אור ברסלב

שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא

סימן ד

סימן ג

עוד בסוגיא דלצעורי קמכוון. גרסינן בחולין (דף מ"א) ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אפילו למאן דאמר אדם איסר דבר שאינו שלו הני מילי כותי אבל ישראל לצעורי קמכוון. וכן הוא להלכה ביורה דעה סימן ד' סעיף ד'. וכתבו המפרשים דאפילו הוא צווח שלא היתה כוונתו לצעורי לא משגחינן בי', והטעם משום דאין אדם משים עצמו רשע, ואינו נאמן לומר שכיוון באמת לעכו"ם, כל זמן שיש לנו לומר דלצעורי קמכוון. עיין בפני יהושע בגטין בסוגיא דהמנסך. וטעם כזה כתב באור זרוע הגדול חלק ב' סימן רכ"ג. שהקשה שם בשוחט קדשים שלא לשמן, דבמזיד לא יהא נאמן לאסור, משום דאין אדם משים עצמו רשע, דעובר בלאו דלא יחשב, והוכיח מזה דעקירה בטעות הוי עקירה, יעו"ש באורך. וכן הקשה בכהן גדול ביום הכפורים שנאמן לומר שפיגל, והרי אין אדם משים עצמו רשע. ועיין בפרי מגדים סימן ד' במשבצות בסוף הסימן שהעיר כן על כהן גדול ביום הכפורים מדעתא דנפשי'. ועיין בבית מאיר בחידושיו ליו"ד:

א) ויש לעיין בזה. דאמאי לא נימא הכא פלגינן דיבורא, כמו בפלוני רבעני לרצוני ובהרגתיו ובכל הני דאמרינן בהו אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, שנאמן על חברו מטעם דפלגינן דיבורא, והכא נמי נימא דיהא נאמן לאסור את הבהמה אף דאינו נאמן לגבי עצמו משום דאין אדם משים עצמו רשע. וכן קשה בדברי הטור זרוע גבי שוחט שלא לשמה, שהקשה דאין אדם משים עצמו רשע, ואמאי לא יהא נאמן לאסור את הקרבן מטעם דפלגינן דיבורא. ואין לומר דהשתא דאית לן טעמא דלצעורי קמכוון, אינו נאמן עוד לומר שכוון דוקא לעכו"ם מטעם אחר, דהרי הוי עד אחד לאיסור באיתחזק היתירא, שאינו נאמן אלא כשהבעלים שותקין ומטעם שתיקה כהודאה דמיא, והכא לא שייך טעם זה, דאין הבעלים יודעין מה הי' בלבו. והא דהי' נאמן לומר ששחט לעכו"ם אי לאו טעמא דלצעורי קמכוון, אף על גב דהוי עד אחד נגד החזקה, היינו כששמענו אותו שוחט לעכו"ם להדיא, דאז אין אנו צריכין לעדותו. או אפילו כשלא שמענו והוא אומר שכוון לעכו"ם, הי' נאמן מטעם דבידו הי' לשחוט מפורש לעכו"ם, ובדבר שבידו נאמן גם נגד החזקה. אבל לבתר דאשמועינן הש"ס טעמא דלצעורי קמכוון, הרי אפילו כששמענו אותו שוחט לעכו"ם אנו צריכין לעדותו שכיון לעכו"ם דוקא ולא לצעורי דאי לאו עדותו הרי אנו מסופקין תמיד דילמא לצעורי קמכוון, ולא רק שאנו מסופקין, אלא דאמרינן דודאי כיוון לצעורי, כלשון השו"ע בסימן ד' סעיף ד', ואם כן איך נאמין לעדותו והרי הוא עד אחד לאיסור באיתחזק היתרא, וגם בידו לא הוי עוד, אחרי דתמיד נאמר דלצעורי קמכוון. ואם כן השתא דאית לן טעמא דלצעורי קמכוון, אינו נאמן מטעם דהוי עד אחד נגד החזקה. ולזה לא מהני טעמא דפלגינן דיבורא. אולם בזה עוד לא נמצא נוח. חדא דעדיין צריך עיון אי דמשום זה דאנו לא נאמין לו שכיוון לעכו"ם מחשיב כאינו בידו. דלכאורה נראה דזה תלוי במחלוקת הראשונים, בטעמא דבדבר שבידו נאמן עד אחד אפילו נגד החזקה, דלהראשונים דהיכא דבידו נאמן מטעם מגו, פשוט דהכא אינו נאמן, דאין כאן מגו, כיון דתמיד נאמר דלצעורי קמכוון. אבל להראשונים דבדבר שבידו נאמן מטעם בעלים, יש לומר דגם הכא חשוב בעלים, דאף שאנחנו לא נאמין לו לעולם שאסר איסור, מכל מקום כיון דאם כדבריו כן הוא הרי הבהמה אסורה, נמצא דבאמת יש בידו לאסור, אלא שאנחנו לא נאמין לאיסורו, ולענין שיהא נחשב כבעלים, יש לומר דלא בעינן כלל שיהא האיסור מתאמת גם אצלנו, אלא דכל היכא שביכולתו לאסור לפי האמת, בזה לחוד מקרי בעלים, וממילא יש לו נאמנות גם אצלנו. ותו דהמפרשים הרי כתבו הטעם דאינו נאמן לומר שלא כיוון לצעורי שהוא משום דאין אדם משים עצמו רשע, הרי דלולא טעם זה הי' נאמן לומר שכיוון לעכו"ם. אף על גב דהוי עד אחד לאיסור באיתחזק היתירא, ועל כרחך דבכי האי גוונא שמעיד על מעשה עצמו וכוונתו נאמן תמיד, או דזה מחשיב בידו מה שביכולתו לשחוט לעכו"ם, אף שאנו לא נאמין לו, וכמו שכתבנו לדעת הראשונים דבידו הוא משום בעלים, ולכן הי' נאמן לולא הטעם דאין אדם משים עצמו רשע. ואם כן אנו אן לנו אלא להתחשב עם הדין דאין אדם משים עצמו רשע, כיון דרק מחמת טעם זה אינו נאמן, ולפי דין זה הרי יש לנו לומר פלגינן דיבורא (ועיין בדברינו לקמן הסימן ה') ואולי יש עוד לדחוק ולהעמיד תירוצי. ואולם באמת אין אנו צריכין לכל הדוחק הזה. דפשוט יש לומר, כיון דמטעם דפלגינן דיבורי' אתינן עלה, ונאמן שבהמה זו נשחטה לעכו"ם אבל על ידי אחרים (כמו שיבואר לקמן דזהו עיקר הפירוש דפלגינן דיבורא) אם כן הוי בזה כעד אחד דעלמא, שמעיד על בהמה זו שנשחטה לעבודה זרה על ידי איש אחר, דודאי אינו נאמן לאסור את המוחזק לנו בהיתר. ולא מהני תו גם אי נימא דחשוב בידו, דטעמא דבידו לא מהני אלא כשמעיד על מעשיו הוא, אבל כשמעיד על מעשה אחרים, לא אשכחן שיהא נאמן בעדותו, משום דבידו הי' לעשות מעשה זו שמעיד עתה על אחרים. ואם כן הכא דמסלקינן לעדותו שעל עצמו כמאן דליתי', והוי כמעיד על אחרים, לא מהני תו מה שהי' בידו ואינו נאמן מטעם דהוי עד אחד לאסור באיתחזק היתירא. וב"ה מצאתי בישועות יעקב ביו"ד סימן קכ"ז שהקשה קושיתי, ותירץ דכיון דפלגינן דיבורא והוי כמעיד על אחרים הוי עד אחד באיתחזק היתירא:

ב) אכן גם תירוץ זה אינו מעלה ארוכה כלל, חדא דמה נעני להראשונים הרשב"א והר"ן שדעתם דעד אחד נאמן אף באיתחזק איסורא, וכל שכן שנאמן לאיסור באיתחזק היתרא, כמבואר בדבריהם בקדושין (דף ס"ו). ועיין בש"ך סימן קכ"ז שביאר כן בדעת הרמב"ם. ותו דהך חזקה דהיתירא, הא אינו אלא לאיסור הנאה, דמעיקרא בהמה בחזקת היתר הנאה קיימא, אבל לענין איסור אכילה הרי אדרבה יש לנו חזקה לאיסור, דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת. ואף דקיימא בחזקת היתר לכשתשחט, הרי לנו דעת כמה ראשונים בנולד ספק טרפות מחיים, דמעמידין אותה בחזקת איסור שבחיי', ולא מהני לה חזקת היתר שיש לה לכשתשחט. והכא נמי למה לא יהא נאמן לאוסרה מיהת באכילה. והניחא למאן דאמר דבחד גופא לא פלגינן דיבורא, משום הכי כל שאינו נאמן על איסור הנאה, אינו נאמן גם על איסור אכילה, דאין לחלק הנאמנות. אבל למאן דאמר דגם בחד גופא פלגינן, והרמ"ה בחידושיו לבבא בתרא (דף קל"ד) פסק כוותי', והרמב"ם והטור פסקו דלחומרא חיישינן לי', הרי לדידהו הי' לנו לאסור גם הכא באכילה. ואם כן קשה על סתימת הפוסקים בדינא דלצעורי קמכוון שמותרת לגמרי, והרי להנך ראשונים דגם בחד גופא פלגינן דיבורא, יש לנו לאסור באכילה מטעם פלגינן דיבורא. וודאי דאין לומר דכל הני ראשונים יסברו כהרא"ה דגם אי אמרינן דלצעורי קמכוון אסור באכילה. ותו דהרא"ה כתב טעמו דאסור באכילה, משום דגברא לא חזי לשחיטה והוי כנוחר ומעקר. ונראה להדיא מדבריו דמדין שחיטת מומר אתי עלה לאסור באכילה. (וזה פלא שהר"ן כתב בשם הרא"ה טעם אחר לאסור באכילה, למאן דאמר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, משום דלא אמרינן אלא שאינו אוסר, אבל אינו מחיר גם כן, והוי כנשחטה מאלי' דמסלקינן לשחיטתו. ובדברי הרא"ה עצמו בבדק הבית מפורש הטעם משים דגברא לא חזי לשחיטה, בין בדין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, בין בדינא דלצעורי קמכוון) וצריכין אנו לפרושי דאף דאותה שחיטה שנעשה בה מומר, אינה אסורה משום שחיטת מומר, זהו רק אם בגמר זביחה הוא עובדה, דהתם כשנגמרה שחיטתו הוא דנעשה מומר, וכבר נשחטה בהיתר, אבל אם מתחילת שחיטתו כיוון לעכו"ם, הרי כבר נעשה מומר מתחילתה דגם כששוחט כל שהוא לעכו"ם נעשה מומר, והוי גמר שחיטתו על ידי מומר כמבואר באחרונים ובכי האי גוונא הוא דכתב הרא"ה דאסורה שחיטתו משום דגברא לא חזי. ולפ"ז כששחט בהמת חברו לעכו"ם לעובדה בגמר זביחה, מותר באכילה גם להרא"ה וכנ"ל. ואם כן אפילו אם הראשונים הנ"ל דעתם כהרא"ה, אכתי קשה מה שסתמו דבריהם בדינא דלצעורי קמכוון, דהרי נפקא מינה כשאומר דבגמר זביחה הוא עובדה, דבכי האי גוונא גם להרא"ה מותרת באכילה, ולטעמא דפלגינן דיבורא אסורה גם באופן זה גם אין לומר דהכא מטעם אחר אין לומר בו כלל פלגינן דיבורא. דהראב"ד כתב דדוקא בעד המעיד על עצמו אמרינן הכי, משום דעדותו שעל עצמו אינה בגדר עדות, ולא שייך בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דבמקיימי דבר הכתוב מדבר, אבל בעד המעיד על שני דברים ליכא למימר פלגינן דיבורא, דאית לן למימר דמתוך שבטלה מקצת עדותו בטלה כולה. והכא נמי בנוגע לעדותו שעל איסור ההנאה והאכילה, לית לן למימר פלגינן דיבורא אלא מתיך שבטלה עדותו שעל ההנאה בטלה נמי על האכילה. דזה אינו, דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, לא מיתניא אלא במדי דבעינן בה דין עדות, אבל לא באיסורים דלא בעינן בהו דין עדות כלל. ועיין בנודע ביהודא מהדורא קמא חלק אה"ע סימן מ"א שכתב בפשיטות, דבעד אחד באשה לא דנינן בי' דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, משום הך טעמא דהתם לא בעינן דין עדות אלא בירור הענין. ועיין בתשו' הגאון ר' עקיבא איגר סימן פ"ז וסימן קכ"ד*) וכל שכן באיסורין דאין לומר בהו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דאין באיסורין דין עדות, כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' צ"ח. ועיין בירושלמי סוטה פרק מי שקנא דבסוטה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, הביאוהו התוס' סוף פרק מי שקנא, והכל מהך טעמא דלא בעינן בה דין עדות. ואם כן אין מקום לדברי הראב"ד בנידון דידן, ואית לן למימר בי' פלגינן דיבורא אף שהוא עד המעיד. וידעתי שיש לדחוק ולחלק דכל ענין פלגינן דיבורא, הוא רק כשיש מציאות לקיים את הדבר לחצאין, כגון בגרשתי את אשתי דנאמן מכאן ולהבא ואינו נאמן למפרע, דיש מציאות במעשה הגירושין להתירה מכאן ולהבא ולא למפרע, אם הי' מגרשה עתה. מה שאין כן באיסור הנאה ואכילה כשמעיד על שחיטת בהמה לעכו"ם, דאין מציאות כלל לקיים עדותו לחצאין, דאם נשחטה לעכו"ם הרי אסורה גם בהנאה, ואם לא נשחטה לעכו"ם מותרת גם באכילה, ואין באפשרי במעשה זו שהעיד עליה שיהא בה נאמנות לחצאין, ולכן לא שייך כאן כלל פלגינן דיבורא אולם אכתי לא יתורץ בזה אלא בשוחט בהמת חברו לעכו"ם, שבעדותו הוא בא לאסור את המותר בהנאה, והוי עד אחד נגד החזקה, ומתוך שאינו נאמן על ההנאה אינו נאמן גם על האכילה, כיון דלא שייך בזה פלגינן דיבורא לפי סברתנו הנ"ל, אבל עדיין קשה מה שהעירונו על דברי האור זרוע, שהקשה בשוחט שלא לשמו, דלא יהא נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע, והרי התם גם קודם שחיטתו או זריקתו שלא לשמו היו אסורין בהנאה מאיסור מעילה, (דאפילו קדשים קלים אית בהו איסורא דאורייתא גם לשני זריקת דמן אלא דקרבן מעילה אין בהן אלא לאחר זריקה ובאימוריהן) ואם כן כשנאמר פלגינן דיבורי' לא תהא עדותו נגד החזקה. מיהו גם זה הי' מקום ליישב, דגם בקדשים הוי איתחזק היתירא להיות ניתרין לאחר זריקה, כמו בנולד ספק טרפה מחיים, דדנינן לה כעומדת בחזקת היתר, אף שאסירה עתה משום אבר מן החי, משום שש לה היתר לאחר שחיטה. (אולם פרט זה צ"ע דאף דבכי האי גוונא הוי חזקה לגבי ספק שנאמר בו העמד דבר על חזקתו, אין ראי' דגם לגבי נאמנות דעד אחד מקרי איתחזק כי האי גוונא, שלא יהא העד נאמן. ואכמ"ל בזה). עוד יש לומר, דאתי שפיר ראייתו של האור זרוע מהברייתא דאחד מבני חבורה ששחט שלא לשמו דסתמא קתני, ומיירי גם באופן שראינו אותו שוחט, והוא אומר ששחט שלא לשמו, דבכהאי גוונא אין לומר פלגינן דיבורא כמו שיבואר לקמן, כיון דליכא למימר דאחר שחט. ומזה הוכיח האור זרוע דעקירה בטעות הוי עקירה. אבל העיקר דהתירוץ הנ"ל מופרך מתחלתו. משום דעיקר הקושיא, דפלגינן דיבורא אין לה מקום אלא להראשונים דגם באיתחזק היתרא נאמן עד אחד לאסור. דלהראשונים דאין עד אחד נאמן נגד החזקה בלאו הכי אין כאן קושיא כלל. דלדידהו הרי כל עיקר הטעם דלצעורי קמכוון, לא צריך לן אלא באופן ששחט לפנינו בהמת חברו, ושמענו ששחטה לעכו"ם, דאז היא דאנו צריכין לטעמא דלצעורי קמכוון, דאי לא כשראינו אותו שוחט, והוא בא ואמר ששחט בהמת חברו לעכו"ם, הרי גם בלאו טעמא דלצעורי קמכוין אינו נאמן, מטעם דהוי עד אחד באיתחזק היתירא. והכא לא שייך לומר דמטעם בידו נאמן גם נגד החזקה, דמי הגיד לנו שהוא הי' השוחט לבהמת חברו, והי' בידו לשוחטה לעכו"ם. ולדידהו כי אצטריך לן טעמא דלצעירי קמכוון, על כרחין הוא רק באופן שידענו ודאי שהוא הי' השוחט, והי' בידו לשוחטה לעכו"ם, דלולא הטעם דלצעורי קמכוון, הי' נאמן אף באיתחזק היתירא מטעם דבידו. ובאופן זה הרי ליכא לאקשויי מידי מפלגינן דיבורא, דאחרי שהוא שוחט לפנינו, ואין לומר עוד דאחר שחט, איך נאמר כאן פלגינן דיבורא לאסור הבהמה (ואף על גב דלפי מה שכתב בתשובות חוות יאיר סימן ק"ד, העיקר מה דצריכין לטעמא דפלגינן דיבורא ולא אמרינן פשוט שיהא נאמן לגבי חברו אף שאינו נאמן לגבי עצמו, דכיון דהא דאינו נאמן לגבי עצמו הוא מדין קרוב שפסילו מגזרת הכתוב ולא מחשש משקר, אם כן לגבי חברו דליכא גזרת הכתוב צריך להיות נאמן, גם בלי טעמא דפלגינן דיבורא. והא דאמרינן באמת להך טעמא, הוא משום דאם המעשה אמת, הרי סוף סוף הוא פסול לעדות, ואיך נאמינו על חברו והוא תרתי דסתרי יעוי"ש באריכות, וכן כתב בחידושי הגאון רעק"א למס' כתובות דף י"ח בדרוש וחדוש. ואם כן זהו רק כשעדותו שעל חברו צריכה עד

*) בתשובת הגרעק"א ז"ל בסימן פ"ז ובסימן קכ"ד בדין זה דנמצא גזלן דאורייתא בעדות אשה, נראה מדבריו, דבנמצא אחד מהן קרוב או פסיל, הוי דין פסול גם על הכשרים, (בנוגע לאותה עדות שנצטרפו עם הפסול) אלא שנסתפק אם דינם, לאותה עדות, כאותו הפסול שנמצא ביניהם, או שדינם כסחם פסולין, ולכן בא לידי ספק בעדות אשה. ולי נראה דבנמצא אחד מהן קרוב או פסול אין על הכשרים דין פסול כלל גם לאותה עדות, ורק עדותן בטלה על ידי צירוף הפסול מגזרת הכתוב, אבל בהן עצמן אין שום דין פסול. ומנא אמינא לה, דבהא דתנן במשנה דמכות (דף ו') בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת, פירשו בתוס' שם דנפקא מינה לענין נמצא אחד מהן קרוב או פסול, דעדות כולן בטלה אפילו של איתן שלא ראו את הקרוב. ואי נימא דהכשרים דין פסול עליהן לאותה עדות מיהת, למה לן כאן הצירוף כדי שתהא בטלה גם עדות הכשרים שלא ראו את הפסול, תיפוק לי' דהרואין את הפסול יפסלו את הכשרין שראו עמהן על ידי פסולן שנפסלו הם לעדות זו, הצירופן עם הפסול, ולמה לן הדין דכולן עדות אחת לענין זה. ומוכרח דאין שום דין פסול על הכשרים שנצטרפו שנצטרפו עם הפסול, ולכן אינן פוסלין את שאר הכשרין שלא ראו את הפסול, ואי לאו דאשמועינן מתניתין דכולן עדות אחת היתה עדותן קיימת. וכיון שכן, איך נאמר בעדות אשה דכשנמצא אחד מהן גזלן דאורייתא יהי' על השאר דין גזלנים, כיון דאין עליהן כלל גם דין פסול בעלמא, אלא דעדותן בטלה על ידי צירוף הפסול, ופשוט דביטול העדות העדות הזה לא שייך לדון בו דין פסול גזלן, ואין לו מקום בעדות אשה דאין שום פסול מפסולי עדות פוסל בו. ובכל אופן אין להסתפק בזה בסגנונו של הגאון ז"ל שבא לדון את הכשרים בדין גזלנים. וגוף הספק נפשט מהירושלמי דסוטה שהבאנו בפנים. כשר, אבל בנידון דידן באיסורים, דגם פסולי עדות נאמנין עליהן, כמבואר ברמ"א בסימן קכ"ז דכל הפסולין נאמנין באיסורין, אם כן גם בלי טעמא דפלגינן דיבורא יהא נאמן לאסור את הבהמה, מטעם שכתב החות יאיר, דכיון דהא דאינו נאמן לגבי עצמו הוא רק מגזרת הכתוב ולא מחשש משקר, אם כן נשאר נאמן בנוגע לאיסור הבהמה, והכא ליכא למימר תרתי דסתרי, כיון דבאיסורים גם פסולי עדות נאמנין. ואם כן גם במקום שראינו אותו שוחט לפנינו דליכא למפלג דיבורו, אכתי קשה דנאמינו במה שנוגע לאיסור הבהמה גם בלי טעמא דפלגינן דיבורא. (וידידי הגאון ר' העניך אייגעש שליט"א העירני דגם הכא איכא תרתי דסתרי דאף דבאיסורין גם פסולי עדות נאמנין הרי המומר פסול גם באיסורין כמבואר ביורה דעה סימן קי"ט, והכא ששחט לעכו"ם ונעשה מומר הרי עדותו פסולה גם לאיסורין. ואולם אכתי תקשה להראשונים דבפעם אחת לא הוי מומר). אכן לבד מה שדקה הגאון רעק"א סברא זו בחידושיו שם, והוכיח דאפילו בדליכא תרתי דסתרי אינו נאמן גם לגבי חברו במקום דמשוי נפשי' רשיעא, אם לא מטעם דפלגינן דיבורא, אף גם עיקר סברתם דיהא נאמן בלי טעמא דפ"ד משום דהא דאינו נאמן לגבי עצמו הוא מגזה"כ, אין לה יסוד נכון כמו שיבואר לקמן בסוף דברינו). באופן דעיקר הקושיא מפלגינן דיבורא, אין לה מקום אלא בשלא ידענו שהוא הי' השוחט, דאז יש לומר פלגינן דיבורא ואחר שחט לעכו"ם, אולם בכי האי גוונא שלא ראינו אותו שוחט, הרי להראשונים דבאיתחזק היתירא אין עד אחד נאמן לאסור, אין אנו צריכין לטעמא דלצעורי קמכוון, דבלאו הכי אין עד אחד נאמן לאוסרה נגד החזקה, וכי צריכין לדידהו לטעמא דלצעורי קמכוון, הוא רק כשראינו אותו שוחט והוא אומר ששחטה לעכו"ם דאז נאמן מטעם דבידו וכמ"ש לעיל, ובכגון זה הרי אין להקשות מפלגינן דיבורא, דליכא למפלג על איש אחר, דזהו עיקר הפירוש דפלגינן דיבורא. ואם כן כי מקשינן הכא מפלגינן דיבורא, הוא רק להראשונים דגם באיתחזק היתירא עד אחד נאמן לאסור, דלדידהו גם כשלא ידענו שהוא הי' השוחט, נאמן כשבא ואמר ששחט בהמתו של פלוני לעכו"ם, אי לאו טעמא דלצעורי קמכוון, ובהא הוא דאיכא לאקשויי, דיהא נאמן לאסור הבהמה מטעם פלגינן דיבורא, ואיש אחר שחטה לעכו"ם. וכיון שכן אין שום מקום עוד לתירוצנו, דכשנאמר פלגינן דיבורא ישאר עד אחד לאיסור באיתחזק היתירא, אחרי דכל עיקר הקושיא היא רק להראשונים דעד אחד נאמן גם נגד החזקה. ודברי הישועות יעקב מופרכין מכל הלין טעמי דכתיבנא:

ג) ומה שנראה לי ביישוב קושיא זו, דבשוחט בהמתו של חברו לעכו"ם, ובדינו של האור זרוע גבי שוחט שלא לשמו, לא שייך כלל עיקר דינא דפלגינן דיבורא. דהא דפלגינן דיבורא לא אמרינן אלא בשעה שיש לפנינו שני דברים נפרדים שכל אחד יש בו מעשה בפני עצמו וענין באנפי נפשי' ואין האחד מסתעף מחברו. כמו ברובע ונרבע שכל אחד מעשה באנפי נפשי' קעביד, דאף דאי אפשר לרובע בלי נרבע, אבל אין מעשה האחד מסתעף מחברו, דכל אחד איסורא דידי' קעביד. ובכגון דא הוא דאמרינן פלגינן דיבורא, שאינו נאמן בדיבורו שהוא עשה מעשה נרבע, אבל נאמן שחברו עשה מעשה רובע, כיון שיש בנאמנות זו מעשה בפני עצמה, שאינה תלוי' במעשה האחרת שנאמנותו בטלה בה. אלא לפי שאין רובע בלי נרבע, מוכרחין אנו לומר שרבע לאחר, אבל עיקר הנאמנות שנשאר לנו אחר שאמרנו פלגינן דיבורא, הוא שפלוני עשה מעשה רובע. וכן בהרגתיו, מיתת הבעל היא מעשה בפני עצמה, שאינה תלוי' בהריגתו של זה, שהרי אפשר שימות הבעל מבלי שיהרגוהו, וגם עכשיו שמעיד שהרגו, מיתתו היא מעשה בפני עצמה שנעשה בהבעל אחרי שהרגו זה, ושייך לומר שזה עשה מעשה שהרגו, וזה מיתתו נחשבת לו למעשה מצדו, ושפיר אמרינן בזה פלגינן דיבורא, שאינו נאמן בזה שאמר הרגתיו, אבל נאמן שמת הבעל, לפי שמעשה זו אינה מסתעפת ממעשה ההריגה, דהוי מעשה בפני עצמה, ואמרינן שמת זה שלא על ידי הריגתו. אבל בנידון דידן, כשמעיד ששחט בהמה לעכו"ם, הרי אין בעדות זו שני מעשים, שנאמר על שחיטתו לעכו"ם שהיא מעשה אחת, ושוב מעשה אחרת איסור הבהמה. דמה שהבהמה נאסרת, אין זה נחשב כמעשה באפי נפשה, אלא שהיא כולו מסתעף ממעשה השחיטה ששחט לעכו"ם, דהאיסור באפי נפשי' אין בו מעשה של כלום, אלא הוא בא ממילא משחיטתו ששחט לעכו"ם. ובזה אם נאמר פלגינן דיבורי', להאמינו על איסור הבהמה לחודי', ולא על שחיטתו שלו לעכו"ם, הרי אתה מקיים עדותו בדבר שאין בו מעשה, ואינו דבר של עדות בפני עצמו כלל, וכולו רק מסתעף מהעדות ששחט לעכו"ם, ונאמנות כזו אי איפשרית היא, דכיון שבטלה עיקר עדותו על השחיטה ששחט לעכו"ם, לא שייך תו נאמנות על המסתעף ממנו, שהוא איסור הבהמה. ואי דנאמר פלגינן דיבורי' שלא הוא שחט לעכו"ם, אלא איש אחר, כדרך שאמרו בפלוני רבעני שרבע לאיש אחר, ואף באני רבעתי אמרינן, להחולקים על הרשב"א, שאחר רבע ולא הוא, אם נאמר גם הכא כן, אין זה כלל פלגינן דיבורא, אלא הוא דבור אחר לגמרי שאנו אומרים מעצמנו, מה שלא אמר הוא כלל, שהיא אומר שהוא שחט לעכו"ם, ואנו נאמר שאחר שחט לעכו"ם. והא דאמרינן כן בפלוני רבעני או אני רבעתי, שאחר נרבע ואחר רבע, שאני התם דפלוני רבע ופלוני נרבע הוו מעשים בפני עצמן, ולכתחילה כי מיפלג דיבורא, נשאר לנו נאמנות על דבר שהוא עדות בפני עצמו, שפלוני רבע או שפלוני נרבע, אלא מכיון דאין רובע בלי נרבע, ממילא מוכרח שהי' כאן רובע אחר, או נרבע אחר, אבל בעיקר ההתחלה דפלגינן דיבורא הוא נאמן שפלוני רבע, שהוא חלק מדבורו ועדותו שהעיד שפלוני רבע, ולפי שהוא מעשה בפני עצמה, שייך למופלגה. מה שאין כן הכא דאיסור הבהמה אינו מעשה ועדות בפני עצמה שנוכל למיפלגה מעיקר העדות להיות עדותו קיים על דבר זה לחודי', שהבהמה נאסרה משחיטת עכו"ם. ואם באנו לומר כאן פלגינן דיבורי', דלא הוא אלא אחר שחט, אין זה אלא דיבור אחר לגמרי, שלא אמר הוא כלל, ואין זה בכלל פלגינן דיבורא. והוא הדין נמי בשוחט שלא לשמו, מה שהקרבן נאסר אין זה מעשה ועדות בפני עצמו, אלא דהאיסור מסתעף משחיטתו שלא לשמו, ועיקר המעשה והעדות בזה הוא מה ששחט שלא לשמו, ולכן לא שייך בזה פלגינן דיבורא. שוב התבוננתי דסברא זו יש להעמיס בדברי התוס' דכתובות (דף י"ח ע"ב), שהקשו שם דלימא פלגינן דיבורא שהיו אנוסים מחמת נפשות, ותירצו בחד תירוצא דמחמת ממון או נפשות הוי פירושא דאנוסים היינו ולא שייך בזה פלגינן דיבורא, אבל לרצונו ובא על אשתו הוי דיבור בפני עצמו. והדבר מבואר ביותר בפירוש הר"ן על האלפס שם, ועיקר הסברא אחת היא עם מה שכתבתי. אלא דהוי קשה לי מבעל שאמר גרשתי את אשתי, למאן דאמר גם בחד גופא פלגינן דיבורא, דנאמן על להבא ואינו נאמן על שעבר, והרי גם התם אין לנו אלא מעשה אחת של הגירושין, ואפילו הכי אמרינן בה פלגינן דיבורא, אף על גב דאין כאן שתי עדיות שכל אחת מעשה בפני עצמה והרי זה סתירה גלוי' לדברינו. עד שמצאתי בחידושי הריטב"א למס' כתובות שם (בדף י"ח), שהאריך לתרץ קושית התוס' על פי סברתי הנ"ל, והקשה על זה מבעל שאמר גרשתי את אשתי. ובשיטה מקובצת שם הביא תירוץ זה עצמו בשם הרא"ה והקשה גם כן מבעל שאמר גרשתי את אשתי, ותירץ דזהו באמת ההסבר דמאן דאמר שם בחד גופא לא פלגינן דיבורא, דלכאורה מה לי חד גופא מה לי תרי גופי, אלא דזהו עיקר הטעם מה שאין כאן שני מעשים כדי לחלקם מהדדי. ומאן דאמר שם דגם בחד גופא פלגינן, לא שנחלק על עיקר סברא זו, אלא דהתם דנאמן מטעם מגו, נאמן כל שיש לו מגו, יעויין שם ד) ועל פי סברתי הנ"ל, נראה לי ליישב קושית האחרונים שהקשו במקדש בעד אחד דאין חוששין לקדושין, ואמאי לא תיאסר האשה לעלמא על ידי העד אחד והמקדש עצמו, דנימא פלגינן דיבורי' דלא נתקדשה לו, אלא לאיש אחר. עיין בפני יהושע בקדושין שם וכבר האריכו בזה האחרונים. ולדברינו הנ"ל, דפלגינן דיבורא לא אמרינן אלא אם כן שתשאר לנו נאמנות על דבר שהוא מעשה בפני עצמו, אתי שפיר קושיתם. דהרי בקדושין המעשה היא רק מצד המקדש, כדאמרינן ולא כי תלקח אשה לאיש, דרק המקדש מעשה קעביד, ועל ידי מעשה הקדושין שלו היא נאסרת, אבל מצדה אין שום מעשה בעיקר הקדושין. ואף דבלי רצונה אינו יכול לקדשה, אין זה מעשה מצדה בעיקר הקדושין, אלא נתינת רשות שהוא יעשה הקדושין, שאין ביכלתו לקדשה אם לא שתתרצה לפני הקדושין, אבל הקדושין עצמן, רק המקדש הוא דקעביד, ומה שהיא מתקדשת הוא רק מסתעף ממעשה הקדושין שלו, ואם כן אם נאמר כאן פלגינן דיבורא, שהיא נתקדשה והוא לא קידש, הרי תשאר לנו הנאמנות על דבר שאינו מעשה מצד עצמו, אלא מסתעף מהקדושין שלו, ובכגון דא לא שייך פלגינן דבורא, דכיון שבטלה נאמנותו לגבי מה שאמר שקידש, אין מקום לנאמנות על דיבורו שהיא נתקדשה, לפי שאין זה מעשה בפני עצמה, וכנ"ל. ואי דנימא פלגינן דיבורא, שלא הוא אלא אחר קידש אותה, אין בזה פלגינן דיבורא, אלא דיבור אחר לגמרי שלא אמר הוא כלל, שהוא מעיד שהוא קידש, ואנן ניקום ונאמר דלא הוא, אלא אחר קידש, ואין זה בגדר פלגינן דיבורא וכנ"ל. אלא שאם הי' לאן מעשה קדושין גם מצדה להתקדש, כשם שהוא עושה מעשה לקדש, הי' באפשרי למפלג דיבורא שהיא נתקדשה והוא לא קידש, והיתה הנאמנות על מעשה הקדושין שמצדה, ולפי שאי אפשר להתקדש מבלי שיהי' גם מקדש, הי' ממילא מוכרח שנתקדשה לאחר, כדרך שאמרו ברובע וכמו שכתבתי לעיל. אבל כיון דאין בקדושין שום מעשה מצדה, אם כן אם באנו לומר כאן פלגינן דיבורא, צריכין אנו לומר לכתחלה דלא הוא אלא אחר קידש, ואין זה מדין פלגינן דיבורא כלל ה) על כל פנים הקושיא שבתחלת דברינו מיושבת בלי פקפוק. אלא דלכאורא יש להעיר על סברתנו מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה סוף נדרים, בהא דהאומרת שזינתה ברצון אף שאינה נאמנת לאיתסורי לבעלה, נאמנת להפסיד כתובתה, ומסביר לה הרמב"ם שם בטעמא דפלגינן דיבורא. והרי התם גם כן אין לנו עדות של שני מעשים, ומכל מקום דנינן בי' דין פלגינן דיבורא. וגם דאין הנאמנות התם מטעם מגו, ואן לתרץ כתירוץ השיטה מקובצת בבעל שאמר גרשתי את אשתי שהבאנו לעיל. אכן באמת אין מזה שום סתירה לדברינו, דהתם הא דנאמנת להפסיד כתובתה הוא מטעם הודאת בעל דין, דזה מהני תמיד. וגם במקום דלא שייך פלגינן דיבורא, נאמן הוא בנוגע לעצמו מטעם הודאת בעל דין, ואין זה שייך כלל לנידון דידן. ומה דנקט הרמב"ם לישנא דפלגינן דיבורא, אין כוונתו לאשוויי דין זה לכל פלגינן דיבורא דעלמא, ולישנא לאו דוקא, אלא העיקר דמאמינין לה במה ששייך בו הודאת בעל דין. וזה מוכרח גם בלאו דברינו, דאם לא כן הרי תקשה להרמב"ם קושית הראשונים באנוסים היינו מחמת ממון, דאין נאמנין משום דאין אדם משים עצמו רשע, ולהרמב"ם דפלגינן הנאמנות, אמאי לא נאמר גם התם פלגינן דיבורא, שיהיו נאמנין לפסול את השטר, ולא יהי' נאמנים לגבי עצמן, כמו שהקשה בשיטה מקובצת, וכל תירוציו אין להם מקום להרמב"ם, אם נפרש דבריו כפשוטן, לפי שנראה מהם, דפלגינן דיבירא פירושו שמחלקים הנאמנות היוצאת מדבריו, אלא ברור נראה דהך פלגינן דיבורא דהרמב"ם, הוא משום הודאת בעל דין ואין מזה ענין להסוגיא דכתובות. ומטעם זה יש להשיב על דברי הנודע ביהודא בסימן ע"ב, שהביא ראי' מדברי הרמב"ם הנ"ל, דהרמב"ם חולק על הרשב"א שכתב בזניתי את אשתך דלא אמרינן פלגינן דיבורא שיהא נאמן לגבי האשה, משום שאין הדיבור מתחלק כאן, ולדברי הרמב"ם הנ"ל הרי אין לנו ענין כלל עם לשון דבורו, אלא דמפלגינן את הנאמנות היוצא מדבריו. ולדידי אין מהרמב"ם שום ראי', דהכא טעמא אחרינא הוא, ומשום הודאת בעל דין אתינן עלה. וב"ה מצאתי בתשו' החכם ר' דוד בכר בנודע ביהודא שם בסימן ע"ג, שכתב לדחות כן ראיית הנודע ביהודא הנ"ל. והנודע ביהודא בסימן שלאחר זה השיבו בזה הלשון, ומה שכתב כבוד אדוני ששם הטעם משום הודאת בעל דין, אמת הוא טעמו של אדוני בעיקר הדין, אבל הרמב"ם לא קאמר טעם זה, רק כתב בהדיא דכלל גדול הוא בידינו דמפלגינן דיבורא עכ"ל. אבל אין כדאי בדקדוק הלשון להוציא את עיקר הדבר מפשטותו הנכונה ולהסיעו לכוונה אחרת. ומה גם שנוכל לפרש כוונת הרמב"ם לפלגינן דיבורא כההיא דשבועות דף מ"א, גבי האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, דלא אמרינן בעדות העדים כל שבטלה מקצתה בטלה כולה, והוזכר שם בראשונים הטעם דפלגינן דיבורא, והוא משום הודאת בעל דין. והדבר מוכרח מהסוגיא דכתובות, דלפי פירוש הנודע ביהודה לדברי הרמב"ם, תהא מסוגיא זו סתירה גלוי' לדבריו:

ו) אלא דלכאורה אכתי קשה בדינא דלצעורי קמכיון. דאף שביארנו דלא שייך כאן פלגינן דיבורא, עוד קשה לן מהסוגיא דיבמות דף כ"ה שמבואר שם דאי גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה, נאמן לומר הרגתיו, גם לרב יוסף דלית לי' פלגינן דיבורא, וכל שמשים עצמו רשע אינו נאמן גם לגבי חברו, משום דלדבריו רשע הוא, אפילו הכי בעדות אשה שגם פסולין נאמנין בה, נאמן כשאומר הרגתיו, גם בלאו טעמא דפלגינן דיבורא. ואם כן תקשה לן גם הכא בשוחט בהמת חברו לעכו"ם, אמאי אינו נאמן על איסור הבהמה דאף דאין אדם משים עצמו רשע וגם פלגינן דיבורא לא שייך הכא, מכל מקום כיון דבאיסורין גם פסולי עדות דאורייתא נאמנין, כמבואר ברמ"א בסימן קכ"ז, הרי הוי כהרגתיו בעדות אשה דנאמן לרב יוסף, אע"ג דלית לי' פלגינן דיבורא, ומשום דגזלן דאורייתא כשר לעדות אשה, והכי נמי דכוותה. ואפילו אם נאמר דלדינא דגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה, הכי נמי פסול בכל האיסורין, ומשום הכי אינו נאמן כאן, משום דלדבריו רשע הוא, ופלגינן דיבורא לא שייך הכא. הרי זהו רק ברשע דחמס שחשוד למשקר, אבל רשע דאורייתא שאינו דחמס, דפסול רק מגזירת הכתוב, הרי נאמן גם לעדות אשה לדעת כמה ראשונים, והיא הדין לאיסורין, ושוחט לעכו"ם הרי אינו רשע דחמס, וודאי דכשר בעדות דאיסורין, והוי כהרגתיו בעדות אשה לרב יוסף. וזוהי קושיא אלימתא, וכיוצא בזה הקשה הגאון רעק"א בחידושיו לכתובות בסוגיא דאנוסים היינו עי"ש, ויבואר לקמן בדברינו. וזה תקשה גם להאור זרוע, דמה שכתבנו לעיל דהאור זרוע איירי באופן דלא שייך פלגינן דיבורא, וכגון שהוא שוחט לפנינו, לא יושיענו זה עתה, אחרי דבמקום שפסולי עדות נאמנין, מהני עדותו גם בלי פלגינן דיבורא, אפילו במקום שמשים עצמו רשע, כדחזינן לרב יוסף, ואם כן בכל אופן כשאומר ששחט שלא לשמו יש לו נאמנות לאסור הקרבן ולכאורה אפשר ליישב גם קושיא זו על פי סברתנו הנ"ל בפלגינן דיבורא. לפי מה שכתב הנודע ביהודא בסימן ע"ב בעיקר דברי רב יוסף. דלית לי' פלגינן דיבורא ואפילו הכי נאמן לומר הרגתיו אף דלדבריו רשע הוא, דאטו לית לי' לרב יוסף הא דאין אדם משים עצמו רשע, ומה לנו דגזלן כשר לעדות אשה, אכתי לא יהא נאמן כל שבעדות זו משים עצמו רשע. וכתב הנוב"י בטעם הדבר לרב יוסף, על פי מה שמבואר בדברי רש"י ותוס' ושארי ראשונים בסנהדרין (דף יוד) דאי לאו דפלגינן דיבורא הי' נאמן כשאמר פלוני בא על אשתו, גם לגבי אשתו, דמגו דנאמן על חברו נאמן גם על אשתו, ומהני מטעם זה עדות קרוב. ולפי זה בדינא דאין אדם משים עצמו רשע, שהוא גם כן מטעם קרוב דאדם קרוב אצל עצמו, כל היכא דבעדות זה יש לו נאמנות על אחרים, נאמן גם על עצמו לאשוויי נפשי' רשיעא. אלא דלמאן דאית לי' פלגינן דיבורא, לית לי' הך מגו, ומקבלין רק פלגא דעדותו במה שנוגע לחברו, ואינו נאמן לגבי עצמו, אבל למאן דלית לי' פלגינן דיבורא, נאמן בכל העדות משום טעמא דהמגו הנ"ל. ומשום הכי בהרגתיו לרב יוסף דלית לי' פלגינן דיבורא, מתוך שנאמן על הבעל שנהרג כדי להשיא את אשתו, נאמן נמי אנפשי', אף דבעלמא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. זהו תוכן תירוצו. וכיון דזהו כל טעמו של רב יוסף, נראה לי דבנידון דידן אין מקום לומר דמתוך שנאמן לאסור את הבהמה נאמן גם לאשוויי נפשי' רשיעא. משום דגם טעם מגו זו, לא שייך אלא אם הנאמנות שיש לו בעדותו זאת לגבי האחרים יש לה מקום בפני עצמה, שגם אם לא יהא נאמן במה שהעיד על עצמו, יש מקום להאמינו בעדותו שעל חברו לבדה, וכגון שמעיד על שני דברים שכל אחד חשוב מעשה ועדות בפני עצמו, כמו בפלוני רבעני לרצוני ובהרגתיו. דשייך עדות על פלוני שרבע ועל פלוני שמת, ושייך על זה נאמנות גם אם אינו נאמן שהוא נרבע ושהוא הרג, ובכגון זה הוא דאמרינן דלמאן דלית לי' פלגינן דיבורא, מגו דנאמן על חברו נאמן גם על עצמו, כיון דהנאמנות שעל חברו קיימת תמיד בפני עצמה, ויש לה מקום גם אם אינו נאמן לגבי עצמו. אבל בשוחט בהמתו של חברו לעכו"ם, לא שייך כלל הך טעמא דמגו דנאמן על הבהמה נאמן לגבי עצמו, כיון דהאיסור של הבהמה אינה עדות ומעשה בפני עצמה, אלא שמסתעף ממילא משחיטתו לעכו"ם, ורק מעשה השחיטה ששחט לעכו"ם היא העדות שבדבריו, אם כן כל זמן שאין לו נאמנות על השחיטה שהיא עיקר העדות משום שאין אדם משים עצמו רשע, אין לומר שיש לו נאמנות על איסור הבהמה, כיון דאין איסור זה מעשה בפני עצמו. ולכן אין לומר מתוך שנאמן על איסור הבהמה נאמן גם על עצמו ששחט לעכו"ם, דכל שלא נתקיימה עדיין עדותו ששחט לעכו"ם אין מקום נתפס להנאמנות על איסור הבהמה. דהרי משום האי טעמא, שאין איסור הבהמה עדות בפני עצמה לא אמרינן בה פלגינן דיבורא, למאן דאית לי' הכי בעלמא, וכמו שכתבנו לעיל, והכי נמי למאן דלית לי' פלגינן דיבורא ואית לי' דמטעם מגו נאמן אכולי מילתא, זהו גם כן רק כשהנאמנות שעל חברו הוא מעשה בפני עצמה, ואז יש מקום להמגו הנ"ל. וכיון דכל טעמו דרב יוסף שנאמן בהרגתיו, הוא רק דמשום שנאמן לגבי האשה נאמן נמי לגבי עצמו לאשוויי נפשי' רשיעא, ולולא המגו לא הי' נאמן אכולי מילתא, אם כן במקום דלא שייך המגו הנ"ל, אינו נאמן בעדותו, לרב יוסף, גם לגבי חברו, אף שהוא עדות כזו שגם פסולין נאמנין עליו דכיון דאינו נאמן לשום עצמו רשע, ממילא אינו נאמן אכולי מילתא, למאן דלית לי' פלגינן דיבורא. וכיון שכן בשוחט בהמת חברו לעכו"ם דלא שייך בה לא סברת המגו הנ"ל ולא דינא דפלגינן דיבורא, לא יועיל לן כלל מה דבאיסורין גם פסולי עדות נאמנין, דכיון דבעדות זו משים עצמו רשע אינו נאמן אכולי מילתא ובסברא זו ניחא נמי ליישב קושית הגאון רעק"א בהגהותיו למשניות, שהקשה על הסוגיא דיבמות הנ"ל, מהא דבאנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין אפילו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר, לפי שאין אדם משים עצמו רשע. והרי הא דנאמנין באנוסין היינו מחמת נפשות, באין כתב ידן יוצא ממקום אחר, הוא גם כן שלא בגדר עדות, דמטעם עדות הי' לנו לומר דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אלא דנאמנין מטעם מגו, ומטעם זה הרי יש להאמין גם לפסולין. וכיון דבמקום דפסולין נאמנין, נאמן גם כשמשים עצמו רשע, וכההיא דהרגתיו לרב יוסף, אם כן גם באנוסין היינו מחמת ממון אמאי אינן נאמנין גם באין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כיון דלפסול את השטר אית להו מגו, ונאמנין בזה גם כשהן פסולין, אם כן מה לנו שמשימים עצמן רשעים, והרי דמי בזה להרגתיו בעדות אשה. ולדברינו אתי שפיר דהרי גם פסול השטר אינו עדות ומעשה בפני עצמו, ואינו אלא מסתעף מעדותן דאנוסין היינו, דמשום הכי לא אמרינן שם פלגינן דיבורא לפסול את השטר, וכמו שהבאתי למעלה בשם חידושי הריטב"א, והוא דומה ממש לאיסור הבהמה בנידון דידן. ואם כן לא שייך גם שם לומר מתיך שנאמן לפסול את השטר, נאמן גם על עצמו לאשוויי נפשי' רשיעא וכנ"ל. דבכגון דא אזדא לה מילתא דרב יוסף, שכל טעמו בנאמנות דהרגתיו, הוא רק משום המגו הנ"ל. ואם כן הכא דאין מקים להמגו, וגם לא פלגינן דיבורא, הדרינן לדינא דאין אדם משים עצמו רשע, וכל שלא נתקיימה עדותן לגבי נפשיי' שהיו אנוסין מחמת ממון, גם השטר עומד בכשרותו. אלא דאכתי יש להקשות, לפי תירוצנו זה, דהתינח להראשונים דסבירי להו דלולא הדין דפלגינן דיבורא, הוי אמרינן דמתוך שנאמן על חברו נאמן גם על עצמו, דלדידהו יש לפרש בטעמו דרב יוסף כמו שכתב הנודע ביהודא, אבל להראב"ד החולק על הך טעמא דמתוך, ודעתו דלולא הדין דפלגינן דיבורא, הוין אמרין בהיפוך, דמתוך שבטלה עדותו לגבי עצמו, בטלה נמי לגבי חברו, כמבואר בדבריו בהשגות, ובחידושי הר"ן לסנהדרין, הרי לדידי' אין מקום לפרש דברי רב יוסף כפי שכתב הנודע ביהודא. ויהי' מוכרח דלרב יוסף במקום שהפסולין נאמנין, נאמן גם בלי טעם המגו, אף שמשים עצמו רשע, ואם כן תשאר לדידי' הקושיא בשוחט בהמת חברו לעכו"ם, דיהא נאמן אף שמשים עצמו רשע. אכן באמת הדבר מתיישב גם להראב"ד החולק על הסברא דהמגו הנ"ל. דטעמו של הראב"ד, הרי מפורש בדבריו בהשגות פרק י"ב מהלכות עדות הלכה א', גבי פלוני רבע את שורי, שהוא מטעם דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ולכן אמרינן בהיפוך דמתוך שאינו נאמן על שורו אינו נאמן גם על פלוני שרבע, אלא דלגבי עצמו לא אמרינן כן, משום דלגבי עצמו אינו עד, ולא שייך בי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דבמקיימי דבר הכתוב מדבר. נמצא דבעיקר סברת המגו, לא מצינו כלל שנחלק הראב"ד, ובעדות כזו דלא אמרינן בה מתוך שבטלה מקצתה בטלה כולה, מודה גם הראב"ד, דלמאן דאמר דלא אמרינן פלגינן דיבורא יהא נאמן על כל עדותו, מטעמא דמתוך שנאמן על מקצתו נאמן על כולו, כמו לרש"י והרמב"ם, כיון דבעיקר סברת המגו לא נחלק הראב"ד כלל. ואם כן בעדות אשה, דלא אמרינן בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, כמו דלא אמרינן בה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה (דדין אחד להם כמבואר בראשונים) כמו שכתב הנודע ביהודא והגאון רעק"א וכמו שהוכחתי מהירושלמי דסוטה שהבאתי לעיל, הרי שפיר נוכל לומר בה גם להראב"ד דמתוך שנאמן על חברו נאמן על עצמו, לאשוויי נפשי' רשיעא, ומשום הכי מהימן לרב יוסף בהרגתיו, אף שמשים עצמו רשע. ואם כן יקום תירוצנו בשוחט בהמת חברו לעכו"ם גם להראב"ד, דגם לדידי' טעמו של רב יוסף בהרגתיו בעדות אשה, הוא משום מתוך שנאמן להשיאה נאמן גם לגבי נפשי', והכא דלא שייך הסברא דמתוך כמו שהארכנו (אף דגם הכא אין לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה) אין לו נאמנות כלל, משום דאין אדם משים עצמו רשע:

ז) אכן עיקר דברי הנודע ביהודא ביישוב הסוגיא דיבמות, על פי הסוגיא דסנהדרין לפי פירוש רש"י והרמב"ם בההיא דפלוני בא על אשתי ופלוני רבע את שורי, לדעתי אין הדמיון עולה יפה. דגבי פלוני בא על אשתי או רבע את שורי, הרי להרוג את פלוני בעינן עדות, ובזה הוא דאמרינן דמגו דמהני עדותו לגבי פלוני, מהני נמי לגבי אשתו, כיון דעל חברו נאמן מדין עדות. אבל בעדות אשה דהא דנאמן להשיאה, הוא משום דלא בעינן בה דין עדות כלל, דמשום הכי נאמן כשהוא עד אחד. איך נדון כאן מגו דמהני עדותו לדבר דלא בעינן בי' דין עדות ולא שייך בי' נאמנות, יהא נאמן בעדותו גם על עצמו, שהוא דבר דבעינן בי' דין עדות ודין נאמנות, דלאשיויי נפשי' רשיעא בעינן עדות גמור, דגם עד אחד דעלמא אינו נאמן להעיד על אדם מישראל שעשה מעשה רשע, ואיך נדון מגו כזו, מדבר דלא בעינן בי' דין עדות, על דבר דבעינן בי' דין עדות. והא דאמרינן בגטין גבי ספר תורה מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול ספר תורה, אף דלהפסיד שכרו נאמן מטעם הודאת בעל דין, ואין צריך בזה דין עדות, ולפסול ספר תורה כשיש לה חזקת כשרות הרי בעינן דין עדות, ואפילו הכי דנינן בזה מתוך. התם טעמא אחרינא, דמתוך שמפסיד שכרו הוי זה בירור שאומר אמת כדאמרינן שם אימור קושטא קאמר, ואין זה דומה להמגו דסנהדרין, דהתם אינו בגדר בירור, אלא מדין עדות, מגו דמהני לזה מהני נמי לחברו דבחד עדות קמסהיד. ואדרבה מספר תורה יהא ראי' לסברתנו ודלא כהנודע ביהודא. דהרי מבואר בראשונים ובשולחן ערוך סימן רפ"א דבאופן שעל פי דין מפסיד שכרו, אלא שהוא עצמו אינו יודע שמפסיד, אינו נאמן לפסול ספר תורה, דאזדא לה ההוכחה שאומר אמת, כיון שאינו יודע מהפסדו. ולהנודע ביהודא מה לנו שאין כאן הוכחה, הרי מכל מקום על פי דין נאמן הוא להפסיד שכרו, ומגו דנאמן לגבי שכרו יהא נאמן גם לגבי ספר תורה, כי היכי דאמרינן מגו דנאמן לגבי חברו נאמן גם לגבי שורו בלי כל הוכחות. ופשוט נראה החילוק כמו שכתבתי, דמגו זה לא שייך אלא כששני הדברים צריכין עדות, ומגו דמהני עדותו לאחד מהן מדין עדות, מהני נמי לחברו, אבל היכא דנאמן על דבר אחד לפי שאין צריך בה לדין עדות, לא שייך בזה מגו, דודאי דמשים שנאמן על דבר שאין צריך בי' דין עדות, לא יהא נאמן מחמת זה על דבר שצריך בי' דין עדות. ומשום הכי אף שנאמן להפסיד שכרו, כיון שהוא משום הודאת בעל דין, אינו נאמן לפסול ספר תורה שצריך לזה דין עדות, אם לא כשהוא מטעם בירור והיינו דוקא כשיודע מהפסדו. ובזה נדחו כל דברי הנודע ביהודא שם, במה שכתב לתרץ דברי הרשב"א גבי סוטה יעוי"ש, אחרי דגם בסוטה הטעם שנאמן, הוא משום שרגלים לדבר ולא בעינן בה דין עדות, ולא שייך כלל לומר בזה מגו, שיהא נאמן לגבי עצמו לשום עצמו רשע, דבזה בעינן דין עדות. וכיון שנדחו דברי הנודע ביהודא בפירוש הסוגיא דיבמות הלא תשאר הקושיא מסוגיא זו לדינא דלצעורי קמכוון, דאמאי אינו נאמן לאסור את הבהמה, אף על גב שמשים עצמו רשע, וכההיא דהרגתיו בעדות אשה, וכן תקשה בדינו דהאור זרוע:

ח) אכן נראה דאי נימא דלא כהנודע ביהודא, שבא לתרץ דברי רב יוסף אפילו אי אין אדם משים עצמו רשע, הרי בודאי דלא תקשה כלל לדידן מסוגיא זו דאזדא אליבא דרב יוסף. לא מיבעיא לפי מה שכתב התומים בכללי מגו סימן ק"ד, דרב יוסף סבירא לי' אדם משים עצמו רשע, כפשטות לשונו לרצונו רשע הוא, והתורה אמרה אל תשת רשע עד, שנראה דנעשה רשע ופסול על פי עצמו, הרי ודאי דלית לן לאקשויי מידי מסוגיא זו לדידן, דאית לן אין אדם משים עצמו רשע. אלא אפילו אם נפרש לדברי רב יוסף שאמר לרצונו רשע הוא, שאין כוונתו דבאמת נעשה רשע על פי עצמו, אלא כיון דרב יוסף לית לי' פלגינן דיבורא אינו נאמן באותו עדות גם על חברו ממה נפשך, דאם המעשה אמת, הרי רשע הוא ואין עדותו עדות על חברו. ורק לרבא דסבירא לי' פלגינן דיבורא, אין כאן ממה נפשך, אבל לרב יוסף דלית לי' פלגינן דיבורא הרי עדותו על חברו בטלה ממילא, (וגם אם אין אדם משים עצמו רשע לפסול את עצמו לכל עדות בעלמא, עדות זו בטלה) וכסברת החות יאיר שכתבתי לעיל. ומצאתי במהרש"א ביבמות שכתב לפרש באמת דברי רב יוסף שאמר לרצונו רשע היא, דגם איהו סבירא לי' דאין אדם משים עצמו רשע, יעו"ש. ולפי זה הרי קשה איך נאמן בהרגתיו גם אי גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה, והרי אכתי משים עצמו רשע, לפי דברינו דגם רב יוסף סבירא לי' להך טעמא דאאמע"ר. וצריך לומר דהא דאין אדם משים עצמו רשע הוא רק לענין זה, שאין לו נאמנות לפסול את עצמו אבל לא שאין לו נאמנות על עצם המעשה שעשה מעשה רשע. והאחרונים כבר האריכו בפרט זה, וסוגיא זו אליבא דרב יוסף מוכחת כן, דלית לי' פלגינן דיבורא ואפילו הכי נאמן בהרגתיו משום דליכא כאן תרתי דסתרי, והרי אכתי אם המעשה אמת הרי עשה מעשה רשע, ומוכח דזה לא איכפת לן, דרק לפסול את עצמו אינו נאמן. ולפי זה לכאורה הוא הדין לדידן גם במקום דלא אמרינן פלגינן דיבורא, צריך להיות נאמן בדברים שהפסולין נאמנין עליהן ואין כאן תרתי דסתרי, אף אם מעדותו יוצא לנו שעשה מעשה רשע, כיון דכל דינא דאאמע"ר נאמר רק לענין זה שאינו נאמן לפסול את עצמו. דהרי בפרט זה דאין אדם משים עצמו רשע אם הוא רק לענין זה שאינו נאמן לפסול את עצמו, או דאינו נאמן גם על עיקר המעשה שעשה מעשה רשע, לא מצינו שנחלקו בו, ואשכחן לרב יוסף דרק לפסול את עצמו אינו נאמן, והוא הדין לדידן, אחרי דאין לנו שום טעם לחלק בין רב יוסף לדידן בפרט זה, ואם כן תקשה לן בלצעורי קמכוון דיהא נאמן על איסור התקרובת וכנ"ל. אכן מדברי הראשונים נראה דלאו דוקא דלענין לפסול את עצמו אין אדם משים עצמו רשע, אלא הוא

*) והתומים תירץ שם בזה לקושית המהרש"א בתוס' ריש מכות, שהקשו על כל חייבי גלות שיאמר תמיד מזיד הייתי והקשה המהרש"א דאיך והא נאמן לומר מזיד הייתי והרי אין אדם משים עצמו רשע. ועל פי הנ"ל תירץ התומים דקושית התוס' תיתוקם לרב יוסף דלית לי' אין אדם משום עצמו רשע. ולפי שכתבנו בפנים פירוש אחר בדברי רב יוסף נדחה תירוצו. ובפרט לפי דברי המהרש"א עצמו ביבמות שם, ועיין שם בספר ערוך לנר. ולי נראה ליישב קושית המהרש"א בפשיטות, לפי דאמרינן במכות דף ז' ואשר לא צדה פרט למתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, ועיין שם בתוס'. ובפירוש רש"י סוף פרק כיצד הרגל בלישנא אחרינא, דמה שפטור מגלות הוא משום שגם כוונה זו אית בה משום לתא דמזיד, כדי לפוטרו מגלות, דאין זה שוגג גמור. הרי שיש לנו מזיד לענין גלות דלא הוי רשע כלל, ופשוט יש לומר דלמזיד כזה כיוונו התוס' בקושיתה, שהי' לי צד כו נה כזו, דהוי מזיד לענין גלות, ולא הוי רשע. הדין דאינו נאמן גם על עצם המעשה שעשה מעשה רשע. כמבואר להדיא מדברי האור זרוע שהבאנו בתחלת דברינו, שהקשה בשוחט שלא לשמו דלא יהא נאמן מטעם דאין אדם משים עצמו רשע, והרי התם בלאו דלא יחשב אין בו מלקות כמבואר בזבחים (דף כ"ט) ואינו נפסל בו כלל לעדות, ואפילו הכי מקשה דלא יהא נאמן מטעם דאאמע"ר, הרי דמטעם זה אינו נאמן גם על עצם המעשה. ומצאתי שהביאו עוד מתשובת הריב"ש סימן שצ"ו שכתב שאינו נאמן לומר שמכר את המשכון שלא ברשות ב"ד מטעם דאין אדם משים עצמו רשע, אף דאין בלאו זה מלקות ואינו נפסל בו, ומוכח דגם על עצם המעשה אינו נאמן. וכן נראה לי להוכיח מעיקר הטעם דפלגינן דיבורא, דלכאורה הקשיתי למה לן עיקר טעם זה, כיון דהא דקרוב פסול לעדות אינו מחשש משקר, אלא מגזרת הכתוב, אף שהמעשה אמת, אם כן הא דאינו נאמן על עצמו משום דאדם קרוב אצל עצמו, הוא רק גזרת הכתוב, ואף שהמעשה אמת אינו נפסל על פיו. ולפי זה נוכל לומר דמהימנינן לי' אכולי מילתא, בין שהוא נרבע בין שחברו רבע, ומכל מקום אינו נפסל על פי עצמו לעדות מגזרת הכתוב אף שהאמת כדבריו, ועל חברו דליכא גזרת הכתוב נשארת נאמנותו על עיקר המעשה. וטעמא דפלגינן דיבורא לומר שאחר נרבע למה לן. אשר על כן נראה לי דהגזרת הכתוב הפוסל עדות קרוב, לא הוי רק על הדין, שלא נקבל עדותו לדון על פיו, אלא דהגזרת הכתוב הוי גם על עצם המעשה, דאף על גב דאינו משקר, גזרה התורה שעצם המעשה לא תתאמת בעינינו על פי עדות קרוב. (ומצאתי כעת בחידושי הרי"ם על חו"מ סימן ל"ג שכתב כן על פסול קרוב דאף דהוא מגזרת הכתוב, אבל גזרת התורה היתה שלא יהא נאמן גם על עיקר המעשה, והכריח כן מהא דקרוב פסול לעדות ממון. ושמחתי שכיונתי לדעתו הגדולה). ואם כן לולא הטעם דפלגינן דיבורא לא הי' מציאות להאמין לו על הרובע, דהרי אין רובע בלי נרבע, וכיון דבעדותו שעל הנרבע גם עצם המעשה אינה אמת בעינינו, יהי' זה מגזרת הכתוב, אבל על כל פנים כן גזרה התורה שלא נאמין לעצם דברי הקרוב, אם כן איך יהי' מקום להאמינו על הרובע. ולכן בעינן לטעמא דפלגינן דיבורא, דהוי כאלו העיד על הרובע לחודי' שרבע לאחר, ולא מקלקל תו לעדותו שעל הרובע הא דאינו נאמן לגבי עצמו שנרבע, דעדותו שעל עצמו מסלקינן לה לגמרי, והוי כאלו העיד על הרובע לחודי', שרבע לאיזה נרבע אחר. ואם כן הוא הדין נמי בהא דאין אדם משים עצמו רשע, שהוא מטעם דאדם קרוב אצל עצמו אינו נאמן גם על עיקר המעשה. ומצאתי בחות יאיר סימן ק"ד שנשאל על קושיא זו, דלמה לן טעמא דפלגינן דיבורא כיון דרק מגזרת הכתוב אינו נאמן על עצמו כקושיין. ותירץ דבלאו טעמא דפלגינן דיבורא אין להאמינו על חברו ממה נפשך, דאם העדות אמת הרי הוא רשע, והרי זה תרתי דסתרי. וכפי הנראה מפרש החות יאיר, דפסולו של קרוב הוא רק על הדין שלא נדון על פיו, אבל על עצם המעשה אין אפילו גזרת הכתוב שלא נאמין לו. דאם לא כן למה לו לתירוצו דהוי תרתי דסתרי בממה נפשך, והרי בלאו הכי כיון דלגבי עצמו אינו נאמן גם על עצם המעשה, איך יהי' כאן מציאות לקיים עדותו על חברו. והנפקא מינה היכא דבעדותו שעל חברו לא בעינן עדות כשרים, דבכי האי גוונא דלא שייך הממה נפשך שלו ולא הוי תרתי דסתרי, הי' מקום להאמינו גם היכא דליכא למימר פלגינן דיבורא, וכגון בשוחט בהמת חברו לעכו"ם, (אף דלא שייך שם פלגינן דיבורא, וכמו שכתבנו לעיל, הי' מקום להאמינו להחות יאיר) כיון דבאיסורין גם פסולין נאמנין, ואין כאן תרתי דסתרי. ולדידי גם הכא אינו נאמן, משום דבעדותו שעל עצמו, אינו נאמן מגזרת הכתוב גם על עיקר המעשה ששחט לעכו"ם, וממילא אין הבהמה אסורה דאין מציאות לאוסרה כל שאינו מתאמת בעינינו שנשחטה לעכו"ם, ופלגינן דיבורא הרי לא שייך הכא. אלא דהחות יאיר מפרש דהא דאינו נאמן על עצמו, הוא רק בנוגע להדין שאנו באין לדון על פיו, אבל על עיקר המעשה נאמן, ומשום הכי הוצרך לטעמא דתרתי דסתרי. ועיין בדרוש וחדוש בכתובות (דף י"ח). אכן דבריו צריכים עיון ממה שכתבו הראשונים דגם בעברה שאינו נפסל על ידה, אין אדם משים עצמו רשע, וכמו שכתבנו לעיל מדברי האור זרוע ומתשובת הריב"ש, ומוכח דהגזרת הכתוב הוי דקרוב אין לו נאמנות גם על עיקר המעשה, וצ"ע בדעתו. על כל פנים מבואר דהא דאין אדם משים עצמו רשע פירושו שאינו נאמן גם על עיקר המעשה שעשה מעשה רשע, ומשום הכי אין להאמינו גם בנוגע לחברו אם לא במקום דשייך פלגינן דיבורא. אולם לרב יוסף הרי מוכרח מהסוגיא דיבמות דסבירא לי' דהא דקרוב אינו נאמן הוא רק לעשות דין על פיו אבל על עצם המעשה אית לי' נאמנות, דהכי סבירא לי' בהא דאין אדם משים עצמו רשע, שהוא מטעם קרוב, דרק לפסול את עצמו אינו נאמן, אבל על עיקר מעשה הרשע יש לו נאמנות. וטעם המחלוקת נראה, דלרב יוסף דלית לי' פלגינן דיבורא, הוא מוכרח באמת דהגזרת הכתוב של פסול קרוב הוי רק שלא לדון דין על פיו, ולא שאינו נאמן על עצם המעשה. דאם לא כן הרי תקשה לדידי' מתניתין דהרגתיו נאמן להשיא את אשתו, ולרב יוסף דלית לי' פלגינן דיבורא, איך יהא נאמן בעדות זו, והרי משים עצמו רשע, ומה לנו דפסולין נאמנין לעדות אשה, כיון שאינו נאמן על עצם המעשה שהרג, איך תנשא זו על פי עדותו שאין לו בה נאמנות של כלום, דאם לא הרג הרי לא מת, אחרי דזוהי כל עדותו שמת ע"י הריגתו. ובשלמא לרבא דאית לי' פלגינן דיבורא, אתי שפיר דנאמן להשיאה אף על פי שאינו נאמן לגבי נפשי' גם על עצם המעשה שהרג, דכיון דפלגינן דיבורי' הרי מסלקינן לגמרי לעדותו שעל עצמו והוי כאלו העיד שנהרג בעלה ומת, ונאמן כמו בפלוני רבעני לרצוני, אבל לרב יוסף דלית לי' הך טעמא, איך נאמן להשיאה כל היכא שאינו נאמן על עצם עדותו. ומוכרחין אנו לומר לדידי' דהגזרת הכתוב של פסול קרוב הוי רק לענין זה שלא נדון דין על פיו, דאף על פי שהוא נאמן על עצם המעשה, גזרה תורה שלא נקבל עדותו. והכי נמי הא דאין אדם משים עצמו רשע, שהוא מדין קרוב, הוא גם כן רק לענין זה, שלא נעשה מעשה לפוסלו על פיו, אבל על עצם המעשה הוא נאמן שעשה מעשה רשע, ומשום הכי נאמן להשיאה דבנוגע להאשה אין מקום להגזרת הכתוב. אלא דהיכא דבעדותו שעל חברו צריך עדים כשרים, אינו נאמן גם על חברו ממה נפשך, דאם נדון על פיו הרי הוא רשע שפסול לעדות, והוי תרתי דסתרי וכסברת החות יאיר, אבל בעדות אשה שגם פסולין נאמנין וליכא תרתי דסתרי, נשאר בנאמנותו על עצם המעשה במה שנוגע להיתר האשה. והוא הדין באיסורין כהאי גוונא לרב יוסף, כיון דלדידי' מוכרח ממתניתין דהרגתיו, דהפסול של קרוב הוא רק בנוגע לדון על פיו, ולא על עיקר המעשה, ומשום הכי נאמן כל כי האי גוונא וכנ"ל. וכל זה לרב יוסף דלית לי' פלגינן דיבורא, אבל לדידן דטעמא דהרגתיו נאמן הוא משום פלגינן דיבורא, לא מוכחא מתניתין מידי וכנ"ל, ושפיר יש לומר דגם על עיקר המעשה אין הקרוב נאמן מגזרת הכתוב, וכן בהא דאין אדם משים עצמו רשע, אינו נאמן גם על עיקר המעשה שעשה מעשה רשע, ואם כן לדידן במקום דלא שייך פלגינן דיבורא, אינו נאמן גם על חברו, אף במקום דאין צריך לעדים כשרים, וליכא תרתי דסתרי דכיון דלגבי עצמו אינו נאמן גם על עצם הדבר, ממילא אין מקום לעדותו שעל חברו וכנ"ל, ומשום הכי לדידן בשוחט בהמת חברו לעכו"ם אינו נאמן לאוסרה, אף דבאיסורין גם פסולין נאמנין, דכיון דבעדות שחיטתו אינו נאמן גם על עיקר המעשה, ממילא אין מציאות לאיסור הבהמה, כיון דפלגינן דיבורא לא שייך כאן, ואין לנו סתירה מהסוגיא דיבמות דאזלא אליבא דרב יוסף דס"ל בעיקר הפסול של קרוב שהוא רק על הדין ולא על המעשה. ואין להאריך עוד. ויישוב זה עולה יפה גם לקושית הגאון רעק"א על הסוגיא דיבמות מסוגיין דכתובות דף י"ח שהבאתי לעיל. דאף דנאמנין לפסול את השטר מטעם מגו שגם פסולין נאמנין על זה, מכל מקום כיון דבעדותן דאנוסין היינו אינן נאמנין גם על עצם המעשה, ממילא אין מקום לפסול את השטר, כל דלא שייך בזה פלגינן דיבורא. ולא קשה מהסוגיא דיבמות דאזלא אליבא דרב יוסף דלדידי' נאמן הקרוב על עצם המעשה, והגזרת הכתוב הוי רק לענין זה שלא לדון על פיו. וראיתי בספר אמרי בינה להגאון ר' מאיר אויערבאך ז"ל בחידושיו לחושן משפט. שכתב כעין זה ליישב קושית הגאון רעק"א הנ"ל יעו"ש. אלא שלא ביאר כל הצורך. ומתוך דברינו יתבאר לי במה שנסתפקתי זה כבר בפירוש דפלגינן דיבורא, אם הפירוש שחולקין הדבור עצמו, והוי כמעיד על הרובע לבדו שרבע לאיש אחר, ודיבורו שעל עצמו מסלקינן לגמרי. או דהפירוש דפלגינן הנאמנות, ומאמינין לו בכל מה שנוגע מעדותו לחברו. ולא במה שנוגע לעצמו, ואין אנו צריכין כלל לסלק דבורו שעל עצמו. ומצאתי באורים ותומים שנגע כמה פעמים בספק זה בהלכות עדות, ולפי דברינו שהוכחנו מדברי הראשונים דאין אדם משים עצמו רשע אפילו בעברה שאינו נפסל על ידה, ומוכרח מדבריהם דאדם קרוב אצל עצמו, אין לו נאמנות גם על גוף המעשה, אם כן איך שייך להאמינו על חברו במקום שמעיד על עצמו בעדות אחת ובמעשה אחת, דכיון דבנוגע לעצמו אין לו נאמנות גם על עצם המעשה, הרי ממילא אין מציאות לנאמנותו על חברו, דהרי אי אפשר לרובע בלי נרבע, וכיון דאין אנו מאמינים בעצם שפלוני נרבע, ממילא אין להאמין באותה מעשה שפלוני רבע ועל כרחך עיקר הפירוש דפלגינן דיבורא הוא, שמסלקין עדותו שעל עצמו לגמרי, והוי כמעיד על פלוני לחודי' שרבע:

ט) וע"פ יסוד זה נ"ל ליישב קושית כבוד שארי הגאון ר' חיים סאלאווייציג שליט"א האבד"ק בריסק דליטא בסוגיא דנסכא דר' אבא, שמבואר שם דאלו אמר לא חטפתי הי' נשבע להכחיש את העד, והקשה הגאון הנ"ל דאמאי לא יפסל הנתבע לשבועה על פי העד והתובע מדינא דפלגינן דיבורא, כמו בסנהדרין (דף כ"ה) בבר בניתוס. ועיין בחו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ו ברמ"א דהוא הדין דהנגזל ועד אחד עמו מצטרפין לפסול את הגזלן, וכן כתב בבית יוסף בשם תשובת הרשב"א. ומבואר שם דגם לאותה שבועה הוא נפסל, ואיך ישבע הכא כשיאמר לא חטפתי. והנה לדעת המרדכי בסוגיא דבר בניתוס דהא דנאמן הלוה ואחר עמו לפסול את המלוה ברבית משום דפלגינן דיבורא, הוא רק כשאינו תובע ממנו חזרת הרבית, אבל כשתובע את הרבית הוי נוגע, ואינו נאמן בכל מה שאמר ולא מהני מה דפלגינן דבורא, דבטל כל הדבור. הרי הכא שהבעל דין תובע את שלו, אין מקום לפלגינן דיבורא. ואי קשה הוא רק לשיטת הריב"ש, הביאו הש"ך בסימן ל"ד, דגם כשהלוה תובע את חזרת הרבית, נאמן לפסול את המלוה דאמרינן גם בכי האי גוונא פלגינן דבורא, דבטל כל דבורו דלגבי נפשי', והוי כמעיד על המלוה שהלוה לאחר. ועיין בסמ"ע שם שכן דעת הרמב"ם והשו"ע וכל האחרונים הסכימו על ידו. ולדידהו הוא דקשה כנ"ל. ונראה לי ביישוב קושיתו. דהנה הא דמקשינן הכא שיפסל משום גזלן על ידי עדות העד אחד והבעלים, אף על גב דהעד אינו יודע חפץ זה של מי הוא, ואם הוא גזלן כלל, הטעם הוא משום החזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו. שעל זה בנוי יסוד כל הסוגיא. ונראה לי לומר דעד כאן לא דנינן את החוטף כגזלן מחמת חזקה זו של הבעלים הראשונים, אלא אם יש לנו טענה מצדם, שתיבעים את שלהם ומחזיקים בחזקתם, אבל אם באו עדים והעידו שפלוני חטף חפץ מבית חברו ואינם יודעים אי דידי' הוא אי דחברי', והבעלים הראשונים אינם לפנינו לתבוע את שלהם, אינו נפסל

*) ובספר קרן אורה ליבמות (בדף כ"ה) ראיתי שכתב לדבר פשוט, דפלגינן דיבורא לא הוי כמעיד על הרובע לחודי', אלא דפלגינן הנאמנות. והיינו שבכל מה שנוגע מעדותו לחברו מאמינין לו בכל דבריו שחברו רבע והוא הי' הנרבע ובמה שנוגע לעצמו אינו נאמן אלא שהוא כתב, כן דרך כלל בכל דינא דפלגינן דיבורא, וגם בפלוני רבעני לרצוני. ודבריו מן המתמיהין, דבמקום דבעדותו שעל חברו בעינן עדים כשרים, אין לחלק כלל הנאמנות, אם לא שנסלק דבורו שעל עצמו לגמרי והוי כמעיד על חברו לחודי', דאם נאמר הכא שבנוגע לחברו הוא נאמן בכל דבורו שהוא הי' גם הנרבע, הרי הוי תרתי דסתרי, וממה נפשך אינו נאמן על חברו, וכמו שכתב החות יאיר. דאם המעשה אמת כמו שאומר, ממילא הוא רשע, ואיך נאמינו לגבי חברו. ואם יש לפרש דפלגינן הנאמנות, הוא רק בדבר שבעדותו שעל חברו גם פסולים נאמנין, וליכא תרתי דסתרי. וכבר יישבתי בזה קושית המשנה למלך על דברי הרשב"א בתשובה שכתב דהחשוד עצמו נאמן להעיד שזינתה עמו דפלגינן דיבורא. והקשה המשנה למלך דאי פלגינן דיבורא הרי לא יהי' נאמן בעדותו, מטעם דהוי עד אחד בלי קינוי וסתירה, כיון דהוי כמעיד על איש אחר ועליו הרי אין לנו קינוי וסתירה. ולפי הנ"ל יש לומר דבדבר שגם פסולין נאמנין עליו, אין אנו צריכין כלל לסלק דבורו שעל עצמו, שיהא נידון כמעיד על בועל אחר, אלא דמפלגינן הנאמנות ונאמן בדיבורו לגבי האשה שזינתה באופן שהעיד על ידי קינוי וסתירה, ולגבי עצמו אינו נאמן, והכא ליכא למימר כסברת החות יאיר דהוי תרתי דסתרי, כיון דבסוטה גם פסילי עדות נאמנין, וכוונתי בזה לדעת כבוד שארי הגאון ר' חיים סאלאווייציג שליט"א האבד"ק בריסק דליטא. אלא דלכאורא קשה על זה מדברי הרשב"א עצמו בתשובה, הביאו הסמ"ע, שכתב דבאני זניתי עם אשתך לא פלגינן דיבורא, משום דאם ניגוז דיבורי' דאני זניתי, לא ישאר עוד שום עדות. הרי דהרשב"א עצמו סבירא לי' דפלגינן גוף הדבור ולא הנאמנות, דאם לא כן מאי איכפת לן, באיזה לשון הוא אומר. וכיון דסבירא לי' דפלגינן גוף הדבור, וגזינן הדבור שהעיד על עצמו, הרי תשאר קושית המ"ל דהוי כמעיד על בועל אחר שלא הי' עליו קנוי וסתירה. הא לא קשה, דמה שכתב הרשב"א באני זניתי עם אשתך דאי אפשר למפלג דבורי', הרי לא איירי אחר קינוי וסתירה, אלא בזנות דעלמא דבעינן בי' שני עדים כשרים, ומיירי לענין להצטרף עם אחר, וכיון דבעינן עדים כשרים על זנותה, הרי לא נוכל למפלג שם הנאמנות לחודה, דהרי יהי' בזה תרתי דסתרי וכנ"ל, דממה נפשך הוא פסול לעדות, ושם אין מקום אלא לסלק את דבורו שעל עצמו לגמרי דליהוי כמעיד שזינתה עם אחר ולא יפסל לעדות. וכיון דצריכין למפלג עיקר הדבור כתב הרשב"א שפיר, דבאני זניתי דאין הדבור מתחלק, לא אמרינן בי' פלגינן דבורא. אבל בתשובה זו דקאי לאחר קיניו וסתירה שבזה גם פסולין נאמנין, הרי הכא יש מקום לדון פלגינן דבירא על הנאמנות וכנ"ל, ולכן נאמן כאן החשוד אף שהוא עד אחד דלא אמרינן דהוי כמעיד על איש אחר וכנ"ל. אכן אין תירוץ זה עולה יפה, דמלבד מה שדעת הרמב"ם מפורשת בהלכות סוטה פרק ראשון הלכה ט"ו, דרק פסולין בעברה מדברי סופרים נאמנין בסוטה, ולא הפסולין בעברה דאורייתא. ועיין שם בכסף משנה שכן מתבאר גם מדברי רש"י בראש השנה. ואם כן גם לאחר קינוי וסתירה תקום סברת החות יאיר דהוי תרתי דסתרי אם לא שנסלק דבורו שעל עצמו לגמרי, ואז הלא תשאר קושית המשנה למלך בתוקפה. אף גם זאת דכפי המבואר בדברינו בפנים הרי עיקר הדבר דפלגינן דיבורא, הוא רק לסלק דבורו שעל עצמו ואפילו במקום דבעדותו שעל חברו גם הפסולים נאמנים, וליכא תרתי דסתרי, דבענין אחר אי אפשר לדון כלל דין פלגינן דיבורא דכיון דאין הקרוב נאמן גם על עצם המעשה, הרי אין מציאות להאמינו בנוגע לחברו, אם לא שנסלק דבורו שעל עצמו לגמרי, ולפי זה תקום קושית המשנה למלך אפילו אי גם פסולין דאורייתא נאמנין בעדות סוטה. זה החוטף על ידי עדותן, כיון דהם אינם יודעים כלל את גזל הוא בידו, ומשום החזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו לחודה, עדיין אין דינו כגזלן כל זמן שאין לנו טענתו של הבעלים, דאין לפוסלו משום החזקה בלי תביעת הבעלים העומדים על חזקתם. דודאי אפשר הוא שהי' חפץ שלו בבית חברו, אלא שחברו נאמן בטענתו שהוא שלו מחמת החזקה, אבל כשאין כאן טענה אין לפוסלו בהחזקה. והא דהלוה אינו נאמן לומר על מה שנמצא תחת ידו, דשל אחרים הוא, משום חזקה זו דכל מה שביד אדם הוא שלו, כמבואר בחושן משפט סימן צ"ט, והרי אין לך ממון שאין לו תובע יותר מזה, שהמחזיק בו עצמו אומר שאינו שלו, ואפילו הכי דנינן בו דין חזקה זו. התם שאני שאין לנו בעלים אחר על ממון זה, ולכן מחזקינן אותו ביד המוחזק בו אף בלי תביעתו, דמהיכי תיתי נאמר של אחרים הוא. אבל בגוונא דידן שהחפץ הוא ביד אחר שחטפו, לא נוכל לדון דין גזלן על החוטף, כל זמן שאין הבעלים תובעים את שלהם, דרק אז נאמנין מטעם החזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו, אבל בלי תביעתם אמרינן על המוחזק בו עתה, אימור דידי' הוא. והסברא מתקבלת. וכיון שכן מיושבת בטוב קושיתו, דלפי זה לא נוכל עוד לפוסלו הכא בגזלנותא על פי דברי הבעל דין והעד אחד, דכיון דהעד אינו יודע כלל אם חטף את שאינו שלו, אלא דאתינן עלה מטעם החזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו, והיינו משום שיש כאן בעל דין לפנינו התובע את שלו, דאי לאו הכי אין כאן חזקה, באופן דרק בצירוף תביעת הבעל דין שלפנינו הוא דנוכל לפוסלו על ידי עדות העד. ולפי זה אם נדון כאן על דברי הבעל דין התובע דין פלגינן דיבורא, ונסלק דבורו שעל עצמו לגמרי והוי כאלו העיד שחטף מאיש אחר חפץ שאינו שלו, הרי אז לא ישאר לנו אלא עדות הבעל דין עצמו שהוא גזלן, דעל ידי עדות העד לא נוכל עוד לפוסלו, כיון שהוא אינו יודע כלל אי לאו דידי' חטף, והחזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו אין לנו עוד, כיון דפלגינן דיבורא ואמרינן דמאיש אחר חטף, והאחר ההוא הרי אינו לפנינו ואינו תובע את שלו, אם כן הרי אין עוד בעדות העד כדי לפסול את החוטף כיון שהוא אינו יודע דלאו דידי' חטף. וחזקה אין כאן עוד, אחרי דכי פלגת לדיבורו של הבעל דין אין כאן תובע. ונשאר לנו רק עדות הבעל דין, כעדות עד אחד בעלמא שהוא גזלן, שאינו נפסל על ידו. ואי דתקשה לפי שכתבנו לעיל דבמקום שאין בעלים אחרים על החפץ דנינן דין חזקה זו על הנמצא תחת ידו אף בלי תביעתו, כדמוכח מההיא דסימן צ"ט, אלא דהכא שבא אחר וחטף לא הויא חזקה בלי טענתו של הבעלים, ואם כן כשהחוטף אומר לא חטפתי הלא נשארת החזקה בתוקפה אף בלי תביעת הבעלים הראשונים, דלדבריו שלא חטף, הלא נשאר הממון שדנין עליו בחזקתו הראשונה, ואם כן שוב יש לנו שני עדים על גזלתו. אפילו הכי אין לפוסלו משום זה, כיון דבמה שחטף לא הי' נפסל בעדותם לולא טענתו לא חטפתי נמצא דהוא נפסל על ידי טענתו הוא, ואין אדם נפסל על ידי עצמו. דומה למה שכתב הריטב"א בשבועות (דף ל"ג) באומר לא אנסתי שום אשה מעולם ועדים מעידים שאנס, אף על גב דהוחזק כפרן אינו משלם קנס, דכיון דחיובו בא רק על ידי דבורו שאמר לא אנסתי מעולם, הרי זה כמתחייב על ידי עצמו, והוי מרשיע את עצמו. ועיין בתשובת הגאון רעק"א בהשמטות. והכי נמי בנידון דידן שאנו באין לפוסלו, על ידי טענתו לא. חטפתי, הרי הוי כנפסל על יד' עצמו ואין אדם מרשיע את עצמו. וגם לולא דברי הריטב"א אפשר לומר עוד, דכיון דלפסול בגזלנותא בעינן עדות גמורה, אין עדותם זו עדות כלל, דכל עדות שאינה מתקיימת על ידי עדות העדים עצמן, אינה עדות, כמו שכתבו התוס' בקדושין (דף מ"ג ע"ב) לענין אם צריכים העדים שבועה. והכא נמי דלולא טענתו לא חטפתי, לא היתה עדותם מועלת כלל לפוסלו, ורק על ידי טענתו הוא דמתקיימת עדותן, אין זו עדות כלל, ואינו נפסל על ידם. וכיוצא בזה תירצתי לקושית השערי תורה שהקשה בנמצא אחד מהן קרוב או פסול דעדותן בטלה, ולהראשונים דגם בראיי' לחוד מצטרפין לפסול. אמאי לא ליחייב מטעם הודאת בעל דין, דהרי לדברי הבעל דין שמכחיש כל המעשה כבר הודה שהפסולין לא היו באותה עדות, אלא שטוען שגם הכשרים לא ראו ואם כן אית לן הודאת בעל דין שהפסולים לא ראו, ותשאר עדות הכשרים לחודיי' כמו האומר לא לויתי והעדים מעידים שלוה ופרע שחייב מטעם זה דהוי הודאת בעל דין שלא פרע, ונשארת עדותם שלוה. ועל פי הנ"ל מיושבת קושיתו, דכל דעדות הכשרים אין לה קיום אלא על פי הכחשתו, ולולא זאת היו בטלים מצירוף הפסולים, אין זו עדות כלל, כיון דאינה מתקיימת בעדות העדים עצמן. ולא דמי להאומר לא לויתי והעדים מעידים שלוה ופרע שחייב לשלם, דהתם גם בלי טענתו עדות העדים קיימת, דאטו הא דאינו משלם על פיהם לחוד הוא משום דאין להם נאמנות לחיוב, והוא בהודאתו הוא דמשוי לעדותן עדות, הרי אין זה אלא שיש בעדותן שני דברים חיוב ופטור, ונאמנין על שניהם, שהי' חייב מקודם ונפטר בפרעון, אלא שבהודאתו שלא פרע מסלק עדותן על הפטור ונשארת עדותן על החיוב. נמצא שהוא בהודאתו אינו מקיים שום דבר מעדותן, אלא שמסלק עדותן שפרע וממילא נשאר קיים עדותן שלוה. אבל הכא הרי בלא הודאתו אין כאן עדות כלל, שעדות כולן בטלה, ורק על ידי הודאתו הוא דעדותן מתקיימת, ולכן אין עדותן עדות. (ומצאתי בחידושי הרי"ם בסימן ל"ו שכתב כעין זה ביישוב קושית השערי תורה, אבל מטעם אחר, דכיון דאין עדותן מתקיימת אלא על ידי הודאתו הוי זה כחצי דבר. ואני תמה אי שייך בזה כלל חצי דבר, דזה לא אשכחן אלא כשעיקר הגדתן היתה על חצי דבר, אבל כשהחסרון הוא מפני שאינן נאמנין, והם העידו על דבר שלם, הדבר ברור שאין זה ענין כלל לחצי דבר, ורק על פי דברי התוס' דקדושין יש להעיר שאין עדותן עדות). אולם זה יהי' תלוי בספקן הנ"ל בפירושא דפלגינן דיבורא, אם הפירוש הוא שחולקין הדבור עצמו, ועדותו שמעיד על עצמו מסלקינן לה לגמרי ורמינן לה על איש אחר, או דהפירוש דפלגינן הנאמנות, ומאמינין לו בכל מה שנוגע בעדותו לחברו ולא במה שנוגע לעצמו. דאם נאמר כהפירוש הראשון, אז יש לומר ביישוב קושיתו כמו שכתבנו דכשנאמר פלגינן דיבורא, חסר לנו תובע. אבל אם נאמר כהפירוש השני שחולקין הנאמנות, הרי גם אם נאמר כאן פלגינן דיבורא, לא יחסר לנו תובע, שכל שאין אנו אומרים שמאיש אחר חטף, אלא דבנוגע להתובע אין לו נאמנות, ובכל מה שנוגע להנתבע דבריו קיימין, אם כן בנוגע להנתבע מועלת גם תביעתו, כדי שתהא חזקתו חזקה שיש עמה תביעה והוי הנתבע גזלן. אולם מלבד שלפי מה שביארנו בדברינו הקודמים הדבר מוכרע כהפירוש הראשון, אף גם זאת דהתומים בסימן ל"ד ס"ק כ"ו ביאר דכל טעם הראשונים דגם בנוגע אמרינן פלגינן דיבורא, ולא חיישינן לסברת הש"ך דבשביל נגיעתו משקר בכל דבריו, משום דאינהו סברי בפירושא דפלגינן דיבורא, דהוי כמעיד על איש אחר ממש. (ועיי"ש מה שדימה זה לסילקו את עצמן דבבא בתרא (דף מ"ד) אם כי הדמיון הזה אינו עולה יפה כל כך) וכיון דכל קושית הגר"ח נ"י היא רק להראשונים דגם בנוגע אמרינן פלגינן דיבורא, הרי לדידהו עולה יפה תירוצנו דכשנאמר פלגינן דיבורא יחסר לנו תובע. ואין לנו החזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו. אלא שאין לנו צורך לדברי התומים דבלאו הכי כבר הוכחנו דעיקר הדין דפלגינן דיבורא הוא לסלק דבורו שעל עצמו לגמרי:

תוכן העניינים

שות נאות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה