אור ברסלב

שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא

סימן א

הקדמה

השוחט בשבת בעדים ובהתראה באופן שחייב מיתה מה דין שחיטתו. חולין (דף י"ד) במשנה השוחט בשבת וביום הכפורים אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. ובגמרא מוקמינן לה בשוגג ואליבא דר' יהודא, ומשום דבמזיד אין לו בה היתר אכילה לעולם דהוי מעשה שבת. אבל עיקר השחיטה גם במזיד כשרה היא ומוציאה מידי נבלה. ועיין ביורה דעה סימן י"א בט"ז ס"ק ב' מה שכתב בדיוק לשון השו"ע, ופשוט נראה דגם כשחייב מיתה על שחיטתו משום שבת, שחיטה כשרה היא, דמה טעם יש בחיוב מיתה כדי לפסול שחיטתו, ולא מצאתי מי שיתעורר על זה:

א) אולם יש לדון בזה טובא. חדא, דלדעת התוס' בחולין (דף י"ד) דמתניתין דהשוחט בשבת איירי בצינעא דוקא. אבל בשחט בפרהסיא, שחיטתו שחיטת מומר, אם כן היכא דחייב מיתה, ששחט בפני עדים, ולדעת כמה מהראשונים דלפרהסיא לא בעינן עשרה, וגם בשנים רואין אותו הוי פרהסיא, הרי בכגון זה ששחט בפני שני עדים, שחיטתו שחיטת מומר לחלל שבת בפרהסיא. אלא דאפילו לתירוץ הראשונים על קושית התוס' (בדף י"ד), דבאותה שחיטה שנעשה מומר על ידה אין בה משום שחיטת מומר, דלאחר גמר שחיטתו הוא דנעשה מומר, וכמו שכתב הר"ן. (והתירוץ הזה תפסו מפרשי השולחן ערוך עיקר, ידחו תירוץ הראשונים דבפעם אחת לא נעשה מומר, כמבואר בש"ך סימן ב' ס"ק י"ז) אם כן לכאורא הוא הדין דגם כשחייב מיתה, שחיטתו כשרה, אפילו הכי יש לומר דבאופן שחייב מיתה שאני. וטעמא דמילתא דבחולין (דף מ"א) אמרינן התרו בו וקבל עליו התראה מאי, אמר לי' התיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה. ויתבאר לקמן מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, דלאו דוקא לענין זה שלא נאמר בו לצעורי קמכוון הוא דדינו כמומר משעת קבלת ההתראה, אלא דמשעה זו הוי מומר גמור לכל דבר. ואם כן זה שחייב מיתה על שחיטתו, אין לומר בו עוד דלאחר גמר שחיטתו הוא דנעשה מומר, שהרי בשעת שחיטתו כבר הוא מומר משעת קבלת ההתראה. וודאי דשבת דמי בזה לעבודה זרה, דכמו דבמעשה העברה עצמה עבודה זרה ושבת שוין הן, הכי נמי בפרט זה דהתיר עצמו למיתה, דאשכחן לי' בעבודה זרה, הוא הדין באיסור שבת דהוי מומר גמור משעת קבלת ההתראה כיון דשקולין הן. והא דאמרינן בכתובות ובבבא קמא בטבח בשבת, דאי לאו דקים לי' בדרבה מיני' הוי מיחייב בארבעה וחמשה, מיתוקמא בשוגג אי במזיד ולא התרו בו, ופטור מטעם חייבי מיתות שוגגין, דאלו בהתרו בו וקבל עליו התראה, באופן שחייב מיתה, בלאו הכי לא משכחת לה לחיוב ארבעה וחמשה, כיון דשחיטתו נבלה. וידוקדק קצת לדברינו לשון המשנה, דתנן אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ולכאורה מאי אף על פי דנקט, דמשמע שיש מקום יותר לפסול שחיטתו בשעה שחייב מיתה, וטעמא מאי. ומצאתי בבכור שור שעמד בזה. ולדברינו דבמקום שחייב מיתה באמת שחיטתו פסולה, משים קבלת ההתראה, הדברים מדוקדקין. דבמזיד כשמתחייב בנפשו שחיטתו פסולה, אלא דמתניתין הא אוקמינן בשוגג ואשמועינן דאף על פי דבמזיד מתחייב בנפשו ואז שחיטתו פסולה, בשוגג שחיטתו כשרה, ולא אסרינן לשוגג משום לתא דמזיד. (ופשוט דבכי האי גוונא לא שייך קנסו שוגג אטו מזיד אף דמוקמינן מתניתין כר' יהודה דשמעינן לי' בעלמא דקניס שוגג אטו מזיד. דזה לא שייך אלא היכא דהאיסור דבמזיד הוא מחמת העברה שעבר, אבל הכא שהוא משום דכשמתחייב בנפשו שחיטתו שחיטת מומר אין שום מקום לקנס כזה). ואין להקשות דלפי זה מאי פריך (בדף ט"ו), ומי מצית מוקמת לה בשוגג ור' יהודא היא, והא אף על פי שמתחייב בנפשו קתני, ומאי פריך והא על כרחין גם למאן דמקשה אין המשנה מתפרשת כצורתה, שמתחייב בנפשו ממש בעדים ובהתראה, דבכגון זה הרי שחיטתו שחיטת מומר. ובעל כרחך דגם לדידי' דמוקים למתניתין במזיד, מיתוקמא במזיד בלי התראה, ואף על פי שמתחייב בנפשו דקתני, היינו אף על פי שמתחייב מיתה אי הוי בהתראה. אם כן הכי נמי יש לאוקומי בשוגג, ולפרש אף על פי שמתחייב בנפשו אמזיד. דזה אינו דאי איירי מתניתין במזיד אף אם בלי התראה, יש לפרש שמתחייב בנפשו על חיוב כרת, (אלא דאז לא יתורץ הדקדוק דאף על פי שכתבנו) דגם כרת מקרי מתחייב בנפשו דהרי נקט יום הכפורים שאין בו אלא כרת ועיין פרש"י במתניתין. ומצאתי להגאון ר' מרדכי בנעט זצ"ל, בספרו מגן אבות במלאכת השוחט, שכתב ליישב דקדוק לשון המשנה דאף על פי שמתחייב בנפשו, על פי הגמרא (דדף מ"א) כמו שכתבנו, דבמקום שמתחייב בנפשו שחיטתו פסולה משום שחיטת מומר. והנאני שכוונתי לדעתו הרחבה:

ב) אלא דעיקר יסוד דברינו, דהתיר עצמו למיתה, הוי מומר גמור לכל דבר, צריך ראי'. דכבר יש לומר דהא דאמרו (בדף מ"א) בהתיר עצמו למיתה דאין לך מומר גדול מזה, זהו רק לענין הסוגיא דהתם, שלא נאמר בו לצעורי קמכוון, כדאמרינן בישראל כשר, ולגבי פרט זה הוא דאין לך מומר גדול ממנו, אבל שיהא עליו דין מומר גמור לכל דבר, זה לא שמענו. ושמעתי רבים מפרשים באמת כן להא דאין לך מומר גדול מזה דרק לענין שלא נאמר בו לצעורי קמכוון אמרו כן וכן משמע מדברי הפרי חדש בסימן ד', וכן נראה מדברי התבואות שור שם. ולפלא על הגאון ר"מ בנעט שלא שם לב לזה. אכן האמת ניתן להוכיח דלאו דוקא לענין זה שלא נאמר בו לצעורי קמכוון אמרו כן, אלא הוא הדין דהוי מומר לכל דבר, וכמו שנבאר. ראשון תחלה נראה כן מפשטות לשון הרמב"ם ז"ל בפרק שביעי מהלכות חובל ומזיק, הלכה ו' דזה לשונו שם, המנסך יין חברו לעבודה זרה לא נאסר היין שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו ואם הי' לו בו שותפות או שהי' מומר שהרי הוא כעכו"ם או שהתרו בו וקבל התראה שהרי הוא מומר הרי זה אוסר היין וחייב לשלם עד כאן לשונו. ומדכתב בהתרו בו וקבל התראה, שהרי הוא מומר, פשוט נראה שדינו דין מומר לכל דבר. וכן מתבאר להדיא מדברי רבותינו מפרשי השו"ע, דבסימן ד' סעיף ד' על הא שכתב בהגהת רמ"א שם, ואם התרו בו ועבר התראה הרי זה אוסר כשאר מומרים. הקשה הט"ז דאם כן ליפסל מטעם שחיטת מומר, ותירץ דנפקא מינה לאסור בהנאה. וכן כתב הש"ך בס"ק י' ועיין שם בנקודות הכסף. והנה הש"ך עצמו בסימן ב' ס"ק י"ז החליט כדעת הראשונים, דאותה שחיטה שנעשה מומר על ידה, אין בה משום שחיטת מומר. ואם כן מהו דקשה ליה הכא דהוי שחיטת מומר, והרי לדבריו אותה שחיטה שנעשה מומר על ידה, לא הויא כלל שחיטת מומר. ומצאתי בפרי מגדים במשבצות ס"ק ה' שהעיר כן בסתירת דברי הש"ך ונשאר בקושיא. והנראה ברור דאין כאן סתירה כלל בדברי הש"ך. דהכא דאיירי בהתרו בו וקבל התראה, דכששחט אחר כך כבר הוא מומר משעת קבלת ההתראה, אין עוד בשחיטה זו דין אותה שחיטה שנעשה מומר על ידה וכמו שכתבנו, דמידי הוא טעמא משום דבסוף השחיטה הוא דנעשה מומר, ובשעת שחיטתו כשר הי', והכא בשעת שחיטתו כבר פסול ועומד משעת קבלת ההתראה. ובסימן ב' דקאי הש"ך במזיד בלי התראה, דבגמר שחיטה הוא דנפסל, ובשעת שחיטה כשר הי', התם הוא דכתב דאין באותה שחיטה משום שחיטת מומר. [ואולם על הט"ז קשה עוד כמו שהקשה הפרי מגדים שם דבסימן י"א ס"ק ב' כתב הט"ז דבפעם אחת אינו נעשה מומר, ומה הקשה כאן דתיפוק ליה דהוי שחיטת מומר. וגם בזה יש לומר דבקבלת ההתראה ומעשה העברה הוי כהוחזק שתי פעמים ואולי דעתו דבשתי פעמים הוי מימר וגם אותה שחיטה שנעשה מומר על ידה פסולה. כמו שנראה מדבריו שם בסימן י"א שלא הביא לסברא זו דאותה שחיטה שנעשה מומר על ידה כשרה. אך בפשיטות יש ליישב דברי הט"ז, דדבריו בסימן י"א הם לדעת הטור, ואין הכרח שגם דעתו כן). וכן מוכרח מדברי רבנו הגדול הגר"א ז"ל שכתב על דברי הרמ"א הנ"ל וז"ל גם בלאו טעמא דגמ' אלא משום שחיטת מומר עד כאן לשונו. [בדפוסי ווילנא נשמטו כל דברי הגר"א האלו, ובדפוסי קעניגסבערג נמצאום] וסתם הדברים בלי חולק. והרי אין טעם זה שייך להראשונים הסוברים דאותה שחיטה שנעשה בה מומר, אינה נפסלת משום שחיטת מומר, וראשונים רבים הרי דעתם כן. וכן נראה גם דעת הרמב"ם בפירוש המשנה במתניתין דהשוחט בשבת. שכתב, ואמר השוחט בשבת אם הי' שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה ושמא תאמר ולמה לא תהי' שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה כו' דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט יעו"ש. הרי דרק משום שנפסל קודם שחיטה קפסול לשחיטתו, או כמו שכתב עוד שם שנפסל בתחילת שחיטה, וגמר שחיטתו בפסול, אבל כשנפסל בגמר שחיטה, אין אותה שחיטה פסולה. ועיין בחידושי הר"ן שגם בשוחט לעבודה זרה הדין כן. [ותמיהנו שראיתי בספר בית שמואל אחרון, שכתב בדעת הרמב"ם דגם אותה שחיטה שנעשה מומר על ידה, פסולה משום שחיטת מומר, וחילי' מדברי הרמב"ם האלו שבפירוש המשנה, וזה פלא דאזיל בתר איפכא, דכדברי הרמב"ם הנ"ל הרי מפורש ההיפוך, דרק משום שנפסל מחתיכת הנואר או מתחילת הסימנים, קפסיל לה לסוף השחיטה, דהוי כנפסל כבר משחיטה אחרת, אבל היכא דנפסל בסוף השחיטה, נשארת השחיטה בכשרותה). ולדבריהם הרי אין לפסול כאן משום שחיטת מומר, אחרי דבאותה שחיטה הוא דנפסל, ואיך סתם דבכי האי גוונא לא צריך לטעמא דגמ', ומי כרבנו הגר"א ז"ל הרגיל לבאר, ולפרט בכל דין דעת הראשונים לכל חילוקיהם. וגם אם נאמר דבשוחט לעבודה זרה לא משכחת לה שלא יהא דין שחיטת מומר על איתה שחיטה שהוא נפסל על ידה, אלא כשאומר בגמר זביחה הוא עובדה, דאם לא כן הרי כבר נעשה מומר מתחילת שחיטתו, דגם בשוחט כל שהוא לעכו"ם הוי מומר, ונמצא דבסוף שחיטתו כבר הוא מומר, וגמר שחיטתו בפסול. אכתי הרי צריך לטעמא דגמרא כשאומר בגמר זביחה הוא עובדה, ואיך סתם הדברים דבהתרו בו אין צורך לטעמא דגמרא, אלא ודאי דהכא לא שייך כלל הך דינא דאותה, שחיטה שנפסל על ידה, משום דכשקיבל התראה כבר הוא מומר גמור מאותה שעה, ומומר הוא דקשחיט. והכין יש ללמוד מדברי הבית יוסף סוף סימן ד', שהביא שם דברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שחיטה בשנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד מתכוין לשום דבר שהשוחט לו שחיטתו אסורה כו' ומסיים במה דברים אמורים כשהי' לו בה שותפות. אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין כוונתו אלא לצערו. ומפרש שם הבית יוסף טעמו של הרמב"ם דלא ניחא לי' לאוקומה בישראל מומר כאוקימתת הש"ס. וזה לשונו, ומתניתין דשנים אוחזין בסכין ושוחטין כו' נמי קשיא דקתני ואחד לשם אחד מכל אלו שחיטתו פסולה ואי בישראל מומר מאי איריא דשחט לשם אחד מכל אלו אפילו שחט סתם נמי שחיטתו פסולה, ודוחק לומר דמתניתין בשלא הי' מומר מעיקרא היא אלא דבשעת שחיטה זו נעשה מומר וכגון שהתרו בו וקבל עליו התראה וכדאמר ליה רב אחא לרב אשי וקא משמע לן כדאהדר לי' רב אשי כיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה, דמשמע ודאי דמילתא דפשיטא היא ולא איכפל תנא לאשמועינן הא ולפיכך פסק הרמב"ם ז"ל כתירוצא קמא. עד כאן לשונו ולכאורה דברי הבית יוסף אינם מובנים כלל, מה שדחה דמשמע ודאי דמילתא דפשיטא היא ולא איכפל תנא לאשמועינן הא. דמאי איכפת לן דאין כאן רבותא בהא דהתיר עצמו למיתה הוי מומר, אטו תנא דמתניתין דיני מומרות אתי לאשמועינן שלא נאמר בהם לצעורי קמכוון. אנן הרי רק הא צריכינן לאשכוחי גוונא שישחוט לשם אחד מכל אלו ולא תהא שחיטתו שחיטת מומר, כי היכי דיתוקם דינא דמתניתין, שיפסל רק משום ששחט לשם אחד מכל אלו, וזה כבר מצאנו באופן שנעשה מומר על ידי שחיטה זו, וכי היכי דלא נימא בה דלצעורי קמכוון, מוקמינן לה כגון שהתרו בו וקבל התראה, ומה לנו דבדין זה עצמו דהתיר עצמו אין לך מומר גדול מזה, אין בו רבותא, כיון דלאו להכי נחתינן. והדברים נשגבים. ולא מצאתי דרך אחרת בפירוש דבריו, אם לא שנאמר דבהתרו בו וקבל התראה, אין על שחיטתו דין שחיטה שנעשה מומר על ידה, משום דכבר הוא מומר משעת קבלת ההתראה, וכמו שכתבנו, ובאופן זה באמת פסולה שחיטתו משום שחיטת מומר, גם בלאו טעמא דשחט לשם אחד מכל אלו. ומה שרצה הבית יוסף לתרוצי למתניתין דאיירי בכהאי גוונא, והרי לפי זה אכתי הקושיא במקומה עומדת דשחיטתו שחיטת מומר, ופסולה גם אי לאו דשחט לשם אחד מכל אלו. הכי פירושי, דמתניתין הא גופא אתי לאשמועינן דמחשבתו דלשם אחד מכל אלו מחשבה היא, ולא אמרינן דלצעורי קמכוון ואין בדבריו כלום, לא פסולא דשחיטת מומר ולא פסולא דלשם אחד מכל אלו, קא משמע לן דמהניא מחשבתו, והפסול יהי' מה שיהי'. ומשום הכי לא איכפת לן תו אי פסיל גם משום שחיטת מומר, דאילולא דאשמועינין מתניתין דמחשבתו מחשבה, הרי לא הי' בזה גם פסול דשחיטת מומר, שלא הי' כאן מומר כלל זהו כוונת תירוצו. ולכן שפיר דחה הבית יוסף, דלא איכפל תנא לאשמועינן דבכגון זה מהניא מחשבתו, דמילתא דפשיטא היא דבהתרו בו וקבל התראה לא אמרינן דלצעורי קמכוון. ושוב אי אפשר לאוקומי למתניתין בכהאי גוונא, דתשאר הקושיא תיפוק לי' דפסולה שחיטתו משום שחיטת מומר, כיון דכבר הוא מומר משעת ההתראה, האופן דאין שום צורך לדינא דמתניתין מכל צד. ופירוש אחר לא מצאתי לדבריו. ולפי דרכנו למדנו מדברי הבית יוסף, דמשעת קבלת ההתראה הוי מומר גמור לכל דבר ובהגהות הגאון רעק"א ז"ל על יורה דעה בסימן ד', כתב גם כן שמדברי הבית יוסף משמע דבקבלת ההתראה לחוד נעשה מומר. אלא דהוא ז"ל הרחיק עוד ללכת דאפילו אם לא עשה כלל האיסור אחר כך הוי מומר, (ולקמן נדבר בפרט זה) אלא שאין כוונתו להוכחתנו כמבואר למעיין בדבריו גם בשו"ת חתם סופר חלק ששי בלקוטים סימן נ"ו מצאתי שכתב לדבר פשוט דהתיר עצמו למיתה הוי מומר גמור משעת קבלת ההתראה:

ג) על כל פנים נמצינו למדין דגם להראשונים דאותה שחיטה שנעשה מומר על ידה, אין בה משום שחיטת מומר, זהו דוקא במזיד בלי התראה, אבל כשקיבל התראה שחיטתו פסולה, משום דהוי מומר משעה שהתיר עצמו למיתה. ומצאנו כן בעבודה זרה ומסתמא הוא הדין בחילול שבת דשקולין הן וכמו שכתבנו לעיל. כן נראה פשוט, וכן כתב הגאון ר"מ בנעט כמו שהבאנו דבריו לעיל אכן נראה לי לדון דבפרט זה חלוקה שחיטת שבת משוחט לעבודה זרה, ואף דמחלל שבת דינו כעובד עבודה זרה לכל דבר, בהתיר עצמו למיתה חלוק הוא ממנו. וטעמא דמילתא, דהנה הא דמקבלת ההתראה הוי מומר אף קודם שעשה המעשה, כפי שהדבר מוכרח וגם מפורש בדברי רבותינו הנ"ל, ודאי דלכל טעם שנאמר בו, פשוט הוא דקבלת ההתראה אינה חמורה ממעשה העברה עצמה, וכל היכא דבהעברה עצמה לא הוי מומר, פשיטא וכל שכן דבקבלת ההתראה על אותה העברה ודאי לא יהא מומר ורק בעבודה זרה ושבת דבהעברה עצמה הוי מומר, בהו הוא דאמרינן דגם בקבל עליו התראה דינו כמו בעבר על העברה עצמה. והוא פשוט ואין צריך לראי'. אלא דגם ראיה מוצאת לזה. דאם נאמר שהוא דין מיוחד בקבלת התראה, שיהי' מומר על ידה אף במקום שעל ידי מעשה האיסור עצמו לא הוי מומר. אם כן תקשה בשחיטת אותו ואת בנו בשעה שהוא לוקה, דתהא שחיטתו נבלה. דגם למלקות בעינן שיתיר עצמו, כמבואר בסנהדרין (דף פ"א ע"ב) (ולפלא על מאור עינינו הגאון באורים ותומים סימן ל"ח שכתב לדבר ברור, דבמלקות לא בעינן התראת עצמו, וגמרא מפורשת נגדו. ובספר המרא וחיי על מס' סנהדרין באותה סוגיא, ראיתי שכתב בשם אחד מהגדולים להוכיח מהסוגיא הנ"ל דבמלקות לא בעינן שיתיר עצמו, והוא דחה את דבריו לדינא, וגוף הוכחת הגדול לא הביא. והדבר פלא, דבסוגיא זו מבואר ההיפוך) דאמרינן שם בפלוגתא דאבא שאול ורבנן והכא מלקות ליכא יעוי"ש בפרש"י ד"ה התרו בו ושתק וד"ה אבא שאול. וכיון שהתיר עצמו, תהא שחיטתו שחיטת מומר. (דפשוט הוא שאין חילוק בין התיר עצמו למיתה להתיר עצמו למלקות) ונהי דעל המלקות דאותו ואת בנו לא קשה איך משכחת להו, אחרי דבשעה שלוקה תמיד שחיטתו נבלה, הרי הוי נוחר ומעקר שאין בו משום אותו ואת בנו. דבזה יש לומר דבהכי חייבי' רחמנא, וכמו שכתבו התוס' בחולין (דף פ' ע"ב) ובבא קמא (דף ע"ו ע"ב) באותו ואת בנו דקדשים לר' שמעון דהוי מחוסר זמן והוי שחיטה שאינה ראויה, אלא דגלי רחמנא דלוקה דהרי ריבה הכתוב אותו ואת בנו בקדשים. אבל הא קשה דתהא שחיטתו נבלה, ומעולם לא שמענו דשחיטת אותו ואת בנו הויא נבלה היכא דלקי. ומתניתין דריש אותו ואת בנו, חולין בחוץ שניהם כשרים והשני סופג את הארבעים וכן בשחוטי חוץ היכא דלקי, אטו נימא דשחיטתו נבלה, אלא דבהכי חייבי' רחמנא אף שאין שחיטתו שחיטה, ואם כן איך ילפינן משחוטי חוץ דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, והרי הכא אפילו בשחיטתו נבלה חייבי' רחמנא. (וזה יש ליישב ע"פ דברי הרמב"ן בחידושיו לחולין דף פ' שנביאם לקמן אי"ה בסימן זה ואין כאן מקומו להאריך ושם יבואר, ועיין לקמן בדברינו במה שהארכנו בדברי הרא"ש דמועד קטן) אלא פשוט, דהא דהתיר עצמו אין לך מומר גדול מזה, הוא רק אם בעברת האיסור עצמו הוי מומר, דאז הוא דנותנין על קבלת ההתראה חומר האיסור עצמו, אבל היכא דבהעברה עצמה לא הוי מומר אין להחמיר בקבלת ההתראה יותר מהאיסור עצמו. ולפי זה בשבת דגם בהאיסור עצמו אינו מומר אלא אם כן עבר בפרהסיא, ודאי דגם בקבלת ההתראה, גם אם ניתן לה חומר האיסור עצמו, ניבעי בה שתהא בפרהסיא. ולהראשונים דלפרה סי' סגי בשנים, הוי קבלת ההתראה תמיד בפרהסיא, שהיא תמיד בפני שנים המתרין. אכן נראה לי לומר, דקבלת ההתראה אין במציאות לעולם שיהא עלי' דין פרהסיא, אפילו אם היתה בפני עשרה. דזה ודאי פשוט, שאם התיר עצמו למיתה ואחר כך לא עשה את האיסור, דודאי לא הוי מומר בקבלת ההתראה לחודה. אלא דבעשה אחר כך את האיסור הוי מומר למפרע משעת ההתראה. (ואף שראיתי להגאון רעק"א זצ"ל בהגהותיו ליו"ד סימן ד' שכתב, דמשמע מהבית יוסף דהתיר עצמו למיתה הוי מומר, אף על פי שלא עשה כלל את האיסור. לא זכיתי להבין איך הוכיח כן מהבית יוסף, והרי דברי הבית יוסף, הם דברי הגמרא, ואם דעת הגאון ז"ל דלולא שהי' מומר מההתראה לחודה, הוי אמרינן בי' דלצעורי קמכוון, כמו שנראה משמעות דבריו, הרי מוכח כן מעיקר הך דינא דבגמרא ולמה תלה זאת בהבית יוסף) וכיון דכל זמן שלא עשה את גוף האיסור, אין בקבלת ההתראה כלום. אם כן אפילו אם נידון את קבלת ההתראה כמחלל שבת עצמו, לא נוכל לדונה כמחלל שבת בפרהסיא. דאף שאנו רואין ושומעין בפרהסיא את קבלת התראתו, אין זו ראיי' ואין זו שמיעה שיהא על זה דין פרהסיא, שהרי אין אנו יודעין אם יעשה כלל את האיסור ונמצא דלא ראינו כלום, ואם כן אין בזה פרהסיא. ואף בשעשה אחר כך את האיסור לא נוכל לומר שתחשב קבלת ההתראה פרהסיא למפרע, משום דאיגלאי מילתא דמתחלה הי' עומד לעשות כן. דאיגלאי מילתא לא מהני, אלא במקום דסגי בידיעה, אבל בדבר הצריך ראיי' דוקא, דאף אם ידענו בבירור שהוא מחלל שבת אלא שלא ראינו אותו עושה כן, אין זה מומר, מה יועיל בזה איגלאי מילתא, אחרי שסוף סוף בעת ששמענו קבלת ההתראה, לא ראינו עוד דבר עברה בידו. שהרי באותה שעה לא ידענו אם יעשה את האיסור, וכל הבירורים שאחרי כן, הרי לא יוסיפו לנו אלא *) ולדברינו יתיישב מה שהקשה הנאון ז"ל עוד שם באותה הגה על תירוצו של הבית יוסף שהבאנו בפנים בממה נפשך, דאם דבקבלת ההתראה הוי מומר, ממילא הוי קודם שחיטה ואין על שחיטה זו דין אותה שחיטה שנעשה מומר על ידה. ונראה שהוא מפרש דלתירוץ זה של הבית יוסף, לקושטא דמילתא אין בשחיטתו משום שחיטת מומר. ולפי זה עדיפא הוי לי' להקשות על דיחויו של הבית יוסף לתירוץ זה, משום דאין כאן רבותא, וכי מה איכפת לן ברבותא וכמו שכתבתי בפנים. ולפי פירושי דבאמת לפי תירוץ זה שחיטתו פסולה גם משום שחיטת מומר, אלא דאילולא דאשמועינן מתניתין דמחשבתו מחשבה, והוי אמינא דלצעירי קמכוון, הרי לא הי' כאן לא מומר ולא שחיטת מומר, ומתניתין הא גופא אשמועינן דמהני דיבורו ומחשבתו, אזדא לה ממילא גם קושיתו של הגאון ז"ל. ידיעה למפרע מטעם איגלאי מילתא, אבל בשים אופן לא יעשו ראייתנו ראיי' למפרע. ולכן במחלל שבת דאינו מומר אלא בפרהסיא אין במציאות שיהא מומר משעת קבלת ההתראה, שאין עליה לעולם דין פרהסיא. ורק בעבודה זרה דגם בצינעא הוי מומר, התם הוא דאמרינן דהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה. דנתנו על קבלת ההתראה דין חומר האיסור עצמו, וכשעובר אחר כך על האיסור הוי מומר למפרע משעת קבלת ההתראה. כיון דלא בעינן לזה פרהסיא. אולם לכאורא הדבר מוסבר רק אם נאמר דפרהסיא דחילול שבת הוא דוקא בפני רואים ממש, ולכן לא שייך בזה איגלאי מילתא כי היכי דתהוי ראיי' למפרע. אבל לפי מה שכתב המהרי"ק (הביאוהו התבואות שיר והפרי מגדים בסימן ב') דגם באין רואה, רק שיודע הדבר הוי פרהסיא, הרי שייך בזה איגלאי מילתא למפרע כבכל דבר התלוי בידיעה. ויהי' אם כן על קבלת ההתראה דין פרהסיא כשעשה אחר כך את האיסור. אכן באמת גם להמהרי"ק לא שייך בנידון זה איגלאי מילתא למפרע. דהרי גם המהרי"ק כתב מפורש דבעינן שידע העובר בשעת העברה שיתפרסם הדבר. והטעם, דכשיודע שיתפרסם הדבר, הוא חצוף לעבור בשאט נפש, ובזה הוא דנעשה מומר לכל התורה. וכמו שפרש"י בעירובין (דף ס"ט) בטעמא דגילוי פנים המוזכר שם בגמרא, דהוי מומר לכל התורה ופרש"י שהוא משום דחצוף. דעל ידי שמחלל שבת בחוצפא הוא נעשה מומר, וסבירא לי' להמהרי"ק דגם במה שיודע שיתפרסם ואינו חושש, עביד מעשה חצוף ולא בעינן שיעבור דוקא לעין רואים. על כל פנים לכולי עלמא עיקר הטעם במחלל שבת בפרהסיא דהוי מומר לכל התורה ודינו כעכו"ם, הוא משום דעביד מעשה חצוף. אם כן בקבלת ההתראה גם אם ניהיב עלי' חומר האיסור עצמו, לא נוכל לדונה בדין פרהסיא ואפילו להמהרי"ק, כל זמן שלא עשה את האיסור, דבקבלת ההתראה הרי לא עביד עדיין מעשה חצוף כלל, דעיקר החוצפא הרי היא, מה שאינו מתבייש מן הפרסום, וכיון דאם לא יעשה את האיסור אין בקבלתו ההתראה כלום, אם כן כל זמן שביכולתו לחזור ממעשה האיסור ולא יהי' עברה בידו, הרי אין לו מה להתבייש, ואם כן אין לנו מעשה חצוף כל שבידו לחזור ממעשה האיסור. וגם לא שייך בזה איגלאי מילתא כשעשה אחר כך את האיסור, דנימא דהוי כמו שנתברר לנו עתה שלא הי' בדעתו לחזור ממעשה האיסור בשעת ההתראה כי היכי דליהוי מעשה חצוף למפרע. דזה אינו דכיון דכל שביכולתו לחזור שלא יהי' עברה בידו אין במעשיו מעשה חצוף, איך נאמר בזה איגלאי מילתא כשעשה אחר כך את האיסור דליהוי נידון למפרע כמי שלא הי' בידו לחזור בשעת קבלת ההתראה, אטו הגלוי מילתא יעשה את מי שבידו לחזור כמי שאין בידו לחזור, והרי אין זה אלא מגלה לנו על שעת קבלת ההתראה שלא הי' בדעתו אז לחזור, ממעשה האיסור, (שאז יהי' במעשיו מעשה חצוף), אבל לא שלא הי' בידו אז לחזור ממעשה האיסור שהרי אין בידינו לשנות את המציאות. וכיון שכן, הרי זה כמי שנתברר לנו, שבשעת ההתראה הי' בדעתו בהחלט לעשות מעשה חצוף במעשה האיסור שיעשה אחרי כן. אבל בזה לא הוי עדיין מימר, דאנן לא אשכחן אלא דהעושה מעשה לחלל שבת בחיצפא, נעשה בזה מומר, אבל המסכים בדעתו לחלל שבת בחוצפא, בזה לא אשכחן דנעשה מומר. ואם כן גם להמהרי"ק לא הוי דין מחלל שבת בפרהסיא על קבלת ההתראה. ועיין עוד בדברינו לקמן בעיקר דברי המהרי"ק. באופן דלכולי עלמא לא יהי' על המתיר עצמו לחילול שבת, דין מומר לחלל שבתות בפרהסיא משעת קבלת ההתראה. ואין לדמות בפרט זה חילול שבת לעבודה זרה. והגאון ר' מרדכי בנעט ז"ל השוה אותם גם בזה, ולדעתי רב המרחק ביניהם וכנ"ל: ד) ולא עוד אלא שכך אני אומר בפירוש עיקר דברי הר"ן, שכתב על השוחט בשבת דבגמר שחיטתו הוא דנעשה מומר, לפי שלבסוף השחיטה בא התיקון, ובתחלת שחיטתו מקלקל הוא. ולכאורה דבריו צריכים עיון, דנהי דלפני גמר שחיטתו הוי מקלקל, מכל מקום בסוף השחיטה כשהוא מתקן הוי האיסור שבת על כל המלאכה מתחילתה ועד סופה. דכיוצא בזה נסתפקתי על שיעורי האיסורים שבחיובי העונשין. אי הוי הפירוש דהעונש בא על המשהו האחרון, או דכשגמר כל השיעור כולו מחשיב העונש על כל מעשה האיסור מתחילתו ועד סופו. ונפקא מינה לפסולי עדות שאינן נפסלין אלא בעברה שיש בה מלקות, אם אכל כזית איסור שיש בו מלקות, ובתוך שיעור אכילתו העיד עדות. דאם נחשוב החיוב מלקות על המשהו האחרון, נמצא דבשעת עדותו עדיין כשר הי'. ואפילו לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התירה, דהרי לא עבר עדיין עברה שיש בה מלקות. ואם נאמר דכשגמר כל השיעור מחשיב החיוב על כל אכילתו מתחילתה ועד סופה, איגלאי מילתא דבשעה שהעיד כבר הי' פסול, דכבר עבר עברה שיש בה מלקות. והנה בתשו' הגרעק"א סימן ע"ו הביא דברי הרמב"ם בפרק ה' מהלכות שבועות הלכה כ, שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני. והוציא מזה הגאון ז"ל דדוקא כשאכל פחות מכזית נבלה הוא דחייב משום שבועה, אבל כשאכל שיעור שלם מנבלה אינו חייב משום שבועה, אף ששבועתו היתה על משהו דלית בי' איסור נבלה. ודבריו מוכרחין בדברי הרמב"ם אלא דלכאורה הוא מילתא בלא טעמא, דכשאכל משהו שאין בו עדיין שיעור שלם נבלה, הרי כבר נתחייב משום שבועה, ומה לנו שהוסיף אחרי כן לגמור עד כזית נבלה. ולדברינו הדבר מוסבר, ויהי' מכאן ראי' דכשגומר את השיעור כולו, הוי החיוב מלקות גם על המשהו הראשון, ואין עוד עליו דין חצי שיעור. ומשום הכי כשמשלים אחר כך לשיעור זית מנבלה, אינו עובר עליו משום שבועה למפרע. ואכתי הי' אפשר לומר דזהו רק לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה, דטעמו משום דגם חצי שיעור מקרי אכילה, ולדידי' הוא דיש לומר דכשגמר השיעור הוי החיוב למפרע גם על מה שאכל בחצי שיעור, משום דעל כל פנים גם החצי שיעור הוי עליו שם אכילה בשעה שאכל. אבל לריש לקיש דאינו אלא מדרבנן, וטעמו משום דחצי שיעור לא הוי אכילה כלל. כדאמרינן ביומא, אכילה אמר רחמנא וליכא, יש לומר דלדידי' גם כשגמר השיעור, אין העונש בא אלא על המשהו האחרון. והרמב"ם דנקט דינו גבי שבועה במשהו נבלה דוקא, היינו משום דהרמב"ם פסק כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה. אכן מצאתי לגדולי האחרונים שעמדו על ספק זה, והביאו לדברי רש"י ביומא (דף ע״ג ע"ב), מה שכתב בדריש לקיש דאמר התם אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור כו' ופירש רש"י דלא אכל אלא חצי זית מן הנבלה, כדברי הרמב"ם בהלכות שבועות, אלמא דגם לריש לקיש אינו חייב על השבועה כשאוכל שיעור שלם מן הנבלה*).

הרי דגם לדידי' מחשיב

*) וראיתי בס' אמרי בינה להגאון ר' מאיר אויערבאך ז"ל, שהביא גם כן לדברי רש"י ביומא הנ"ל, והקשה על זה מדברי התוס' דחולין (דף ק"ב ע"ב), שהקשו שם לשיטת רש"י דלכולי עלמא בהמה בחייה לבשר עומדת, אמאי אינו חייב אלא אחת לריש לקיש כשנטרפה עם יציאת רובה משום דלאו לאברים עומדת, דאכתי ליחייב משום בשר מן החי, ותירצו דאיירי דאין באבר זה כזית בשר, ומה דחייב משום החיוב מלקות על כל השיעור כשגמר אכילתו, ועיין בהגהות הרש"ש למס' יומא שם מה שכתב על דברי רש"י הנ"ל, גם הביאו מדברי הירושלמי ריש פרק ו' דתרומות דאמר שם מודה ריש לקיש בעתיד להשלים. דלכאורה הוא חסר ביאור, ופרשוהו על כוונה זו, דכשהשלים אחר כך את השיעור, הוי החיוב גם לדידי' על כל מה שאכל, לאפוקי דלא נאמר דלדידי' הוי החיוב על המשהו האחרון. אלמא דגם לריש לקיש הדין כן. ואם כן גם הכא לענין האיסור במלאכת שבת כשמתקן לבסוף, הוי האיסור גם על תחילת המלאכה, ואיך כתב הר"ן דמתחלת שחיטתו אין כאן איסור. ואין לומר דאיסורי שבת שאני בזה משאר איסורים. וטעם החילוק, דבשארי איסורים הרי שם האיסור הוי גם על פחות מכשיעור, דגם חצי זית חלב שם חלב עליו, אלא שחסר לו השיעור לחיובו. ולכן כשגמר השיעור, יש לומר דמתחלתו נכלל בדין השיעור כולו, כיון דגם קודם שגמר השיעור הי' שם איסור עליו. אבל באיסורי שבת דהשיעורין עם המלאכות כולן נלמדו ממשכן, יש לומר דכל זמן שאין בו השיעור שכמותו היו עושין במשכן, אין עליו שם מלאכה כלל לענין שבת, וכשגמר השיעור הוא שבא לכלל מלאכה, ואז הוא שבא לשם איסור, ולכן לא שייך לומר שגם בתחלת המלאכה יהי' באיסורו, כיון דאז לא הי' עליו עדיין שם איסור כלל. והכי נמי נימא לענין מקלקל, דקודם שבא לכלל תיקון אינו עוד בדין מלאכה, ולכן לא שייך לומר דלבסוף כשהוא מתקן, ישוב החיוב גם על תחלת המלאכה כשהי' עוד מקלקל. כן הי' אפשר לומר לכאורה. אבל באמת אין הדבר כן, דהרי גם באיסורי שבת חצי שיעור אסור מן התורה, כמו שכתב רש"י בשבת (דף ע"ג) גבי וכי מותר לאפות פחות מכשיעור, ועיין במאירי בשבת (דף ג') שכתב להדיא דבמלאכת שבת חצי שיעור אסור מן התורה. ועיין במשנה למלך פרק י"ח מהלכות שבת ובפני יהושע ריש שבת גבי זה עוקר וזה מניח, שהרחיק עוד ללכת דגם בעקירה והנחה איכא איסור דאורייתא בין על העוקר ובין על המניח. הרי דאין שיעורי שבת חלוקים בפרט זה משארי דיני השיעורין, והוי שם מלאכה גם על פחות מכשיעור, כמו דהוי עליו שם איסור בשארי איסורין, וחסרון השיעור הוא רק לחיובו. וודאי דיש לומר כן גם לענין הפרט של מתקן, דכל שבא התיקון לבסוף הוי הכל מלאכה אחת ואיסור אחד. ולא מיבעא לדעת רש"י בפרק המניח, דמלאכת מקלקל פוטרת מתשלומין *) הרי ודאי דהוי שם מלאכה עלה. אלא אפילו לדעת התוס' שם, החולקים על טרפה, היינו כשלקחו בשר מטרפה אחרת וצירפוהו לזית שלם, וחזרו והקשו דאם כן דאין באבר זה אלא חצי זית טרפה, אמאי לא חייל איסור אבר מן החי דהא איסור חל על חצי שיעור, ולהנ"ל מה הקשו נהי דאיסור חל על חצי שיעור, הרי זהו דוקא כשלא אכל אלא חצי שיעור, אבל הכא שצירף את הטרפה לשיעור שלם, שוב לא חייל האיסור אבר מן החי גם על החצי שיעור שאכל בתחלה, וכדברי הרמב"ם ורש"י בשבועה, והיא קושיא עצומה. וכן הקשה הגאון מלבוב בספרו בית יצחק, והניח בקושיא. ונראה לי ביישוב הדבר, בהקדם סברא אחת, שנראה לי לומר בעיקר הדבר דכשנשבע על כל שהוא נבלות, אינו חייב משום שבועה כשאכל שיעור כזית מנבלה, משום דלשתשלים השיעור חזר גם על המשהו הראשין דין השיעור כולו. דזהו דוקא אם הי' כל הזית נבלה שאכל, ממין נבלה כזו שאין השבועה חלה עליו, דהיינו שהיתה כולה נבלה כזו שנתנבלה לפני שבועתו, אבל אם השלים לשיעור כזית, ממין נבלה כזו שנתנבלה לאחר שבועתו, דבנבלה כזו גם על שיעור שלם ממנה היתה השבועה חלה, והחצי זית נבלה הראשון, הי' מנבלה שנתנבלה לפני שבועתו, אין החצי זית האחרון משלים את השיעור לענין זה שלא תחול השבועה על החצי זית הראשון. דאף על גב דהחצי זית האחרון מצטרף להחצי זית הראשון לענין מלקות דנבלה, והוי אם כן איסור של שיעור שלם דנבלה גם על החצי זית הראשון והי' בדין שלא תחול השבועה עליו. מכל מקום, כיון דהחצי זית האחרון הוא מנבלה כזו שגם על שיעור שלם ממנה היתה השבועה חלה, אם כן בנוגע למנוע חלות השבועה, הויא נבלה זו כבשר של היתר, ולכן לא מהני צירופו לענין זה שלא תחיל השבועה על החצי זית הראשון, דכיון דהוא עצמו גם על שיעור שלם ממנו השבועה חלה עליו, אינו בדין שבצירופו להראשון לא תחול השבועה על החצי זית הראשון מחמתו ודינו לענין מניעת חלות השבועה כבשר היתר בעלמא, והוא דבר המתקבל. ועל פי סברא זו נראה לי לדון באיסור אבר מן החי על טרפה, דאין בשר טרפה מבהמה אחרת, (כלשון התוס'), מצטרף לבשר שבאבר זה כדי שלא יחול עליו איסור אבר מן החי שבאבר זה. שהרי אין מקום לומר שאיסור טרפה שבבהמה אחרת ימנע בעד איסור אבר מן החי שבבהמה זו מלחול עליו דאבר מן החי של כל בהמה הוא איסור בפני עצמו, ואיסור טרפה שבבהמה אחרת, הוי בנוגע למנוע חלות איסור אבר מן החי של בהמה זו, כדבר היתר שאיסור אבר מן החי הזה חל עליו דאף על גב שאם הי' תולש אבר מן הבהמה האחרת, לא הי' איסור אבר מן החי חל גם עליו משום איסור טרפה, הרי זהו איסור אחר של אבר מן החי, של בהמה אחרת, אבל איסור אבר מן החי של בהמה זו, לא שייך לומר שהאיסור טרפה של בהמה אחרת ימנע בעדו מלחול, ולכן אתי שפיר מה שאין לו צירוף להבשר שבאבר זה, שלא יחול עליו איסור אבר מן החי שבבהמה זו. דהוי דינו כמו שכתבנו באיסור שבועה, דהיכא דהחצי זית השני הוא מנבלה כזו שאינה מונעת את השבועה מלחול, אינה מצטרפת גם כן להחצי זית הראשון שלא תחול עליו השבועה אף שהחצי זית הראשון הוא מנבלה כזו שעל שיעור שלה ממנה לא היתה השבועה חלה וכנ"ל משום דלענין מניעת חלות השבועה הוי כבשר של היתר והכי נמי דכוותה. ולאו דוקא בבשר טרפה של בהמה אחרת, כלשון התוס' בתירוצם, אלא אפילו של בהמה זו כשהוא מאבר אחר אינו מצטרף לבשר אבר זה שלא יחול עליו איסור אמה"ח. דכיון דקיימינן השתא למאן דאמר בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, אם כן חשוב האיסור שעל כל אבר, כאיסור בפני עצמו, שחל עליו בעת תלישתו מן החי, ובשר שבאבר זה, הוי לגבי איסור אבר מן החי של אבר אחר, כבשר בהמה אחרת. ודוק:

*) ראיתי בהגהות הרש"ש, שהקשה על דברי רש"י אלו מהא דר' אבין בכתובות (דף ל"א) הזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור, שעקירה צורך הנחה היא, ולדעת רש"י דמלאכת מקלקל פוטרת מתשלומין, למה לי' לפטורא משום חיוב מיתה דזורק ברשות הרבים, תיפוק לי' דהקריעה גופה פיטרתו מתשלומין, דקורע על מנת לתפור, הויא מלאכה שחייבין עליה מיתה, ובשלא על רנת לתפור, פטור משום מקלקל, ולדעת רש"י פטור מתשלומין. ולי נראה דמתרי טעמי אין קושיתו קושיא. חדא, דבקורע על מנת לתפור בעינן שיעור דשתי תפירות, כמבואר במשנה ריש פרק האורג, ובפחות מזה אינו מלאכה ואם כן צריך לפטורא דזורק באופן שלא קרע שיעור של שתי תפירות, דגם לרש"י פחות משיעור מלאכה אינו פוטר מתשלומין. ועוד נראה לי דקורע שאני בזה משארי מקלקלן, ואינו פוטר מתשלומין גם לדעת רש"י. דקורע כשאינו על מנת לתפור, אין פטורו כלל משום מקלקל, אלא משום דאין עליו שם מלאכה, לפי שהקריעה שבמשכן לא היתה אלא על מנת לתפור. והוי זה שינוי בעצם המלאכה מכפי שהיתה במשכן, ואין זו מלאכה כלל. והדברים מפורשים בדברי רש"י כמשנה דשבת (דף ע"ג) בד"ה על מנת לתפור בסוף הדיבור, וז"ל אבל קורע שלא על מנת לתפור לא הי' במשכן עד כאן לשונו. הרי מבואר להדיא דקורע שלא על מנת לתפור, פטורו משום דכוותי' לא הי' במשכן, ואין זו מלאכה כלל. ולא דמי לשארי מקלקלין דכולהו בכלל מלאכה הן, אלא דפטירי משום שאינן מלאכת מחשבת, וסבירא לי' לרש"י דפטור זה אינו מוציאן מכלל מלאכה, ודינו כפטורא דשוגג. מה שאין כן בקריעה שלא על מנת לחפור, דלא הויא מלאכה כלל אין כאן מקום לפטור מתשלומין ולא קשה מידי. אלא דהוי קשה לי לדעת רש"י דקורע פטור משום שאינו מלאכה, מהא דקורע על מתו חייב, וכן מקורע בחמתו. ועיין בלשון רש"י (בדף ק"ה ע"ב) ד"ה במת דידי'. ומצאתי באחרונים שהעירו כן על רש"י. אבל על כל פנים דעתו מבוארת כן ולא קשה מקורע. גם יש לי ליישב הקושיא מקורע על מתו ובחמתו, דכל שיש איזה תיקון בקריעתו, הוי דומיא דמשכן שהי' על מנת לתקן, ולא בעינן שיהא דוקא אופן התיקון שהי' במשכן על מנת לתפור, אלא דסגי לן בכל תיקון שהוא. ובספר מגן אבות מצאתי שהקשה גם כן על רש"י מקורע על מתו, ותירץ דהתם המצוה מחשיבו. ומה יענה מקורע בחמתו ואולי כוונתו גם כן דהתיקון מחשיבו שיהא דומיא דמשכן שהי' בו תיקון והוא הדין התיקון דמשכך חמתו והוא כמו שכתבתי. אלא שאין זה במשמע דבריו. רש"י בפרט זה, וסבירא להו דמלאכת מקלקל אינה פוטרת מתשלומין, אכתי אין מחלוקתם נוגעת לפרט זה, דגם כשמתקן לבסוף, לא יהי' האיסור על כל המלאכה מתחלתה ועד סופה. ודברי הר"ן מוקשים:

ה) לפיכך אני אומר דהכא טעם אחר בפירוש דברי הר"ן. דגם להר"ן כשמתקן לבסוף בגמר השחיטה, הוי האיסור על כל השחיטה מתחלתה, וכמו דהוי דין שיעור שלם גם על תחילתו. אלא דהר"ן כתב דמומר לא הוי אלא מגמר השחיטה ואילך. וטעמי' על פי סברתנו הנ"ל, דאף על גב דכשגמר השחיטה, מחשיב התיקון על השחיטה כולה, מכל מקום כיון דאם הי' פוסק באמצע שחיטתו, לא הי' חילול שבת בהמקצת ששחט, דאז הרי הי' מקלקל גמור, משום הכי לא הוי עליו דין מחלל שבת בפרהסיא עד אחר גמר השחיטה. דקודם שגמר הרי הי' בידו לפסוק את שחיטתו באופן שלא יהא כאן חילול שבת, נמצא דכשראינו אותו שוחט קודם גמר שחיטתו, לא היינו יודעין כלל אם הוא מחלל שבת, דשמא לא יגמור שחיטתו ולא יבוא לכלל תיקון. ולבסוף כשהוא מתקן אין לומר דכמו דמחשיב התיקון מתחלת המלאכה הכי נמי הוי פרהסיא למפרע. דסברא זו דמחשיב האיסור מתחלת המלאכה, לא שייך אלא על עיקר החילול שבת דכשגמר השיטה הוי מחלל שבת מתחלת שחיטתו. אבל על דין הפרהסיא לא שייך איגלאי מילתא למפרע, כיון דהוא מידי דתלי בראיי', ולא בידיעה לחודה. וכמו שכתבנו בקבלת ההתראה שאין עלי' לעולם דין פרהסיא מטעם זה דבידו שלא לעשות את האיסור, הכי נמי במעשה האיסור גופא כל זמן שלא גמר כל מלאכתו, ולא נגמר התיקון לפנינו, אין עוד עליו דין מחלל שבת בפרהסיא. ולכן לא הוי עליו דין מומר עד סוף שחיטתו, דרק אז הוא דהוי פרהסיא. ואפילו למה שכתבו התוס' בחולין דף ל"ט ע"א בחד תירוצא דכששחט על מנת לזרוק דמה לעכו"ם, אנן סהדי דודאי יזרוק ולא ימלך כיון דקעביד מעשה. ואם כן כל שכן דבאותה מעשה גופא שהתחיל באיסור, דיש לנו לומר דאנן סהדי שיגמרנה. ואם כן לכאורה לא שייך לאסתפוקי כלל בגוונא דידן שמא ימלך ויפסוק שחיטתו, דאנן סהדי דודאי יגמור. ולא דמי להתיר עצמו למיתה דלא הוי על ההתראה דין פרהסיא משום הך טעמא דיכול לחזור מן מעשה האיסור, דהתם לא מצינו דמשקבל התראה אנן סהדי שודאי יעשה את האיסור ולא יחזור בו, מה שאין כן הכא דאנן סהדי דודאי לא יחזור, הרי לכאורה הוי פרהסיא משעה שהתחיל באיסור, כיון דודאי הוא שיגמור את כולו. אפילו הכי אין זה פרהסיא גם הכא קודם שגמר את מעשה האיסור. משום דאנן סהדי גופא, הרי אינה אלא ידיעה ולא ראיי', וכל הידיעות שבעולם הרי לא יועילו לעשותו בפרהסיא כל זמן שאינו עובר עברה לעין רואים דוקא, ואם כן אף דאנן סהדי שלא יפסוק, כיון דבידו מיהת לפסוק מלאכת האיסור, הרי כל זמן שיש בידו ברירה זו אין אנו רואים אותו עוד מחלל שבת, ואף שאנו יודעים שלא יפסוק אין זה אלא ידיעה ולא ראיי' ובשביל ידיעה לא הוי פרהסיא, וכבר כתבנו בהתיר עצמו למיתה דאפילו למה שכתב המהרי"ק דגם בידע שיתפרסם דינו כמומר לחלל שבת בפרהסיא אף שעבר בצינעא אפילו הכי לא הוי מומר משעת ההתראה, וסברתנו יש לה מקום גם כאן, דאף דהכא כבר התחיל באיסור ועדיפא מקבלת ההתראה, דהכא אנן סהדי שבודאי יגמור את האיסור, אפילו הכי אינו מומר מתחלת מעשה העברה. דכיון דעצם המעשה שעושה מעשה חצוף היא העושה אותו למומר, ובמה שיסכים בהחלט גמור לעשות ודאי מעשה כזו, לא הוי עדיין מומר קודם שעשה, אם כן בתחלת מעשה האיסור, אף דאנן סהדי שבודאי יגמור מעשיו, מכל מקום כיון דבידו מיהת לפסוק ולא יהי' בזה פרסום עברה, הרי לעת עתה לא עשה עוד מעשה חצוף, והא דאנן סהדי שבודאי לא יפסיק, הרי אין זו אלא ידיעה שהחליט בבירור לעשות ודאי מעשה חצוף, אבל מהחלטתו זאת הרי לא הוי עליו דין מומר, גם קודם שעשה מעשה. ואתו שפיר דברינו בטעמו של הר"ן דבתחלת שחיטה לא הוי מומר, גם אם נאמר דהר"ן סבירא לי' כתירוצם השני של התוס' דחולין (דף ל"ט) דאנן סהדי שיגמור את האיסור שכבר התחיל בו, וגם אם דעתו כהמהרי"ק דלפרהסיא לא בעינן דוקא ראיי'. וגוף ראיית המהרי"ק מסנהדרין (דף ע"ד) דאמרינן דאסתר פרהסיא הויא, לענין פרהסיא דשבת, אינה מובנת לי כלל. כיון דבשבת עיקר הטעם דבפרהסיא הוי מומר, הוא משום שעשה מעשה חצוף כמו שפרש"י בעירובין (דף ס"ט), מה ראי' היא לכאן מפרהסיא דגילוי עריות שיהרג ואל יעבור, דהתם אין לנו ענין לחוצפת העובר שהרי אנוס הוא, אלא הידיעה לחודה שידעו העולם דבר העברה, היא הגורמת לדינא דיהרג ואל יעבור, ומשום הכי סגי לן בידיעה בלי ראי'. אבל הכא דהעיקר הוא חציפתו של המחלל שבת, הרי יש לומר דדוקא כשעובר להדיא לפני רואים, דחציף טפי הוי מומר, ואין לנו שום ראי' מסנהדרין דגם בידע שיתפרסם הוי חוצפא:

ו) ועל פי דברינו, נראה לי לומר פרפרת נאה ביושיב דברי הרמב"ם בפי' המשנה דהשוחט בשבת. שכתב דמתחלת השחיטה נעשה מומר, משעה שעשה תבורה והוציא דם. ותמהו רבים דהרי בתחלת השחיטה מקלקל הוא כמו שכתב הר"ן, ואין בזה חילול שבת. ונראה לי דהנה הגאון רעק"א ז"ל הקשה על הר"ן שכתב דבתחלת השחיטה הוי מקלקל, והרי זהו מקלקל על מנת לתקן דחייב. ונראה לי ביישוב קושיתו, על פי מה שיש להסתפק בכל הנך דחייבין במקלקל על מנת לתקן, במוחק על מנת לכתוב, וכקורע על מנת לתפור, אי בעינן שתהא מחשבת המקלקל מפורש על מנת לתקן או דלא בעינן כלל מחשבתו, אלא דכל קלקול שיש בו כדי לתקן, חייבין עליו, אף על גב דאיהו לא חשיב מידי כדי לתקן, דכל שהקלקול נותן מקום לתיקון, אין זה קלקול שפטורין עליו בשבת. ומצאתי שהדבר שינוי במחלוקת האלי' רבה והלבוש בסימן ש"מ ס"ק ו', עיין שם שנחלקו בפרט זה. ובנשמת אדם במלאכת המוחק, ביאר בזה מחלוקת הראשונים. ונראה פשוט, דלהנך ראשונים דבעינן דוקא שיחשב המקלקל על מנת לתקן, כל המחלל שבת בקילקול כזה אפילו בפרהסיא, אין עליו דין מחלל שבת בפרהסיא. דהמלאכה מצד עצמה בלי מחשבתו לתקן אח"כ הרי אין בה חילול שבת, אלא דמחשבתו הוא דמשוי לה למלאכה. שיש בה חילול שבת ועל מחשבתו הא לא שיוך פרהסיא. ואפילו אם עשה אחר כך את התקון בפרהסיא, לא הוי עליו דין מחלל שבת בפרהסיא, אלא משעת התיקון ואילך, אף על גב דהחיוב הוי על הקלקול שעשה מקודם, מכל מקום פרהסיא לא הוי אלא משעת התקון, ומשעה זו הוא דהוי מימר. ואין לומר דעל ידי שמתקן אחר כך ניכרת מחשבתו מתוך מעשיו שגם בתחלה בשעת הקלקול חשב לתקן, והוי פרהסיא למפרע. דהרי כבר כתבנו דעל פרהסיא לא שייך לומר איגלאי מילתא למפרע, משני הטעמים שכתבנו למעלה. באופן דלהנך ראשונים דמקלקל על מנת לתקן בעינן דוקא מחשבתו על מנת כן, אין עליו לעולם בשעת הקלקול דין מחלל שבת בפרהסיא, דמחשבו בשעה שמקלקל הרי אינה ניכרת, ובמה שמתקן אחך כך בפרהסיא, לא הוי מומר למפרע, וכנ"ל. וכיון שכן לדעת אלו הראשונים, אף על גב דמקלקל על מנת לתקן חייב, וגם אם לא עשה התיקון אחר כך, חייב כל שחשב בעת הקלקול על מנת לתקן, מכל מקום מומר לא הוי משעת הקלקול, כיון דאין עליו עדיין דין פרהסיא באותה שעה. ואם כן מיושבת קושית הגרעק"א דיש לומר דהר"ן דעתו כדעת הרא"ש (כפי שביאר בנשמת אדם שם בדעתו) דהמקלקל על מנת לתקן אינו חייב עד שיחשוב בשעת קלקולו כדי לתקן, ולדידיה בקלקול כזה, אף על גב דחייבין עליו, אינו נעשה בו מומר, וכנ"ל. ולכן לענין לפסול שחיטתו משום שחיטת מומר, כתב הר"ן שפיר דבתחלת שחיטה הוי מקלקל, דאף על גב דמקלקל על מנת לתקן חייב, מכל מקום מומר לא הוי אלא משעת התיקון דהוי בפרהסיא, וכשגמר שחיטתו לא הוי מומר למפרע, כיון דאין דין פרהסיא למפרע. אכן זהו רק אם נאמר דבעינן מחשבתו לתקן, אבל אם נאמר דכל שיש בקלקולו כדי לתקן לא בעינן כלל מחשבתו, הרי אז יהי' עליו דין מומר גם משעת הקלקול כשהי' בפרהסיא, כיון דאין אנו צריכין למחשבתו, והמלאכה הרי בפרהסיא היא, והוי מומר כשיש בה כדי לתקן. ואם כן מיושבים דברי הרמב"ם שכתב דמתחלת השחיטה הוי מומר, דהרמב"ם דעתו דבמקלקל על מנת לתקן, לא בעינן מחשבתו, אלא כל שיש בה כדי לתקן חייב, כדדייק לישני' בפרק י' מהלכות שבת הלכה י', וכמו שביאר שם בנשמת אדם. ואם כן שייך דין פרהסיא בקלקול על מנת לתקן, והוי מומר בקלקול כזה כשהוא בפרהסיא ושפיר כתב דהוי מומר בתחלת השחיטה, משום דמקלקל על מנת לתקן הוא. ונכון בע"ה. ולדברינו בפירוש דברי הר"ן, יתיישב נמי מה שראיתי בספר מגן אבות שהקשה על הסבר דברי הר"ן, דהרי בסוף השחיטה בלי ההתחלה לא הי' בו שום תיקון, נמצא דהתיקון בא על ידי ההתחלה כמו על ידי הסוף, אלא שנגמר לבסוף, ולמה לא יהי' האיסור על תחלת השחיטה כמו על סופה. ולפירושי אין כאן מקים קושיא. דהא סור בלאו הכי הוי גם על התחלת השחיטה, גם בלי הסברו, וכמו שכתבנו דהאיסור הוי תמיד על המלאכה כולה מתחלתה. אלא דמומר לא הוי אלא בסופה, משום דאז הוא דהוי פרהסיא וכנ"ל. ולזה לא יועיל גם הסבר קושיתו, דסוף סוף קודם שגמר ביכולתו לחזור, ואין כאן פרהסיא קודם שגמר שחיטתו:

ז) ולפי האמור יש לדון במה שמבואר באבן העזר סימן קכ"ג דגט שנחתם בשבת פסול. לפי שהעדים כבר נפסלו על ידי חתימתן והוו פסולי עדות. והמהרי"ט העיר מדברי הר"ן הנ"ל, דהשוחט בשבת לאחר גמר שחיטתו הוא דנפסל ובשעת שחיטה כשר הי', והכא נמי העדים החותמין, לאחר חתימתן הוא דנפסלו ובשעת תתימתן כשרים היו, וכגון בשם בן שתי אותיות. והאריכו בזה האחרונים והדברים עתיקים. ולדברינו אין מדברי הר"ן שום ענין בנוגע לפסול העדים. אחרי דגם להר"ן כשגמר שיעור המלאכה והוי מתקן, הוי החילול שבת על כל המלאכה מתחלתה ועד סופה, אלא דמומר לא הוי רק מסופה ואילך, משום דכל זמן שלא נגמרה כל המלאכה, לא חשיב פרהסיא. אם כן זהו רק לפסול שחיטתו כשאחרים רואין אותו, דלזה בעינן דין מומר. אבל לפסול עדותו, דכל שעבר עברה שיש בה מלקות הוי רשע ופסול לעדות, ולא בעינן לזה פרהסיא. אם כן גם להר"ן מפסיל הכא לעדות מתחלת חתימתו, דכל שגמר חתימתו, הרי הוי האיסור וגם החיוב מיתה על כל החתימה, וכבר הוא רשע מתחילת חתימתו וכנ"ל. ויתיישב בזה גם מה שהעירו האחרונים מדברי הר"ן הנ"ל על דברי התוס' בבבא מציעה (דף ע"ב) שהקשו על שטר שיש בו רבית אמאי גובה את הקרן, והרי העדים פסולין הן, שעברו בלאו דלא תשימון והוי כאוכל נבלות להכעיס. והקצות החישן בסימן נ"ב העיר על קושיתם מדברי הר"ן דאימת מפסלו בגמר עדותן, ובשעת העדות עצמה כשרים היו. ועיין בחידושי הרי"ם לבבא מציעא שהאריך בזה, ולדברינו כל דבר דלא בעינן בי' דין מומר, אין לדון עליו כלל מדברי הר"ן. דבכל מעשה איסור חזינן לה דהוי כולה באיסורא ואם כן מתחלת המעשה כבר הוא רשע ופסול לכל עדות, והוא הדין לאותה עדות עצמה שנפסל מחמתה, כיון דלזה לא בעינן פרהסיא. ומה שכתב הר"ן כן לענין עבודה זרה, אף על גב דבעבודה זרה הוי מומר גם בצינעא, מיתוקמא באומר בגמר זביחה הוא עובדה. וכמו שכתבנו לעיל, דבלאו הכי אי אפשר לאוקומי דבריו בעבודה זרה אלא בכהאי גוונא. ומצאתי בנתיבות המשפט סימן נ"ב שכתב על דברי הקצות החושן דמומר שאני מרשע, דמומר לא הוי אלא בסוף מעשה האיסור, ורשע הוי גם מתחלתה. ודבריו באו סתומים בלי שום טעם לחלק, ולדברינו החילוק מוסבר בטעם נכון בע"ה. ואולם גם חוץ לדרכנו בפירוש דברי הר"ן, ולפי מה שהבינו האחרונים, דגם רשע לא הוי אלא בסוף מעשה העברה, אפילו הכי לעדות ממון יש לומר דמפסלי גם מתחלתה, דהתוס' בחולין (דף ל"ט) הקשו לריש לקיש דאין מחשבין מעבודה לעבודה איך מיחייב מיתה על השחיטה, דלמא ממליך ולא זריק, ותירצו דהכא ודאי לא ממליך, כיון דעביד מעשה דשחט על מנת לזרוק, והוי כאנן סהדי דודאי יזרוק לעכו"ם, ואם כן כל שכן כשהתחיל במעשה האיסור עצמו דודאי יש לומר דאנן סהדי שיגמור את האיסור כולו, ולפי זה גם אם רשע לא הוי אלא בסוף העברה, חשוד מיהא הוי גם בתחלתה לעבור עלי', ועוד יותר מחשוד, דהרי אנן סהדי שודאי יעבור עברה זו שהתחיל בה, ואם כן פסולי עדות ממון שהוא מחשש משקר, הרי באמת יש לפוסלן משום שנעשו חשודים לעברה שיש בה מלקות, דהרי גם ודאי רשע לדבר אחד אינו חשוד לדבר אחר, ואפילו הכי פסלינהו רחמנא גם לעדות ממון, אף שפסולו הוא רק מחשש משקר, ועל כרחך דירדה תורה לסוף דעת בני אדם דחשידי יותר להעיד עדות שקר מלשארי איסורים. ואם כן לכאורה הוא הדין אף קודם שנעשה רשע. אלא שחשוד לעבור ודאי על דבר עברה שיש בה מלקות, שיש לפוסלו לעדות ממון, כיון שאין פסולו מגזרת הכתוב, מחמת שהי' עליו שם רשע, אלא מחשש משקר, משום שחשוד לאיסור אחר, וכיון דבתחלת העברה כבר חשודים הם מיהת שיגמרוה באיסור, הכי נמי חשידי לאסהודי בשיקרא. וצ"ע בפרט זה. מיהו למה שכתב הקצות החושן בסימן נ"ב דרשע שאינו רשע דחמס או של הנאת הגוף, אין פסולו אפילו לעדות ממון מחשש משקר, אלא מגזרת הכתוב משום דמקרי רשע, ורשע הרי לא הוי אלא לבסוף מעשה האיסור, לפי הבנתם בדברי הר"ן, וכשרים גם לעדות ממון בתחלת מעשה האיסור, אלא דלדברינו הקודמים, לבסוף כשגמר האיסור נעשה רשע למפרע מתחלתו, ואין כאן מקומו להאריך בפרט זה:

ח) הדרן לעניננו דהשוחט בשבת אפילו כשהתרו בו וקבל התראה שחיטתו כשרה, ואין אומרים בו דמשהתיר עצמו למיתה הוי מומר דשחיטתו פסולה, וכמו שכתב באמת בס' מגן אבות להגר"מ בנעט. דאין קבלת ההתראה חמורה יותר מגוף מעשה האיסור, וכיון דבחילול שבת גופי' לא הוי מומר אלא בפרהסיא לא משכחת לה שיהא מומר משעת קבלת ההתראה, דאין על קבלת ההתראה לעולם דין פרהסיא. אולם לכאורה יש לדון מטעם אחר דכשהתיר עצמו למיתה שחיטתו פסולה, ולאו דוקא בשחיטת שבת, אלא הוא הדין בכל שחיטה שחייבין עלי' מיתה. והוא, דהרא"ש בפרק ואלו מגלחין סימן נ"ט כתב על הרוגי בי"ד, דדינם כמומר להכעיס משום דכשהתרו בו וקבל התראה ואמר על מנת כן אני עושה, הרי זה מומר להכעיס. ולדבריו הרי כל שנתחייב מיתה על שחיטתו, שקבל עליו התראה ואמר על מנת כן שחיטתו פסולה, דכיון דמשוי לי' מומר להכעיס, הרי אנן פסקינן דמומר להכעיס אפילו לדבר אחד, שחיטתו פסולה גם באחרים רואין אותו כמבואר ביו"ד סימן ב'. אם כן בשוחט בשבת אף דאין לפסול שחיטתו משום שחיטת מומר לחלל שבתות אפילו בהתיר עצמו למיתה, אכתי תיפסל שחיטתו משום שחיטת מומר להכעיס, דלא גרע משאר שחיטה שנתחייב עלי' מיתה שפסולה משום שדינו כמומר להכעיס. ולכאורה יש לדחות דאין כוונת הרא"ש שיהא עליו דין מומר להכעיס משעת קבלת ההתראה, אלא דקבלת ההתראה שאמר על מנת כן, מוכחת לנו שעשה מעשה האיסור להכעיס, והוי מומר להכעיס משעת מעשה האיסור, אבל לא שיהא עליו דין מומר להכעיס משעת ההתראה, ואם כן אין לפסול עוד שחיטתו משום שחיטת מומר להכעיס, דכיון דמשעת מעשה השחיטה הוא דנעשה מומר, הרי דין שחיטה זו כדין כל שחיטה שנעשה מומר על ידה, שכשרה לדעת רוב הראשונים. אכן אפילו אם נפרש כן בכוונת הרא"ש, דמשעת מעשה האיסור הוא דנעשה מומר להכעיס, אכתי תיפסל שחיטתו בנידן דידן, ולא נוכל לדון בה דין שחיטה שנעשה מומר על ידה. דהא דמכשרינן שחיטה זו שנעשה בה מומר אין זה אלא היכא דנעשה מומר ע"י האיסור שעשה בשחיטתו, דהעברה שעבר היא העושה אותו למומר, כגון במחלל שבת או עובד עבודה זרה בשחיטתו, דעל ידי האיסור שעשה בשחיטתו הוא דנעשה מומר, ולכן אמרינן דשחיטה זו עצמה כשרה, דאימתי נעשה מומר לאחר שגמר שחיטתו, ואז אין עוד שחיטה לפוסלה. אבל במומר להכעיס, הא דשחיטתו פסולה, הרי אין זה משום דעל ידי מעשה זו שעשה להכעיס, נעשה מומר לכל התורה. אלא הטעם בזה, משום דפסקינן כמאן דאמר בעבודה זרה (דף כ"ו) דלהכעיס מין הוא, (כמו שכתב הר"ן בעבודה זרה, וכן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם, וכוותיי' הוא דפסקינן בשו"ע דמומר להכעיס שחיטתו פסולה גם כשאחרים רואין אותו). והיינו דהמעשה שעשה להכעיס מוכחת עליו שדעתו דעת מין. באופן דפסולו לא הוי מחמת מעשה זו, אלא מחמת דעתו הנפסדת שנתגלה לנו על ידי מעשה זו שעשה להכעיס, והמעשה היא רק בירור, שדעתו דעת מין, דמי שאינו מין בדעתו לא יעשה להכעים. והרי הכירור הוי שכן היתה דעתו גם בשעה שהתחיל בעברה, דאם לא כן לא הי' בא לעשות מעשה להכעיס, וסוף מעשה כזו ודאי דבמחשבה היתה תחלה. ואם כן כששחט שחיטת איסור להכעיס. ודאי דגם אותה שחיטה דינה כמו שחיטת מין, ואין עלי' דין אותה שחיטה שנעשה מומר על ידה, כיון דלא על ידי שחיטה זו הוא דנעשה מין, כי היכי דנימא בה דבסוף שחיטתו הוא דנפסל, אלא דהשחיטה מבררת לנו שהשוחט היא מין, והבירור הרי הוי שכבר הי' מין גם בהתחלת שחיטתו, ומין הוא דקשחיט*).

(ומה שכתבו בהגהות אשר"י פרק קמא דחולין סימן ז' דבמומר להכעיס בעינן שיעבור ב' וג' פעמים, ולכאורה כיון דפסולו משום שנתברר לנו שדעתו דעת מין, הרי הבירור הזה הוי גם בפעם אחת ששחט להכעיס. לא קשה, דהרא"ש קאי שם אמומר להכעיס כי האי, דלא הוי מין אלא מומר, וכמו שיבואר לפנינו בשם האחרונים, דתרי מיני להכעיס נינהו, ולהכעיס כי האי דלא הוי אלא מומר, אין שחיטתו פסולה אלא באוכל נבלות להכעיס, דלא חשיב בר זביחה משום שאינו חושש לזבוח, ולא באיסור אחר שעושה להכעיס. ובכגון זה הוא דכתבו בהגהות אשר"י, דרק בשעבר ב' וצ' פעמים חשוב אינו חושש לזבוח. אבל מומר להכעיס באופן דהוי מין, שפסולו משום דמעשיו הוו בירור שדעתו דעת מין, בזה סגי לן גם בפעם אחת כדי לגלות על דעתו אפילו להסוברים בעלמא דבפעם אחת לא הוי מומר. דשאני התם דהמעשה פוסלתו וסבירא להו, דבפעם אחת לא סגי לן לפוסלו, אבל הכא דהמעשה אינה רק מבררת את פסולו, בזה סגי לן גם בפעם אחת כדי לברר את הפסול, שכבר פסול ועומד. וממילא היא הדין לאותה שחיטה). ואם כן כל שחייב מיתה על שחיטתו, שחיטתו פסולה כדין שחיטת מומר להכעיס: ט) אכן מלבד דעיקר פסול שחיטת מומר להכעיס במחלוקת שנוי' דהא דפסקינן בסימן ב' דמומר להכעיס אפילו לדבר אחד שחיטתו פסולה, לאו דכולי עלמא היא, דלמאן דאמר בעבודה זרה דלהכעיס מומר הוי, ולהראשונים דפסקי כוותי' כמו שהביא הטור בסימן ב' בשם הרשב"א, הרי דינו כשאר מומר לדבר אחד, שאין שחיטתו פסולה. ולדידהו בשוחט בשבת כל שאין בשחיטתו משום שחיטת מומר לחלל שבתות אין לפוסלה גם כשהתיר עצמו למיתה משום שחיטת מומר להכעיס, אחרי דמומר להכעיס אין בו שום פסול שחיטה. עוד זאת נראה לי לומר בעיקר דברי הרא"ש דמועד קטן, דמה שכתב הרא"ש בהתיר עצמו למיתה דהוי מומר להכעיס משום שאמר על מנת כן, לא כיון בזה לטעם כעיקר, דליהוי מומר גמור לכל מילי, אלא דוקא לענין אבילות לחוד. דכבר אמרו שאין מתאבלין עליהן כדי שתהא בזיונן כפרה להן, הוסיף עוד טעם למה דלא חשו למנוע מהן מצות אבילות, משים דעשאום כמומרין להכעיס, אבל לא שיהא עליהם דין מומר גמור לכל דבר. וכמו שאפר בראיות נכוחות. ולכאורה נראה ראי' לזה מדברי הגמ' דשבועות (דף ל"ז ע"א) דאמרינן שם הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו כיון דחידוש הוא כו' או דלמא הא והא עבדינן בי', והנה הרא"ש עצמו דעתו דמומר להכעיס הוי מין, כמפורש בדבריו שם במועד קטן שכתב וז"ל או אם הוא עובר על אחת מכל מצות האמורות בתורה להכעיס הרי זה כעובד עבודה זרה דקיימא לן בפרק בתרא דהוריות דף י"א דמומר אוכל נבלות להכעיס עבריין הוא עד כאן דבריו [ומה שכתב הרא"ש בפרק קמא דחולין דדוקא אוכל נבלות להכעיס שחיטתו פסולה משום שאינו חושש לזבוח ואינו בר זביחה, *) ולא זו בלבד, אלא שיש לדון גם על כל שחיטותיו הקודמות שפסולות הן, על פי מה שכתב התבואות שיר בסימן ב' דכשנעשה מומר יש לפסול כל שחיטותיו למפרע, דהוי כתרתי לריעותא דמקוה, דהעמד בהמה על חזקת איסור, וגברא הרי איתרע לפניך, ולא ידעינן אימתי נעשה מומר. ובשב שמעתתא השיג עליו בצדק, דבמקוה אנו מסופקין על החסרון שלפנינו מתי נעשה בהמקוה, אבל במומר, המעשה שנעשה בה מומר, לפנינו היא, ואין אנו מסופקין מתי עשה אותה, ואם נבוא לומר שיהא מומר למפרע, צריכין אנו לחוש שמא עשה מעשה כזו גם בזמן הקודם, וחששא כזו לא שמענו, שנחוש שעשה מעשה איסור אחרת, בשביל שעשה מעשה זו, עד כאן דבריו. ואם כן זהו רק בשארי מומרין שהמעשה היא הפוסלתן, אבל במומר להכעיס שפסולו הוא משום שממעשיו נתברר לנו שדעתו דעת מין, הרי כשנבוא לפוסלו למפרע, אין אנו צריכין לחוש שמא עשה מעשה אחרת הפוסלתו, אלא שמא בא כבר לכלל דיעה זו, דעת מין שנתגלתה בו עתה, וזה דומה ממש למקוה, שאנו מסופקין על הפסד דעתו זו, שנתגלתה לנו עתה, מתי נתחדשה בו. ואם כן במומר להכעיס יש לפסול גם כל שחיטותיו הקודמות, (ועיין בבית הלוי חלק שני סימן ד' שכתב להעיר על השב שמעתתא, לפסול מה ששחט למפרע באין אחרים רואין אותו) דבזה יש מקום לדברי התבואות שור, ולא שייך דיחויו של השב שמעתתא. ואולם אפילו למה שכתבו האחרונים לדחות עיקר דברי התבואות שור, דלא שייך כלל להסתפק לענין שחיטותיו הקודמות, משים דהחזקת כשרות של כל אחד מישראל ודאית היא, ואינה נכנסת לגדר ספק כלל, באופן שרגע אחת קודם שראינו בו מעשה האיסור, הוא בעינינו ודאי כשר, כמו שהאריך בזה מורי שארי הגאון החסיד מאוה"ג רי"ד זצללה"ה בספרו חלק שני סימן ד', וכן כתב בחידושו הרי"מ על חו"מ סימן ל"ד יעו"ש, וזה שייך גם במומר להכעיס, דקודם שראינו בו שדעתו נפסדת, הוא בעינינו ודאי כשר, מכל מקום נראה שעל שעה זו שמקבלת ההתראה עד השחיטה, אין לדון כסברת האחרונים הנ"ל. דמשעה שקיבל עליו התראה הרי איתרע חזקת כשרות דילי', ויש לנו לחוש, שמא מאותה שעה כבר נתחדשה בו דעתו זו דעת מין, שראינו בו עתה בשעת שחיטה, וכבר הי' מין משעת קבלת ההתראה ואם כן גם לולא הטעם שכתבנו בפנים, אין לדון עוד על אותה שחיטה דין שחיטה שנעשה מומר על ידה דיש לפוסלה מטעם תרתי לריעותא. שנראה מדבריו דלהכעיס אינו אלא מומר, ואין שחיטתו פסולה אלא באוכל נבלות להכעיס ומשום טעמא דאינו חושש לזבוח, אבל לא בלהכעיס דאיסור אחר. וראיתי להרא"ש יוסף בדף ד' ע"ב, שהחליט כן בדעת הרא"ש, על פי דבריו אלה שבחולין, דמומר להכעיס אינו אלא כשאר מומר לדבר אחד. ולפלא שלא שם לב לדבריו שבמועד קטן המפורשים להיפוך. אלא העיקר כמו שכתב בפרי תואר ובבכור שור בחדושיו לעבודה זרה (בדף כ"ו) דתרי מיני להכעיס איכא, דהפוקר במצוה אחת ושביק התירא ואכל איסורא, גם זה מקרי להכעיס משום שפקר באיסור, ובלהכעיס כזה דעת הרא"ש דהוי מומר, ושחיטתו פסולה רק בלהכעיס לאיסור נבלה, משום שאינו חושש לזבוח. אבל יש עוד סוג להכעיס שמכיון למרוד ברבוני, ועל להכעיס כזה נתכוון הרא"ש בדבריו שבמועד קטן דהוי מין. ואם כן בקבלת ההתראה אם נאמר דלהכעיס קעביד, הרי הוא מסוג להכעיס המכוון למרוד, כמו שהסביר שם הרא"ש, כיון שאומרים על מנת כן, דאי לא עבדין אלא לתיאבון למה להו למימר על מנת כן אני עושה). ולפי זה אם נפרש בכוונת הרא"ש דבקבלת התראה הוי מומר גמור להכעיס, ולשיטתו דמומר להכעיס הוי מין שדינו כעובד עבודה זרה, מה מיבעיא לי' להש"ס כשהתרו בי' על שבועת הפקדון אי מייתי קרבן אי לקי אי הא והא עבדינא בי', והרי מדאיבעיא לי' אי לקי, על כרחך שקבל עליו התראה, דגם למלקות בעינן קבלת התראה, כמבואר בסנהדרין (דף פ"א ע"ב), וכיון שדינו כעובד עבודה זרה, הרי אין מקבלין ממנו קרבן כדממעטינן מכם כו', ואיך משכחת לה לחייבו קרבן עם המלקות. ואין לומר דקרבן שבועת הפקדון שאני בזה משארי קרבנות, דכיון דמייתי קרבן על המזיד, ובכל מקום מומר לאותו דבר אין מקבלין קרבנו, דנתמעט לאותו דבר כמומר לעכו"ם ולחילול שבת, כמבואר במחלוקת דר' שמעון ורבנן בפרק קמא דחולין ובהוריות במומר לחלב אי מייתי קרבן על הדם. וכיון דגלי רחמנא בשבועת הפקדון דגם כשהוא מומר לאותו דבר מייתי קרבן, הכי נמי כשהוא גם מומר להכעיס מקבלין קרבנו. ואף על גב דמומר לאותו דבר לא הוי אלא אם כן הי' מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה כלשון הרמב"ם בפרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ד' אבל הרי גם באופן זה גילתה לנו תורה דמייתי קרבן בשבועת הפקדון, דהרי נשבע ד' וה' פעמים על פקדון אחד ולבסוף הודה, חייב על כל שבועה כדאיתא במשנה. ומסתמא מרבינן לה מקרא דעל אחת, כמו בשבועת העדות דמרבינן מקרא דלאחת לחייב על כל אחת ואחת. ובזה דכבר עבר ושנה ושילש, הרי נעשה מומר רגיל לא תו דבר, ואפילו הכי מקבלין ממנו קרבן, הרי דגילתה רחמנא דגם מומר גמור לאותו דבר, מקבלין ממנו קרבן בשבועת הפקדון, ומשום הכי לא איכפת לן אי הוי גם מומר להכעיס. ודוחק לומר דהא דחייב קרבן על כל שבועה בנשבע ד' וה' פעמים, איירי בעשה תשובה בין כל שבועה, ובכי האי גוונא אין עוד דינו כרגיל ומוחזק לאותו דבר חדא דאם אחר תשובתו חזר וחטא מנלן דבזה לא נעשה מוחזק לאותו דבר. ותו דאי כשעשה תשובה מאי בעי פקדונו גבי', והרי הי' מחזיר את גזלתו. ופשוט נראה דהתשובה על איסור השבועה והחזרת הגזילה דבר אחד הוא. ועל כרחך דגילתה תורה בקרבן שבועת הפקדון דגם מומר רגיל לאותו דבר מייתי קרבן, ואם כן הוא הדין כשהוא גם מומר להכעיס דמחד קרא נתמעטו. כן הי' אפשר לומר. אבל אין בזה מן היישוב. חדא דמקרא דעל אחת דמרבינן בשבועת הפקדון לחייב על כל אחת ואחת, לא מוכח עדיין דגם בשנעשה מומר רגיל לאותו דבר מקבלין קרבנו, דקרא הרי איכא לאוקומי בנשבע שתי פעמים, דאכתי אינו מומר גם לאותו דבר, ולהכי חייב על כל אחת. ועוד דודאי דבכגון דא יש לנו לומר מאי דגלי רחמנא גלי ומאי דלא גלי לא גלי. דאם לא כן אטו נימא דגם מומר לחלל שבתות ולעבודה זרה מקבלין ממנו קרבן בשבועת הפקדון ואין קרבן זה בכלל המיעוט דמכם להוציא את המומר, (וכמו כן בכל הני דמייתי קרבן על הזדון כשוגג השנויין בכריחות), משום הך טעמא דגלי בה רחמנא דמומר לאותן דבר מקבלין קרבנו. אלא ודאי דמאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי. הכי נמי במומר להכעיס, לית לן למימר דמקבלין קרבנו משום הך טעמא. ואם כן תקום קושיתנו להרא"ש דאיך מייתי קרבן בשבועת הפקדון בשעה שלוקה, והוא מומר להכעיס על ידי שקבל התראה. ויהי' מוכרח כמו שכתבנו דאין כוונת הרא"ש במועד קטן, שיהי' מומר גמור לכל דבר, אלא דרק לענין אבלות כתב כן. ומשום הכי מקבלין קרבנו. ולכאורה אפשר לדחות ראי' זו. דבמשנה דמכות אמרינן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן שנאמר ונקלה אחיך לעיניך כיון שנקלה הרי הוא כאחיך. והרמב"ם פרק י"ב מהלכות עדות ובפרק ב' מהלכות טוען ונטען כתב, דכשלקה חוזר לכשרותו לעדות ולשבועה שנפסל להם מן העברה, והוא מדרשת הספרי פרשה תצא על פסוק זה. ופשוט נראה דכמו שחוזר לכשרותו לעדות ולשבועה הוא הדין דמקבלין קרבנו. ומשום הכי ניחא הא דאיבעיא לן אי הא והא עבדינא בי', אף על גב דהוי מומר להכעיס מקבלת ההתראה. דיש לומר דמלקינן לי' ברישא, וכבר חזר לכשרותו, והדר מייתי קרבן וכי תימא התינח אי הא והא עבדינן בי', ומשום הכי כיון דמלקינן לי' תו מקבלין קרבנו שכבר הוא אחיך. אבל לצד האיבעיא דחייב קרבן ולא מלקות, (וכמו שפרש"י דהאיבעיא הוי אי חייב קרבן או מלקות או שניהן) הרי תקשה דאיך מייתי קרבן אחרי קבלת ההתראה כשלא לקה, והוא עדיין מומר להכעיס, דמדאיבעיא לן לחיובי בי' מלקות על כרחך דכל האיבעיא מיתוקמא בגוונא דהתרו בו וקבל התראה. הא לא קשה, דכיון דאין בו דין מלקות, הרי אין בקבלת התראתו כלים כדי שיהא מומר להכעיס על ידה, דמאי התראה היא זו כשאינה מביאה לידי חיוב, ואינה אלא פטומי מילי. אלא אי קשה הא קשה, דבהא דאין מקבלין קרבן מן המומר כתבו התוס' בחולין דף ה' דכל שהי' מומר בשעת חטאו, אין מקבלין ממנו קרבן גם כשעשה תשובה. ועיין במשנה למלך פרק שלישי מהלכות שגגות שביאר דלאו דוקא לר' שמעון כתבו כן, אלא הוא הדין לרבנן, יעו"ש. ואם כן הכא נמי מה יועיל לנו מה שלקה וחזר לכשרותו כיון דבשעת חטאו הי' מומר להכעיס שאין מקבלין ממנו קרבן. ועוד דעיקר הדרשה דכיון שלקה הרי הוא כאחיך וחזר לכשרותו, אינה מובנת כלל להרא"ש, אם נאמר בכוונתו דבקבלת ההתראה הוי מומר גמור להכעיס. דדרשה זו הרי אין לה מקום אלא בפסול הבא מחמת עברה זו שהמלקות באה עליה, דכיון שקבל את העונש שקצבה לו תורה כדי רשעתו, ונתכפרה לו זו העברה, עבר ממנו גם הפסול הבא מחמתה, וחוזר לכשרותו. אבל מה דהוי דינו כמין על ידי קבלת ההתראה, דאין זה כלל מחמת עברה זו שעשה, אלא שקבלת ההתראה גילתה לנו שהמותרה הזה דעתו דעת מין. ואם כן איך נאמר דמשום שלקה על עברה זו יתכשר גם מדעתו הנפסדת, והרי זה כמו שנאמר על מי שלקה על עברה זו, שיעבור ממנו פסולו שמחמת עברה אחרת, שלא לקה עלי' כלל. והכי נמי המינות שמחמתה אין מקבלין קרבנו, הרי אין לה שייכות כלל לעברה זו שהמלקות באה עלי' כדי שנאמר שמחמת המלקות ישוב לכשרותו. עד שמשום קושיא זו עצמה יש לנו לומר, דאין כוונת הרא"ש דהוי מומר גמיר על ידי קבלת ההתראה, שהרי דין זה שחוזר לכשרותו דרשה מפורשת היא בספרי פרשה תצא על פסוק ונקלה אחיך, ואיך נפרנס את דרשת הספרי להרא"ש. ובדוחק גדול יש לומר, דהרא"ש מפרש להספרי, שעשה גם תשובה עם המלקות, וכמו שכתב הב"ח בחושן משפט סימן ל"ד לפרש כן גם בדברי הרמב"ם (ודלא כמו שכתב הרלב"ח בקונטרס הסמיכה, דעל ידי המלקות לחודיי', גם בלא עשה תשובה חוזר לכשרותו, וכן כתב הלחם משנה פרק ב' מהלכות טוען ונטען) אלא דלהרא"ש נצטרך לומר דהתשובה היתה לא רק על עברה זו שלקה עלי', אלא שחזר גם מכל דעותיו הקודמות. וכמה מן הדוחק יש בכל זה. אולם גם אם נקבל את כל זה אכתי תקשה הסוגיא דשבועות כיון דבשעת שבועתו הי' מין, איך מקבלין קרבנו גם אחר כך כשלקה וגם עשה תשובה, כל שבשעת חטאו לאו בר קרבן הוא. אם לא שנאמר דהרא"ש חולק על התוס' דחולין, ודעתו כדעת הראשונים שהביא המשנה למלך בהלכות שגגות שם, דבעשה תשובה אחר חטאו מקבלין קרבנו. ואם כן יהי' מוכרח דכל הראשונים העומדים בשיטת התוס' דחולין, דמומר בשעת חטאו אין מקבלין קרבנו גם כשעשה תשובה, לא מצו סברי כהרא"ש בהתיר עצמו למיתה דהוי מומר להכעיס, דלדידהו הרי תקשה הסוגיא דשבועות, דאיך מקבלין קרבנו כל שהתיר עצמו למלקות דשבועת הפקדון:

י) אכן סוגיא זו יש לתרץ ברווחא, גם אם נאמר דהרא"ש סבירא לי כדעת התוס' דחולין בעשה תשובה. דנראה לי' לחלק בין שארי קרבנות לקרבן שבועת הפקדון, דבשבועת הפקדון גם להתוס' דחולין אם הי' מומר בשעת שבועתו מקבלין קרבנו כשעשה תשובה. דהרי טעמם של התוס' הוא, משום דכיון דאידחי גברא מדין קרבן בשעת חטאו, שוב אינו נראה לקרבן על חטא זה. וכמדומה שכן כתב המשנה למלך בפירוש דברי התוס' שם בהלכות שגגות. ואם כן לא שייך זה אלא היכא שכבר נתחייב בקרבן בשעת חטאו, וכיון דנדחה אז בשעת חיובו, לא נראה עוד אחר כך. אבל כל היכא שבשעת חטאו עדיין לא נתחייב כלל בקרבן, וצריך עוד פרט אחד לחיוב קרבנו, ודאי דכל שעשה תשובה קודם שנגמר חיוב קרבנו, מקבלין ממנו קרבן, ולא שייך עוד לומר דכל דהוי מומר בשעת חטאו אידחי לי' מקרבנו, כיון דבשעת חטאו לא בא עוד לכלל חיוב, וכל שלא נתחייב הרי לא נדחה, וזה פשוט. ולכן אמינא דבשבועת הפקדון דתנן משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן, הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם, הרי דהודאתו היא המביאתו לידי קרבן, וקודם שהודה לא בא עדיין לכלל חיוב, אם כן כל שעשה תשובה לפני הודאתו, מקבלין קרבנו אף אם הי' מומר בשעת שבועתו. דהכא אין לומר הואיל דאידחי בשעת שבועתו לשקר לא נראה תו, כיון דבשעת שבועתו קודם שהודה לא נתחייב עדיין בקרבן. ורק כשהי' מומר גם בשעת הודאתו, אז היא דאין מקבלין קרבנו גם כשעשה תשובה אחר כך, הואיל ונדחה בשעת חיובו. ואם כן מיושבת הסוגיא דשבועות, דבשעת הודאתו הרי עשה תשובה על חטא שבועתו, ויש לומר ששב גם ממה שעשה להכעיס, ואינו עוד מומר בשעת הודאתו, ומשו"ה מקבלין קרבנו אף שהי' מומר בשעת שבועתו כנ"ל. ורב גאון אחד מידידי רצה לדחות דבאמת החיוב קרבן דשבועת הפקדון בא בשעת שביעתו, ואין ההודאה מחייבתו עוד בכלום. והא דפטור מקרבן כשהעדים מעידים אותו, הוא דין בכל הקרבנות דממעטינן ולא שיודיעוהו אחרים, כל שהוא מכחישן, והכא שכפר ונשבע תחלה והעדים מעידים אותו, והוא עומד בכפירתו, (כלשון הרמב"ם בפרק שביעי מהלכות גזילה), הרי אין לך מכחישן, יותר גדול מזה. ולפיכך אין לחייבו בקרבן על ידי עדותן, ובעינן הודאתו, אבל לא שההודאה היא המחייבתו בעצם. אכן אין פשטות הדברים מורין כן, דאי הכי אמאי איכפל תנא לאשמועינן דין זה בשבועת הפקדון, כיון שהוא דין הנוהג בכל הקרבנות שכבר שמענו אותו ממתניתין דכריתות ריש פרק אמרו לו. ונראה לי עוד דבשבועת הפקדון אין לפוטרו כלל ממיעוטא דולא שיודיעוהו אחרים, דממעטינן מיני' בכל הקרבנות כשהוא מכחישן. דהרי עיקר הטעם דולא שיודיעוהו אחרים, מסינן בכריתות דף י"ב שהוא משום מגו, דאי בעי אמר מזיד הייתי, ואם כן בשבועת הפקדון שחייב על המזיד כשוגג, הרי לית לי' מגו, והי' לו להתחייב גם על ידי עדים אף כשמכחישן, אלא ודאי דהא דפטור מקרבן שבועת הפקדון כשהעדים מעידין אותו הוא משום דהכא חסרה ההודאה לעצם החיוב. חזר ודחה הרב, דגם בשבועת הפקדון אית לי' מגו דאי בעי אמר אנוס הייתי. אבל אין בזה כדי דיחוי. דמתניתין סתמא קתני כפר ונשבע ובאו עדים חייב בקרן ופטור מחומש ואשם, והרי בשבועות דף ל"ז מסקינן דגם באתרו בי' חייב קרבן בשבועת הפקדון, ובאופן זה הרי הי' לנו לחייבו קרבן גם על פי עדים, דהכא הרי לית לי' מגו דאנוס הייתי. ונראה לי עוד יותר דאפילו להטעם שאמרו בכריתות שם, דהא דאינו מביא קרבן על פי עדים, הוא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, ולא מטעם מגו דמזיד הייתי, גם כן אין למעט מקרבן בשבועת הפקדון מולא שיודיעוהו אחרים. דזה שייך רק בכל הקרבנות שאין עדותן באה אלא לחייבו בקרבן לחודי', דבזה הוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. אבל בשבועת הפקדון דעדותן עדות ממון דבזה הן נאמנין ולא הוא, ועל פי עדותן הוא מתחייב לשלם את הפקדון אשר הפקד אתו. הרי כשנאמנין על זה ממילא יש לחייבו גם בקרבן על שבועתו. דכיון דמחייבינן לי' בממון על ידי עדותן, ואמרינן דכפירתו שקר, הרי כבר אמרנו שנשבע לשקר, ואיך נאמר דלענין הקרבן נאמן על עצמו שלא נשבע לשקר. ויש לדון בזה עוד על פי מה דאמרינן בסנהדרין (דף יוד), מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן, ופירשו רש"י ותוס' דהוי אמינא, דמחמת מגו דמהימן להורגו מהימן נמי להורגה, קא משמע לן דפלגינן דיבורא. ולפירושם במקום דלא שייך פלגינן דבורא, אמרינן באמת דמתוך שנאמן על פלוני, נאמן גם על זה שבפני עצמו, אין לו נאמנות עליו. וכן פסק הרמב"ם בפלוני רבע את שורי, דגם השור יסקל, משום האי טעמא דמתוך שנאמן על חברו, נאמן על שורו. ועיין בנודע ביהודא מהדורא קמא חאה"ע סימן ע"ב. ואם כן הכא נמי יש לומר דמתוך שנאמנין לחייב אותו בתשלומין, נאמנין נמי לחייבו בקרבן, אף דבכל קרבן דעלמא אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. ולא עוד אלא אפילו להראב"ד החולק שם על הרמב"ם בדינא דפלוני רבע את שורי, ולא סבירא לי' להך מגו דנאמן על חברו נאמן גם על שורו, אלא דאמרינן בהיפוך מגו דבטלה עדותו גבי שורו בטלה נמי לגבי חירו. הכא יש לומר גם לדידי' דמתוך שנאמנין לגבי הממון נאמנין גם לגבי הקרבן. דכל טעמו של הראב"ד הוא, משום דבעדות הדין דכל שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולכן אין מקום להמגו שכתב הרמב"ם רש"י ותוס', כיון דצריך לומר בהיפוך מתיך שבטלה עדותו לגבי אשתו או לגבי שורו בטלה נמי לגבי חברו, אבל לולא טעם זה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, לא מצינו שנחלק הראב"ד על עיקר הסברא דהמגו הנ"ל. ואם כן במקום דלא שייך הדין דבטלה מקצתה בטלה כולה, צריך להיות נאמן על כל עדותו מטעם מגו גם להראב"ד, כיון דבעיקר סברת המגו לא נחלק הראב"ד כלל. ואם כן בנידון דידן דליכא למימר בהיפוך דמתוך שבטלה עדותם לגבי חיוב הקרבן, בטלה נמי לגבי חיוב הממון, דלממון הרי בודאי מהני עדותן, נשארת המגו גם להראב"ד, דמתוך שנאמנין לחייבו ממון נאמנין נמי לחייבו קרבן. ולא מהני כאן מה דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, דהכא עדיפא נאמנות העדים מנאמנותו מטעמא דהמגו הנ"ל. ואם כן לשני הטעמים שבכריתות ולכל דעות הראשונים, אין לפוטרו מקרבן בשבועת הפקדון מקרא דאו הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים, והא דפטור הכא מקרבן כשהעדים מעידין אותו והוא עומד בכפירתו, מילתא אחריתא היא, דמוהתודה דכתיב בשבועת הפקדון ילפינן דההודאה צריכה כאן לעצם החיוב, המביאתו לידי קרבן. ולכן קמה סברתנו, דבקרבן שבועת הפקדון גם להתוס' דחולין, אם עשה תשובה קודם שהודה, מייתי קרבן אף אם הי' מומר בשעת שבועתו. ומיושבת הסוגיא דשבועות להרא"ש גם אם דעתו כדעת התוס' ואין להקשות לפי זה, דנימא גם בשארי קרבנות דכל שעשה תשובה קודם שנודע לו, מביא קרבן אף שהי' מימר בשעת חטאו, דלדברינו הרי גם הכא לא שייך הואיל דאידחי, כיון דקודם שנודע לו אינו מתחייב בקרבן. דזה אינו דהידיעה בשארי קרבנות אינה צריכה לעצם החיוב כמו ההודאה בשבועת הפקדון, דבשארי קרבנות חיובן בא בשעת חטאו, אלא דקודם שנודע לו איך יתחייב להביא קרבן והוא אינו יודע שחטא ובשעת הידיעה איגלאי מילתא שכבר נתחייב משעת חטאו. והא דממעטינן ולא שיודיעוהו אחרים, אף שכבר נודע לו חטאו על פיהם, אין זה מצד גזרת הכתוב שתהא הידיעה דוקא מעצמו, כי היכי דנימא בה דעצם הידיעה מחייבתו, דהרי זהו דוקא בשמכחישן, ונאמן מטעם מגו או מטעם דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, אבל לא דהידיעה צריכה לעצם החיוב, כמו ההודאה שבקרבן שבועת הפקדון. ומשום הכי לא מהני מה שעשה תשובה קודם הידיעה, דאיגלאי מילתא שכבר נדחה בשעה שנתחייב בקרבן בשעת חטאו גם קודם שנודע לו. מה שאין כן בשבועת הפקדון דאין חיוב הקרבן בא אלא בשעת ההודאה. ובשעת שביעתו לא הי' עדיין עליו כלל חיוב קרבן. והחילוק הזה שבין הודאה דשבועות הפקדון, לידיעה של שארי קרבנות, קיימתיו מסברא, ואחר כך מצאתי מפורש כן בשיטה מקובצת בבא מציעא דף ג' בשם הרמב"ן, בהא דאמרינן שם אשם היינו קרבן. וזה לשונו, קשיא והרי רבנן נמי שני עדים בשאינו מכחישן מחייבין אותו קרבן ואף על פי כן אין מחייבין אותו אשם דבאשם והתודה כתיב, וההודאה היא המחייבתו, ואיך נחייבו בלי הודאה, ואפילו יבוא אלי' ויאמר והא לא דמי כלל לאכילת חלב וכיוצא בו דמשעת אכילה נתחייב ועדים גלוי מילתא הוא דקא עבדי אבל אשם אין חיובו כלל אלא משעת הודאה עד כאן לשונו הרי מפורש כמו שכתבנו. ומבואר עוד יותר בחידושי הר"ן שם שכתב ככל דברי הרמב"ן והוסיף עוד בתוך דבריו וזה לשונו, שאינו מתחייב אשם על פי העדים אלא בהודאת עצמו דכיון דכתיב והתודה הודאתו הוא דמחייבתו, מה שאין כן בחטאת דמשעה שחטא נתחייב בקרבן ועדים גלוי מילתא בעלמא הוא. (ואולי יש לומר דזה יהי' תלוי במחלוקת דר' שמעון ורבנן בחטאו עד שלא נתמנו ונתמנו, דר' שמעון סבירא לי' דאזלינן אף בתר ידיעה, ולרבנן בתר חטאה אזלינן. ויש לומר דבזה פליגי, דר' שמעון סבר דהידיעה היא גם כן המחייבתו בעצם, ורבנן סברי שאין הידיעה המחייבת כלל, דמשעת החטא נגמר כל החיוב והידיעה היא רק גלוי מילתא, וכדברי הרמב"ן). על כל פנים באשם של שבועת הפקדון, לית מאן דפליג דההודאה היא המחייבתו, (זולת הסוגיא דבבא מציעא אליבא דר' מאיר כמו שכתבו התוס' שם, וברמב"ן). ואתי שפיר דלא תקשה על הרא"ש מהסוגיא דשבועות. ונרויח עוד ליישב על פי דברי הרא"ש מה שהעירו רש"י ותוס' בהסוגיא הנ"ל בהא דאיבעיא לי' להש"ס באתרו בי' בשבועת הפקדון, וראו לא איבעיא לי' כי האי גוונא בשבועת העדות, ולהרא"ש הדבר מיושב. דבאמת בקבל עליו התראה הרי הוא מומר להכעיס דדינו כמין שאין מקבלין קרבנו, אלא דאפילו הכי איבעיא להו בשבועת הפקדון, אי הא והא עבדינן בי' משום דהכא מהני תשובה לפני ההודאה כדי לקבל קרבנו, אף על פי שהי' מומר בשעת חטאו, משום שלא נתחייב בקרבן בשעת החטא, קודם שהודה, ושאני בזה אשם דשבועת הפקדון משארי קרבנות. ואם כן זהו רק בשבועת הפקדון, אבל בשבועת העדות דלא אשכחן בי', שיהא צריך הודאה כדי לחייבו בקרבן, הרי דינו ככל הקרבנות, דכל שהי' מומר בשעת חטאו, אין מקבלין קרבנו גם כשעשה תשובה אחר כך. ואם כן ליכא למיבעי כלל באתרו בי', אי הא והא עבדינא בי', דהרי אין מקבלין קרבנו. וכבוד ידידי הגאון מו"ה חנוך העניך אייגעש שליט"א העיר על זה דגם בשבועת העדות כתיב והתודה, ואם כן ליבעי גם שם הודאה לחייבו קרבן כמו בשבועת הפקדון. ושוב השיב לעצמו דוהתודה דכתיב בשבועת העדות אין לפרש שהודאתו צריכה לחיוב קרבנו, שהרי הוא כולל גם שארי קרבנות דבודאי לא בעינן בהו הודאה לחיובם. ונסתייע מפירוש הרמב"ן על החומש בפסוק דוהתודו הנאמר בשבועת העדות יעו"ש. ונראה לי עוד ראי' דבשבועת העדות לא בעינן הודאה כדי לחייבו בקרבן, מהא דבכריתות דף י"ב אמר אביי ומודה ר' מאיר לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אמר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות. ואי דצריך הודאה לקרבן שבועת העדות, למה לי' לטעמא דמגו כדי שלא לחייבו על פי עדים, תיפוק לי' דאין כאן הודאה. ונהי דלר' מאיר לא קשה כל כך מה דצריך לטעמא דמגו, דיש לומר דאביי סביר כהסוגיא דבבא מציעא, דלר' מאיר גם אשם דשבועת הפקדון מייתי על ידי עדים, אף על גב דכתיב בי' והתודה וכמו שכתבו שם התוס'. אבל מדבריו דמודה ר' מאיר לרבנן, הרי נראה דגם לחכמים הא דלא מיחייב קרבן שבועת העדות על פי עדים, הוא רק מטעם מגו, ומוכח דאין צריך להודאה לחיוב קרבנו, אלא שאין הדבר צריך ראי', כמו שאמר הרב הגאון הנ"ל, דוהתודו דהתם אין פירושו הודאה שהרי היא כולל גם שארי קרבנות, וכמו שכתב הרמב"ן בביאור הכתיב שם:

יא) אולם מסוגיא דשבועות הנ"ל קשה עוד על הרא"ש, דאמרינן שם מכלל דנזיר טמא נפטר במלקות הא קרבן כתיב בי'. הרי מבואר דנזיר שנטמא במזיד והתרו בו, כשלוקה מייתי קרבן, ואיך משכחת לה שיביא קרבן כשלוקה, להרא"ש דהוי מומר להכעיס. והכא אין לאוקומי עוד בשעשה תשובה אם לא שנאמר דהרא"ש חולק על התוס' דחולין וכנ"ל. ולכאורה אפשר לומר, כיון דדרשינן מקרא דוכפר דמביא קרבן על המזיד, ולמזיד דלא אתרו בי' הא לא צריך קרא, דידעינן לי' מקל וחומר משבועות הפקדון, כדאיתא בספרי שהביאו התוס' בשבועות שם, וכי אצטריך קרא להיכא דלקי, כדפרכינן מה לשבועת הפקדון שכן אינו לוקה, תאמר בנזיר שנטמא שלוקה, הרי דעיקר קרא צריך להיכא דלקי, ואם כן גלי רחמנא הכא דמייתי קרבן גם כשהתרו בו וקבל התראה. אכן לפי המסקנא שם דמפרשינן להפרכא דמה לשבועת הפקדון שכן אינו לוקה, שאינו נרטר במלקות, תאמר בנזיר שנפטר במלקות, והקרבן אינו אלא למיחל עליו נזירות טהרה, ולפי שאינו בא על חטא אין ללומדו משבועת הפקדון, דפרכא זו שייכא גם על מזיד דלא אתרו בי', הרי אין לנו עוד גזרת הכתוב שיביא קרבן גם היכא דלקי אף דהוי מומר להכעיס, דקרא הרי איכא לאוקומי במזיד ולא אתרו בי' דלא אתי מק"ו להמסקנא. והכא בודאי לא שייך לומר דכיון דנזיר טמא מייתי קרבן אמזיד, אף דהוי מומר לאותו דבר [דגם בלי מלקות הוי מומר לאותו דבר שוב לא איכפת לן גם אי הוי מין, וכמו שכתבנו לעיל כי האי גוונא בשבועת הפקדון. דהכא אין לו מקום כלל. דמומר לאותו דבר הרי לא הוי, אלא אם כן הי' מכורסם וידוע לעשותה והורגל בה כלשון הרמב"ם שהבאו לעיל, ואנו אין לנו מפורש בקרא בנזיר טמא, דגם במזיד כי האי גוונא מביא קרבן כמו בשבועת הפקדון דמרבינן מקרא כשעבר על שבועות הרבה. ונראה לי עוד, דעיקר דין מומר לאותו דבר, לא שייך כלל גבי קרבן נזיר טמא. דלא אמרינן הכי אלא כשהקרבן בא על חטא ולכן אם לאותו חטא הוא מומר זהו מומר לאותו דבר ואין מקבלין עליו קרבן ממנו. אבל בקרבן נזיר טמא, שאין הקרבן בא כלל על חטא טומאתו, שעל דבר זה הוא מומר, דהרי אין קרבן נזיר טמא בא אלא למיחל עליו נזירות טהרה, ואין לו ענין לכפרת טומאתו, אם כן כשהוא מומר לטמא עצמו במזיד, אינו מומר כלל לאותו דבר שהקרבן בא עליו והרי זה כמומר לחלב שמביא קרבן על הדם. באופן דבדין מומר לאותו דבר לא חדית לן רחמנא מידי, בקרבן נזיר, טמא והקושיא חזקה על הרא"ש דאיך מייתי קרבן גם היכא דלקי. אם לא שנאמר דלהרא"ש מהני עשה תשובה אחר חטאו לקבל קרבנו, ודלא כהתוס' דחולין. אולם מהך טעמא גופי' יש לתרץ קושיין להרא"ש מנזיר טמא גם אם נאמר כהתוס' דחולין. דעיקר סברת התוס' הרי היא משום דאידחי גברא מקרבן בשעת חטאו, ושוב אינו נראה, וכמו שכתבנו לעיל, וא"כ זהו דוקא בקרבנות שבאין על חטאו ועל שגגתו, ושבשעת חטאו נתחייב בהן ולכן כל שבשעת חטאו הי' מומר נדחה מקרבן זה, אבל קרבן נזיר טמא שאינו בא אלא למיחל עליו נזירות טהרה, ולא שייך כלל לחטא טומאתו מה לנו שבשעת טומאתו הי' מומר, כיון דקרבן זה אינו בא כלל על חטא טומאתו וגם דלא נתחייב בו בשעת טומאתו אלא בשעה שחלה עליו נזירות טהרה. ואם כן פשוט דכל דבשעה זו עשה תשובה, ודאי דמקבלין קרבנו, אף על פי שבשעה שנטמא הי' מומר כיון דאין להקרבן שום שייכות לשעת טומאתו. אכן הא מילתא דקרבן נזיר טמא לא אתי אלא למיחל עליו נזירות טהרה, הרי לכאורה לאו דכולי עלמא היא, דלר' יוסי בר' יהודא ורבי דסבירא להו (בנזיר דף י"ח) דמונה נזירות טהרה גם לפני הבאת קרבנותיו, למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', הרי לדידהו ליכא למימר הכי אחרי דהנזירות דטהרה חלה גם לפני הקרבן, ולדידהו נראה דהקרבן בא על חטא טומאתו. ואם כן כל שהי' מומר בשעת טומאתו, אינו מביא קרבן גם כשעשה תשובה, דדמי לשארי קרבנות הבאין על חטא, ולא משכחח לה נזיר טמא שמביא קרבן כשקבל התראה ולוקה להרא"ש, דהוי מומר להכעיס בשעת טומאתו, והסוגיא דשבועות דמחייבא בקרבן גם כשלוקה, על כרחין דאתיא כרבנן וכנ"ל. ולפי זה קשה קצת דהרי הש"ס מתרץ התם דמייתי קרבן כי היכי דתיחול נזירות דטהרה, ונראה שהמקשן לא ידע סברא זו, ולדברינו הלא עיקר הקושיא בנוי' על יסוד זה, דקרבן נזיר טמא בא רק למיחל עליו נזירות טהרה, דבלאו הכי לא משכחת לה כלל דמייתי קרבן כשלוקה. ונצטרך לומר דמאן דפריך סבר דמכל מקום לא שייך לומר דנפטר במלקות, כיון דסוף סוף בעי לאתויי נמי קרבן, ומשני כיון דלאו לכפרה הוא בא, מקרי שפיר דנפטר במלקות. ולפי זה תצא לנו מחלוקת חדשה בנזיר טמא אי מייתי קרבן כשהוא לוקה, דלר' יוסי ברבי יהודא ורבי לא משכחת לה קרבן זה, ולרבנן משכחת לה כשעשה תשובה. ואף על גב דאפילו לרבנן רק חטאתו הוא דמעכבתו מלמנות נזירות טהרה, ולכולי עלמא אפילו לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אין עולתו מעכבתו מנזירות טהרה, ואם כן נימא דהני קרבנות לבד מחטאתו, לאו למיחל נזירות טהרה אתו, ויהי' נפקא מינה כשהי' מומר בשעת טומאתו, דלא מייתי להו, ולא מהני מה שעשה תשובה אחר כך. דדינם כשאר קרבנות הבאין על חטא דלא מהני מה שעשה תשובה, כשהי' מומר בשעת חטאו. וגם וגם הסוגיא דשבועות תקשה דמשני דמקרי נפטר במלקות משום דקרבנו למיחל נזירות טהרה הוא דאתי, דהתינח חטאתו דמעכבתו מלמנות נזירות טהרה, אבל מה נעני לאשמו ולעולתו, [ומעולתו לא קשה כל כך, משום דלא אתי לכפרה אלא לדורון בעלמא, כדאמרינן בנזיר (דף י"ח), וכיון דלא אתי על חטאו, מהני בה אם עשה תשובה קודם שהביא עולתו, דכל דלא אתו על חטא, הרי לא איכפת לן מה שהי' מומר בשעה שחטא, אבל מאשם קשיא]. ודוחק לומר דהסוגיא דשבועות אתיא כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דגם אשמו מעכבו מלמנות נזירות טהרה. ויותר נראה מכיון דכולם קרבן אחד הם, ועל ענין אחד הם באים, דין אחד להם ואין לחלק ביניהם, ואפילו אותן שאין מעכבין מלחול הנזירות, ענינם אחד עם החטאת, כיון דכולן קרבן אחד הם, גם עיקר הדבר דלר"י בר"י ורבי אין קרבן נזיר טמא בא למיחל עליו נזירות טהרה, אף שמוכרח כן מהא דלדידהו חלה הנזירות גם קודם הבאת קרבני. צריך עיון דדבר חדש הוא וסוגיין בכל הש"ס דאין קרבן זה בא אלא למיחל עליו נזירות טהרה. עוד יש לומר בעיקר הערתנו להרא"ש מנזיר טמא, דבאמת היכא דלקי אינו מביא קרבן להרא"ש. והא דקאמר הש"ס מכלל דנזיר טמא נפטר במלקות הא קרבן כתיב בי', דמשמע דגם כשלוקה מביא קרבן, היינו משום דהתם עביד פירכא לשבועת הפקדון מהא דנזיר קיל דנפטר במלקות, ועל זה פריך דנזיר טמא קרבן כתיב בי', ומצד חיובו יש עליו גם חיוב קרבן, ואי דאין מקבלין ממנו קרבנותיו לפי שנעשה מומר על ידי קבלת התראתו, הרי ודאי שאין זה נחשב קולא לגבי', כיון דבאמת מחויב הוא בקרבן, אלא שאין מקבלין ממנו:

יב) ואולם אי קשה להרא"ש הא קשה, דאי בשקבל התראה משוי לי' מומר לכל דבר, איך משכחת לה שתהא שחיטת אותו ואת בנו כשרה בשעה שלוקה, כיון שקבל התראה ונעשה מומר להכעיס שדינו כמין ושחיטתו כשחיטת עובד עבודה זרה. וכבר כתבנו דאפילו אם כוונת הרא"ש שיהא מומר להכעיס משעת מעשה האיסור, ולא משעת קבלת ההתראה, אפילו הכי אין לדון על שחיטה זו, דין אותה שחיטה שנעשה מומר על ידה, דכשרה לדעת רוב הראשונים. דהכא הרי אין שחיטה זו פוסלתו, אלא שהשחיטה מבררת לנו שהשוחט הוא מין, והבירור הרי הוי, שכבר הוא מין קודם שבא לשחוט, וכמו שכתבנו לעיל דבכל מומר להכעיס שדינו כמין, אין הפירוש שמעשה זו שעשה להכעיס עושה אותו מין, אלא שמעשה זו מבררת לנו שהוא מין דאי לאו שהיתה דעתו דעת מין, לא הי' בא לעשות איסור להכעיס, ואם כן הוי הבירור שכבר הי' מין קודם שגמר בדעתו לעשות מעשה כזו. באופן דהשחיטה ששחט באיסור להכעיס, מבררת לנו דבשעה שבא לשחוט כבר הי' מין, ואם כן לא שייך בזה הטעם שכתבו הראשונים להכשיר אותה שחיטה שנעשה מומר על ידה, משום דבשעה ששחט כשר הי', דהכא כבר הוא פסול ועומד קודם שבא לשחוט. (ועיין מה שכתבנו לעיל בהנה עוד טעם אחר לפסול אותה שחיטה להרא"ש) ואם כן קשה על שחיטת אותו ואת בנו, בשעה שלוקה איך משכחת לה להרא"ש שתהא כשרה. ועל גוף המלקות דאותו ואת בנו לא קשה איך משכחת לה כלל להרא"ש, כיון דכשלוקה תמיד שחיטתו נבלה, והוי נוחר ומעקר שאין בהן משום אותו ואת בנו. הא לא קשה, דכיון דלא משכחת לה להמלקות אלא בכי האי גוונא דשחיטתו נבלה, הרי גלי רחמנא דהכא חייב מלקות גם בשחיטה כזו, דומה למה שכתבו התוס' בחולין דף פ' ובבבא קמא דף ע"ו בשחיטה אותו ואת בנו דקדשים לר' שמעון שהבאנו לעיל (ומכל מקום בשעה ששחיטתו נבלה מחמת דבר אחר פטור משום איתו ואת בנו, אף על גב דבלאו הכי שחיטתו נבלה. וכמו שכתבו התוס' שם לר' שמעון, דגלי רחמנא בשחיטת אותו ואת בנו בקדשים דלקי אף על גב דהוי שחיטה שאינה ראוי, ומכל מקום אי הוי אינה ראוי' מחמת איסור אחר, אינו לוקה עוד*) יעויין בדבריהם בבבא קמא וה"נ דכוותה) אבל הא קשה להרא"ש אמאי שחיטתו כשרה בשעה שלוקה כמתניתין דריש או"ב. וכן קשה משחוטי חוץ במקום שלוקה דתהא שחיטתו נבלה, משום שחיטת מומר להכעיס. וודאי דשחיטת חוץ מוציאה מידי נבלה גם כשהוא לוקה. דליכא למימר דהיכא דלוקה באמת נבלה אלא דבהכי חייבי' רחמנא. דאם כן איך ילפינן מינה דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, אחרי דהתם גם כששחיטתו נבלה חייבי' רחמנא, דבודאי לאו שחיטה היא בכל מקום, ואם כן לית לן למילף מהכא מידי. מיהו קושיא זו יש ליישב, דלכאורה קשה במה דיליף משחוטי חוץ דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, לפי מה שכתב הרמב"ן בחולין דף פ' ע"ב בהא דאמרינן שם שחיטת קדשים לר' שמעון שחיטה שאינה ראוי' שני אמאי סופג ופסול, ופירש רש"י דמשום מחוסר זמן הוי שחיטת השני שחיטה שאינה ראוי'. והרמב"ן דחה פירוש רש"י, ובתוך דבריו כתב וזה לשונו, וכן נמי באותו ואת בנו קדשים בפנים אף על גב שהוא מחוסר זמן מפני שהוא בנו של ראשון אותה שחיטה ראוי' היא ללקות עלי' מחמת לאו האמור בה ולא מפני גזירת הכתוב דוקא כו' אלא שאני אומר ממה נפשך נוהג שאם תאמר שאין שמה שחיטה הרי הכשרת וחזר איסור אותו ואת בנו עליו אבל כשדבר אחר גורם לו שאין אותה שחיטה ראוי', פטור עלי' עד כאן דבריו. חזינן מדברי הרמב"ן, דלענין אותו הלאו שמחמתו הויא שחיטה שאינה ראוי' דנינן לה בדין שחיטה ראוי'. והטעם, דכיון דאילולא זה הלאו היתה שחיטה ראוי', הרי על שחיטה כזו בא הלאו, ומה דמחמתו שוב הוי שחיטה שאינה ראוי' לא איכפת לן, דאנן רק הא בעינן שאילמלא איסור לאו זה, תהא שחיטה ראוי'. ואם כן קשה מה דיליף מחיוב דשחוטי חוץ לשחיטה שאינה ראוי' דשמה שחיטה, אחרי דלענין זה הלאו שמחמתו נעשית אינה ראוי', דנינן לה תמיד כדין שחיטה ראוי'. אם כן כיון דלולא האיסור דשחוטי חוץ היתה שחיטה ראוי', הרי על שחיטה כזו באה אזהרת הלאו דשחוטי חוץ, שאם תאמר שאין כאן שחוטי חוץ, משום דשחיטה שאינה ראוי' היא, הרי הכשרת וחזר הלאו דשחוטי חוץ וכסברת הרמב"ן באותו ואת בנו. ונראה פשוט דבשחוטי חוץ לא שייך טעמו של הרמב"ן, דהכא אפילו אם תאמר דאין כאן איסור דשחוטי חוץ, אכתי הוי שחיטה שאינה ראוי', משים דהוו קדשים שנשחטו שלא במקומן, דבקדשי קדשים הרי בעינן שחיטת צפון, ובקדשים קלים בעינן מיהת לפני ד' וכששחטן בחוץ בודאי פסולין הן, גם לולא האיסור דשחוטי חוץ, ואם כן הוי פסולן מחמת דבר אחר, ואין דינה עוד כשחיטה ראוי' גם לענין החיוב דשחוטי חוץ גופי', ואפ"ה חייבי' רחמנא ומייתי מינה הגמ' שפיר לשחיטה שאינה ראוי' דשמה שחיטה. (כעת נדפס ספר אור שמח חלק שלישי וראיתי בהלכות קרבן פסח שכתב סברת הרמב"ן מדעתא דנפשי' וגם הקשה משחוטי חוץ לפי סברא זו ותירץ כמו שכתבתי וב"ה שכוונתי לדעתו הגדולה) וכיון שכן דמהפסול שנעשה על ידי האיסור עצמו לית לן למילף מידי, הרי שוב נוכל לומר דהיכא דלקי באמת שחיטתו נבלה, ואפילו הכי ילפינן מינה דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה דכיון דהא דהוי נבלה הוא על ידי האיסור עצמו הרי זה לא איכפת לן כלל, והעיקר מה שיש לנו להתחשב הוא רק לפי מה שהי' הדין דשחיטת חוץ, לולא האזהרה דשחוטי חוץ, וכיון דאז לא הוי אלא שחיטה פסולה משום שחיטה שלא במקומה, ולא הויא נבלה אית לן למילף דגם בעלמא שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, ומה דעכשיו לאחר שנאמר האיסור דשחוטי חוץ הוי נבלה לא איכפת לן, כיון דזה הוי על ידי מעשה האיסור גופא וכסברת הרמב"ן. אולם יש לומר דהכא אי הוי שחיטתו נבלה כשהתרו בו, לא מחשיב פסול זה כפסול שעל ידי האיסור עצמו, כיון דהא דהוי נבלה לא מצד האיסור, דשחוטי חוץ היא, אלא דמחמת שעשה המעשה להכעיס נתברר שהוא מין, ומשום הכי הוא דשחיטתו פסולה. ואם כן האיסור רק בירר לנו בזה, שיש כאן שחיטת מין, מה שלא ידענו לולא שעשה לפנינו להכעיס, ומה דשחיטתו פסולה אינה עוד משום גוף האיסור. והוי זה פסול מחמת דבר אחר. ואין לומר דשייך גם כאן סברת הרמב"ן, דהרי אי נימא דאין כאן איסור שחוטי חוץ משום דהשחיטה לא הוציאה מידי נבלה, הלא תשוב להיות שחיטה כשרה, כיון דכל מה שנפסל להיות כמין, הוא רק מחמת שעשה איסור להכעיס, אבל כשאין כאן איסור, הרי איננו עוד מין, ויש כאן הממה נפשך של הרמב"ן. דזה אינו דלא הממה נפשך הוא העיקר, אלא דהטעם הוא, דכל שלולא האיסור היתה שחיטתו כשרה, על שחיטה כזו באה האזהרה ושייך בזה האיסור שנאמר על השחיטה, אף דלבתר האיסור הויא שחיטה פסולה. והיינו היכא דגם לאחר שיש כאן איסור, אין פסול השחיטה אלא מחמת האיסור, אבל אם על ידי האיסור נתברר לנו, שיש כאן פסול אחר, שאינו כלל מחמת האיסור, וגם שפוסל יותר מכפי שיש כח בידי האיסור לאסור, כגון בנידון דידן, דעל ידי האיסור נתברר לנו שהוא מומר להכעיס, דשחיטתו פסולה מצד עצמו, בזה לא יועיל כלל הממה נפשך של הרמב"ן, כיון דבאמת לפי שנתברר לנו עתה, אין כאן שחיטה כלל גם לולא האיסור, אלא שבלעדי האיסור לא הי' לנו הבירור ולא היינו יודעין לאוסרו. והאיסור הוסיף לנו רק ידיעה ששחיטת אדם זה נבלה. ועל שחיטה כזו הרי אין עוד מקום לאיסור שחיטת חוץ:

יג) על כל פנים הקושיא הראשונה מאותו ואת בנו בודאי קשה. גם שמעתי מקשים להרא"ש מהירושלמי דשבת ודתרומות דאמרינן שם דלר' יוחנן דהזיד בלאו ושגג בכרת הוי שוגג מביא קרבן ולוקה. ואיך מביא קרבן בשעה שלוקה וקבל התראה דהוי מומר להכעיס. ואם נאמר גם כאן דאיירי בעשה תשובה, הרי נהי' מוכרחים לומר דהרא"ש חולק על התוס' דחולין דגם בעשה תשובה אינו מביא קרבן כל שבשעת חטאו הי' מומר. ולהתוס' ושארי ראשונים העומדים בשיטתם יהי' מוכרח דלא כהרא"ש. והכא אין לומר דלר' יוחנן דחייב קרבן בהזיד בלאו, הרי גילתה תורה דמומר לאותו דבר מביא קרבן, אע"ג דנתמעט מקרא דמכם, והוא הדין נמי אי הוי גם מומר לשאר דברים הפוסלין

*) ובפרט זה צריך לי עיון בדברי הרשב"א. דבחידושיו לחולין (דף פ' ע"ב) כתב כלשון התוס', דכיון דאסר הכתוב אותו ואת בנו בקדשים מריבויא דויו מוסיף על ענין ראשון, הוי גזרת הכתיב דלילקי אף על גב דלאו שחיטה ראוי' היא, דהוי מחוסר זמן, כל זמן דליכא פסול אחרינא. הרי שפתיו ברור מללו, דבדאיכא עוד פסול אחר שמחמתו הוי גם כן שחיטה שאינה ראוי', אינו לוקה אף בקדשים, ובמשמרת הבית בית א' ריש שער ד', הקשה על הרמב"ן דסבירא לי' דשחיטת מומר אינה אלא טרפה, מהא דמותיב רב נחמן לרב הונא (בדף מ') השוחט בשבת בחוץ לעבודה זרה, חייב שלש חטאות ואי אמרת כיון ששחט בה סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ לא ליחייב עפרא בעלמא הוא דמחתך. וזה לשונו, והא בשחוטי חוץ לכולי עלמא שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה וכו' ואם כן אף בשוחט לעבודה זרה ליחייב אפילו בבהמה דשחיטה היא ולא מחתך בעפר עד כאן לשונו. מדקאמר והא בשחוטי חוץ לכולי עלמא שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, הרי דלא ניחא לי' לאקשויי דנוקי למתניתין דשלש חטאות כמאן דאמר שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, אלא דפריך דבשחוטי חוץ לכולי עלמא שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, ולהכי אפילו כשניתוסף עוד איסור דשחיטת מומר להוי שחיטה. ומאי קשיא נימא דכי גלי רחמנא בשחוטי חוץ, דשמה חיטה היכא דליכא פסול אחר, כמו שכתב באותו ואת בנו וצ"ע. מן הקרבן. דאם כן הרי לר' יוחנן נפיל בבירא דין מומר שאין מקבלין ממנו קרבן אחרי דבכל איסור הוי הדין כן לדידי' דהזיד בלאו מביא, קרבן, אע"ג דהוי מומר לאותו דבר. אלא דהא ליתא דבזדון לאו בפעם אחת לא חשיב כלל מומר לאותו דבר, כמו שכתב הרמב"ם שהבאנו לעיל, ובהזיד בלאו כמה פעמים, הרי לא אשכחן בקרא דגם בכי האי גוונא מביא עליו קרבן, כשלא עשה תשובה בינתים. ונראה לי עוד ראי' ברורה דהרא"ש לא כתב כן שיהא מומר לכל דבר. דבהרוגי בית דין הרי תנן במשנה דסנהדרין אין מתאכלין אבל אוננין עליהם. ובמומרין ואפקורסים איפסקא הילכתא ביורה דעה סימן שמ"ה סעיף ה' דאין מתאבלין וגם אין איננין עליהם. וברמב"ם פרק א' מהלכות אבל הלכה י' סתם בכל אלו דאין מתאבלין עליהן, ובהרוגי בית דין בהלכה ט' פרט דאין מתאבלין אבל אוננין עליהן, וכן בברייתא דשמחות פרק שני תניא סתמא במומרין ואפקורסין וכל כי הני דאין מתאבלין, ובהרוגי בית דין אמרו שם אבל אוננין עליהם. ועיין בבית יוסף סימן שמ"ה שהביא תשובת הרא"ש כלל י"ז סימן ט' דעל מוחלף ומכחש בד' אין מתאבלין ואין אוננין עליהן. ואי דהרוגי בית דין הוו מומרין גמורין להכעיס ודינם כמין לכל דבר, אמאי אוננין עליהן. ומוכרת דאינן מומרין גמורין, אלא דלענין אבלות דבלאו הכי אין מתאבלין עליהן כדי שיהא בזיונן כפרה להן, הוסיף הרא"ש עוד טעם דלא חשו למנוע מהן דין האבלות, משום דעשאום כמומרין להכעיס על ידי קבלת ההתראה, אבל באנינות דהוי בלב ולא שייך בהו הטעם דבזיונן הוי כפרה, לא ביטלו מהן האנינות משום הא לחוד דהוו מומרין להכעיס. משום דבאמת אין דינן דין מומרין גמורין: יד) הדרן לדידן, דאחרי שנתבאר דדברי הרא"ש לא נאמרו לדין גמור לכל דבר, ורק לענין אבלות נקיט לה הרא"ש, ולכל הפחות אין דבריו מוסכמים מרוב הראשונים העומדים בשיטת התוס' דחולין, דבמומר לא מהני גם עשה תשובה, דלדידהו מוכח מהירושלמי דשבת ודתרומות דלא כהרא"ש וכנ"ל. אם כן לא נשאר לנו לאסור בשחט בשבת בעדים ובהתראה אלא מדברי הגמ' דחולין דהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה, וכבר כתבנו דאין קבלת ההתראה חמורה ממעשה האיסור עצמו, ולכן לא שייך זה בשבת דגם במעשה האיסור בעינן פרהסיא וההתראה אין עלי' לעולם דין פרהסיא. אלא דלפי זה צריך עיון להראשונים דבפעם אחת לא הוי מומר גם בשוחט לעבודה זרה, איך הוי מומר מקבלת ההתראה בפעם אחת אפילו בעבודה זרה כמו שנראה מדברי הגמ' דחולין דתיכף כשקבל התראה גם בפעם הראשון דינו כמומר ולא תהא קבלת ההתראה חמירא יותר מגוף האיסור עצמו דלא הוי מומר בכעס אחת. ועוד קשה לשיטת הראשונים דגם בעבודה זרה אינו מומר אלא בפרהסיא, כמו שכתב המרדכי בפרק קמא דחולין, ועיין בדרישה סימן ב' שביאר כן בדעת כמה מהראשונים. ולדברינו דעל קבלת ההתראה אין לעולם דין פרהסיא, לא משכחת לה כלל שיהא מומר בקבלת ההתראה אפילו בעבודה זרה. ואולי נאמר דהני ראשונים יפרשו באמת להא דהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה, דהיינו רק לענין זה שלא נאמר בי' לצעורי קמכוון, ולא דהוי מומר גמור לכל דבר. וכל הני רבוותא שהבאנו בתחלת דברינו דמפרשי להגמ' דדף מ"א דהוי מומר גמור לכל דבר משעת קבלת ההתראה, הוא משום דאינהו נקטי להלכה דגם בפעם אחת הוי מומר כמו שביאר הש"ך בסימן ב' ס"ק י"ז וגם דפסקינן דבעבודה זרה גם בצינעא הוי מומר. אכן זה קשה לי לדעת כל הני רביותא שהוכתנו מדבריהם דהתיר עצמו למיתה בעבודה זרה הוי מומר גמור משעת קבלת ההתראה. ושכן מפורש בדברי הגאון רעק"א בהגהותיו בסימן ד' בדעת הבית יוסף, וכן כתב החתם סופר כמו שהבאנו לעיל, איך נפרנס לדידהו הא דאמרינן בדף פ"א ע"ב אמר ריש לקיש לא שנו אלא ששחט ראשון לעכו"ם ושני לשולחנו אבל ראשון לשולחנו ושני לעכו"ם פטור דקים לי' בדרבה מיני'. ולכאורה הרי קשה דלמה לי' לפטורא דקים לי' בדרבה מיני', תיפוק לי' דשחיטתו שחיטת מומר כששחט את השני לע"ז, כמו שהקשו הראשונים והם ז"ל תרצו דבסוף השחיטה הוא דנעשה מומר, אבל לדברינו אכתי קשה דבשעה שחייב מיתה על שחיטת השני, הרי הוא מומר משעת קבלת ההתראה, וכמו שכתבנו לעיל, דהכא לא שייך טעם הראשונים דאותה שחיטה שנעשה מומר על ידה כשרה, כיון דכבר הוי מומר בשעת קבלת ההתראה, אכן לריש לקיש דגם חייבי מיתות שוגגין פטורין ממלקות לא קשה, דצריך לטעמא דקים לי' בדרבה מיני', היכא דלא אתרו בי' משום עבודה זרה. אבל לר' יוחנן דאמר זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה, אלא פעמים שאפילו שחט ראשון לשולחנו ושני לעכו"ם חייב כגון דאתרו בי' כו', דלדידי' בלא אתרו בי' משום עבודה זרה, באמת לקי משום אותו ואת בנו, ובאתרו בי' הוא דפטור משום דקים לי' בדרבה מיני', ואם כן תקשה, דהיכא דאתרו בי' למה לי' לטעמא דקים לי' בדרבה מיני' תיפוק לי' דבכי האי גוונא שחיטתו נבילה. ואולי יש לומר דלר' יוחנן הא דפטור משום אותו ואת בנו על השני בדאתרו בי', באמת אית בי' גם הך טעמא דשחיטתו נבלה לפי שהתיר עצמו למיתה, דר' יוחנן סתמא קאמר, זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה, וטעמא מאי לא פירש. ורק בדברי רש"י צ"ע שפירש בדברי ר' יוחנן משום דתרתי לא עבדינן וצע"ק. ובהך ענינא יש להעיר על דברי רש"י שפירש שם בחד לישנא ראשון לעכו"ם ושני לשולחנו באדם אחד ומלקינן לי' ברישא והדר קטלינן לי' משום שחיטת הראשון. וקשה דבכי האי גוונא דהוי מזיד, הרי כבר הוא מומר משתיטת הראשון ושחיטתו נבלה, ואיך חייב משום אותו ואת בנו על שחיטת השני. והמשנה למלך בפרק ג' מהלכות שגגות הביא לדעת רש"י דגם בפעם אחת הוי מומר. וכעת מצאתי קושיא זו בהחידושים הנלוים לספר חידושי הר"ן על ב"מ) ויש ליישב על פי מה שכתב הרשב"א במשמרת הבית (דף ו' דפוס וויניציאה) בשם תוס' רבותינו הצרפתים ז"ל) בהא שהקשו הראשונים לריש לקיש דאין מחשבין מעבודה לעבודה ומותרת באכילה והרי שחיטתו שחיטת מומר, ותירצו הם ז"ל שעדיין אינו מומר בשעת שחיטה, לפי שלא

*) ועל מה שתירץ הרשב"א לקושיא זו דאיירי שחשב בשחיטתו שיזרוק העכו"ם דמה לעכו"ם, קשה לכאורה מהא דאמרינן דמודה ריש לקיש שחייב מיתה, ואיך אפשר לחייבו מיתה במה שחשב שהעכו"ם יזרוק דמה לעכו"ם, ומצלתו בחירת חיים שהקשה כן על הרשב"א. ולדעתי פשוט ניחא, דבאמת גם לתירוץ הרשב"א עיקר מחלקותם לענין תקרובת עכו"ם איירי בכל אופן, בין שחשב שיזרוק בעצמו דמה לעכו"ם, בין שחשב שיזרוק העכו"ם, ועל תרוויי' אמר ריש לקיש דאין בשחיטתה דין תקרובת עכו"ם ואין בה אפילו איסור אכילה של תקרובת. אלא דקשה להו לישנא דמותרת דאמר ריש לקיש למאן דמפרש לה דמותרת באכילה, דאיך משכחת לה, והרי אסורה תמיד משום שחיטת מומר ומאי נפ"מ דאין בה איסור אכילה של תקרובת עכו"ם, כיון דתמיד אסורה באכילה משום שחיטת מומר ועל זה תירץ הרשב"א דבמחלקותם נכלל גם כשחשב על העכו"ם שיזרוק דמה ובכי האי גוונא כל שאין בה משום תקרובת עכו"ם, הרי מותרת באכילה לגמרי. והא דאמרינן בסנהדרין דמודה ריש לקיש שחייב מיתה, היינו היכא שחשב שיזרוק בעצמו דמו לעכו"ם, דהא גם בכי האי גוונא סבירא לי' לריש לקיש דאין עלי' דין תקרובת עכו"ם, דאין מחשבין מעבודה לעבודה, ובזה הוא דאמרינן דאפילו הכי חייב מיתה. הדבר פשוט מאוד, ולולא התורת חיים שהקשה, לא הי' צריך לכותבו. קבלם עדיין באלוה, אלא שמחשב שיזרוק דמה. ואף על גב דחייב מיתה גם לריש לקיש על השחיטה כדאמרינן בסנהדרין הרי דחשיבא עבודת עכו"ם גם לריש לקיש, אפילו הכי מומר לא הוי, דלזה צריך קבלת אלוה דוקא. ולטעמם נראה, דהוא הדין לר' יוחנן דמחשבין מעבודה לעבודה, וחשיבא השחיטה עבודה גם לענין תקרובת עכו"ם אפילו הכי מומר לא הוי כל זמן שלא זרק את הדם, כיון דכי היכי דלהוי מומר העיקר תלוי בקבלת אלוה וקודם שזרק את הדם עדיין לא קבלה באלוה. אם כן משכחת לה ששחט את הראשון לעבודה זרה ומכל מקום לא הוי מומר בשעת שחיטת השני, וכגון ששחט את הראשון על מנת לזרוק דמו לעכו"ם, וקודם שזרק את דמו שחט את השני, דאכתי לא הוי מומר כל זמן שלא זרק את דמו של הראשון דלא קבלו עדיין באלוה. אלא דאכתי קשה גם לפי זה, דהרי רש"י פירש כן בדריש לקיש, ולריש לקיש דאין מחשבין מעבודה לעבודה, הא אי אפשר לאוקומי למתניתין בכהאי גוונא, דלדידי' דמותרת באכילה הרי שחיטה ראויה היא ואיך תיתוקם בזה מחלוקת דר' שמעון ורבנן בשחיטה שאינה ראוי'. ואפילו לפי מה שפירש רש"י בחולין (דף ל"ט) דגם בזריקת הדם לעכו"ם נאסרת הבהמה, וכשיזרוק אחר כך הדם תיאסר הבהמה לריש לקיש, אכתי שחיטה ראויה היא, דבשעת שחיטה עדיין מותרת באכילה לריש לקיש. ומה שתיאסר אחר כך בזריקתו, לא תהי' השחיטה בשביל זה שחיטה שאינה ראוי'. אולם יש לומר דלשון זה שברש"י שמפרש באדם אחד יש לו מקום למאן דסבר כר' יוחנן בדינא דמחשבין מעבודה לעבודה, ולריש לקיש ותוקם בשני בני אדם כלשון שני של רש"י. גם יש לומר בפשיטות דאיירי כשעשה תשובה לאחר ששחט את הראשין לעכו"ם. ומכל מקום קטלינן לי' דלמיתת בית דין לא מהני תשובתו. ומומר לא הוי:

תוכן העניינים

שות נאות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה