שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא
סימן ב
אלה דברי כבוד ידידי שארי הגאון העצום מוהר"ר חיים עוזר שליט"א גראדזענסקי בדבר קושיא אחת שבסימן הקודם. מה שתמה ידידי שארי רומעכ"ת שי' על דברי הרא"ש במו"ק דהרוגי ב"ד לא היו הקרובים מתאבלים עליהם משום דהוי כמו להכעיס דכיון שמוסרים א"ע למיתה ואומרים ע"מ כן אילו לתיאבון לא הי' להם לומר ע"מ כן, מחולין (דפ"אע"ב) דלוקה משום אוא"ב והתרו א"ע למלקות והוי כמו להכעיס והרי מוכח שהי' עובר להכעיס מתחלה ויפסול שחיטתו אף אותה שחיטה, שהרי המעשה מגלה שנעשה מומר להכעיס מדהתיר א"ע למלקות לפני המעשה, והוסיף לומר דמאי דלוקה י"ל דבהכי חייבי' רחמנא אך מ"ט כשר אוא"ב לאכילה כמבואר במשנה דר"פ אוא"ב הא הוי שחיטת מומר, זהו תו"ק. והנה בהכי חייבי' רחמנא לא מצינו רק במקום שגלתה התורה חיוב כרת בשחו"ח או חיוב תשלומין אבל מלקות באוא"ב לא כתיב ומנ"ל מקרא דליקה דנימא בהכי חייבי' רחמנא. ובעיקר קושיתו הי' נ"ל לתרץ דגם לדברי הרא"ש הוא דוקא בעובר עברה להכעיס דבודאי בקבלת התראה גרידא אינו נעשה מומר כל זמן שלא עבר העברה בפועל ורק לכשעבר העברה בפועל ונתחייב בה מיתה או מלקות מצרפינן ההתראה וקבלת התראה שעשה להכעיס, ולפ"ז באוא"ב אם נאמר שהוא מומר להכעיס ושחיטתו נבלה, הרי בנחירה אינו עובר כלל על אוא"ב, ומומר ששחט אוא"ב אי"ח מלקות משים דאין שחיטתו מטהרת מידי נבלה, א"כ מתהפך הדבר כמו חותם, דאם נאמר דעבר על אוא"ב ונעשה מומר למפרע הרי לא עבר כלל, א"כ אי אפשר לפסול את השחיטה דאם נפסל לא עבר ואחרי שיוכשר שחיטתו יהי' מומר מכאן ולהבא. ומה שהקשו התוס' בחולין (דף יד) בשוחט בשבת דהא הוי שחיטת מומר היינו משום דאף אי"נ דשחיטתו נבלה חילל את השבת דתיקנו להוציא מידי אבמה"ח, וכן משה"ק משוחט לעכו"ם אף דבודאי בעי שחיטת שני הסימנים כעין פנים והמנח"ח מסתפק דאפשר דפסול שחיטה כמו שהי' פוסל ואי"ח משום שוחט לעכו"ם, אבל כיון דגם עכו"ם חייב משום שוחט לעכו"ם כמבואר בסנהדרין דנ"ז וברמב"ם דכל מה שישראל מוזהר העכו"ם חייבים עליהם וחייב בד"ע, ובודאי דגם מומר חייב משום שוחט לעכו"ם אף דהוי לאו בר זביחה. - ועוד נראה דלפי ההו"א שבתוס' דהוה מומר באותה שחיטה ונפסל באותו מעשה, י"ל דאא"פ להכשיר את השחיטה מטעם דאם נכשיר הרי היא מומר, ואע"ג דאם נפסול ל"ה מומר, אבל סוף סוף א"א להכשיר את השחיטה ושיהי' מומר על ידה, אבל לפי מה דמתרצים דבאותה שחיטה לא נעשה מומר. א"כ גם בקיבל עליו את ההתראה אאפ"ל שיהי' מומר למפרע אם נפסול שחיטתו. ואע"ג דאם נכשירו הרי הוא מומר למפרע, שוב הוי כמעשה אחד שלא יופסל שחיטתו עי"ז. אלא שיש להקשות לפי"ז בב"ק (דע"א) בגנב וטבח ביוהכ"פ דמקשה והא אין לוקה ומשלם ומשני הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם, והא כיון שלוקה וקבל ההתראה והוי מומר להכעיס ושחיטתו נבלה והוי נוחר ומעקר ופטור מדו"ה. והרמב"ם דפסק בטבח ביוה"כ דהתרו בו למלקות פטור דאין לוקה ומשלם ויקשה ג"כ כנ"ל דהא הוי שחיטת מומר. וי"ל דסוגי' הש"ס כר"י דמקב"ח פטור והרמב"ם פסק להלכה גם כן. ולפימ"ש התוס' בשבת ק"ו דבעינן שיהי' התיקון מיד בשעת הקלקול וכיון דשחיטתו נבלה א"כ בשעה שהיא מפרכסת אסורה ואין התיקון בא מיד ופטור ונמצא דאם נימא דשחיטתו פסולה לא חילל יוה"כ ול"ה מימר ומאי דלא משני בתר הכי מ"ט דרבנן דפטרי גם למאי דמוקי לה אליבא דר"ש דס"ל מקב"ח חייב להכי פטור משום קבלת התראה והוי מומר להכעיס, משים דהא בכל אלו פטור אף בשלא התרו בהן משום חיי"מ שוגגין דפטורין. הכלל לפי"ז דגם במומר להכעיס אפילו בפ"א פסילה שחיטתו אבל שיהי' הכשר השחיטה גורם שיהי' מומר ע"י, אא"פ עי"ז לפסול אותה שחיטה. ובזה אמרתי בדקדוק לשון רש"י בחולין (די"ד) במשנה דהשוחט בשבת אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטת כשרה שמחויב כרת, ולא פירש אע"פ שהתרו בו וחייב סקילה דהוה רבותא ביותר דמ"מ שחיטתו כשרה. דבהתרו בו וקבל התראה והתיר א"ע למיתה דהוי מומר להכעיס, ולמ"ד מקלקל בחבורה חייב גם אי שחיטתו נבלה מחויב מיתה, ולדידי' מכיון דהוי מומר להכעיס שחיטתו פסולה, וע"כ פירש"י אע"פ שמתחייב בנפשו קאי על כרת. אלא דקושית כת"ר יש להקשות לשי' שהובא בר"ן בחי' לחולין דשחיטת מומר הוי טרפה ולא נבילה ולרבנן דשחיטה שא"ר שמה שחיטה, וא"כ באו"ב אף אם נפסול שחיטתו משום שחיטת מומר עדיין חייב מלקות משום אותו ואת בנו, ויקשה לפי"ז דאמאי שניהם כשרים לרבנן. נאסור שחיטת השני משום שחיטת מומר כטרפה. ולשי' זו בע"כ צ"ל דלא כמש"כ הרא"ש במו"ק דבקבלת התראה הוי מומר להכעיס. והרא"ש לשיטתו דשחיטת מומר נבלה וא"ש. ובילדותי תמהתי ע"ד הרא"ש ממכות (ד"ה) דהוא והן נהרגין וכן הא דאמר רבא אם באו שנים ואמרו בשבת הרג פלוני את הנפש כו' ולא עוד אם באו ואמרו בערב שבת כו' דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא. והא כיון שהתיר א"ע למיתה והוי מומר להכעיס למפרע ומורידין ולא מעלין וגם אין זה אחיך כמבואר בע"ז דכ"ו:
ואין בזה כאשר זמם לעשות לאחיו ולמה הן נהרגין. וגם דצלפחד שהי' הוראת שעה לפי שלא התרו אותו באיזה מיתה דעכ"פ הי' מצוה להורגו משום דנעשה מומר להכעיס ובכל חייבי מיתות דלפני גמ"ד אם הרגו אותם נהרגים אע"פ שקבלו התראה והתרו א"ע למיתה, והא מדברי הרא"ש נראה דגם תשובה לא מהני דהא כל המומתין מתודין ואפי"ה אין מתעסקין בקבורתו משום דבאבוד רשעים רנה, ועי' בסנהדרין מ"ז דהוי זבח רשעים תועבה גם לאחר מיתה ואע"פ שהתודה. ונצטרך לחלק דמ"מ אין בו דין דמורידין ולא מעלין לכשעשה תשובה אחיך מיקרי, אע"פ דלענין מלקות רק לכשלקה הרי זה אחיך, וכ"ז שלא לקה אינו אחיך אע"פ שעשה תשובה, ואעפ"י דאין מתעסק בקבורתו וצ"ל דלא דמי להא דכל המומרין מתודין, שמתודה מחמת אונס ואין זה תשובה גמורה, משא"כ לכשעשה תשובה גמורה. וכן העירותי מערכין (ז.) היוצא ליהרג מזין עליו מדם חטאת כו' א"ה אדתני חטא באותה שעה אין נזקקין לו, לפליג וליתני בדידי' בד"א שהי' זבח זבוח באותה שעה כו'. וקשה דלמא להכי לא קתני באופן שחטא מקודם, דהא כיון דהוא יוצא ליהרג והתיר א"ע למיתה והו"ל מומר להכעיס אף בפ"א, ואי קתני חטא מקודם אין נזקקין לו הו"א משום דבעלי חיים נדחין ואכל חלב והפריש קרבן והמיר ואח"כ עשה תשובה נדחה משא"כ בחטא באותה שעה לאחר שעשה תשובה הו"א דנזקקין לו ולהכי תני חטא באותה שעה אין נזקקין לו. והארכתי בזה במקום אחר ואכמ"ל. והנני ידידו שארו החפץ ביקרו וגדולתו חיים עוזר גראדזענסקי: