שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא
סימן ג
אשר כתבתי להגאון הנ"ל על דבריו. כבוד ידידי שארי הרב הגאון האמתי פאר הזמן והדרו כקש"ת מוהר"ר חיים עוזר שליט"א גראדזענסקי ולכל הנלוים אליו והחוסים בצל תורתו הרוממה שלו' וישע רב. אחד"ש הדר"ג שי'. יקרת מכתבו כן באני. התענגתי על חמודות דבריו ויהיו לי שעשועים. וזאת אשר מצאתי להעיר עליהם ולפלפל בם:
א) בעיקר תירוץ הדר"ג, דאם שחיטתו נבלה הא שוב לא עבר על שחיטת אותו ואת בנו, ושוב צריכה להיות שחיטתו כשרה, דהרא"ש לא אמר דהוי מומר להכעיס אלא כשעבר גם על העברה, אבל בקבלת התראה גרידא ודאי דלא הוי מומר להכעיס, ונמצאו הדברים חוזרים חלילה, ולכן מוכרחת שחיטתו להשאר בכשרותה. זהו תוכן תירוצו. נראה לי להעיר מדברי הרמב"ן בחדושיו לחולין בדף פ' ע"ב, שדחה שם מה שפירש רש"י, דמשום דהוי מחוסר זמן הוי שחיטת שני שחיטה שאינה ראוי'. והרמב"ן כתב דהוי שחיטה ראוי' ללקות עלי' לר' שמעון, שאם תאמר שאין כאן שחיטה, ואינו עובר משום אותו ואת בנו, הרי אינו עוד מחוסר זמן והשחיטה ראוי', וחייב עלי' משום אותו ואת בנו, ולכן כל כמה דהשחיטה אינה ראוי' רק משום האיסור דאותו ואת בנו, שחיטה ראוי' היא בנוגע לאיסור זה עצמו בממה נפשך, ורק כשדבר אחר גורם לה שאין אותה שחיטה ראוי' אז הוא דפטור עלי' משום שחיטה שאינה ראוי'. עד כאן תוכן דבריו. והבאנו לשונו בסימן א'. והרי זה הנידון לר' שמעון, דומה ממש לנידון דידן לרבנן. וחזינן לדעת הרמב"ן, דבממה נפשך כי האי, אנו אוחזין החבל בתרי ראשין. דאף על גב דנשארת אסורה, והוי שחיטה שאינה ראוי', מכל מקום חייב לר' שמעון משים אותו ואת בנו. דבנוגע להחיוב שעל ידי שחיטה זו שהיא עצמה האיסור, אנו רואין אותה מה הי' דינה, לולא האיסור שעל שחיטת אותו ואת בנו, ולכן אף דעתה לבתר איסור זה, נאסרה באכילה משום מחוסר זמן ואף על גב דאיסור אכילתה עתה, אינו מחמת עצמו של איסור אותו ואת בנו אלא דלאו דאוא"ב מביאו לידיכך שיאסר משים איסור מחוסר זמן הנוהג בקדשים, אפילו הכי נותנין עלי' דין שחיטה ראוי' משום דלולא לאו זה לא באת לידי איסור אכילה של מחוסר זמן, והיתה שחיטה ראוי'. הכי נמי לרבנן בנידון דידן, שאיסור אותו ואת בנו מביא לידי כך ששחיטתה נבלה, אין לפוטרו מחמת זה ממלקות דאותו ואת בנו, כיון דמה דהוי נבלה, הוא רק מחמת זה האיסור דאותו ואת בנו, המביאו לידי כך, ואם תאמר שאין זו שחיטה שחייבין עלי' משום אותו ואת בנו, הרי הכשרת, וחזר עליו איסור דאותו ואת בנו, ובממה נפשך כי האי נקטינן שני הצדדים הסותרים, כיון דאין פסול שחיטתו בא מחמת דבר אחר, והוא ממש כסברת הרמב"ן לר' שמעון, דכך לי שחיטה שאינה ראוי' לר' שמעון, כשחיטה, פסולה לרבנן *) באופן דלהרמב"ן לא נוכל לאמר כסברתו דאי אפשר לבטל
*) בסימן א העירותי על סברא זו של הרמב"ן, דבנוגע לחיובו הבא על הלאו שמחמתו נאסרת, דין שחיטה ראוי' עלה, אם כן איך ילפינן משחוטי חוץ דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה מדחייב משום שחוטי חוץ אף שאסור באכילה, והרי לענין זה החיוב שעל הלאו שמחמתו נאסרת, דין שחיטה ראוי' עלה. ועיין שם מה שתירצנו דהכא גם לולא האיסור דשחוטי חוץ, היתה אסורה משום שנשחטה שלא במקומה. עוד יש לומר, דבלאו הכי הקשה הר"ן בחידושיו לחולין על הלמוד משחוטי חוץ דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, דנימא דבהכי חייבי' רחמנא, אף דלאו שמה שחיטה. (ועל זה לא יספיק תירוצנו דגם לולא שחוטי חוץ הוי שחיטה שלא במקומה, דמה בכך שנוסף עוד פסול, כיון דפסול זה איתי' בכל שחוטי חוץ אכתי נימא דבהכי חייבי' רחמנא) ותירץ דאין הראי' מעיקר החיוב שעל שחוטי חוץ, אלא ממה שכתבה בהו התורה לשון שחיטה, אף על גב דאסורין באכילה. וכמו כן נתרץ להרמב"ן, דאף על גב דלדידי' דין שחיטה ראוי' עלה, זהו רק בנוגע לדין החיוב אבל מכל מקום לשון שחיטה לא שייך על זה. אי נימא דבעלמא שחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה, כיון דסוף סוף אסורין שחוטי חוץ באכילה. ובסברא זו של הרמב"ן, דגם מה שהאיסור גורם לפסול מחמת דבר אחר, כגון הכא שהאיסור דאותו ואת בנו גורם לפסול מחמת מחוסר זמן בקדשים, חשוב כפסול מחמת האיסור עצמו, כיון דסוף סוף האיסור הוא הגורם לפסול זה שיבוא. יוטעם לי מה שאמרתי בימי ילדותי ניישוב קושית הגאון רעק"א בתשובה סימן קכ"ט על התוס' דגיטין (דף י"ח), שכתבו לר' יהודא דסבירא לי' דכתב על גבי כתב הוי כתב השחיטה משום דבהחבטל השחיטה יתבטל האיסור ולא יהי' עוד מומר, ושוב תתכשר השחיטה. דאפילו אם תיפסל השחיטה, כיון דפסולה הוא רק מחמת זה האיסור, חשובה היא שחיטה לכל מה שנוגע לעברת האיסור, גם אחר שנפסלה וכנ"ל:
ב) אכן לשיטת רש"י דלר' שמעון באמת ליכא מלקות דאותו ואת בנו בקדשים, משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' לפי שהוא מחוסר זמן, ולית לי' כסברת הרמב"ן דכשהכשרת חזר עליו איסור אותו ואת בנו ונשאר זה האיסור גם אחר שנאסרה ונעשית שחיטה שאינה ראוי', מטעמא דהאיסור נידון כפי שהי' דין השחיטה לולא הלאו דאותו ואת בנו. הרי לכאורה הכא נמי בנידון דידן לרבנן אם תהי' שחיטתו נבלה, אף דהוי זה על ידי האיסור דאותו ואת בנו עצמו, אין בו מלקות דאותו ואת בנו, כמו התם בקדשים לר' שמעון. ואם כן תקום סברת הדר"ג, כיון דאי הוי שחיטתו נבלה הרי אין בו עוד מלקות, וכשאין בו מלקות הרי שוב שחיטתו כשרה, ושוב הדברים חוזרין חלילה, ומוכרחת שחיטתו להשאר בכשרותה. ואין לומר דאכתי גם לרש"י לא יקום תירוצו, דהרי הא דנחלק רש"י על סברת הרמב"ן, ולא סבירא לי' דאנו דנין על השחיטה כמה שהיתה לולא האיסור שבא לפנינו עתה, זהו רק לענין המלקות, אבל באיסורא דאותו ואת בנו, הרי לית מאן דפליג. דאף על גב דעל ידי האיסור הוי שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראוי', איסורא מיהת עביד גם לר' שמעון בשחיטת אותו ואת בנו דקדשים מהאי טעמא של הרמב"ן, דאם לא כן תהי' שחיטת או"ב דקדשים באמת שחיטה ראוי', ולא תפסל כלל משום מחוסר זמן. והרי אותו ואת בנו בקדשים שחיטתן פסולה משום מחו"ז גם לרש"י. אלא דזהו מושכל ראשון, כיון דאם תאמר דשחיטה כשרה היא, הרי ישוב להיות בה איסורא דאותו ואת בנו, נשאר זה האיסור קיים גם לבתר שנאסרה. אלא דלהרמב"ן מהני סברא זו גם לחיוב מלקות, ולרש"י לא מהני טעם זה למלקות, אבל לאיסורא גרידא כולי עלמא אית להו סברא זו. ואם כן בנידון דידן גם אם נאמר דעל ידי הלאו דאותו ואת בנו הוי שחיטתו נבלה, ודינו כנוחר ומעקר, שאין בהן דין דאותו ואת בנו, הלא מטעם זה אפילו לרש"י, לא נוכל אלא לפוטרו ממלקות, אבל איסורא מיהת עביד גם לרש"י, כמו בשחיטת קדשים לר' שמעון. ואם כן יהי' נסתר הממה נפשך של תירוצו, שאם תאמר ששחיטתו נבלה הלא אין מקום לחיוב מלקות, וכשאין חיוב מלקות שוב שחיטתו כשרה, דהרא"ש לא אמר דבריו אלא בשעשה גם האיסור אבל בקבלת התראה לחודה לא הוי כמין, וזה נסתר לפי הנ"ל. דכיון דהא דשחיטתו נבלה בנידון דידן לא מהני אלא לפוטרו ממלקות, אבל איסורא עביד, אם כן אף שאין בו מלקות דינו כמין, כיון דאכתי עביד איסורא להכעיס, דגם העובר להכעיס איסור דאורייתא שאינו חייב עליו מלקות מומר להכעיס הוא ודינו כמין, דעד כאן לא נסתפקו האחרונים אלא בעבר להכעיס על איסור עשה, דעברתו היא בשב ואל תעשה, אבל באיסור דקום ועשה אף שאין בו מלקות, ודאי דהוי כמין. ואם כן גם אם נפטרנו ממלקות אכתי תשאר שחיטתו נבלה משום האיסור דאותו ואת בנו שנשאר קיים גם אם שחיטתו נבלה, ולפי זה לא יחזרו הדברים חלילה לחייבו שוב במלקות כיון דשחיטתו נשארת נבלה לחלוטין גם לאחר שתפטרנו ממלקות. דזה אינו, דאף דבעלמא כל שעובר על איסור תורה להכעיס אף שאין בו מלקות, דינו כמין ושחיטתו פסולה, הכא אין לומר כן. כיון דהכא כל מה דחשוב להכעיס, הוא רק מחמת קבלת ההתראה שאמר על מנת כן של חיוב מלקות, אם כן כשאין כאן חיוב מלקות, הרי אין קבלת התראתו חשובה כלום, והוי כפטומי מילי, ונמצא שעבר על איסור תורה אבל שלא להכעיס, ואין שחיטתו פסולה. ואם כן כשאינו חייב מלקות, שחיטתו כשרה אף שעבר על איסור תורה בשחיטתו, ואם כן חזר עליו החיוב מלקות, ונמצא הדבר חוזר חלילה, וממילא מוכרחת שחיטתו להשאר בכשרותה ותירוצו קיים:
ג) אולם כד מעיינינן לא יעלה תירוץ הדר"ג גם לדעת רש"י. דבאמת בעיקר סברת הרמב"ן לא נחלק עליו רש"י כלל, וכמו שכתבנו, דהרי גם לרש"י איכא איסור לר' שמעון באותו ואת בנו דקדשים, מהאי טעמא שאם תאמר דאין כאן איסור דאותו ואת בנו, הרי אין כאן מחוסר זמן, וחזר עליו איסור אותו ואת בנו. אלא דלרש"י לא מהני טעם זה אלא לאיסור ולא למלקות דלענין מלקות סבירא לי' לרש"י דליכא למימר דפטרת הכשרת וחזר עליו החיוב מלקות, אחרי דגם אם נפטרנו ממלקות, אכתי ישאר מחוסר זמן, משום האיסור דאותו ואת בנו, ולכן באמת פטור מן המלקות, כדין כל שחיטה שאינה ראוי' לר' שמעון. והרמב"ן סבירא לי' כיון דאיסורא עכ"פ עביד, ממילא לקי גם כן, שהרי המלקות באין על העובר איסור לאו, וכיון שעבר על איסור לאו דאותו ואת בנו, הרי על זה גופי' לקי, ומה לנו דלהמלקות עצמן לא שייך הממה נפשך. זהו סברת הרמב"ן. ועל סברא זו הוא דנחלק רש"י ומחלק בין האיסור להמלקות וכנ"ל. ואם כן זהו רק במקום שגם על ידי האיסור דאותו ואת בנו, גם בלי החיוב מלקות, יש כאן איסור אכילה, דאז אין פטור דזהו דוקא כשהכתב השני מתקן יותר מן הראשון, כגון שהראשון הי' שלא לשמה והשני לשמה, והא דאמרינן בהבונה דמתניתין דכתב על גבי כתב פטור, אתיא דלא כר' יהודא, משום דנראה לו דמתניתין איירי בכל ענין, אפילו כגון שכתב ספר תורה או גט שלא לשמה, והעביר עליו קולמוס בשבת לשמה. והקשה הגאון ז"ל, כיון דגם לר' יהודא לא חשוב כתב על גבי כתב אלא כשהשני מתקן יותר מן הראשון, אמאי חייב באמת לר' יהודא כהאי גוונא בשבת, נימא על הכתב השני אי עביד לא מהני ואז לא יהי' עוד שום תיקון בהכתב השני. ואף דלא אמרינן כן אלא היכא דיתוקן האיסור על ידי שנאמר דלא מהני, הרי הכא ודאי יתוקן האיסור, דאי לא מהני הרי אין כאן כתב, ואין כאן מלאכת שבת, כיון דלהתוס' לא הוי כתב על גבי כתב גם לר' יהודא כל זמן שאין תיקון נוסף בהשני. ואני כבר תמהתי על קושיתו זאת, דמה שייך אי עביד לא מהני במה שנוגע להחיוב, דגם למאן דאמר אי עביד לא מהני מיחייב אמאי דעבר אמימרא דרחמנא. הרי דבמה שנוגע להחיוב לא מהני לן טעמא דאי עביד לא מהני, ומהו זה שהקשה הגאון ז"ל דמשום דלא מהני יפטר מחיוב שבת. ואף דהכא על ידי זה שנאמר דלא מהני, ולא יהי' עוד מתקן, יתבטל בזה פרט חיצוני הכולל לכל מלאכת שבת, שלא לחייב כל שאינו מתקן. ולא דמי להא דבשארי איסורים לקי אמאי דעבר אמימרא דרחמנא, אף שאין כאן כלום ממעשה האיסור, דהתם הרי רק ביטול זה הדבר עצמו כשהוא מחמת האיסור אינו מביא פטור, אבל הכא שהאיסור גרם שיתבטל הכלל הנוהג בכל מלאכת שבת, מנלן דגם בכהאי גוונא מחייבינן לי' אמאי דעבר אמימרא דרחמנא. אבל באמת אין בזה שום חילוק, דעיקר ההסבר בהא דלקי אמאי דעבר אמימרא דרחמנא הוא, דאנו רואין את מעשה האיסור שעשה, מה הי' דינה לולא האיסור שאסרה תורה, ואם אז הי' בזה מעשה גמורה, מעשה כזו אסרה תורה, והעובר עליו עבר אמימרא דרחמנא ומקבל עונשו. ואם כן אף דעל ידי האיסור יתבטל גם פרט אחר הנצרך להחיוב, כל שביטולו בא על ידי איסור זה עצמו שעבר, ולא הוי ביטולו מחמת דבר אחר, אין זה גורם פטור, דסוף סוף אם תאמר דמחמת זה לא עביד איסורא, הרי חשוב המעשה לתיקונה, ועל מעשה כזו חייבה התורה. וזה דומה לסברת הרמב"ן בעניננו דעיקר הסבר הממה נפשך שלו (עיין בלשון הרמב"ן שהבאתיו בסימן א') הוא, שיש להתחשב עם המעשה כפי שהיא מצד עצמה, לולא האיסור שעובר עליו עתה, ומעשה כזו אסרה תורה. ומשום הכי גם במלאכת שבת כל שלולא האיסור שעל מלאכה זו, היתה מצד עצמה מלאכת מחשבת, מלאכה כזו אסרה תורה, והעובר על זה חייב, ואף שעתה לבתר האיסור אינה עוד מלאכת מחשבת, הרי אם תפטרנו תשוב להיות מלאכת מחשבת, ועל זה הוא דחייבי' רחמנא. המלקות גורם שישוב להכשרו, וממילא ליכא למימר פטרת הכשרת ויחזור עליו החיוב מלקות. אבל אם על ידי האיסור לחודי' בלי המלקות, לא הי' עליו שום איסור אכילה, ורק על ידי המלקות הי' בא לידי איסור זה. כגון אם היית אומר בשחיטת או"ב דקדשים, דמשום האיסור דאותו ואת בנו לתודי' בלי המלקות, אין עליו דין מחוסר זמן, ורק על ידי המלקות הוא בא לכלל זה. אז גם לרש"י הי' חייב מלקות דאותו ואת בנו בקדשים לר' שמעון. כיון דבעיקר הסברא דהממה נפשך של הרמב"ן מודה גם רש"י, אלא דסבירא לי' דלענין מלקות לא שייך לומר דאם פטרתו הכשרתו, דכבר הוא באיסור מחוסר זמן, משום האיסור דאותו ואת בנו. אם כן אם על ידי האיסור דאותו ואת בנו לא הי' עליו עדיין דין מחוסר זמן, והיתה שחיטתו שחיטה ראוי', הי' חייב מלקות גם כן משום הסברא דפטרתו הכשרתו אף שהוא עתה מחוסר זמן, כמו שהוא אסור עתה באיסור לחודי', אף שהוא מחוסר זמן, וזה פשוט. ואם כן בנידון דידן כשנאמר שעל ידי קבלת ההתראה דאותו ואת בנו הוא מומר ושחיטתו נבלה, אין לפוטרו משים זה ממלקות גם לרש"י. דהכא כשתאמר שפטור ממלקות הרי הכשרת שחיטתו, דכבר כתבנו שעל ידי האיסור דאותו ואת בנו כל שאין חיוב מלקות, לא הוי מומר להכעיס אף שקבל התראה, דאין קבלת התראה זו חשובה כלום, באופן שאם תפטרנו ממלקות תהי' שחיטתו כשרה. ואם כן יש לנו לומר בזה גם לרש"י להסברא דפטרת הכשרת וחזר עליו החיוב מלקות. ואם כן יש לחייבו במלקות אף ששחיטתו נבלה, כיון דמחמת זה האיסור עצמו הוי נבלה וכסברת הרמב"ן, אחרי דבעיקר הסברא מודה גם רש"י להרמב"ן. ואם כן אין הכרח גם לשיטת רש"י, דכשיש עליו חיוב מלקות, מוכרחת להיות שחיטתו כשרה, כסברת תירוצו, אחרי שאפשר לשתי אלה, חיוב המלקות ופסול השחיטה, שידורו במדור אחד, לרש"י כמו להרמב"ן בשעה שפסול השחיטה הוא מחמת חיוב המלקות. האמנם יש לומר דרש"י פליג גם על עיקר סברת הרמב"ן, וסבירא לי' דלענין מלקות לא אמרינן כלל הך טעמא דאם פטרת הכשרת וחזר עליו החיוב מלקות. דכיון שהדבר שקול לכאן ולכאן וחוזר חלילה, מאי חזית למיזל בתר הצד המחייב, זיל בתר הצד הפוטר, דרק לענין איסורא, כל היכא דאיכא חד צד למיסר אסרינן לי', אבל במלקות לא נוכל לחייבו כשהדבר מתהפך לכאן ולכאן, כן הי' אפשר לדחוק. אבל אין זה מוכרח בעת שיש לנו סברא יותר מתקבלת שלא להרחיק כל כך מחלקותם. ומה גם דעיקר סברת הרמב"ן אינה בנוי' על הממה נפשך, אלא לפי שאנו דנין את השחיטה כמו שהי' דינה לולא האיסור, וכמו שכתבנו בסימן א', ולענין זה הרי שוין מלקות ואיסור. ואם כן לכאורה לא יהי' מקום לתירוצו לא להרמב"ן ולא לרש"י: ד) אכן באמת יש מקום להקים דבריו אפילו להרמב"ן דהרי עיקר סברת הרמב"ן היא שיש לנו לראות את השחיטה, כפי מה שהי' דינה לולא האיסור שאנו דנין עליו עתה. ואם לולא איסור זה היתה השחיטה כשרה וראוי' להיתר אכילה, על זה בא הלאו. ולא הממה נפשך שכתב שם הרמב"ן הוא העיקר, אלא מה שהפסול לא הוי כאן מחמת דבר אחר כמו שסיים שם בדבריו, וזהו עיקר הסברא. ואם כן זהו רק באופן דגם עתה לאחר שעשה את האיסור, אין פסול השחיטה אלא מחמת האיסור, דאף דגם בקדשים דקאי התם, אין איסור האכילה מחמת האיסור דאותו ואת בנו, אלא מחמת האיסור דמחוסר זמן, מכל מקום הגורם לאיסור זה גופי' דמחוסר זמן, הרי הוא האיסור דאותו ואת בנו, ומשום הכי אין זה נחשב לפסול מחמת דבר אחר. אבל בנידון דידן דהא דשחיטתו פסולה, הוא משום שנעשה מומר להכעיס. ליכא למימר דאע"ג דהא דשחיטתו נבלה אין זה מחמת האיסור דאו"ב אלא משום דהוי מומר להכעיס, מ"מ אין זה פסולו מחמת ד"א, כיון דהא גופא שנעשה מומר להכעיס, הוא רק על ידי האיסור דאותו ואת בנו, נמצא דאיסור אותו ואת בנו הוא הגורם שתהא שחיטתו נבלה, כמו שהוא גורם בקדשים לאיסור דמחוסר זמן, ואין זה פסולו מחמת דבר אחר. דזה אינו, אחרי דהא דמומר להכעיס שחיטתו פסולה, אין זה משום שהעברה שעשה להכעיס פוסלתו, (כמו במומר לחלל שבת ולע"ז דהוי מומר לכל התורה מחמת גוף העברה שעשה) כי היכי דנימא בי' דהאיסור דאותו ואת בנו הוא הגורם לפסול שחיטתו. אלא דטעם פסול שחיטתו הוא לפי שכל העושה להכעיס דעתו דעת מין, דאם לא כן לא הי' בא לעשות מעשה כזו. באופן דאין האיסור עושה אותו מין, אלא בהיפוך לפי שהוא מין בדעתו בא לידי מעשה כזו, ומעשה האיסור שעשה להכעיס היא רק מברר לנו שהשוחט הוא מין ושחיטתו פסולה מה שלא ידענו לולא מעשה זו, וכמו שהארכנו בזה בסימן א'. ואם כן לאחר מעשה האיסור נתברר לנו שיש כאן פסול שחיטה מחמת דבר אחר, ומה שלא ידענו שהוא מין לולא שעשה מעשה זו, פשוט דמשום זה אין לדונו כפסול הבא מחמת איסור זה עצמו, כיון דאין האיסור אלא בירור שיש כאן שוחט פסול, ולא שייך בזה טעמו של הרמב"ן, וישוב תירוצו על מכונו גם להרמב"ן:
ה) אלא דלכאורה יש מקום לחלוק על תירוצו מטעם אחר, דהרי עיקר תירוצו בנוי על יסוד זה דבמלקות דאותו ואת בנו אין לומר בהכי חייבי' רחמנא גם כששחיטתו נבלה, כיון דאין המלקות מפורשין בו. דאם נאמר דבהכי חייבי' רחמנא גם כשנעשה מומר ושחיטתו נבלה, הרי יפול כל ההכרת שהשחיטה תשאר בכשרותה מחמת הממה נפשך שבתירוצו, אחרי דיש מקום למלקות גם כשהשחיטה פסולה, משום דבהכי חייבי' רחמנא. וכיון שכן הלא תקשה למה באמת השחיטה כשרה בשעה שלוקה, כמו שנגעתי בזה בקושיתו. אלא שהדר"ג השכיל לסתור יסוד זה, וכתב דלא שייך בהכי חייבי' רחמנא על המלקות דאותו ואת בנו, משום דאין המלקות מפורשין בו. ובזה פנה מקום לתירוצו שהשחיטה מוכרחת להשאר בכשרותה. אבל בזה יש להעיר עליו מדברי התוס' (בדף פ' ע"ב), דהתוס' חלקו שם על פירש"י שכתב דלר' שמעון ליכא מלקות דאותו ואת בנו בקדשים, משום דהוי שחיטה שאינה ראוי', וזה לשונם ואין נראה דכיון דאסר הכתוב אותו ואת בנו בקדשים מויו מוסיף על ענין ראשון, הרי הוי גזירת הכתוב דלילקי אף על גב דלאו שחיטה ראוי' היא דהוי מחוסר זמן, עכ"ל. הרי דאמרינן בהכי חייבי' רחמנא במלקות דאותו ואת בנו בקדשים דאינן אלא מריבויא, וכל שכן שיש לומר כן על עיקר הלאו דאותו ואת בנו, דהוי גזירת הכתוב דלילקי. וגם הרמב"ן לא חלק על דברי התוס', אלא משום דקרא איכא לאוקומי בשהי' הראשון קדשים והשני חולין, ואין לנו גזרת הכתוב כלל בקדשים, אבל אי לאו הכי הוי לקי בקדשים מגזירת הכתוב, הרי דאותו ואת בנו הוי בהו גזירת הכתוב למלקות, ואם כן תשאר הקושיא בתוקפה ואזיל לי' תירוץ הדר"ג. אולם באמת אין מדברי התוס' שום סתירה לדבריו, ואין הנידון דומה לראי'. דהתם בשחיטה שאינה ראוי' דמחוסר זמן לר' שמעון, הרי אין לנו טעם מיוחד לפטור ממלקות, יותר מלאפוקי מאיסורא, דהטעם דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה, שוה הוא בין בנוגע לאיסור בין בנוגע למלקות, דכמו דבעינן שחיטה ראוי' כדי לחייב במלקות דאותו ואת בנו, הכי נמי בעינן שחיטה ראוי' לאיסורא דידי', דבעלמא בשחיטה שאינה ראוי' אין בה אפי' איסורא דאותו ואת בנו לר' שמעון. ואם כן כל שיש לנו ריבוי על אותו ואת בנו בקדשים אף דהוי שחיטה שאינה ראוי', לא שייך לומר דהריבוי אתי לאיסורא גרידא ולא למלקות, דמאי עדיפי בזה המלקות מהאיסור. ועוד דאפילו אם תאמר דהגזירת הכתוב הוי רק על האיסור, ועל המלקות אין לנו גזירת הכתוב, משום דאין המלקות מפורשין. מכל מקום אחרי דאין לנו גם פטור מיוחד לפוטרו ממלקות, הרי ממילא לקי גם כן, כיון דמטעם גזירת הכתוב עבר ודאי על איסור הלאו דאותו ואת בנו, הרי כל העובר באיסור לאו לוקה, כל זמן שאין לנו טעם מיוחד לפוטרו ממלקות. וכמו שכתבנו לעיל סברא כזו בטעמו של הרמב"ן, דמחייב מלקות משום דאם תאמר דאין כאן מלקות הרי הכשרת, וחזר חיוב המלקות, והרי מסברא זו די לנו אם נאמר שיש כאן איסור אותו ואת בנו, באופן דבפטור המלקות לא הכשרת עדיין, דכיון דאכתי אית כאן איסורא. הרי הוי מחוסר זמן אפילו כשאינו חייב מלקות, ומנין לנו לחייבו במלקות. וכתבנו בטעמו דכיון דאיסורא ודאי עביד, מהך סברא דאם תאמר דאין כאן אפילו איסור, הרי ודאי הכשרת וחזר עליו האיסור, ממילא לקי גם כן כל שעבר באיסור לאו אחרי דאין לנו טעם מיוחד לפוטרו ממלקות. ומה שכתבו התוס' דלקי מגזירת הכתוב, אין כוונתם דחשיב גזירת הכתוב על המלקות באנפי נפשיי', דבאמת המלקות אינן מפורשין כאן וכסברת הדר"ג, אלא דכוונתם דכל שיש לנו גזירת הכתוב על עיקר האיסור, ממילא לקי גם כן וכנ"ל. (עד שיש להבין טעמו של רש"י דאית לי' איסורא לר' שמעון באותו ואת בנו דקדשים, ומלקות לית לי' משום דהוי מחוסר זמן, ובין דסבירא לי' בטעמו של האיסור בזה כהרמב"ן, דהוא מצד הסברא, בין דסבירא לי' כהתוס' דהוא משום גזרת הכתוב, אין להבין הא דפטור ממלקות בשעה שעבר על איסור לאו, וכנ"ל. ובראש יוסף מצאתי שכתב בטעמו של רש"י, משום דאין מלקות מפורשין באותו ואת בנו, ולית לן גזירת הכתוב אלא על האיסור לחודי', ולא על המלקות. אבל אין דבריו מתיישבין דכל שיש גזירת הכתוב על האיסור, הרי ממילא לקי כל שאין טעם מיוחד לפטור ממלקות, ועיין בחידושי הר"ן מה שכתב בטעמו של רש"י) ובזה ניחא מה דקשה לכאורה על התוס' שכתבו דלקי לר' שמעון מגזרת הכתוב, ובסוף הסוגיא פטרינן לר' שמעון אותו ואת בנו דקדשים ממלקות משום דהוי התראת ספק, ואי דלקי מגזרת הכתוב מה תועיל כאן התראת ספק. ומצאתי במהרש"א שהעיר בזה, ותירוצו דחוק, ולדברינו קושיתו מתורצת, אחרי דעל המלקות להדיא אין לנו גזרת הכתוב כלל, אלא דכל דעביד איסורא ממילא לקי, ואם כן זהו רק כל זמן שאין לנו טעם מיוחד לפטור ממלקות אף במקום שעובר על האיסור, אבל להמסקנא דפטור לי' ממלקות משום התראת ספק, דזהו טעם ביחוד לפטור ממלקות, אף היכא דעביד איסור שיש בו לאו גמור אין עוד לחייבו מלקות מגזרת הכתוב, אחרי דעל המלקות כשהן לעצמן, אין לנו גזירת הכתוב כלל. ואם כן גם בנידון דידן, אם נאמר דבמקום שיש מלקות בהכרח שתהא שחיטתו נבלה, הרי כיון דאין לנו מקרא מפורש למלקות, הי' לנו לומר דכל הלאו דאותו ואת בנו אינו אלא לאיסורא ולא למלקות כלל, והכא אין לומר שילקה מחמת דעבר על הלאו, אחרי דעל ידי המלקות מפסלא שחיטתו, הרי הוי זה כטעם מיוחד לפטור ממלקות, וגזרת הכתוב המפורש על המלקות הרי אין לנו. ושוב יש לנו לומר דשחיטתו כשרה אפילו אם חייב מלקות וקבל התראה ונעשה מומר כסברת הדר"ג, שאם תאמר דשחיטתו נבלה, הרי אינו חייב מלקות ולא הוי מומר, כיון דבהכי חייבי' רחמנא ליכא למימר הכא, וכששחיטתו כשרה ממילא לקי, ומוכרח הדבר שילקה וגם שחיטתו תהא כשרה, ומוצא אחר אין לנו הכא אפילו לסברת הרמב"ן, משום דהכא הוי הפסול מחמת דבר אחר וכמו שכתבנו לעיל. וכל שכן לדעת התוס' שנראה שחולקין על עיקר סברת הרמב"ן, דהרי קמחייבי מלקות מגזרת הכתוב ולא מצד הסברא דכשהחמרת הכשרת וחזר החיוב מלקות. והגזרת הכתוב לא שייך אלא התם דאין טעם מיוחד לפוטרו ממלקות, וכשעובר על האיסור ממילא לקי אבל לא בנידן דידן וכנ"ל:
ו) אולם אחרי כל זה הלא לא תתורץ אלא קושיתי מאותו ואת בנו ומשום דבי' לא שייך בהכי חייבי' רחמנא, ויש מקום לתירוץ הדר"ג. אבל אכתי תקשה על הרא"ש מה שהעירותי משחוטי חוץ דהיכא דהתרו בי' ולקי תהא שחיטתן נבלה, והתם הרי ודאי יש לומר דבהכי חייבי' רחמנא שילקה אף ששחיטתן נבלה, דבשחוטי חוץ הרי מפורש כרת, ובפירוש ריבתה תורה חייבי כריתות למלקות מגזרה שוה לעיני לעיניך, וכל שמפורש בו חיוב כרת הוי כמי שמפורש בו גם חיוב מלקות, ולא יהי' עוד מקום בזה לעיקר תירוצו וכנ"ל. וליכא למימר דבשחוטי חוץ היכא דלקי באמת שחיטתו נבלה אלא דלקי מגזרת הכתוב, דאם כן איך ילפינן משחוטי חוץ דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, אחרי דהכא גם כשהיא נבלה שמה שחיטה. ועוד דקושיתי חזקה על הרא"ש אם נפרש כפשוטו דבקבלת התראה הוו מומרין גמורין, א"כ אמאי אוננין על הרוגי בית דין, ועל המינין אין אוננין עליהן כמו שכתבתי בסימן א'. גם מהירושלמי דשבת דהזיד בלאו לוקה ומביא קרבן קשה להרא"ש, דאם נתרץ בשעשה תשובה, הרי נהי' מוכרחין לומר דהרא"ש חולק על דעת רוב הראשונים, דבהי' מומר בשעת חטאו לא מהני גם מה שעשה תשובה, וזה דחוק. אשר על כן הנני שב לחזק את פירושי בדברי הרא"ש דרק לענין אבלות כתב כן. דעיקר הטעם דאין מתאבלין עליהן מפורש במשנה כדי שיהא בזיונן כפרה עליהן, אלא דקשה לי' להרא"ש איך הפקיעו מצות אבלות המוטלת על הקרובים בשביל כפרתו של זה, ועל זה כתב דעשאוהו כמומרין להכעיס, וכיון דמצות אבלות מדרבנן הם אמרו והם אמרו, אבל לא שדינם דין מומר גמור להכעיס לכל דבר. וממילא יתיישבו שתי קושיות הדר"ג ממכות ומערכין והערתו מצלפחד. ועל דברת הדר"ג על עיקר יסוד דברי בהתיר עצמו למיתה, לחלק בזה בין שבת לעבודה זרה, משום דבעבודה זרה אלך ואעבוד חייב ומשום הכי הוי מומר משעת קבלת ההתראה דלא גריעא מאלך ואעבוד מה שאין כן בשבת דאין איסור באומר אלך ואחלל שבת. הנה בודאי קשה לומר דהסוגיא דחולין אתיא דלא כהילכתא כרבינא בסנהדרין דאלך ואעבוד חייב גם על ידי עצמו, דלדידן דוקא בניסת מפי אחרים הוא דחייב. ואף דאכתי חלוקה ע"ז משבת דהתם איסורא מיהת איכא גם במחשבה מה שאין כן בשבת. אבל בנוגע לדין מומר אין מזה נפקא מינה, דודאי דבמחשבת עכו"ם אף דאיכא עברה בידו, לא הוי מומר בזה. והנני ידידו שארו חחושב שמו ומוקיר דבריו יעקב כהנא שפירא: