שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא
סימן ו
יבאר בארוכה סוגיא אחת בפרק קמא דחולין ומתוך הדברים יתבאר דין מליקת העוף דהוי במקום שחיטה, אי גם המפרקת בכלל זה, או דהמליקה שהיא כשחיטה לטהר מידי נבלה היא רק בסימנים, והמפרקת אינה אלא מצוה בסדר הקרבן, וגם יבואר בו נחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, ובדין ממשקה ישראל, ולהקל על המעיין חלקתיו לסימנים. גרסינן בחולין דף י"ט ע"ב אמרי בני ר' חייא מצות מליקה מחזיר סימנים אחורי העורף איכא דאמרי אף מחזיר ואיכא דאמרי מחזיר דוקא, ופירש רש"י מחזיר סימנין חותך הסימנין לבדן. וכן פירש למאן דאמר אף מחזיר, ואם החזיר הסימנין ומלקן לבדן אף זו היא מצותה. הנה דעתו מבוארת דלהני תרי לישני, כשמחזיר הסימנין אינו מולק עוד המפרקת, והריטב"א ז"ל בחידושיו הביא דעת אחרים החולקים על רש"י, ודעתם דבין למאן דאמר מחזיר דוקא, בין למאן דאמר אף מחזיר, צריך למלוק המפרקת לאחר שמלק הסימנין, וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו לחולין (בדף כ"ח), דלמאן דאמר מחזיר, מולק המפרקת לאחר הסימנין יעו"ש ביישובו להסוגיא דנזיר, וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל בחידושיו (בדף כ"א ע"א) גבי הותזו ראשיהן. גם מדברי התוס' נראה שאין דעתם כדעת רש"י ז"ל, דבד"ה מסתברא כתבו דכל מחלקותם הוא בלכתחילה, אבל בדיעבד אם קדם וחתך המפרקת לפני הסימנין כשרה, ולדעת רש"י הרי למאן דאמר מחזיר דוקא לא יתכן לומר כן. דלדעתו דכשמחזיר הסימנין אינו מולק עוד המפרקת, אם כן למאן דאמר זה דמחזיר דוקא וזהו מצותה הכתובה בתורה, הרי לא נזכרה כלל המפרקת בענין המליקה, והרי מליקת המפרקת יש בה משום טרפות, אלא דמצותו בכך. אבל למאן דאמר זה, דבמצות המליקה נאמרו רק הסימנין, מאין נקח לנו הכשיר טרפות זו שאין לה זכר במצות המליקה. ופשוט נראה דדעת התוס' כדעת אינך הראשונים, דגם למאן דאמר מחזיר דוקא, מולק המפרקת לאחר הסימנין, באופן דגם למאן דאמר זה הוי המפרקת ממצות המליקה, ואם כן אין בה עוד משום טרפות, דהוי מצותו בכך, ומצד שינוי הסדר סבירא להן להתוס' דבדיעבד לא נחלקו, (ורש"י כתב בד"ה מחזיר דוקא דאם לא החזיר אלא חתך השדרה לפני הסימנין פסולה, אולם אין טעמו בזה משום טרפות דשבירת המפרקת, שיש לזה מקום למ"ד מחזיר דוקא לפי שיטתו דלאחר מליקת הסימנין אינו מולק עוד המפרקת וכנ"ל, דמדבריו נראה דהפסול הוי, משום השינוי בעצם המליקה ונפקה מינה דמטמא טומאת נבלה אפילו למאן דאמר דמליקת טרפה בעלמא אינו מטמא בבית הבליעה, ומשום דהא דפסולה הכא, הוא משום דאין זו המליקה הראוי'. ורק מהתוס' דמכשרי בדיעבד כשחתך המפרקת לפני הסימנין, אפילו למאן דאמר מחזיר דוקא, הוכחנו שפיר שאין דעתם דעת רש"י במליקת המפרקת לאחר הסימנין, דאם לא כן הוי דינה לכל הפחות, כמולק את הטרפה למאן דאמר זה), הרי לנו חבל ראשונים החולקים על רש"י ומצרכו מליקת המפרקת לכולי עלמא, ובודאי דדעת רש"י צריכה עיונא דמנא לי' לעשות מחלוקת חדשה בדין מליקת המפרקת שלא נזכרה כלל בגמרא, וטעמי' מאי:
א) ובהשקפה ראשונה אמרתי דטעמו של רש"י הוא, מהא דגבי נשברה המפרקת ורוב בשר עמה נבלה, פריך הש"ס וכי מתה עומד ומולק. הרי דלאחר דפסקה חיותה אין עוד מקום למצות מליקה. וסבירא לי' לרש"י דהוא הדין לאחר חתיכת הסימנין, דכבר פסקה חיותא לא שייך תו מצות מליקה, ואין עוד מקום לחתיכת המפרקת. וב"ה מצאתי בחידושי הריטב"א שכתב כן בטעמו של רש"י, ודחה משום זה דעת האחרים החולקים עליו שהבאנו לעיל אולם קשה לי להבין דברי הריטב"א וגם הוא סותר את עצמו, דבהא דאמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה. כתב הריטב"א וז"ל פירוש נבלה גמורה לטמא מחיים וכו' והיינו דפרכינן לקמן וכי מתה עומד ומולק ואילו לא היה עושה זה אלא נבלה וטרפה (פירוש לאיסור ולא לטומאה) מאי קושיא דהא שנעשה בשחיטה נבלה לא איכפת לן דאלו כן אין לך שחיטה כשרה בוושט כו' אלא ודאי כדאמרן והוא הדין למליקה וכך הקשה וכי מתה ממש עומד ומולק, עד כאן דבריו. וכן כתב עוד שם גבי ותקשה לך עולת העוף וכן כתב הרשב"א שם ובריש א״ו טרפות וכן הוא בחידושי הר"ן. באופן דלדברי הריטב"א עצמו, הא דוכי מתה עומד ומולק לא אמרינן אלא היכא דהוי מתה גמורה גם לענין טומאה, ואם כן לא שייך זה בנפסקו הסימנין לחודיי', שאין בה עוד טומאת נבלות כל זמן שמפרכסת, כמבואר במשנה ריש פרק העור והרוטב, ומשום דמפרכסת הרי היא כחי' לכל דברי'. (ולא רק טומאת נבלות, אלא דגם איסור לאו דנבלה אין בה כל זמן שמפרכסת זולת לדעת הרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים לענין איסור) וגם בעוף מפרכסת כחיה, כמבואר במשנה ריש מסכת טהרות, ומייתי לה הש"ס בחולין (דף ק"ב) גבי עוף טמא, דאין שחיטתה מתירתה ואסורה לבן נח משום אבר מן החי כל זמן שמפרכסת, (עיין בתוס' חולין (דף פ"ד) וצ"ע, ומצאתי באחרונים שהעירו בזה, ועיין לקמן בדברינו קצת יישוב לדברי התוס') משום דמפרכסת כחי'. ועיין בדברי הריטב"א גבי ותקשה לך עולת העוף שכתב להדיא דמשום דמפרכסת כחי' לא אמרינן בעולת העוף מכי מלק סימן אחד, וכי מתה עומד ומולק, ואם כן טעמו שכתב כאן בדעת רש"י, סותר דבריו הוא, ודברי כל הראשונים בזה:
ב) ולכאורה היה אפשר ליישב טעמו של הריטב"א בדעת רש"י, לפי מה שכתבו הראשונים דבישראל בטהורה מפרכסת אינה כחיה, וגם דעת רש"י נראה כן בחולין (דף קכ"א ע"ב) (ומדבריו בבבא קמא (דף ע"ו ע"ב) אין ראי' דיש לפרש בכוונתו כמו שכתב הרמב"ן בחידושיו לחולין (בדף פ"ד) דאף על גב דמפרכסת כחי', לא חשיב עומד לפדות דשמא עד שיפדה יגמר הפרכוס ותמות, ולכן אין לומר בו דכפדוי דמי יעו"ש ומצאתי שכתבו כן). וכן היא גם דעת הריטב"א כמבואר בחידושיו לחולין (בדף פ"ד) יעו"ש, ומשום הכי במליקה דישראל בטהורה היא, מפרכסת שלה אינה כחי', ולכן לאחר שנמלקו הסימנין אמרינן וכי מתה עומד ומולק. ואף דאם נצריך מליקת המפרקת לאחר הסימנין, הלא לא נגמר עוד הכשר המליקה בהסימנין לחודיי', ואם כן אכתי מפרכסת שלה כחי'. דהרי כל טעמן של הראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', הוא משום דהכשר השחיטה משוי לה לאינה חי'. ואם כן זהו רק בשחיטה דהכשרה בסימנין לחודיי', אבל במליקה אם נאמר דצריכה גם מליקת המפרקת, הרי בסימנין לבדן כל זמן שלא נמלקה המפרקת אכתי אין כאן הכשר, ואם כן אין לומר בה דמפרכסת שלה אינה כחי' כל שלא הוכשרה במליקת המפרקת לאחר הסימנין. ולפי זה אין שום מקום לומר, דמשום דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אינה צריכה מליקת המפרקת לאחר הסימנין, מטעמא דוכי מתה עומד ומולק, דהוי זה כמערכה על הדרוש, דהרי אם צריכה היא מליקת המפרקת, לית בה דין דישראל בטהורה במליקת הסימנין לחודיי', ומפרכסת שלה כחי' כל זמן שלא נמלקה המפרקת. אולם גם זה ניחא לפי מה שיתבאר לקמן בדברינו בראיות נכוחות, דהמליקה שהיא במקום שחיטה להוציא מידי נבלה, היא רק מליקת הסימנין לחודיי', ומליקת המפרקת אינה אלא להכשר הקרבן, אבל לא מהכשר השחיטה. אם כן גם אם יהא צריך למלוק המפרקת לאחר הסימנין, הכשר שחיטתה להוציאה מידי נבלה כבר נגמר על ידי הסימנין לחודיי', ומשמלק הסימנין מפרכסת שלה אינה כחי', גם קודם שמלק המפרקת. דאף על גב דהקרבן פסול בלי מליקת המפרקת, דעד כאן לא איפלגו בזבחים (דף ס"ה) אלא ברוב בשר אי מעכב, אבל לכו"ע המפרקת כולה, למאן דצריך, בודאי דמעכבת. אבל זהו רק להכשר הקרבן, ובנוגע להכשר השחיטה סגי במליקת הסימנין לחודיי' כדי שתצא מאיסור אבר מן החי ומדין נבלה, וכמו שכתבנו ולכן משנמלקו הסימנין אינה כחי', דכל שנשחטה כהלכתה מצד דיני השחיטה, מפרכסת שלה אינה כחי'. כן היה אפשר לומר. ואי דתקשה דאפילו אם אין המפרקת מעיקר המליקה, אכתי אין על הסימנין לחודיי' דין מליקה שנדון בה דינא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', קודם שנמלקה המפרקת. דהרי כל זמן שלא נמלקה המפרקת אין מליקת הסימנין מועילה כלל, לא להוציא מידי איסור אבר מן החי, ולא מאיסור נבלה. דאף דעיקר המליקה שבמקום שחיטה אינה אלא בסימנין, מכל מקום כיון דבלי מליקת המפרקת פסול מיהת הקרבן, ואין פסולו בקודש, דהרי אין לו הכשר במקום אחר, דלא מצינו קרבן עוף שיהא כשר בלי מליקת המפרקת. (אי נאמר דבעינן גם המפרקת. והא דבהמה כשרה בסימנין לחודיי', אין זה ענין לכאן, דבבהמה ליתי' כלל לדינא דמליקה, והוי לענין זה כמו מנחה, וכמו שאמרנו שיש לה הכשר במקום אחר מה שהמנחה כשרה בלי חתיכת המפרקת, ותו דמבהמה לעוף לא חשוב כלל הכשר במקום אחר לדידן דסבירא לן בבעלי מומין דאם עלו ירדו, ואין דינן כמי שיש לו הכשר במקום אחר, מה שיש להם הכשר בעוף). וכיון דאין זה פסולו בקודש, הרי כלל הוא בידינו במשנה דחטאת העוף, דכל שאין פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה. ואם כן אף שאין המפרקת מעיקר המליקה, מכל מקום כיון דכל זמן שלא נמלקה המפרקת מטמא בבית הבליעה, הרי סוף סוף אין עדיין דין מליקה על הסימנין לשום דבר לפני מליקת המפרקת. דהמליקה היא כשחיטה, וכמו דכל שחיטה שאינה מוציאה מידי נבלה, אינה שחיטה לשום דבר, הכי נמי במליקה, דכל שאינה מוציאה מידי נבלה, אין עלי' דין מליקה לשום דבר. (ומה שהוכחנו לקמן דמליקת הסימנין לחודיי' הם במקום שחיטה שהם עיקר המליקה, היינו דלאחר שמלק המפרקת ישוב דין המליקה על הסימנין, אבל קודם שמלק המפרקת אין כאן עוד דין מליקה וכנ"ל) וודאי דאין לדון על מליקה כזו דינא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי'. ואם כן אכתי קשה לומר בטעמו של רש"י, דמשום דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אינו צריך למלוק המפרקת לאחר הסימנין, אחרי דכל זמן שלא נמלקה המפרקת, אכתי אין לדון בה דין זה כלל. גם זה ניחא, דהרי שיטת רש"י בפירושא דפסולו בקודש אינה כשיטת התוס' דהיינו מה שיש לו הכשר במקום אחר. דרש"י מפרש לפסולו בקודש מה שנפסל בעזרה, אף שאין לו הכשר במקום אחר, כמבואר בדבריו בזבחים ובנדה. ואם כן גם כשלא מלק המפרקת הוי זה פסולו בקודש, אף שאין לו הכשר במקום אחר, דהרי נפסלה בעזרה, וכיון דאין המפרקת מעיקר המליקה אינה מטמאה בבית הבליעה ממליקת הסימנין לחודיי', כדין כל שפסולו בקודש. ואם כן הוי שפיר דין מליקה על הסימנין, גם כשלא מלק כלל המפרקת ויש לדון בהו דינא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', ומטעם זה יש לומר לאחר מליקתן וכי מתה עומד ומולק. וטעמו של רש"י שריר וקיים (והיה מקום לומר דמטעם זה עצמו נאדו התוס' ושארי ראשונים משיטת רש"י, ומצרכו חתיכת המפרקת לאחר הסימנין למאן דאמר מחזיר, דלדידהו דמפרשי לפסולו בקודש מה שיש לו הכשר במקום אחר, הרי אין זה פסולו בקודש כשלא נחתכה המפרקת, דהרי אין לו הכשר במקום אחר וכנ"ל, ומטמא בבית הבליעה, ואם כן לא הועילה כלום מליקת הסימנין, ואינה במקום שחיטה כי היכי דנידון בה דינא דישראל בטהורה, והוי מפרכסת שלה כחי', ולהכי אין לומר בה וכי עתה עומד ומולק דזהו טעמו של רש"י). ובאופן זה יש ליישב דברי רש"י גם בדף כ' ע"ב גבי ותקשה לך עולת העוף שכתב דהא ודאי עוף מחד סימן מתה ואמאי מעכב שני. והקשו עליו כל ההאשונים. אף על גב דסופה למות, אכתי כל זמן שמפרכסת היא כחי'. ולדברינו אתי שפיר דבמליקת סימן אחד כבר יצאה מידי נבלה, כמבואר בזבחים (דף ס"ו) דבסימן אחד אינו מטמא בבית הבליעה, ואם כן בסימן אחד כבר נגמר הכשר שחיטתה, ומפרכסת שלה אינה עוד כחי', ומשום הני פריך וכי מתה עומד ומולק. ומצאתי בחידושי חתם סופר למס' חולין שכתב כן בישוב דברי רש"י בדף כ'. ותתיישב לי עוד בזה גם סוגית הגמרא דבהא דמשני לי' רבא לאביי התם כדי לקיים בה מצות הבדלה, קשה לכאורה דבזבחים (דף ס"ה) מוקי רבא גופי' לפלוגתיי' דר' אלעזר ב"ר שמעון ורבנן בשהיי' בסימן שני בעולת העוף, ופירש רש"י טעמא דמאן דאמר לא פסלה, משום דסימן שני הוא רק כדי לקיים בה מצות הבדלה, ושהיי' לא פסלה אלא בעיקר המליקה שהיא במקום שחיטה. ונראה לפי זה דלר' אלעזר בר' שמעון דפסלה שהיי' בסימן שני, הוי גם סימן שני מעיקר המליקה. ואם כן תשאר לדידי' קושית אביי על מליקת סימן שני בעולת העוף, וכי מתה עומד ומולק. ולתירוצנו הנ"ל בדברי רש"י אתי שפיר, כיון דכל קושית הש"ס בנוי' על זה דבסימן אחד כבר נגמר הכשרה, דמשום הכי מפרכסת שלה אינה כחי', אם כן זהו רק לרבנן דלא פסלה שהיי' בסימן שני, משום שאינו אלא ממצות הבדלה, דכותיי' אתיא מתניתין דזבחים דעשאה כמעשה חטאת אינו מטמא בבית הבליעה. אבל לר' אלעזר ב"ר שמעון, אם נאמר דלדידי' הוי גם סימן שני מעיקר המליקה, כמו שנראה מדברי רש"י בזבחים הנ"ל, על כרחך דפליג אמתניתן דריש פרק חטאת העוף, ולדידי' מליקת סימן אחד מטמא בבית הבליעה. ואם כן לר' אלעזר ב"ר שמעון קושית הש"ס מעיקרה ליתא, דכיון דלא נגמר הכשרה בסימן אחד, הרי מפרכסת שלה כחי', ואין לומר בה עוד וכי מתה עומד ומולק. ועיקר הקושיא היא רק לרבנן, ומשני שפיר התם כדי לקיים בה מצות הבדלה. אולם יפה העיר לי אחד דבזה יתיישבו לנו רק דברי רש"י עצמו (בדף כ' ובדף י"ט), אבל אכתי לא תתיישב בזה הסתירה שבדברי הריטב"א, דהרי הריטב"א עצמו הקשה כקושית הראשונים על דברי רש"י (בדף כ' ע"ב) שכתב דבחד סימן הוי כמתה. הרי דהריטב"א לא סבירא לי' טעם זה, דמשום דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אמרינן בה וכי מתה עומד ומולק, ואיך נפרש טעם זה לדבריו בדעת רש"י, דמשים הכי אינו מולק המפרקת, והסתירה במקומה עומדת:
ג) על כל פנים דברי רש"י עצמן מיושבין לכאורה בין (בדף י"ט) בין (בדף כ') דטעם אחד להן. וראיתי בספר דבר אברהם לאחי הרב הגאון מוהר"ר אברהם דובער שיחי' האב"ד דעיר סמאלעוויץ, שהביא בשם חותנו הגאון האמתי ״הגדול״ דמינסק זצ"ל ליישב דברי רש"י (בדף כ' ע"ב) כמו שכתבנו וכמו שכתב הגאון בעל החתם סופר זצ"ל. אכן לדעתי עיקר התירוץ לדברי רש"י שהחזיקו בו גם הגאונים הנ"ל, אין לו מקום כלל. ולפי שיש לי לדון על כל פרט מדברי הגאון ״הגדול״ זצ"ל בתירוצו זה, כפי שראיתים נדפסים בספר אחי הנ"ל אעתיקם ב"ה כלשונם. וזה לשונו שם, עפ"י שיטת הר' שמעי' בתוס' חולין (דף פ"ד) דדוקא ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה מפרכסת כחי' וכן הוא שיטת רש"י עצמו בחולין (קכ"א) ובבבא קמא (ע"ו), דישראל בטהורה הואיל והשחיטה מתרת הוי לי' כמתה, הואיל ומטהרה מידי נבלה כמו שכתב התורת חיים בחולין והובא באחרונים יורה דעה סימן כ"ז, ואם כן אתי שפיר שיטת רש"י הנ"ל, דבעולת העוף מיד שמלק סימן אחד, אהני לי' לטהר מידי נבלה, כדאיתא בזבחים (דף ס"ו) במשנה דעולת העוף שעשאה כמעשה חטאת אינו מטמא בבית הבליעה, אם כן הוי לי' אחר סימן אחד כמתה ואתי שפיר היטב. עד כאן לשונו הנוגע לעניננו והנה תירוץ זה אין לו מקום אלא אם נאמר דמה שכתבו הראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', לאו דוקא בשחיטה המתרת באכילה הוא, אלא כל שחיטה שמוציאה מידי איסור אבר מן החי ומאיסור נבלה, מפרכסת שלה אינת כחי'. דאי נימא דבעינן דוקא היתר אכילה כדי לאשוויי' לאינה חי', (דומה למה שכתב רש"י בפרק העור והרוטב, בטעמא דשחיטה מכשרת לר' שמעון כמו שנביא דבריו לקמן) הרי בעולת העוף אין לה היתר אכילה כלל. ונהי דבמלק שני הסימנין יש לומר דמה שניתר לאכילת מזבח חשיב גם כן היתר אכילה, דאפילו למאן דאמר בחולין (דף פ"א) דאכילת מזבח לאו שמה אכילה, הרי כתבו התוס' בחולין שם ובמנחות (דף ק"ב), דרק לענין שחיטה שאינה ראוי' סבירא לי' למאן דאמר זה דאכילת מזבח לאו שמה אכילה, משום דלא הוי דומיא דטבוח טבח והכן, אבל לשארי דברים לכולי עלמא אכילת מזבח שמה אכילה. והכי נמי לאשוויי' מפרכסת לאינה חי' סגי בהיתר אכילת מזבח. אבל במלק סימן אחד דגם למזבח לא הותרה עדיין, אם כן אם נדון גם בזה דינא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', בעל כרחין לומר דכדי לאשוויי' אינה חי', לא בעינן כלל היתר אכילה, אלא כל שחיטה כשרה שמוציאה מידי אבר מן החי ומידי נבלה, מפרכסת שלה אינה כחיה. וכן הבינו הגאונים הנ"ל בתירוצם. אבל לא כן כתב הרשב"א בחידושיו לב"ק (בדף ע"ז) גבי פרה מטמא טומאת אוכלין לר' שמעין, שמבואר שם להדיא בדברי הרשב"א דגם להראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', זהו רק בשחיטה המתרת באכילה לגמרי דמשוי לה כבשרא בדיקולא (לשון הרשב"א שם בסוף דבריו) אבל שחיטת פרה שאינה מתרת באכילה, אף על פי שמוציאה מידי אבר מן החי ומידי נבלה ככל הכשר שחיטה, מפרכסת שלה כחי', וכן כתב בחידושיו לשבועות (בדף י"א) עיי"ש. הרי דבעינן דוקא שחיטה המתרת באכילה לגמרי ולא סגי במה שמוציאה מידי נבלה ומידי אבר מן החי. וא"כ אין מקום לתירוצם בעולת העוף. ואין לומר דמהרשב"א אין ראי' לדידן. דלדידן דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, כל שהיא שחיטה כשרה אף שאינה מתרת באכילה כיון דשמה שחיטה מפרכסת שלה אינה כחי'. ומה שכתב הרשב"א דבעינן דוקא שחיטה המתרת באכילה, זהו רק לר' שמעון דקאי התם אליבי'. דלר' שמעין דשחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה, ולא מיקריא שחיטה לשום דבר אלא אותה שמתרת באכילה, הכי נמי לאשויי מפרכסת כאינה חי' בעינן דוקא שחיטה המתרת באכילה. אבל לדידן דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה לכל דבר, הכי נמי לענין לאשוויי לאינה חי' סגי בשחיטה כשרה שמוציאה מידי אבר מן החי ומאיסור נבלה אף שאינה מתרת באכילה. דזה אינו דכל מחלקותם דר' שמעון ורבנן אינה ענין כלל לכאן. דהא דנחלקו ר' שמעון ורבנן אי שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, זהו רק במידי דתלי בשחיטה ובעינן בה שם שחיטה דוקא, כמו באיסור דאותו ואת בנו ודומיהן דהלאו בא על השחיטה עצמה, ולא על ההיתר הבא מחמת השחיטה. והתם הוא דנחלקו, דר' שמעון סבר דלא מיקריא שחיטה אלא זו שמביאה לידי היתר אכילה, ורבנן סברי דגם אותה המתרת מאיסור אבר מן החי ומאיסור נבלה הוי עלה שם שחיטה. אבל העיקר מה שאנו דנין עליו, היא השחיטה עצמה ועלי' הוא דנחלקו. מה שאין כן בהא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', דלא השם שחיטה שנעשה בבהמה זו, גורם לה שתהא כאינה חי', אלא הדינים שנתחדשו בה על ידי השחיטה שנוהגים בבהמה שחוטה ואינן נוהגין בחי', כמו היתר אבר מן החי ושלא תתנבל עוד במיתתה, בזה הוא דיצאה מכלל בהמה חי' ובאה לכלל שחוטה. וכמו שכתב הרשב"א הטעם דאינה כחי' משום דהוי כבשרא בדיקולא. הרי דהעיקר מה דהוי כאינה חי', הוא משום שינוי הדין שנעשה בה על ידי השחיטה. אלא דאני דנין באיזה שינוי הוי כאינה חי', אי בעינן לזה דוקא היתר אכילה גמור, ובזה הוא דיצאה מכלל חי', או דסגי במה שהותרה מאיסור אבר מן החי ויצאה מידי נבלה. והרשב"א חידש לן דדוקא בהיתר אכילה גמור יצאה מכלל חי'. אבל בפרט זה לא מצינו מחלוקת כלל. ואם יש טעם לומר דלרבנן סגי לזה בהיתר איסור אבר מן החי ואיסור נבלה, ולא בעינן דוקא היתר אכילה היא הדין לר' שמעון (דודאי לר' שמעון שחיטה שאינה ראוי' מתרת איסור אבר מן החי כמו שמתרת לאיסור נבלה, כדאמרינן בגמ' מודה ר' שמעון שמוציאה מידי נבלה, דמאי שנא איסור אבר מן החי מאיסור נבלה, וחדא מתרתי נקט, וגם ראי' לזה משחיטת קדשים דאמרינן (בדף פ' ע"ב) דהוי שחיטה שאינה ראוי', ואטו לר"ש לא תתיר שחיטת קדשים את המפרכסת מאיסור אבר מן התי, והרי קבלת הדם הויא תמיד בשעת פרכוסה ואיך מקבלין דם מן החי. והניחא למה שכתבו התוס' בחולין (דף פ') דבקדשים גם לר' שמעון שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, ורק לענין אותו ואת בנו שאני יעו"ש בדבריהם, אבל למה שנראה מדברי התוס' בבבא קמא (דף ע"ו) דגם בקדשים לאו שמה שחיטה (ועיין בהגהות מלא הרועים בש"ס ווילנא מה שהעיר בסתירת דברי התוס') אטו לא תצא מפרכסת דקדשים מידי אבר מן החי, וזהו דבר שלא שערו אדם. אלא פשוט דכמו שמוציאה מאיסור נבלה לר' שמעון הכי נמי מתרת מאיסור אבר מן החי שאין שים טעם לחלק ביניהם) דאין זה ענין כלל למחלוקת דר' שמעון ורבנן. וזה מוכח גם מאריכות לשון הרשב"א בהסבר הדבר דדוקא בהיתר אכילה יצאה מכלל חי', דאם כוונתו בזה משום דלר' שמעון שחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה, ולכן לא יצאה על ידי שחיטה כזו מכלל חי', כל האריכות בזה למותר הוא, דהחילוק מובן פשוט דביש לה היתר אכילה, שהיא שחיטה ראוי' ושם שחיטה עלה הוי כאינה חי', כיון דלענין שתהא כאינה חי' בעינן שם שחיטה, וכשאין לה היתר אכילה דהויא שחיטה שאינה ראוי', דלאו שמה שחיטה, מפרכסת כחי'. אלא דהדבר מתבאר כמו שכתבתי דהכא אין לנו ענין לעצם השחיטה, אלא לההיתר והשינוי הבא מחמתה, ומשו"ה ל"ש זה למחלוקת דר"ש ורבנן בשחיטה שאינה ראוי', וכנ"ל. באופן דמה שכתב הרשב"א דרק היתר האכילה משוי לה לאינה חי', דכולי עלמא היא. דהכא הטעם דהוי כאינה חי' הוא משום דהוי שם אוכל עלה והויא כבשרא בדיקולא. ודומה לטעם זה של הרשב"א כתב רש"י בחולין (דף קכ"ח) ד"ה רב אשי לענין הכשר טומאה, וזה לשונו:
ור' שמעון לטעמי' דאמר בפרק שני דף ל"ו שחיטה מכשרת ולא דם והאי אבר כיון דלא מהני לי' שחיטה להתירו באכילה אף על גב דאהני לי' לטהורי מידי נבלה לא מכשרא לי' לטומאה דטעמא דשחיטה מכשרת היינו משום דמשוי לי' אוכלא לענין היתר אכילה משוי לי' נמי אוכלא לענין טומאה והכא ליכא למימר הכי, עד כאן לשונו. (איברא דמדקדוק לשון רש"י במשנה (דדף ל"ג) לא משמע הכי שכתב שם מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אמה"ח משויא לי' נמי אוכלא לגבי טומאה, הרי נראה דלא בעינן היתר אכילה להכשר שחיטה. אלא דסני במה שמוציא מידי אמה"ח. ומצאתי בראש יוסף שכתב לדבר פשוט, דגם בטרפה שחיטה מכשרת. ודייק לה מלשון רש"י הנ"ל במשנה, ואיך העלים עין מדברי רש"י אלו (בדף קכ"ח) המפורשין להיפוך דגם באבר המדולדל דאיסורו נפיק מובשר בשדה טרפה ואין בו אלא מצות פרוש דרבנן, לדעת רש"י עצמו בחולין (דף ע"ד ע"א) (דלא סבירא לי' כהרמב"ם שמפרש מצות פרוש דאורייתא) אפילו הכי אין שחיטה מכשרת אותו לקבל טומאה וכל שכן טרפה גמורה דאורייתא ובודאי שאין לדחות דבריו המפורשין משום הדקדוק שבלשונו בפרק השוחט). וכמו כן בנידון דידן עיקר הטעם הוא משום דהיתר האכילה משוי לה לאינה חי', דכל דשם אוכל עלה הוי כבשרא בדיקולא, ואין זה ענין למחלוקת דר' שמעון ורבנן בדין שחיטה שאינה ראוי', דהכא מה דהוי כאינה חי' לאו דין השחיטה הוא, אלא דהיתר האכילה הבא על ידה הוא דמשוי לה לאינה חי' וא"כ גם לרבנן בעינן בזה היתר אכילה דוקא. וכי תימא אם נשוה דין זה לדין הכשר שחיטה לר' שמעון, אם כן גם כשאסור באכילה מדרבנן נימא דמפרכסת שלו כחי', דהרי אבר המדולדל אין איסורו אלא מדרבנן, לדעת רוב הראשונים, ומדאורייתא חזי לאכילה, ואפילו הכי אין השחיטה מכשירתו לקבל טומאת אוכלין. ואם כן לא משכחת לה לעולם להרשב"א דין זה דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', שהרי תמיד אסורה היא באכילה, מדרבנן מיהת, בשעת פרכוסה משום לא תאכלו על הדם דדרשינן לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה, ולהרמב"ם הוי דאורייתא עיין לקמן בדברינו, ורש"י כתב בחולין (דף קכ"א) דהוי אסמכתא דרבנן, וכן נראה דעת רוב הראשונים, אבל מדרבנן מיהת אסור ולא גרע מאיסור אבר המדולדל, ואיך חשוב אוכל לאשווי' לאינה חי'. זה אינו, דבאמת כבר הקשו התוס' בחולין (דף ע"ג ע"ב) ד"ה הוכשרו אהא דאבר המדולדל שאין השחיטה מכשירתו, והרי חזי לאכילה מדאוריי', ותירצו דכיון דכל הכשר שחיטה הוא רק מדרבנן, לא מצי להכשיר היכא דלא חזי לאכילה מדרבנן. ואם כן זהו רק בהכשר שחיטה שהוא מדרבנן, אבל במידי דאורייתא כל היכא דמדאורייתא חזי לאכילה חשוב אוכל, ומשום הכי אינה כחיה. וליכא למימר דכי היכי דהכשר שחיטה לענין טומאה לר' שמעון שהוא מטעם דמשוי לי' אוכל, אינו אלא מדרבנן, הכי נמי הא דמפרכסת אינה כחי', שהוא גם כן משום היתר אכילה, הוא גם כן רק מדרבנן, ואם כן היה לנו לומר דכשאינו ראוי לאכילה מדרבנן מפרכסת שלה כחי', כמו התם בהכשר שחיטה, ואכתי לא משכחת לה לעולם הא דאינה כחי' לפי דברי הרשב"א. דהא ליתא, דעל כרחין דהכא עדיפא מדהתם, דהרי גם לרבנן דפליגי התם אר' שמעון בהכשר שחיטה ולא מהני להו טעמא דהיתר אכילה, מודו הכא בישראל בטהורה דמפרכסת אינה כחי' משום האי טעמא דהוי אוכל, ועל כרחין דהכא מדאורייתא אינה כחי' תדע דאם לא כן איך מהני טעם זה כדי לאשוויי' ללאו בת העמדה והערכה, ולפוטרה מכסוי משום שחיטה שאינה ראוי', אי נימא דמדאורייתא חי' היא והוי בת העמדה והערכה ושחיטתה שחיטה ראוי'. וגם דאיך מיחשבא אוכל שאין יכול להאכילו לאחרים לר' שמעון, מטעם זה דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי' ולא חזי לפדיון, והרי התוס' בחולין (דף ע"ג ע"ב) ובבבא קמא (דף ע"ז ע"ב) כתבו דמה דהוי אוכל מדאורייתא אף שאסור מדרבנן חשוב אוכל שיכול להאכילו לאחרים לר' שמעון. אלא על כרחך דהא דמפרכסת אינה כחי' כשיש לה היתר אכילה הוא דאורייתא. ולא דמי להכשר שחיטה דהתם להוריד לה תורת טומאה אינו אלא מדרבנן אפילו לר' שמעון, משום דבקרא מים כתיב, ולרבנן לא מהני כלל, אבל להוציא מתורת חי' סברא היא, ומהני לכולי עלמא מדאורייתא. והרי דעת רוב הראשונים באיסור דלא תאכלו על הדם שהוא אסמכתא דרבנן. (והרמב"ם דסבירא לי' דהוי דאורייתא, באמת לא סבירא לי' להא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', ויבואר לקמן בדברינו בארוכה) ולא מהני זה למידי דאורייתא על כל פנים חזינן מפורש מדברי הרשב"א, דהא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי' העיקר תלוי בהיתר אכילה ולא סגי במה שמוציא מאיסור אבר מן החי ומאיסור נבלה. (ומה שיש להקשות על דבריו שסותר את עצמו בחולין (דף פ"ד) יתבאר לקמן אי"ה). ואחרי דברי הרשב"א הנ"ל המפורשין אנו רואים שכן מכוונים הדברים גם בלשון הר' שמעי' שהביאו התוס' בחולין (דף פ"ד) דזה לשונם ומפרש הר' שמעי' דשחט בה שנים או רוב שנים היינו כדאמרינן בהעור והרוטב דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה כדפירש ר"ח לעיל בפרק ב' והתם דוקא מפרכסת היא כחי', דעל ידי שחיטה אינה ניתרת באכילה והוי כחי' עד שתמות כו', אבל הכא דבשחיטה זו משתרי באכילה לאו בני העמדה והערכה נינהו, עד כאן לשונם. הרי שגם בדבריו הוזכר עיקר החילוק של היתר אכילה. ולולא דברי הרשב"א המפורשין היה אפשר לדחוק דמה שכתבו שמתירו באכילה, היינו שהשחיטה מצד עצמה מתורתן מהאיסור התלוי בהיתר השחיטה, דהיינו שמתרת מאיסור אבר מן החי ומוציאתן מידי איסור נבלה, ומה שיש כאן איסור מצד אחר לא איכפת לן. אבל אחרי דברי הרשב"א הנ"ל, דכל היכא דאסורה באכילה אפילו אם מצד אחר, מפרכסת שלה כחי', אין לנו לדחוק ולהוציא דברי התוס' מפשטן. וכן נראה מדברי התוס' בבבא קמא (דף ע"ו) שכתבו ומיהו לדברי המפרש דלא חשיב המפרכסת כחי' אלא כגון ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה דלאו שחיטה היא כו' אבל היכא דשחיטה כתיקונה לא חשיב מפרכסת כחי' מתיישב כאן דשחיטת חוץ לאו בת פדי' היא, כיון דשחיטה גמורה היא להוציא מידי נבלה וגם להתירה באכילה אם הי' לה פדיון, (פירוש דלולא הדין שההיתר עושה אותה אינה חי' ולאו בת העמדה והערכה הרי הי' לה פדיון והיתר אכילה, ובאופן זה אמרינן דאינה כחי', אף שעל ידי זה יסובב דאין לה עוד היתר אכילה, שהרי מכיון דדיינינן לה כאינה חי' הרי לאו בת העמדה והערכה היא ואינה עוד בת פדיון ואינה ראוי' לאכילה, מכל מקום חשובה כיש לה היתר אכילה, כיון דלולא דין זה דמשוינן לה לאינה חי', יש לה היתר אכילה. ועיין לקמן בדברינו בביאור דברי הרשב"א בארוכה) דהכא אליבא דר' שמעון קיימינן דקדשי מזבח לר' שמעון היו בכלל העמדה והערכה עכ"ל. הרי שגם בדבריהם הובלט היתר אכילה, ואין לנו לדחוק ולפרשם לכוונה אחרת בשעה שיש לנו להתאימן עם הדברים המפורשין בדברי הרשב"א. ואם כן אחרי שנתבאר לנו מדברי הראשונים הנ"ל דרק היתר האכילה הוא דמשוי לה לאינה חי', ובשעה שיש איסור אכילה איזה שהוא, מפרכסת כחי' גם בישראל בטהורה, הרי נדחה תירוץ הגאונים לדברי רש"י (שבדף כ'), דבמלק סימן אחד בעולת העוף נהי דאינו מטמא בבית הבליעה, אבל כיון דפסולה היא, ואין לה היתר אכילה אפילו למזבח (וגם פדיון ליכא כאן גם לולא הדין דאינה כחי') אין לומר בה עוד דמדין ישראל בטהורה מפרכסת שלה אינה כחי'. וגם טעמו של רש"י (בדף י"ט) דאינו מולק המפרקת לאחר הסימנין, משום דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי' ואמרינן בה וכי מתה עומד ומולק, לא יתיישב עוד לפי זה, דאם הי' הדין שצריכה גם מליקת המפרקת לאחר הסימנין, הרי כל זמן שלא נמלקה המפרקת, פסולה היא במליקת הסימנין לחודיי', ונהי דלא מטמא בבית הבליעה, לשיטת רש"י בפירושא דפסולו בקודש וכמו שכתבנו לעיל, אבל פסולה מיהת הוי בלי חתיכת המפרקת, ואין בה לא היתר אכילת אדם בחטאת העוף ולא היתר אכילת מזבח בעולת העוף, וכל כי האי גוונא לא דנינן בה דין ישראל בטהורה, והוי מפרכסת שלה כחי'. ומה שתמך ״הגדול״ ז"ל יתדותיו בדברי התורת חיים בחידושיו לחולין (בדף כ') ובדברי האחרונים בסימן כ"ז שהתירו טרפה מפרכסת לבן נח, ונסתייע מזה דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אף במידי דליכא היתר אכילה. ולכאורה דבריהם שלא ככל דברי הראשונים האמורים למעלה. אבל באמת אין מדבריהם שום ראי' לפרט זה, דהתם לאו משום טעמא דמפרכסת אינה כחי' אתו עלה, להתיר משום טעם זה מפרכסת טרפה לבן נח, אלא מטעם מי איכא דלישראל שרי ולעכו"ם אסור דגם בטרפה שייך טעם זה, כמו שביארו האחרונים וכמו שיבואר לקמן בדברינו בארוכה. ולפלא על הגאון ״הגדול״ ז"ל שנתן טעם אחר לדבריהם, דטעם זה מבואר להדיא בדברי התורת חיים שם ובדברי כל האחרונים שבסימן כ"ז, שמהם נסתייע הוא ז"ל לסברתו, שהם טרחו להוכיח שם דגם בטרפה אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ודחקו לחלק בין טרפה לטמאים שכתבו התוס', דכיון דאסור לישראל באיסור אחר לא אמרינן בי' מי איכא מידי כו' יעויין שם בתבואות שור ובפרי מגדים. ואין הדבר צריך למודעי דבסימן כ"ז ההיתר דלבן נח בטרפה אינו ענין כלל להא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אלא הטעם הוא משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ואין זה נוגע לתירוצו בדברי רש"י:
ד) גם בעיקר הדבר שפשוט בעיני, הגאון הגדול' ז"ל להתיר מפרכסת לבן נח מטעם דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', גם לולא הטעם דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכום אסור. אמת שכן כתב גם התבואות שור בחידושיו (בדף ל"ג). אבל לדעתי יש להעיר על זה מדברי הרשב"א הנ"ל בבבא קמא (דף ע"ז) דאחר שביאר שם דרק ביש לה היתר אכילה מפרכסת אינה כחי', כתב עוד וזה לשונו:
דלא אמרו שנים אלא מפני שאותה שחיטה מתרת לאכילה בין לישראל ובין לאינו ישראל וכיון שכן הרי הוא כמנחא בדיקולא, עכ"ל. וכלשון הזה כתב בחידושיו לשבועות (דף י"א) ובשני המקומות דקדק לומר שאותה שחיטה מתרת לאכילה בין לישראל ובין לאינו ישראל, הרי דרק כשניתרת גם לנכרי משוינן לה לאינה חי', אבל אלו היתה ניתרת לישראל לחודי' לא הוי בזה כאינה חי'. והדבר מוסבר לפי דברי הרשב"א דעיקר הטעם דהוי כאינה חי', הוא משום דהיתר האכילה משוי לה כבשרא בדיקולא ומוציאה מדין חי', ומשום הכי בעינן שלא ישאר בה עוד שום איסור, שבא מצד דין חיותה, וזהו רק כשניתר איסור אבר מן החי שבה מכל וכל גם לבן נח, אבל בזה שניתר לישראל לחודי', לא נוכל עוד לומר דהוי כבשרא בדיקולא, כל זמן דלענין בן נח דינה כחי' ואסורה לו משום אבר מן החי, וכן בתורת הבית הזכיר ההיתר דלבן נח לענין שתהא כבשרא בדיקולא. ואולם גם לולא דברי הרשב"א צריך לומר כן, דהרי הרשב"א רק הא מילתא חידש לן דלמיהוי כאינה חי', בעינן שתהא מותרת באכילה לגמרי ולא יהי' בה שום איסור אכילה גם משם אחר שאינו מצד אבר מן החי, ואז הוא דחשיב כבשרא בדיקולא, דהוי אוכל גמור ויצא מדין חי. אבל כשיש עלי' איסור מצד אבר מן החי אף שהוא רק לבן נח, מכל מקום עדיין דין חי עלי' במקצת, ובזה אין אנו צריכין לחידושו של הרשב"א דודאי כל עוד שיש עליו איסור מצד חיותו אין לומר על מפרכסת כזו דאינה כחי'. (ואף דההיתר שלהנכרי הוא רק מטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, באופן דעיקר ההיתר לכאורה הוי רק לישראל, ואם כן איך שייך לומר דמשום ההיתר שלבני נח תהוי כבשרא בדיקולא אחרי דגם עתה שהותר גם לבני נח, עיקר ההיתר נאמר רק לישראל, וא"כ מה יוסיף ומה יגרע ההיתר הזה דלבני נח שהוא רק מטעם מי איכא מידי כו'. זה אינו דבאמת עיקר ההיתר של מפרכסת נאמר גם לבני נח, כמו שנאמר לישראל, ומי איכא מידי דאמרינן אינו אלא הוכחה, דכל דין שהוא להקל מכפי שהי' קודם מתן תורה, נאמר גם לבן נח, כמו שכתב רש"י בסנהדרין (דף נ"ט) דישראל להתקדש יצאו ולא להקל עליהם, וזהו פירושו דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור הנאמר בכל מקום, ומיני' ידעינן דעיקר ההיתר של מפרכסת נאמר גם לבן נח, ומשום הכי חשיב לן גם היתר זה כדי לאשוויי' מחמתו לאינה חי') וכיון דעל ידי ההיתר דלישראל לחודי', לא משוינן לה לאינה חי', כל זמן שלא ידענו מטעם אחר דשרי גם לנכרי, אם כן איך נתירה לנכרי משום דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', גם בלי הטעם דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כסברת הגאונים הנ"ל, אחרי דלולא טעם זה שמתיר גם לנכרי, לא הוי אמרינן כלל דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי'. וגם דלפי דבריהם תקשה הא דלרב ארא בר יעקב אסורה מפרכסת לבני נח, משום דלית לי' טעמא דמי איכא מידי כו' דאכתי תשתרי לעכו"ם משום דאינה חי', והתבואות שור כתב באמת לדקדק בזה מה שפירש רש"י בדברי רב אחא בר יעקב דקאי אריאה. אבל מה נעני לשארי ראשונים שמפרשים לדברי רב אחא בר יעקב גם על יתר בני מעיים, עיין בתורת הבית ריש שער ג', ועיין בחידושי הר"ן מה שכתב בכוונת רש"י שפירש לדברי רב אחא בר יעקב אריאה דוקא, יעו"ש.*): (וראיתי בספר בית יצחק להגאון ר' יצחק שמעלקיש מלבוב בחלק יו"ד סימן מ"ד שהביא ראי' לדברי הבכור שור הנ"ל, דמטעם דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי' יש להתיר מפרנסת גם לבן נח, מדברי התוס' בבבא קמא (דף ע"ו) שהקשו על שחוטי חוץ דחשיב שחיטה שאינה ה) הדרן לדידן דלפי המבואר בדברי הראשונים דרק משום היתר האכילה אמרינן דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', הרי אין לתרץ לדברי רש"י (בדף כ') כתירוץ הגאונים הנ"ל דהרי עולת העוף בסימן אחד אין בה לא היתר אכילת אדם ולא היתר אכילת מזבח. ובודאי דוחק לומר דדעת רש"י כדעת הרע"ב דעולת העוף שמלק בה סימן אחד כשרה גמורה היא, ולא הוי גם פסולו בקודש שמפרש למתניתין דריש פרק חטאת העוף כמעשה עולה לשם עולה כשר, כשמלק סימן אחד. וכיון דבסימן אחד כשרה גמורה היא וחזיא למזבח, הרי חשיבא כיש לה היתר אכילה, דאכילת מזבח שמה אכילה לענין זה לכולי עלמא, כמו שכתבו התוס' שהבאנו למעלה, ומפרכסת שלה אינה כחי' ויש לומר בה וכי מתה עומד ומולק. אולם אם גם נקבל את הדוחק הזה אכתי מה נעני לדברי רש"י (בדף י"ט) דהרי בדברי הרע"ב לא מצאנו שמכשיר, אלא מליקת סימן אחד היכא דמלק המפרקת, אבל כשלא מלק המפרקת לא אשכחן מאן דמכשיר, דעד כאן לא איפלגו בזבחים (דף ס"ה) אלא ברוב בשר אי מעכב, אבל המפרקת כולה למאן דצריך ודאי דמעכבא ומיפסל הקרבן. ואם כן אין לומר דבמליקת הסימנין לחודיי' הויא כאינה חי', דאם צריכה היא גם מליקת המפרקת, הרי כל זמן שלא נמלקה כדינה, מפרכסת שלה כחי':
ו) ובר מן כל דין, גם עיקר יסוד התירוץ הנ"ל יש לערער עליו, דעיקר הדבר שנאמר וכי מתה עומד ומולק משום הך טעמא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', וכל שאינה כחי' הוי כמתה לענין מליקה. לדידי צריך עיון, דבחולין (דף קכ"א ע"ב) איפלגו חזקי' ור' יוחנן בעיקר הדין דמפרכסת כחי', ופרכינן לחזקי' דסבירא לי' מפרכסת אינה כחי', מהא דמפרכסת אין בה טומאת נבלות, ומפרקינן דיצאה מכלל חי' ולכלל מתה לא באה, ולהכי אין בה טומאת נבלות משום דכתיב בה כי ימות, עיין רש"י. ולפי זה לדידן דסבירא לן דמפרכסת כחי', אלא דבמקום שיש לה היתר אכילה אינה כחי', ודאי דהיא רק בגדר כזה שיצתה מכלל חי' ולכלל מתה לא באה, דהיינו שאינה בגדר מתה כזו שיש בה טומאה במקום אחר אלו לא נשחטה. ועוד כל שכן הוא דהשתא לחזקי' דמפרכסת אינה כחי' בעצם, אפילו הכי לא היי כמתה לענין טומאה, כל שכן לדידן דרק מצד הדין דהיתר אכילה משוינן לה לאינה חי', דבודאי שאינה בגדר מתה גמורה. וכיון שכתבו הראשונים ז"ל דלא אמרינן וכי מתה עומד ומולק, אלא אם כן שהיא מתה גמורה גם לענין טומאה, הרי לא שייך זה כלל בכל הני דאמרינן בהו דיצאה מכלל חי' לכלל מתה לא באה, דבכל אלו הרי אין בהן טומאה. וכיון שכן לא שייך לומר וכי מתה עומד ומולק בישראל בטהורה, דאף דמפרכסת שלה אינה כחי', הרי ודאי דאינה בגדר מתה שיהא בה טומאה לולא שנשחטה. וכל עיקר דברי הראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אין להם מקום אלא במידי דבעינן שתהא חי', וכגון בהעמדה והערכה, התם הוא דאמרינן שיצאה מכלל חי', אבל במידי דבעינן שתהא מחה, לא מהני זה כלל, דלכלל מתה פשיטא דלכולי עלמא לא באה, וזה נראה נכון בע"ה, ולפלא על הגאונים הנ"ל שלא העירו בזה:
ז) נחזור לעניננו שנסתר תירוצנו לדברי הריטב"א שכתב בטעמו של רש"י דמולק את הסימנין לבדן משום דוכי מתה עומד ומולק. והוא סותר בזה את דבריו (בדף כ') ודברי כל הראשונים שם. ולכאורה היה נראה בישוב דבריו, דהריטב"א מחלק בין סימן אחד בעוף לשני סימנין. דבסימן אחד מפרכסת שלה כחי', אבל בשני סימנין בעוף לא הוי כחי'. ואף על גב דבמתניתין בפרק א' דמסכת טהרות סתמא קתני ואין שחיטתה מתירתה ואסורה לבן נח משום דמפרכסת כחי', ולפי דברינו הרי בשני סימנין מותרת לבן נח. לא קשה, דמתניתין רק הא אשמועינן דאין השחיטה מתרת לבן נח את המפרכסת בעוף טמא, כל זמן שמפרכסת שלה כחי'. והא דניתר לבן נח בשני סימנין, הרי אין זה מצד פעולת השחיטה, אלא משום דבשני סימנין מפרכסת שלה אינה עוד כחי', ואין עלי' עוד דין אבר מן החי, ומותרת לב"נ משום דכבר מתה ולא מפני שהשחיטה התירתה. ואם כן אתו שפיר שני דיבורי הריטב"א, דגבי ותקשה לך עולת העוף דאיירי אחר מליקת סימן אחד, כתב שפיר דלא שייך שם וכי מתה עומד ומולק, משום דבסימן אחד מפרכסת כחי'. והכא דקאי בעיקר דין המליקה למאן דאמר מחזיר סימנין אחורי העורף, כתב דאין למלוק המפרקת לאחר הסימנין מטעמא דוכי מתה עומד ומולק, ומשום דבעולת העוף דבעי שני סימנין ואין מפרכסת שלה כחי', הרי שייך בה טעמא דוכי מתה עומד ומולק, ואין למלוק בה המפרקת אחר הסימנין, וממילא גם בחטאת אף שמליקתה בסימן אחד, ולא שייך בה הך טעמא, דהרי בסימן אחד מפרכסת כחי', מכל מקום אינו מולק גם בה המפרקת, דהרי לא מצאנו שתהא חטאת העוף חלוקה במליקתה מדין עולת העוף, לבד מדין ההבדלה, וכיון דבעולה אין צריך למלוק המפרקת לאחר הסימנין, הוא הדין בחטאת, דאין שנוי במיקתן. ואף דהמהרש"א כתב דרק בחטאת מולק הסימנין לבדן, אבל בעולה צריך גם לרש"י מליקת המפרקת משום הבדלה, ולדברינו הרי העיקר מה שכתב רש"י דאין צריך למלוק המפרקת לאחר הסימנין הוא בעולה, ומשום עולה אמרינן כן גם בחטאת, ויהי' סתירה לדברינו מדברי המהרש"א. אבל הן דברי המהרש"א לא יתכנו אלא אם נאמר דהמפרקת הויא מעיקר המליקה, והוי במקום שחיטה להוציא מידי נבלה כמו הסימנין, דאם נאמר דהמפרקת אינה אלא למצוה בסדר הקרבן ואינה במקום שחיטה, לא שייך בה גם מצות הבדלה, כדאמרינן (בדף כ' ע"ב) כל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה, ורש"י ז"ל (בדף כ"א ע"ב) ד"ה אף הוסיף עוד לפרש דבמליקה כתב רחמנא הך הבדלה ומליקה כשחיטה וכל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה, הרי דברי רש"י ברורים דהבדלה לא הוי אלא בסימנין, ואפילו אם נדחוק דכל מה שהוא מעיקר המליקה שהיא כשחיטה חשוב ישנו בשחיטה, ובכלל זה גם המפרקחת הרי כל זה אם נאמר דהמפרקת היא מעיקר המליקה, אבל לפי מה שנוכיח לקמן בראיות נכוחות דעיקר המליקה שבמקום שחיטה להוציא מידי נבלה היא רק מליקת הסימנין, והמפרקת אינה אלא למצוה הרי לא שייך כלל על המפרקת מצות הבדלה. (והא דמולק הרוב בשר בעולה לאחר שני הסימנין, אין זה מצד הבדלה, אלא ממצות ממול ערפו, שציותה התירה למלוק את כל מה שממול העורף, וגם הרוב בשר בכלל מצוה זו, ולפי שאי אפשר למולקו קודם הסימנין דלא תהי' כמתה מולקו לאחר הסימנין אבל אין זה ענין למצות הבדלה, ראוי' והרי חזי לאכילה על ידי פדיון, וכתבו דלה"ר שמעי' דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי' אתי שפיר דלאו בת העמדה והערכה היא, ואם איתא דלגבי עכו"ם הוי כחי', הרי יש לה פדיון על ידי עכו"ם שפדיונן פדיון. ואיני יודע ממש שיחתו של הגאון הנ"ל דכל חידושו של הבכור שור הרי הוא, דאפילו למאן דלית לי' מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, יש להתיר לעכו"ם מטעם דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', וניתרת בשביל זה גם להעכו"ם. אבל למאן דאית לי' מי איכא מידי כו', והיתר המפרכסת שעל ידי שחיטה נאמר גם לעכו"ם, פשיטא דגם לעכו"ם חשיבא כאינה חי', אחרי דגם לדידהו יש אותו היתר אכילה שלישראל, אם כן מה ענין דברי התוס' לחידושו של הבכור שור, אטו התוס' לרב אחא בר יעקב קאו התם, דלית לי' מי איכא מידי ואי דלרב אחא בר יעקב תשאר קושית התוס', אמאי חשבינן לשחיטת שחיטו חוץ שחיטה שאינה ראוי', הרי תירצו בתוס' עוד שם דשחיטה לא הוי מום. ולא אמר כלום. תדע שהרי גם בחטאת, דאין בו כלל מצית הבדלה, מולק גם כן הרוב בשר לאחר הסימן. והיינו רק לדידן דלית לן מחזיר סימנין, אבל למ"ד מחזיר, אין מקום למצוה זו לשיטת רש"י). ואפילו אם נאמר דהמהרש"א אין דעתו כן, וסבירא לי' דגם המפרקת הוי מעיקר המליקה כמו הסימנים, וכמו שנראה כן גם מהתוס' דזבחים (דף ל') כמו שנביא דבריהם לקמן, על כל פנים לא נפלאת היא אם הריטב"א דעתו כדעת רש"י, דאין המפרקת מעיקר המליקה, ולא שייך בה הבדלה, ואם כן יש לומר כתירוצנו, דעיקר דברי רש"י בעולה אמורים, אלא דממילא הוא הדין לחטאת, שלא לחלק במעשה המליקה בין חטאת לעולה, לבד מה שמצאנו חילוקן בתורה ח) ובזה יש ליישב קצת דברי התוס' בחולין (דף פ"ד) שכתבו דדוחק לומר דבעוף לא אמרינן מפרכסת כחי'. ולכאורה למה כתבו כן מצד הסברא ולא הביאו המשנה המפורשת דמס' טהרות ששנינו בעוף טמא דאין שחיטתה מטהרתה ואסורה לבני נח בעודה מפרכסת, וכבר העירונו בזה לעיל. ולדברינו אתי שפיר, דמתניתין דטהרות הי' אפשר לאוקומי בסימן אחד, והתם הוא דהוי מפרכסת דעוף כחי', אבל בשני סימנין אין מפרכסת כחי'. ולפי זה לא הוו מקשו התוס' מידי, דמתניתין דכסוי אינו נוהג במוקדשין איכא לאוקומי כששחט שני סימנין וכמו שהוא הדין לכתחילה בעוף, ומה גם לדעת הרמב"ם דלכתחילה צריך בעוף מדאורייתא שני סימנין כמבואר בדבריו בפרק א' מהלכות שחיטה ועיין שם בכסף משנה ובסימן כ' בבית יוסף. ובכי האי גוונא לא הוי בת העמדה והערכה והוי שחיטה שאינה ראוי' ומצאתי תירוץ זה לדברי התוס' נדפס בשם הגאון ״הגדול״ דמינסק זצ"ל בספר דבר אברהם לאחי הגאבד"ק סמאלעוויטש שליט"א, ואף דמתניתין סתמא קתני דאינו נוהג במוקדשין, ולהנ"ל הרי בשחט סימן אחד יש לחייבו בכסוי, לא קשה. דבאמת במוקדשין אינו חייב בכסוי לעולם, אלו היתה נשארת כן בקדושתה, והא דחייב הכא הוא משום דנידון כחולין דכל העומד לפדות כפדוי דמי, וכמו שהקשו התוס' על קושית הש"ס. אלא דהש"ס מקשה, כיון דקדשי בדק הבית לעולם חזו לפדיון, וכל העומד לפדות כפדוי דמי, מאי נפקא מינה דאינו נוהג במוקדשין, כיון דמ"ל מקום חייב תמיד בכסוי משים דכל העומד לפדות כפדוי דמי, וכתירוצם של התוס'. אלא דבקושיתם דסלקא דעתין דבעי למפרקינהו דוקא כדי שיתחייבו בכסוי, הקשו שפיר דבמוקדשין אינו נוהג אף על גב דתמיד חייב לפדותן ויתחייבו בכסוי, דנפקא מינה מהא דאשמועינן מתניתין דאינו נוהג במוקדשין דלפני פדיונן אין חייבין בכסוי, אבל לבתר דתירצו דגם לפני פדיון חייבין בכסוי משום דכל העומד לפדות כפדוי דמי, אתי שפיר קושית הש"ס, דאף דחיוב הכסוי בא להן מצד שדינן כחולין לענין זה, מכל מקום כיון דתמיד נוהג במוקדשין, וגם קודם שנפדו, ואין שום נפקא מינה מהא דאינו נוהג במוקדשין, אם כן איך נקטה המשנה דאינו נוהג במוקדשין שהוא היפוך המציאות. אבל אי משכחנא גוונא דאינו נוהג במקודשין כגון בשחט שני סימנין דמפרכסת שלה אינה כחי', לא קשה מהא דנוהג כששחט סימן אחד, כיון דהא דנוהג בסימן אחד הוא גם כן רק מצד שהוא נידון כחולין, ובקדשים באמת אינו נוהג, ואתי שפיר תירוץ הש"ס ולא הוו מקשו התוס' מידי. ולכן כתבו התוס' דדוחק לומר דמפרכסת דעוף אינה כחי', אפילו בשני סימנין, דזה לא מוכחא מתני' דטהרות, אפי"ה מצד הסברא א"ל כן. ולא סבירא להו לחילוקו של הריטב"א. וכיון שכן שוב היא בת פדיון ובת חיוב לעולם ולא משכחת לה כלל לדינא דאינו נוהג במוקדשין, וקשה לתירוץ הגמ'. והא דגם הריטב"א בחידושיו הקשה לקושית התוס' מהא דמפרכסת כחי', אף על גב דלדידי' אית לי' לחלק דבשני סימנין באמת אין מפרכסת כחי' בעוף, ואם כן איכא לאוקומי למתניתן כששחט שני סימנין וכנ"ל. גם זה ניחא, דבאמת עיקר תירוצנו זה אית לי' פירכא, דאיך אפשר לומר דבשחט סימן אחד מפרכסת כחי', והויא בת העמדה והערכה וחייבת בכסוי ובשני סימנין דאינה כחי' פטור מכסוי, משום דהוי שחיטה שאינה ראוי'. והרי כיון דבדיעבד כשרה בסימן אחד, הרי באותה שעה כבר נתחייב בכסוי, דאז הוי שחיטתה שחיטה ראוי', דכיון דבסימן אחד מפרכסת כחי', הרי הוי אז בת העמדה והערכה ובת פדיון וחזי לאכילה, ואם כן איך יפטר מכסוי כששחט אחר כך גם את הסימן השני ונעשית אינה ראוי' לאכילה, והרי זה דומה להא דתנינא בברייתא דחולין (בדף קל"ט) שחטה ואחר כך הקדישה חייב לכסות שכבר נתחייב בכסוי קודם שיבוא לידי הקדש, והכא נמי הרי כבר נתחייב בכסוי קודם ששחט את הסימן השני. ואם באנו לתרץ לדברי התוס' כפי שכתבנו, נצטרך לומר דהתוס' דעתם כדעת הרמב"ם, דלכתחילה צריך בעוף שני סימנין מדאורייתא, ולדידי' יש לומר דלא חייל החיוב כסוי עד אחר שחיטת סימן השני שהוא גמר מצות שחיטתה לכתחילה מדאורייתא, דאף דבדיעבד סגי גם לדידי' בסימן אחד, מכל מקום כששוחט את שניהם, לא נגמרה המצוה אלא לבתר דשחיט לתרוויי', כיון דלכתחילה זהו מצותה גם מדאורייתא, ולכן יש לומר דקודם לכן לא חל עליו החיוב כסוי, דבגמר מצות שחיטה הוא דחייל החיוב כסוי, ובשעה ששוחט שני הסימנין הוי גמר המצוה בסוף שחיטת השני. ובאמת נראה דעת התוס' כהרמב"ם בזה, שכן מתבאר מדבריהם (בדף כ"א ע"ב) בד"ה אינו ועיי"ש בראש יוסף שביאר כן בדעתם. וא"כ אתי שפיר מה שגם הריטב"א הקשה כקושית התוס' דמפרכסת כחי'. דאף על גב דאיהו מחלק במפרכסת דעוף בין סימן אחד לשני סימנין, מכל מקום הקשה שפיר, ואין לתרץ דמתניתין מיתוקמא כששחט שני סימנין, דיש לומר דהריטב"א דעתו כדעת הראשונים, דמדאורייתא גם לכתחילה אין צריך בעוף אלא סימן אחד, ומכי שחט סימן אחד כבר איחייב לי' בכסוי דאז הוי גמר שחיטתה מדאורייתא וגם הוי שחיטה ראוי' וכנ"ל, ושוב אין לפוטרו גם כששחט אחר כך את הסימן השני, ואינה עוד בת פדיון ואינה ראוי' לאכילה דכבר נתחייב בכסוי. והוא נכון: ט) אכן גם תירוץ זה אינו מספיק. דלפי זה הרי יהי' מוכרח דגם להריטב"א אין המפרקת מעיקר המליקה, דאם לא כן היה צריך למולקה בעולה משום הבדלה, (דכל שהוא משום הבדלה הרי בודאי דחלוקין בו חטאת ועולה) ואם כן משום הא גופא לא שייך על זה גם הטעם דוכי מתה עומד ומולק שכתב הריטב"א בטעמו של רש"י, דהרי (בדף כ' ע"ב) קמשני לי' רבא לאביי התם כדי לקיים בה מצות הבדלה, הרי דהך טעמא דוכי מתה לא אמרינן אלא בדבר שהוא מעיקר המליקה שבמקום שחיטה, אבל כל שהוא משום מצוה אחרת לא אמרינן בי' וכי מתה עומד ומולק, אם כן לא תהא מצות המפרקת שהוא מדין ממול ערפו עדיפא מסימן שני שבעולת העוף שהוא משום הבדלה ולא אמרינן בי' וכי מתה עומד ומולק. וגם בלאו הכי קשה דהרי הריטב"א כתב כן בדעת רש"י, ובדברי רש"י (דכ"א ע"ב) מפורש שאין עיקר המליקה אלא בהסימנין כמו שנבאר לקמן בדברינו איה"ש. וגם ממקומו הוא מוכרע דהרי רש"י פירש כן בשני הלשונות בין למ"ד מחזיר דוקא, בין למאן דאמר אף מחזיר שמולק הסימנין לבדן. ובשלמא למאן דאמר מחזיר דוקא דלדידי' אין לעולם שום מצוה במפרקת, כפי שיטת רש"י, הדבר מובן, אבל ללישנא דאף מחזיר דלדידי' יש מקום גם למפרקת בדין המליקה כשלא החזיר הסימנין, ואם נאמר דהמפרקת במקום שהיא באה הוי מעיקר המליקה, להוציא מידי נבלה, אם כן איך אפשר שתתכשר גם בסימנין לבדן, ואיה מצאנו בדבר המוציא מידי נבלה שהוא מכשיר ויהא כשר גם בלעדו. וודאי נראה פשוט בשיטת רש"י, דהמפרקת גם במקום שהיא באה אינה אלא ממצות עבודת הקרבן, ואינה באה להוציא מידי נבלה כמליקת הסימנין ובדבר שהוא למצוה ולא להכשיר שייך בי' לכתחלה ודיעבד. וכיון שכן וודאי דלרש"י לא עדיפא המפרקת מסימן שני שבעולת העוף דלפי שאינו מעיקר המליקה לא שייך בי' וכי מתה עומד ומולק. (ובזה יש להעיר על דברי המהרש"א (בדף כ' ע"ב) שהעיר על מה שכתב רש"י דעוף בחד סימן הוי כמתה. וז"ל פירש למאי דסלקא דעתין השתא, דכבר קודם שחתך הסימנין חתך הרוב בשר הוי לי' מתה בחד סימן, דאם לא כן הא דקתני לקמן בחטאת העוף חותך סימן אחד או רובו ואחר כך רוב בשר תקשה לי' וכי מתה עומד ומולק עכ"ד. וצריך עיון להבין דבריו, דמי עדיף הרוב בשר מסימן שני שבעולת העוף דכיון דאינו אלא משום הבדלה לא אמרינן בי' תו וכי מתה עומד ומולק, והרי לרש"י המפרקת כולה אינה מעיקר המליקה וכל שכן הרוב בשר, ואיך נאמר בי' וכי מתה עומד ומולק. וכיוצא בזה העירונו לעיל על דברי המהרש"א (שבדף י"ט) שכתב דבעולה צריך למלוק המפרקת משום הבדלה יעויין שם, ואולי דעת המהרש"א דגם המפרקת והרוב בשר הוי מעיקר המליקה. אלא שקשה מה שכתב כן בדעת רש"י, והרי לרש"י ודאי שאינם מעיקר המליקה, וכמו שנתבאר) ועוד קשה לעיקר דברי הריטב"א לפי תירוץ זה, דהרי בברייתא דחולין (דף כ"א ודף כ"ח) ובזבחים (דף ס"ה) תנינא כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה הגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו, ובעולה שנים או רוב שנים, ודעת רוב הראשונים דגם אחר השנים שבעולה צריך רוב בשר והרי הרוב בשר מדין ממול ערפו הוא, ודין אחד לי' עם מליקת המפרקת, ואפילו הכי מליק לי' גם לאחר שני הסימנין שבעולה, ולא אמרינן בי' וכי מתה עומד ומולק, ואם כן הוא הדין למפרקת. ואין לומר דהריטב"א דעתו בזה כדעת הבעל המאור סוף פרק קמא דחולין דבעולה אינו מולק הרוב בשר לאחר הסימנין, דאם כן נאמר הלא יפול כל היסוד שבתירוצנו זה. דלפי החילוק שחלקנו להריטב"א בין שני סימנים לסימן אחד בעוף, הרי הי' ראוי לומר דבחטאת שמליקתו בסימן אחד, מולק גם המפרקת לאחר הסימן, דלא שייך ביה וכי מתה עומד ומולק, אלא דלפי שלא מצינו חילוק בין חטאת לעולה בדין המליקה, לבד ממצות הבדלה, משוינן דין החטאת לדין העולה, ובתרוויי' אין צריך למלוק המפרקת לאחר הסימנין. אבל אם נאמר דברוב בשר חלוקים להריטב"א חטאת ועולה משום הך טעמא גופא דוכי מתה עומד ומולק דשייך בעולה ולא שייך בחטאת, הרי שוב נוכל לומר דגם במליקת המפרקת עצמה למאן דאמר מחזיר סימנין, חלוקים הם חטאת ועולה מהאי טעמא, כיון דכבר מצאנו חילוק כיוצא בזה בין חטאת לעולה גם לבד מצות הבדלה, מהאי טעמא דוכי מתה עומד ומולק:
י) ולולא דברי קדשו של הריטב"א ז"ל היה נראה לי דדברי רש"י מוכרחין ומתפרשין בפשיטות. דהנה כבר העירותי למעלה מה שש להסתפק על עיקר המליקה שהיא במקום שחיטה. אי הוי גם המפרקת בכלל זה כמו הסימנין עצמן, ומהני גם להוציא מידי נבלה, או דעיקר המליקה שהיא במקום שחיטה אינה אלא בסימנין שישנן בשחיטה, ומליקת המפרקת אינה אלא למצוה כשאר עבודות הקרבן. ונהי דאם לא חתך המפרקת יש לומר דמטמא גם בבית הבליעה, כדין כל דבר שאין פסולו בקודש, לשיטת התוס' דפירושו כל שאין לו הכשר במקום אחר, והכי נמי לא אשכחן מליקה שתהא כשרה בלי מליקת המפרקת, והוי אין פסולו בקודש. ולשיטת רש"י דפסולו בקודש פירושו שנפסל בעזרה, הוי גם הכא פסולו בקודש, ואין מטמא בבית הבליעה, אבל על כל פנים גם לשיטת התוס' עיקר המליקה היא רק בסימנין, והא דמטמא בבית הבליעה כשלא נמלקה המפרקת, הוא משום דאין פסולו בקודש והוי פסול זה כמו פסול נעבד ומוקצה שפוסלין את עיקר המליקה שהיא מליקת הסימנין ומטמא בבית הבליעה. אבל לעולם אין המפרקת מעיקר המליקה. ולפום רהיטא אמרתי דלרב אדא בר אהבה דסבירא לי' בשחיטת עוף וושט ולא קנה ומקשינן עלי' (בדף כ"ח) מברייתא דכיצד מולקין ומשנינן שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת, לדידי' נראה דהמפרקת הוי מעיקר המליקה, כיון דבלא המפרקת לא היתה מועילה כלל מליקת הקנה לחודי'. וכן מצאתי למחבר גאון אחד שנגע בחקירה זו וכתב לדבר ברור דלרב אדא בר אהבה הוי גם המפרקת מעיקר המליקה על פי הגמ' הנ"ל. וכיון דבפרט זה לא מצאנו שנחלקו בו, הרי מדרב אדא בר אהבה נשמע לדידן. אבל באמת אין מזה ראי' גם לרב אדא בר אהבה. דהרי טעמא דרב אדא בר אהבה דוושט ולא קנה, הוא משום שהחיות תלוי בוושט ולא אזיל לי' חיותי' על ידי פסיקת הקנה, אלא דבמליקה דכבר פסקה להמפרקת אזדא לה חיותי' בכל דהו, כמו שפירש רש"י שם במלתא דרב אדא בר אהבה, ומשום הכי מהני גם מליקת הקנה לחודי', אבל לא משום דהמפרקת הוי מעיקר המליקה, ואין זה נוגע כלל לעניננו. אולם דבר זה מבואר בדברי רש"י בחולין (דף כ"א ע"ב) ד"ה אף מליקת דזה לשונו שם, דבמליקה כתב רחמנא הך הבדלה ומליקה כשחיטה וכל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה, ועור שאין שחיטה נזכרת בו בהבדלה נמי לא מעכב. עד כאן לשונו. הסביר לן רש"י בטעם הדבר שאין עור בכלל הבדלה, לפי שההבדלה צריכה להיות על ידי מליקה, וכי תימא דגם העור בכלל מליקה, על זה כתב ומליקה כשחיטה, ויוצא מזה שכל שאינו בכלל שחיטה אינו בכלל הבדלה. ואם נאמר דהמפרקת היי מעיקר המליקה, הרי כשל עוזר, דהרי לפנינו שאין המליקה כשחיטה, דהמפרקת שאינה בכלל שחיטה, וישנה בכלל מליקה, וכמו כן נוכל לומר על העור דהוי בכלל מליקה אף שאינו בכלל שחיטה, וממילא שייך בי' הבדלה, ומאי ראי' מייתי על עור דאינו בכלל מליקה משום שאינו בכלל שחיטה. ואין דברי רש"י מתפרשין אלא אם נאמר דרק הסימנין שישנן בשחיטה הוו מעיקר המליקה וחתיכת המפרקת אינה מדין ומלק אלא ממצות ממול ערפו, ומשום הכי כתב שפיר שהמליקה כשחיטה, וכל שאינו במצות ומלק אינו בהבדלה, דההבדלה על ידי דבר שהוא מעיקר דין המליקה בעינן ומליקה כשחיטה. (והא דמולק בעולת העוף הרוב בשר לאחר הסימנין אין זה משום הבדלה, שכל שאינו בשחיטה אינו בהבדלה, אלא ממצות ממול ערפו שהתורה ציותה למלוק כל מה שממול העורף, ולפי שאי אפשר למלוק הרוב בשר לפני הסימנין משום דהוי כמתה מולקו לאחריהן, אבל אין זה משום מצות הבדלה. ומה שכתב הרשב"א בחידושיו (בדף כ"א ע"א) גבי הותזו ראשיהן דלכולי עלמא הבדלת העוף לא הוי בלי חתיכת הרוב בשר, אין כוונתו דמשום הבדלה חותך גם הרוב בשר, אלא לקישטא דמילתא קאמר, כלפי דינא דהותזו ראשיהן דהוי כמתה, שזהו דוקא עם הרוב בשר, דהרי כהבדלח עולת העוף נאמר בה שדינה להיות חתוכה ומובדלת גם הרוב בשר, אבל אין זה מדין והבדיל אלא ממצות ממול ערפו, ומשום דהכא לא עסקינן במצות הבדלה, אלא במציאות מליקת עולת העוף איך היא נבדלת למעשה). וכן נראה להדיא מדברי הרדב"ז בתשובה חלק א' סימן רנ"ד שכתב דאין פסול חלדה במליקה, משום דהמליקה תמיד על ידי חלדה היא באה, דכשנכנס הצפורן תוך עצם המפרקת כבר נתכסה משני הצדדין יעו"ש. ואי דהוי המפרקת מעיקר המליקה כהסימנין עצמן, איך הוי חלדה על ידי דבר שהוא מעיקר המליקה, ואטו בשחיטה כי האי גוונא כשהסימן רחב יותר מהסכין, וקודם שגמר שחיטתו נתכסה הסכין על ידי בשר הסימן, אטו יהא בזה משום חלדה, ומעולם לא שמענו שיהא שיעור לרוחב הסכין, כדי שלא יתכסה על ידי הסימן בשעת שחיטתו, דכל שהוא מהשחיטה עצמה לא שייך בי' חלדה. ואי דהמפרקת מעיקר המליקה, איך חשיבא חלדה על ידה, עד שנכשיר בשביל זה גם כל שאר חלדה במליקה. אלא ודאי דהמפרקת אינה אלא מצוה באפי נפשה, ולא הוי מעיקר המליקה שבמקום שחיטה, ומשום הכי בנוגע להמליקה הוי חלדה על ידה, אלא דהתורה הכשירתה ומשום הכי יש מקום להכשיר גם כל חלדה דעלמא. ולכאורא יש להביא ראי' לזה גם מדברי התוס' דזבחים (דף ס"ח ע"ב) שהקשו לר' עקיבא דבעלי מומין אם עלו לא ירדו משום שיש להם הכשר בעופות, אם כן גם טרפה יש לה הכשר במליקת העוף, ונימא בה לר' עקיבא דאם עלתה לא חרד. ודבריהם נשגבים, דמה שהוא דרך מליקתה הרי אינה טרפה כלל, ואיך שייך לומר בזה דיש הכשר לטרפה, דאם כן נאמר, הרי מצינו שיש הכשר לטרפה בשחיטת כל קרבן דבתחלת שחיטתה נעשה טרפה, ולמה זה הקשו ממליקת העוף ולר' עקיבא. ואין זה ענין למה שתירצו התוס' דלא ילפינן פסול של קודם שחיטה כגון טרפה ממליקה שאינו דוגמתו. דאנן הכי מקשינן דהטרפות שנעשה מחמת המליקה גופה אין זה פסול כלל, כמו הטרפות שמחמת השחיטה דלא סלקא אדעתין לאקשויי מינה מידי. ואין ביאור לדבריהם, אם לא שנאמר דהמפרקת אינה מעיקר המליקה אלא היא מצוה מעבודות הקרבן, ומשום הכי קשה להו, דבשעת המליקה כבר היא טרפה משבירת המפרקת, שאינה מעיקר המליקה. ואף דמצותה בכך, הרי הכא קיימינן דגם כשמצותו בכך הוי זה הכשר במקום אחר. ולא דמי לשחיטה, שכולה מצות שחיטתה היא. ואין כאן מעשה טריפות כלל. ואם כי גם זה דחוק אבל אין עצה אחרת מוצאת. אכן מדברי התוס' אין שום ראי' לזה, דיש לפרש דבריהם ברווחא אפילו אי המפרקת הוי מעיקר המליקה. והוא לפי מה שנוכיח לקמן בסימן ט"ז אי"ה בראיות ברורות, דהמליקה אינה מתרת מאיסור נבלה לא לכהנים ולא לגבוה, אלא גזרת הכתוב הוא, שיקריבוה לגבוה באיסור נבלה, ושרי להו רחמנא גם לכהנים לאכול חטאת העוף באיסור נבלה, כדאמרינן בחולין (דף ק"כ) דנבלה הוי הותרה מכללה לגבוה ולהדיוט (באכילת כהנים) ואי דהמליקה מוציאה מידי איסור נבלה כמו השחיטה בחולין, הרי לא הותרה בזה הנבלה כלל, אחרי דהמליקה מכשירתה, ומאי הותר מכללה דקאמרינן והרי כל נבלה ניתרת בשחיטה. אלא דאין המליקה מועלת אלא לטהרה מטומאת נבלת העוף כדילפינן בזבחים (דף ס"ט) אבל אינה מוציאה מידי איסור נבלה. וודאי דכשם שאינה מוציאה מידי איסור נבלה, אינה מוציאה נמי מידי איסור טרפה, שנעשה בשבירת המפרקת, אלא דגזרת הכתוב הוא שיקריבוה באיסור טרפה כמו באיסור נבלה. ומשום הכי הקשו התוס' שפיר דטרפה יש לה הכשר במליקת העוף, דהרי גם לקושטא דמילתא מקריבין למזבח באיסור טרפה כמו שמקריבין באיסור נבלה, וזה לא אשכחן בשום קרבן דבמקום שהשחיטה מועלת, הרי אין בו לא משום נבלה ולא משום טרפה. ואין כוונתם שיש הכשר לטרפה במליקה מה שבתחלת המליקה קודם שהוכשרה מיטרפא על ידי שבירת המפרקת, אלא דגם לאחר שנמלקה הרי נשארת בטרפותה כמו שנשארת באיסור נבלה, ואם כן הרי מקריבין באמת טרפה לגבוה במליקת העוף. ומה שהקשו מטרפה ולא הקשו גם מנבלה, דלפי דברינו שמקריבין מליקת העוף באיסור נבלה, הרי גם נבלה יש לה הכשר בעוף. הא לא קשה, דמליקתו הרי הועילה מיהת לטהרו מטומאת נבלה ואם כן איך נאמר בשארי נבלות שיש בהן גם טומאה אם עלו לא ירדו, מפני שיש לנבלה הכשר במליקה, והרי נבלה כזו שיש בה טומאה אין לה הכשר גם במליקה. ותו דבמקום שהיא נבלה כגון שנפסלה בשחיטתה או מתה, הרי חסר לה עבודת השחיטה, ומשום הא גופא אם עלתה תרד. ובזה לא שייך להקשות שיש לה הכשר במליקת העוף, דהתם הרי אין חסרון עבודה, ואם כן אין לנו ראי' מדברי התוס' דהמפרקת אינה מעיקר המליקה:
יא) על כל פנים מדברי רש"י והרדב"ז הנ"ל מוכח להדיא דאין המפרקת מעיקר המליקה. ונראה עוד ראי' ברורה לדבריהם מהא דבזבחים (דף ס"ה ע"ב) מוקי רבא לפלוגתיי' דר' אלעזר ב"ר שמעון ורבנן, בשהיי' בין סימן לסימן בעולת העוף, ומתבאר דלכולי עלמא מחשיב לשהיי' מה שחותך הרוב בשר בין סימן לסימן, אלא דאיפלגו בעיקר הדין אי פסלה שהיי' בסימן שני בעולת העוף, אבל הא מיהת לכולי עלמא דחתיכת הרוב בשר הוי שהיי'. והרי חתיכת הרוב בשר מצותה היא ממצות חתיכת המפרקת, דנפיק ממול ערפו, אלא כיון דאי אפשר לחותכו לפני הסימנין, כדי שלא תהא כמתה, מוקי קרא אנפשי' שימלוק הרוב בשר אחר הסימנין כמבואר בחולין (דף כ"א), אבל מליקתו דין אחד לו כמו למליקת עיקר המפרקת דמחד קרא נפקו. ואי נימא דהמפרקת דין מליקה עלה כהסימנין, הכי נמי הוי דין מליקה על הרוב בשר, דדין אחד להן למאן דאמר רוב בשר מעכב דקיימינן השתא אליבי'. ואם כן מה מקום לשהיי' בחתיכת הרוב בשר, וכי יש שהיי' על ידי דבר שהוא מעיקר המליקה המתרח, ואטו כששינה סדר המליקה והקדים את המאוחר יהי' בזה משום שהיי', ואם איתא דאיכא דין מליקה על הרוב בשר כשמולקה כמצותה לאחר שני הסימנין, אטו בשביל זה שהקדימה לפני הסימן השני יהי' בזה משום שהיי'. והרי זה ראי' נצחת דלכולי עלמא אף למאן דאמר רוב בשר מעכב, אין על הרוב בשר דין מליקה, והכי נמי על עיקר המפרקת, דדין אחד להם. ואם יש להשיב הוא רק לשיטת הבעל המאור שכתב בסוף פרק קמא דחולין דבעולה אין צריך כלל מליקת הרוב בשר לאחר הסימנין, ושניא בזה עולה מחטאת, ולכן הוי חתיכת הרוב בשר שהיי' בעולה בין סימן לסימן, כיון דבעולה אין מצוה כלל ברוב בשר, אבל בחטאת דצריך רוב בשר, באמת הוי הרוב בשר מעיקר המליקה כמו המפרקת. אבל לא כן דעת שארי ראשונים, עיין בחי' הרשב"א לחולין (בדף כ"א) גבי הותזו ראשיהן שכתב מפורש דגם בעולה צריך רוב בשר לאחר הסימנין. וכן כתב שם הרמב"ן. ותו דאפילו לדעת הבעל המאור צריך עיון. דהש"ס הרי קאי התם בחטאת שחתך רוב בשר בין סימן ראשון לסימן שני, דלא עביד מעשה עולה, משום דבעולה פסלה שהיי' בין סימן ראשון לסימן שני. וכיון דבחטאת לכולי עלמא צריך רוב בשר לאחר הסימן, והוי גם הרוב בשר מעיקר המליקה ולא שייך עליו דין שהיי'. ובכי האי גוונא הרי גם בעולה אי הוי שהי בין סימן לסימן בדבר שהוא מעיקר המליקה לא הוי עלי' דין שהיי', אלא דבעולה אין הרוב בשר מעיקר המליקה, וצריך עיון אי מחמת שהיי' כזו חשיבא כמו דלא עביד מעשה עולה, כיון דמעשה כזו כמו שהיא עתה מעיקר המליקה, גם בעולה לית בה משים שהיי'. ויש להתיישב בפרט זה. על כל פנים לדעת הרמב"ן והרשב"א שמצריכים מליקת רוב בשר גם בעולה. הרי יש לנו ראי' ברורה מהסוגיא דזבחים הנ"ל שאין המפרקת מעיקר המליקה. ומינה דגם להבעל המאור הדין כן שהרי בפרט זה לא נחלקו. ולכאורה היה מקום לבעל דין לחלוק על ראי' זו, דבאמת ברוב בשר עצמו אין בו משום שהיי', ומה דפסול הכא, הוא מטעם אחר, דבנחתך הרוב בשר לפני הסימן השני, לאחר שכבר חתך המפרקת הרי יש בו גם פסול אחר, דהוי נחתך המפרקת ורוב בשר עמו דהוי כמתה, וכי מתה עומד ומולק הסימן השני, כדאמרינן (בדף כ') אלא דמשנינן שאני סימן שני שהוא משום הבדלה ואין בו משום וכי מתה עומד ומולק, ואם כן זהו רק למאן דאמר דאין שהיי' פוסלת בסימן שני דלדידי' אין על הסימן השני דין מליקה, אבל למאן דאמר דשהיי' פוסלת בסימן שני, הרי נראה לפי טעמו של רש"י דגם סימן שני הוי מעיקר המליקה, וכמו שכתבנו לעיל. ואם כן למ"ד זה שייך בו גם טעמא דוכי מתה עומד ומולק. ולפי זה היה מקום לומר דאין כוונת הש"ס דבחתיכת רוב בשר עצמו איכא פסול שהיי', אלא דלמאן דאמר דשהיי' פסלה בסימן שני משום דגם סימן שני הוי מעיקר המליקה, אם כן פסול לדידי' כשחתך בעולה הרוב בשר בין סימן לסימן, משום דוכי מתה עומד ומולק את הסימן השני, כיון דלדידי' הוי גם הסימן השני מעיקר המליקה ושייך גבי' הפסול דוכי מתה כו'. ולמאן דאמר דלא פסלה שהיי', משום דסימן שני הוי ממצות הבדלה, ליכא גבי' גם פסול זה דוכי מתה כו' כדאמרינן התם כדי לקיים בו מצות הבדלה. אכן כמה מן הדוחק יש בדחיי' זו למיתלי תניא בדלא תניא. ותו דאי נקיט פסול שהיי' בעולה, משום דבו תלוי הפסול דוכי מתה כו', אבל כי קאי לבסוף בחטאת לפרושי דלא הוי מעשה עולה כשחתך הרוב בשר בין סימן לסימן, הרי צריך למינקט עיקר הפסול דהוי בעולה כשמלק באופן זה, דמחמת פסול זה הרי כשר עתה בחטאת ולמה נקיט גם הכא פסול שהי', בין בדרבנן, אף על גב דשהיי' עביד מעשה עולה, ובין בדר' אלעזר בר' שמעון, וכיון דשהיי' מחתך בשר בעלמא הוא, ואיך נקיט אליבא דאמת פסול שהיי' דלא הוי כלל ברוב בשר, ואין לנו לדחוק את האמת כדי לדחות את הנראה כאן מפורש, דבחתיכת רוב בשר גופה איכא משום שהיי' ומוכח דלא הוי מעיקר המליקה, והוא הדין למפרקת. ומה שכתב הרשב"א ריש אלו טרפות וזה לשונו, דמליקה נמי כשהוא חותך מפרקת ובשר מתעסק בהכשר מליקה הוא ושבירת מפרקת ובשר מליקה כחתיכת סימנין בשחיטה. אין כוונתו דמפרקת הוי לגמרי כסימנין דדין שחיטה עלה, אלא דלהא לחוד שלא יפסל בטרפתו, בזה הוא דהוי כסימנין כיון דמצותו בכך, דלענין זה אין חילוק אם הוא מעיקר ההכשר כשחיטה, או שהיא מצוה מסדר הקרבן, סוף סוף כיון דמצותו בכך אינו מטריף, אבל במהות הכשרם חלוקים הם לגמרי:
יב) וכן היה נראה להוכיח מהא דחזינן דאין פסולי מליקה נוהגין בהמפרקת כגון אם מלק המפרקת בעולת העוף למטה והסימנין למעלה דלא מפסיל בהכי. ומנא אמינא לה דהרמב"ם בפ' שביעי מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ו' כתב דעולת העוף שעשאה למטה בסימן אחד פסולה, ואמאי נקיט בסימן אחד, ולא פסיל גם משום שעשה המפרקת למטה. וממה שאמרו בגמ' סימן אחד למטה, ולא אמרו מפרקת, אין ראי' דהתם קאי למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף, ורק משום שעשה מעשה חטאת פסיל לי', וכל זמן שלא מלק סימן אחד שלם הרי אין כאן מעשה חטאת ולא עדיפא המפרקת מתחילת מליקת הסימן, ומשום הכי נקטינן סימן אחד. אבל הרמב"ם שפסק דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, אם כן יש לפסול גם במליקת המפרקת אי נימא דגם המפרקת הוי מעיקר המליקה. אכן גם מהרמב"ם אין ראי', דהרי אפילו אם אין המפרקת מעיקר המליקה אכתי קשה מה דנקט הרמב"ם סימן אחד, אחרי שדעתו דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, ואם כן אפילו במיעוט סימן לפסול. והרשב"א בחידושיו (לדף כ"ט) כתב באמת, דכמו דבשחט מיעוט סימנין בחוץ, חייב למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, הכי נמי במלק מיעוט סימן למטה מפסיל נמי לדידי'. ואם כן אין עוד ראי' מהרמב"ם למפרקת, דהרי אפילו אם אין המפרקת מעיקר המליקה אכתי לא יתורצו דבריו, מה דלא נקיט לפסול גם במיעוט סימן אחד. אולם מהרשב"א יש להביא ראי', דאיהו כתב במלק מיעוט סימן למטה דפסול, למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, ואמאי לא נקט רבותא יותר לפסול גם במפרקת שמלקה למטה. ובגמ' אמרו דבשחט מיעוט סימנין בחוץ פליגי ולא אמרו דגם במפרקת פליגי, משום דבשחוטי חוץ לא מיחייב אלא השוחט ולא המולק. אבל הרשב"א דנקיט דיני' במולק, למה לא נקיט גם מפרקת, ומוכח דבהמפרקת לא פסלי פסולי מליקה. ובעיקר הדבר במלק מיעוט סימנין למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, דהרמב"ם כתב דבסימן אחד למטה פסול, אף על גב שדעתו דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, והרשב"א כתב דלמאן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מפסיל גם במיעוט סימן למטה. קשה לי מה דאמר רב אדא בר אהבה בזבחים (דף ס"ז) אומר הי' ר' יהושע עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כיון שמלק בה סימן אחד נמשכת ונעשית חטאת העוף, והתינח לדעת הרמב"ם דלכולי עלמא בעינן סימן אחד, אתי שפיר דלא מפסלא, דבגמר הסימן בשעה שהפסול צריך לחול, אז נעשית חטאת העוף, אבל להרשב"א דגם במיעוט סימנין נפסלת, אם כן כבר נפסלה עוד קודם שעשה בה גם מעשה חטאת, ואיך תמשך אחר כך לחטאת העוף בשעה שכבר נפסלה. ודוחק לומר דרב אדא בר אהבה שאמר כן משום ר' יהושע סובר דאינה לשחיטה אלא לבסוף ודלא כהלכתא, ולכן לא מפסלא לדידי' אלא בסימן אחד. ותו דהתם בגמ' אמר רב אשי בשלמא עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כיון דהא הכשרה בסימן אחד והא הכשרה בשני סימנין, ועולת העוף למטה ליתא, כיון דמלק בה סימן אחד נמשכת ונעשית חטאת העוף. והרי רב אשי סבירא לי' בבבא קמא (דף ע"ב) דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, כדמתרץ התם בשם רב גמדא, אם כן לדעת הרשב"א, מכי מלק מיעוט הסימן למטה, כבר נפסלה עוד קודם שעשה בה גם מעשה חטאת, ואיך נמשכת לאחר שכבר נפסלה. ואם כי דעת הרמב"ם טעמא בעי דלמה באמת לא מפסלא במיעוט סימנין למאן דאמר זה, אבל מהגמ' הרי מוכח כדעתו: יג) הדרן לדידן דמוכח מהגמ' דזבחים ומפורש בדברי הראשונים הנ"ל דאין המפרקת מעיקר המליקה להוציא מידי נבלה כהסימנין, ואינה אלא למצות הקרבן. אולם לכאורא קשה על זה מהא דבחולין (דף כ' ע"א) אמר ר' ירמי אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה ומסקינן דאתי למעוטי כגון דנקט משיפוי ראשו והגרים ואזיל עד דמטי תתאי, ולכאורה נראה דקאי על המפרקת דפסלה בה הגרמה, והרי הגרמה הוא מפסולי שחיטה, ואם איתא דהמפרקת אינה מעיקר המליקה, מה מקום לפסול בה משום הגרמה. ומדברי רש"י נראה לכאורה שהגרים בהמפרקת, וראיתי בהגהות הרש"ש שכתב להסתפק אי איירי שהגרים בהמפרקת או בהסימנין, וכתב דדברי רש"י נאחזין בסבך. וכנראה, דעתו לפסול הגרמה גם במפרקת. אכן לדידי נראה דבמפרקת אין שום פסול מפסולי שחיטה נוהג בה, כיון שאינה מדין שחיטה, והוא הדין להגרמה. והא דאמרינן כגון דנקט משפוי ראשו והגרים ואזיל עד דמטו תתאי בלאו הכי לא מתפרשא אלא על הסימנין, דהרי בגמ' מסקינן עלה כדרב הונא אמר רב אסי דאמר הגרים שליש ושחט שני שלישי פסולה. וטעמא דרב הונא הרי מפורש (בדף י"ט) משום דכי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה וליכא. וטעם זה דמיפק חיותא הא לא שייך אלא על הסימנין, דברוב הסימנין מתכשרא בשחיטה משים הך טעמא דמיפק חיותא, אבל בשבירת המפרקת אף אי נימא דהוא מכשיר במליקה כהסימנין, מכל מקום טעם דמיפק חיותא, לא שייך בה, דהרי חזינן דלבתר טרפות דשבירת המפרקת מהני לה שחיטה לטהרה מידי נבלה, ומדמהני לה שחיטה מכלל דלא חשבינן לה כמו דנפקא חיותה, ועל כרחך דאין דברי הגמ' מתפרשין אלא על הסימנין, ואין שום סתירה לדברינו מסוגיא זו, ולפלא על הגאון הרש"ש שהונח לו לפרש דברי הגמ' על המפרקת. ובמנחת חינוך בדיני מליקה ראיתי שכתב לדבר פשוט דבין המפרקת והסימנין פסלה שהיי', ומוכח לה מסוגיין דזבחים (דף ס"ה) דבסימן שני נחלקו אי פסלה שהיי' לפי שהוא משום הבדלה, אבל בעיקר דין שהיי' לית מאן דפליג דפסלה במליקה. ולא דק, דדין שהיי' במליקה הוא רק במליקת הסימנין שדין שחיטה עליהם, אבל בהמפרקת לא מצאנו כלל, שיהא דין פסולי שחיטה נוהג בה, וכששהה לפני מליקת הסימנין לאחר שמלק המפרקת, אין בזה משום שהיי'. ורק לסברת הרא"ה, שהביא הר"ן בחידושיו לחולין (בדף כ') דשהיי' דפסלה במליקה הוא משום דהוי הפסק והוי כמולק את הטרפה דלדידן הוי נבלה, באופן דלדבריו השהיי' שבמליקה אין זה כלל מפסולי שחיטה, אלא דמסברא בעלמא מפסקת את הצירוף, וממילא הוי נבלה במליקה. ולפי זה יש לומר, דגם אם אין המפרקת מעיקר המליקה, מכל מקום הרי נטרפה משבירת רוב המפרקת, ולענין הפסק דמסברא הרי גם במפרקת מפסקת השהיי' את הצירוף דהסברא הרי אחת היא במפרקת כמו בסימנין, והוי כמולק את הטרפה. אבל בעיקר סברת הרא"ה יש לעיין הרבה ואינה מוסכמת מרוב הראשונים כמו שיתבאר לקמן בדברינו איה"ש בסימן י"ז. ואין כאן מקומו להאריך:
יד) ואחרי שנתבאר לנו דשם מליקה הוא רק מליקת הסימנין הרי יתפרשו לנו דברי רש"י בפשיטות, דלפי זה כשנאמר בתורה ״ומלק ממול ערפו״ ומלק, פירושו מליקת הסימנין ו״ממול ערפו״ הוא רק הגבלת מקום למצוה זו דומלק, שהיא מליקת הסימנין. אלא שנחלקו בפירוש הגבלה זו דלמאן דאמר מחזיר פירושו שיחזיר את הסימנין אל מול העורף ושם ימלקם. ולדידן דמולק המפרקת לפני הסימנין, פירושו שיבוא לעשות המליקה דרך מול העורף שיחתוך תחלה את מול העורף ואחר כך יעשה המליקה שהיא מליקת הסימנין, שזוהי מצות ומלק. ואם כן לשני הפירושים דממול ערפו אין מקום למליקת המפרקת לאחר הסימנין. דלמאן דאמר מחזיר דוקא, הרי ודאי אין שום זכר בתורה למליקת המפרקת, אחרי דממול ערפו הוא רק פירוש להמצוה דומלק שתהי' ממול העורף, ומליקת העורף עצמו לא נזכר כאן כלל. אלא אפילו לדידן דחותך המפרקת לפני הסימנין, מכל מקום הרי גם לדידן, ממול ערפו פירושו שבאופן זה יעשה המצוה דומלק, לאחר שיחתוך מול העורף, דהיינו שממול ערפו יבא אל המליקה. ואם כן גם לדידן אין לנו מקרא מפורש על מליקת המפרקת אלא לענין זה שדרך המפרקת יבא לעשות המליקה, שהיא מליקת הסימנין, אבל אם כבר מלק הסימנין שלא בדרך הזה אין לנו ראי' שיהא שום מצוה בחתיכת המפרקת מצד עצמה, דעיקר מציתה המפורשת הוא שיעשה המליקה דרך עלי'. וקרוב הדבר דלדידן דפסולה כשלא מלק המפרקת, לא יועיל כלל מה שימלוק המפרקת לאחר שכבר הקדים ומלק הסימנין לפני המפרקת, דעיקר מצות המפרקת היא רק שדרך עלי' יעשה המליקה, וכשלא עשה כן מליקתו פסולה. ולכן גם למאן דאמר אף מחזיר, דלדידי' ממול ערפו סובל שני הפירושים הנ"ל, אין שום מקום למליקת המפרקת לאחר הסימנין, ודברי רש"י נראים מבוררים ומבוארים בשני הלשונות. דאיך שנפרש למצוה זו דממול ערפו, אינו אלא הגבלת מקום למליקת הסימנין וכנ"ל, ואין מקום למליקתה לאחר מליקת הסימנין. והא דמולק את הרוב בשר לדידן אחר הסימנין, היינו כיון דהתורה ציותה שיחתוך את כל הנמצא ממול העורף לפני מליקת הסימנין, והרוב בשר הא אי אפשר למולקו לפני הסימנין, כדפרכינן וכי מתה עומד ומולק, בעל כרחין דכוונת התורה היתה דמה שאי אפשר למלוק מהנמצא ממול העורף לפני הסימנין, ימלוק לאחר הסימנין, כיון דמצות התורה היתה למלוק את כל הנמצא ממול ערפו, אבל מה שאפשר למלוק ממנה לפני הסימנין, זו היא דוקא מצותה, ולאחר הסימנין אין עוד מצוה למולקו. ודברי רש"י עולים כהוגן בשני הלשונות. עד שיש להתפלא על הראשונים החולקים על רש"י מאי טעמיי', ואיך מפרשי אינהו לקרא דומלק. לכל הפחות למאן דאמר מחזיר דוקא, לפי ההנחה דשם מליקה הוא רק מליקת הסימנין. ואולם מדברי התוס' בזבחים (דף ל' ע"א) בסופו, נראה דגם המפרקת הוי מעיקר המליקה, דהתוס' הקשו שם דבחטאת העוף דהכשרו בסימן אחד ליכא שני מתירין ותירצו דאיכא שני מתירין כגון מפרקת וסימן אחד. וכיון דשייך פגול במפרקת הרי ודאי דהמפרקת הוי מעיקר המליקה, דאם לא כן איך מפגלת והלא פגול לא הוי אלא או במליקה או בהזאה, ובשארי עבודות שבקרבן עוף הרי אין בהן פגול. וגדולה מזו כתב רש"י בבבא קמא (דף ע"ב ע"א), דלמאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף, לא מהני מחשבת פגול שבתחלת שחיטה (ועיין בספר תפארת יעקב על מס' חולין (בדף כ"ט ע"ב) שכתב לדבר פשיט דאפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף מיפגלא בתחלת שחיטה. ואשתמיטו לי' דברי רש"י הנ"ל) וכל שכן דלא מהני מחשבת פגול בחתיכת המפרקת, אי נימא דאינה מעיקר המליקה. ונראה דעת התוס' דגם המפרקת הוי מעיקר המליקה, ויש לומר דכן הוא גם דעת הראשונים החולקים על רש"י במליקת המפרקת לאחר הסימנין. וזהו באמת טעם מחלקותם. אבל קשה לפי זה מהגמ' דזבחים (דף ס"ה) כמו שהעירותי למעלה. ודוחק לומר, דכל הני ראשונים החולקים על רש"י דעתם כדעת הבעל המאור בסוף פרק קמא דחולין. דבעולה אין צריך רוב בשר כלל לאחר הסימנין, ולכן יש במליקתה משום שהיי', ואין ראי' דהמפרקת עצמה אינה מעיקר המליקה דזה דחוק. ועוד דהרמב"ן החולק מפורש על שיטת הבעל המאור, ומצריך מליקת רוב בשר גם בעולה, כמבואר להדיא בחידושיו לחולין (בדף כ"א), היא חולק גם על דעת רש"י במליקת המפרקת לאחר הסימנין, כמבואר בחידושיו (בדף כ"ח), כמו שהבאנו דבריו לעיל, ואם כן תקשה לדידי' הסוגיא דזבחים הנ"ל, גם הרשב"א חולק על רש"י במליקת המפרקת כמו שנראה מדבריו (בדף כ"א) גבי הותזו ראשיהן, שכתב דלכולי עלמא מולק המפרקת והרוב בשר לאחר הסימנין, והרי זהו למאן דאמר מחזיר, ושם באותו דבור מפורשת דעתו דגם בעולה צריך רוב בשר לאחר הסימנין ודלא כדעת הבעל המאור, ואם כן תקשה לדידהו הסוגיא דזבחים הנ"ל, וקשה לומר כן בטעם מחלוקתם. ורק בדעת התוס' דזבחים (דף ל') כי היכי דלא תקשה לדידהו הגמ' דזבחים, נוכל לומר שדעתם כדעת הבעל המאור:
טו) ולכאורה קשה לי לשיטת הראשונים החולקים על רש"י, מהא דבנזיר (דף כ"ט) פריך הש"ס למאן דאמר לחנכו הא קאכיל כהן נבלה, ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה. והנה למאן דאמר זה דאין שחיטה לעוף מן התורה, ונחירה מיהת בעי כמבואר בראשונים. הרי יש להסתפק מה יהי' משפט נחירה זו לענין היתר מפרכסת, דלא מצינו היתר מפרכסת אלא על ידי שחיטה, אבל בנחירה הרי לא מצאנו היתר זה. ואין לנו שתתיר את המפרכסת. ומדברי התוס' בחולין (דף צ"א) שכתבו בחד תירוצא דבן נח מוזהר על הנחירה, הרי מוכח דנחירה אינה מתרת את המפרכסת, דבן נח אסור במפרכסת לולא הטעם דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור אף על פי שמוזהר על הנחירה. ולכאורה הוא הדין למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, דאין הנחירה מתרת את המפרכסת, ומצאתי בפליתי סימן כ"ז, הדבר פשוט בעיניו בלי ראי' דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, אין הנחירה מתרת את המפרכסת. ובספר ברית אברהם חלק יורה דעה סימן כ"ו מצאתי שכתב בפשיטות דלמאן דאמר זה אין הנחירה מתרת את המפרכסת. גם הביא יסוד לדבריו מדברי התוס' דחולין הנ"ל (ועל הראי' מדברי התוס' יש לפקפק דהרי רב חילה דנחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה מהנחירה שנאמרה לבני נח, לדעת התוס', דנחירת העוף הרי מוציאה מאיסור נבלה, דאיתי' בנבלת העוף, והנחירה לבן נח, הרי אינה מתרת מאיסור נבלה שאין בני נח מוזהרין עליו כלל ויש ליישב). וקצת ראי' יש לזה גם ממה שכתב הרא"ש בפרק יום הכפורים בשם הרמ"ה דנחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה כשרה גם על ידי נכרי, אף דאין הנכרי מוזהר בנחירה לדעת רוב הראשונים שלא כהתוס' דחולין. (וביותר לפי מה שיתבאר לקמן בדברינו בסימן י"א דגם להתוס' רק קודם מתן תורה היו בני נח מוזהרין על הנחירה, ולאחר מתן תורה הוי דין נחירה זו ככל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני דלישראל נאמרה ולא לבני נח). הרי דאין בנחירה זו סרך שחיטה, מדלא בעינן בה מי שמוזהר על הנחירה ועיין בתפארת ישראל בפירושו הארוך למס' טהרות פרק א' משנה ג'. על כל פנים נראה דעתם דלמאן דאמר זה אין הנחירה מתרת את המפרכסת. ולפי זה הי' נראה דאם אירע טריפות בעוף בין נחירה למיתה בשעת הפרכוס, דלמאן דאמר יש טרפות לחצי חיות יש מקום לאוסרה אז, כיון דהמפרכסת כחי' לכל דברי', והנחירה לא התירתה, כי היכי דלא תאסור עוד הטרפות אחרי', כמו שחיטה שמתרת את המפרכסת. ואם כן תקשה לן במה דמשני הש"ס שם בנזיר קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה, והתוס' הקשו דאכתי קאכיל כהן טרפה משבירת המפרקת, ותירצו דסבירא לי' כמאן דאמר מחזיר סימנין אחורי העורף. וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בחולין (דף כ"ח). והשתא אי נימא כהראשונים דלמאן דאמר מחזיר, מולק המפרקת לאחר הסימנין, הרי אכתי תשאר הקושיא דקאכל כהן טרפה דשבירת המפרקת לאחר הסימנין בשעת פרכוסה, כיון דמליקה זו מדאורייתא דין נחירה עלה, שאינה מתרת את המפרכסת, אם כן מדאורייתא נאסרת משום טרפות באותה שעה. וריש לקיש דסבירא לי' הכא כדי לחנכו במצות, איהו סבירא לי' דיש טרפות לחצי חיות, כמבואר בחולין (דף ל"ב) וכן הוא להלכה כמו שכתבו הראשונים ז"ל. ואם כן תשאר קושית התוס' דקאכיל כהן טרפה. ואפילו לפי מה שכתבנו לעיל דהמפרקת אינה מעיקר המליקה, ולפיכך יכול למולקה גם לאחר מיתה, ולא אמרינן בה וכי מתה עומד ומולק, דהוי כמו סימן שני שבעולת העוף. ואם כן לכאורה פשוט ניחא דהרי יכול להמתין בחתיכת מפרקתה של זו עד לאחר גמר הפרכוס, ולא תיטרף עוד. זה אינו, חדא דכבר כתבנו דלדעת הראשונים דלמאן דאמר מחזיר סימנין אחורי העורף חותך המפרקת לאחר הסימנין, נראה דגם המפרקת הוי מעיקר המליקה, ודעתם בזה כדעת התוס' בזבחים (דף ל') ואם כן לדידהו שייך גם במפרקת הך טעמא דוכי מתה עומד ומולק. ועוד מטעם אחר אי אפשר לומר כן, דעל קושית הש"ס דקאכיל כהן נבלה, הקשו המפרשים דלריש לקיש עצמו דחצי שיעור מותר מן התורה, הרי יכלו לאוכלה בחצי שיעור, דאכילת קדשים לא בעי שיעור, ותירצו דקושית הש"ס הוי, מה שלא נזכר במשנה שום חילוק ושינוי בסדר קרבן זה, משאר קרבן עוף של נזיר. וכיון דזהו עיקר הקושיא, הרי אי אפשר לומר דגם לפי תירוץ הש"ס צריך לעשות שינוי בקרבן עוף זה ולהמתין בחתיכת מפרקתו עד שימות, דאם כן לא תירץ כלום. וכיון דזהו יסוד מוסד דאין שום שינוי בקרבן זה משארי קרבנות, הרי תשאר קושיתנו דקאכיל כהן טרפה דשבירת המפרקת בשעת פרכוסה:
טז) ובהשקפה ראשונה הי' נראה לתרץ קושיא זו, דנראה מסברא דכל האיסור של טרפה, הוא משום דהוי כמתה מקצתה בלי שחיטה. דמשום הכי שאלו במשנה ומנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה. ולכאורה מאי שנא איסור טרפה משארי איסורין, ואטו שור הנסקל שאסור באכילה לא תועיל שחיטתו לטהרו מידי נבלה ולמה שאלו בטרפה דוקא, עד שהצריכו לזה קרא דמן הבהמה. אלא דטרפה שאני דהוי כמתה מקצתה בלי שחיטה, והוי אמינא דכל שמתה מקצתה בלי שחיטה אין השחיטה מועלת לה עוד כלל אחרי דלזה המקצת אין השחיטה מועלת ואין שחיטה לחצאין. ולמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, הא דיש טרפות בעוף, הוא משום דבעי נחירה ונבלתה אסורה, משום הכי יש מקום לאסור טרפתה, דהוי כמתה מקצתה מאלי' בלי נחירה. אבל אם גם מתה גמורה בלי שחיטה ובלי נחירה היתה מותרת, לא הי' אז, לכאורה, שום מקום לאיסור הטרפות. וזה לשון הרמב"ם בפרק רביעי מהלכות מאכלות אסורות הלכה ז', זה הכלל כל שאיסורן בלאו אחד מצטרפין, בשני לאוין אין מצטרפין, חוץ מנבלה וטרפה הואיל והטרפה תחלת נבלה היא. הרי דאיסור הטרפה משום לתא דנבלה הוא. אשר על כן נראה, דבמקום דאין המיתה אוסרת לא שייך כלל איסור טרפה. ולפי זה מיושבת קושיתנו בטוב, דאף שאין הנחירה מתרת את המפרכסת, מכל מקום אין טרפות אוסרתה לאחר הנחירה, דזו שכבר נתנחרה הרי המיתה לא תאסרנה עוד, ואם כן נהי דלא הותרה עוד קודם שתמות, מכל מקום לא תיאסר עוד משום טרפות אחרי דגם במיתתה תהא מותרת, ובמקום שאין המיתה אוסרת, אין מקום לאיסור טרפה. ולא דמי לנטרפה בין סימן לסימן, דהתם כשתמות בלי שחיטת הסימן השני הוי נבלה, וכשנטרפה הוי מתה מקצתה בסימן אחד, אבל הכא שאינה חסרה עוד שום הכשר, ובמיתתה מותרת, הרי אין מקום לאיסור טרפה כלל. כן היה נראה לכאורה:
יז) אבל באמת אין הדבר כן, דאין איסור טרפה תלוי כלל באיסור נבלה, דהטרפה איסורה הוא משים החסרון שנעשה בה, וגם במקום שהמתה מותרת יש לאסור משום טרפה. וראי' לזה דבזבחים (דף ע') אמרינן אמרה תורה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב יבוא איסור טרפה ויחול על איסור חלב, ועביד שם הש"ס צריכותא מטרפה לנבלה דאי כתב רחמנא בטרפה לא הוי ידעינן נבלה מיני', משום דטרפה אסורה מחיים, הרי שיש מקום לאיסור טרפה לחול גם במקום דאיסור נבלה לא חייל. ואין לדחות דהתם שאני, דעיקר האיסור יש לנו גם בנבלה גם בטרפה, אלא דאנו דנין על פרט אחד מחלותם. דאין בזה כלום, משום דסוף סוף הסברא אחת היא, דהרי חזינן דאף דאין על חלבה איסור נבלה במיתת כ לה אפילו הכי הוי על חלבה איסור טרפה, שאיסורו רק משים מתה מקצתה, ואיך יהא חמור מתה מקצתה ממיתת כולה. אלא ודאי כמו שכתבנו, דאין האיסור טרפה תלוי כלל באיסור נבלה, דאיסורו מחמת החסרון ולפיכך אסור גם במקום שהמתה מותרת. וידעתי שיש לדחות דהתם גם אי לאו ריבוייא דקרא, הוי על החלב גם איסור נבלה גם איסור טרפה דמתלו תלו וקאו כדאמרינן ביבמות (דף ל"ב). ומה גם להראשונים דלאיסורא גרידא איסור חל על איסור, אלא דאי לאו קרא דכל חלב לא הוי לקי עליי', מה שאין כן בנידון דידן דליתי' כלל לאיסור נבלה. אלא שהדבר מפורש בדברי רש"י כמו שכתבנו. דבחולין (דף ל"ז ע"ב) בד"ה מכלל כתב רש"י וזה לשונו, ומקל וחומר דטרפה דאמרינן ומה מחיים כו' לא מצינן למילף לגבי נבלה דאיסור נבלה חייל על איסור חלב דטעמא דטרפה לאו משום קירוב מיתה הוא, אלא משום חסרון כדמצרכינן לתרוויי' בזבחים בפרק חטאת העוף, עכ"ל. הרי הדבר מפורש שאין איסור הטרפה ענין כלל לאיסור המתה. גם התוס' שהקשו שם על פירוש רש"י, אינם מחולקים על עיקר הדבר, דטרפה אין איסורה משום קירוב מיתה, אלא דסבירא להו דגם בנבלה איכא חסרון, ומשום הכי איכא למילף קל וחומר מטרפה לגבי נבלה, אבל לכולי עלמא אין איסור הטרפה משום לתא דמיתה, אלא משום חסרונה. ורב אחד העירני שכן נראה מדברי התוס' שם בעמוד א' ד"ה השתא שכתבו ואף על גב דאסר רחמנא טרפה אצטריך לאסור נבלה משום דטרפה מיחסרא. (וקצת צריך עיון שנראו דבריהם כסותרים את עצמן, דהכא בקושיתם על פרש"י כתבו שיש ללמוד קל וחומר לנבלה מטרפה משום דמיתה נמי אין לך חסרון גדול מזה, ובעמוד א' כתבו דמטרפה אין ללמוד לנבלה) גם מדברי הר"ן בחידושיו שם נראה, דלפי הסלקא דעתך דטרפה היינו מסוכנת, הוי אמינא דהאיסור טרפה הוא משום לתא דמיתה, אבל לבסוף דמסיק דטרפה לאו היינו מסוכנת, אין איסור טרפה שייך כלל לקירוב מיתה, אלא דאיסורו מצד עצמו משום חסרון. ועיין בלב ארי' בישובו לקושית התוס' על פירש"י שדבריו מפורשין כמו שכתבתי בדעת הר"ן, וכן הדבר מתבאר מדברי הר"ן בחידושיו לחולין (בדף כ"ח), בברייתא דשחט את הוושט ואחר כך נשמטה הגרגרת יעו"ש ויובאו לקמן בדברינו. ואם כן גם בגוונא דידן דהנחירה הועילה להוציאה מידי איסור נבלה, אכתי יש לאוסרה מחמת חסרון דטרפות שנעשה בשעת פרכוסה, כיון דאין איסור הטרפות משום לתא דמיתה, ועל הטרפות הרי אין לנו היתר מצד הנחירה. ומה שכתב רש"י בחולין (דף כ"ח ע"א) ד"ה לטהרה וזה לשונו, וטרפה מיהא הוי דמודה ר' יצחק שיש טרפה לעוף כדתנן אלו טרפות בעוף ואין כשר בו אלא נחירה עכ"ל. פתח באיסור טרפה וסיים בנחירה ומאי שייטי', ולכאורה נראה כוונתו דלולא דין הנחירה והמתה מאלי' היתה מותרת, לא היה מקום לאיסור טרפה. והרי זה סתירה גלויה לדברינו. אכן באמת אין לפרש כן בכוונתו, דאם בא לתת טעם לאיסור הטרפה לפי שהמתה אסורה בעוף, למה לו להביא לאיסור זה בעוף מדין הנחירה, והרי מקרא מלא הוא, נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, הרי דהנבלה מפורשת בו לאיסור, ואם לזה כיוון למה לו להזכיר כאן כלל דין הנחירה. אלא דכוונתו אחרת לגמרי דאי לאו דהי' מוזהר על הנחירה, ובכל אופן שנהרג העוף הי' מותר באכילה, הרי לא הי' אז שום מקום לאיסור טרפה. דהרי עיקר פירושו של טרפה הוא, כשמתה על ידי הריגה, כמבואר ברמב"ם בפרק רביעי מהלכות מאכלות אסורות ובטור ריש הלכות טרפות, ואי דאופן אכילתה הוא על ידי הריגה, הרי כבר אין טרפה לעוף, דודאי אין לומר דטרפה שעל ידי הריגה שרי בה רחמנא, וטרפה דממילא אסורה, אחרי דעיקר הטרפה הוא כשנהרגה. וגם לאיסור הנבלה לא הי' אז שום פירוש, אחרי דכשמתה על ידי הריגה בכל אופן שהוא מותרת, איך נאמר דכשמתה מעצמה אסורה. לזה מפרש רש"י אפשרות דין הטרפה בעוף, משום דרק בנחירת הסימנין מותרת באכילה, אבל לאוכלה באופן אחר על ידי הריגה אסורה, ולכן יש מקום לאיסור הטרפות, כשנהרגה שלא על ידי הסימנין. וזהו שסיים ואין כשר בו אלא נחירה אבל הריגה בעלמא לא. באופן דממה דהמתה מותרת אין סתירה כלל לאיסור הטרפה וכנ"ל, אלא דאי שרי גם על ידי הריגה, אז אין עוד מקום לאיסור הטרפות, דהרי שרי רחמנא טרפתו להדיא. אבל בגוונא דידן היכא דעביד נחירה בעוף, אז הרי אם נאמר דהטרפות אוסרתה באמת לא יהיה רשאי לאוכלה על ידי הריגה אפילו לאחר הנחירה, אלא יהי' צריך להמתין עד שתצא נפשה, וממה שמותרת כשתמות מאלי' אין מזה סתירה לאיסור הטרפות. ומה שכתב הר"ן ריש פרק בהמה המקשה בבן פקועה, וזה לשונו, ואינו נאסר משום טרפות כל זמן שהוא במעי אמו דאפילו מת ניתר. אין כוונתו, דלפי שהמת מותר אין עוד מקום לאיסור הטרפות, אלא דבא לומר דהיתר הבן פקועה אינו מצד דשחיטת אמו הועילה לו שיהא דינו כמו שנשחט הוא עצמו. באופן דכשנמצא טרפה שאינו ניתר באכילה בשחיטת עצמו, לא תיהני לי' גם שחיטת אמו. אלא דהכא עיקר ההיתר הוא מגזרת הכתוב דכל אשר בבהמה תאכלו, דמיניה דרשינן להתיר העובר הנמצא במעי אמו בכל אופן שהוא, ולא אתינן עלה מחמת דין היתר השחיטה, ולהכי גם הטרפה מותרת. ועל זה מביא ראי' שהרי גם נמצא מת מותר, ואיה מצאנו שחיטה שמתרת את המתה, אלא דהכא לאו מצד דיני היתר השחיטה אתינן עלה, אלא דרחמנא התירה לאוכלו בכל אופן שימצא במעי אמו, יהי' טרפה או נבלה, דהרי גם חלבו וגידו שרינן מהאי טעמא דהיתירו הוא מגזרת הכתוב, כמו שיבואר לקמן בדברינו:
יח) ואם כן אחרי שנתבאר דאיסור הטרפה יש לו מקום גם היכא דהמתה מותרת הלא תשוב קושיתנו להראשונים החולקים על רש"י מהסוגיא דנזיר הנ"ל. ונראה לי לתרץ, דלכאורה קשה כיון שאיסור הטרפה הוא מחמת חסרון ואסורה אפילו במקום שהמתה מותרת, הרי תקשה לן דתיאסר משום טרפה גם אחר שחיטה, כל שנטרפה בעודה מפרכסת, שהיא כחי' לכל דברי', דמהיתר השחיטה אין ללמוד אלא שמוציאה מידי נבלה, ואין המיתה אוסרתה עוד, אבל להוציאה גם מידי טרפה בזמן שמפרכסת, שאיסורו מחמת חסרון, מנלן, כיון דמטעם דהמתה מותרת אין להתיר את הטרפה וכנ"ל. וגם ממה שהתירה התורה מפרכסת לאכילה תיכף כשנשחטה, אין ראי' דרשאי לאוכלה גם כשנטרפה, דהיתר האכילה הרי איכא לאוקומי בדבר שאינו עושה אותה טרפה, ומותרת משום אבר מן החי. וב"ה מצאתי בחידושי הר"ן בחולין (דף כ"ח) בברייתא דשחט את הוושט ואחר כך נשמטה הגרגרת שהעיר בזה. וזה לשונו, דודאי האי תנא בבבא דשחט את הוושט ואחר כך נשמטה הגרגרת כשרה, אתא לאשמועינן דאף על פי שנולד בה טרפות שיצא נשמתה כיון שכבר נשחט בה שיעור שחיטה כשרה. שלא תאמר כיון דקיימא לן דשחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחי' לכל דברי') כל כשנולדו בה סימני טרפה קודם יציאת הנשמה אסירה, דכי נפקא חיותא בטרפה קא נפקא, וקא משמע לן דליתא, דעיקר חיותא בשיעור שחיטה קא נפיק. עד
*) לכאורה יש להעיר על דבריו דהוא עצמו בחידושיו לחולין (דף פ"ד) ובשבועות (דף י"א) דעתו דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי'. אולם יש לומר דלענין טרפות דתלוי בחיות שאני, דהא דאינה כחי', היינו שאין עלי' דין חי'. אבל טרפות אינו נוגע להדין, אלא לעצם החיות. כמו שכתבו התוס' כהאי גוונא בבבא קמא ריש פרק שיר שנגח את הפרה, דלטרפות לא מהני מה דעובר ירך אמו. דטרפות תלוי בעצם החיות, ומה שמצד הדין עובר ירך אמו, לא מהני זה לאוסרה משום טרפה. הכי נמי יש לומר בהיפוך, דבמה דמצד הדין אינה כחי' לא מהני להכשיר משום טרפה, דתלוי בעצם החיות. ומפרכסת כחי' כעצם. ויש ליישב עוד לפי מה שהעירותי למעלה דהא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', הוי בגדר יצאה מכלל חי' ולכלל מתה לא באה, כההיא דחזקיה בחולין (דף קכ"א). והוי אמינא דכדי לאסור משום טרפה, סגי במה דלא הוי כמתה, ועל זה תירץ הר"ן דכל דפסקה חיותה בשיעור דנפק על ידי שחיטה, תו לא מיטרפא. כאן לשונו. הרי שהעיר כקושיתנו. [חזינן לדעתי' מבוארת להדיא דאין איסור הטרפה משום מתה מקצתה בלי שחיטה, דהכא דכבר נשחטה ויצאה מידי נבלה, ואפילו הכי כתב דהוי אמינא לאסור משום טרפות וע"כ דאין איסור הטרפה נוגע כלל לאיסור מתה.] ולפי תירוצו נלמד ליישב גם קושיתנו מהסוגיא דנזיר, דלדבריו דהא דאין טרפות אוסרת אחר שחיטה, אין זה משום דין היתר השחיטה, אלא משום דכבר נפסק חיותה בשיעור כזה, עד שאין עוד מקום לטרפות אחריו, ופסיקת החיות הרי אחת היא על ידי נחירה כמו על ידי שחיטה, ואם כן אף שאין הנחירה מתרת מפרכסת, מכל מקום החיות כבר נפסקה בשיעור כזה שאין הטרפות אוסרתה עוד, ומיושבת הסוגיא דנזיר, דאין מקום לאסור משום טרפות דנשברה המפרקת לאחר מליקת הסימנין, גם באופן דמדאורייתא הוי על המליקה דין נחירה, שאינה מתרת המפרכסת, כסוגיין דנזיר, דמכל מקום כל שנמלקו הסימנין כבר פסקה חיותה ואין הטרפות אוסרתה עוד. אלא דלכאורה קשה על עיקר דברי הר"ן בהא דאין טרפות אוסרת לאחר שחיטה, שאין זה מצד דין היתר השחיטה, אלא משום פסיקות החיות. ולפי זה אמאי אין טרפות אוסרת בבן פקועה, דאף על גב דדינה כשחוטה, אבל פסיקות החיות הרי אין בה. ולא עדיפא ממפרכסת דהטרפות היתה אוסרתה, לדעת הר"ן, לולא הטעם דפסקה חיותה. אלא על כרחך דהא דאין טרפות לאחר שחיטה הוא משום היתר השחיטה, והכי נמי בבן פקועה דהשחיטה התירתה אין הטרפות אוסרתה עוד. ונראה פשוט דלא קשה מידי מבן פקיעה, דהתם הרי גם כשנמצאת שנטרפה לפני שחיטת אמה מותרת, כמו שהבאתי לעיל מה שכתב הר"ן ריש פרק בהמה המקשה, והתם ודאי אין זה מצד דין היתר השחיטה, דכבר נטרפה קודם שנשחטה. אלא העיקר דבבן פקועה אין היתרה מדיני היתר השחיטה, אלא מגזרת הכתיב דכל בבהמה תאכלו, דדרשינן דכל שנמצאת בבהמה תאכלו, יהי' נבלה או טרפה. ואם כן אין להקשות דנטרפה לאחר שחיטת אמה תיאסר, משום דלא נפסקה עדיין חיותה, דמי עדיפא נטרפה לאחר שחיטת אמה מנמצאת טרפה לפני שחיטתה, דכיון דהיתירה מגזרת הכתוב דכל בבהמה תאכלו, הרי מותרת בכל אופן בין נמצאת טרפה, בין נטרפה אחר כך, ולא איכפת לן תו מה דלא שייך בה פסיקות חיותא. אולם יש להתבונן בדברי הר"ן, אם כוונתו דמשום פסיקת החיות לחודה אין טרפות לאחר שחיטה, או דכוונתו שיהא זה כעין טעם לדין היתר השחיטה שלא יחול עוד איסור טרפות אחרי שנשחטה, אבל בפסיקות החיות לחודה במקום שאין דין היתר השחיטה לא אמרינן הכי. והביאני לידי ספק זה, מה שראיתי כיוצא בזה בדברי הרשב"א בתורת הבית דף כ"א (דפוס וויען) שכתב בטעם היתר מפרכסת מאיסור אבר מן החי, שהוא משום דנפסק חיותה על ידי פסיקת הסימנין, והתם הני ודאי דרק בצירוף דין ההיתר שעל ידי השחיטה הוא דאמרינן הכי, דהרי בנחירת הסימנין אינה יוצאה מידי אבר מן החי. והכי נמי יש לומר בטעמו של הר"ן על היתר הטרפות במפרכסת דמה שכתב שהוא משום פסיקות החיות, הוא גם כן בצירוף דין ההיתר הבא על ידי השחיטה, ואין לזה מקום בנחירה. ואם כי אין לנו למוד מפורש שהשחיטה תתיר את הטרפות בשעה שמפרכסת, הרי גם היתר אבר מן החי על ידי שחיטה בשעה שמפרכסת לא מצאנו מפורש, דכבר יש לומר דפעולת השחיטה היא רק שלא תיאסר משום נבלה כשתמות אחר כך, אבל שתהא מותרת גם בעודה מפרכסת שהיא כחי', מנלן. ומצאתי בפרי מגדים שעמד בזה. וזכורני ששמעתי ממורי שארי הגאון החסיד מאוה"ג ר' יוסף דובער זצ"ל שאמר בשם איזה ספר. דהיתר מפרכסת נפקא לן מלשון התורה דוזבחת ואכלת שמשמעותו דמיד כששחט מותר באכילה. וכעת מצאתי בתפארת ישראל בפירושו הארוך למס' טהרות פרק א' משנה ג' שגם הוא כתב כן. ואולי הכי נמי יש לומר לענין טרפות, דמשמעות הכתוב הוא, שתיכף לאחר ששחט יכול לאכול ממנה, בכל אופן ואפילו מדבר שעושה אותה טרפה. על כל פנים טעמו של הרשב"א בהיתר אבר מן החי בשעה שמפרכסת הרי ודאי דאינו אלא טעם נוסף לדין היתר השחיטה, יהי' מאיזה טעם. אבל לא דמחמת פסיקות החיות לחודה פקע ממנה איסור אבר מן החי. והכי נמי יש לומר בטעמו של הר"ן על היתר טרפות בשעה שמפרכסת, שהוא גם כן רק בגדר טעם נוסף לדין היתר השחיטה. ובכן אין זה ענין לפסיקות החיות שעל ידי נחירה ואין מקום ליישב הסוגיא דנזיר על פי דברי הר"ן הנ"ל. אולם גם אם נאמר דכוונת הר"ן היא שבצירוף דין היתר השחיטה הוא דאין טרפות אוסרת לאחר שנשחטה, יש לומר דהכי נמי בנחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, אף על גב דלא התירתה הנחירה מידי אבר מן החי ואסורה קודם שתמות, מכל מקום כיון דמהני הנחירה להוציאה מידי איסור נבלה שלא תיאסר עוד כשתמות הכי נמי מהני להוציאה מידי איסור טרפה כשתיטרף אחר כך, דעל כל פנים יש לדמות איסור טרפה לאיסור נבלה בפרט זה. ולא שאנו מתירין את הטרפה, משום דהמתה מותרת, ומשום דכל איסור הטרפה הוא דהוי כמתה מקצתה בלי שחיטה, כמו שכתבנו בתחלה. הא לא אמרינן, משום דבאמת איסור הטרפה הוא איסור מצד עצמו מחמת החסרון, ואינו שייך כלל לאיסור הנבלה. אלא דאנן הכי אמרינן דכשם שהנחירה פועלת להוציא מידי נבלה, אף שאינה מוציאה מידי אבר מן החי, הכי נמי מיציאה מידי איסור טרפה, דטפי יש לדמות איסור טרפה לאיסור נבלה, מלדמותו לאיסור אבר מן החי, דבנבלה וטרפה בשניהם פועלת הנחירה שלא תבוא לכלל איסור, מה שאין כן באבר מן החי שהאיסור כבר בא לעולם, ומשום הכי אין הנחירה פועלת להתיר את האסור מכבר. [וקצת יש להעיר דלמאן דאמר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת, הרי גם באבר מן החי לא באה עדיין לכלל איסור כל זמן שלא נתלש האבר, ודמי בפרט זה לנבלה וטרפה, ואפילו הכי לא מהני בה נחירה להצילה גם מאיסור זה, והכי נמי נימא בטרפה, ומאי חזית לדמות טרפה לנבלה טפי מלאיסור אבר מן החי. אכן למה שכתב הפליתי דבשעה שמפרכסת לכולי עלמא לאברים עומדת משום דאז דרכה לחתוך ממנה אבר ובשר יש ליישב] ותו דהרמב"ם כתב דנבלה וטרפה מצטרפין לפי שהטרפה התחלת נבלה היא, ויש ללמוד דכמו דנחירה מוציאתה מידי איסור נבלה, הכי נמי מוציאתה מידי איסור טרפה. מיהו כל זה דברנו לפי הנחתנו על פי דברי התוס' דחולין (דף צ"א) דנחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה אינה מתרת מפרכסת. וכדעת הפלתי והברית אברהם. אכן לפי מה שיתבאר בסימן שלפנינו בראיות נכוחות דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, הוי הנחירה כשחיטה להתיר מפרכסת, אין כאן קושיא כלל. ותו לא מידי:
יט) ועתה עוד עלינו ליישב מה שהעירונו בתחלת דברינו על תירוצו של רבא (בדף כ') התם משום הבדלה, דלרבא עצמו דאוקי פלוגתיי' דר' אלעזר בר' שמעון ורבנן בזבחים (דף ס"ה) בשהיי' אי פסלה בסי' שני, ולדברי רש"י בטעמא דרבנן דלא פסלה שהיי', שהוא משום דסימן שני אינו אלא משום הבדלה, מכלל דלר' אלעזר בר' שמעון דפסלה שהיי' הוי גם סימן שני מעיקר המליקה, ואם כן תשאר לדידי' קושית אביי ותקשה לך עולת העוף. ומה שכתבנו שם ביישובו דלר' אלעזר בר' שמעון בלאו הכי לא קשה מעולת העוף דוכי מתה עומד ומולק, אחרי דעיקר הקושיא בנוי' על הא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', וזהו רק לרבנן דבסימן אחד כבר יצאה מידי נבלה יעו"ש, הרי אין לזה עוד מקום לבתר שדחינו עיקר היסוד והתירוץ על דברי רש"י, דהכא לא שייך כלל עיקר הדין דישראל בטהורה מכרכסת אינה כחי'. וגם דמטעם זה דאינה כחי', לא אמרינן וכי מתה עומד ומולק. ועל כרחין דקושית הש"ס הוי משום דבמליקת המפרקת וסימן אחד הוי כמתה ממש וכמו שכתבו המפרשים, וזה קשה גם לר' אלעזר בר' שמעון, ואם כן מאי משני התם כדי לקיים בה מצות הבדלה והרי אכתי קשה לר' אלעזר בר' שמעון. אכן יש מקום לערער על עיקר ההנחה דמאן דפסיל שהיי' בסימן שני, טעמי' משום דגם סימן שני הוי מעיקר המליקה, דלפי זה מתניתין דריש פרק חטאת העוף דעולה שעשאה כמעשה חטאת, אינה מטמאה בבית הבליעה, אתיא לרבא דלא כר' אלעזר בר' שמעון. [וקצת קשה בהא דמפלפל הש"ס ריש פרק חטאת העוף אי מתניתין דריש פרקין אתיא כר' אלעזר בר' שמעון] ואם כן קשה לאביי התם דבין לרבנן ובין לר' אלעזר בר' שמעון שהיי' פסלה בסימן שני. ולפי הנ"ל הרי מוכרח דלאביי תרוויי' סבירי להו דגם סימן שני הוי מעיקר המליקה, ואם כן מתניתין דעולת העוף שעשאה כמעשה חטאת אינו מטמא בבית הבליעה אמאן תרמיי'. ומוכרח דלאביי אין פסול שהיי' תלוי בדין עיקר המליקה, דהרי אפילו אי לא מטמא בבית הבליעה אחרי מליקת סימן אחד משום דכבר נגמרה מליקתו, אפילו הכי פסלה שהיי' בסי' שני, ואם כי לא ידענו טעם הדבר, אבל לאביי הרי הוא מוכרח. ומדאביי לרבנן, נשמע לרבא לר' אלעזר בר' שמעון, דאף דפסלה בי' שהיי' בסימן שני אין הכרח שהוא מעיקר המליקה: