שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
ב · סימן כא
ביבמות (סט ע"ב) ארוסה שעיברה ויישוב פסקי הרמב"ם ז"ל:
כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' יבום ה"ד מי שזנה עם אשה בין פנוי' בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממני הוא ואפי' היא מודה לו אע"פ שהוא בנו לענין ירושה הרי"ז ספק לענין יבום כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה אלא לעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו וחולצת ולא מתייבמת עכ"ל. והה"מ הקשה שרבינו סותר עצמו שהרי בפ"ז מה' תרומות פסק שכהן שבא על בת ישראל וילדה בן תאכל בתרומה, ולא חיישינן שמא מאחר הוא כיון דלא דיימא מעלמא וכיון דלענין תרומה דאיכא ג"כ איסורא דאורייתא שדינן הולד בתר דידיה גבי יבום נמי אמאי לא ניהימניה, ויעויין באה"ע סי' ד' בב"ש סק"מ הביא בשם הב"ח שהרמב"ם ז"ל מחלק דבאיסורא דרבנן לא חיישינן שמא זינתה עם אחר וההיא דתרומות מיירי בתרומה דרבנן משא"כ הכא דהוי איסורא דאורייתא חיישינן שמא זינתה עם אחר יעו"ש, והנה מלבד גודל הלחץ זו הדחק להעמיד דברי רבינו ז"ל בה"ת דוקא בתרומה דרבנן שהרי רבינו ז"ל סתם שם דבריו ומשמע דגם בתרומה דאורייתא אוכלת, הנה הקשה עוד הב"ש שם מהא דכתב רבינו פט"ו מהא"ב הי"ב פנוי' שאמרה מפלוני ממזר נתעברתי שאפי' הוא מודה שבא עליה הוי רק ספק ממזר שמא זינתה עם אחר יעו"ש והרי שם ג"כ הוי רק איסור דרבנן דספק ממזר מותר מן התורה, ואעפ"כ אנו חוששין שמא מאחר הוא:
ואשר אחזה לי ביישוב הסתירה שבדברי הרמב"ם ז"ל הוא עפ"י מה שיש לעורר בעיקר דבר זה שחיישינן מדאפקרה עצמה לזה אפקרה עצמה גם לאחר אע"ג דלא דיימא מעלמא, שהרי בחולין (י ע"ב) קימ"ל השוחט בסכין ונמצאת פגומה שאם שיבר בה עצמות הר"ז מותרת השחיטה משום שכיון שעצם ודאי פוגם אמרינן שבעצמות נפגמה ולא חיישינן שמא בעור נפגמה והכי פסקינן בשו"ע יו"ד סי' י"ח סט"ו, הרי שכיון שיש לנו דבר הפוגם ודאי אנו תולין בו ולא חיישינן שמא בעור נפגמה אף שאפשר לעור לפגום ג"כ, וא"כ הכ"נ הרי זו נתעסקה באותו המין ודאי, שזה בא עליה וראוי ודאי להתעבר ממנו ואמאי ניחוש לאחר כיון שיש לנו במה לתלות, שהרי כמו שם שעצם ודאי פוגם תלינן בעצם הכ"נ הרי זה שבא עליה ודאי ראוי להתעבר ממנו אין לנו לחוש שמא זינתה עם אחר וממנו נתעברה כמו שאין אנו חוששין שמא בעור נפגמה, ואם נאמר משום דשם מעמידין את הסכין בחזקתה ואמרינן השתא הוא דנפגמה הכ"נ יש להעמידה בחזקתה ולומר שלא בא עליה אחר:
והנראה לפמש"כ התוס' בחולין שם שעיקר ההבדל שמחלק הש"ס שם בין הא דסכין להא דטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ שאפי' נתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה הוא משום דבסכין איכא ספקי טובא שמא בעצם נפגמה ואפי' בעור נפגמה שמא לא נשחטו הסימנין נגד הפגימה והוי כעין ס"ס, יעו"ש, ומכח דבריהם אלו כתב ג"כ הגרע"א ז"ל בחי' ליו"ד סי' י"ח הנ"ל דלדידן דקימ"ל כרב הונא שחיישינן שמא בעור נפגמה ובשיבר בה עצמות אמרינן שבעצמות נפגמה הוא ג"כ דווקא בשיש בסכין מלא שני צוארים שיש עוד ספק שמא נשחטה שלא כנגד הפגימה אבל בסכין קטן דלא שייך כן לא תלינן אפי' בשיבר בה עצמות, יעו"ש, והשתא א"ש מה שחיישינן הכא לענין יבום שמא זינתה עם אחר משום שאם בא עליה אחר והבן הוא מאחר שוב ליכא לצרף עוד ספק לפוטרה מן היבום, ולתלות בזה שבא עליה ודאי בלי צירוף עוד ספק אחר לא תלינן כמו בשחט בסכין קטן אפי' שיבר בה עצמות:
ואחר שזכינו לזה הרי יתישבו היטב דברי הרמב"ם ז"ל בהסתירה שסותר א"ע במה שפסק בה' תרומות בכהן שבא על בת ישראל וילדה שתאכל בתרומה, שהרי שם אפי' אם זינתה עם אחר וממנו נתעברה ג"כ אפשר לה שתאכל בתרומה משום שאפי' הולד הוא מאחר דילמא גם האחר כהן הי' וא"כ יש כאן ספקי טובא שמא מזה הכהן שבא עליה ואפי' מאחר דילמא האחר כהן הוא ג"כ ומותרת ממנ"פ לאכול והוי זה דומיא דסכין ששיבר בה עצמות שמותר משום דהוי כעין ס"ס, ואפי' נאמר שאין זו ס"ס משום שאם נחוש לאחר אז רוב הוא ישראלים ולא כהנים ואין המיעוט מצטרף לס"ס כמו שכ' התוס' בכתובות (ד' ט.) מ"מ כיון דעכ"פ איכא כעין ס"ס שפיר תלינן בזה הכהן שידענו שבא עליה, שהרי בסכין ג"כ אין שם ס"ס גמור כמו שכ' הש"ך ביו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס סי' כ"ז דהאי דשמא לא שחט הסימנים נגד הפגימה לא הוי ספקא כלל דמסתמא שחט כדרך השוחטים והוליך והביא בכל הסכין וע"כ לא כתבו התוס' אלא דהוי כעין ס"ס יעו"ש, ואעפ"כ מצטרף הספק הזה להסברא דעצם ודאי פוגם והכ"נ ספק זה שמא גם האחר כהן הוי מצטרף להסברא שנתעסקה ודאי בפלוני כהן וראוי' ודאי להתעבר ממנו וע"כ תלינן בו:
והשתא מתבאר החילוק שבין הא דיבום להא דתרומות שהרי ביבום אם נאמר שמאחר הוא הר"ז זקוקה ליבום ודאי, וע"כ אנו חוששין שמא זינתה עם אחר וממנו נתעברה, משא"כ בהא דהל' תרומות שגם באופן שהולד מאחר הוא ג"כ יש ספק להאכילה בתרומה שמא האחר ג"כ כהן הי' והולד כהן הוא ואוכלת בשבילו:
ועפ"ז יבואר על נכון גם מש"כ הרמב"ם ז"ל פט"ו מהא"ב שהבאתי לעיל בפנוי' שאמרה מפלוני ממזר נתעברתי שהולד הוי רק ספק ממזר שמא זינתה עם אחר ג"כ, אף דשם ג"כ יש כעין ס"ס הנ"ל דשמא מפלוני הממזר נתעבר ואפי' אם זינתה ג"כ עם אחר דילמא גם האחר ממזר הוי, וממילא מצטרף הספק הזה להסברא שהוא ודאי בא עליה ותולין בו כמו בעצמות - והוא דממזר שאני, לפ"מ דאיתא במס' טהרות פ"ו מ"ד דבספק טומאה ברשוה"י אפי' ס"ס טמא שכיון שהתורה עשאה ס"ט כודאי לאיסורא, אע"פ ששאר הספקות מותרין מה"ת לדעת הרמב"ם ע"כ גם ס"ס אסור וטמא, ולפ"ז אני אומר להיפך בספק ממזר כיון שהתורה אמרה ממזר ודאי ולא ממזר ספק והתירה תורה ספק ממזר אפי' במקום שהספק אסור מן התורה כמו באיקבע איסורא וכדומה כמו שכ' הש"ש שמעתא א' פ"א, א"כ גם ס"ס לא מהני לעשותו ממזר ודאי וכמו בס"ס ברשוה"י, וע"כ לא מהני הספק שמא מאחר ממזר הוי להצטרף להסברא שנתעסקה באותו פלוני ודאי משום דאכתי ספק הוי, ואף דהוי ס"ס מ"מ לא מהני לשווייה ממזר ודאי כיון שהתורה אמרה ממזר ודאי ולא ממזר ספק, וכל כיוצא בזה הוי בכלל ספק אף שתולין אנו בו: ועכשיו נשאר לנו לבאר לפ"ד א"כ מאי מייתי רבא ראי' בסוגיין מהא דילדה תאכל בתרומה דלא חיישינן שמא זינתה עם אחר להא דארוסה שנתעברה דילמא תרומה שאני משום שיש עוד ספק דילמא האחר ג"כ כהן הוי, משא"כ בארוסה שבא עליה ארוס ונתעברה דלא הוי רק חד ספק וכמו בייבום שאם נתעברה מאחר הולד הוי ממזר עכ"פ: והנראה לי בזה דמשנתינו זו דילדה תאכל בתרומה דמינה מייתי רבא ראי' הא מוכח הכא דאתייא כר"ע דתנן הכא ממזר פוסל ומאכיל כיצד בת ישראל לכהן וכו' והלכה הבת ונשאת לעבד או לעכו"ם וילדה ממנו בן הולד ממזר ובגמ' בסמוך (ע.) אמרינן כמאן כר"ע דאמר יש ממזר מחיי"ל אפי' תימא רבנן בעכו"ם ועבד מודו דהוי הולד ממזר, מיהו כ"ז לרי"ו דס"ל שאפי' לרבנן דר"ע הוי ולד ממזר מעו"ע, אבל לדידן דקימ"ל שהולד כשר ע"כ משנתינו כר"ע אתיי' דס"ל יש ממזר מחיי"ל והכי ס"ל לרב ושמואל שהולד כשר מעו"ע לעיל (מה.) וכיון שכן לדידהו ע"כ משנתינו כר"ע אתיי', ומאחר דמתניתין ר"ע היא א"כ הא ר"ע ס"ל לעיל (סא ע"ב) זונה זו מופקרת וכתב רש"י שמאחר שהפקירה עצמה לכל קרוי' זונה, והשתא לר"ע ודאי אם נחוש מדאפקרה עצמה לגבי דידיה אפקרה נפשה לעלמא וזינתה עם אחר א"כ בלא"ה נעשית זונה לר"ע אפי' אם הי' הולד של כהן דמ"מ זונה היא ואסורה בתרומה כמש"כ התוס' לעיל (מד ע"ב) ד"ה הכא וכן לעיל (לה.) ד"ה אע"פ, וא"כ אין הולד מאכילה בתרומה אפי' אם של כהן הוא כיון שזונה היא ואסורה בתרומה אפי' אוכלת בשביל בנה כדאיתא לעיל (סח ע"ב), וא"כ לר"ע בהא דילדה תאכל בתרומה ג"כ הוי רק חד ספק שאם נחוש שזינתה גם עם אחר אף אם כהן הוא אסורה בתרומה משום זונה, וא"כ שפיר מייתי רבא ראי' מזה דלא חיישינן כלל שהפקירה עצמה לעלמא ממשנתינו דאתיא כר"ע לדידן ולרב ושמואל דס"ל שעו"ע הבא על בת ישראל הולד כשר שע"כ משנתינו כר"ע היא ושמעתא אליבא דרב ושמואל אזלי דאינהו מרי דשמעתא דארוסה שעיברה, ושפיר מייתי רבא ראי' אליבייהו, וכ"ז לר"ע אבל לדידן דלא קימ"ל הכי ואפי' מופקרת לא נעשית זונה כמו שפסק רבינו פי"ח מהא"ב ה"ב, אפי' אמרינן כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר מ"מ אוכלת בתרומה משום הצטרפות הספק שמא גם האחר כהן הוא וכנ"ל, וזה נראה לי נכון בישוב דברי הרמב"ם ז"ל:
ועוד נוסיף לקח למצוא סעד לדברי הרמב"ם ז"ל שפסק דבאומרת מפלוני ממזר נתעברתי אפי' הוא מודה לה לא הוי אלא ספק ממזר שיצא לו לענ"ד דין זה מכח משנתינו כאן ממזר פוסל ומאכיל כיצד בת ישראל לכהן וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לעבד או לעכו"ם וילדה ממנו בן הרי זה ממזר, והתוס' כאן ד"ה ונשאת תמהו אמאי לא קתני ונכבשה עם העבד כדקתני לעיל מזה ונכבשה עם השפחה דנשואין לא שייכי הכא ונשארו בתימא, ומכח תמיהה זו יצא ליה להרמב"ם ז"ל דהוי רק ספק ממזר משום חשש שמא זינתה עם אחר וע"כ אם היתה נכבשת עם העבד או העכו"ם שלא בדרך נשואין רק בזנות לא הוי מצי למיתני דהוי ממזר דמשמע ממזר ודאי דמאן יימר לן דהוי ממזר ודאי דילמא כשם שזינתה עם העבד כך זינתה עם אחר כשר והוי רק ספק, ואפי' לפ"מ דמוקי לה אביי בשהיו חבושין בבית האסורין ונאמר ג"כ שגם הא דנכבשה עם העבד ועכו"ם מיירי ג"כ כשהיו חבושין בבית האסורין ג"כ לא יתכן דלהוי ממזר ודאי, שהרי גם בחבושין בבית האסורין מאן מעיד לנו שהיו רק שניהם לבד ולא נכנס שם אחר ג"כ ע"כ היינו משום שבזה האב נאמן שהרי האב נאמן לומר שהוא בנו, אלא דבמקום שיש לומר שזינתה ג"כ עם אחר לא שייך נאמנות האב והיכרו דבזה לא שייך היכר האב שהאב עצמו לא יוכל לדעת אם זינתה עם אחר ג"כ או לא ואטו בכיפי תלו לה ולא זזה ידו הימנה, וע"כ לא שייך בזה היכר האב, ורק בשהיו חבושין בבית האסורין שלא זזה ידו ממנה בזה יש נאמנות והיכר האב שאומר שלא הי' שם אחר עמהם וממנו נתעברה והאב נאמן לומר שהוא בנו בתורת יכיר, אכן כ"ז בישראל אבל בזינתה עם העבד ועכו"ם אפי' היו חבושין שניהם בבית האסורים ג"כ לא מהני שאפי' העכו"ם או העבד אומר שלא הי' אחר עמהם וממנו הוא אינו נאמן שאין עדות לעכו"ם ועבד ואינן בתורת יכיר כדאיתא לעיל (מז.), והשתא אי אפשר להיות ודאי ממזר בזינתה עם העבד או העכו"ם אפי' היו חבושין בבית האסורין לזה שנה במשנתינו ונשאת לעבד או לעכו"ם שדרך נשואין בה עליה שבזה לא שייך לומר מדהפקירה עצמה לגבי דידיה הפקירה עצמה לעלמא שלא הפקירה עצמה כלל שהרי ניסת לו דרך נשואין, ואף דהוי באיסור אבל הפקירה לא שייך בזה, וכמובן, וע"כ הוי הולד ודאי ממזר, ובמכוון נקט במשנתינו ונשאת וכאמור:
ובב"ק (מג.) אמר ר"פ התורה זכתה דמי ולדות לבעל אפי' בא עליה בזנות ולדעת הרמב"ם ז"ל דלעולם יש להסתפק שמא הפקירה עצמה לאחרים א"כ איך משלם דמי ולדות הא מצי אמר לאו בע"ד דידי את דילמא הולדות של אחר הם ולא שלך ואפי' באומר ממני נתעברה לא מהני לדעת הרמב"ם דילמא הפקירה עצמה לאחרים, ואפי' בחבושין בבית האסורין ג"כ לדעתי לא מהני לפמ"ש לעיל דהא דבחבושין בביה"א מהני היינו משום נאמנות האב שאומר שבא עליה הוא לבדו ולא הי' אצלה אחר ואין זה אלא להכשיר או לפסול את בנו שהתורה האמינתו לאב כדכתיב יכיר אבל לחייב את זה דמי וולדות ודאי לא מהני נאמנותו של אב לגבי אחר ובפרט בדבר הנוגע לאב גופיה שהוא רוצה לקבל דמי וולדות, ועיי' בקדושין (סג ע"ב) כי הימנא רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא הימניה ושם אין האב נאמן למכות ולעונשין וכש"כ בדבר שאינו שייך להבן כי אם לאחר דודאי לא מהימן וא"כ גם בחבושין בביה"א אין האב נאמן לומר שבנו הוא כדי להוציא דמי ולדות מהחובל, ובפרט לפמש"כ הגרע"א ז"ל בתשוב' סי' קכ"ח דהאב לא נאמן לומר בני הוא בעודנו עובר משום דלאו בר הכרה הוא בעודנו עובר יעו"ש וא"כ הכא בדמי ולדות שהפילה אין האב נאמן כלל, וא"כ קשה לדעת הרמב"ם איך משלם דמי ולדות בבא עליה בזנות שמא הולדות של אחר הם, ושוב עיינתי דהרמב"ם ז"ל בה' חובל ומזיק לא הביא דין זה דמשלם דמי ולדות אפי' בבא עליה בזנות ואפשר דהיינו טעמו משום דאזיל לשיטתיה משום דשמא הפקירה עצמה גם לאחר וס"ל להרמב"ם דר"פ ס"ל כלישנא דגמ' ביבמות דאם דיימא מיניה ולא דיימא מאחר לא חיישינן שמא הפקירה וכו' אבל הרמב"ם ז"ל דס"ל דחיישינן משו"ה השמיט זה משום דלא משכחת לה שישלם דמי ולדות כי אם באופן רחוק שהיו עדים בביה"א ולא זזה ידם מתוך ידם וראו שלא בא עליה אחר שזה רחוק המציאות מאד וע"כ לא הביא זה, וי"ל עוד דהאי חשש שמא הפקירה עצמה לאחר אינו אלא חשש דרבנן ומדאורייתא אין לחוש לזה, וע"כ שפיר קאמר ר"פ התורה זכתה דמי ולדות אפי' בא עליה בזנות והיינו מדאורייתא אבל לאחר שחששו חכמים לשמא הפקירה עצמה לאחר באמת אינו משלם דמי ולדות וע"כ השמיט זה הרמב"ם ז"ל משום דמדרבנן חיישינן שמא הפקירה עצמה לאחר ויכול החובל לטעון אייתי ראי' דהולדות שלך הם ולא משל אחר והבן: והבאתי עוד קצת סעד לדברי רבינו הרמב"ם ז"ל ממקרא פ' ויחי בני הם אשר נתן לי ה' בזה וכתב רש"י שהראה לו שטר אירוסין וכתובה ובודאי רש"י ז"ל לא מלבו הוציא את הדרש הזה ובודאי נמצא באיזה מדרש שלע"ע לא עמדתי על מקורו, והדבר קשה לאיזה צורך הראה לו את השטר אירוסין כיון שאמר בני הם והאב נאמן א"ו משום שאם בלא שטר אירוסין וכתובה יש לחוש שמא הפקירה עצמה ומנא ידע שבניו הם וע"כ הראה לו כנ"ל שע"י נשואין נולדו לו, ויש לחלק משום דעדיין לא הי' ליוסף קודם מתן תורה דין אב שיהא לו תורת יכיר והראי' שיעקב העביר את הבכורה מראובן ליוסף אף שלא יוכל לבכר, א"ו שעדיין לא הי' להם דין יכיר וע"כ לא היו בתורת לא יוכל לבכר, ושפיר הוצרך יוסף להראות לו שטר אירוסין וכתובה משום שאין לו תורת יכיר ונאמנות האב, והבן:
ואגב אבאר בזה מה שכתב הרמב"ם בפט"ו מה' א"ב הי"ד סמוך לדין הנ"ל וז"ל, פנוי' שזינתה ואמרה בן זה בן פלוני הוא אם אותו פלוני הוא כשר הרי הבן כשר ואינה נאמנת להיות בנו של פלוני, והוסיף עוד וכתב ויראה לי שחוששין לדבריה ויהי' הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק עכ"ל, ודבריו אלו שעושה אותו לספק לא נודעו מאין יצאו והה"מ לא הערה מקורו לכך כתב שסברא נכונה היא להחמיר עליו מספק ובביאורי הגר"א באה"ע סי' ד' שהובא דין זה לא גלה מקור לדבריו רק ציין מדברי הרמב"ם שכ' יראה לי:
ולכאורה מלבד שלא מצאנו מקום מוצא לדין זה עוד הדבר מתמיה מהיכי תיתי תהא האם נאמנת לאסור את הבן מספק בקרובות אותו פלוני הרי האם אינה נאמנת כלל והאם שאומרת על עובר שבמעיה שהוא ממזר אינה נאמנת כדאיתא בקדושין (עח ע"ב) ומשמע שא"נ כלל אפי' לאסרו מספק וכן מבואר שם (סה.) קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי שהקטנה מותרת בקרוביו שאינה נאמנת אפי' מדרבנן לאסרה בקרוביו של זה ומ"ט ס"ל להרמב"ם כאן שנאמנת לאוסרו מספק בקרובות אותו פלוני והוא תמוה: והנראה בטעמו של רבינו הרמב"ם ז"ל שחוששין לדבריה מספק לא מצד הגדתה שתהא נאמנת לעשותה ספק אבל הטעם הוא משום דאמרינן בזה הפה שהתיר הפה שאסר, שהרי אם לא אמרה האם כלל שנתעברה מכשר והיתה שותקת הרי הי' הבן אסור בכל ישראל משום שהוא שתוקי וספק ממזר הוא כמו שכ' הרמב"ם שאם לא נבדקה אמו עד שמתה או היתה חרשת או אלמת או שוטה וכו' הר"ז הילוד ספק ממזר, וא"כ מה שאנו מכשירין אותו לבא בקהל ולישא אשה ישראלית אינו אלא משום אמירתה שנתעברה מפלוני ואותו פלוני כשר הוא א"כ הפה שהתיר את הילוד לישא אשה ישראלית אסר אותו בקרובותיו של פלוני זה, דלענין קרובותיו של פלוני נשאר כאלו לא אמרה כלל ממי נתעברה והי' אסור גם בהן כדין שתוקי שאסור בכל ישראל א"כ גם עכשיו לענין קרובותיו של אותו פלוני אנו מסלקים אמירתה והי' כאלו לא אמרה כלל וממילא הוא אסור בהן מצד דין שתוקי שאסור בכל בת ישראל. ונמצא מה שנאסרת בקרובותיו של פלוני לא מצד אמירתה לשוויי עליו איסור ערוה מספק אלא שאסור הוא מצד ספק ממזר כאלו לא אמרה כלל, וע"כ כתב הרמב"ם ז"ל רק שחוששין לדבריה לאסור עליו אבל לא שתהא ספק ערוה עליו ויהיו קדושיו בקרובותיו של פלוני ספק קדושין, דז"א שהיא אינה נאמנת כלל לאסור עליו מכח אמירתה אלא שאין אמירתה מתרת לו קרובותיו של פלוני דממ"נ אסור בהן, ושע"כ כ' הרמב"ם ז"ל שבאומרת ג"כ לפלוני הממזר נבעלתי או לפלוני הנתין הר"ז הילוד ספק ממזר והיינו ג"כ מה"ט דלענין אלו הרי הגדתה כאלו לא אמרה כלל והרי הוא שתוקי מספק וספק ממנ"פ, והרי שתוקי וספק ממזר הרי אסור בממזרת ודאית ואפי' ממזרת ספק אסורה לו כמו שכ' הרמב"ם שם הכ"ב, וזה לענ"ד ברור בכוונת לשונו של הרמב"ם, שו"מ בתרומת הדשן בפסקיו סי' ל"ז שכנראה הבין ג"כ כן דברי הרמב"ם אלא שקצר בזה כדרכו יע"ש: