דף כ"ה), ושייך גבי' לא תאכל כל תועבה כיון דנפסל לאחר שחיטה. אבל לא נראה לדחוקי כולי האי ול"ע: כ) ועל פי דברי הרשב"א שבתחלת דברינו בהא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', דכל שאסור באכילה אף שהותר מידי אבר מן החי ומאיסור נבלה, מפרכסת שלה כחי'. ומתבאר כן גם מדברי יתר הראשונים שהבאנו דבריהם בסימן ו'. יתבאר לנו טעם נכון לדעת הרמב"ם דישראל בטהורה מפרכסת כחי', כמבואר בדבריו בפרק חמישי מהלכות ערכין הלכה י"ג שחט בה שנים כו' ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחי' כו' והרי היא בכלל והעריך והעמיד עד שתמות. וזהו דלא כפשטות הסוגיות דבריש פרק כסוי הדם ובשבועות (דף י"א) דאמרינן במפרכסת דישראל בטהורה דלא בת העמדה והערכה היא. ואם כי הסוגיא דריש פרק כסוי הדם עוד נוכל ליישב כתירוצו של הרמב"ן בחידושיו שם, דכוונת הש"ס שלא יספיק להעמיד ולהעריך בעת הפרכוס, אבל קושית הש"ס דשבועות (דף י"א) אנשחטה תפדה, והא בעינן העמדה והערכה, אין לה מרפא גם בדברי הרמב"ן, אם לא שנדחוק דהקושיא קאי אמתה לחודה, כמו שכתב שם הרמב"ן בסוף דבריו. וכל הדוחק הזה למה. ועיין במשנה למלך שהעיר מדברי הראשונים. ולדברי הרשב"א הנ"ל אתי שפיר. דלדבריו לא מצי הרמב"ם סביר לעיקר הך דינא, דכיון דכל שאסורה באכילה, אפילו מאיסור אחר שאינו מהיתר השחיטה, לא אמרינן בה תו דאינה כחי', אם כן למה שפסק הרמב"ם בהא דדרשינן לא תאכלו על הדם דאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה דהוי לאו גמור ולוקין עליו כמבואר בדבריו בריש הלכות שחיטה, ודלא כמו שכתב רש"י בחולין (דף קכ"א) דהוי אסמכתא הרי לא משכחת לה לעולם היתר אכילה גמור בשעה שמפרכסת, דהרי תמיד אסורה היא משום לא תאכלו על הדם, ואם כן לא הוי כבשרא בדיקולא ואין מקום כלל לעיקרא דהך מילתא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', כיון דבשעה שמפרכסת אין לה היתר אכילה לעולם. וזה נכון. ולפי זה יהי' מוכרח דכל הני ראשונים דסבירי להו דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי' דעתם כדעת רש"י דלא תאכלו על הדם הוי אסמכתא, ומדאורייתא מותרת באכילה, דאם לא כן לא משכחת לה להך דינא וכנ"ל. ועיין בלחם משנה ריש הלכות שחיטה ובפרי מגדים סימן כ"ז במשבצות. ובאמת לא מצאתי מי שיחלוק בזה על דעת רש"י זולת הרמב"ם. ודעתו באמת דגם ישראל בטהורה מפרכסת כחי'. ועיין במה שכתב הטור בסימן כ"ז ובתבואות שור שם. לפי שבעת ההדפסה ראו אנשים אחדים את דברי הסימן הזה וטעו בכוונת תירוצי לדברי הרשב"א שביסוד הסימן. הנני חוזר כאן בקיצור על תמצית כוונתי. והוא, דבפרה ועוף של בדק הבית דמשום שיש להם היתר אכילה ע"י פדיון אמרינן דמפרכסת שלהן אינה כחי' ועי"ז אין להן עוד פדיון והיתר אכילה. אין לנו לומר דמשום זה תשוב להיות מפרכסת דידהו כחי', כדין כל מפרכסת שאין לה תורת אוכל דהוי כחי'. דמהיכי תיתי נימא הכא דכשיצאה מכלל פדיון הוי כמו שלא הי' עלי' תורת אוכל מעיקרה, והרי כיון דמצד עצמה מפרכסת כחי' ויש לה פדיון כבר ירד עלי' תורת אוכל כשנשחטה, ואם על ידי זה שיש לה תורת אוכל הויא כבשרא בדיקולא ודינה כאינה חי' ואין לה פדיון ואסורה באכילה, הרי אין זו אלא שנאסרה לאחר שהי' עלי' תורת אוכל ונעשית כבשרא בדיקולא, והוי כבשרא בדיקולא שנאסר באכילה שלא ישוב להיות כחי' משום איסורו. באופן דהכא אין שום סתירה מאיסור האכילה להא דהוי כאינה חי' שהוא רק מחמת היתר האכילה, דגם זו הי' לה היתר אכילה ושוב נאסרה. מה שאין כן באותו ואת בנו דקדשים דעל ידי האיסור הוי מחוסר זמן, הרי אין זו שחיטה ראוי', ואף דהוי זה על ידי האיסור דאו"ב, אבל סוף סוף לבתר האיסור הוי השחיטה בעיקרה שחיטה שאינה ראוי' ומשום הכי נמצאו שם חולקים על הרמב"ן דבאמת אין שם מלקות דאו"ב לר' שמעון. והרמב"ן תירץ דהמלקות חייב לפי שלולא האיסור היתה השחיטה ראוי'. והכא לא שייך תירוץ הרמב"ן כמו שכתבנו, אבל הכא אין לנו צורך לתירוצו דבאמת כבר הי' עליה תורת אוכל ונאסרה. ולפי זה לא מהני איסור זה לטומאת אוכלין שיהא דינה כאוכל שאין יכול להאכילו לאחרים, דכבר הי' לה שעת הכושר. ונמצאו דברי הרשב"א מיושבים: