שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא
סימן ח
בדין ממשקה ישראל ושייך לסימן הקודם בסימן הקודם הוכחנו דהא דדרשינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל אין פירושו דאיסורי הדיוט הוו רק פסול בקרבן, אלא דקרא זה מגלה לו, דאיסורי הדיוט אסורים גם לגבוה, וגם דבר איסור שהוא של חולין אסור להעלותו למזבח משום איסורו, אפילו למאן דאמר חולין בעזרה לאו דאורייתא, דכל שהוא אסור להדיוט אין להביאו על מזבח ה'. ובקרן אורה בנזיר (דף כ"ט) הדבר פשוט בעיניו בלי ראי':
א) ולכאורה יש להוכיח ההיפוך, מסוגיא זו עצמה דנזיר (דף כ"ט) שהארכנו בה בסימן הקודם. דבחולין (דף צ' ע"ב) אמרינן ורבי מידי דהוי אחלב ודם ורבנן מצותן בכך שאני, ופירש"י דרבי סבירא לי' דבחלב ודם לא שייך ממשקה ישראל, דאינו ממעט אלא טרפה דאסור כולו, אבל במין הכשר קרב כולו, ורבנן סברי דגם בחלב ודם שייך איסורא דממשקה ישראל אלא דמצותן בכך שאני. ואם כן קשה לרבנן איך נתרץ למאן דאמר לחנכו, הא דמזה מדם הקרבנות ומקטיר חלבם למזבח, כיון דלדידהו איכא בחלב ודם משום ממשקה ישראל, אלא דמצותן בכך שאני, והכא דמדאורייתא אין זה קרבן ואין זה מצותו, איך הוא מעלה למזבח חלב ודם שאינן ממשקה ישראל, לדברינו דגם כשהוא של חולין איסורו אוסרו למזבח, ומה לנו דלמאן דאמר לחנכו חולין בעזרה לאו דאורייתא, אכתי אסור משום איסור חלב ודם עצמן. והתוס' הקשו מהקטרת חלב וזריקת הדם דחולין בעזרה, דבהעלאה נראה דעתם דלכולי עלמא דאורייתא וכן כתבו בזבחים (דף ע"ו ע"ב] ותירצו דיעלם לשם עצים ולשם מים. אכן זהו רק לפי קושיתם מאיסור חולין בעזרה, אבל לפי מה דקשה לן מאיסור דם וחלב עצמן, לא יעלה זה ארוכה. דודאי איסורי הדיוט אסורין לגבוה אפילו לשם עצים, דהרי ברובע ונרבע מפורש כן להדיא בזבחים (דף ע"ז) דאסורין לשם עצים לכולי עלמא, ואיסורי הדיוט הרי לא בציר איסוריי' מכל הני שנתמעטו מקראי לגבוה כמו רובע ונרבע ודומיהן, דאם לא כן אזדא לה הוכחת הש"ס ברובע ונרבע וכלאים שמותרין להדיוט מדאצטריך קרא לאוסרן לגבוה, ולא אסרינן להו מקרא דממשקה ישראל, וכן מה דמקשה הש"ס במנחות גבי טרפה תיפוק לי' דלא הוי ממשקה ישראל, ואם איתא הרי אצטריכו לן כל הני קראי כי היכי דליתסר לשם עצים, אלא ברור דגם איסורי הדיוט אסורין לגבוה לשם עצים. והמשכנות יעקב כתב כן מסברא כמו שהבאתיו בסימן הקודם, ובאמת הדבר מוכרח מהסוגיות הנ"ל ואם כן לא תתורץ קושיתנו בתירוצם של התוס'. ואין לתרץ דמאן דאמר לחנכו סבירא לי' בהא כרבי, דממשקה ישראל לא אמרינן אלא על המין הקרב ולא על החלק ממנו כמו חלב ודם. דזה אינו, דהרי כל הני מילי דמקשה הש"ס מיניי' למאן דאמר לחנכו הקפת כל הראש וחולין בעזרה ונחירת העוף, כולהו תלו בפלוגתא, ואפילו הכי מקשה ומשני דסבירא לי' כמאן דפליג, ואמאי לא מקשה גם מאיסור זה, ולישני דסבירא לי' כרבי. ולכן הי' נראה פשוט יותר דבדבר שהוא של חולין לא שייך כלל איסורא דממשקה ישראל, ואתי שפיר לכולי עלמא דלא קשה למאן דאמר לחנכו מאיסור חלב ודם, דלדידי' דמדאורייתא הוא חולין, אין בו עוד איסורא דממשקה ישראל, ויהי' מזה סתירה להראיות שהבאנו בסימן הקודם דאיסורי הדיוט גם כשהן של חולין אסורין למזבח משום איסורן: ב) אכן באמת אין בזה כדי סתירה, דבעל כרחין איסור חלב ודם שאני משאר איסורי הדיוט וכמו שנבאר. דהנה אפילו אם נאמר דבדבר איסור של חולין לא שייך בי' איסורא דממשקה ישראל, הא מיהת מוכרח דאם קרבן הוא, אסור להקריבו אפילו לשם עצים, אף שאין זה הקרבה, וכמו שהוכחנו מרובע ונרבע, וכמו שכתב הגאון בעל המשכנות יעקב. ואין זה סותר את עצמו, דכיוצא בזה מצינו בבעל מום, דאסיר גם לשם עצים, לרבנן דפליגי עלי' דר' אליעזר בזבחים (דף ע"ז) ובשל חולין אין בו משום בעל מום למזבח. וכמו שכתבנו בסימן הקודם] וכיון דכשהוא קרבן אסור להעלותו למזבח אפילו שלא לשם הקרבה, הרי תקשה לן הברייתא דפסחים (דף ס"ה) ובזבחים (דף ס') דתנינא כוס הי' ממלא מדם התערובות שאם נשפך דמו של אחד מהן הי' זה מכשירו, ומתבאר מגוף הברייתא דפסחים שם, ובזבחים (דף ל"ד ע"ב) ובפירש"י שם, דתקנה זו על הספק היא באה, דשמא אירע שנשפך יהא זה מכשירו. ולפי הנ"ל הרי קשה דאיך מכניס זה עצמו לספק איסור, דאם לא נשפך דמו של אחד מהן, הרי הוא זורק דם למזבח שלא לצורך דאסור לרבנן, במקום דלא הוי מצותו בכך. ואף דאם לא נשפך דמו של שום קרבן אין זריקתו עתה זריקה כלל, הרי מכל מקום לא גרע זריקתו זו מהיכא דזורקו לשם מים דאסור גם כן באיסורי הדיוט למזבח. וכנ"ל. אשר על כן נראה לי לומר, דחלב ודם שאני בזה מכל איסורי הדיוט, ואין איסורן איסור כלל למזבח. ולמה דמשני מצותן בכך שאני, אין היתירן למזבח דוקא במקום שמצותן בכך, אלא דאין בהן עוד כלל דינא דממשקה ישראל, ומותרין למזבח בכל אופן גם שלא במקום מצותן, ויצאו בזה מכל שארי איסורי הדיוט. וטעמא דמילתא דכיון דכל שהן קרבן מותרין הן תמיד להקרבה, אין לדון בהן עוד דינא דממשקה ישראל, שפירושו דהתורה גילתה לנו דהאיסורים כמו שהם אסורים להדיוט אסורים נמי לגבוה [אם כל איסור ואיסור בפרטו נאסר בעצם וראשונה לגבוה כמו להדיוט, או דהוי איסור אחד כלליי, דכל שאסור להדיוט אסור משום זה עצמו לגבוה, מזה נדבר עוד להלן בדברינו איה"ש, אבל על כל פנים קרא דממשקה ישראל מגלה לן דאיסורי הדיוט אסורין לגבוה] ואיך נדון כן בחלב ודם שהתורה אסרתן למזבח, אחרי שהן מותרין תמיד להקריבן קרבן דאף דקיימינן עכשיו למימר דכל דבר איסור גם כשהוא של חולין שייך בו איסור לגבוה משום איסורו. ואם כן גם חלב ודם, אף דבתורת קרבן מותרין הן תמיד לגבוה, מכל מקום יש לדון שאיסורן איסור לגבוה כשהן חולין. הא ודאי ליתא, דרק בדבר דגם כשהוא קרבן יש בו איסור לגבוה שייך לומר עליו דאיסורו נאמר גם לגבוה, וממילא אסור למזבח גם כשהוא חולין, אבל כל היכא דכשהוא קרבן אין בו איסור להיות קרב, ודאי דאין לומר בו דאיסורו נאמר לגבוה באופן שהוא חולין, דזהו דבר שאי אפשר לאומרו, דכשהוא קרבן אין בו איסור, ויהא איסורו לגביה רק באופן שהוא חולין, דפשוט הוא דכל שהוא מותר בתורת קרבן, אין לומר עוד שיש בו איסור לגבוה, אחרי דתמיד הוא ראוי להקריבו, ומותר לגבוה. ומשום הכי חלב ודם דבמקום מצוה מותרין תמיד אין איסורן איסור עוד למזבח, וממילא מותרין גם שלא במקום מצותן ולשם עצים אלא דאי לאו דמצותן בכך לא הוי שרי להו רחמנא, אבל לבתר דמטעם זה שרינהו רחמנא אין בהן עוד איסור כלל, ומיושבת הברייתא דפסחים הנ"ל משום דבזריקת הדם אפילו שלא לצורך לא עביד שום איסורא גם לרבנן דפליגי עלי' דרבי. וממילא לא קשה למאן דאמר לחנכו איך זורק את הדם ומקטיר את החלב, לדברינו דגם דבר איסור של חולין איסורו אוסרו למזבח, דחלב ודם שאני דאין איסורן איסור כלל למזבח. אבל שארי איסורי הדיוט באמת אסורין למזבח כשהן חולין, גם מלבד איסור חולין בעזרה:
ג) ונראה לי עוד ראי' לזה, מעיקר דינא דאיסורי הדיוט לגבוה. דודאי כל שנתמעטו מקרא דממשקה ישראל דינן דאם עלו ירדו. ואין הדבר צריך ראי' דהרי אין אלו פסולן בקודש, אלא שזה מוכח גם כן מהא שכבר כתבנו לעיל דכל דאתי ממיעוטא דממשקה ישראל לא בציר איסורי' מרובע ונרבע וכל הני שנתמעטו מקראי לגבוה, דאם לא כן אזדו להו כל הני הוכחות שבתמורה (דף כ"ח) ובחולין (דף קט"ו) ובמנחות (דף ו'). והרי בכל הני הדין בהו דאם עלו ירדו, והוא הדין לאיסורי הדיוט. ואם כן תקשה לן קושיא עצומה לשיטת התוס', דפסולו בקודש פירושו מה שיש לו הכשר במקום אחר, ומבואר בזבחים (דף ס"ח) דאפילו אם ההכשר שיש לו במקום אחר הוי מצותו בכך, הוי גם כן פסולו בקודש ואם עלו לא ירדו, ועיין בתוס' שם. ולפי זה תקשה לן באיסורי הדיוט דנימא בהו אם עלו לא ירדו דהוי פסולן בקודש, שהרי יש להן הכשר בחלב ודם דאף שמצותן בכך, הרי גם זה הוי הכשר, ואם כן יהא דינן דאם עלו לא ירדו, וזהו דבר שלא שמענו. אלא נראה כמו שכתבנו דחלב ודם אין איסורן איסור כלל למזבח, ולכן לא מקרי זה הכשר במקום אחר לגבי שארי איסורי הדיוט דכיון דבחלב ודם אין בהן איסור לגבוה הרי הוו כמו היתר דעלמא, ואין כאן הכשר במקום אחר לגבי שארי איסורי הדיוט, שאיסורן איסור לגבוה, ואיסור כזה הרי לא מצאנו שיש לו הכשר במקום אחר:
ד) ולכאורה יש לדחות ראי' זו. דהרי מיעוטא ולכאורה דממשקה ישראל דמגלה לן דאיסורי הדיוט אסורים לגבוה, יש לפרשו בשני אופנים. יש לומר, דהאיסורים בעיקרן כשם שנאסרו להדיוט נאסרו בעיקרן גם לגבוה. ויש לומר עוד, דבעיקרן לא נאמרו האיסורין אלא להדיוט, אלא שזהו דין אחר דכל שאסור להדיוט אסור משום זה גופא גם לגבוה. והנפקא מינה בין שני הפירושים, דלהפירוש הראשון, יש לגבוה פרטי איסורים כשם שיש להדיוט, דכל איסור ואיסור בפרטו נאמר להדיוט ונאמר לגבוה. ולהפירוש השני, אין לגבוה פרטי איסורים, אלא איסור כולל אחד, שכל שאסור להדיוט אסור משום זה לגבוה, והוא כולל כל איסורי הדיוט באיסור אחד לגבוה. ולפי זה כשבאנו לדון על אישורי הדיוט דליהוי פסולן בקודש, משום שיש להן הכשר בחלב ודם, הרי לא יתכן זה אלא אם נפרש כהפירוש השני, דכל איסורי הדיוט לגבוה, הוא איסור אחד כולל לכל האיסורין. ומשים הכי אי אשכחן לאיסור אחד שיש לו הכשר לגבוה, יש לדון על כל איסורי הדיוט שיש להן הכשר במקום אחר והוו פסולן בקידש, כיון דכולן אסורין משם אחד לגבוה. אבל להפירוש הראשון דהאיסורין נאסרו בעצם וראשונה גם לגבוה, ויש לגבוה פרטי איסורים כמו שיש להדיוט, הרי לא נוכל לדון על איסור הדיוט דהוי פסולו בקודש, אלא אם כן שיש הכשר לגבוה לאותו איסור עצמו שאנו דנין עליו, אבל מאיסור אחד לחברו, לא נוכל לדון דלפי שיש לאיסור זה הכשר יהא דין חברו כפסולו בקודש, דמשום שיש הכשר לאיסור טרפה, לא יהי' איסור נבלה פסולו בקודש, כיון דכל אחד אסור בשמו לגבוה כשם שאסור להדיוט. וכל זמן שאין לנו ראי' דהעיקר כהפירוש השני, ואין לגבוה פרטי איסורים. אינו לנו קושיא כלל. אולם נראה לי ראי' ברורה דהעיקר כהפירוש השני, דלא נאמרו האיסורין בעיקרן לגבוה. כשם שנאמרו להדיוט, אלא שכל מה שאסור להדיוט אסור משום זה לגבוה, ואין לגבוה פרטי איסורים. דבסוכה (דף מ"ח) אמרינן ביין מגילה דפסול לנסכים. ובירושלמי מפרש הטעם משום דלא הוי ממשקה ישראל. ודברי רש"י שם צ"ע מה שכתב הטעם מפני שחסר השיעור וכבר הקשה עליהם בספר עין יצחק] ובש"ס דידן אמרו (בדף נ') לפסול משום הקריבהו נא לפחתך, ולא אמרו מטעם ממשקה ישראל, משום דהתם איירי לבתר דעברי' במסננת, לר' נחמי' דמסננת אין בה משום גילוי, ואפילו הכי לגבוה אסור, משום הקריבהו נא לפחתך, אבל בשעה שיש בה משום גלוי פסול לגבוה משום דלא הוי ממשקה ישראל וכהירושלמי. והרי התם כל איסורו דלהדיוט הוא משום סכנתא, ואם איתא דאיסורא דממשקה ישראל פירושו, דהאיסור נאמר לגבוה כמו שנאמר להדיוט, הרי איסור זה לא שייך כלל לגבי גבוה, דמאי סכנתא איכא לגבוה, ומה שייך כאן מיעוטא דממשקה ישראל. אלא ודאי דאין אנו דנין על האיסור שלגבוה מצד עצמו, אלא דכל מה שאינו מן המותר לישראל, יהי' מאיזה טעם, אסור משום זה גופא לגבוה, ואם כן לא איכפת לן מה שהאיסור דלהדיוט הוא בשביל סכנתא, ולגביה ליכא סכנתא, כיון דלגבוה בלאו הכי לא נאמרו האיסורים בפרטן, אלא שמה שאסור להדיוט אסור לגבוה, והכא נמי דסוף סוף אסור הוא להדיוט, אסור נמי משום הא גופא לגבוה. וכיון שכן הרי כל איסורי הדיוט איסור אחד הן לגבוה, ואי אשכחן באחד מהן שיש לו היתר לגבוה, יש לנו לדון בכולם דין פסולו בקודש וכנ"ל, ואם כן תשאר קושיתנו חזקה, מחלב ודם שיש להן הכשר, דמשום זה נאמר בכל איסורי הדיוט דאם עלו לא ירדו. אשר על כן קמה הוכחתנו דחלב ודם יצאו מכלל שארי איסורי הדיוט, ואין בהן שום איסור למזבח, אפילו במקום דלא שייך טעמא דמצותן בכך, דכיון דלהקרבה שרי להו רחמנא תמיד, אין לומר עוד שיש בהן איסור לגבוה, ואם כן אין לדון על כל איסורי הדיוט דהוו פסולן בקודש משום ההכשר של חלב ודם, אחרי דבאיסור הדיוט שאסור למזבח, לא מצינו לו הכשר, וחלב ודם שאני דאין איסורן איסור למזבח:
ה) ולכאורה יש לדחות עוד ראי' זו דאכתי יש לומר דלא הותר לגמרי איסור חלב ודם למזבח, ובמקום דלא הוי מצותן בכך, דינם כמו שארי איסורי הדיוט. והא דלא הוי על איסורי הדיוט דין פסולו בקודש משום שיש הכשר לחלב ודם, הוא מטעם אחר. דכבר ידענו דכל איסור שהותר במקום מצוה, אי הוי מצותו בכך, שאי אפשר לקיום המצוה באופן אחר, הוי היתרו בגדר היתר ולא בגדר דיחוי, כמו שכבר ביארו בזה רבותינו האחרונים ז"ל כל הצורך והדברים עתיקים. ואם כן חלב ודם דמצותן בכך, אף אי נימא דשלא במקום מצוה אסורין הן למזבח ככל איסורי הדיוט, אבל במקום שהותרו, הוא בגדר היתר ואין כאן איסור חלב ודם כלל כיון דמצותן בכך. ואם כן פשוט דלא מקרי יש לו הכשר במקום אחר מה שחלב ודם מותרין למזבח, אף אם שלא במקום מצותן איסורן איסור למזבח, דכיון דבמקום הכשרן מצותן בכך, הרי לא הוכשר כלל הפסול, דאין כאן פסול כלל. כיון דהיתרן הוא בגדר היתר. ולא דמי להא דאמרינן בזבחים (דף ס"ח) דגם כשההכשר מצותו בכך הוי כסולו בקודש, דזהו רק בפסול שאינו מחמת איסור, וכגון עבודת שמאל שיש לה הכשר ביום הכפורים, דהתם אף דמצותו בכך, הרי משום זה לא נעשה השמאל לימין, נמצא דעבודת שמאל יש לה הכשר במקום אחר, אלא דכן הוא מצותו, אבל על כל פנים גם במקום מצותו העבודה בשמאל היא, אלא דהתורה הכשירתו, ושייך לומר דהפסול יש לו הכשר. אבל בפסול שמחמת איסור, דבמקום שמצותו בכך שרי לגמרי, הרי אין כאן פסול כלל, דכל שפסולו מחמת איסורו, הרי כל שהותר איסורו בגדר היתר, אין כאן פסיל. ואם כן לא נוכל לדון עליו במקום שהוא אסור ופסול, דהוי פסולו בקודש, לפי שיש לו הכשר במקום אחר, ששם הוא היתר, ואין עליו שם פסול כלל. ואם כן אין לנו שום הכרח מכח קושיתנו דחלב ודם יצאו מכלל איסורי הדיוט ומותרין למזבח גם שלא לשם מצוה, ולשם עצים, דאפילו אי אסירי שלא לשם מצוה, לא הוו איסורי הדיוט פסולן בקודש משום ההכשר של חלב ודם, כיון דבמקום הכשרן של חלב ודם, הוו מיהת היתר גמור, ואין זה חשוב הכשר במקום אחר, דהוי הכשר מהיתר לאיסור. אבל שלא במקום מצוה באמת איסורן ככל אסירי הדיוט. כן הי' אפשר לדחות. וכיון שכן יהי' מוכרח דבמידי דחולין אין איסורי הדיוט אסורין כלל למזבח, דאם לא כן תקשה הסוגיא דנזיר. כיון דחלב ודם שוין לשארי איסורי הדיוט. אבל מה נעשה, ומדברי התוס' בזבחים (דף ס"ח ע"ב) לא נראה כסברתנו זאת אלא דגם בדבר שפסולו מחמת איסורו, הוי פסולו בקודש כשיש לו הכשר במקום אחר שמצותו בכך. דהתוס' הקשו שם על דברי הש"ס דגם מה דמצותו בכך הוי הכשר במקום אחר, דאם כן טרפה לר' עקיבא אם עלתה אמאי תרד, הרי יש לה הכשר בעוף, והוי כבעלי מומין דאם עלו לא ירדו). והנה טרפה לגבוה לבד מה שנתמעטה מקרא דמן הצאן, הרי יש בה גם פסולא דממשקה ישראל משום איסורה, כדאיתא במנחות (דף ו'), ואפילו כשהוקדשה ולבסוף נטרפה, כמו שכתבו התוס' שם דלמסקנת הש"ס שייך בכולהו מיעוטא דממשקה ישראל. וגם מחמת פסול זה הוי דינה דאם עלתה תרד, כיון דאין פסולו בקודש. ואם נאמר כסברתנו הנ"ל, אם כן נהי דמצד הפסול דממיעוטא דמן הצאן, דהוא מחמת חסרון הטרפות ולא מחמת האיסור שבה, חשוב הכשר במקום אחר אף דמצותו בכך, דמשום דמצותו בכך הרי לא נעשה החסר לשלם, ונמצא דהטרפה יש לו הכשר במקום אחר, ומטעם פסול זה הוי פסולו בקודש, אבל אכתי צריך להיות דינה דאם עלתה תרד משום שאינה ממשקה ישראל, דלדברינו הרי כל שפסולו מחמת איסור, לא שייך לומר שיש לו הכשר במקום אחר היכא דההכשר הוי מצותו בכך, כיון דבמקום דמצותו בכך הוא היתר. ואם כן מה הקשו התוס', הרי אכתי אין טרפה פסולו בקודש, משום דלא הוי ממשקה ישראל, דפסול זה הרי אין לו הכשר במקום אחר, כל שההכשר מצותו בכך וכנ"ל. ודוחק לומר דהתוס' בקושיתם הכא קאו בשיטת התוס' דריש פרק שילוח הקן דכל שהי' לו שעת הכושר לא נתמעט מקרא דממשקה ישראל, ותיקום קושית התוס' כשנטרפה לאחר מכאן, דהתם אין פסולה מחמת איסור, אלא ממיעוטא דמן הצאן, ועל פסול זה שייך לומר שיש לו הכשר במקום אחר, אף דמצותו בכך. דהרי כבר הקשו רבים על התוס' דחולין הנ"ל. והוכחות התוס' שבמנחות יש בהן די להחליט דגם כשנטרפה אחר שהוקדשה אית בה משום ממשקה ישראל. ואין לומר דקושית התוס' תיתוקם למאן דאמר אף מחזיר סימנים אחורי העורף, דלדידי' כשמולק המפרקת ועושה אותה טרפה לפני הסימנין אין זה בכלל מצותו בכך, דכיון דאפשר שיחזיר הסימנין ולא יטריפנה בהמפרקת הרי אין מצותו בכך. (דגם לשיטת התוס' דלמאן דאמר מחזיר צריך למלוק המפרקת אחר הסימנין, אינה נטרפת בכך, אף אי נימא דלא הוכשרה עדיין בהסימנין להודיי', כמו שהבאנו בסימן הקודם דברי הר"ן בחידושיו לחולין (דף כ"ח) דאין טרפות אוכרת לאחר דנפיק חיותה על ידי פסיקת הסימנין] דכל שאפשר לקיום המצוה בענין אחר
*) בתירוצם הראשון תירצו התוס' דתרתי לא אמרינן מעוף לבהמה וגם שיהי' חשוב הכשר במקום אחר מה דהוי מצותו בכך הא לא אמרינן. ואין תירוצם מובן, דבזה הרי מיושב רק הא דלא אמרינן כן בבהמה לר' עקיבא, אבל על כל פנים עוף טרפה, דלא הוי אלא חדא יהא דינה דאם עלתה לא תרד ואפילו לדידן. ומצאתי בספר טהרת הקודש שעמד בזה והניח בצ"ע. ולדעתי לא קשה מידי דאנן הא פסקינן דהמולק את הטרפה לא מהניא מליקתו להוציא מידי טומאת נבלה שהמליקה אינה כשחיטה לטהר טרפתה, וכיון דמטמא בבית הבליעה משום דלא אהני לה מליקתה, הרי ממילא אם עלתה תרד. דמאי מהני לן מה דפסול טרפה הוי פסולה בקודש, כיון דכבר היא גם נבלה מצד דין מליקתה, ועל מה דלא מהני מצד דין המליקה הרי לא יועיל לן מה דפסולו בקודש. [ועיין מה שכתבנו בסימן ו', הא דלא קשה גם על נבלה גופה דיהא דינה כפסולה בקודש, שהרי יש לה הכשר במליקה, לפי מה שהוכחנו דהמליקה אינה מוציאה מידי איסור נבלה יעו"ש]. ולר' מאיר דמהני מליקה גם לטרפה שלא תטמא בבית הבליעה הרי באמת נראה דאם עלתה לא תרד, דאם לא כן הי' מטמא בבית הבליעה, כהמתבאר בסוגיא דזבחים (דף ס"ט) וברש"י ותוס' (בדף ס"ח) דכל דלא אהני מליקתה לשום דבר ואם עלתה תרד ממילא מטמא בבית הבליעה. ואדרבה בתירוצם של התוס' עוד יתיישב לן מה דקשה לי לר' מאיר דמליקתה מטהרת טרכתה מטומאתה דהמליקה כשחיטה. והרי אכתי אית בה פסול טרפה ואין פסולו בקודש, ובמשנה שנינו זה הכלל כל שאין פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה, ומי עדיף פסול טרפה מפסול רובע ונרבע דמטמא בבית הבליעה משום דאין פסולו בקודש. ואם כן נהי דמצד המליקה עצמה אין כאן הסרון מלטהר טרפתה, אבל אכתי תטמא בבית הבליעה משום הפסול דטרפה. ולתירוצם זה של התוס' הי' מתיישב, דבאמת בעוף גופי' הוי טרפה פסולו בקודש, משום שיש לו הכשר בכל מליקה, ובשביל פסולה אין לה לטמא בבית הבליעה, אלא דאנן סבירא לן דמליקה לא מהני לטרפה לטהרה מידי נבלה מצד דיני שחיטה, ולוה לא מהני מה דהוי פסולו בקודש, אבל לר' מאיר דמצד דיני שחיטה ילפינן למליקה דמטהרת טרפרה כמו שחיטה, ונשאר לנו רק הפסול של טרפה, ולזה מהני מה שיש לה הכשר בכל מליקה והוי פסולו בקודש. ולתירוצם השני של התוס' דמחמת ההכשר שבמליקה אין דינה כפסולו בקודש, קשה באמת לר' מאיר דמליקה מטהרת טרפתה מטומאתה, דאכתי תעמא בבית הבליעה משים דאין פסולו בקודש. ועוד נדבר מזה במקום אחר איה"ש. אין זה מצותו בכך, ולמאן דאמר זה דאפשר גם להחזיר הסימנין שלא תיטרף, הרי אין לומר דמה שמותר כשאינו מחזיר ועושה אותה טרפה במליקת המפרקת הוי זה מצותו בכך, והוי בגדר היתר. [ומצאתי בפנים. מאירות שכתב כן דלמאן דאמר אף מחזיר אין לומר על מליקת המפרקת לפני הסימנים שמצותו בכך] ואם כן יש לטרפה הכשר במקום דלא הוי מצותו בכך והוי פסולו בקודש, גם הפסול דמחמת איסורה. אבל אין לומר כן, כיון דכל קושית התוס' הוי לר' עקיבא ומנלן דר' עקיבא סבירא לי' כמאן דאמר אף מחזיר ודלא כהלכתא. ואם כן מוכח להדיא מקושית התוס' בזבחים דליתא לסברתנו הנ"ל, אלא דגם פסול שמחמת איסור הוי פסולו בקודש, כשיש לו הכשר גם במקום שמצותו בכך, דאף דבמקום הכשרו הוי היתר גמור, מכל מקום כיון דשלא במקום מצוה איסורו איסור, הרי יוצא דהאיסור יש לו הכשר במקום אחר, ולא איכפת לן מה דבמקום הכשרו דינו כהיתר. ואם כן תשאר קושיתנו על כל האיסורים דליהוו פסולן בקודש משום ההכשר של חלב ודם, ויהי' מוכרח כמו שכתבנו בתחילת דברינו דחלב ודם שאני שאין איסורן איסור כלל למזבח אפילו שלא במקום מצוה, וכגון דא בודאי לא מקרי יש לו הכשר במקום אחר, כיון דאין כאן איסור כלל. והוי זה כאלו היינו דנין מהיתר לאיסור, ולא דמי לטרפה שאיסורה איסור למזבח ולא הותרה אלא במקום דמצותה בכך, לו יהא בגדר היתר, אבל סוף סוף האיסור יש לו היתר והכשר במקום זה וכנ"ל: ו) ואחד הקשה על הנחתי דאיסורי הדיוט לא נאסרו בעיקרן ובפרטן לגבוה, אלא דאיסורן לגבוה הוא מפני שאסורין להדיוט, וכמו שהוכחתי מהגמ' דסוכה, מדברי התוס' בחולין (דף צ' ע"א), שהקשו שם אהא דאמרינן דאין איסור גיד חל על איסור מוקדשין, והלא איסור גיד הוי מוסיף שנאסר גם לגבוה. ולדברינו דהאיסור שלגבוה הוא רק מפני שאסור להדיוט, אם כן הרי כל זמן שלא חל האיסור להדיוט, אינו אסור לגבוה, והכא דאנו דנין דאין איסור חל על איסור ולא חל איסור גיד להדיוט, ממילא אין כאן איסור גם לגבוה, ואין כאן מוסיף, ומזה הוכיח דהאיסורים לגבוה אסורין מצד עצמן וכמו שאזהרתן להדיוט, הכי נמי אזהרתן לגבוה, ולכן אסור לגבוה אף במקום דלא חייל איסורן להדיוט, כיון דלגבוה יש לו לחול, ואם כן יהי' מוכח מזה שיש פרטי איסורים גם לגבוה ונדחתה ראייתנו וכנ"ל אכן אין אני רואה בזה שום הוכחה. דעיקר קושיתו על התוס' כבר הקשה במהרש"א שם על אתר וגם תירץ. ועיין מה שכתב בזה מורי שארי הגאון החסיד מאוה"ג רי"ד זצללה"ה בבית הלוי חלק שני סימן ל"ד. ולי נראה ביישוב קושית המהרש"א, דבדין הכולל והמוסיף שבאיסור חל על איסור, אנו אוחזין תמיד הצד החיוביי, דאף במקום שאנו יכולים לומר גם בהיפוך, דאם לא יחול על האיסור לא יחול גם על ההיתר, ואין כאן מוסיף, כמו בנידון דידן, לא אזלינן בתר איפכא, אלא כיון דבאותה שעה שיחול על האיסור יחול על ההיתר גם כן, מקרי גם זה כולל ומוסיף, דהכלל הוא בדין אין איסור חל על איסור דרק על האיסור לחודי' לא מצי חייל איסורא, אבל כשבחלותו על האיסור משותף גם חלותו על ההיתר, זהו דין כולל ומוסיף, שפירושו שכולל בחלותו גם היתר, ולא בעינן שתהא חלותו על ההיתר מוחלטת גם אם לא יחול על האיסור, ולכן לא איכפת לן מה שההיתר תלוי בהאיסור, שאם לא יחול על האיסור לא יחול גם על ההיתר, אחרי דהעיקר הוא בדין כולל ומוסיף, דכשהוא חל, לא יחול על האיסור לבדו, אלא יכלול בחלותו גם דבר היתר, שמצד דיני איסור חל על איסור, אין מונע בעדו מלחול עליו כשהוא בפני עצמו, וא"כ כיון דכשיחול האיסור דלהדיוט יחול נמי לגבוה הוי זה מוסיף ושפיר הקשו התוס'. ורק הרמב"ם סבירא לי' דבכגון דא לא הוי מוסיף כמו שכתב בפירוש המשנה למסכת כריתות בנקודה הנפלאה לענין איסור הנאה דלא חשוב איסור מוסיף על איסור אכילה, כיון דכל זמן דלא חייל איסור האכילה לא חייל גם איסור ההנאה והוא יחיד בזה, דכל הראשונים חלוקים עליו ודעתם דהנאה הוי מוסיף, כמו שהביאם הפרי מגדים בפתיחתו להלכות בשר בחלב, והוא מפרש שם גם דברי הרמב"ם לכונה אחרת, דאכילה והנאה שאני משום דהנאה טפלה לאכילה יעו"ש. ואני הבאתי ראי' לדבריו בימי ילדותי, מהא דנדרים ושבועות חלין על שארי איסורין בכולל, והרי נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ולאו דוקא כשהותר מקצתו ממה שכבר חל, אלא אפילו כשלא חל מקצתו מתחלתו, גם כן לא חייל כולו. עיין בשער המלך בהלכות נדרים שהביא כמה ראשונים שדעתם כן. ואם כן תקשה לדידהו איך משכחת לה כולל בנדרים ושבועות, נימא בהיפוך דמדלא חייל נדרו על האיסור, לא יחול נמי על ההיתר, דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, ואין כאן כולל. אלא ודאי דבכולל ומוסיף כל כי האי גוונא אזלינן לאידך גיסא. וכל דאין חלותו על האיסור לבדו, אלא דבאותה שעה שיחול על האיסור, יחול גם על ההיתר מקרי זה כולל ומוסיף, ולא איכפת לן כלל מה דאין חלותו מוחלטת על ההיתר בשעה דלא חל עדיין על האיסור. ואם כן מתפרשין דברי התוס' ברווחא, דאף דכל זמן דלא חל האיסור להדיוט, אין לו מקום לחול לגבוה, מכל מקום כיון דאם רק יחול האיסור להדיוט, באותה שעה יחול גם לגבוה, מקרי גם זה מוסיף וחייל האיסור דלהדיוט, כיון שבחלותו יוסיף עמו איסור גם לגבוה, ודמי בזה לכולל דנדרים ושבועות. ובהאי ענינא ראיתי בספר עמודי אור סוף סימן ע"ח שהקשה לדעת הראשונים האלו, דגם בדלא חייל מקצתו שייך בי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו, מהא דהמרבה במעשרות פירותיו מתוקנים וחל המעשר לפי חשבון ואמאי לא נימא כיון דלא חייל איתו המותר שעל החשבון, לא חייל נמי מה שלפי חשבון, מטעם נדר שהיתר מקצתו הותר כולו. ועיין שם דחלות תרומות ומעשרות מדין נדר הוא, דמשום הכי גם נשאלין על הפרשתן. ולי נראה ליישב קושיתו בפשיטות. דזה ודאי דגם לדעת הראשונים דכשלא חל מקצתו לא חייל כולו, זהו דוקא כשהוציא את כולו בלשון נדר, דהנדר נדר הוא, אלא דמקצתו לא חייל, ומשום הכי לא חייל כולו, אבל אם מקצתו הוציא בלשון נדר ומקצתו שלא בלשון נדר כלל, ודאי דאין בזה דין נדר שהותר מקצתו הותר כולו, דזה המקצת שלא אמר בלשון נדר הרי אין זה דלא חייל מה שנדר, אלא דזה המקצת לא נדר כלל, והוי כמו שלא נדר אלא אותו המקצת שאמר בלשון נדר. דמה דבעינן שיחול כל היוצא מפיו, הרי זהו דוקא היוצא מפיו בלשון נדר וזה פשוט. והנה הא דהפרשת תרומות ומעשרות הוא מדין נדר, הוא רק על ידי מצות ההפרשה, אבל לולא המצוה מלבד דלא היתה חלה הפרשתו לא הי' בזה אפילו לשון נדר, דאם יאמר אדם על תבואה פטורה שתהא מעשר אין בזה לשון נדר כלל, דכל שאין חיוב מעשר, מאי לשון נדר איכא בהפרשתו, ופשוט. ואם כן אין מקום לקושיתו מנדר שהותר מקצהו הותר כולו כיון דהא דלא חייל המקצת שיותר מכפי החיוב, אין פירושו שיש כאן נדר ולא חייל, אלא דהמותר שעל החשבון, אינו נדר כלל, והוי כמו שלא נדר אלא אותו המקצת שלפי החשבון, שמחמת חיובו הוי זה לשון נדר, ואם כן אין בזה דין נדר שהותר מקצתו הותר כולו, דכל שמקצתו אינו בלשון נדר, אינו בטל כולו וכנ"ל ונכון בע"ה
*):
ז) ואולם על ראייתי לנידון דידן בפירוש דברי התוס' דחולין, מכולל דנדרים ושבועות, יש להקהות בתרתי. חדא דהתם הרי ההיתר בר חלות נדרא הוא כשנודר ממנו לבדו, אלא דבאופן שנדר מההיתר והאיסור יחד, מתבטל על ידי זה דלא חייל על האיסור. וכשאנו דנין אם יש כאן דין כולל, השאלה היא מאיזה צד להתחיל חלותו של נדר זה, אם מצד האיסור ויתבטל כולו, או דנתחיל מצד ההיתר, ויחול גם על האיסור מדין כולל, ובזה אמרינן דאזלינן בתר הצד האיוביי, ומתחילין מן ההיתר ודיינינן לי' בכולל, דעל כל פנים אתה יכול להתחיל בחלותו של הנדר גם מצד ההיתר, דההיתר מצד עצמו בר חלות נדרא הוא, כל זמן שלא נתבטל על ידי אי חלותו על האיסור. אבל בנידון דידן באיסור שלגבוה ולהדיוט, דאם נאמר דעצם האיסורין לא נאמרו לגבוה כדרך שנאמרו להדיוט, אלא שמחמת זה גופא שאסורין להדיוט אסורין לגבוה, הרי כל זמן דלא חל האיסור להדיוט, אין עוד מציאות של איסור לגבוה, ואין אתה יכול להתחיל בחלותו של האיסור לגבוה, כל שלא חל עדיין האיסור להדיוט, ואם באת לדון כאן דין מוסיף, הוא רק מהטעם שכתבנו, דאם יחול על להדיוט יחול אז האיסור גם לגבוה ויהי' מוסיף, ועל דין מוסיף כזה, הרי אין לנו ראי' מכולל דנדרים ושבועות, דהתם דיש מציאות לחלות הנדר על ההיתר גם מבלי שיקדים לחול על האיסור, אלא שלא יתבטל על ידו, ואתה יכול להתחיל בחלותו מצד ההיתר ויחול גם על האיסור, הרי אין אנו צריכין לסברא זו דהוי כולל גם במקום שאין במציאות שיחול על ההיתר לחודי'. ועוד מטעם אחר נראה לי דאין ראי' מכולל דנדרים ושבועות, דעיקר קישיתנו, דמטעם נדר שהותר מקצתו היתר כולו, נימא בהיפוך מדלא חל על האיסור לא יחול על ההיתר, אינה קושיא כלל. דהא דאמרינן דגם דכשלא חל מקצתו לא חל כולו, זהו דוקא דאם גם לאחר שיחול מקצתו ישאר כן לחלוטין מקצתו חל ומקצתו לא חל. ובכגון דא אמרינן דאינו חל לחצאין, כמו שכתב הר"ן בנדרים (דף ג' ע"ב) ד"ה במערבא וזה לשונו, והאי תנא מוקי כל היוצא מפיו יעשה לנדר שהותר מקצתו הותר כולו דדריש לי' הכי, אם חל ככל היוצא מפיו יעשה אבל אינו חל לחצאין. ועיין בלשון הר"ן (דף ס"ו ע"א) ד"ה שכל וצע"ק] אבל היכא דלאחר שיחול מקצתו יחול כולו, כמו בנידון דידן, דבתחילה חל על ההיתר, ואחרי כן יחול בכולל גם על האיסור, זה לא מקרי כלל חל מקצתו, אלא חל כולו, דהרי סוף סוף כל הנדר קיים, ומה דחל בתחילה קימעא קימעא לא איכפת לן, אלא כיון דבחלות מקצתו יחול כולו הרי כל היוצא מפיו קיים. ונראה לי ראי' לסברא זו דבתמורה (דף י') איפלגו ר' יוסי ורבנן אי ממירין אברין בשלמין. ואמר ר' יוסי והרי במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה, אף כשיאמר רגלה של זו תחת זו תהא כולה תמורה, ואמרינן בחולין (דף ס"ט ע"ב) דר' יוסי טעמא דנפשי'
*) וזה כבר הקשיתי בהא דפירותיו מתוקנים, למאן דאמר קני את וחמור לא קנה כלום, ובבבא בתרא שם מבואר, גבי תורה מן הקישות דלמאן דאמר לא קנה כלום מתוך שלא חל על המתוק לא חיילא נמי על המר. ואם כן אמאי פירותיו מתוקנים נימא מדלא חייל מקצתו שעל החשבון לא חייל נמי מה שלפי חשבון כדין קני את וחמור ותקשה למאן דאמר לא קנה כלום. וכן קשה בקדושין (דף נ') דפריך הש"ס על המשנה דהמקדש שתי אחיות אינן מקודשות, מנא הני מילי, וחתרו למצוא טעם, אמאי אין שתיהן מקודשות, ואמאי לא נימא דאין שתיהן מקודשות משום דהוי כקני את וחמור, דעל אחת מהן הרי בודאי לא חיילי הקדושין, ובטלו גם קדושי השני' מטעם דלא קנה כלום, וכמו דפריך הש"ס לקמן על המקדש חמש נשים ובהן שתי אחיות דנכריות מקודשות, אמאי קני את וחמור הוא, הכי נמי נימא על האחיות גופיי'. וב"ה מצאתי להמקנה בקדושין שם שהקשה שתי אלו הקושיות ובתירוצו שתירץ דאתיא כמאן דאמר קני את וחמיר קנה מחצה, הרי לא תתורץ אלא סוגית הש"ס דהמקדש שתי אחיות דיש לומר דסוגיא זו אתיא כמ"ד דקני את וחמור קנה מחצה, אבל המרבה במעשרות דברייתא היא, הרי תקשה מינה למאן דאמר קני את וחמור לא קנה כלום. ולי היה נראה דהכא אין לומר מטעם קני את וחמור דלא קנה כלום, דזה לא שייך אלא היכא דהמקצת דלא קנה, הוא מצד עצמו, כגון שאין זה בר קנין, או שעשה קנין שאינו קונה את המקצת. וכן במר ומתוק דגבי תרומה שם, דעל המר לא חיילא התרומה מצד עצמה אבל הכא דכל מה דלא חל המעשר על הי"א, הוא רק מפני שכבר חל על העשרה, ולכן הוי זה מרבה במעשרות, ואם לא הי' חל על העשרה שלפי חשבון, הי' חל על הי"א, דלא הי' אז י"א כלל, ואם כן אין לומר בהיפוך, דמפני שלא חל על הי"א, לא יחול גם על העשרה שכפי חשבון, דהרי אם לא יחול זה שלפי החשבון, או צריך לחול גם אותו המותר העולה על החשבון, דאז אינו מותר כלל, ולכן אי אפשר להרכיב שתי אלו הקציות, דמשום דחייל על העשרה לא יחול על האחד עשרה, ומשום דלא חייל על הי"א לא יחול שוב על העשרה, דאם כן שוב צריך לחול על האחד עשרה, וחוזרין חלילה, ולכן כל אחד עומד במקומו. וכן הדבר במקדש שתי אחיות, דהא דלא חייל קדושי האחת מהן, הוא רק בשביל שחלו קדושי השני' לכן אין לומר עוד בהיפוך, דבשביל שלא חלו קדושי זו, לא יחולו גם קדושי אחיתה וכנ"ל. מה שאין כן במקדש חמש נשים ובתוכן שתי אחיות, דהא דלא חיילי קדושי שתי האחיות, אין זה מפני שחלו קדושי הנכריות, ולכן פריך הש"ס שפיר דלא יחולו קדושי הנכריות משום קני את וחמור, דאם גם לא יחולו קדושי הנכריות, אין קדושי האחיות קדושין. אולם יש לשדות בזה נרגא, לפי מה שכתב הרשב"ם בבבא בתרא בטעם הדבר דקני את וחמור לא קנה כלום, שהוא משום דדעתו הי' שיקנו שניהם דוקא, וכשלא קנה אלא אחד מהן אין בדעתו להקנות כלל, וזהו גם כן הטעם בהפרשת חרימות ומעשרות דמדמי שם הש"ס מר ומתוק לקני את וחמור, משום דדעתו הי' שיחול דוקא כל מה שהפריש, ובאופן אחר לא יחול כלל. ועיין בחידושי הרמ"ה שם שכתב כן מפורש. ואם כן גם המרבה במעשרותיו, כיון דסוף סוף לא חייל ככל מה שהפריש, הלא באופן זה לא הי' בדעתו להפריש כלל. כאן דכל הטעם בזה הוא רק מפני דעת המפריש וכנ"ל. ובאותה סוגיא צריך לי עיון מה דפריך שם בקדושין (דף נ"א) על הברייתא דהמרבה במעשרות אמאי פירותיו מתוקנים ונימא כל שאינו בזה אחר זה בבת אחת אינו. וקשה לי דבגיטין (דף מ"ב) בכתב נכסיו לשני עבדיו דקנו ומשחררין זה את זה, הקשו התוס' דנימא כל שאינו כזה אחר זה בבת אחת אינו, דאלו כתב תחילה לאחד, לא יכול שוב לשחרר את השני, ותירצו דהתם מה שאינו יכול לשחרר את השני אינו משום שהשחרור הראשון מונע את השחרור השני מלחול, אלא משים דכשכבר כתב כל נכסיו לאחד, אין לו עוד עבד לשחרר. ואם כן הכא נמ' הרי מה דלא חל המעשר בזה אחר זה, אינו משום שהמעשר הראשון מונע את השני מלחול, אלא לפי שכבר הפריש ואין לו עוד טבל להפריש עליו. ואיך נימא הכא כל שאינו בזה אחר זה בבת אחת אינו לפי דברי התוס' דגיטין, שוב ראיתי בתוס' זבחים (דף ל') שכתבו גם כן כסברת התוס' בגיטין, ודימו שם תרומות ומעשרות למקדש שתי אחיות, ולא זכיתי להבין הדמיון, דהתם קדושי הראשונה אוסרין אותו בשנ"י ומונעין בעד קדושיו והכא המעשר השני אינו תל מפני שאין כאן טבל ודמי לשני עבדים וצ"ע. קאמר דמשום דפשטה בכולה הוי בהמה בבהמה, ורבנן דפליגי עלי' משום דגם בתחלת הקדש לית להו דפשטה בכולה. ולכאורה מאי ראי' מייתי מתחילת הקדש לתמורה, דבתחילת הקדש הרי חייל על מקצתה וכשקדשה מקצתה פשטה בכולה. אבל בתמורה דממעטינן מקרא דבהמה בבהמה, דאין ממירין על האברין ואין כאן התחלת חלות התמורה על מקצתה, איך נאמר פשטה בכולה, כל דלא קדשה עדיין מקצתה. וכן קשה בקדושין (דף ז') דבהא דממעטינן דאין קדושין לחצי אשה פריך הש"ס ונפשטו לה קדושי בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה *), ומאי פריך מהקדש דחלה הקדושה על מקצתה, לקדושי אשה דלא חיילי על חצי אשה, והרי החילוק פשוט כמו שכתבנו. ומצאתי להמקנה שהקשה כן בסוגיא דקדושין ותירוצו דחוק. ולכן נראה לי הוכחה ברורה מכאן, דבכל *) ושם בגמרא משני על זה דעת אחרת שאני, ובתוס' רי"ד כתב וזה לשונו, פירוש ואף על פי שהאשה נתרצת לקדש חצי גופה ונימא דתפשוט בכל גופה ומכל מקום בלא דעת האיש אינה יכולה להתקדש וכיון שהדבר תלוי בשתי דעות לא פשטו קדושי' אלא במה שפירשו, אבל בהמה שאין שם דעת אחרת פשטה קדושה בכולה, עד כאן לשונו. ובאבני מלואים סימן ל"א ס"ק י"ח הקשה לפי תירוצו מדברי התוס' (בדף ז' ע"ב) שהקשו גבי חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דנימא שם פשטו קדושי בכולה, דהא אמר לעיל דלא פשטי בכולה במקדש חצי אשה משום דאיכא דעת אחרת ואינה מתרצית אלא למה ששומעת, אבל אם היינו יודעים שמתרצה בכולה פשטו קדושין בכולה, והכא גלי דעתה שמתרצה בכולה, ולהתוס' רי"ד דמה דתלי בשתי דיעות אין מתפשט בכולה מה הקשו. והוכיח מזה דהתוס' לא סבירא להו כסברת התוס' רי"ד. וחתר למצוא תירוץ אחר לקושית התוס' רי"ד. וכפי הנראה הבין בפירוש דברי התוס' רי"ד, שהוא מחלק בין דעה אחת לשתי דעות. ושמעתי מרב גאון אחד שהקשה לדברי התוס' רי"ד מהסוגיא דריש פרק ראשית הגז, דפריך שם והא פשטה קדושה, ואמאי לא מוקי לה כשהיתה של שותפין והקדישוה חוץ מגיזתה, לשיטתו דבשתי דעות לא אמרינן פשטה בכילה. ולפי הבנתו למה לי' להקשות על פי היכי תימצי, עדיפא הוי לי' להקשות מגמ' מפורשת דגם בשותפין שהקדישו אמרינן דפשטה בכולה. דבשבועות (דף י"א) גבי מיתר תמידין שניפדין בלי מום פריך הש"ס וכי קדושה שבהן להיכן הלכה, ומשני לב בית דין מתנה עליהן, שאם לא יצטרכו תהא בהן קדושת דמים, ופריך והאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, ומאי פריך, והרי הא דרבא הוא גם כן מדין פשטה קדושה, דכי היכא דמקדושת אבר פשטה בכל גופה, הכי נמי מקדושת דמים פשטה לקדושת הגוף, דגדר אחר לא מצאנו לזה, וכדמשמע נמי בתמורה (דף י"א ע"ב) ובערכין (דף ה' ע"א). והרי הכא בקרבן ציבור איירי, ולפי הבנתו דלהתוס' רי"ד כל שהוא של שותפין, לא אמרינן בי' פשטה קדושה בכילה, מאי קשה לי' הכא ואין לדחוק דהא דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, אינו מטעם פשטה קדושה בכולה, אלא כיון דחזי הוא עצמו למזבח, לא נפיק מידי מזבח, דלמה לן לאתויי בדמיו קרבן אחר, כל שאפשר שיהא הוא דמיו של עצמו ויעלה לקרבן. דאי אפשר לומר כן, דהרי גם במקום דלא חזי להקרבה קדוש קדושת הגוף, וצריך מום לפדותו, כדאיתא בתמורה דף י"ט ע"כ), הרי דאין הטעם משום דהוא עצמו נתפס בדמיו, וגם מלשין הש"ס מיגו דנחתא לי' קדושת דמים נחתא לי' נמי קדושת הגוף הנזכר בגמרא ובראשונים בכל הני דוכתי דאיתמרא הך מילתא דרבא, נראה דמטעם פשטה קדושה בכולה נגעו בה. ואם כן תקשה להתוס' רי"ד מסוגית הש"ס דשביעית. אלא דדא בורכא היא, דאפילו אם נפרש לדברי התוס' רי"ד כפשוטן, וכפי שהבין האבני מלואים, לחלק בין דיעה אחת לשתי דיעות, אכתי לא שייך זה בשותפין שהקדישו כל אחד מקצת חלקו, דהרי חלקו של כל אחד אינו תלוי אלא בדעתו, ואין לו ענין לדעת חברו כלל, וכשאנו אומרים דתפשוט הקדושה ממקצת חלקי של כל אחד על כולי, הרי אנו דנים על שני דברים נפרדים, שכל אחד תלוי בדעתו של אדם אחד ואין זה ענין כלל לשתי דיעות, ורק בקדושין יש לומר כן, דבקדושין אין זה עושה מחצה וזה מחצה, אלא משניהם יחד בא מעשה הקדושין, וזהו דמקרי דבר התלוי בשתי דיעות. (אולם גם בקדושין אין הפירוש כן וכמו שנבאר] ואם כן לא קשה מידי לא מהסוגיא דשבועות ולא מהסוגיא דראשית הגז כקושית הרב דאין זה ענין כלל לשתי דיעות. אכן אם נפרש כן לדברי התוס' רי"ד כפי הבנת הא"מ, הרי עיקר התירוץ חסר מן הספר, דבגמ' לא אמרו אלא דעת אחרת שאני והחילוק שבין שתי דיעות לדיעה אחת לא הוזכר כלל, ולפי קושית התוס' רי"ד הרי לא תירצו בזה מידי, דגם באשה ליכא דעת אחרת, אלא דבאשה איכא שתי דיעות וזה חסר מן הספר, ואם נאמר דהתוס' רי"ד מפרש דהא דאמרו דעת אחרת שאני, היינו כל שיש כאן עוד דיעה אחת דהוי שתי דעות לא אמרינן בזה פשטה קדושה, וזהו פירושו דדעת אחרת הנזכר בגמרא. אם כן מאי ראי' מייתי עלה מבהמה של שני שותפין והקדיש אחד חצי' דהתם הרי דעתו של השני מעכבת הקדשו של זה, ואיך מוכח מכאן לסברתו של התוס' רי"ד דגם באופן שכל אחד רוצה במקצת ההקדש כמו בקדושין לא אמרינן דפשטה בכולה. וגם עיקר סברת התוס' רי"ד אינה מוסברת לפי הבנת האבני מלואים דאיזה חילוק הוא בין דיעה אחת לשתי דיעות. אולם לדעתי דברי התוס' רי"ד פשוטים ומוכרחים. והכי פירושו דכל היכא דפשטה קדושה בכילה, הרי אין דעת המקדיש מתפשטת כמו כן להקדיש את כולה, אלא שאין אנו משגיחין בדעתו, והקדושה פשטה בכולה נגד דעתו של המקדיש, מיהו רק בדעתו אין משגיחין אבל דעת אחרת מעכבת. והיכא דהקדושה תלוי' בשתי דיעות, ואין אחד יכול להקדיש גם את חלקו בלי רצון חברו, כגון בקידושי אשה, דאין ענינם שזה מקדש חלקו וזה מקדש חלקו, אלא דמרצון שניהם יחד באו הקדושין, ואין הבעל יכול לקדש ולא כלום בלי דעת האשה, באופן דגם הקדושין שמצדו תלויים בדעתה גם כן, הרי הוי תמיד גם דעת אחרת בקדושיו של כל אחד מהן, וכשנתרצו שניהם רק על קידושי חצי אשה, איך נאמר בזה פשטה קדושה בכולה, נהי דאין דעתו של כל אחד מהן מעכבת על הקדושין שמכחו שלא יפשטו, כדין כל פשטה קדושה בכולה דפשטה בעל כרחו של המקדיש, אבל כיון דקדושה זו צריכה לדעת שניהם דוקא, הרי רצונו ודעתו של כל אחד מעכבין בעד קדושי חברו שלא יפשטו בכולה, באופן דדעתה של האשה שאינה אלא על חציי' דוקא, תעכב בעד הקדושין שמכח הבעל שלא יפשטו בכולה, וכן להיפוך דעתו של הבעל מעכבת בעד הקדושין שמכח האשה [אם הי' באפשרי לומר פשטה קדושה גם על הקדושין שמצדה, כמו שנראה מדברי התוס' רי"ד, והאבני מלואים כתב שמצד האשה בלאו הכי אין מקים לומר פשטה קדושה בכולה] שלא יפשטו בכולה, דנהי דדעתה היא אינה יכולה לעכב בעד קדושי', אבל דעתו של הבעל הרי תעכב בזה, כיון דגם הקדושה שמצדה צריכה לרצון הבעל ודעתי. באופן דרצונו ודעתו של כל אחד מעכב בעד הקדושין שמצד חברו שלא יפשטו בכולה, וזהו ממש דינו של דעת אחרת שאני, דכל היכא דההקדש תלוי בשתי דיעות כמו בקדושין הרי ממילא איכא דעת אחרת שלא יפשטו הקדושין בכולה ומייתי ראי' מבהמה של שני שותפין. מיהו זהו רק כששניהם אינם רוצים אלא חצי הקדושין, אבל כשנתרצו על כל הקדושין. אלא שקידש בלשון של שני חצאין התם ודאי דכל חצי הקדושין פשטה בכולה, דאין עוד דעת אחרת המעכבת בעד קידושי שניהם, כיון דשניהם דעתן לקדושי כולה, ומה דפשטו שתי דיעות לא איכפת לן כלל, דעיקר הטעם דשתי דיעות הוא, משום דהוי דעת אחרת, והיינו רק בששניהם דעתם לחצי הקדושין, אבל בגוונא דחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דשניהם רוצין בכל הקדושין ואין כאן דעת אחרת המעכבת, לא איכפת לן מה דהקדושה באה משתי דיעות, ובאמת אין שום טעם לזה דסוף סוף אין הדיעות מתפשטות אלא הקדושה הוא דפשטה, ומאי נפקא מינה מאין באה הקדושה אם מאחד או משנים, ואם כן שפיר הקשו התוס' בשתי חצייך בפרוטה דלפשוט בכולה. ואין כאן מחלוקת על דברי התוס' רי"ד, דבאמת דברי התוס' רי"ד לא חידשו לן דבר, אלא שפקחו עינינו לראות דבקדושין איכא דעת אחרת, בהקדשו של כל אחד, דדעתו של חברו מעכבת עליו ודבריו הם דברי הגמ', ואין כאן מקים למחלוקת. ולא הי' כדאי להאריך בביאור הדבר הפשיט הזה, לולא שהי' בזה השגה על דברי גאון עוזנו באבני מליאים, שהיא מפרש דברים כהווייתן לחלק בין דיעה אחת לשתי דיעות. והדבר פלא. מקום דממעטינן כולה ולא מקצתה, לא חשוב מקצתה אלא אם ישאר כן לחלוטין, וכמו שכתבנו, אבל כל דכשיחול מקצתו יחול אחר כך על כולו, אין זה כלל מקצתו כיון דבאמת לבסוף חל כולו ומה דחל קימעא קימעא לא איכפת לן, כיון דסוף סוף כל הדבר קיים. ומשום הכי פרכינן שפיר לתמורה מתחלת הקדש ולקדושי אשה, דאף על גב דבתמורה ובקדושי אשה בעינן דוקא כולו ועל מקצתו לא חייל, אפילו הכי פריך שפיר דליפשוט בכולה דמטעם זה גופא דפשטה בכולה לא הוי תו מקצתה. ודומה לסברא זו מצאנו בבבא קמא (דף ל"ג ע"ב) הקדישו מוקדש אפילו לר' עקיבא משום דר' אבהו, דאמר ר' אבהו גזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון, וכתבו בתוס' אבל בלא ר' אבהו לא קדיש משום דקדושת דמים אין מפקעת מידי שעבוד ומיירי הכא בבעל מום אי נמי בתם וכגון שהקדישו קדושת בדק הבית דקדיש קדושת דמים וכדאמרינן המתפיס תמימים לבדק הבית מה שעשה עשוי. עד כאן לשונם. ולכאורה תמוה מה דהוצרכו לאוקומי דוקא בבעל מום או בקדשי בדק הבית והרי גם בתם קדושת דמים לא מפקעא מידי שעבוד, ואמאי לא אוקמוה בתם ובקדושת דמים. ונראה פשוט בטעמם, משום דקיימא לן הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, ואם כן אי בתם ובקדושת דמים, לא משכחת לה דלא מפקעא מידי שעבוד, דהרי קדוש קדושת הגוף, ומשום הכי מוקמי לה בבעל מום או בקדשי בדק הבית דלא קדשי קדושת הגוף. והרי הא דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, הוא משום דמגו דנחתא לי' קדושת דמים נחתא לי' נמי קדושת הגוף כדאיתא בתמורה ובערכין. והוא מטעם פשטה קדושה בכולה, דכמו דפשטה מאבר אחד לכל הגוף הכי נמי פשטה מקדושת דמים לקדושת הגוף, ועיין מה שביארנו כאן בהג"ה] ולכאורה כל זמן שאין לנו קדושת דמים, אין מקום שיקדש קדושת הגוף, וכיון דאין קדושת דמים מפקעת מידי שיעבוד ולא מציא חיילא כלל, מאין תבוא לידי קדושת הגוף ותפקיע מידי שעבוד. ומוכח דכל שסופה לבוא לידי קדושת הגוף אם תקדש קדושת דמים, הוי דין הקדושת דמים מתחלתו כדין קדושת הגוף להפקיע מידי שיעבוד. והסברא אחת היא. ואם כן הכי נמי בנידון דידן, לא מקרי זה חל מקצתו אלא חל כולו, כיון דכשיחול על ההיתר יחול גם על האיסור עמו. ועוד כל שכן הוא, דהתם על אבר אחד ועל חצי אשה לא חיילא קדושה מצד עצמם. ואפילו הכי כל דכשתפשוט אחר כך בכולה, מצי חיילא. כל שכן בנידון דידן דעל ההיתר כשהוא בפני עצמו חייל נדרא, אלא דבאופן שנדר ההיתר עם האיסור יחד, אנו רוצין לבטלו מפני שלא חל על האיסור, ועל מקצתו לא מצי חייל, לא כל שכן דכל דכשיחול על ההיתר יחול גם על האיסור, אין דינו כחל מקצתו אלא כחל כולו. ומצאתי בקונטרס שערי תורה שהביא ראי' בשם הגאון ר' בעריש מייזילש זצ"ל להראשונים דכשלא חל מקצתו, לא אמרינן בי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו. דאם לא כן איך משכחת לה כולל בנדרים ושבועות נימא איפכא מדלא חייל על האיסור לא חייל על ההיתר משום נדר שהותר מקצתו. וזהו כמו דסלקא דעתין למימר. אבל לדעתי אין בזה ממש מהלין תרי טעמי דכתיבנא דבדיני כולל לא אזלינן בתר איפכא, וכמו שיבואר עוד להלן מדברי הראשונים באכילה והנאה, ועוד דאין זה בכלל נדר שהותר מקצתו, כיון דכשיחול על ההיתר יחול נמי על האיסור:
ח) נחזור לעניננו דאין ראי' לסברתי בדברי התוס' מכולל דנדרים ושבועות. אכן אם גם נדחתה ראי' זו, אכתי רב חילה של ראייתנו הראשונה מאיסור אכילה והנאה, הדומה לאיסור גבוה והדיוט. דאף דהתם אין איסור ההנאה בא משום איסור האכילה, כמו הכא, דלדברינו, האיסור דלגבוה הוא משום האיסור דלהדיוט. אבל בפרט זה דמי מיהת לדהכא, דגם התם כל זמן שלא נאסר באכילה, אין אתה יכול לבוא לידי איסור הנאה, באופן דאין אתה יכול להתחיל גם שם מחלות איסור ההנאה, כמו הכא מחלות האיסור דלגבוה, ואפילו הכי סבירא להו להראשונים דאיסור הנאה הוי מוסיף, כמו שכתב רש"י בחולין (דף ק"א) וכן כתב הרשב"א בחידושיו לחולין (דף קט"ו) ובתורת הבית, דבשר בחלב הוי איסור מוסיף על חלב ונבלה, לפי שמוסיף איסור הנאה, ועוד כמה ראשונים שדעתם כן. וגם התוס' שנחלקו על רש"י בחולין (דף ק"א) ודעתם דאיסור הנאה לא הוי מוסיף, הרי אין טעמם משום דכשלא חל איסור האכילה לא חייל איסור ההנאה, אלא משום דאיסור הנאה אינו אלא איסור חמור, ורק הרמב"ם הוא דסבירא לי' דהנאה לא הוי מוסיף משום הך טעמא דכל זמן שמותר באכילה אין לאסור בהנאה, והוא יחיד בזה. אם כן מוכח מכל דברי הראשונים הנ"ל, דכל דכשיחול על האיסור יחול באותה שעה גם על ההיתר, אף דעל ההיתר לא מצי לחול מבלי שיחול גם על האיסור, גם זה חשוב כולל ומוסיף וכנ"ל. והרי זה דומה בזה הפרט לאיסור שלהדיוט ולגבוה, דאף דלא חייל לגבוה, כל זמן דלא חייל להדיוט, מכל מקום חשוב מוסיף, משום דבאותה שעה שיחול להדיוט, יחול גם לגבוה ודברי התוס' מתפרשין כהוגן. ואין מזה שום סתירה להוכחתנו מהגמרא דסוכה דמיעוטא דממשקה ישראל, אין בו אזהרת האיסורין לגבוה בפרטן, אלא שהוא איסור אחד כללי לאסור לגבוה משום שאסור להדיוט, ותקום ראייתנו דאיסורי חלב ודם יצאו מכלל איסורי הדיוט, ואינן אסורין כלל למזבח, דאם לא כן הי' בדין דכל איסורי הדיוט אם עלו לא ירדו וכנ"ל.*) וכיון שכן מיושבת הברייתא דכוס הי' ממלא מדם התערובות,
*) ובהאי ענינא תמוהים לי דברי המשנה למלך בפרק שלישי מהלכות איסורי מזבח, שכתב לפרש הא דאמרינן בחולין (דף קט"ו) מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, ומפרש להאיסור דמחוסר זמן לגבוה, דהיינו הך קרא דמייתי הש"ס בחולין (דף ע"ח) לאסור אותו ואת בנו במוקדשין, ומייתי ראי' דאי אסור להדיוט משום כל שתיעבתי הרי הוא לך בכל תאכל, למה לן קרא למוקדשין תיפוק לי' דלא הוי ממשקה ישראל. ודבריו נפלאים בעיני, דהרי התם מייתי הש"ס קרא על עיקר איסור שחיטת אותו ואת בנו במוקדשין, דאי לאו קרא הוי אמינא דאין איסור שחיטת אותו ואת בנו נוהג אלא בשל חולין, ואם כן לא היתה כל תועבה בשחיטת אותו ואת בנו דמוקדשין, והוי שפיר ממשקה ישראל, דמשום מאי ליתסר, ואף דאם היתה של הדיוט הי' מוזהר על שחיטתה והיתה נאסרת, אין זה ענין לממשקה ישראל, כיון דלפי שהיא עתה, לית בה משום כל שתיעבתי גם להדיוט ולכאורה הייתי סבור לומר דהמשנה למלך מפרש לדברי התוס' דחולין (דף צ') במה שהקשו דגיד הוי מוסיף על מוקדשין לגבוה, כפירוש המהרש"א שם. דאף על גב דעתה כשהוא מוקדשין לא חייל איסור גיד להדיוט, אפילו הכי אין זה ממשקה ישראל, כיון דאלו הי' חולין הי' בו איסור גיד להדיוט, דמן המותר לישראל פירושי, דאלו הי' חולין הי' מותר לישראל, ולפי זה לכאורה גם הכא, אין זה ממשקה ישראל דאף על גב דעתה כשהוא מוקדשין אין בו משום לא תאכל כל תועבה, מכל מקום כיון דאם הי' חולין הי' בו איסור דכל שתיעבתי הרי הוא לך בכל תאכל, לא מקרי גם עתה מן המותר לישראל. אכן רב ההבדל ביניהם, דהתם באיסור גיד אלו הי' חולין הי' בו איסור מצד עצמו, אבל בנידון דאף שהוא רק ספק נשפך, אין לחוש לספק איסור זריקת הדם למזבח שלא במקום מצוה, כיון דחלב ודם אין בהן איסור כלל למזבח, ושוב אין סתירה מהסוגיא דנזיר למה שכתבנו דגם דבר איסור של חולין איסורו אוסרו למזבח, דלא קשה תו למאן דאמר לחנכו איך זורק את הדם ומקטיר את החלב דשאני חלב ודם שאין איסורן איסור כלל למזבח: ט) עוד נראה לי ראי' דחלב ודם שאני משאר איסורי הדיוט. דכבר כתבנו דבכל הני דאסורין למזבח ממיעוטא דממשקה ישראל, אסורין גם לשם עצים, כדמוכח מרובע ונרבע דאסירי גם לשם עצים, וכל שנתמעט מקרא דממשקה ישראל לא בציר איסורי' מכל הני דאיתמעטו מקרא דמן הצאן. ואם כן קשה מה שכתבו התוס' בזבחים (דף ע"ז ע"ב) ד"ה בדם, דפסולין, לכולי עלמא אפילו לרבנן, מותר להעלותן לשם עצים. ועל כרחך דאין כוונתן לכל הפסולין, דהרי ברובע ונרבע מפורש הדבר שם בברייתא להיפוך, דלכולי עלמא אפילו לר' אליעזר אסור להעלותן לשם עצים, וכן הדין בכל האסורים להדיוט וכמו שהוכחנו, אלא דכוונתן לפסולין בקדש דהני הוא דמותר להעלותן לשם עצים לכולי עלמא וכמו שהאריך לפרש כן דבריהם במשכנות יעקב חלק יו"ד סימן ט"ו. אולם אכתי קשה, דהרי התוס' כתבו כן בפסולי חלב ודם, וחלב ודם שנפסלו, גם אם פסולן בקודש, הרי מלבד פסולן שאירע בהן, לא הוי תו גם ממשקה ישראל, דאין עוד מצוחן בכך, וכל שפסולו מטעם זה, הרי אסור גם לשם מים ולשם עצים. ואם כן נהי דמשום פסולן שבקודש מותרין לשם עצים, אבל אכתי אסורין משום שאינם ממשקה ישראל. אלא ודאי דחלב ודם שאני בזה מכל שארי איסורי הדיוט, דאין בהן שום איסור למזבח, וכשנפסלו אין בהן אלא פסולן בקודש, ולכן מותרין לשם עצים ולשם מים ככל שפסולו בקודש, ואינו כשאר איסורי הדיוט. וכן הדין גם בדבר איסור של חולין, דבשארי איסורין אסור למזבח, ובחלב ודם אין מקום גם לאיסור זה:
י) ונראה לי להעיר עוד ולהביא ראי' לסברתנו מעיקר הדין דכל שפסולו בקודש דגם בחלב ודם אם עלו לא ירדו, אלא דבדם איפלגו משום שאינו ראוי לאשים] והרי בחולין (דף צ') פרכינן על חלב ודם דאינן ממשקה ישראל ומשני מצותן בכך שאני. ואם כן הני פסולין דלכתחילה לא יעלו, הרי לא שייך בהו עוד מצותן בכך, ואם כן קשה דנהי דהפסול שאירע בהן, הוי פסולו בקודש, שדינו דאם עלה לא ירד, אבל אכתי ירדו משום שאינן ממשקה ישראל, דהוי תמיד בכל חלב ודם, כיון דהני לא הוי מצותן בכך, ופסול זה הרי לא הוי פסולו בקודש. ואין לומר דגם הפסול דממשקה ישראל שבחלב ודם, הוי גם כן פסולו בקודש, כיון שיש לחלב ודם הכשר במקום אחר בקרבן כשר, דגם מה דמצותו בכך הוי הכשר וכמו שכתבנו והכא הרי הוי ההכשר מחלב לחלב ומדם לדם, ואתי שפיר אפילו אם נאמר דהאיסורין נאמרו לגבוה גם בפרטן כמו שנאמרו להדיוט, דאז לא הוי איסור אחד פסולו בקודש משום שיש לחברו הכשר במקום אחר, וכמו שכתבנו לעיל, דהכא בחלב ודם גופיי' הרי ודאי דינן כפסולו בקודש שהרי יש להן עצמן הכשר במקום אחר] ואם כן לכאורה גם פסולן שאינן ממשקה ישראל הוי פסולו בקודש, מטעם שיש להן הכשר במקום שמצותן בכך. דזה אינו מתרי טעמי. חדא, דלפי זה בחלב ודם שאירע בהן פסול שפסולו בקודש, הרי אית בהו תרי פסולי, הפסול שאירע בהן עתה, ופסולן שאינן ממשקה ישראל, ואם כן גם בההכשר שיש להן במקום אחר, ניבעי דליהוו גם התם הני תרי פסולי כהדדי, דפשוט נראה דבקרבן שיש בו שני פסולין, וכל פסול בפני עצמו יש לו הכשר במקום אחר כשהוא לבדו, לא הוי זה הכשר לקרבן זה שיש בו שני הפסולין יחד, דודאי תרי פסולי חמירי טפי מפסול אחד [וגם דכיון שיש כאן שני פסולין, הרי כל פסול בפני עצמו שבקרבן זה, הוי פסולו בקרבן פסול, דהרי כבר הקרבן פסול מחמת הפסול השני, באופן דקרבן פסול הוא פוסל. וההכשר שיש לפסול זה במקום אחר הרי בקרבן כשר הוא, וודאי נראה דההכשר שיש לקרבן שהוא כשר, לבד זה הפסול שאנו דנין עליו, אין לדון ממנו שיהא הכשרו נקרא הכשר לגבי קרבן שיש בו גם פסול אחר, דמה שכשר בקרבן כשר, אין לדון עליו שיהא כשר בקרבן פסול, ואם כן כשיש בקרבן זה שני פסולין, הלא כל אחד מקלקל את חברו, שלא נוכל לדון עליו גם בפני עצמו שיש לו הכשר במקום אחר, אם במקום האחר אין שם אלא פסול אחד]. ולא דמי למה שכתבו התוס' בזבחים (דף פ"ד ע"ב) בהג"ה ובנדה (דף מ"א), דמה לי חד פסולא מה לי תרי פסולי, דהתם תרווייהו פסולן משום יוצא, וכשיצא כבר חוץ לקלעים, הרי לא יתוסף בו עוד פסול במה שיוסיף לצאת גם חוץ לירושלים, והוא פסול אחד באמת, ובזה הוא דכתבו מה לי חד פסולא מה לי תרי פסולי, ואין זה שייך לעניננו. ואם כן התינח בפסול יוצא וטמא, שיש להן הכשר בקרבן צבור ובבמה, דגם במקום הכשרן ישנן לחלב ודם, נמצא דההכשר שבמקום אחר, הוי גם כן בשני הפסולין דידן מה שהי' אסור אלו הי' נשחט כשהוא חולין, הוא משום דאז היתה בו תועבה בשחיטתו, והתועבה היתה אוסרתו, וכפי שהוא עתה בלי תועבה בשחיטתו גם אם הי' חולין הי' מותר. דהרי גם אם יפדנו עתה, כששחטו בעודנו מוקדשין, ויצא לחולין לא יהי' בו איסור לפי שלא היתה תועבה בשחיטתו, ובגיד כשיפדנו ויצא לחולין, הוא אסיר. ולכן לא מקרי ממשקה ישראל דכלום הוא חסר לאיסורו אלא שיהי' חולין, וכשהוא אסור כשהוא חולין לא הוי ממשקה ישראל, משא"כ הכא שחסר לאיסורו התועבה שבשחיטתו, ועתה שאין בו תועבה הוא מותר גם כשהוא חולין, והוי מן המותר לישראל גם לפי סברת המהרש"א. ובספר בית יצחק להגאון ר' יצחק שמעלקיש מלבוב ראיתי שתירץ לקושית המהרש"א על התוס' דחולין הנ"ל דכל זמן דלא חל האיסור להדיוט אין בו איסור לגבוה, על פי הגמרא דיבמות (דף ל"ב): ב) דהא דאין איסור חל על איסור הוא רק לעונשין אבל לאיסורא חייל, ואם כן גם כשהוא מוקדשין אסור להדיוט באיסור גיד, אלא דאין עליו מלקות, ולכן אין זה ממשקה ישראל ואסור לגבוה באיסור גמור, ושפיר הוי מוסיף וחל גם להדיוט למלקות. אבל אין בזה כלום דבאותו דבור מבוארת דעת התוס' דגם ליסורא גרידא אין איסור חל על איסור דזה לשונם שם בתחילת הדבור, משמע דאפילו בשלמים ולאחר זריקה דשרי אף לזרים בעי למימר דלא חייל כלל האיסור גיד ושרי באכילה וכו'. הרי דלא חייל גם לאיסורא ושרי באכילה משום איסור גיד. והאחרונים העירו באמת על דבריהם אלו מהגמרא דיבמות הנ"ל שנראה דלאיסורא חייל, ועיין בספר בית הלוי חלק א' סימן מ"ד מה שכתב בזה תירוץ מספיק. על כל פנים דעתם מבוארת דגם לאיסורא לא חייל ושפיר הקשה המהרש"א. ובמה שהקשו בתחילת דבריהם משלמים לאחר זריקה שמותר לזרים וליחול אז איסור גיד, ומקדשי קדשים לא קשה להו משום דגם לאחר זריקה אסורים לזרים. קשה ני טובא, דהרי איסור זרות לא חייל בקדשי קדשים אלא לאתר זריקה כדדרשינן במכות (דף י"ח) מואכלו אותם אשר כופר בהם כל היכא דקרינן בי' ואכלו אותם קרינן בי' וזר לא יאכל קדש, באופן דלפני זריקה ליתי' גם בקדשי קדשים לאיסור זרות, ואם כן לאחר זריקה ליחול איסור גיד ואיסור זרות בבת אתת, דומה למה שכתבו התוס' ביבמות (דף ל"ג) באיסור נבלה ואיסור זרות. וצע"ג. יחדיו [ובחוץ לזמנו וחוץ למקומו דהכשרו היא מה שמרצה לפולו אולי גדר אחר הוא ואין לנו עזה עסק בו] אבל בפסולא דלן, דהכשרו הוא הואיל ולן כשר בבשר הנאכלין לשני ימים, אם כן ההכשר שהיא על הבשר, הרי הוא על פסולא דלן כשהוא לבדו, ואיך נדון מזה על האימורין שבאותה שעה יש בהן גם הפסול שאינו ממשקה ישראל. ונהי דגם פסול זה יש לו הכשר בקרבן כשר שמצותו בכך, הרי התם ליכא לפסולא דלן, ונמצא דשני הפסולין כשהן יחד אין להן הכשר במקום אחר ועוד דגם אם לא נקבל הנחה זו, ונאמר דגם מה שיש הכשר במקום אחר לכל פסול בפני עצמו, מהני גם לתרוויי' בהדי הדדי דליהוו פסולן בקודש. אכתי לא יונח לן בזה אלא לשיטת התוס' בהג"ה בזבחים (דף ס"ח) בפירושא דפסולו בקודש, דהיינו מה שיש לו הכשר במקום אחר, אבל לשיטת רש"י דפסולו בקודש היינו מה שנפסל בעזרה, ולשיטת תוס' עצמן דהיינו שנפסל לאחר שחיטה, הרי לא שייך זה בחלב ודם שאסורין מעיקרן, במקום דלא הוי מצותן בכך. ולדידהו הרי תשאר קושיתנו בכל פסולו בקודש דחלב ודם, שיהא דינן דאם עלו ירדו, כיון דכשנפסלו לא הוי תו ממשקה ישראל ופסול זה אין פסולו בקודש, לשיטת רש"י ותוס' אשר על כן נראה לי מזה רא' לסברתנו, דחלב ודם יצאו מכלל איסורי הדיוט, ואין איסורן איסור כלל למזבח, ולכן לא שייך בהו תו פסולא דממשקה ישראל גם כשנפסלו:
יא) ובדברינו אלה ירוח לן ליישב דיבור תוס' אחד במסכת זבחים שהקשו עליו גדולי האחרונים דהתוס' בזבחים (דף ע') הקשו למאן דאית לי' איסור מוסיף, למה לן קרא דיבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב תיפוק לי' דהוי איסור מוסיף שהרי נאסרה לגבוה. ובתשובת הגאון רעק"א זצ"ל סימן ק"ע בתשובת בן המחבר הקשה דמאי מוסיף הוא זה, דהרי עתה כשהבהמה היא חולין בלאו הכי אסורה כולה לגבוה, משום חולין בעזרה, ומה שניתוסף איסור על ידי שנתנבלה דאם הי' מקדישה היתה אסורה לגבוה משום נבלה, מנא להו להתוס' דגם זה מקרי מוסיף, כיון דלפי שהוא עתה חולין אין כאן איסור מוסיף. ולדברינו הנ"ל דברי התוס' מיושבים. דבאמת עיקר קושיתו מאיסור חולין בעזרה, יש ליישב בפשיטות, די"ל דהתוס' סבירא להו כדעת הרשב"ם בבבא בתרא (דף פ"א ע"ב) בלישנא אחרינא, דכל שארי הבאות, וגם ההקטרה בכלל, לבד משחיטה, אינן אסורין אלא מדרבנן. ועיין במשנה למלך בפרק ב' מהלכות שחיטה שביאר כן גם בדעת הרמב"ם. ואם כן קודם שנתנבלה לא הי' בה שום איסור העלאה לגבוה מדאורייתא, והוי נבלה מוסיף לגבוה בלי פקפוק. אלא דאי הוי אמינא דדבר איסור של חולין אין איסורו איסרו למזבח לא הוי נוח לן ולא מטעמו, אלא דכפי שהיא עתה חולין אינה אסורה למזבח גם משום איסור נבלה, דאיסורו הוא משום ממשקה ישראל, ובדבר של חולין אין איסור זה נוהג כלל, אלא דהוי מוסיף למזבח אם הי' מקדישה, וישאר סגנון קושיתו, מנלן דהוי מוסיף גם בכי האי גוונא. ועדיפא מינה יש עוד להקשות, דגם כשיקדישה עתה כשנתנבלה לא יהי' בה איסור למזבח, דאי נימא דממשקה ישראל אינו נוהג בדבר של חולין, ואינו אלא פסול במידי דהקרבה, הרי בזה שנתנבלה ולא חזי להקרבה, גם מלבד האיסור נבלה שבה, דבהמה מתה הרי אינה קרבן גם לולא האיסור נבלה, ואם כן אין מקום לאוסרה לגבוה משום איסור נבלה, דגם אם יקדישה לא תהא אלא קדושת דמים, והוי לענין ממשקה ישראל כמו דבר איסור של חולין. ואמינא עוד דגם אם היתה קודש ונתנבלה, כיון דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, ולהתוס' בקדושין (דף נ"ז) גם איסורא לית בהו דנפקא כל קדושתן, ואיזו איסור של נבלה שייך בהו לגבוה. [ויהי' יסוד לדברינו דגם בדבר איסור של חולין שייך איסור למזבח, גם מעיקר קושית התוס'. דאם לא כן אין מקים לאסור נבלה למזבח משום ממשקה ישראל, אחרי דכבר היא חולין, ובחולין אין מקום לאיסור זה, ומוכח מקושיתם דגם דבר איסור של חולין אסור למזבח משום איסורו] אבל לדברינו, דגם דבר איסור של חולין אסור להעלותו למזבח משים איסורו, הדברים מיושבין היטב. דהתוס' סבירי להו, דהקטרת חולין למזבח לאו דאורייתא, ואם כן אין בה שום איסור העלאה משום חולין בעזרה, ומשום נבלה אסורה גם עתה למזבח כשהיא חולין גם כן, אחרי דגם דבר איסור של תולין אסור למזבח. והוי שפיר איסור מוסיף גם לפי שהיא עתה של חולין. אלא דאכתי קשיא, דאי גם דבר איסור של חולין אסור למזבח משום איסורו, אם כן אי בתר השתא אזלינן, הרי כשהוא חולין גם החלב אסור למזבח, משום ממשקה ישראל שבאיסור חלב, וסוף סוף אין הנבלה מוסיף על החלב מידי אלא לכשיקדישנה, דאז החלב מותר לגבוה, ושוב תשאר סגנון קושיתו, מנלן דבכי האי גוונא הוי מוסיף. אבל לפי שהוכחנו בדברינו הקודמים, דאיסור חלב ודם שאני משאר איסורי הדיוט, דאין איסורן איסור כלל למזבח, יבוא הכל על מקומו, כיון דבחלב אין איסור משום ממשקה ישראל, ומשום חולין בעזרה אין כאן, דשארי הבאות אין איסורן מדאורייתא, ומשום נבלה אסורה גם כשהיא חולין, הרי אחרי שלש אלה הוי נבלה מוסיף על חלב גם לפי שהיא עתה חולין וכנ"ל. עוד הקשה שם הגאון ז"ל בתשובה הנ"ל דקרא צריך לבהמת בעל מום, דאסורה ועומדת לגבוה משום מימה ומחמת נבלה לא ניתוסף בה שום איסור לגבוה ולדברינו הנ"ל תתיישב גם קושיא זו. דבבהמת חולין הרי אין בה איסור מום למזבח דאינו עובר משום בעל מום אלא בקדשי מזבח דוקא, עיין רמב"ם ריש הלכות איסורי מזבח, ובכסף משנה ובמשנה למלך שם, ואם כן כפי שהיא עתה חולין, הוי נבלה מוסיף גם בבעל מום, אחרי דכשהיא חולין אין בה משום בעל מום, ומשום נבלה אסורה גם כשהיא חולין, לדברינו, דגם דבר איסור של חולין איסורו אוסרו למזבח וגם על החלב הוי מוסיף וכנ"ל. ולא עוד אלא אפילו בבהמת קדשים אתי שפיר, על פי דברי הרמב"ם הנ"ל, דהרי מיד כשמתה נפקע ממנה איסור בעל מום דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, והוו כחולין ולא שייך בהן עוד איסור בעל מום. ואפילו לדעת האומרים דאיסור מעילה אית בהו גם לאחר מיתה, מכל מקום אין בהן משום בעל מום למזבח, כיון דאיסור זה אינו אלא בקדשי מזבח שעומדין להקרבה וכמו שמבואר בדברי הרמב"ם הנ"ל ובמפרשיו, וזו שמתה גם אם אית בה קדושה, כיון דאינה בת הקרבה לא שייך בה כלל איסור בעל מום, ואין איסורה עתה לגבוה אלא משום נבלה. [והי' אפשר להסביר זה בכוונת דברי התוס' בבבא קמא דף ע"ו במה שכתבו דמום דמחיים חשיב מום ומום דלאחר מיתה לא הוי מום. וזהו משים דדין מים לא הוי, אלא אם בשעה שהומם הוי חזי להקרבה לולא המום שנפל בו, דהוי קדשי מזבח ושייך בו דין מום, אבל אם בשעה שהומם כבר אינו בן הקרבה גם לולא מום זה שנפל בו, כמו לאחר מיתה, דגם לולא דין המום שעל המיתה אין על הבהמה המתה דין קרבן [בשעה שלא נשחטה בפנים כדין קרבן] ולא הוי עוד קדשי מזבח גם בלאו מום זה, אין עוד דין מום בקרבן כזה לשום דבר ולא מהני גם לפדות על ידו. אלא דבהוממה מעיקרא ואחר כך מתה אף דנפקע ממנה דין בעל מום, לענין לאיסרה למזבח משום בעל מום, אבל מכל מקום דין הפדיון שחל עלי' מחיים שנעשית ראוי' לפדיון אז, לא נפקע ממנה גם לאחר מיתה, למאן דלא בעי העמדה והערכה, אבל כשהוממה לאחר מיתה, לא חל עליו דין מום כלל, ואינה נעשית ראוי' לפדיון מחמת מום כזה שאין עליו דין מום כלל. דהרי מחמת שארי פסולים אינה נפדית כמו אם נטרפה, דאין לה פדיון אלא דוקא במום, ומשום הכי כל שלא הי' עליו דין מום מעולם לא איתחזי לפדיון]. ומורי שארי הגאון החסיד רי"ד זצללה"ה הקשה על דברי התוס' האלו בבית הלוי חלק א' סימן מ"ו, מהא דאמרינן בחולין (דף ל"ז) דליכא נבלה דלא הוי מסוכנת פורתא מעיקרא, והרי מסוכנת אסורה לגבוה כדאמרינן בברייתא פרט לחולה ולזקן, ואם כן גם קודם שנתנבלה כבר נאסרה לגבוה משום חולה, ובאופן דשוויא גיסטרא דאמרינן שם בגמ' דלא הוי מסוכנת קודם שנתנבלה, הרי כבר נאסרה לגבוה משום בעלת מום, ואם כן בכל אופן לא ניתוסף איסור לגבוה על ידי שנתנבלה, דכבר אסורה ועומדת לגבוה אי משום חולה אי משום שעלת מום. ולהנ"ל אתי שפיר, דבבעל מום של חולין הרי אין איסור לגבוה, וגם חולה לא עדיף איסורי' למזבח מבעל מום, דמיעוטא דחולה וזקן ומזוהם, הוא מקרא דכל מום רע, כדאיתא בסיפרי פ' ראה, עיין ברמב"ם פרק שני מהלכות איסורי מזבח הלכה ו' ובפי' המשניות בבכורות בפ' על אלו מומין] ואם כן בין בדשויא גיסטרא בין בנבלה דעלמא דהוי מסוכנת פורתא מעיקרא, לא נאסרה לגבוה קודם שנתנבלה, דאין איסור בעל מום בבהמת חולין, וגם משום חולין בעזרה אין בה כדכתיבנא דהתוס' סבירי להו דשארי הבאות אין בהן איסור דאורייתא בחוב"ע, והוי נבלה מוסיף. וגם בבהמת קדשים הרי כבר כתבנו דמשעה שמתה אין בה עוד משום איסור בעל מום, ואין איסורה לאחר מיתתה לגבוה, אלא משום נבלה, ואם כן בכל אופן הוי נבלה מוסיף לגבוה. אולם גם חוץ לדרכנו נוכל ליישב קושית הגאון רעק"א מבעל מום וקושית הבית הלוי הנ"ל. דבחולין (דף צ') אמרינן אימר דשמעת לי' לר' יהודא בטמאה דאיסור לאו קדשים דאיסור כרת מי שמעת לי', ופירש רש"י דעל ידי קדשים בא לידי כרת כגון אכלו בטומאה או פגול ונותר הרי דמקרי חומר לענין איסור חל על איסור מה שיכול לבא לידי איסור חמור, אף על פי שעתה אין בו אותו חומר, והכי נמי לענין מוסיף דאם יכול לבוא לידי הוספת איסור על ידי האיסור השני, אם גם במקרה הוי גם זה איסור מוסיף וכמדומה שכן העיר שם בתשובת הגרעק"א הגאון בן המחבר בישוב קושיתו הראשונה] ואם כן יש לומר דקושית התוס' בזבחים תיקום אליבא דמאן דאמר בבעלי מומין דאם עלו לא ירדו, דלדידי' הוי מוסיף באיסור נבלה על בעל מום, לענין אם עלו ירדו, וכיון דאקרא קיימינן, הרי תקשה למאן דאמר זה, למה לן קרא דיבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב. וכמו כן מיושבת קושית הבית הלוי ממסוכנת, דלמאן דאמר בבעלי מומין אם עלו לא ירדו, הוא הדין למסוכנת דאתיא מקרא דכל מום רע ודינה כבעל מום וכמו שכתבנו לעיל, והוי נבלה מוסיף לענין דאם עלו ירדו וכי תימא התינח קושיתם בזבחים דאקרא קאי, ושפיר יש לומר דקושיתם תיקום למאן דאמר בבעלי מומין אם עלו לא ירדו, אבל קושיא כזאת הרי הקשו התוס' על סוגית הש"ס בחולין (דף ק"א ע"א) באיסור נבלה על איסור גיד דקרי לה הש"ס איסור כולל, והקשו דהוי איסור מוסיף לגבוה, והתם הרי תשאר קושית הבית הלוי, דכל נבלה הוי מסוכנת פורתא מעיקרא או בעלת מום שנאסרה כבר לגבוה ולא הוי בנבלה שום מוסיף ומאן לימא לן דהך סוגיא אתיא כמאן דאמר בבעלי מומין אם עלו לא ירדו. וקושית הגרעק"א לא קשה הכא דהרי אין לאוקמי דברי חכמים בבעלת מום דוקא, אבל קושית הבית הלוי תיקום גם הכא] גם זה ניחא, דבברייתא דנבלה על גיד, איירי בה ר' מאיר ור' יהודא, ותרוויי' סבירי להו כר' עקיבא דבעלי מומין אם עלו לא ירדו, כמבואר במנחות (דף ע"ט ע"א) יעו"ש היטב בפרש"י, והוי לדידהו נבלה מוסיף על בעל מום ועל מסוכנת וכנ"ל. ושפיר הקשו התוס'. ועוד יתיישב לנו בזה מה שכבר העירו האחרונים בסתירת שני דבורי תוס' בענין זה. דבזבחים ובחולין כתבו התוס' דאיסור נבלה על חלב וגיד הוי מוסיף לגבוה, וביבמות (דף ל"ג ע"ב) ד"ה אמר הקשו, דמהא דאמרה תורה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב, מוכח דהקל חל על החמור באיסור כולל, הרי דקרו לה איסור כולל. ועיין בשער המלך פרק י"ז מהלכות איסורי ביאה. ולדברינו הסתירה מיושבת בלי פקפוק, דבזבחים תיקום קושיתם למאן דאמר בעלי מומין אם עלו לא ירדו, דלדידי' למה לן קרא דנבלה חל על חלב, הא הוי מוסיף. וכן בחולין דקאי שם אליבא דמאן דאית לי' כר' עקיבא, הקשו שפיר דהוי מוסיף וביבמות (דף ל"ג) הקשו בהיפוך, דלדידן דלית לן כר' עקיבא בבעלי מומין, ולא הוי נבלה מוסיף וכקושית הבית הלוי, משום דכל נבלה כבר אסורה ועומדת אי משום מסוכנת אי משום בע"מ, והוי רק איסור כולל. הרי יהא מוכח דבאיסור כולל חל איסור קל על איסור חמור. ואתי שפיר היטב: