אור ברסלב

שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא

סימן ט

סימן ח

יישוב לקושית בית הלוי בסוגיא דגזיר (דף כ"ט) ושייך להסימנים הקודמים. בנזיר (דף כ"ט) ר' יוסי ב"ר יהודא אומר מנין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת תלמוד לומר והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר מה זכר מביא קרבן על הודאי אף נקבה מביאה קרבן על הודאי ומה זכר מביא על הספק אף נקבה מביאה על הספק כו' אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה קרבן ונאכל אמרת לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד (חולין בעזרה] תאמר בנקבה ששני איסורין חולין בעזרה ונבלה] והקשה מורי שארי הגאון החסיד מאור הגולה ר' יוסף דובער זצללה"ה דהרי גם בהבאה לחידה איכא תרי איסורי בנקבה, דכיון דמליקתו נבלה, הא עובר משום מכניס שרץ למקדש דהוי בלאו וגם בכרת כמבואר בסוף מסכת עירובין, עיין בספרו חלק א' סימן ב'. ומשום זה יצא לדון בדבר חדש, דבנבלת העוף אין חייב עלי' משום מכניס טומאה למקדש, דכיון דאין לה לא טומאת מגע ולא טומאת משא, וכל טומאתה הוא רק בבית הבליעה, אין עלי' דין טומאה כלל, כל זמן שאינה בבית הבליעה. עד כאן תוכן דבריו: א) והנה אם כי התירוץ נחמד, אבל נראה לי להעיר עליו מהא דאמרינן בחולין (דף קכ"א ע"א) דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה מפרכסת שלהן מטמאה טומאת אוכלין וצריכה הכשר. ופרכינן מאי שנא מנבלת עוף טהור דאין צריך הכשר משום שסופו לטמא טומאה חמורה אמר חזקי' הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית. ופרש"י שאני מתניתין דבמפרכסת קיימינן שעדיין אין בה טומאה חמורה, וסופה נמי שמא לא תבא לידי טומאה חמורה, שהרי הוא יכול לגוררה לגירורים דקים פחותים פחותים מכזית עד שתכלה כולה ושוב לא תטמא טומאת נבלות, אבל נבלת עוף טהור כבר מתה וראוי' לטמא טומאה חמורה עד כאן לשונו. ואם נאמר כדעת הגאון ז"ל דנבלת העוף כל זמן שלא נכנסה בבית הבליעה, אין עלי' שם טומאה כלל הרי שוה היא ממש למפרכסת אחרי שגם היא עדיין אין בה טומאה חמורה כל זמן שלא נכנסה לבית הבליעה. ורק כשתבוא בבית הבליעה תבוא לידי טומאה, כמו במפרכסת שתבוא לידי טומאה כשתמות, ואם כן הכא נמי שמא אין סופה לבוא לידי טומאה חמורה כלל, שהרי בידו שלא לאוכלה ולא תבוא לעולם לידי טומאתה, כמו במפרכסת כשיגררנה לפחות מכזית. ועדיפא עוד ממפרכסת דבהמה, דהתם הלא מעצמה תבוא ודאי לידי טומאה חמורה, שהרי בודאי שתמות ותטמא משום נבלה, אלא שבידו לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית, כדי להצילה שלא תבוא לידי טומאה, ומשו"ה אין דינה עוד כסופה לטמא טומאה חמורה, כ"ש נבלת העוף שמעצמה לא תבוא לידי טומאה לעולם, כשלא יכניסנה לבית הבליעה, דבודאי אין דינה כסופה לטמא טומאה חמורה משום דביכולתו שלא לאוכלה ולא תבוא לידי טומאה כלל. אלא ודאי דנבלת העוף שאני ממפרכסת, לפי שיש עלי' דין טומאה גם קודם שתבוא לבית הבליעה, והוי עצם טמא כמו נבלת בהמה, וביאתה לבית הבליעה אינה אלא כמו מגעה ומשאה של נבלת בהמה כדי לטמא אחרים, דטומאתה בה קודם שיגעו בה, וחשיבא סופה לטמא טומאה חמורה, מה שראוי לטמא במגע, כדי שתצטרף לפחות מכביצה אוכלין לטמא בלי מחשבה ובלי הכשר כמבואר בכריתות (דף כ"א), אף דביכולתו שלא ליגע בה, מפני שהנגיעה לא תביא לה טומאה חדשה דטומאתה בה מעצמה שהיא עצם טמא, והנגיעה מביאה רק את הטומאה על הנוגע בה. והכי נמי בנבלת העוף ביאתה לבית הבליעה, אינה מביאה להעוף עצמו שום טומאה חדשה דטומאתה בה גם קודם שתבא לבית הבליעה, לענין שיטמא האוכל ממנה, והיא עצם טמא, וביאתה לבית הבליעה מביאה רק את הטומאה על האוכל ממנה, כמו המגע בנבלת בהמה. ומשום הכי לא דמי למפרכסת דקודם שמתה אין עוד עלי' דין טומאה, ורק לכשתמות יבוא עלי' דין טומאה חמורה, ובזה הוא דאמרינן דכיון שיכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית ולא תבא לעולם לידי טומאה אינה חשובה סופה לטמא טומאה חמורה. מה שאין כן בנבלת העוף שכבר דין טומאה עלי' לטמא כל מי שיכניסנה לבית הבליעה, ומשום דין טומאתה החמורה שיש בה, מטמא טומאה קלה במגע. ולא איכפת לן מה שלא יכניסנה לבית הבליעה, דבזה הרי לא יעבור דין טומאתה שיש בה לטמא כל האוכל ממנה. והדבר מבואר שלא כדעת הגאון ז"ל דקודם שתבא לבית הבליעה אין עלי' דין טומאה:

ב) ועוד נראה. לי ראי' ברורה דנבלת העוף חשיבא אית בה טומאה בגופה גם קודם שתבוא לבית הבליעה, מעיקר הדבר דחשבינן לעולת העוף סופה לטמא טומאה חמורה. דבזבחים (דף ק"ה) אמרינן בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, דכל זמן שהן בפנים אין מטמאין טומאת אוכלין ומשקין ולא חשיבי כסופן לטמא טומאה חמורה, מה שיבואו לידי טומאה כשיצאו לחוץ, משום דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי. הרי דכל שמחוסר מעשה כדי שיבוא לידי טומאה לא דיינינן ביה דין סופו לטמא טומאה חמורה. והא דהוי אמינא כן במפרכסת, לולא הטעם דיכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית, אף על גב דחסר לטומאתה מעשה המיתה, בעל כרחין הטעם משום דהמיתה ממילא אתיא ועיין בדברינו לקמן בסימן דנקובת הוושט] ולא חשיבא מחוסר מעשה. ואם כן בנבלת העוף, אי נימא דבביאתה לבית הבליעה הוא שיתחדש עליה דין הטומאה, וקודם לכן אין בה עדיין דין טומאה, איך דנינן לה כסופה לטמא טומאה חמורה, משום טומאה זו שתבא לה בבית הבליעה, והרי אין לך מחוסר מעשה גדול מזה. ואף על גב דמסקינן התם דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, הרי זהו דוקא בדנקט לי' בידי' אבל בדמנחא אארעא הוי מחוסר מעשה, כמבואר שם. והרי נבלת העוף בכביצה מטמאה אוכלין ומשקין גם בדמנחא אארעא כמבואר שם בתוס' (דף ק"ה ע"ב) ואמאי לא דנינן לה בכי האי גוונא כמחוסר מעשה שאין דינו כסופו לטמא טומאה חמורה. אלא דהדבר פשוט דבנבלת עוף לא שייך זה כלל, דמחוסר מעשה שאמרו הוא רק כשהמעשה חסרה לגוף הטומאה, כמו בפרים ושעירים הנשרפים, דכל זמן שהן בפנים אין עליהן דין טומאה, אבל לא בנבלת העוף שיש בה דין טומאה גם קודם שתבוא לבית הבליעה, ואין בה שום חסרון מעשה לדין טומאתה, וחסרון ביאתה לבית הבליעה הוא כמו חסרון המגע בנבלת בהמה לטמא את הנוגע בה ופשוט. והא דאמרינן כן בכזית נבלה לר' מאיר דהוי מחוסר מעשה בדמנחא אארעא, אף על גב דנבלת העוף אית בה דין טומאה גם בדמנחא אארעא. היינו דוקא בכזית, שאינו שיעור טומאה לטמא אחרים, ועל ידי שסופה לטמא טומאה חמורה תיחות לי' דין טומאת אוכלין אף דהוי פחות מכשיעור, בזה הוא דלא מהני כשהוא מחוסר מעשה, דהכלל הוא דכל שיש כאן חסרון בדין הטומאה, אם בדין הטומאה החמורה, או בשיעור הטומאה הקלה, לא מהני לה מה דהוי סופה לטמא טומאה חמורה אי הוי מחוסר מעשה להטומאה החמורה. אבל בכביצה מנבלת העוף, שיש בה שיעור טומאת אוכלין וגם דין טומאה חמורה, ולא חסר עוד שום דין מדיני טומאתה, לא איכפת צן מה דהוי מחוסר מעשה לטמא את האוכל ממנה, ומטמא גם בדמנחא אארעא כמבואר בתוס' שם ע"ב. ועוד יותר יש לתמוה על דברי הברית אברהם בחלק יו"ד סימן כ"ד שהרחיק עוד ללכת, ודעתו דבעוף אין בנבלתה שום טומאה אפילו בבית הבליעה, אלא דהוי גזרת הכתוב על האוכל מנבלתה שיטמא, ולכן חידש שם דלהרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים, האוכל ממנה בעוף מיטמא בבית הבליעה, דאף דלענין טומאה לא הוי נבלה מחיים גם להרמב"ם כמו שכתבו האחרונים, זהו דוקא בבהמה שטומאתה בגופה, ובבעל חי אין דין טומאה, אבל בעוף דבגופה אין בה גם לאחר מיתה אלא איסור נבלה לחודי', אלא דהאוכל מנבלתה כשהיא באיסורה זה, מיטמא בבית הבליעה, ולא הוי דין הטומאה אלא על האוכל ממנה, אם כן גם מחיים כל שיש בה איסור נבלה, מטמא בבית הבליעה, זהו תוכן כוונתו. ומלבד שלפי דבריו קשה להבין עיקר הדין דנבלת העוף מטמא טומאה קלה משום דסופה לטמא טומאה חמורה, אחרי דגוף העוף אין בו לעולם שום טומאה, ואין דין הטומאה אלא על האוכל ממנו, ומשום דין טומאה זו שעל האוכל, איך תיחות להעוף טימאה קלה ותו דמי עדיפא סוף טומאה כזו ממפרכסת דלא חשבינן לה סופה לטמא טומאה חמורה, מטעם שיכול לגוררה לפחות מכזית ולמנוע בעד טומאתה שלא תבוא, ומפרים הנשרפים בפנים, דאין דינן כסופן לטמא טומאה חמורה, משום דהוי מחוסר מעשה לדין טומאתן החמורה, והכי נמי דכוותיי' אף גם זאת דלדבריו דאין על העוף שום דין טומאה לעולם אפילו בבית הבליעה, הרי אין על האוכל דין מקבל טומאה אלא שהוא טמא מחמת עצמו מגזרת הכתוב, אם כן הי' בדין שיהי' האוכל אב הטומאה, אחרי דממנו הוי התחלת הטומאה, ובאמת הוא רק ראשון לטומאה לאחר שפירשה ממנו נבלת העוף, כמבואר בזבים ובכמה דוכתי, והיכן מצינו ראשון לטומאה, כל שאינו על ידי קבלת טומאה מאחרים. וכעת ראיתי נדפס בקונטרס יגדיל תורה עיקר חקירה זו אי חייב בנבלת עוף טהור משום מכניס טומאה למקדש, ולא ראו כי כבר קדמום בזה הגאונים הנ"ל, והביאו שם ראי' מירושלמי דסוף פרק שני שעירי, דלפי פירושם שם מחלק הירושלמי מטעם סברא זו שכתבנו בין פרים ושעירים הנשרפים שאין עליהם דין סופן לטמא טומאה חמורה, כל זמן שהן בפנים, ונבלת העוף דהוי סופן לטמא טומאה חמורה גם קודם שבאה לבית הבליעה, ולא ידעתי למה הוצרכו להירושלמי אחרי דמגוף הדבר מוכח כן על פי הש"ס דילן דזבחים (דף ק"ה):

ג) ובדבר קושיתו בברייתא דנזיר דהוי מכניס שרץ למקדש, ואיכא בנקבה תרי איסורי בהבאה לחודה. נראה לי לתרץ, דהכא אין כאן משום מכניס טומאה למקדש כלל, דהרי בשעת מליקתו דמפרכסת היא הרי אין בה טומאת נבלות, דמפרכסת היא כחי' ואף שתמות אחר כך ותתנבל לא הוי בזה כמכניס שרץ במליקתו, כיון דאחר מליקתו אפשר הי' להוציאה מן העזרה בשעת פרכוסה קודם שתמות, ואין בזה אפילו משום גורם טומאה למקדש. ואפילו אם נאמר דאי אפשר שלא תמות קודם שיוציאוה מן העזרה, אכתי כיון דבשעת מליקתו חי' היא, הרי אין בזה אלא גורם טומאה למקדש אחר כך כשתמות, ואנן לא מצינו שיהא בלאו אלא המכניס שרץ למקדש בידים, אבל הגורם טומאה למקדש לא אשכחן שיהא חייב. והרי במטיל מום בקדשים מצרכינן קרא מיוחד לגורם, כמבואר בבכורות (דף ל"ד) ולמה נאמר כאן שיהא הגורם חייב כהמכניס בידים. ואי דתקשה דגם בשעת מליקתו גופה הוי נבלה, דכשמלק המפרקת והרוב בשר, הרי הו"א תיכף נבלה גמורה מחיים ומטמא גם במשא ואין עלי' כלל דין מפרכסת כחי' כמבואר בחולין (דף כ' ע"ב) במימרא דזעירי ובראשונים שם. ואם כן בשעת מליקתו מכניס טומאה למקדש בידים. יש לומר דרבי יוסי ב"ר יהודא סבירא לי' כמאן דאמר רוב בשר אינו מעכב, כדאיתא פלוגתא בזה בזבחים (דף ס"ה), וכל זמן שלא נחתך הרוב בשר אף שנחתכה המפרקת והסימנין לא הוי כמתה גמורה ומפרכסת שלה כחי', כהמתבאר שם בסוגיא דחולין (בדף כ'). ולדעת רש"י דלמאן דאמר מחזיר סימנין אחורי העורף אינו מולק המפרקת כלל לאחר הסימנין, הרי יש לומר דרבי יוסי ברבי יהודא סבירא לי' כמאן דאמר מחזיר. ואחד העיר על דברי אלה, דזהו דבר ברור שאי אפשר להוציאה מן העזרה קודם שתמות, וגורם לא הוי דאחרי שממעשיו ודאי תבוא הטומאה אין זה חשוב גורם. ואני אומר כי בסוד חכמי הטבע לא באתי לדעת כמה ישהה העוף בפרכוסו ולא ימות. אולם מהמעשה שהובא בנודע ביהודא תנינא בשוחט ששחט רק הקנה וכאשר הובא העוף לבית הי' עדיין חי והחזירוהו לבית השוחט ושחט הוושט ובכל העת הי' בחיותו, לא נראה שיהא פרכוס העוף זמן קטן כזה שלא יספיקו להוציאו גם מן העזרה. וגם לפי דבריו, מה שאמר דכשימות וודאי בהעזרה אין זה גורם כיון דסוף הטומאה לבוא ודאי. לא אמר כלום, דודאי גם בזה לא הוי אלא גורם לטומאה כיון דבשעת מעשה לא באה עדיין הטומאה. והרי כן כתבו התוס' בכתובות (דף ל"ט ע"א) ד"ה צער, דכל צער החבלה דמחייב היינו אותו צער הבא לו בשעת חבלה אבל מה שבא לו אחר כך מיפטר דגרמא בעלמא הוא, הרי דגם בזה חשוב גרמא, כל שלא בא הצער בשעת מעשה החבלה אף על גב דודאי יצטער אחר כך ממעשיו. וגם בחיוב מיתה דמרבינן מקרא להביא את המצמצם, אף שימות אחר כך, הרי זהו דוקא כשהתחיל בו ההיזק כבר בעת מעשה כמבואר בסנהדרין (דף ע"ז) ובתוס' שם. ואפילו אם נאמר דהכא משעה שמלק הסימן אף שמפרכס הוי כמו שהתחיל כבר מעשה המיתה, הרי אין דינו אלא כמצמצם דלא הוי דינו כעושה מעשה אלא גבי חיוב מיתה דמרבינן לי' מקרא, דהרי בנזקין פטור כמבואר שם בסנהדרין, ועיין בתוס' גיטין (דף ע' ע"ב) ד"ה אלא מה שכתבו לענין גלות. ותו דגם אם נדון כאן שהתחיל כבר מעשה המיתה משעת המליקה, הרי לא שייך זה אלא בנוגע להמיתה עצמה, אבל בנוגע להטומאה הבאה לה אחר מיתתה, הרי ודאי אין לומר דהוי כמי שהתחילה כבר הטומאה לבוא משעת המליקה, דהטומאה ודאי אין לה כל התחלה קודם שמתה, והוי לגבה כגורם. [עיין בהשמטות] אלא דאכתי קשה דנהי דבמליקתו לא עביד איסורא, אבל אחר כך כשמזה מדמה, הרי באותה שעה עובר בעשה דוישלחו מן המחנה, במה דמשהה אותה בעזרה לאחר מיתתה. ואפילו אם נדחוק דבחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה, יש לומר דגם ההזאה עביד תיכף לאחר מליקתה בשעה שמפרכסת עדיין, ואי משום מיצוי דם כל הגוף שקשה לדחוק דכל זה נעשה בשעת פרכוסה, יש לומר דר' יוסי בר' יהודא סבירא לי' מיצוי דם בחטאת העוף לא מעכב, כדמסקינן במעילה (דף ט') דתרי תנאי אליבא דר' ישמעאל, ועיין בזבחים (דף ס"ה) דאמרינן כן בדר' אלעזר בר' שמעון. אכן אפילו אם כה נדחוק, אכתי לא נמצא נוח במה שהקשה עוד שם בבית הלוי על התוס' דנזיר שם ובחולין (דף כ"ח), שכתבו בחד תירוצא דרבי סבירא לי' לחנכו ואי דתקשה לדידי' דקאכל כהן נבלה, דהרי לדידי' יש שחיטה לעוף מן התורה, יש לומר דלרבי חטאת זו אינה נאכלת, כמו חטאת העוף הבאה על הספק ועל זה הקשה, דאכתי כיון שמתנבלת במליקתו הרי מכניס שרץ למקדש. והכא אין לומר עוד כתירוצנו הנ"ל, דהכא בקרבן נזיר טמא דאיכא גם עולת העוף, שמקטיר בשרה למזבח, הרי תשאר קושיתנו דנהי דבשעת מליקתו אינו עובר בלאו דמכניס שרץ, אבל בשעת הקטרתו הרי עובר בעשה דוישלחו מן המחנה, ודוחק לומר דכשם שבחטאת זו אין בשרה נאכל לרבי, הכי נמי בעולה אין מקטיר בשרה למזבח דכגון דא לא אשכחן. אולם גם זה יש ליישב. דהרי באמת חכמים מתנין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת, וכמו שהתירו איסור דרבנן כדי לחנכו, ה"נ י"ל דהתירו גם איסור תורה כל שהוא בשוא"ת, וכל הני איסורי דמקשה הש"ס מיניי' למ"ד לחנכו כולן איסורן בקום ועשה נינהו, ומיניי' הוא דקשה לן, לפי שאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, אבל מאיסור דשב ואל תעשה, דחכמים מתנין על דברי תורה ליכא לאקשויי מידי. ומעתה אתי שפיר במליקת העוף, אפילו בעולה. דכיון דעל מליקתה אין בו משום מכניס שרץ למקדש וכמו שכתבנו, הרי אין בו עוד איסורא דקום ועשה, ומה דמשהה אותה אחר כך בעזרה בשעת הקטרה ועובר בעשה דוישלחו מן המחנה, הרי זהו רק שב ואל תעשה, דחכמים מתנין על דברי תורה. ואתי שפיר:

ד) ובסגנון זה השבתי לחכם אחד שהשיג על הנודע ביהודא שכתב בשוחט בעל מום דשחיטתו נבלה, משום דאי עביד לא מהני, כיון דעובר על שחיטתו בלאו דלא תשחטו. וכן כתב המנחת חינוך. והוא השיג עליהם לפי מה שכתבו האחרונים, דאי עביד לא מהני לא אמרינן אלא היכא דעל ידי זה דלא מהני יתוקן האיסור, והכא כשנאמר דלא מהני ושחיטתו פסולה, נהי דיתוקן בזה האיסור דלא תשחטו שבשחיטת בעל מום, אבל הרי בזה יתוסף עליו איסור דמכניס שרץ למקדש משחיטת נבלה ויצא שכרו בהפסדו. ובאמת ההמצאה הזאת, דכשיתוסף איסור חדש, אף שיתוקן האיסור שעבר עליו, אין זה תיקון איסור לא חדשה היא. עיין בבית הלוי חלק א' סימן ל' ובספר חקרי הלכות להמשכיל איתן שכבר המציאו כזאת. אולם בנידון דידן לא כיוון יפה, דהכא בשחיטתו לא עבר כלל בלאו דמכניס שרץ למקדש, וכמו שכתבנו במליקה, דהרי בגמר שחיטתו עדיין מפרכסת היא ואין בה משום טומאת נבלה. וגם כשזרק והקטיר אחר כך ועובר בעשה דוישלחו מן המחנה, הרי עברה זו אחר כך היא באה, ואין לה ענין לשחיטתו, ובמה שנאמר על השחיטה דלא מהני הלא יתוקן האיסור שעבר בשחיטתו על שחיטת בעל מום, מבלי שיתוסף עליו אז איסור חדש, וכשיעבור אחר כך על איסור עשה, אטו בזה יתבטל התיקון הקודם. אולם החכם הנ"ל שב והעיר, דאכתי הרי יעבור משום הורג קדשים, שהוא בלאו דלא תעשון כן לד' אלקיכם. אבל דא בורכא. דזהו רק בקרבן כשר לה' אלקיכם, אבל בבעל מום אינו עובר בלאו זה. גם מה שהעיר דיעבור בשחיטתו משום מטיל מום בקדשים, כמו שכתב המנחת חינוך בשחוטי חוץ, והקשה מדידי' אדידי'. וגם בזה לא אמר כלום, דלדידן דפסקינן כרבנן דר' מאיר, אין איסור הטלת מום בקרבן בעל מום. ובזה מתורץ גם כן מה ששמעתי מקשים על הירושלמי דמצריך קרא לשוחט את הפסח על החמץ דשחיטתו כשרה, ולא אמרינן בה אי עביד לא מהני. והקשו גם כן, דהכא הרי לא יתוקן האיסור על ידי דלא מהני שחיטתו, שהרי יעבור באיסור דמכניס שרץ למקדש, ולסברת האחרונים דלא אמרינן בכגון זה אי עביד לא מהני, למה לן קרא להכשירו. ולדברינו אתי שפיר, דהכא אין בו כלל משום מכניס שרץ למקדש, דבשעת שחיטתו אין בה עדיין טומאה, דמפרכסת כחי', ומה שאחר כך יהיה בה טומאה ויעבור על העשה דוישלחו מן המחנה אין זה נוגע להשחיטה:

ה) ואולם הגאון ז"ל בבית הלוי שם, הביא עוד ראי' דבנבלת עוף טהור אין בה משום מכניס שרץ למקדש, מהא דאמרינן בזבחים (דף ס"ט) יכול תהא מליקה שהיא לפנים מטמא בגדים בבית הבליעה, ופירש רש"י נהי דמליקת חטאת הותרה לכהנים מגזירת הכתוב, עולה שלא הותרה להם תטמא בבית הבליעה, ואי דאיכא בנבלת העוף משום מכניס שרץ למקדש, הרי אית לן הוכחה דגם בעולה הותרה נבלה מגזרת הכתוב, דאם לא כן הוי מכניס שרץ למקדש, וכמו דפשיטא לי' בחטאת שאינו מטמא משום שהותרה לכהנים באכילה, הכי נמי תפשוט לי' בעולה ממה שהותרה למולקה בעזרה. ואני תמה גם על ראי' זו. דלדבריו אכתי קשה, דאפילו אי נימא דאין בה טומאה קודם שתבוא לבית הבליעה, ומשום הכי מותר למולקה בעזרה, אבל איך מותרת הקרבתה כל זמן שאסורה מדין נבלה, והרי אינה ממשקה ישראל, וכדמקשינן באמת במנחות (דף ה') ומשנינן מצותן בכך שאני. ולדבריו נלמוד מכאן דהמליקה הוציאתו מאיסור נבלה, וממילא לא יהי' בה גם טומאת נבלה, דלא מצאנו דבר שאין בו איסור נבלה ואית בו טומאת נבלה, ולהיפוך מצינו בכמה דברים שאין בהן טומאת נבלה ויש בהן איסור נבלה. אלא דאין זה הוכחה, דיש לומר דהגזירת הכתוב בא להתיר כאן להקטיר באיסור נבלה, וכדאמרינן באמת בחולין (דף ק"כ) דנבלה הותרה מכללה לגבוה בעולת העוף, הרי דאית בה איסור נבלה, אלא דהותרה כאן מכללה מגזרת הכתוב. והכי נמי אין לנו שום ראי' מהיתר מליקתה בעזרה, דהמליקה טהרתה מדין טומאת נבלה, דכמו דאמרינן דהוי גזרת הכתוב להקטירה למזבח באיסור נבלה, הכי נמי נוכל לומר דהוי גזרת הכתוב למולקה בעזרה בטומאת נבלה. ואין לנו שום ראי' דהמליקה טהרתה שלא יטמא עוד האוכל ממנה, דכל שהוא מגזרת הכתוב אין ללמוד דבר מחברו. ורק בחטאת העוף, דהכהנים אוכלין ואינן מיטמאין, הרי חזינן להדיא דהתורה טהרתה מדין טומאת בית הבליעה, יהי' זה מגזרת הכתוב, אבל על כל פנים הגזרת הכתוב הוי בפרט זה עצמו שאנו דנין עליו, שלא תהא לה טומאה בבית הבליעה, אבל בעולה דהגזרת הכתוב הוי על הכנסת טומאה למקדש, אין לנו שום הוכחה לטהר את האוכל מטומאת בית הבליעה:

תוכן העניינים

שות נאות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה