אור ברסלב

שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא

סימן ז

סימן ו

בדין נחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה ובדין ממשקה ישראל. בסימן הקודם הבאנו מה שכתב הפלתי לדבר פשוט, דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, ונחירה מיהא בעי, דאין נחירה זו מתרת את המפרכסת. וכתבנו להביא ראי' לזה מדברי התוס' בחולין (דף צ"א) שכתבו דבן נח מוזהר על הנחירה, ואפילו הכי אמרינן דלבני נח במיתה תליא, וכן כתב בספר ברית אברהם לדבר ברור כדברי הפלתי, וגם הביא ראי' מדברי התוס' דחולין הנ"ל:

א) ואם שאיני כדאי להרים ראש נגד הגאונים הנ"ל, אבל האמת יורה דרכו דנחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה אף היא מתרת המפרכסת כשחיטה, שלא כדעת הגאונים הנ"ל, ומדברי התוס' דחולין אין שום ראי', וכמו שיבואר. דהנה מרגניתא טבא מצאתי בעיקר דין נחירה זו בדברי הרשב"א בחידושיו לחולין (דף כ"ח). דבהא דקאמר הש"ס התם ותיהני לה סכין לטהרה מידי נבלה, כתב הרשב"א וזה לשונו, מדקאמר ותיהני לה סכין, משמע דגם למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה חתיכת הסימנין מיהא בעינן, שאלו הכהו על ראשו ומת או שחתך כנגד לבו הרי זה נבלה, ואין התרתו אלא מן הצואר, ואין שחיטה לעוף שאמרו שאין נוהגין בו הלכות שחיטה ואין פוסל בו שהיי' חלדה הגרמה ועיקור. עד כאן לשונו הצריך לעניננו. דבר חדש שמענו מדברי הרשב"א האלו בפירוש אין שחיטה לעוף מן התורה, דעיקר השחיטה הוי לכולי עלמא מן התורה גם בעוף, אלא דההלכות הפוסלות בשחיטה אין נוהגין בשחיטת העוף מן התורה, ומה שנקראת נחירה בפי הראשונים ז"ל היינו לפי שאין ההלכות הפוסלות בשחיטה נוהגין בה. וכיון דנחירה זו מדין שחיטה היא, הלא ודאי שמתרת את המפרכסת, דמה שאין פוסלין בה חמשה הלכות שחיטה, אין זה נוגע כלל להיתר מפרכסת. ומכיון דעיקרה דנחירת העוף שחיטה היא, מאיזה טעם נחלק בין שחיטת עוף לשחיטת בהמה בדין היתר מפרכסת, כיון דתרוויי' מדין שחיטה הוא וזה נראה ברור. ואם באנו לומר שהנחירה אינה מתרת את המפרכסת הי' לנו לומר דהנחירה מצוה אחרת היא שאינה מדין השחיטה. אבל לפי דברי הרשב"א בפירוש דין הנחירה אין מקום לזה כלל. ואם כן אין שום ראי' מדברי התוס' דחולין (דף צ"א) לנידון דידן, דהתם אף דבני נח מוזהרין על הנחירה, לפי דברי התוס', הרי אין לנחירה זו שום שייכות למצות שחיטה. אלא דאית לן שום דרשה שנצטוו בני נח על הנחירה להדיא (כמו שיבואר לפנינו אי"ה בסימן י"א מדרשת הפסיקתא) אבל זוהי מצוה אחרת ואין לה ענין למצות השחיטה ולכן אינה מתרת את המפרכסת, דלא אשכחן היתר למפרכסת בדין נחירה זו. מה שאין כן בנחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, דלדברי הרשב"א מצותה מצות שחיטה כמו שחיטת בהמה, אלא שאין פסולי שחיטה נוהגין בה, ודאי דהויא כשחיטה גם להיתר מפרכסת, כיון דמצותה מדין השחיטה היא. גם מדברי הרמ"ה שהביא הרא"ש ביומא בפרק יום הכפורים שהבאנו בסימן הקודם שכתב דנחירת העוף כשרה על ידי נכרי למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, אף שהנכרי אינו בר זביחה. (דגם אם הרמ"ה דעתו כדעת התוס' דחולין דגם בן נח מוזהר על הנחירה, אכתי הוי אינו בר זביחה לעניו נחירת העוף לפי סברת הרשב"א, דהרי נחירתו שהוא מצווה עלי', אינה מדין שחיטה, ונחירת העוף לפי דברי הרשב"א, מדין שחיטה היא, ועל מין נחירה כזו הרי אין הנכרי מצווה, ועוד דלפי שיתבאר בדברינו בסימן י"א, הרי לאחר מתן תורה, אין בן נח מוזהר על נחירה גם להתוס', ותירצנו בזה מה שהקשו בהגהות מנבלה דאמר רחמנא או מכור לנכרי יעויין שם) אין ראי' שחולק על הרשב"א בעיקר הסברא דמצות הנחירה מדין השחיטה היא. דיש לומר דגם איהו סבירא לי' כטעמו של הרשב"א, ואפילו הכי כשר בה מי שאינו בר זביחה, דכשם שאין שארי ההלכות הפוסלות בשחיטה נוהגין בעוף, הכי נמי דאינו נוהג בו פסול זה דאינו בר זביחה, דמאי עדיף פסול זה משארי פסולי שחיטה. ונפלאתי לראות בספר מקור מים חיים בסימן כ"א שיצא לעשות מחלוקת בין הרשב"א והרמ"ה הנ"ל, ופשוט בעיניו דלהרשב"א, שהנחירה אף היא מדין שחיטה, פסולה על ידי נכרי. ואני תמה, דמאי שנא פסול זה משארי פסולי שחיטה דלא נהיגי בה. ואין לומר דלהרשב"א רק הפסולין דאתו מהלכה למשה מסיני הוא דלא גמירי בה, אבל פסול דאינו בר זביחה דאתי מקרא דוזבחת ואכלת, נהיג גם בנחירת העוף כיון דלהרשב"א שם שחיטה עלה. דזה אינו דאם כן נאמר גם פסול דרסה לינהוג בה, לפי מה שכתב הרשב"א עצמו בתורת הבית דפסול דרסה לאו מהלכה למשה מסיני הוא אלא מלישנא דקרא דאין ושחט אלא ומשך, וכי גמירי הלכתא אשארי, וכן כתב רש"י בחולין (דף כ"ז ע"א) בחד לישנא ואם כן לינהוג בה גם פסול דרסה, וזהו דבר שלא שמענו גם להרשב"א. (בקצת דפוסים לא נזכר פסול דרסה בדברי הרשב"א הנ"ל, וכשמנה הלכות שחיטה שאין נוהגין בעוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה. הזכיר הלכות שהיי' חלדה, הגרמה ועיקור, והשמיט לפסול דרסה. ולפי הנ"ל הי' זה מדוקדק, לפי שדרסה דפסולו מקרא, ואינו הלל"מ נוהג באמת להרשב"א בנחירת העוף, למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה. אבל אין ספק שהוא טעות הדפוס, דלפי זה הרי תקשה הסוגיא דנזיר (דף כ"ט) דפריך והא קאכיל כהן נבלה ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה, ואי נימא דדרסה פוסלת בה גם למאן דאמר זה, הרי אכתי קאכיל נבלה דדרסה, דהרי מצות מליקה קוצץ ויורד. ואין לומר דסוגיא זו סברה כמאן דאמר מצות מליקה מוליך ומביא, ואין בה משום דרסה. חדא דלפי המתבאר בחולין (דף כ') ליכא למאן דאמר דמצות מליקה דוקא מוליך ומביא וקוצץ ויורד פסול בה, ואם כן כיון דבשארי מליקות כשר לכולי עלמא גם קיצץ ויורד, ליכא למימר דהכא ניבעי דוקא מוליך ומביא, דכבר כתבנו לעיל דיסוד קושית הש"ס מהא דקאכיל כהן נבלה, הוא מה שלא נזכר שום שינוי בקרבן זה מבשאר קרבן עוף, ואם כן אין לומר דגם לפי תירוץ הש"ס יהי' שנוי במליקתה שיצטרך להיות דוקא מוליך ומביא, מה שאינו בשארי קרבנות. ותו דהראשונים הקשו על תירוץ הש"ס דאכתי קאכיל כהן טרפה דשבירת המפרקת, ותירצו דסבר כמאן דאמר מחזיר סימנין אחורי העורף, ומבואר בחולין (דף כ') דלמאן דאמר מחזיר מוכרח דמצות מליקה קוצץ ויורד, ומוליך ומביא פסול בה, ואם כן למאן דאמר לחנכו דס"ל מחזיר סימנין אחורי העורף אי אפשר למליקה בלי דרסה ואין להאריך) ואם כן מוכח דגם פסולי דאתו מקראי לא פסלי בנחירת העוף גם להרשב"א, ומאי שנא פסול דאינו בר זביחה מפסול דרסה, וברור דאין לעשות בזה שום מחלוקת בין הרשב"א והרמ"ה. על כל פנים מדברי הרשב"א נמצינו למדין דנחירת העוף מתרת מפרכסת, אחרי דלדבריו נחירה זו שחיטה היא, ולפי טעם זה אין מדברי התוס' דחולין, שהם עיקר יסודו של הברית אברהם, שום ראי' להיפוך, וכמו שכתבנו. ונראה עוד דגם מצד עצמו קשה הדבר לאומרו, דאנן לפי מה דמצרכינן שחיטה לעוף מדרבנן, הרי מתירין אנו בעוף גם המפרכסת, וכיון דמדאורייתא שחיטה זו נחירה היא, דמפרכסת שלה אסורה איך הקילו רבנן לעבור על דברי תורה, ומה גם בקום ועשה. ולא אשתמיטו להו הראשונים להשמיענו דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, אסורה באמת המפרכסת גם על ידי שחיטה. והפליתי בסימן כ"ז התעורר על זה, ותירץ דבדבר הדומה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה כמו שכתבו התוס' ביבמות (דף פ"ח). ואולם מלבד הדוחק שיש בתירוץ זה לבדות מלבנו דבר הדומה מה שלא נמצא בראשונים. אף גם זאת דעיקר סברת התוס' דיבמות הנ"ל, אינה מוסכמת מיתר הראשונים שנתנו טעמים אחרים לנאמנות עד אחד בעדות אשה. ועיין בנימוקי יוסף פרק האשה רבה שדחה סברת התוס' הנ"ל דעקירת דבר מן התורה בדבר הדומה. ועיין בחידושי הרשב"א (בדף פ"ט ע"ב) שם גבי כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה, שתירץ גם התם לקושיתם מעקירת דבר מן התורה באופן אחר, ולא ניחא לי' בסברתם דבדבר הדומה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ומה נעני לכל הני ראשונים אשר על כן נראה ברור, דנחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, מתרת את המפרכסת כשחיטה, ועל פי דברי הרשב"א (שבדף כ"ח) הדבר מוכרח וכנ"ל. וראיתי בברית אברהם שהעיר גם כן בזה, דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, איך אכלינן מפרכסת של שחיטת עוף. ותירץ מילתא חדתא דבעוף אין מפרכסת כחי', וגם בשחט סימן אחד הוי כמתה. וכל זה כדי להחזיק בשיטתו דאין נחירה מתרת מפרכסת, וכזה כתב בספר העמק שאלה להגאון הנצי"ב מוואלאזין זצ"ל בשאילתא ו' אות ה' על פי דברי רש"י בחולין (דף כ') ככל דברי הברית אברהם, ודלא כהתוס' דחולין (דף פ"ד). ובמחילת כבוד גאונם אשתמיטא להו המשנה המפורשת דריש מס' טהרות, דעוף טמא אין שחיטתה מתירתה לבן נח, וכל זמן שמפרכסת אסור משום אבר מן החי, וכבר הארכנו בזה בסימן הקודם ליישב דברי התוס' דחולין. על כל פנים הדין דין אמת בלי פקפוק דגם בעוף מפרכסת כחי', והוכחתנו קמה ונצבה. שוב מצאתי בתפארת ישראל ריש מסכת טהרות בפירושו הארוך שהביא בשם הגאון רעק"א זצ"ל לדבר פשוט דנחירת העוף מתרת מפרכסת. ועל פי דברי הרשב"א הנ"ל הדבר מבואר:

ב) ונראה לי להביא עוד ראי' דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, נחירתו מתרת את המפרכסת מהסוגיא דנזיר (דף כ"ט). דהנה אם נאמר דנחירת העוף אינה מתרת את המפרכסת, וקאי עלה באיסור אבר מן החי עד שתמות, הרי דמה היוצא ממנה באותה שעה הוי דם מן החי, וקאי עלי' בלאו לר' חנינא בן גמליאל, ולדידן דלית לן לאו בדם מן החי, על כל פנים לא גרע מצירן ורוטבן וקיפן דקאי עליי' בעשה דוהטמאים כמו שכתבו האחרונים. ואם כן תקשה לן אותה סוגיא דנזיר (דף כ"ט) דפריך למאן דאמר לחנכו והא קאכיל נבלה, ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה, וכבר כתבתי בשם המפרשים, דבאמת מעיקר אכילת נבלה לא קשה להו, דהרי מצי לאוכלה בחצי שיעור, לריש לקיש דקיימינן אליבי', דחצי שיעור מותר מן התורה, אלא דעיקר הקושיא הוי מה דלא הוזכר במשנה שום שינוי בסדר קרבן זה משארי קרבנות. ואי נימא דאין נחירה מתרת את המפרכסת, הרי אכתי תקשה למאי דמשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה, כיון דמליקה זו דין נחירה עלה ודמה היוצא ממנה בשעה שמפרכסת דינו כדם מן החי, כיון דהנחירה לא התירתה, ואם כן אסור להזות כל זמן שמפרכסת, דכל איסורי הדיוט אסורין לגבוה, ויצטרך להמתין בהזאתה עד שתצא נפשה, ואם כן גם למאי דמשני, אכתי יהי' בזה שינוי משארי הזאות דהוו תיכף לאחר המליקה בשעת פרכוסה, ובהזאתה של זו צריך להמתין דוקא עד שתמות. וכי תימא דהכא לאחר מליקתה בשעת ההזאה אין מפרכסת שלה עוד כחי', דהא כי מזה מדמה כבר חתך המפרקת ורוב בשר דהוי כמתה גמורה ומטמא גם במשא כמבואר בראשונים, ואין בה עוד איסור אבר מן החי. אבל בזה עוד לא יונח לן לשיטת רש"י והריטב"א דלמאן דאמר מחזיר סימנין אחורי העורף, אינו מולק המפרקת לאחר הסימנין. דהרי התוס' הקשו על תירוץ הש"ס, דאכתי קאכיל כהן טרפה דשבירת המפרקת, ותירצו דסבירא לי' כמאן דאמר מחזיר סימנין אחורי העורף, וכן תירצו הרשב"א והרמב"ן בחידושיהם לחולין (בדף כ"ח), ותירוץ אחר לא מצאתי בדברי הראשונים לקושיא זו. וכיון דלמאן דאמר זה לא מליק אלא הסימנין לבדן, לשיטת רש"י והריטב"א, הרי מפרכסת שלה כחי', והוי על דמה דין אבר מן החי בשעת פרכוסה, ותשאר קושיתנו דיצטרך להמתין בהזאתה עד שתמות, ויהי' בזה שנוי משארי הזאות. אלא ודאי דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, הנחירה היא כשחיטה ומוציאה מידי אבר מן החי. ולכאורא יש לדחות ראי' זו. דהכא אף שאסור הדם משום דם מן החי מותר להזותו למזבח, דהא דאיסורי הדיוט אסורין לגבוה מקרא דממשקה ישראל, הרי אין איסור זה אלא במידי דהקרבה, אבל דבר איסור של חולין הרי אינו אסור למזבח משום שאינו ממשקה ישראל, אי לאו משום איסור חולין בעזרה, והכא דמדאורייתא חולין הן, אלא דסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא, הרי אין בו כלל איסורא דממשקה ישראל, וכן רצה לדחות רב אחד:

ג) אולם באמת יש לשום לב להך איסורא דממשקה ישראל, אם הוא רק פסול בקרבן, וממילא יש איסור להקריבו, כמו כל הפסולין שמוזהר עליהן בחמש לאוין, כמו שכתב רש"י בחולין (דף פ') (ואפילו לדעת הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות איסורי מזבח, ולפי מה שביאר שם הכסף משנה בדעתו. מכל מקום נראה דרק איסור לאו אין בו, אבל איסורא אית בהו גם להרמב"ם כמו שיבואר לקמן בדברינו איה"ש) אבל איסור זה הרי אינו אלא מאיסורי פסולי הקרבנות, ודבר איסור של חולין אין מקום לאוסרו בשביל זה למזבח, מלבד איסור חולין בעזרה. או דפירושא דממשקה ישראל הוא, דכל שהוא דבר איסור אסור להעלותו למזבח ה'. דקרא דממשקה ישראל מגלה לן דכל האיסורים כשם שאסורין להדיוט אסורין גם לגבוה, ומשום הכי כל דבר של איסור גם כשהוא של חולין יש בו איסור זה, ומלבד שהוא חולין בעזרה, אסור להעלותו למזבח גם משום איסורו. ונראה לי להביא ראי' כהך טעמא בתרא דכל דבר איסור גם כשהוא של חולין אסור למזבח גם משום איסורו. דהנה במנחות (דף ו') פריך הש"ס וטרפה מהכא נפקא (מקרא דמן הצאן) מהתם נפקא ממשקה ישראל מן המותר לישראל ובתמורה (דף כ"ט) אמרינן כהאי גוונא ברובע ונרבע, מדאסר רחמנא רובע ונרבע לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, דאם לא כן תיפוק לן דאסירין לגבוה משום ממשקה ישראל, והכי אמרינן בחולין (דף קט"ו) בכלאים, מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, והכל מהך טעמא דממשקה ישראל. ומוכח דכל הני רובע ונרבע וכלאים וטרפה שנתמעטו מקראי לגבוה, דין אחד להם עם האיסור דממשקה ישראל. דאי הני אסירי טפי, הרי אזדו להו כל הני הוכחות שאמרו בגמ' דמותרין להדיוט מדצריך קרא לאוסרן לגבוה, דהרי אצטריכו הני מיעוטי דלגבוה כדי לטפויי בהו איסורא. במשכנות יעקב חלק יורה דעה סימן ט"ו כתב מסברא דאיסורי הדיוט למזבח אסור להעלותן גם לשם עצים דגריעי מרובע ונרבע שאין איסורן אלא לגבוה, ואפילו הכי אסירי לשם עצים, כל שכן הני דאסירי גם להדיוט. ולדעתי אין אנו צריכין בזה לסברות, דמכל הני סוגיות הש"ס הרי מוכח להדיא, דאיסורי הדיוט דאתי מקרא דממשקה ישראל, לא גריעי איסוריי' בשום פרט מכל הני דאתמעטו מקראי לגבוה, דאם לא כן אזדו להו כל הני הוכחות שבגמ' ואם כן מדאשכחן ברובע ונרבע דאסירי גם לשם עצים, הוא הדין לאיסורי הדיוט. ואין להביא ראי' מזה גופא דאיסורי הדיוט אסירי לגבוה גם במידי דחולין, דאי דאין בהן אלא איסור הקרבה, אמאי אסירי לשם עצים, דאין עלה שם הקרבה כלל, וכמו דאסורין כשהם קדשים גם בלי הקרבה הכי נמי דאסורין גם כשהן חולין. דאין זה הוכחה דהרי חזינן בבעל מום, לחכמים דר' אליעזר, דאסור גם לשם עצים, וכשהוא חולין הרי אין בו איסור בעל מום למזבח דאין איסורו אלא בקדשי ד', כמבואר ברמב"ם בריש הלכות איסורי מזבח]. והנה כל אלו הפסולין לגבוה דאתמעטו מקראי, נראה דגם כשהן חולין אסורין למזבח משום פסולן, דבמשנה דכל הזבחים שנתערבו בכל אלו הפסולין דירעו כולן עד שיסתאבו, לא נזכר שום חילוק אם הפסולין היו חולין או קדשים. (וגם מלשון המשנה בסיפא נתערבו בחולין תמימים משמע דברישא איירי בחולין גם כן) ואי נימא דבחולין אין איסורן איסור למזבח, אם כן כשהיו הפסולין של חולין, אמאי לא יקרבו כולן, כיון דכשהן חולין מותרין החולין גם כן למזבח. וכי תימא דבהיו הפסולין חולין אסירי בלאו הכי משום חולין בעזרה, הרי אפשר להקדישן קדושת דמים, לפי מה שביאר המשנה למלך בפרק ב' מהלכות שחיטה דבקדושת דמים שהעלן למזבח, ליתא לאיסור חולין בעזרה, ואפילו אם נאמר דכל אלו הפסולין אסור להקדישן קדושת דמים, וכמו בבעל מום שלוקה משום בל תקדישו גם כשהקדישו לדמי נסכים כמבואר בתמורה (דף ז' ע"א), וברמב"ם ריש הלכות איסורי מזבח, הכי נמי בכל אלו הפסולין, דדין אחד להן כמו לבעל מום, כמו שכתב רש"י בחולין (דף פ' ע"ב) דבכל אלו הפסולין לוקה חמש כמו בבעל מום, והוא הדין לקדושת דמים דלקי עליי' כמו בבעל מום. אכתי קשה לדעת הרמב"ם שמבואר בדבריו בפרק שלישי מהלכות איסורי מזבח הלכה ז' דבכל אלו הפסולין אין בהן החמש לאווין שבבעל מום, אלא דאם הקריבן לא ירצו. והכסף משנה כתב שם דגם איסורא לא ברירא לי' דאיכא להרמב"ם בכל הני פסולין לבד בעל מום. ואף על גב דגם לדברי הכסף משנה על כרחין דרק איסורי הלאווין שנאמרו בבעל מום ליתנייהו בכל אלו הפסולין, אבל איסורא בעלמא ודאי אית בהו, משום דגוף המיעוט שנתמעטו אלו הפסולין למזבח מקרא דמן הצאן וכו' יש במשמעו גם איסור למזבח, ומשום איסור זה אסורין למזבח גם להרמב"ם. והדבר מוכרח מהא דכל אלו הפסולין אסורין להעלותן גם לשם עצים, כמבואר בזבחים (דף ע"ז) ואי נימא דלית בהו שום איסור למזבח, אלא דאם הקריבו לא ירצו משום פסולן, הרי אין מקום לאוסרן לשם עצים, כיון דגם בהקרבתן לשם קרבן אין איסור בדבר. וודאי דאית בהו איסורא למזבח גם להכסף משנה, אלא דכוונתו דמשום אלו הלאווין אין בהן גם איסור, אבל איסורא דאורייתא אית בהו מזה המיעוט גופי'. אולם כיון דאין איסורן מטעם הלאווין שבבעל מום, אלא מטעם המיעוט שנתמעטו, הרי אין לאוסרן אלא בהקרבה [ואולי גם על השחיטה שייך איסור זה דכל מעשה הקרבן בכלל] אבל בנידון דידן לענין בל תקדישו ודאי דגם איסורא ליכא בהו, דכיון דאין בהן הלאווין שבבעל מום, אלא דאסירי מגוף המיעוט שנתמעטו, הרי אין במשמע איסור זה אלא איסור הקרבה לחודי', אבל איסור הקדישן הרי ודאי דאינו במשמע זה המיעוט, דאין איסורו מפורש אלא בבעל מום, וכיון דלהרמב"ם אין אלו הפסולין בכלל זה, אפילו לאיסור הלאו, הרי אין בהן גם איסור דבל תקדישו, דמהיכי תיתי. באופן דלהקדישו לדמיהן אין שום איסור לדעת הרמב"ם. ואם כן תשאר הקושיא שיקדישו לאלו הפסולין קדושת דמים ולא יהי' בהן גם איסור חולין בעזרה. ותו דגם לרש"י קשה דאף דלדידי' קאי באלו הפסולין גם בלאו דלא תקדישו כמו בבעל מום, ואסור להקדישן גם הקדש דמים, אכתי יכול להקדישן בקדושת בדק הבית, דלא אשכחן שיהא אסור אפילו בבעל מום, דאינו אסור אלא לדמי נסכים, אבל לבדק הבית לא אשכחן שיהא אסור. ומבואר בתוס' בבבא בתרא (דף פ"א) דגם קדשי בדק הבית אין בהן משום חולין בעזרה, הביאם המשנה למלך שם בהלכות שחיטה, ואם כן אכתי יהא אפשר להקדישן הקדש בדק הבית. ואי דכשהן חולין אין בהן איסור לגבוה למה ימותו כולן הרי אפשר להקדישן לבדק הבית ולהקריבן ולשקול את דמיהן. אשר על כן נראה בפשיטות, דכל אלו הפסולין גם כשהן חולין אסור להעלותן למזבח משום פסוליי', וכיון שהוכחנו מהסוגיות הנזכרות למעלה דאיסורי הדיוט שנתמעטו מקרא דממשקה ישראל דין אחד להן עם כל אלו הפסולין, הרי ממילא הוא הדין לכל איסורי הדיוט, דאסירי למזבח כשהן של חולין, ואפילו היכא דאין בהן משום חולין בעזרה כיון דלא בציר איסוריי' מכל אלו הפסולין:

ד) עוד נראה להוכיח כן מהא דבכל הני הרובע והנרבע וכו' בכולהו תנן בהו בזבחים (דף פ"ד) במשנה, דאם עלו ירדו, דאסורין להיות על המזבח וצריך להורידן. ואמאי, והרי קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, והוו חולין גמורין מדאורייתא, וכמו כן בנשחטו בפסול כמבואר בריש מעילה, וכמו שכתבו התוס' בקדושין (דף נ"ז) בשחיטת חוץ דמותרין גם באכילה, וכיון דכבר נעשו חולין, אמאי צריך להורידן מעל המזבח, לא יהא אלא כדבר איסור של חולין שאין איסור להעלותו למזבח, וכל שכן שאין להורידו. ונהי דלכתחלה אסור להעלותו, דזהו דין הפסול שיהא אסור בהעלאה, ואילולא איסור זה לא הי' עליו דין פסול, אבל בדיעבד אמאי ירדו. ומוכח דכל אלו הפסולין גם כשהן חולין יש איסור להעלותן למזבח ואם עלו ירדו. והוא הדין לאיסורי הדיוט שנתמעטו מקרא דממשקה ישראל, דכבר כתבנו שדין אחד להן ולכל אלו הפסולין. אולם לשיטת רש"י דבכל הפסולין לוקה משום חמש שמות כמו בעל מום, יש לדחות ראי' זו, דהרי הכא גלי רחמנא שעובר בלאו דבל תקריבו אף שכבר נפסל בשחיטתו, ויצא לחולין דבר תורה. (כמו שכתב רש"י בזבחים (דף קי"א ע"ב) בשחוטי חוץ] וכמו דיש איסור מגזרת הכתוב שלא להקריבו לכתחילה, אף שכבר יצא לחולין משחיטתו, הכי נמי צריך להורידו מגזרת הכתוב זה, כשכבר עלה. מיהו זהו דוקא כשנעשה חולין מחמת זה הפסול, דגלי בי' רחמנא דאסור למזבח, אבל רובע דעלמא כשהוא חולין, יש לומר דאין בו שום איסור למזבח, דומה למה שאמרו בירושלמי בזורק דם הפסח על החמץ, דגלי רחמנא דלקי על זריקתו אף שכבר נפסל בשחיטתו, וכתב המשנה למלך דבנפסל מחמת דבר אחר אינו לוקה דהא דגלי רחמנא דלוקה על הזריקה גם כשנפסל בשחיטתו, זהו רק כשפסולו מחמת זה האיסור של שחיטה על החמץ, אבל כשנפסל מחמת דבר אחר בשעת שחיטתו, אינו לוקה עוד על זריקתו, והכא נמי דכוותה, ואין ראי' מכאן שיש איסור לגבוה גם בחולין דעלמא. אבל להרמב"ם דאין לוקין על כל הפסולין לבד בעל מום, ואין בהן גם איסור לאו, כמו שביאר הכסף משנה שהבאתי לעיל, אף על גב דאיסורא אית בהו גם להרמב"ם כמו שהוכחנו לעיל, מכל מקום על איסור זה לא שייך לומר דגלי בי' רחמנא לאוסרו למזבח גם כשנפסל כבר בשחיטתו, דאחרי דאין איסורו אלא מגוף המיעוט שנתמעטו אלו הפסולין, לפי שיש במשמעות המיעוט גם איסור למזבח, הרי לא מוכח שיש איסור גם על ההקרבה. דדי לנו שנאסור את השחיטה שאז עדיין דין קדשים עליהן. ומנלן לאסור גם ההקרבה שאז כבר הן חולין אם נאמר דבחולין דעלמא אין הפסולין האלו אסורין למזבח, אלא מוכרח דכל אלו האיסורים גם כשהן חולין אסור להעלותן למזבח, וכיון דממשמעות המיעוט של אלו הפסולין, יש ללמוד שאסורין למזבח, אין מקום לחלק בין שחיטה להקרבה, כיון דהא דנעשו חולין בשעת ההקרבה אין מזה נפקא מינה לאיסורן. וקמה ראייתנו מהא דאם עלו ירדו, דגם דבר איסור של חולין אסור להעלותו למזבח. ומצאתי להגאון בעל קרן אורה בחידושיו לנזיר (בדף כ"ט) הדבר גם כן פשוט בעיניו דדבר איסור של חולין אסור מדאורייתא למזבח משום איסורו, ואחרי כל זאת הרי תשוב ראייתנו מהסוגיא דנזיר דנחירה מתרת מאיסור אבר מן החי דאם לא כן הי' אסור להזות מדמן תיכף למליקתן בשעת פרכוסן. למאן דאמר לחנכו: ה) ולכאורה יש לדחות ראייתנו. דבחולין (דף צ') איפלגו רבי ורבנן בגיד הנשה אם עולה למזבח, ומתיב להו רבי לרבנן והרי חלב ודם, ופירש"י דרבי סבירא לי' דממשקה ישראל לא אמרינן אלא על המין הקרב כמו טרפה ולא על חלק ממנו, והוכיח כן מחלב ודם והוא הדין לגיד, ורבנן לא מחלקי בהכי, וחלב ודם שאני דמצותן בכך. ואם כן תתיישב קושייתנו בסוגיין דנזיר מדם מן החי, דיש לומר דריש לקיש סבירא לי' כרבי דאיסור שהוא רק על חלק מן הבהמה לא שייך בי' איסורא דממשקה ישראל, וכמו דסבירא לי' לרבי דבדם עצמו לית בי' משום איסורא דממשקה ישראל, הכי נמי כשניתוסף על הדם עוד איסור דם מן החי לית בי' גם כן איסור זה מטעם הנ"ל דהוא רק חלק מן הבהמה, דמאי עדיף איסור דם מן החי שניתוסף על דם זה, מאיסורו של דם עצמו, ואזדא לה הוכחתנו, דיש לומר דמאן דאמר לחנכו סבירא לי' כרבי בפרט זה. אכן גם בזה אין בו כדי דיחוי, דהתינח אם היינו באין כאן מאיסור לאו שעל דם מן החי עצמו, דאז הי' דינו כאיסור שעל חלק מן הבהמה, אבל אנן הרי סבירא לן כרבנן דפליגי אר' חנינא בן גמליאל, ולית לן לאו בדם מן החי, אלא דאיסורי' הוא משום יוצא מן איסור אבר מן החי שבאברים ובבשר, כמו שכתבו האחרונים, והרי איסור זה כולל כל הבהמה, והדם הוי כיוצא בהן, ככל יוצא מן האיסור. ואין לומר דריש לקיש סבירא לי' בהא כרבי חנינא בן גמליאל, דאיכא לאו מיוחד בדם מן החי, באופן דהוי זה איסור שעל חלק מן הבהמה, ולא שייך בי' ממשקה ישראל לרבי. דזה אינו, דאפילו לר' חנינא בן גמליאל, אטו לפי שיש בדם מן החי לאו בפני עצמו, יפקע ממנו איסורא דיוצא מן האיסור של אבר מן החי, דאית בי' גם לדידן, ואם כן גם לר' חנינא בן גמליאל אית בי' בדם מן החי, מלבד הלאו המיוחד בו, גם איסור כזה שכולל כל הבהמה. ולכאורה היה אפשר לומר דלסברת רבי לא שייך כלל באיסור אבר מן החי עיקר הדין דממשקה ישראל, דאף על גב דאיסור זה הוי על כל הבהמה, הרי אינו משם אחד דהאברים אסורים משום אבר מן החי, והבשר אסור משום בשר מן החי, באופן דכל איסור בפני עצמו אינו אלא על חלק מן הבהמה, ואם כן לא שייך כלל לרבי איסורא דממשקה ישראל על אבר ובשר מן החי. וממילא ליתי' לאיסור זה על הדם היוצא מהן שהוא כמותן. ואכתי יקום תירוצנו להסוגיא דנזיר, דריש לקיש סבירא לי' כרבי, ואין באבר ובבשר מן החי שום איסור לגבוה, והכי נמי בדם מן החי, גם כשיש עליו דין יוצא מאבר ובשר מן החי. אכן מלבד דיש לומר דאף שאין איסור האברים והבשר משם אחד, מכל מקום כיון דמשום איסור אבר ובשר מן החי אסורה מיהת הבהמה כולה לפני שחיטתה, אין זה ממשקה ישראל אפילו לרבי, כל שהיא בחיי'. אף גם זאת דעיקר סברתנו הנ"ל הרי אין לה מקום אלא לר' יוחנן דסבירא לי' בחולין (דף ק"ב) דבשר מן החי נפיק מקרא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו, ואתו אבר מן החי ובשר מן החי מתרי לאוי, ואין איסורן משם אחד. אבל לריש לקיש עצמו דסבירא לי' שם בחולין דבשר מן החי ואבר מן החי מחד קרא נפקו ושניהם בלאו אחד נאמרו, הרי הוי האיסור משם אחד על הבהמה כולה, ולא הוי ממשקה ישראל גם לרבי. ואין לומר דאכתי לא הוי איסור זה על כל הבהמה, כיון דליתא לאיסור דאבר מן החי על הדם. [דאפילו לר' חנינא בן גמליאל הא איכא על הדם לאו בפני עצמו ולא נפיק מהלאו דאבר ובשר מן החי] דעל כרחך דמה שאין האיסור כולל את הדם לא איכפת לן גם לרבי לענין ממשקה ישראל, וטרפה תוכיח דלכולי עלמא לא הוי ממשקה ישראל, כמו שכתב רש"י שם בחולין והרי גם איסור טרפה אינו בדם, דכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף כ"ב) דאין איסור נבלה על הדם, משום שאינו בכלל בשר, הכי נמי ודאי דגם איסור טרפה שנאמר בלשון בשר אינו על הדם. (וכן נראה מהצריכותא דעביד הגמ' בזבחים (דף ע') מטרפה לנבלה ולא אמר מה לטרפה שכן גם דמה אסורה משום טרפה, מה שאין כן בנבלה) ואפילו הכי שייך בה ממשקה ישראל גם לרבי כמו שכתב רש"י בחולין שם יעו"ש:

ו) ולכאורה יש לישב קושיתנו. דהנה עיקר יסוד הקושיא הוא, דאיסורא דממשקה ישראל הוי גם על דבר איסור של חולין שמלבד איסור חולין בעזרה אסור למזבח גם משום איסורו דלהדיוט. ונראה לי פשוט, שדבר זה תלוי במחלוקת דרבי ורבנן בחולין (דף צ') שהבאנו לעיל, שנחלקו בגיד הנשה אי אית בי' איסורא דממשקה ישראל. דלרבי דסבירא לי' דגיד הנשה מותר להעלותו למזבח, משום דכל שהאיסור הוא רק על חלק מן הבהמה, לא שייך בי' איסורא דממשקה ישראל, כמו שפירש"י, הרי לדידי' מוכרח דכל הדין דממשקה ישראל אינו אלא פסול בקרבן, ולכן יש מקום לומר דכשאין האיסור אלא על חלק ממנו, אין זה פסול, כדחזינן בחלב ודם, דאי נימא כמו שכתבנו דהוי זה עצם איסור להעלות למזבח כל דבר האסור להדיוט ואפילו כשהוא של חולין, ואין זה אלא פסול בהקרבה, הרי לא שייך כלל לחלק בין שהוא כולו אסור או רק חלק ממנו, דסוף סוף הדבר שהוא איסור אסור להעלותו למזבח, ולא יהא אלא חולין, דבדבר איסור של חולין הא בודאי אין מקום לחלק בהכי, דכיון דאין זה מדין קרבן, הרי אין שום מקום לומר דהאיסור הוא רק כשכולו אסור, משום דאין זה ממין הקרב, אחרי דאין כאן קרבן כלל. וודאי דאי אסרינן למזבח גם דבר איסור של חולין, כל שהוא איסור אסור להעלותו, ולא שייך כאן כולו ומקצתו, דמי הוא הכל ומי הוא המקצת. ואם כן במה עדיף החלק האסור שנתירו כשהוא של קודש. באופן דלרבי פשוט הוא, דאין המיעוט דממשקה ישראל אלא פסול הקרבה, וממילא יש בו גם איסור למזבח ככל פסולי הקרבנות, אבל איסורי זה אינו אלא בקרבן, אבל דבר איסור של חולין, אין בו חיסור למזבח כלל, משום איסורו דלהדיוט. ואם יש מקום לומר דגם דבר איסור של חולין, איסורו אוסרו למזבח, זהו רק לרבנן דרבי, דלא סבירא להו לחלק בין כולו למקצתו. וכל המקומות שהוכחנו מהם דגם דבר איסור של חולין אסור למזבח, ודאי דלא מתוקמי אלא כרבנן דרבי. ושוב פשוט לא קשה מידי אמאן דאמר לחנכו, מאיסורא דדם מן החי, דיש לומר דאיהו סבירא לי' כרבי ומידי דחולין אין איסורו אוסרו כלל למזבח. כן הי' אפשר לומר. אבל באמת אין מרפא גם בזה דהרי כל הני איסורי דמקשה הש"ס מיניי' למאן דאמר זה, מאיסור הקפה מאיסור חולין בעזרה ומאיסור נבלה, הרי כולהו הוו מידי דתיא בפלוגתא, ובכולהו משני סבר לה כמאן דאמר דפליג, ואם כן אמאי משתמיט הש"ס להקשות גם מאיסור זה דדם מן החי, ולישני דסבר לה כרבי כמו דמשני באינך, אלא ודאי דהכא אין כאן איסור כלל. והוכחתנו תשוב למקומה:

ז) והי' אפשר עוד ליישב הערתי על פי דברי רש"י בכריתות (דף ז' ע"ב) גבי חטאת העוף הבאה על הספק שכתב שם וזה לשונו, ומשום חולין למזבח לא איכפת לן דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה וכן כתב בתמורה (דף ל"ד). וכמו כן נאמר לענין איסור דם מן החי למזבח, דכל שאין למזבח אלא דמו לא חשיבא אכילה. ולא שייך כלל בדם איסורא דממשקה ישראל, אבל אין תירוץ זה מספיק. חדא, דהתוס' חולקים בזה מפורש על רש"י דבנזיר (דף כ"ט) ד"ה קסבר כתבי דהדם יזרוק לשם מים, אלמא דגם בזריקת הדם איכא משום חולין בעזרה ותו דעיקר דברי רש"י קשה להבינם מהא ואמרינן בחולין (דף צ' ע"ב) והרי חלב ודם ובמנחות (דף ה' ע"ב) חלב ודם יוכיחו, וכל המשניות דפרק התערובות המוכיחין דגם בזריקת דם האסור, איכא איסור למזבח, ואולי יש לומר דרק לענין חולין בעזרה כתב רש"י כן דסבירא לי' דאין איסור בחולין בעזרה אלא או בהקטרה או בשחיטה, וזריקת הדם לאו הקטרה היא כמבואר בפסחים (דף נ"ט) גבי עשה דהשלמה. ובכן אין זה ענין לאיסורא דממשקה ישראל. וגם בעיקר דברי רש"י בכריתות הנ"ל קשה עליו מהסוגיא דנזיר (דף כ"ט), וכבר דברו בזה הפנים מאירות חלק שלישי סימן כ"ט והשער המלך בפרק ב' מהלכות שחיטה, והדברים עתיקים. באופן דאין לנו להתנצל בדברי רש"י אלו שלא ידענו ביאורם הנכון. והוכחתנו קמה גם נצבה:

ח) ואולם עוד יש מקום לתרץ קושיתי, דאנן הרי קים לן כרבנן דר' חנינא בן גמליאל ולית לן לאו בדם מן החי, וכל איסור דם מן החי לדידן אינו אלא משום יוצא מאיסור אבר מן החי, ומעשה דוהטמאים כמו צירן רוטבן וקיפן וכמו שכתבתי לעיל בשם האחרונים ז"ל. ואם כן זהו רק למאן דאמר בהמה בחיי' לאברים עומדת, דאיכא איסור אבר מן התי גם כשהיא שלמה, ואז יש מקום לאסור דמה משום יוצא מן האיסור, שהרי כבר יש לנו איסור אבל למאן דאמר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת, דכל זמן שהיא שלמה אין עלי' איסור אבר מן החי, ורק לכשיתלש האבר אז הוא דנאסר, הרי כל זמן שהיא שלמה אין לאסור גם דמה משום יוצא מן האיסור, דאכתי אין לנו איסור. ואם כן לפי מה דמוקמינן לפלוגתיי' דר' יוחנן וריש לקיש בחולין (דף ק"ג) בבהמה בחיי' לאברים עומדת, וריש לקיש סבירא לי' דלאו לאברים עומדת, נמצא דלריש לקיש לא הוי דם מן החי יוצא מן האיסור כלל. ואפילו לדעת רש"י בחולין (דף ק"ב), דגם למאן דאמר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת, לבשר מיהא עומדת. ואם כן אכתי יהי' על דם מן החי דין יוצא מן האיסור גם לריש לקיש, דהוי יוצא מאיסור בשר מן החי. אכתי יש למצוא פתרי. דנראה לי לומר, דמה שכתב רש"י לחלק בזה בין בשר מן החי לאבר מן החי, דלכולי עלמא לבשר עומדת, זהו רק לר' יוחנן שם דבשר מן החי ואבר מן החי אתו מתרי קראי כמבואר שם, ויש מקום לחלק ביניהן, דאף על גב דאינו מוזהר על האבר כשהיא שלמה, מוזהר הוא על הבשר. אבל לריש לקיש דאבר מן החי ובשר מן החי בלאו אחד נאמרו, מהיכא תיתי נחלק ביניהן. והי' מתיישב בזה מה שהקשו שם בתוס' על פירש"י מהא דאמרינן (בדף ק"ג) אכל אבר מן החי מן הטרפה ר' יוחנן אמר חייב שתים, וריש לקיש אמר אינו חייב אלא אחת, משום דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת ולא אתי איסור אבר וחייל האיסור טרפה, והשתא מכל מקום ליחייב שתים משום טרפה ובשר מן החי דקאתי בהדי הדדי, לשיטת רש"י דלכולי עלמא לבשר עומדת. ולהנ"ל אתי שפיר, דלריש לקיש הרי איסור בשר מן החי ואבר מן החי כהדדי נינהו, וכמו דלאו לאברים עומדת הוא הדין דלאו לבשר עומדת ומשום הכי אינו חייב אלא אחת. ומה דהוצרך לומר לר' יוחנן דבהמה בחיי' לאברים עומדת, ולהכי מיחייב שתים, והלא לר' יוחנן בלאו הכי מיחייב שתים משום טרפה ובשר מן החי. היינו משום דלר' יוחנן אינו חייב על בשר מן החי ובשר מן הטרפה אלא אחת, דמחד קרא קאתי, כמבואר בגמ', ולהכי צריך לטעמא דלאברים עומדת כי היכי דלילקי משום אבר מן החי. אלא דהתוס' הקשו לריש לקיש דסבירא לי' דעל בשר מן החי ובשר מן הטרפה חייב שתים, דאתו מתרי קראי, דליחייב הכא שתים אף אי לאו לאברים עומדת, ועל זה קתריצנא דלריש לקיש דין בשר מן החי כדין אבר מן החי וכנ"ל. וב"ה מצאתי בלב ארי' שכתב כן ביישוב קושית התוס' על פרש"י וקלסי'. [מיהו אף על גב דקלסי', יש לשדות בה נרגא, לפי מה שכתב רש"י בטעם הדבר דלאו לאברים עומדת, משום דכל זמן שהיא שלמה אין עליו שם אבר, הרי יש מקום לומר דבשר מקרי גם כשהיא שלמה, ואין זה נוגע אם שניהן מקרא אחד אתו. דהעיקר תלוי במה שנקרא אבר ובמה שנקרא בשר, דהאזהרה באה על אבר מן החי, ועל בשר מן החי, ואם נקרא שם בשר גם כשהיא שלמה הרי הוא בכלל האזהרה, ומה לנו דשם אבר לא הוי כל זמן שהיא בחיי'. ומה שהביא בשם הפליתי אין זה מוכרח. דעיקר החילוק הוא מה דשם בשר הוי עלה גם כשהיא שלמה] ונמצא לפי זה, דלריש לקיש לשיטתו אין על הדם איסור יוצא לא מאבר ולא מבשר מן החי: ט) והא דבבכורות (דף ו') מקשינן אהא דצריך קרא לאסור חלב טמא ולא אסרינן לי' מוהטמאים ומשנינן אצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושריי' רחמנא והאי חלב כאבר מן החי הוא ושרי הלכך אפילו בבהמה טמאה לישתרי קא משמע לן. והרי חלב אינו לא אבר ולא בשר, וכל מה דסלקא דעתין למיסר חלב אין זה מגופו של איסור אבר מן החי, אלא דהוי אמינא למיתסרי' משום דהוי יוצא מאיסור אבר מן החי, ומצאתי באחרונים שכתבו כן בטעם איסור החלב] כצירן ורוטבן, ואם כן למאן דאמר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת אין שים חידוש בהיתר החלב של בהמה טהורה, דאין כאן יוצא מן האיסור כלל, וכנ"ל גבי דם מן החי. ואם כן תקשה לדידי למה לן קרא לאסור חלב טמא. והניחא לדעת רש"י דלכולי עלמא לבשר עומדת, יש כאן יוצא מאיסור בשר מן החי [וגם לפי מה שכתבתי לעיל דלריש לקיש גם לרש"י הוי דין בשר מן החי כדין אבר מן החי, ואם כן אכתי תקשה לריש לקיש לפי האוקימתא בחולין דלריש לקיש לאו לאברים עומדת. יש לומר דריש לקיש סבירא לי' דם נעכר ונעשה חלב] אבל להתוס' שם דהוא הדין דלאו לבשר עומדת הרי תקשה כנ"ל. ודוחק לומר דכל הני תנאי ואמוראי דאית להו לאו לאברים עומדת, סבירי להו כר' מאיר דדם נעכר ונעשה חלב, והוי חלב אסור משום דם ודלא כר' יהודא ור' יוסי ור' שמעון דהלכתא כוותיי'. ותו דפסקי הרמב"ם סתרי אהדדי, שפסק בפרק רביעי מהלכות משכב ומושב דאברי' מתפרקין כו' ולית לי' דדם נעכר ונעשה חלב, ובפרק ה' מהלכות מאכלות אסורות פסק דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת, ואיך אפשר להתאים שתי אלו ההלכות. וכן קשה מה שפסק הרמב"ם בפרק ג' מהלכות מאכלות אסירות הלכה ו' דאינו לוקה אביצת טמאה. דהרי בהא דאצטריך קרא למיסר ביצת טמאה ולא נפיק מהא דהיוצא מן הטמא טמא, כתבו הראשונים שני תירוצים. הרשב"א והר"ן תירצו דקרא אצטריך למלקות (וקצת קשה לפי זה מה דפריך הש"ס בחולין (דף ק"כ) וליכתב רחמנא בשרצים וליתי הנך וליגמרו מיניי' ומאי פריך והרי איצטריכו כל הני למלקות ולכרח] והתוס' תירצו בחולין (דף ס"ד), דצריך קרא לביצת טמא משום דביצים חידוש הוא, דליכא מידי דאתי מן החי ושריא, וסלקא דעתין דגם ביצת טמא לישתרי כמו שאמרו בגמ' על חלב טמא. ולהרמב"ם דפסק דגם אביצת טמא אינו לוקה, הרי מוכרחין אנו לדידי' לתירוץ התוס' דסלקא דעתין דחידוש הוא, וכמו שביאר שם המגיד משנה. ולפי הנ"ל הרי קשה, דהרי גם ביצים אינן גוף האיסור של אבר מן החי ולא של בשר מן החי כמו חלב, ומה דסלקא דעתין לאוסרן, הוא רק משום יוצא מאיסור אבר מן החי, באופן דלמאן דאמר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת אין בהיתר ביצת טהורה שום חידוש, ואם כן להרמב"ם דפסק בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת (עיין במגיד משנה ובלחם משנה בפרק ה' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ה'] הרי אין לתרץ כתירוץ התוס' דחידוש הוא, וגם תירוץ הראשונים דצריך קרא למלקות, ליכא לתרוצי לדידי' דגם אביצת טמאה לא לקי, ואם כן תקשה לדידי' למה לן קרא לאיסור ביצת טמאה תיפוק ליה מקרא דוהטמאים:

ח) אולם כל זה יש ליישב לפי מה שכתבו התוס' בדוכתי טובי, דגם למאן דאמר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת, קאי עלה בעשה דאינה זבוחה, ואם כן איכא על החלב איסור יוצא מאיסור עשה דאינה זבוחה. ואי קשה הוא רק למה שכתב המגיד משנה בפרק ב' מהלכות מאכלות אסורות, דאין איסור יוצא מאיסור עשה, ולדבריו ליכא למיסר משום יוצא מאיסור אינו זבוחה, דהוי איסור עשה. אכן אחרי שבאנו לכלל עשה דאינה זבוחה, אין אנו צריכים עוד לאסור את החלב מטעם יוצא מן האיסור, דיש לומר דאי לאו דשרי' רחמנא הוי החלב גופו של איסור דאינה זבוחה, דאיסור עשה זו יש לו מקים גם על החלב, דבקרא דוזבחת, דאתי לעשה דאינה זבוחה, לא נזכר כלל בשר, והעשה קאי על כל הנמצא בגוף הבהמה שלא לאוכלו בלי שחיטה, ובכלל זה גם החלב, והוי החלב גופו של איסור. ואתי שפיר גם למ"ד בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת. ומצאתי בנודע ביהודא מהדורא תנינא חלק יורה דעה סימן ל"ו שכתב על איסור חלב לפי ההוי אמינא, שהוא מאיסור עשה דאינה זביחה והוי גופו של איסור וכמו שכתבתי. והכי נמי בביצת טהורה אי לאו דשריא רחמנא הוי על הביצה עשה דאינה זבוחה, והוי גם הביצה גופו של איסור. ומיושבים דברי הרמב"ם, דפסק בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת ומכל מקום הוי חידוש בביצת טהורה דאי לאו דשרי רחמנא הוי אמינא דאסורה משום גוף האיסור דאינה זבוחה כמו חלב, ואהכי צריך קרא לאסור ביצת טמא*).

[ועוד יש לומר דגם למאן דאמר לאו לאברים עומדת אכתי איכא בחלב איסור יוצא מן החלב, דכמו דיש לאוסרו למאן דאמר לאברים עומדת משום יוצא מן הבשר והאברים, הכי נמי יש לאיסרו משים יוצא מן החלב. גם דברי הרמב"ם בביצת טמאה יתיישבו בזה, דאיכא למיסר בינת טהורה משום יוצא מאיסור דם. ומשום הכי צריך קרא לביצת טמאה. אלא

*) ויתיישב בזה מה שהקשה החתם סופר חלק יורה דעה סימן י"ט לפי דברי התוס' דחולין הנ"ל דביצים הוי חידוש, דשרי רחמנא דבר היוצא מן החי, אם כן למאן דלית לי' מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ליתסרו ביצים לבן נח עיי"ש שהאריך הרבה בישוב קושיא זו. ולדברינו דמה דסלקא דעתין לאסור ביצים וחלב, אין זה מגוף האיסור דאבר מן החי, אלא מחמת יוצא מן האיסור ומעשה דוהטמאים, או משום עשה דאינה זבוחה, הרי אין לקושיתו שום יסוד, דשני אלו האיסורין אין נוהגין בבן נח, לא עשה דאינה זבוחה ולא עשה דוהטמאים, ואין שים מקום לאסור להם לא ביצים ולא חלב. ושם בסימן י"ד תירץ הגאון ז"ל לקושית השער המלך בסוגיא דבשורות רנ"ל. דמייתי שם ראי' דחלב מותר מאיסור בשר בחלב. והקשה השער המלך דמאי ראי' היא זו, והרי צריך לאיסור בשר בחלב, בחלב בן פקועה שאין בו משים אבר מן החי. ותירץ החתם סיפר על פי דברי הר"ן בפרק בהמה המקשה שכתב בטעם הדבר דדמו של בן פקיעה אסיר, משום דבקרא כל בבהמה תאכלו כתיב, ולכן לא הותר אלא מידי דאכילה, ולא מידי דשתיי'. וכל שכן חלב דהוי משקה טפי מדם. ולדברינו אין תירוצו תירוץ, דדברי הר"ן אין להם מקום אלא במשקה שהוא גופו איסור, אבל חלב שכל אישורו אינו אלא משום יוצא מאיסור אבר מן החי של אבר ובשר הבהמה, אם כן כל שהבהמה כולה מותרת משום אבר מן החי, מאין יצא איסור החלב, ואין אנו צריכין בזה כלל לההיתר דכל בבהמה תאכלו. ובספר דעת תורה סימן ס' ראיתי שהקשה בשם שו"ת ספ"י, מסוגיא זו דבכורות, למה שכתב הרמ"א דבהמה שנתפטמה כל ימי' באיסור אסורה באכילה, ולדבריו אמאי לא הוכיחו בש"ס דחלב מותר, מעגל בן שמינה שכשר לקרבן, והרי בכל אלו הימים נתפטם רק מחלב שהוא איסור. ולי נראה ליישב בפשיטות, דודאי בהמה שנתפטמה מאיסור, אינה גופו של איסור אף להרמ"א, דגוף האיסור שנתפטמה ממנו כבר כלה, ופשוט דמה שאוסר הרמ"א, הוא רק משום יוצא מן האיסור. ולפי דברינו הנ"ל דהחלב שנתפטמה ממנו, גם כן איננו גוף האיסור ואיסורו הוא רק משום יוצא מאיסור אבר מן החי, ואם כן אחרי דדעת רוב הראשונים דאין לוקין על היוצא מן האיסור כמו שכתב רש"י בחולין (דף ס"ד) וכן מבואר שם בחידושי הרשב"א ובחידושי הר"ן. והרמב"ם בפרק ג' מהלכות מאכלות אסורות כתב דגם על חלב טמא אין לוקין, אם כן הרי לא עדיף איסור החלב, לפי ההוי אמינא מאיסור עשה דעלמא, וכבר הבאנו מה שכתב המגיד משנה דאין איסור יוצא מאיסור עשה. ואם כן אין לאסור אפילו להרמ"א בהמה שנתפטמה ביוצא מן האיסור, כיון דהיוצא מן האיסור גופו אין איסורו חמור מאיסור עשה, הרי אין עוד לאסור משום יוצא מן האיסור את הבהמה שנתפטמה ממנו, אחרי דאין איסור יוצא באיסור עשה. וכן למה שכתבתי דהחלב הוי גופו של איסור עשה דאינה זבוחה, הרי גם כן אין היוצא ממנו אסור מהך טעמא דאינו אלא יוצא מאיסור עשה. עוד הי' אפשר ליישב קושיתו, גם בלי דברי המגיד משנה הנ"ל, ואפילו אם נאמר דיש איסור יוצא גם באיסור עשה. כיון דכל איסורו של החלב הוא משום דין אבר מן החי או משום עשה דאינה זבוחה, אם כן יש להתיר על ידי שחיטה את הבהמה שנתפטמה ממנו, דכמו שניתר בשחיטתה איסור אבר מן החי של עצמה, הוא הדין שניתר איסור זה הבא לה על ידי שנתפטמה מאיסור אבר מן החי. ויש להתיישב בזה דאולי אין שחיטתה מועלת לאיסור אבר מן החי הבא לה מעלמא, מבהמה אחרת, דשחיטתה מועלת רק לאיסור אבר מן החי שלה, ולא לשל אחרים. וצריך עיון בפרט זה. וגם אי דם נעכר ונעשה חלב אתי שפיר תירוצנו הראשון, דהתם גם כן אין החלב אלא יוצא מן איסור דם, ואינו גופו של איסור, ואין היוצא ממנו אסור עוד, וכנ"ל. דלפי זה תקשה הא דאמרינן בחולין (דף ס"ט) או דילמא התם אית לי' תקנתא בשחיטה ואי דאיכא בחלב גם איסור יוצא מחלב ודם, הרי לאיסור זה לית לי' תקנתא. וב"ה מצאתי בפליתי סימן י"ד שהעיר בעיקר ההערה. דיש לאסור החלב משום יוצא מחלב ודם. גם הקשה כן על הגמ' דחולין (דף ס"ט), ולפי תירוצו שם דמדאורייתא ברובא בטיל דהוי מין במינו, אין מקום לתירוצנו זה]. אולם זהו רק במקום שיש עשה דאינה זבוחה, אבל בסוגיין דנזיר דקיימינן למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, וליכא בעוף עשה דאינה זבוחה, ואיסורה מחיים, אינו אלא משים אבר מן החי, והדם אין לאסור אלא משום יוצא מן האיסור, אם כן זהו רק למאן דאמר בהמה בחיי' לאברים עומדת וכנ"ל. ואם כן לריש לקיש דסבירא לי' לאו לאברים עומדת, הרי אין שום איסור על דם מן החי לדידן דלא סבירא לן כר' חנינא בן גמליאל, דאין כאן יוצא מן האיסור, ולא איסור עשה דאינה זבוחה דאיתי' בחלב דבהמה. אלא דלכאורה יש להעיר, לדברינו דיש לאסור את החלב בעשה דאינה זבוחה, מהא דאמרינן בחולין (דף ס"ט) על חלב דעלמא דאית לי' תקנתא לאיסורי' בשחיטה, ואי נימא דהחלב אסור בעשה דאינה זבוחה, הרי על איסור זה לא שייך לומר דאית לי' תקנתא בשחיטה, כיון דכל איסורו הוא מה שחסר לו שחיטה, ואיך נאמר דלאיסור זה אית לי' תקנתא בשחיטה, אחרי דזהו כל איסורו להאם עד זמן שחיטה, והוי דומיא דטבל שכתבו התוס' בקדושין (דף ל"ח) דטבל לא מקרי יש היתר לאיסורו מה שניתר על ידי הפרשה, משום דבעודו טבל הוא אסור לעולם, ומה דאפשר לתקן בהפרשה, לא מקרי יש היתר לאיסורו, משום דכל האיסור הוא חסרון ההפרשה, והכא נמי דכל איסורו הוא מה שאינו זבוח, הרי לא מקרי יש היתר לאיסורו מה שניתר על ידי זביחה. ומוכרח דאין בחלב אלא איסור אבר מן החי, ועשה דאינה זבוחה לא שייך גבי' משום דאין יוצא מאיסור עשה כמ"ש המ"מ, גם גופו של איסור דאינה זבוחה לא הוי, משום דאיסור זה אינו אלא על הבשר. ולכן מקרי דיש היתר לאיסורו, משום דגם בעודו חי ניתר על ידי שחיטה, בשעת פרכוסו דהוי כחי לכל דבריו. והוי דומיא דחדש בקדושין שם. אולם גם זה ניחא דהרי בטבל גופי' אמרינן ביומא (דף פ"ג) דקיל איסורי' מתרומה משום דאפשר לתקוני. הרי דגם תקנה זו, שזהו כל איסורי' דטבל מיחשבא לי' גם כן לקולא לגבי תרומה, אלא דלגבי חדש כתבו התוס' שפיר בקדושין דחדש קיל יותר בהא דיש לו היתר גם באמצע זמן איסורו, אבל לגבי תרומה שאין שום תקנה לאיסורה, הוי גם טבל קיל יותר משום דאית לי' מיהת תקנתא בהפרשה, והכי נמי קיל איסור דאינה זביחה מאיסור יוצא דאיירי שם בחולין משום דאינה זבוחה אפשר לתקוני בשחיטה, ויוצא אין לו שום תקנה, והוי כטבל לגבי תרומה:

ט) הדרן לדידן דיש לדחות ראייתנו מנזיר משום דריש לקיש סבירא לי' בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת, אכן מה נעביד להני תרי אוקימתי בחולין (דף ק"ג) שם דלכולי עלמא בין לר' יוחנן בין לריש לקיש בהמה בחיי' לאברים עומדת, ולדידהו הרי תשוב ראייתי על מכונה. עוד יש להעיר דבגוונא דידן בשעה שמפרכסת ליכא למאן דאמר כלל דלאו לאברים עומדת, דטעמא דמאן דאמר דלאו לאברים עומדת הוא, משום שאינה עומדת לחתוך חתיכת אבר ובשר, כל זמן שהיא בחיי'. ומשום הכי אין עליהם שם אבר כמשפרש"י ואם כן במפרכסת דודאי עומדת לחתוך ממנה אברים ובשר, כדאמרינן בחולין (דף ל"ג ודף קכ"א) הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה כו', ואמרינן שם הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטתה כו' וממתין לה עד שתצא נפשה. הרי ודאי דבשעה שמפרכסת לכולי עלמא עומדת לאברים ולבשר. על כל פנים מהני תרי טעמי יש מקום שוב שנית לראייתי: י) אלא דבעיקר היסוד שהניחו האחרונים ז"ל, דדם מן החי לדידן דלית לן כר' חנינא בן גמליאל, אית בי' משום יוצא מאיסור אבר מן החי, קשה לי מדברי התוס' בזבחים (דף ק"י ע"א) בסוף העמוד, שנסתפקו בשחט סימן אחד וקיבל דמו וזרקו כיון דחשיב חצי מתיר אי אמרינן דמשרי שרי. והרי כשקיבל דמו אחר שחיטת סימן אחד הוי זה דם מן החי, ואי דאסיר גם לדידן כיוצא מן האיסור הרי אין זה ממשקה ישראל. והי' אפשר לומר כיון דדרשינן מקראי בזבחים (דף כ"ה) שצריך לקבל כל דמו של פר, ובכלל זה גם הדם היוצא בתחילת שחיטה, כמבואר בדברי הרמב"ם בפרק ז' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ח' כיצד הוא עושה אוחז הסימנין בידו ומוציאן עם הוורידין לתוך המזרק ושוחט שנים או רוב שנים כדי שיתקבל הדם כולו. הרי מפורש דמתקבל גם הדם היוצא בתחלת שחיטה. והוא מריבוייא דאת כל דמו ישפוך, דמיני' מרבינן דצריך לקבל כל דמו, ואם כן חזינן דהתורה התירה גם איסור דם מן החי שבתחלת שחיטה כמו שהתירה איסור דם עצמו למזבח, דהכי נמי מצותו בכך. אולם אין תירוץ זה עולה לדידן דמין במינו בטל, ואם כן כשמקבל כל דמו של פר בטל מקצת הדם היוצא בתחלת שחיטה, בדמו של כל הפר היוצא אחר כך על ידי הוורידין, ואין לנו ראי' כלל שהותר דם מן החי למזבח כשהוא בעינו. ודוחק לומר דספקן של התוס' יתוקם אליבא דרבי יהודא דמין במינו לא בטיל. דלדידי' מוכח מהא דצריך לקבל כל דמו של פר, שהותר גם איסור דם מן החי היוצא בתחילת שחיטה. [דכל ספקן הרי הוא אליבא דר' מאיר דמפגלין בחצי מתיר וודאי רחוק לומר שנסתפקו אליבא דמאן דסבר כר' מאיר בהא דמפגלין בחצי מתיר וכר' יהודא במין במינו לא בטיל. מיהו יש ליישב קצת דספקן קאי לפי מסקנת האיבעיא אליבא דרבנן דהכא, אבל זה דחוק] ואם כן יהא מוכח מדברי התוס' דלדידן אין על דם מן החי גם איסור יוצא מן אמה"ח:

יא) אכן יש ליישב דברי התוס' גם אי נימא דלדידן אית לן איסור יוצא בדם מן החי. דספקן יש לו מקום למאן דאמר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת, דלדידי' אין כאן יוצא מן האיסור וכמש"ל ואף דאסור בעשה דאינה זבוחה אין איסור יוצא מאיסור עשה, באופן דלמאן דאמר זה אין על הדם שום איסור לא מצד אבר מן החי ולא מטעם אינה זבוחה, אלא שהשחיטה חסרה לו כדי להתירו לזריקה, שהשחיטה היא שמכשרת ומקדשת הדם לזריקה, וקודם שנשחטה אינו ראוי לזריקה. ובזה הוא דנסתפקו דבשחט סימן אחד הוי כחצי מתיר, ואי משרי שרי יש כאן מחצה מהדם שניתר לזריקה. ואף שכתבנו דחלב הוי. גוף האיסור דאינו זבוחה, ואם כן לכאורא גם בדם נימא הכי. זה אינו, דנראה לי דעל גוף הדם לא שייך כלל העשה דאינה זבוחה, דבקרא דוזבחת מבקרך ומצאנך דמיני' ילפינן לעשה זו, בתרי' כתיב ואכלת, ואם כן אין מקום לעשה זו אלא במידי דחזי לאכילה על ידי שחיטה, אבל בדבר האסור באכילה אין עליו איסור עשה זו. וגם מסברא נראה כן, כיון דעשה זו אינה חיובית, אלא דכשרוצה לאכול, מצוה עליו שלא לאכול בלי זביחה, אם כן באיזה אופן תיקום עשה זו במידי דלא חזי לאכילה גם כשישחוט. ומצאתי בספר שערי שמחה שכתב לסברא זו דבמידי דלא חזי לאכילה גם על ידי שחיטה כמו חלב ודם, לא שייך עלי' עשה דאינה זבוחה. [ובנבלה איכא עשה דאינה זבוחה, אף דאסורה באכילה גם לולא עשה זו משים לאו דנבלה, התם היתה ראוי לאכילה אלו נשחטה, וכ שמתה מאלי' הרי זהו גוף העשה דאינה זבוחה, לאכול רק על ידי שחיטה ולא אותה שלא נשחטה. ואינו מוסבר מה שהוצרכו התוס' בחולין (דף ל"ז ע"א) ד"ה השתא להביא ראיות דבנבלה איכא לעשה דאינה זבוחה, ולמה לנו הראיות אחרי דזהו גוף האיסור דאינה זבוחה, שפירושו על ידי זביחה תאכל, והמתה מאלי' לא תאכל וזהו עיקר העשה. ועיין בלשון הריצב"א בתוס' שבועות (דף כ"ד). אך בטרפה יש מקום להעיר דלא יהי' בה עשה דאינה זבוחה, משום שאינה ראוי' לאכילה בלאו הכי. ואלו הי' האיסור טרפה משום שמתה מקצתה בלי שחיטה, הי' גם בה עשה דאינה זבוחה כמו בנבלה, דהאזהרה אחת היא שלא לאכול גם המתה מקצתה, כשלא נשחטה קודם שנטרפה והוי גם זה מגוף העשה כמו נבלה. אבל כיון דאין האיסור טרפה משום דהוי כמתה מקצתה, דהרי גם כשהמתה מותרת יש מקים שהטרפה אסירה, כמו שכתבנו בסימן הקודם וכמו שמתבאר להדיא מדברי הר"ן בחידושיו לחולין (דף כ"ח), שכתב בטעם הדבר דאין טרפות אוסרת לאחר שחיטה בשעה שמפרכסת, משום דכבר פסקה חיותה, ולולא טעם זה היתה הטרפות אוסרת, אף שנשחטה ובמיתתה תהא מותרת. הרי דאיסור הטרפה הוא מחמת חסרון, ואוסר אפילו במקום שאין המיתה אוסרת, ועל כרחך דאין איסורה משום לתא דנבלה. ואם כן יש לומר דאחרי שאין הטרפה ראוי' לאכילה אפילו בשחיטה, אין בה עוד עשה דאינה זבוחה. אולם לזה היה מקום אם נטרפה מבטן אמה, אבל כשנטרפה אחר כך, דכבר חייל איסור העשה, קשה לומר דיפקע אחר כך כשנטרפה, ואם כן לפי מה שמבואר בתוס' דאיסור דאינה זבוחה חייל גם במעי אמה, ואיסור טרפה הא לא חייל אלא לכשתולד, הרי תמיד קדים איסור אינה זבוחה לאיסור טרפה, ותו לא פקע. אבל בדם כתבנו שפיר דאין עליו עשה דאינה זביחה דאיסור דם הוי גם בשליל כשהוא במעי אמו, דרק בחלב אמרינן דלא חייל איסורו אלא כשיצא לאויר העולם. [ואפילו למאן דאמר חדשים גרמי עיין תוס' חולין (דף ע"ד)] אבל איסור דם הוי גם במעי אמו, ולכן אין עליו איסור דאינה זבוחה מתחלתו]. מיהו להסוברים דדם שבשלו מותר מדאורייתא, הוי גם דם בר אכילה מדאורייתא, משום דחזי על ידי בשול ושייך בו עשה דאינה זבוחה, ועיין מה שכתב הגאון רעק"א בהגהותיו ליו"ד סימן י"ג בש"ך ס"ק ב'. אבל לא נפלאת לומר, דהתוס' דזבחים הנ"ל דעתם דדם שבשלו אסור מדאורייתא שכן נראה דעתם גם בזבחים (דף מ"ה) במה שהקשו דלמה לן קרא למעוטי דם מפגול תיפוק לי' דאין איסור פיגול חל על איסור דם. והגאון רעק"א זצ"ל בגליון הש"ס העיר דאי דם שבשלו דרבנן הא איצטריך קרא לדם שבשלו, ומוכרח דדעתם שהוא דאורייתא, ועיין בשו"ת שאגת ארי' החדשות בסוף תשובותיו, שהוכיח מכח קושית התוס' דדם שבשלו דרבנן, ודברי התוס' לא הביא:

יב) על כל פנים דברי התוס' דזבחים מיושבין גם אם נאמר כדברי האחרונים דדם מן החי אסור משום יוצא מן האיסור. אלא דלכאורה קשה לי לדבריהם ממה שכתבו התוס' בנזיר (דף כ"ט ע"ב) ובחולין (דף כ"ח) שהקשו אהא דאמר הש"ס דרבי מצי סבר לחנכו והרי רבי סבר דיש שחיטה לעוף מן התורה ותשאר קושית הש"ס דקאכיל כהן נבלה. וכתבו בחד תירוצא דלרבי אינו נאכל חטאת העוף שלו כמו חטאת העוף הבאה על הספק ולא קשה ממה שכתבתי לעיל בשם המפרשים דבקרבן נזיר זה לא הוי שינוי משארי קרבנות דהם כתבו כן על הסוגיא (דדף כ"ט ע"א) דקאי לפרושי מתניתין דהאיש מדיר את בנו בנזיר דמתניתין סתמא מיתניא ומשמע דקרבן עוף זה הוי כשאר קרבן לכל דיניו, אבל רבי מצי סבר דיש שינוי בחטאת זה משארי חטאות העוף] והרי אכתי תקשה על הזאת דמה לפי שהוכחנו לעיל דגם דבר איסור של חולין אסור למזבח, ואם כן איך מזה מדמה בשעה שמפרכסת דהוי דם מן החי. ולעיל הוכחנו מחמת קושיא זו, למאן דאמר לחנכו, דנחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, מתרת את המפרכסת כשחיטה. אולם זהו רק למ"ד לחנכו דקסבר אין שחיטה לעוף מן התורה, והוי הנחירה במקום שחיטה, אבל לרבי דסבר יש שחיטה לעוף מן התורה הרי לדידי' אין הנחירה ולא כלום, ואם כן תקשה על הזאת דמה דהוי דם מן החי. ואי דימתין בהזאתה עד שתצא נפשה [דלרבי לא איכפת לן מה שיהי' שינוי בקרבן זה משארי קרבנות] הרי כיון דסבירא לי' דיש שחיטה לעוף מן התורה, א"כ לכשתמות יהי' דמה דם נבלה, דאף דבדם אין בו משום לאו דנבלה, כמו שכתבו התוס' בפסחים (דף כ"ב) הרי כתב הפרי מגדים בפתיחתו להלכות מליחה דדם נבלה אסור מוהטמאים כמו צירן כו'. וא"כ יהי' מוכח דלדידן דלא ס"ל כרתב"ג אין בדם גם משום יוצא מן האיסור [וטעמא דמילתא הייתי אומר לפי שהדם בא מתחילת ברייתו כמו הבשר ואין עליו דין יוצא כלל, ורק החלב שמתהווה אחרי כן בחיי הבהמה, עליו יש לומר שהוא יוצא מן הבשר והאברים, לפי שהוא מתהווה מהם, אבל הדם הוא ברי' בפני עצמו כמו האברים והבשר, ולמה נאמר שהוא יוצא מן הבשר. אלא שבדברי המגיד משנה בפרק ב' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ג' ראיתי אחרת, שהוא הקשה שם לדעת הרמב"ם דבשר אדם הוי בעשה, אמאי דמו וחלבו מותרין, הרי שנינו היוצא מן הטמא טמא. הרי שהוקשה לו גם על דמו משום יוצא. ובדוחק הי' אפשר לומר דזה תלוי בשינוי הגרסאות שבנדה (דף ל"א ע"א), דלפי גירסתנו שם אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות כו' ודם לא הוזכר בכל הברייתא, הרי שאין הדם ברי' בפני עצמו, והוא מתהווה מהאברים והבשר ושייך בו איסור יוצא, ולגירסת השאלתות שמובא שם על הגליון, שממנו עור בשה ודם, הרי הדם בא מתחילת ברייתו כמו הבשר והאברים, ויש לומר דהתוס' גרסי כגירסת השאלתות ומשום הכי אין על הדם דין יוצא, והמגיד משנה גריס כגירסא שלנו. ואפשר עוד משום דהמגיד משנה לא הקשה שם מדינא דוהטמאים, אלא מהא דיוצא מן הטמא טמא, ועיין בפרי מגדים סימן פ"א ס"ק א' במשבצות ובשפתי דעת שהעיר דדין היוצא מן הטמא טמא שבמתניתין דבכורות והאיסור שמוהטמאים, שני גדרים הן ואין החלט שם בדבריו] אכן אפילו אם כה נאמר, אכתי לא תתורץ לן אוקימתת הש"ס דרבי מצי סבר לחנכו, דהתינח הזאת דם החטאת שאין בו אפילו משום איסור יוצא, אבל אכתי קשה מהקטרת עולת העוף, כיון דרבי סבירא לי' יש שחיטה לעוף מן התורה, הרי מדאורייתא נבלה גמורה היא, והרי הוא מעלה נבלה למזבח. ולמאן דאמר לחנכו לא קשה משום דאי' סבר אין שחיטה לעוף מן התורה, והש"ס דקמקשה מחטאת העוף דקאכיל כהן נבלה, הוא הדין דהוי מצי להקשות מעולת העוף דמעלה נבלה למזבח. אולם באמת לרבי, אי סבר לחנכו, לא קשה כלל לא מהזאת דם מן החי, ולא מהקטרת נבלת עולת העוף למזבח. דהרי עיקר הקושיא בנוי' על זה שהוכחנו לעיל דגם דבר איסור של תולין אסור להעלותו למזבח משום איסורו דלהדיוט, גם מלבד איסור תולין בעזרה. וכבר כתבנו לעיל דלרבי דאית לי' בחולין (דף צ') בגיד הנשה דמותר להעלותו למזבח, דלפי שאינו אלא על חלק מן הבהמה לא שייך בו איסורא דממשקה ישראל, דלדידי' ודאי דאין באיסורי הדיוט אלא פסול הקרבה, ואין מקום לאיסור זה במידי דתולין. וכמו שהארכנו לעיל. ואם כן לא קשה כלל לרבי לא מהזאת דם מן החי ולא מהקטרת נבלה, דאי סבר לתנכו, הרי מדאורייתא תולין גמורין הן ולא שייך בהו כלל איסורא דממשקה ישראל. ודברי הפרי מגדים בפתיחתו להלכות מליחה שהבאנו לעיל, מה שכתב דדם נבלה אף שאין בו משום נבלה עצמה, אסור משום יוצא מן האיסור מוהטמאים כמו צירן כו'. וכן כתב שם בחלב נבלה לאסור משום יוצא מן הנבלה יעו"ש. דבריו נשגבים, דודאי כל מה שמתהוה מגוף הבהמה חלב או דם, כל זה אינו אלא בחייה, אבל לאחר מיתה ודאי שפסקה פעולה זו, בשעה שאין בה רוח חיים, והדם והחלב של הנבלה ודאי דנתהוו מחיים, ואיך כתב לאסור משום יוצא מן הנבלה, בדבר שיצא ממנה מחיים. והוא פלאי. ולפי זה תתיישב קושיתנו לרבי מהזאת הדם דהרי אפשר להמתין בהזאתה עד שתמות. אלא דבלאו הכי תקשה לרבי מהקטרת עולת העוף, אי סבירא לי' לחנכו. ומחוורתא כדשנינן, דלרבי לשיטתו אין כאן קושיא כלל:

תוכן העניינים

שות נאות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה